בפני
כבוד השופטת מירה רום פלאי
תובעת/נתבעת
מ' ג' א' ע"י ב"כ עוה"ד רומי קנבל
נגד
תובע/נתבע
א' כ' ע"י ב"כ עוה"ד שמעון חסקי
פסק דין
שלוש תביעות דורשות הכרעה. תביעת רכוש ותביעה למזונות קטינים ולמזונות משקמים, שהוגשו על ידי התובעת (להלן: "האישה"); ותביעה לפירוק שיתוף ודמי שימוש בנוגע לבית המשותף של הצדדים שהוגשה על ידי התובע (להלן: "האיש").
תמצית העובדות הצריכות לעניין:
מדובר באישה ואיש שהכירו בשנת 2004, ניהלו מערכת יחסים זוגית וחלקו חיים משותפים ללא נישואין, עד לשנת 2018. להם שני ילדים קטינים; כיום הבכור בן כ-15 והצעיר בן כ-13.
האיש שותף במפעל לייצור תכשיטים בxxxx, ויש לו שני עסקים נוספים; האחד "xxxxx", והשני בר יין- xxxx"". אין מחלוקת כי במהלך החיים המשותפים, האישה לא עבדה והצדדים חיו ברמת החיים גבוהה. כיום האישה עובדת כמנהלת סטודיו לפילטיס.
בבעלות הצדדים בית מגורים אותו רכשו במשותף ביישוב xxxx, ברחוב xxxx, הידוע כגוש xxxx חלקה xx (להלן: "הבית"). על הבית רובצת משכנתא, אשר משולמת על ידי שני הצדדים במשותף.
אין מחלוקת כי הצדדים חיו חיי משפחה ושיתוף תחת קורת גג אחת, יחד עם ילדיהם הקטינים, עד למועד בו עזב האיש את הבית ביום 01.01.2018, ועבר להתגורר בדירה שכורה ב-xxxx. מאז נותרה האישה להתגורר בבית עם הקטינים.
לטענת האישה, מכוח היותם של הצדדים ידועים בציבור יש להכיר בזכויותיה ברכוש שנצבר במהלך החיים המשותפים, לרבות בנכסיו העסקיים של האיש, ולהורות על חלוקה בלתי שוויונית. בנוסף עותרת לחייב את האיש במזונות הקטינים ובמזונות משקמים. מנגד לטענת האיש, כלל לא הייתה בין הצדדים כוונת שיתוף ולכן יש לדחות את תביעתה, להורות על פירוק השיתוף בבית הצדדים ולחייב את האישה בדמי שימוש.
לאחר שהתקיימו שלושה דיונים בעניינם של הצדדים, לרבות דיון הוכחות ביום 12.04.22, בית המשפט ניסה להביא את הצדדים להסכמות אשר תייתרנה הכרעה שיפוטית, אולם כל צד התבצר בעמדותיו ולכן אין מנוס מהכרעה שיפוטית. הצדדים הגישו סיכומיהם, וסיכומי תשובה הוגשו ביום 05.01.23.
טענות הצדדים
האישה;
הצדדים הכירו בשנת 2004, כאשר האיש הגיע לארץ לאחר שהות של כ-10 שנים בxxxxx, שם הוא הקים יחד עם שותף, מפעל לייצור תכשיטים, אותם הוא מוכר ברחבי העולם ומרוויח ממכירתם מיליוני דולרים. באותה עת, האישה למדה צילום בבי"ס לצילום ועבדה במקביל כברמנית בבר וכן כמפיקה בטלוויזיה.
הצדדים חלקו חיים משותפים כידועים בציבור במשך 14 שנים והתנהגו כזוג נשוי לכל דבר ועניין. האיש הציע נישואין לאישה והם אף ערכו מסיבת נישואין צנועה, אך החליטו שלא להינשא ברבנות בשל היותם חילוניים ורתיעתם ממוסד הרבנות.
לאורך כל שנות הזוגיות, הצדדים חיו חיי עושר ונהנתנות, העבירו את הזמן בבילויים, טיסות ובעיקר בזבזו כספים ללא הכרה, שכרו דירת פנטהאוז בעלות גבוהה, והתנהלו מתוך קופת מזומנים שהייתה בבית, אותה מילא האיש מהכספים שקיבל מהמפעל בxxxxx. האיש מימן את כל ההוצאות השוטפות במזומן, ולא דיווח על הכנסותיו לרשויות המס בישראל.
האיש הבטיח לאישה כי היא תהיה מסודרת לכל החיים, והרגיל אותה ואת הילדים לרמת חיים גבוהה ביותר, השייכת לאלפיון העליון. בעקבות הבטחותיו של האיש ובעידודו, עזבה האישה את עבודתה ופיתחה תלות כלכלית בו.
בתקופת הקשר הזוגי, שרר בין הצדדים שיתוף כלכלי מלא, לרבות כוונת שיתוף ספציפי. כל הנכסים, הכספים והזכויות שנצברו והושבחו במהלך 14 שנות החיים המשותפים מהווים חלק בלתי נפרד מהרכוש המשותף של הצדדים.
האישה קיבלה מאמה מתנות כספיות אותם הכניסה לתוך ה"פול" המשותף; סך של 50,000 ₪- לרגל לידת הבן הבכור, וכספי ירושה בסך של 250,000 $- בהם זכתה אמה של האישה. סכומים אלו הופקדו בחשבון בנק על שם האישה ונעשה שימוש שוטף בצרכים השונים של הצדדים, כאשר האישה משכה מהם סך של כ-2,000 ₪ כל חודש (יצוין כי בסיכומי האישה נטען כי ייעודו של הסכום בסך של 250,000 $ היה אך ורק רק לרכישת הבית ולא למחייה השוטפת- סעיף 10 לסיכומיה).
הצדדים רכשו בית ב xxxxבסך של כ-3.9 מיליון ₪. ההון העצמי לרכישת הבית שולם באופן שווה על ידי שני הצדדים בסך 1.5 מיליון ₪ כל אחד ממקורותיו, והיתרה בסך 900 אלף ₪ שולמה באמצעות הלוואה מובטחת במשכנתא. ההחלטה לרכוש בית מגורים משותף הייתה עוד נדבך בשיתוף הכללי בו נהגו הצדדים.
האיש הקים כרם לייצור יין, ובהמשך החליט להקים עסק נוסף של בר טעימות יין. האישה נטלה חלק בהפעלת עסקיו של האיש, תמכה בו וייעצה לו, באופן שנמנעו טעויות עסקיות, וכן הכספים נכנסו ישירות לתא המשפחתי. השליטה של האיש בעסקיו אפשרה לו למדר את האישה ולהסתיר ממנה את היקף הרכוש המלא השייך לצדדים בארץ ובעולם, תוך הבטחותיו כי כל הרכוש הוא משותף.
האיש מצליח בפעילותו העסקית ומרוויח סכומי עתק ששימשו את המשפחה, וזאת בזכות השקעת מאמץ משותף של שני הצדדים. האישה תמכה באיש, טיפחה את הבית ואת הילדים, וכך יכול היה האיש להתפנות לעסקיו ולעשיית הון.
לאחר שיחסי הצדדים עלו על שרטון, על רקע התמכרות האיש לעסק החדש, וכן שימושו בסמים ואלכוהול, ניסיונות לשקם את מערכת היחסים כשלו, והאיש עזב את הבית. מאז, הוא כיסה את חלקו בתשלומי המשכנתא והעביר לאישה סך קבוע לצרכי מחייה וגידול הילדים. אולם בהמשך האיש הפסיק לשלם לאישה את הסכום שהיה מעביר עבור מחייתה ומחיית הקטינים, והסיר לחלוטין אחריותו כלפיהם.
האיש התנער מהבטחותיו, עצר את הברז הכלכלי, החל לטעון שאין לו מאומה וזנח את האישה לאנחות, תוך שמותיר אותה את מלאכת גידול הילדים, ללא התמיכה שהבטיח. האיש שקע בחיי הוללות, שתייה ושימוש בסמים.
האישה מבקשת להסדיר את זכויותיה ברכוש, המגיעות לה ומבקשת לקבוע: כי הצדדים ידועים בציבור וכי התקיים ביניהם שיתוף רכושי מלא ומוחלט בכלל הנכסים, הכספים והזכויות שצבר האיש עד למועד הקרע; כי היא זכאית לפחות למחצית שווים של נכסי האיש ועסקיו, וכן לאיזון בית המגורים בחלוקה לא שוויונית; לדחות את תביעת האיש לדמי שימוש בבית הצדדים; וכן לחייב את האיש במזונות הקטינים ובמזונות משקמים לטובתה, בגין הנזק שנגרם לה בנפילתה מחיי עושר ונהנתנות וסיוע בשיקומה וביציאתה לעצמאות.
האיש;
כל טענותיה של האישה בדבר חיי נהנתנות ועושר הם תיאורים פנטסטיים שאינם מסתדרים עם המציאות ועם אורח החיים של הצדדים. הגדרת האיש כ"אדם עשיר" או "אמיד" חוטאת לאמת, נוכח מצבו הכלכלי של האיש, לאחר ששני המיזמים העסקיים שהקים הביאו אותו להפסדים כספיים כבדים, בסך של למעלה מ-4 מיליון ₪, בהם האישה לא לקחה חלק.
האישה אינה שותפה בנכסיו של האיש מעצם היותה ידועה בציבור שלו. הצדדים בחרו שלא להינשא אלא לחיות יחד כידועים בציבור בלבד, ולא מיסדו את הקשר מבחירה. בכך יש להעיד על כוונתם של הצדדים לחיות כידועים בציבור בלבד. האיש מעולם לא הציע לאישה נישואין והצדדים מעולם לא ערכו מסיבת נישואין.
כספי האיש נצברו עובר להיכרותם של הצדדים והפיכתם לידועים בציבור, ולאישה לא היה חלק או תרומה בעניין. הצדדים לא צברו שום רכוש משותף, למעט בית המגורים. לצדדים אף לא היה חשבון בנק משותף עד שנת 2015, עת רכשו את הבית.
הצדדים ובכלל זה האיש, הקפידו על הפרדת רכוש מלאה תוך מידור של האיש את האישה מכלל עסקיו ונכסיו, לאורך כל החיים המשותפים. האישה לא הייתה מעורבת ולא לקחה חלק בהקמת עסקיו של האיש. מעולם לא הייתה כוונת שיתוף בנכסים.
טענות האישה כי הצדדים חיו חיי פאר אינן נכונות. הצדדים התגוררו בדירה צנועה בxxxx. האיש ביקש מהאישה לעבוד, אך היא סירבה לצאת לעבוד תוך הסתמכות על כספי ירושה רבים של אמה האמידה.
בין הצדדים מתקיימת חלוקת זמני שהות שוויונית לחלוטין. ע"פ הלכת בע"מ 919/15 אין כל מקום לחייב אותו במזונות הקטינים. ממילא לא הוכחו הצרכים המנופחים להם עתרה האישה. לכן יש לקבוע כי כל צד יישא בהוצאות הקטינים עת הם שוהים עמו.
האישה אינה זכאית למזונות משקמים. מדובר באישה צעירה ובריאה שאין כל סיבה, פרט לעצלנות, שתמנע ממנה לצאת לעבוד. בנוסף הצדדים מעולם לא נישאו ולפיכך היא אינה זכאית למזונות אישה מכוח הדין האישי.
האיש מבקש לקבוע: כי הצדדים אינם שותפים ברכוש ובכספים ולאישה אין כל חלק בעסקיו; להורות על פירוק השיתוף בבית הצדדים ע"י מכירתו כפנוי וחלוקת התמורה בין הצדדים; וכן לחייב את האישה במחצית דמי השכירות החודשית שעשויים היו להתקבל מהשכרת הבית, אם האישה לא הייתה מתבצרת בבית ללא תמורה. שכן, האישה עושה שימוש בלעדי בבית ומונעת מהאיש להתגורר בו; עוד מבוקש לקבוע כי אין חיוב במזונות הקטינים, כמו גם מזונות אישה / מזונות משקמים.
תביעת הרכוש שהגישה האישה – תלה"מ 2097-01-20
לב סכסוך הרכוש נסוב סביב נכסיו העסקיים של האיש – האם עסקינן בנכסים משותפים לצדדים, או שמא עסקינן בנכסים השייכים לאיש בלבד.
לצורך הכרעה במחלוקות הצדדים, ראשית, יש לבחון את מעמדם המשפטי של הצדדים; שנית, לבחון האם עלה בידי האישה להוכיח כי בין הצדדים התקיים שיתוף בנכסים שנצברו במהלך החיים המשותפים, ובפרט האם הוכחה כוונת שיתוף בנכסים.
ידועים בציבור הם בני זוג שהחליטו לקשור את גורלם האחד בשני, לקיים אורח חיים משותף כבני זוג נשואים לכל דבר ועניין, אך מטעמים שונים, בין מבחירה ובין שלא, לא מיסדו את הקשר ביניהם באופן פורמלי.
הפסיקה העמידה שני תנאי סף אשר שזורים זה בזה לקיומה של מערכת יחסים שכזו: "חיי משפחה" ו"ניהול משק בית משותף". תנאים אלו הם תנאים מהותיים ואין מדובר בדרישה ראייתית גרידא (ע"א 6434/00 דנינו נ' מנע, פ"ד נו (3) 683). עם זאת, שאלת קיומם של תנאים אלה נבחנת על פי קריטריונים סובייקטיביים, קרי: כיצד ראו בני הזוג עצמם את מערכת היחסים ביניהם.
בענייננו, האישה הרימה הנטל המוטל עליה להוכיח קיום חיי משפחה ומשק בית משותף עד כדי הגדרת הצדדים כ"ידועים בציבור". כפי שעולה מכתבי הטענות ובעדויות שנשמעו בפניי, שני מבחנים אלו מתקיימים בעניינם של הצדדים. ממילא האיש אינו טוען אחרת, אלא לטענתו האישה אינה שותפה בנכסיו רק מעצם היותה ידועה בציבור שלו.
כוונת שיתוף
המסגרת המשפטית
הכרה בצדדים כידועים בציבור אינה מקנה זכות אוטומטית לשיתוף בנכסים. העובדה שבין בני זוג קיים קשר של "ידועים בציבור", אין בה כשלעצמה ראיה לקיום שיתוף קנייני בנכסים, ואין להסיק שרכוש של אחד מהידועים בציבור הוא רכוש משותף. על מנת שיחול משטר שיתופי בנכסים של ידועים בציבור יש להוכיח כוונת שיתוף מפורשת (ע"א 52/80 שחר נ' פרידמן פ"ד לח (1) 443, 458-456 (1984) (להלן: "שחר נ' פרידמן")).
הוכחת כוונת שיתוף בנכסים היא שאלה שבעובדה הנבחנת בהתאם לנסיבות הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה (בע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] (8.9.2004). יש לבחון את כוונת הצדדים כפי שהיא עולה מהתנהגותם (בע"מ 2478-14 פלונית נ' פלונית [פורסם בנבו] (20.08.2015)).
הנטל הרובץ על ידוע בציבור הטוען לזכות לשיתוף בנכסי בן זוגו, הוא יותר כבד מן הנטל הרובץ על בן זוג נשוי, בנסיבות דומות (שחר נ' פרידמן, לעיל). בוודאי ביחס לטענה לשיתוף ספציפי בנכס עסקי שאינו דירת מגורים.
היקף הנכסים הכלולים בשיתוף שבין ידועים בציבור מוגבל בדרך כלל לנכסים אשר שימשו בני זוג בחיי היום יום או נרכשו במשותף. על מנת להכניס נכסים נוספים תחת כנפי השיתוף, נדרשת ראיה נוספת שתעיד (לפחות באורח נסיבתי) על כוונת השיתוף בנכס המסוים (או בכלל הנכסים) של בן הזוג (תמ"ש (נצרת) 1563-05-15 עזבון המנוח פ.כ. ז"ל נ' עזבון המנוחה ה.ר. ז"ל היורשים [פורסם בנבו] (11.5.2020) (להלן: "ענין עזבון פ.כ.").
לשם הוכחת כוונה לשיתוף נכסים בין בני זוג ידועים בציבור, נדרשות ראיות נוספות מעבר לעצם החיים המשותפים, וזאת למען הזהירות שלא לכפות על הצדדים הסדר של שיתוף רכושי, מקום בו בני הזוג עצמם בחרו שלא להחיל על עצמם הסדר זה (בג"ץ 4178/04 פלוני נ' בית הדין הרבני לערעורים, סב(1) 235 (2006).
בין הפרמטרים המסייעים לבית המשפט לבחון האם קיימת כוונת שיתוף, ניתן למנות את משך הקשר ואורך תקופת החיים המשותפים; דפוסי העבודה של הצדדים וקיומה של תלות כלכלית; מידת השיתוף בהשגת מקורות הפרנסה וההכנסה (כגון ניהול עסק משותף, מיזם משותף וכו'), מקורות המימון של הנכסים שבמחלוקת, עיתוי רכישתם ומהותם, ואינדיקציות נוספות, בהתאם לנסיבות (תמ"ש (תל אביב) 50340-09-11 א' ל' נ' ד' פ' מ' [פורסם בנבו] (26.4.2015); תמ"ש (ת"א) 3028-08-12 ל.ב נ' א.ג [פורסם בנבו] (30.6.2015).
כדי להסיק כוונת שיתוף, עוד ניתן להסתמך בין היתר על השקעה כספית בנכס (בע"מ 10734/06 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] (14.3.2007)). ולעניין נכסים עסקיים, יש לבחון את טיב הנכס ואת אופן ההסדרה שלו בהשוואה לגמישות הנוהגת בנכסים "משפחתיים" (דנג"ץ 8537/18 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (סעיף 41) [פורסם בנבו] (24.6.2021); ע"א 4385/91 סלם נ' כרמי וערעור שכנגד [פורסם בנבו] (6.5.1997), עמ' 349, ע"א 630-79 ציליה ביאטריס ליברמן נ' עמנואל (מנדל דוד) ליברמן, פ"ד לה(4) 359, 372)).
הפסיקה מבחינה בין שיתוף בדירת מגורים לעומת שיתוף בנכסים אחרים, לרבות נכסים עסקיים, כאשר דירת המגורים הוכרה כ"גולת הכותרת" של השיתוף בהיותה נכס משפחתי מובהק. לפיכך, נדרשת עמידה ברף ראייתי נמוך יחסית לצורך הכללת דירת מגורים ברכוש המשותף של הצדדים לפי הלכת השיתוף. שכן, מדובר בנכס העיקרי של המשפחה (ע"א 806/93 יהודית הדרי נ' שלום הדרי (דרחי), מח(3) 685 (1994); בע"מ 1983/23 פלוני נ' פלונית (נבו 10.08.2023).
ממכלול הראיות בענייננו עולה כי ההתנהלות של הצדדים, לרבות ההתנהלות העסקית של האיש, מלמדת על הפרדת רכוש באופן המצדיק את דחיית תביעת האישה בעניין זה. כפי שיפורט להלן;
מן הדין אל הנדון
האישה מבססת את טענתה לשיתוף בנכסיו של האיש על סמך מספר טענות עיקריות: יחסים משפחתיים וכלכליים ומאמץ משותף; השקעתה, פעולותיה הרבות ושיתופה בפועל של האישה בעסקים, מימון הוצאות המחייה מכספי האיש; מצגים והבטחות מצד האיש עליהם הסתמכה האישה; תמיכתה באיש, טיפול וטיפוח של משק הבית והילדים.
לא זו בלבד שהאישה לא הוכיחה בראיות ואסמכתאות את טענותיה לפיהן לאורך שנות החיים המשותפים שרר ביניהם משטר של שיתוף ברכוש, אלא שדווקא מתוך התשתית הראייתית עלה, כי העסק בxxxxx אשר מהווה המקור הכספי העיקרי למימון חיי הצדדים, הוא עסק שהוקם וצמח הרבה לפני תחילת חיי השיתוף של הצדדים. כמו כן, מהרגע שהצדדים ניהלו חיים משותפים תחת קורת גג אחת, הרי שחלקו של האיש ברווחי העסק בxxxxx, הצטמצם בהתאם לשיעור עליו סוכם בינו לבין השותף שרכש את העסק, ואף תרומתו לניהול העסק הפכה להיות פסיבית, מרחוק, אם בכלל.
על פי הראיות שהובאו על ידי האישה, לא הוכח כי האיש עבד בפועל והרוויח מהעסק, בתקופת חיי השיתוף, אלא, גם על פי גרסתה, האיש נהנה מרווחי העסק מבלי שנדרש לעבוד למענו, לפחות לא באופן שהותיר את האישה לשאת לבדה בנטל גידול הילדים.
לא עלה בידי האישה להוכיח מצגים והבטחות מצד האיש בדבר היותה שותפה לכלל רכושו, ובפרט ביחס לנכסים העסקיים ופירותיהם, ובוודאי ברכוש שנצבר על ידו טרם יחסיהם. טענות האישה בעניין זה, נסתרות מאליהן מעצם קיומן של אינדיקציות ברורות דווקא לאי השיתוף בנכסיהם של שני הצדדים.
אין מחלוקת כי האיש הקים או נכנס כשותף במפעל לייצור התכשיטים בxxxxx וצבר סכומי כסף רבים, עוד הרבה לפני שהכיר את האישה בשנת 2004: "בסביבות שנת 1994 … לאחר 10 שנים צבר כספים רבים …" (סעיף 16 לכתב התביעה של האישה; סעיף 7 לתע"ר האישה); "הנתבע בעל מפעל לייצור תכשיטים בxxxx, משנת 1994"; (סעיף 2 סיכומי האישה).
ראו בעניין זה חקירת האישה מיום 12.04.22 (עמ' 3 ש' 39 עד עמ' 4 ש' 14):
"ש.מתי א' הגיע לxxxx לדעתך?
ת.כ-10 שנים לפני.
ש. אתקן אותך, ב-96'/97', ב-94' אני אומר לך שהוא היה עדיין סטודנט באוניברסיטה והגיע ב-96'/97,
ת. ב-2004 הוא הגיע לארץ, הכרנו כאן.
ש. ואת מצהירה בכתבי הטענות וגם בתצהיר שהוא עשה הרבה מאוד כסף לפני שהוא הכיר אותך.
ת. זה מה שנאמר ממנו, כן.
ש. לא ראית את הכסף הוא לא אמר לך כמה.
ת. לא הוא לא אמר לי כמה אבל מה שהוא כן אמר לי אנחנו בחודש הראשון להיכרות בינינו נכנסנו להריון ובכדי לשמור את ההיריון 'אמרתי לו תקשיב אנחנו לא מכירים אנחנו לא יודעים לאן אנחנו הולכים' ואמר לי 'מבחינה כלכלית את יכולה להיות רגועה, מה שעשיתי ומה שיש לי היום יספיק לנו עד סוף ימינו', כמובן שזה לא נגמר ב-2004."
ובהמשך בעמ' 17 ש' 39-30:
"ש. ב-2004 הוא חזר לארץ ואתה טוענת שאת שותפה שלו בxxxxx,
ת. אני לא טענתי,
ש. איזה פעולה אקטיבית עשית במפעל בxxxxx כשותפה?
ת. א' אני מבקשת לדייק אני לא טענתי שאני שותפה כי אין אסמכתא לשותפות, השותפות היא שלנו ביחד הכל היה ביחד כשאנחנו היינו מגיעים לxxxxx הייתי יושבת שם במשרד, קודם כל מגיעה האישה של א' והילולה גדולה, הייתי יושבת במשרד עם המעצב, יש 2 מעצבים ישראלים שם והיינו יושבים על קולקציות וכל פעם הייתי אומרת לו 'תכניס את התכשיט הזה ותעשה את התכשיט הזה ותכניס' כל מיני דרישות, הייתי מעורבת מאוד בכל הקשר עם xxxxx, כן."
אמנם שני העסקים האחרים שהקים האיש: "xxxxx" ו"xxxxx"", הוקמו במהלך החיים המשותפים, אולם לא עלה בידי האישה להוכיח כי הייתה שותפה בהם, או שהייתה לאיש כוונה לשתף אותה בהם. כפי שיפורט להלן.
אין די ב"אופן התנהלות הצדדים" (סעיף 98 לכתב התביעה, סעיף 69 לתע"ר האישה), ובעדותה: "זה היה הסכם משותף של שנינו … בליבי ובליבו" (עמ' 4 ש' 34-31) כדי להוכיח שהיתה כוונה לשיתוף בנכסים עסקיים, ובוודאי שלא הייתה כוונה בנוגע לעסק שהוקם בxxxxx, עוד טרם חיי השיתוף.
כאשר האישה נשאלה בחקירתה החוזרת כיצד באה לידי ביטוי השותפות שלה בעסקיו של האיש, היא השיבה שהיא הייתה שותפה להמון החלטות, לרבות בדילמה אם להעתיק את חיי המשפחה לxxxxx, וכן הייתה מעורבת בנושאי עיצוב התכשיטים בxxxxx ועידודה למכירתם בארץ, כאשר הכל היה מאחורי הקלעים (12.04.22, בעמ' 18 ש' 33-18).
האישה לא הרימה את נטל ההוכחה בנוגע לגרסתה כי עזרה לאיש בקבלת החלטות בנוגע לעסקיו, לרבות בעניין המעבר לxxxxx, מעורבותה בעיצוב התכשיטים בxxxxx ובכרם, וכן בתחום השיווק, יחסי הציבור והפרסום. גם אם לרגע אדון בטיעונים אלה, הרי שהתלבטות אם לעבור לxxxxx או לא, היא התלבטות משפחתית מובהקת שכן, מדובר במעבר המשפחה לארץ רחוקה. גם אם לעיתים נעשתה התייעצות עם האישה על עיצוב כזה או אחר של תכשיט, אין בכך די על מנת להוכיח שותפות או כוונה לשותפות, בעסקיו.
האישה לא הוכיחה כי פעלה באופן מוגבר ומיוחד מעבר לכל בן זוג סביר שמסייע לבן זוגו, ולא השתכנעתי כי מידת השקעת ומאמצי האישה בכל הנוגע לנכסיו העסקיים של האיש עולים כדי מאמץ שיש בו ללמד על כוונת שיתוף בכלל, וכוונת שיתוף ספציפית בפרט. אין די בשיחות התייעצות שנעשו בין בני הזוג כטענתה, כדי ללמד על כוונת שיתוף בהפעלת העסקים וניהולם.
בפרט כך, כאשר עסקינן בנכסים עסקיים, שלא כמו דירת מגורים שכאמור הוכרה כנכס משפחתי מובהק והמשמעותי ביותר של בני הזוג, לגביה הופחתה מידת הראיות הנדרשת לשם הוכחה כאמור.
נהפוך הוא, הוכח כי בין הצדדים שררה הפרדת רכוש מוחלטת בכל הנוגע לנכסיו העסקיים של האיש, אשר הרוויח מהם סכומי כסף גבוהים, ושמר על שליטה מוחלטת ברכושו. האיש מידר את האישה באופן מלא ומקיף מעסקיו, וממידע רב אודותיהם, כפי שהאישה עצמה טענה (סעיף 79 לכתב התביעה), ובעדותה בדיון מיום 10.11.20 (עמ' 7 ש' 16-13):
"ניסיתי מאוד להיכנס עם א' לעסקים, אבל משום מה, איכשהו תמיד הוא העדיף לקחת מישהו אחר בשכר. חשבתי שבסופו של דבר כן נעבוד יחד, זה היה הכיוון מהיום שהכרנו, להקים עסק יחד. איכשהו היה נוח לו שבעסקים.. אני לא נמצאת בהם. אני מודה שגם לי קצת היה נוח, היה לי שקט."
אף לא מצאתי בשלל טענות האישה בדבר תרומתה והשקעת משאביה בעסקיו של האיש, כדי להצביע על השבחה אקטיבית או פסיבית בעסקיו של האיש. האישה טענה והעידה לא פעם כי הכספים זרמו מxxxxx ללא הפסקה (12.04.22, עמ' 11 ש' 16-15; סעיף 43 לסיכומי האישה). האישה אף פתחה את כתב התביעה: "הצדדים לא עבדו במהלך הקשר הזוגי, אך חיו כמלכים" (סעיף 2). וכן בדיון מיום 10.11.20 העידה: "לשאלת בית המשפט מה עשיתי במהלך היום, כשהילדים היו קטנים הייתי איתם וכשנכנסו לגן חייתי את חיי" (עמ' 7 ש' 13-12).
עוד התרשמתי כי האישה לא יצאה לעבוד מבחירה שלה, ולא מצאתי כי השבחת נכסיו העסקיים של האיש דרשה מאמץ מיוחד ומתמשך מצידה, ויתור על קריירה או כי נעשה שימוש במשאבי המשפחה לצורך השבחתם (תמ"ש (משפחה באר שבע) 43199-06-11 פלוני נ' אלמונית (נבו 05.06.2013).
יתרה מזאת, כאשר הצדדים חפצו לשתף נכס, הרי שהם ידעו לעשות זאת, ורשמו את בית המגורים שנרכש במהלך חיי השיתוף, על שם שניהם.
עוד יש לזכור כי הצדדים בחרו שלא לפתוח חשבון משותף (למעט חשבון הבנק שנפתח לצורך רכישת הבית בשנת 2015), כפי שהעידה כשנשאלה האם היא שותפה בחשבונו של האיש: "ש. … את לא היית שותפה לחשבון, ת. נכון לא הייתי שותפה לחשבון" (12.04.22, עמ' 2 ש' 34-33); "ב-2015 כשרכשנו את הבית נפתח חשבון משותף לא' ולי אבל מ-2004 עד 2015 כל הוצאות הבית, כל הוצאות המחיה היו אך ורק מהחשבון של א'" (שם, עמ' 3 ש' 6-4).
אשר לטענת האישה כי הכניסה כספים שקיבלה ל"פול המשותף", הוכח כי הכספים שקיבלה האישה ממקורותיה, שולמו לטובת רכישת הבית שבבעלות הצדדים, ולא לטובת קופת התא המשפחתי. כפי שהעידה האישה כאשר נשאלה על הסכומים שקיבלה בסך 50,000 ₪ וסך נוסף של 250,000 $: "הפקדתי את הכסף בחשבון שהיה בבעלותי אז בבנק xxxx, הכסף ניתן לנו לכל אחד מהילדים, מכספי ירושה למטרת דירה בלבד זה היה ההסכם …" (12.04.22, עמ' 2 ש' 18-17).
לכל אחד מהצדדים היה חשבון בנק על שמו, אליו הוא הכניס כספים לצורך רכישת הבית. האישה העידה שכל הוצאות המחייה שולמו מכספי האיש, או במזומן או מחשבון הבנק שלו, אולם היא לא הכניסה לשם כספים, אלא להפך; כספים שהיא קיבלה היא הפקידה לחשבון פרטי בבעלותה וזאת עשתה לצורך רכישת הבית, ולא לחשבון המשותף (12.04.22, עמ' 2 ש' 17-16, עמ' 3 ש' 18-4, סעיף 10 לסיכומי האישה). מכאן ניתן ללמוד על רצון הצדדים לשמור איש איש את חשבונו לעצמו.
טענת האישה כי מימון כל הוצאות המחייה וכלכלת המשפחה היה מכספי עסקיו האיש במזומן ובאשראי מחשבונו, כשסכומים אלו שימשו את החיים המשותפים (סעיפים 13, 16, 36, 60, לתע"ר האישה, סעיפים 5-4,10 לסיכומי האישה) – אינה יכולה לסייע לצורך הוכחת כוונת שיתוף, אלא אך ורק לצורך מימון חיי השיתוף.
העובדה כי לאישה היה נוח עם המצב הקיים, תוך שנהנתה וחיה מהכספים שנכנסו מעסקיו של האיש, מהם שולמו כל הוצאות הבית המשותף, המחייה ושגרת החיים הנהנתניים (כדבריה), אין בה כדי להעניק לאישה משום זכויות קנייניות בנכסיו וכספיו של האיש, ואף אין בה להעיד על כוונת שיתוף בהם.
מהמפורט עולה כי האישה לא עמדה בנטל הראייתי הכבד אשר רבץ לפתחה, ולא הצליחה להוכיח כי התקיימה כוונת שיתוף בנכסיו העסקיים של האיש ובפירותיהם.
דין התביעה להידחות וכך אני מורה.
תביעת האישה למזונות ילדים ומזונות משקמים – תלה"מ 2132-01-20
מזונות ילדים
סעיף 3(א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959 (להלן: "חוק המזונות") קובע: "אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן זוגו לפי הוראות הדין החל עליו".
בענייננו, שני ההורים הם יהודים, ושני ילדיהם מעל גיל שש. על פי הלכת בע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית (19.7.17) (להלן: "הלכת בע"מ 919/15"), שני ההורים חבים במזונות הקטינים מדין צדקה, כאשר נקבעה נוסחה לחלוקת הנשיאה במזונות בין ההורים על פי יכולותיהם הכלכליות היחסיות מכל המקורות, בנתון לחלוקת זמני השהות בפועל ובשים לב למכלול נסיבות המקרה.
הנוסחה שנקבעה בהלכת בע"מ 919/15 היא כלי עזר המסייע לבית המשפט, כאשר עליו להפעיל שיקול דעת שיפוטי בכדי להגיע לשיווין מהותי לרווחת הקטין והוריו, ולא בהכרח לדבוק בנוסחה מתמטית.
לצורך פסיקת שיעור המזונות, אין בית המשפט מחויב לחשב חישוב אריתמטי טכני גרידא, שכן מן הראוי לקחת בחשבון את מכלול נסיבותיו של כל מקרה ומקרה לצורך קביעת החיוב הראוי בהתאם לטובת הילד ורווחתו. ראו לעניין זה סעיפים 40 ו-126 לפסק דינו של כבוד השופט פוגלמן בהלכת בע"מ 919/15.
יש לזכור כי ההלכה שנקבעה בבע"מ 919/15 נקבעה במקרה של שני הורים שגובה שכרם היה כמעט זהה וחלוקת הזמנים ביניהם אף היתה שווה. ככל שפער ההכנסות והפוטנציאל להשתכר בין שני ההורים גדול יותר, הרי שיש לתת משקל גדול יותר לשיקולים כמו חוסן כלכלי של כל אחד מההורים, סביבה כלכלית תומכת שמקורה אינו בשכר עבודה בהכרח, והחשוב ביותר לייצר תנאים שימנעו הבדלים גדולים בין בית אחד למשנהו.
בהקשר זה נקבע בפסיקה כי "על אף השאיפה החשובה ליצירת דרך אחידה ופשוטה לקביעת המזונות, יתכנו מקרים, גם אם חריגים הם, בהם אין בכוחו של חישוב מתמטי מדויק להכיל ולהביא לידי ביטוי את נסיבותיו הייחודיות של המקרה העומד לפתחו של בית המשפט. זאת יש לזכור – החיים אינם מדע מדויק, במיוחד כאשר עסקינן בגידולם ובצרכיהם המשתנים כל העת של קטינים" (ראו עמ"ש 42513-09-14 א. ש. נ' י. ש, פורסם במאגרים) [פורסם בנבו].
אחד מהשיקולים המרכזיים שיש להביא בחשבון לטובת קטינים הוא כי "יש להימנע במידת האפשר בחלוקת נטל המזונות מיצירת "בית עשיר" ו"בית עני", דבר שיש לו השלכות לא פשוטות מעבר להיבט החומרי-כלכלי, הן על "ההורה העני" והן על הילדים" (בע"מ 919/15, סעיף 8 לפסק דינו של כב' השופט מ' מזוז).
לעניין זה אפנה לדברי בית המשפט בעמ"ש 42513-09-14 א. ש. נ' י. ש (מחוזי חיפה), שם נקבע: "שומה על בית המשפט לבחון את הדברים בראייה כוללת, בשים לב לשיקול הדעת המוקנה לבית המשפט בקביעת טובתו של הקטין, ובכלל זה קביעת גובה המזונות. השימוש בנוסחאות לצורך חישוב המזונות יהווה אם כן את ברירת המחדל, ממנה ראוי יהיה לסטות במקרים המתאימים וככל שתמצא לכך הצדקה. כך לדוגמה, במקרי קיצון של פערים גדולים בהכנסות כל אחד מהצדדים או במשך שהיית הקטינים אצל מי מההורים".
בהקשר זה יש לזכור, כי בהתאם לעקרונות ההלכה שנקבעו בהלכת בע"מ 919/15, שכר אינו מהווה רק את "שורת הנטו" שבתלוש השכר של פלוני, ויש לבחון את המצב הכלכלי של הצדדים בהסתכלות רחבה.
הפסיקה קבעה, כי חובת אב בתשלום המזונות נמדדת לא רק לפי השתכרותו אלא גם לפי יכולתו ממקורות אחרים ובעיקר עסקינן בהתחשבות בנכסים נזילים (ראו: רע"א 250/09 פלוני נ' פלונים, פורסם באתר הרשות השופטת, מיום 2/6/2009 ; רע"א 130/83 פרייס נ' פרייס, פ"ד לח(1) 721 (1984); ע"א 210/82 גלבר נ' גלבר, פ"ד לח(2) 14 (1984).
מן המקובץ עולה כי לבית המשפט שיקול דעת רחב באשר לקביעת דמי המזונות בפועל ובאשר לקביעת אופן חלוקת הנשיאה במזונות בין ההורים, בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. על בית המשפט למצוא את הפתרון הראוי והמתאים למשפחה שלפניו בהתאם לנסיבותיה.
דיון והכרעה
בקדם המשפט שהתקיים ביום 12.07.20 הצדדים הגיעו להסכמות שניתן להן תוקף של החלטה שיפוטית, בין היתר כי האיש ישלם סך של 2,800 ₪ לחודש עבור מזונות הקטינים, קרי- 1,400 ₪ לכל אחד מהקטינים, וכן הוראה מתקנת עבור הבן. בנוסף הוסכם כי האיש ימשיך לשלם מחצית מתשלום המשכנתא הרובצת על הבית וימשיך לשאת בתשלומי ביטוחי המשכנתא.
בדיון שהתקיים ביום 10.11.20 טענו הצדדים כי לא הגיעו להסכמות ועתרו לקבוע את דמי המזונות הזמניים מחדש, כאשר כל צד טען כי הסך שהוסכם גבוה או נמוך מדי, בהתאמה. לפיכך ביום 23.01.21 ניתנה החלטה בה נקבע כי עד להנחת מלוא התשתית הראייתית בתיק, החלטת 12.07.20 המאשרת את הסכמות הצדדים עומדת בעינה עד מתן החלטה אחרת, וכן נקבעה חלוקה שווה בין ההורים בהוצאות חינוך והוצאות רפואיות חריגות.
לטענת האישה היא נטולת מקצוע, נוכח חיי הפאר והנוחות אליהם הרגיל אותה האיש, נאלצה לצאת לעבוד בגיל 44, וכיום היא מנהלת סטודיו לפילאטיס ומשתכרת בסך שבין 9,000-8,000 ₪ לחודש. עם זאת, האישה אישרה בחקירה הנגדית כי סך כל הכנסותיה מכל המקורות גבוה יותר (12.04.22, עמ' 13 ש' 23-12).
עוד לטענתה, הכנסות האיש מעסקיו, ובכללם מהמפעל לייצור תכשיטים בxxxxx היו מקור הפרנסה העיקרי בבית. לפיכך יש לשמר את רמת החיים אליה רגילים הקטינים.
לטענת האיש, תביעת המזונות שהגישה האישה מנופחת, לא פרופורציונאלית והוגשה בשיטת מצליח. האישה מערימה על בית המשפט, ומתעלמת מכך שהקטינים מצויים בפועל במחצית מן הזמן אצלו והוא נושא בהוצאותיהם באופן ישיר בביתו.
עוד לטענת האיש מצבו הכלכלי בכי רע. האיש העיד כי הוא משתכר בסך של כ- 16,000-15,000 ₪ לחודש מעסקיו, וכן מקבל עזרה כספית ממשפחתו בסך שנע בין 6,000-5,000 ₪ בחודש (12.04.22, עמ' 50 ש' 14-1). לטענתו גם לאישה כספים רבים, לרבות כספי ירושה, אותם היא מנסה להסתיר מבית המשפט.
אין מחלוקת כי בין הצדדים מתקיימת חלוקת זמני שהות שוויוניים עם הקטינים. אלא שלטענת האישה, לאחרונה האיש שוהה פחות ופחות במחיצת ילדיו (ראו עדות האישה ביום 12.04.22, עמ' 13 ש' 11-9; סעיף 89 לסיכומי האישה).
לאחר בחינת מארג הראיות, דומה כי רב הנסתר על הגלוי בנוגע להכנסות האיש מעסקיו, אשר לא פרש בפני בית המשפט תמונה סדורה של מקורות הכנסותיו וגובה השתכרותו, בעבר ובהווה. בעניין זה, האישה הצליחה להטיל ספק בדבר מהימנות גרסתו של האיש בנוגע לגובה הכנסותיו, לרבות אלו המדווחות, ואף אלו אשר מתקבלות במזומן.
עדות האיש בנוגע להכנסותיו, היתה רעועה, מחוררת, ובלתי אמינה. האיש שינה גרסתו מעת לעת, בהתאם לצרכיו המשתנים (כך למשל ראו עדותו בדיון מיום 10.11.20- בעמ' 5 ש' 5 כאשר נשאל על הכנסתו מעסק ה"xxxxx"; בעמ' 6-5 כאשר נשאל על הפסדיו ועל קבלת דיבידנדים מהמפעל בxxxxx; וכן בחקירתו מיום 12.04.22 בעמ' 23- כאשר נשאל הפסדיו, חובותיו ומקורות הכנסתו).
מצאתי כי קיים פער מהותי ובלתי מוסבר בנתונים בנוגע להכנסות האיש המדווחות אל מול הכנסותיו בפועל, כפי שמופיעות במוצגים שצירף. לטעמי הכנסותיו של האיש גבוהות הרבה יותר מאלו עליהן מצהיר. האיש אף אישר שהוא מעביר לישראל את הכספים מxxxxx במזומן כדי להימנע מתשלום נוסף על מס החברות בxxxxx (12.04.22, עמ' 40).
עולה שחלק ניכר מהכנסותיו של האיש התקבל במזומן, שימש להוצאות הבית והמשפחה, מבלי שהופקד לחשבון הבנק ומבלי שדווח לרשויות המס. ניסיון להתחקות אחר הכנסות האיש במזומן בתקופה של 14 שנות זוגיות ולדרוש תיעוד עבור כל הכנסה אינו סביר ונועד לכישלון.
מכל מקום, אין מחלוקת כי קיים פער משמעותי בין יכולת השתכרות הצדדים לטובת האיש. בכתבי הטענות, הצהיר האיש כי הוא משתכר סך של 15,000-16,000 ₪ מעסקיו ומקבל עזרה מהמשפחה בסך של 5000- 6000 ₪ לחודש. לעומת זאת, האיש הצהיר בעדותו הראשית וגם בסיכומיו כי הוא משתכר סך של 4,800 ₪ מחברת "xxxxx" ועוד 4,000 $. ואולם, האיש לא טרח לפרט ולהסביר מהיכן מגיעים הסכומים בדולרים ואף לא הציג כל ראיה, שתציג כיצד הם מגיעים ולאן. כך שייתכן ומגיעים סך של 6,000 $ או אולי 10,000 $, אין לדעת. לפיכך, על פי אומדנה, אני קובעת כי האיש משתכר סך של כ- 30,000 ₪ נטו בחודש. לעומת זאת, האיש לא הפריך את טענת האישה על פיה היא עובדת כמנהלת סטודיו לפילטיס ומרוויחה סך של כ-9,000 ₪ בחודש.
לאור כל המפורט, אני מוצאת להעריך כי יחס ההכנסות בין ההורים הוא 75% לאיש ו-25% לאישה, בקירוב.
נתונים אלה הביאוני לכלל מסקנה כי לנוכח קיומו של פער משמעותי בין הכנסות הצדדים לטובת האיש, הרי שאין להיצמד לנוסחה אריטמטית נוקשה הקושרות בין הכנסות ההורים והיקף זמני השהות של כל אחד מהם לבין שיעור המזונות.
אשר לצרכי הקטינים, האישה עותרת לחייב את האיש בסך של 2,750 ₪ בחודש עבור כל אחד מהקטינים, עבור הזמן שהם שוהים אצלה, בתוספת מלוא החזרי הלוואת המשכנתא, ולאחר פירוק השיתוף לחייבו בהוצאות מדור ואחזקתו בשיעור 40% מדמי השכירות או החזרי המשכנתא, וכן במחצית מהוצאות חינוך ורפואה חריגות.
בהתאם לרמ"ש (מחוזי מרכז) 59188-10-18 י.נ נ' א.נ (נבו 25.10.2018), המינימום הנדרש לילד, ע"פ אומדן של דיני צדקה, עת הוא שוהה בהסדרים נרחבים בשני בתים, הוא בסך מינימום של 2,250 ₪ לחודש.
במהלך שמיעת הראיות שני הצדדים לא התמקדו בצרכי הקטינים, עם זאת התרשמתי כי הקטינים הורגלו לרמת חיים גבוהה במיוחד, ולו בנוגע לחופשות המשפחתיות השנתיות, וחיי הנהנתנות כפי שעולה מגרסאות שני הצדדים.
נוכח כל המפורט לעיל, לרבות הפער המשמעותי בין יכולות ההורים לטובת האיש, ובשל הצורך להימנע מפער גדול ברמת החיים של הקטינים בין בית של הורה אחד לבית של הורה שני, וכן בהתחשב ברמת החיים בה חיה כל המשפחה לפני הפרידה, מצאתי לקבוע כי צרכי כל אחד מהקטינים בשני הבתים, מגיעים לכדי סך של לפחות 3,400 ₪ עבור כל אחד מהם, ועבור שניהם סך של 6,800 ₪, כשסכומים אלו כוללים השתתפות בחלקם בהוצאות אחזקת מדור.
מאחר שחלוקת זמני השהות בין ההורים היא שוויונית, הרי שבמחצית מהוצאות תלויות השהות האיש נושא בפועל כאשר הקטינים שוהים אמו. על כן, האיש יעביר לידי האישה סך של 1,700 ₪ עבור כל אחד מהקטינים, ובסה"כ 3,400 ₪ עבור מזונות שני הקטינים, כולל הוצאות אחזקת מדור כאמור.
כל עוד האישה מתגוררת בבית המשותף הרי ששני הצדדים ימשיכו לשלם את הלוואת המשכנתא בסך של כ-3,800 ₪ כידוע בעת הגשת הסיכומים. עקב פער ההכנסות הגדול והפער בחוסן הכללי כפי שנקבע, אני מוצאת לחייב את האיש בשיעור של 40% מחלקה של האישה (קרי- מתוך המחצית שלה) בתשלום הלוואת המשכנתא בסך של 760 ₪, וזאת על אף שהאיש שכר דירה לעצמו עליה הוא משלם דמי שכירות, נוכח פער ההכנסות ופוטנציאל ההכנסות.
סה"כ האיש ישלם לאישה עבור השתתפות במזונות הקטינים, מדורם ואחזקת מדורם סך של 4,160 ₪, היינו, 2,080 ₪ עבור כל אחד מהקטינים.
כשיפורק השיתוף בבית, והאישה תעבור להתגורר עם הקטינים בדירה אחרת, בנוסף לדמי המזונות בסך של 1,700 ₪ עבור כל אחד מהקטינים וסך הכל 3,400 ₪ עבור שניהם כאמור, האיש ישתתף בחלקם של הקטינים בהוצאות המדור בשיעור 40% מתוך עלות שכר דירה/משכנתא שלא יעלה על 6,000 ₪, ואשר יתווספו על תשלום המזונות, בכפוף להסכם תקף. (להלן: "דמי המזונות והמדור").
בנסיבות בהן המזונות שנפסקו מאזנים במידה מסוימת את הכנסות ההורים לצורך הוצאות הקטינים, שני הצדדים יישאו במשותף ובאופן שווה, בהוצאות החינוך הנדרשות על ידי המסגרות החינוכיות בהן לומדים הקטינים, לרבות הוראה מתקנת, וכן, בהוצאות רפואיות חריגות של הקטינים, שאינן מכוסות על ידי הביטוח הרפואי הציבורי.
הוצאות אלו כוללות: הוצאות החינוך, בהתאם לדרישת מוסדות חינוך, לרבות: בית ספר, מעון, גן, סל תרבות, דמי שכלול, חוג אחד לכל קטין, טיולים, תנועת נוער, שיעורים פרטיים, אבחונים שונים ע"פ גורם מטפל וכיו"ב; וכן הוצאות הרפואיות של הקטינים, לרבות תשלומים לקופת חולים, טיפולי שיניים, טיפולים אורתודנטיים, משקפי ראייה, וכל הוצאה רפואית אחרת הנדרשת לקטינים, הכול כנגד הצגת אסמכתאות בכתב אחד לשני.
במקרה של מחלוקת בדבר נחיצות ההוצאה, יכריע בכך הגורם הרפואי או החינוכי הרלוונטי.
מזונות משקמים
הבסיס החקיקתי לפסיקת מזונות אישה מצוי בסעיף 2(א) לחוק המזונות, המפנה לדין האישי. בענייננו הואיל והצדדים יהודים שלא נישאו זל"ז כדמו"י, הרי שאין הדין האישי מחייב את האיש לשאת במזונות אישה.
חרף האמור, ברע"א 8256/99 פלונית נ' פלוני פ"ד נ"ח(2) 213 בעמוד 234, כבוד הנשיא ברק (כתוארו אז) קבע כי בני הזוג אינם עוברי אורח שתאונת דרכים הפגישה ביניהם. בני הזוג הם אשר ביקשו לחיות חיים משותפים. על כן דרישות היושר, שיקולי ההגינות ותחושת הצדק של החברה הישראלית, מובילים למסקנה כי בנסיבות מסוימות תהא חובה לתשלום מזונות גם במקרה של ידועים בציבור.
בית המשפט העליון התווה עקרונות מנחים בדבר פסיקת מזונות משקמים לידועה בציבור (או לאישה שנישאה בנישואין אזרחיים).
פסיקת מזונות משקמים אינה עניין שבשגרה, ואולם מקום בו אין מקור חיוב חוזי מפורש, ניתן לבחון האם מכוח הסכם מכללא בין בני הזוג, ניתן לחייב במזונות לאחר פירוד (ראה בע"מ 10497/08 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו] (פס"ד מיום 15.2.09)).
בספרו של פרופ' שחר ליפשיץ "הידועים בציבור בראי התאוריה האזרחית של דיני המשפחה" (הוצאת "נבו" עמ' 170-171), מוסברת ההלכה באשר למזונות משקמים כדלקמן:
"… באופן כללי, מודל המזונות המסתמך על פסיקה העוסקת בידועים בציבור תואם את המודל של מזונות משקמים. כך בעניין ורסנו, בעת שהציג השופט ברק את האפשרות לחייב ידועים בציבור במזונות, הוא הבהיר כי המזונות הללו קשורים בצורך ליתן תקופת זמן סבירה להליכי הפירוד שבין הצדדים. סוג זה של טיעון מתאים לאידיאולוגיה של מזונות משקמים. במקרים הבודדים שבהם נפסקו בפועל מזונות לידועים בציבור, הוגבל בדרך כלל משך המזונות על ידי בתי המשפט לתקופה קצרה יחסית".
"… בסעיפים הקודמים הבהרתי כי ההצדקה האמיתית להטלה של חובת מזונות בין ידועים בציבור לאחר פרידתם נעוצה באינטרסים חוץ חוזיים, ובמיוחד בעקרון ההסתמכות, כצורך בהגנה על צדדים חלשים ובעיקרון השוויון… הייתי מצפה שבית המשפט יתמקד לא בהסכמים פיקטיביים בין הצדדים, אלא בדפוס היחסים בפועל, במשך היחסים, בתלות הכלכלית שנוצרה, בקיומם של ילדים, בהפסדים וברווחים שנגרמו ליכולת ההשתכרות של בני הזוג עקב הקשר וכדומה…".
לסיכום חלק זה, חיוב במזונות משקמים בסיסו בהסכם מכללא בין בני זוג החיים כבני משפחה – בין אם נישואיהם אזרחיים או רפורמיים או כידועים בציבור, לתמוך זה בזה כאשר הייתה קיימת הסתמכות שהולדתה במערכת תלות ותרומה זוגית הדדית, ומטעמים של הוגנות, שוויון ותום לב.
פסיקת מזונות משקמים לידועה בציבור נועדה להבטיח את רמת חייו של בן הזוג ולאפשר את שיקומו לאחר הפרידה הפיזית בין הצדדים, ומכאן שמם "מזונות משקמים". מטרתם לאפשר לבן הזוג החלש כלכלית להסתגל למצב ולהביאו לידי כך שיוכל לתמוך בעצמו.
המזונות ניתנים לתקופה סבירה בסמוך למועד הפירוד ועד התבססות והתייצבות היחידה המשפחתית של התלוי במזונות משקמים אלה, במבנה נפרד. תכליתם לאפשר לבן הזוג הזכאי להם וזקוק להם להשתלב במעגל העבודה ולפרנס את עצמו.
משך תקופת הזכאות תלויה בנסיבות העובדתיות, תוך שגם שיקולי הגינות, יושר ותחושת הצדק יהוו בסיס להכרעה בעניין זה. ניתן לפסוק מזונות בסכום חד פעמי או בתשלומים עיתיים. ראו לעניין זה תמ"ש (ת"א) 63323/97 מאגין נ' מקס [פורסם במאגרים] , (פס"ד מיום 22.05.2000).
מן הכלל אל הפרט
האישה הרימה נטל הראיה המוטל עליה והוכיחה כי הצדדים חיו יחד "כידועים בציבור" במשך תקופה לא מבוטלת של 14 שנים, משנת 2004 ועד למועד עזיבת האיש את הבית בו התגוררו הצדדים ביום 01.01.18. הצדדים הם הורים לשני ילדים משותפים ובכך גם הביעו דעתם כי ברצונם לקשור גורלם זה בזה.
עוד הוכיחה האישה כי התקיימה תלות כלכלית שלה באיש וכי הוא זה אשר נשא בעיקר כלכלת הבית, כאשר היא מסתמכת בעיקר על הקשר הזוגי.
האישה הוכיחה כי היא לא עבדה במשך כל הקשר הזוגי, ואף הסתמכה על כך ששותפה לחיים, אבי ילדיה, יפרנס אותה וידאג לה בשפע, כפי שעשה כל מהלך החיים המשותפים. על כן, שוכנעתי כי היא זקוקה לשיקום יכולת השתכרותה, וכך ניסתה האישה לעשות בפועל עת יצאה לעבוד בגיל 44 בסטודיו לפילטיס כדי למצוא לה מקור פרנסה, אלא שכצפוי, הכנסה זו בסך של כ-9,000 ₪, אינה יכולה לאפשר ולו חיי רווחה סבירים, ובוודאי לא חיי שפע, לה הורגלה המשפחה, לרבות האישה.
הצדדים לא צברו כל רכוש משותף משמעותי במהלך החיים המשותפים, למעט הבית שרכשו, ולמעשה האישה שאיננה צעירה, ונטולת מקצוע, יוצאת מהקשר הזוגי ללא רכוש משמעותי למעט חלקה בבית המשותף שהוכח כי שילמה בדיוק מחצית ממנו מכספי ירושה שקבלה מאמה. אלא, שבית הוא אינו מקור פרנסה, ובוודאי שמחצית ממנו, עוד פחות. על כן, האישה נדרשת למצוא לעצמה מקור פרנסה ההולם את צרכיה, ולכך נדרש זמן הסתגלות.
לעומת זאת, כפי שהוכח, האיש בעל מקור פרנסה איתן מחלקו ברווחי העסק בxxxxx וכן בעל שני עסקים פעילים, מהם הוא מתפרנס, וגם אם הציג האיש מצג על פיו שני עסקי היין בעלי התחייבויות בסך של כ- 4,000,000 ₪, הרי שהאיש כשל בלהסביר הכיצד הוא מחזיק עסק כושל אחד בתחום היין, ועל אף הפסדיו הנטענים, האיש מקים עסק נוסף באותו התחום וממשיך לאחוז בשניהם.
העדר המידע והפירוט, מעלה תהיות בנוגע לשיקולים אחרים בגינם האיש מחזיק בעסקי היין, כמו לדוגמא שיקולי מס וגמישות בהעברות והכשרת כספים ממקורות שונים. כך או כך, מסיבותיו של האיש, הוא ממשיך להפעיל עסקים אלה, ואף להתפרנס מהם, גם אם פורמלית, בקושי. אלא שבנוסף על הכנסתו מהעסק בxxxxx, והעזרה ממשפחתו לכאורה (לה טען בכתבי הטענות) מצליח לחיות חיי נוחות ורווחה. בכל מקרה שוכנעתי כי לאיש הכנסה גבוהה משמעותית מזו של האישה, ואף מזו שהוא הצהיר עליה.
כל אלה, בתוספת הסתמכותה על כי האיש ידאג לה ולפרנסתה, מקימים לאישה זכאות למזונות משקמים.
בנסיבות אלה, בשים לב לרמת החיים הגבוהה אליה הייתה רגילה במהלך הקשר הזוגי, ליכולת השתכרותה כיום, ולקביעה כי לאישה אין זכויות בנכסיו העסקיים של האיש, אני מוצאת לנכון לחייב את האיש בתשלום מזונות משקמים לאישה בסך של 3,000 ₪ לחודש, וזאת למשך לתקופה של שנתיים ימים מהיום, על מנת לאפשר לה זמן שיקום לצורך מציאת תעסוקה אשר תאפשר לה הכנסה חודשית ההולמת את חייה טרם הפרידה מהאיש.
תביעת האיש לפירוק שיתוף ודמי שימוש – תלה"מ 66940-01-20
פירוק השיתוף בבית
כאמור בבעלות הצדדים בית מגורים רכשו במשותף ביישוב xxxx, ברחוב xxxx, הידוע כגוש xxxx חלקה xx (להלן: "הבית"), הרשום על שם שניהם בחלקים שווים. על הבית רובצת משכנתא, אשר משולמת על ידי שני הצדדים במשותף.
סעיף 37(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק המקרקעין") קובע את הכלל היסודי, לפיו "כל שותף במקרקעין משותפים זכאי בכל עת לדרוש פירוק השיתוף".
בענייננו, האיש מבקש להורות על פירוק השיתוף בבית בדרך של מכירתו כפנוי למרבה במחיר וחלוקת התמורה בין הצדדים בחלקים שווים. אלא שהאישה מבקשת להורות על חלוקה לא שוויונית לטובתה, בין היתר בשל יכולתו הכלכלית הגבוהה של האיש, השימוש הנרחב במזומן, והכנסת כספי ירושה מטעם האישה לרכישת הבית.
חוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג -1973, אינו חל על הצדדים שהם ידועים בציבור, על כן לא ניתן לעשות שימוש בסעיף 8 (2) לחוק המאפשר סטייה מאיזון שוויוני בנכס משותף, בנסיבות מיוחדות. לפיכך, לא נמצא הצורך, לדון אם נסיבות המקרה מהוות נסיבות מיוחדות המצדיקות סטייה מאיזון שוויוני של הנכס המשותף לצדדים- הבית.
אני מורה כי זכויות הבעלות בבית תתחלקנה בהתאם לרישומן בפועל, היינו, בחלקים שווים ביניהם.
אשר על כן, נקבע כדלקמן:
ניתן בזאת צו לפירוק שיתוף בזכויות בבית בxxxx, כאשר התמורה תחולק על פי שיעור זכויותיהם הרשומות של הצדדים, באופן שווה.
הצדדים יוכלו למכור את הבית בעצמם בתוך שלושה חודשים, לפרוע את הלוואת המשכנתא הרובצת עליו, וביתרת התמורה יתחלקו על פי חלקיהם בזכויות בבית.
הצדדים יישאו בחלקים שווים בהוצאות המכירה של הבית.
במידה והצדדים לא יצליחו למכור את הבית בעצמם בתוך שלושה חודשים מהיום, יבוצע הליך כינוס בהוצאה לפועל לשם השלמת פסק הדין לפירוק השיתוף בבית.
התביעה לדמי שימוש
האיש עתר לדמי שימוש ראויים בדירת המגורים, החל מיום 01.01.18, המועד שבו עזב את הבית בו נותרה להתגורר האישה, שכן לטענתו האישה דרשה ממנו לעזוב את הבית, סירבה לתת לו להמשיך להתגורר בו, לחצה וזירזה אותו לצאת מהבית, וכן החליפה מנעולים בבית מיד לאחר שנאלץ לצאת מהבית ולשכור דירה.
מנגד, טענה האישה כי האיש הוא זה שעזב את הבית מרצונו וביוזמתו, החליט לשכור דירה חלופית והיא מעולם לא מנעה ממנו להיכנס לבית ולא החליפה מנעול (למעט בשל תקלה בצילינדר). מכאן שהוא אינו זכאי לדמי שימוש.
הבסיס לחיוב שותף במקרקעין בתשלום דמי שימוש ליתר השותפים קבוע בסעיפים 31(א) ו- 33 בחוק המקרקעין: "31(א). … רשאי כל שותף, בלי הסכמת יתר השותפים להשתמש במקרקעין המשותפים שימוש סביר, ובלבד שלא ימנע שימוש כזה משותף אחר … 33. שותף שהשתמש במקרקעין משותפים, חייב ליתר השותפים לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש".
בע"א 1492/90 זרקא נ' זרקא, (פורסם במאגרים) קבע בית המשפט העליון כי החובה לשלם דמי שימוש ראויים קיימת: "רק כאשר השותף האחד השתמש במקרקעין באופן בלעדי, באופן שנמנע מיתר השותפים להשתמש אף הם באותם מקרקעין. היה ולא נמנע השימוש הזה מיתר השותפים, גם כאשר הם לא השתמשו בפועל במקרקעין, אין השותף חייב בתשלום כלשהוא ליתר השותפים".
ככלל, בן זוג העוזב מרצונו את דירת המגורים אינו זכאי לדמי שימוש ראויים. אין הוא הופך באחת את בן הזוג האחר ל"שוכר בעל כורחו" (בע"מ 9881/05 פלוני נ' פלונית (ניתן ביום 9.4.2006 [פורסם בנבו]; ע"מ (מחוזי ירושלים) 320/02 ורדה עפל-רפאלי נ' עמיחי עפל (נבו 13.10.2002).
אין חולק, כי החל משנת 2018 האיש אינו מתגורר בדירת המגורים ועבר להתגורר בדירה שכורה בxxxx. הגם שתמוהה בעיניי טענת האישה כי החליפה את המנעול בשל תקלה בצילינדר בסמוך לאחר שעזב את הבית, טענה זו לא נסתרה על ידי האיש, מעבר להכחשה סתמית.
לא ניתן להתעלם מהמתח שנוצר בין זכותו של כל אחד מההורים למימוש זכות הקניין שלו אל מול הפגיעה בטובת ורווחת ילדיהם הקטינים של הצדדים שמתגוררים בבית. בכל סכסוך בין שני הורים על בית, יש לאזן בין האינטרס של ההורה המבקש לפרק את השיתוף בבית באופן מידי, לבין טובתם של הקטינים, שמירה ככל האפשר על יציבות בחייהם, ולו עד הכרעת בית המשפט בסוגיית הפירוק, באופן ראוי.
מכל מקום, לאחר ששמעתי את הצדדים ושקלתי טענותיהם, מצאתי כי האיש עזב מרצונו את הבית המשותף, על מנת שלא לפגוע בילדים, ולא עלה בידו להוכיח שעזיבתו הייתה מוצדקת, או שנכפתה עליו, או שנמנע ממנו השימוש בבית.
ראו לעניין זה עדותו של האיש בחקירתו (ההדגשות שלי- מ.ר.פ.):
"ש. ב-24/09/2017 אתה כותב למ' "טוב אז ככה כמו שאמרתי אין לי בעיה לעזוב את הבית באופן עקרוני אבל זו תהיה חוכמה קטנה שאעזוב, אשכור לי בית ואת לפתע תגלי תחליטי שאת לא מסוגלת להחזיק את הבית אז כבר עדיף שאני אשכור אותו בעצמי, לגבי מגשרים יעקב כהן דיברת אתו הוא יקר לא פנוי, ביקשתי שיבדקו" אתה ב-24/09/17 אומר למ' לגבי עזיבת הבית,
ת. סליחה אני לא אומר את זה וגם היא מראה חלק מהדברים והיא מנסה להטעות את בית המשפט, לפני אותו סמס אני ביקשתי הצעתי לה 10 דרכי פעולה שונים כדי שהילדים לא ייפגעו שאנחנו נשכור לנו דירה קטנה וכל פעם נעבור בינינו כדי שהילדים לא ייפגעו, הצעתי כל מיני אני לא זוכר כבר הצעתי כל כך הרבה דברים היא אמרה על הכל לא, ב-24/09, דרך אגב אני עזבתי גורשתי ב-01/01/18 עברו כבר 3/4 חודשים מאותו זמן, היא שולחת SMS מספטמבר שעוד ניסיתי שהדברים ייראו טוב ולא נפגע בילדים, לצערי כל מה שקרה זה שהילדים נפגעו והילד הגדול בכה וסבל מחרדת נטישה והיא לא רצתה לעזוב את הבית, היא נאחזה כבקרנות המזבח לא הייתה מוכנה לעזוב, בסופו של דבר גורשתי ואז יצאתי מהבית כדי לא לפגוע בילדים וזה היה רק 3 חודשים לאחר מכן, זה היה לאחר שהיא סירבה לכל הצעות הפשרה שהיא לא הסכימה לפרדו ולכל הדברים האלה.
ש. אז מה עשית אחרי זה שהיא סירבה לשיטתך.
ת. גורשתי מהבית, החליפו מנעול.
ש. פנית לבית משפט?
ת. למה שאפנה לבית משפט? אני לא רציתי לפגוע בילדים.
…
ת. כמו שאמרתי לבית המשפט מהיום שהיא הודיעה על פרידה ניסיתי להגיע להסכמות לכל מיני כדי שמישהו, שהילדים לא ייפגעו שאחד מאתנו יעזוב את הבית או שנשכיר דירה קטנה ונצא לשבוע שבוע כמו שייעצו לי כל מיני עו"ד,
ש. ובסוף מה החלטת?
ת. בסוף מכוון שכבר ראיתי את הפגיעה בילדים והיא לא הייתה מוכנה לשום פשרה מבחינתי היא גירשה אותי מהבית ולא יכולתי להישאר בו.
ש. בזה שהיא לא הייתה מוכנה לשום פשרה?
ת. בזה שהילדים נפגעו.
ש. מהשהייה של שניכם ביחד?
ת. אני ישן למטה עם הילדים כי היא לא הסכימה לישון למטה, אני הייתי צריך לישון למטה, היא רצתה שאני אשן איתה במיטה, ישנתי עם הילדים, הילדים הבינו שמשהו לא טוב קורה, הילד הגדול כל פעם שהייתי יוצא לזרוק זבל הוא היה בוכה, הבנתי שאנחנו גורמים להם, היא לא הייתה מוכנה להתפשר על שום דבר,
ש. אז מה עשית? לקחת החלטה אמיצה ועזבת?
ת. לקחתי החליטה אמיצה וגורשתי מבחינתי, אני לא, …"
(12.04.22, עמ' 44 ש' 3 עד עמ' 45 ש' 17).
מכל המפורט לעיל התרשמתי, כי במסגרת הסכסוך בין הצדדים, הם לא הגיעו להסכמות בנוגע למגורים בבית, אולם מנגד האיש לא עשה מאמצים להישאר בבית, אלא החליט לעזוב את הבית ולשכור דירה נפרדת מבלי לעמוד על זכויותיו בנוגע לבית במשך שנתיים, ממועד עזיבתו את בית המגורים בחודש ינואר 2018, ועד לחודש ינואר 2020, עת הגיש את תביעתו נגד האישה לפירוק שיתוף ודמי שימוש.
בנסיבות אלה ושעה שהנטל להוכחת עתירת האיש לחיוב האישה בדמי שימוש רובץ לפתחו, אני קובעת כי האיש לא הרים את הנטל להוכיח כי נמנע ממנו לגור בבית, ומשכך אין הוא זכאי לדמי שימוש עבור התקופה שעברה מאז בחר שלא להתגורר בבית.
לפיכך דין תביעת האיש להידחות בעניין זה וכך אני מורה.
כלי רכב ומיטלטלין
מטענות הצדדים עולה כי להם שני רכבים: לאיש רכב ג'יפ מסוג "xxxx" שנת ייצור 2007, ולאישה רכב מסוג "xxxx", שנת ייצור 2012, אשר רשום על שם האיש אך מצוי בשימוש האישה.
אף אחד מהצדדים לא הוכיח את חלוקת הזכויות ברכבים, ולא חקר בעניין זה. עם זאת, משהאישה נהגה להשתמש ברכב שבשימושה באופן שוטף, והאיש אינו מכחיש זאת, הונחה תשתית ראייתית המתאימה לכוונת שיתוף ספציפי ברכב זה, ועל כן אני מורה כי חרף הרישום בפועל על שם האיש, מדובר ברכב משותף.
הצדדים יפעלו בתוך 30 ימים לקבלת שווי הרכב לפי מחירון לוי יצחק. לאישה תינתן זכות ראשונים לרכוש את הרכב על פי מחיר זה ולשלם את מחצית השווי לאיש. ככל שמי מהצדדים לא יחפוץ לרכוש את הרכב, יימכר הרכב ותמורתו, תחולק בין הצדדים בחלקים שווים ביניהם.
בנוגע למיטלטלין, בנסיבות בהן אין אפשרות מעשית להעריך את שווי המיטלטלין שנטל כל אחד מהצדדים, משעה שאין בנמצא קבלות המעידות על שווי המיטלטלין שנלקחו; נוכח הזמן הרב שחלף ממועד רכישתם – המיטלטלין בבית יחולקו בין הצדדים באופן שבו האישה תערוך שתי רשימות, ומהן האיש יבחר אחת.
סוף דבר
מכל המקובץ לעיל נקבע כדלקמן:
תביעת הרכוש של האישה- נדחית.
תביעת האישה למזונות:
מזונות ילדים- כפי שפורט בגוף פסק הדין האיש ישלם סך של 1,700 ₪ בחודש עבור מזונותיו וצרכיו של כל אחד מהקטינים. כולל הוצאות אחזקת מדור. בנוסף, האיש ישלם סך של 760 ₪ עבור חלקם של הקטינים בהוצאות המדור. סה"כ האיש ישלם לאישה עבור השתתפות במזונות הקטינים, מדורם ואחזקת מדורם – סך של 4,160 ₪ בחודש עבור שני הקטינים, היינו, 2,080 ₪ עבור כל אחד מהקטינים.
לאחר ביצוע פירוק השיתוף בבית, בנוסף לסכום המזונות בסך של 1,700 ₪ לכל קטין, (3,400 ₪ עבור שניהם), במקום הסך של 760 ₪ בגין השתתפות בהוצאות המדור, ישלם האיש שיעור של 40% מתוך עלות שכר דירה/משכנתא שלא יעלה על 6,000 ₪. (להלן: "דמי המזונות והמדור").
כמו כן, שני הצדדים יישאו במשותף ובאופן שווה, בהוצאות החינוך הנדרשות על ידי המסגרות החינוכיות בהן לומדים הקטינים, לרבות הוראה מתקנת, ובהוצאות רפואיות חריגות של הקטינים, שאינן מכוסות על ידי הביטוח הרפואי הציבורי, בהתאם להמלצת הגורם החינוכי / הרפואי הרלוונטי.
תוקף החיוב ממועד פסק הדין. עד למועד זה תחול ההחלטה למזונות זמניים.
דמי המזונות והמדור ישולמו ביום הראשון לכל חודש, עבור כל חודש מראש, ויהיו צמודים למדד הידוע היום. חישובי הצמדה יערכו אחת לשלושה חודשים ללא תשלום הפרשים למפרע.
דמי המזונות והמדור ישולמו עד הגיעם של כל אחד מהקטינים לגיל 18 או עד סיום לימודיהם התיכוניים (להלן: "מועד הבגירות"). ממועד הבגירות ועד לסיום שירות חובה צבאי, לאומי או התנדבותי של כל אחד מהקטינים, יישא האיש בשליש מסכום המזונות בו נשא עד לאותו מועד.
פיגור בתשלום דמי המזונות והמדור יגרור תשלומי הפרשים כחוק מהיום שהיה מיועד לביצוע התשלום ועד ליום התשלום בפועל.
קצבאות מאת המוסד לביטוח לאומי תשולמנה לידי האישה, בנוסף לדמי המזונות והמדור.
מזונות משקמים- האיש ישלם לאישה מזונות משקמים בסך 3,000 ₪ בראשון לכל חודש במשך שנתיים, החל מיום 01.09.23.
תביעת האיש לפירוק שיתוף ודמי שימוש- ניתן צו לפירוק השיתוף בבית הצדדים, כאשר התמורה תחולק ביניהם באופן שווה. הוראות לפירוק השיתוף- כמפורט לעיל. תביעת האיש לדמי שימוש- נדחית.
לסיום, בית המשפט משוכנע כי האיש והאישה הם הורים טובים לשני הקטינים, ולו האמונה והתקווה כי עם תום הסאגה המשפטית, מלוא משאבי הצדדים, הכספיים והאחרים, יופנו לטובת הקטינים.
לאור תוצאת פסק הדין, במסגרתה התקבלו טענות חלקיות של מי מהצדדים ונדחו טענות אחרות, כל צד יישא בהוצאותיו.
פסק הדין מותר לפרסום בהעדר פרטים מזהים.
משתמו ההליכים, כל התיקים ייסגרו.
ניתן היום, כ"ז אב תשפ"ג, 14 אוגוסט 2023, בהעדר הצדדים.
