בפני
כבוד השופט רמי בז'ה
תובע
פלוני ת"ז XXXX
באמצעות בא כוחו- עו"ד גיל שחף
נגד
נתבעת
אלמונית ת"ז XXXX
באמצעות בא כוחה- עו"ד מיכה אהרוני
פסק דין
בפניי תובענה כספית-נזיקית בסך של 150,000 ₪ שהגיש התובע כנגד הנתבעת.
העובדות בתמצית
הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י ביום XXX. מנישואין אלה נולדו לצדדים שני ילדים משותפים: בת שהינה כיום בגירה כבת 19 שנים (להלן : "הבת הבגירה") ובן קטין שהינו כיום כבן 16 שנים (להלן: "הקטין").
במהלך שנת 2020 הגיש התובע תביעת גירושין לבית הדין הרבני, ובין הצדדים מתנהלים הליכים שונים בבית הדין הרבני בעניינו של הקטין.
הצדדים ניהלו שני הליכים נוספים בבית משפט זה:
תביעה בעניין מזונות הקטין (תלה"מ 63345-10-21) שהגיש התובע.
בקשה למתן צו הגנה שהגישה הנתבעת כנגד התובע (ה"ט 12469-05-21), במסגרתה הוסכם כי התובע לא ייכנס לדירת המגורים של הצדדים ברח' XXX (להלן: "דירת המגורים") וזאת מבלי שיהא בכך כדי להודות בטענות אחרות של הצדדים.
בתחילת חודש מאי 2021 התובע עזב את דירת המגורים ושכר לעצמו דירת מגורים אחרת- וממועד זה ואילך הצדדים מתגוררים בנפרד.
ביום 10/9/2021 הגיש התובע את התביעה הנזיקית שבכותרת כנגד הנתבעת, במסגרתה עתר לחייב את הנתבעת בגין הנזקים הנפשיים והפיזיים שנגרמו לו כתוצאה ממעשיה. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם. דיון ההוכחות התקיים בפני ביום 15/1/2023, ולאחר מכן הצדדים הגישו סיכומיהם- ומכאן פסק דין זה.
תמצית טענות התובע
לטענת התובע, לאחר שהתגלה לו שהנתבעת מנהלת קשרים רומנטיים עם אחרים, גמר בדעתו להתגרש ממנה. עפ"י הנטען, לאחר שהנתבעת נוכחה כי התובע מעוניין בסיום נישואיהם, היא החלה לנקוט כלפיו באלימות פיזית ומילולית קשה.
בכתב תביעתו פירט התובע שורה של אירועים המבססים לטענתו התנהגות של הנתבעת המבססת, לשיטתו, עילת תביעה כנגדה, וכמפורט להלן:
אירוע ראשון מיום 31/12/2020- הנתבעת תקפה, צרחה וקיללה את התובע בנוכחות הקטין, לאחר שהקטין גילה שהנתבעת בוגדת בתובע (להלן: "האירוע הראשון"). להוכחת אירוע נטען זה צירף התובע – לכתב התביעה- שלוש תמונות שסומנו כנספח א'. כמו כן, צירף התובע – בתום הליך ההוכחות- סרטון וידאו אשר הוגש מטעמו. (סומן "1" בטבלה שהגיש התובע בהמשך – בשלב הסיכומים- הגיש התובע אותו סרטון וידאו שמספרו "1" "בטבלת אירועי תקיפה" שהגיש ביום 22/3/2023.
אירוע שני מיום 8/1/2021- בזמן וויכוח בין הצדדים הנתבעת נשכה את התובע בידו (להלן: "האירוע השני"). להוכחת אירוע נטען זה צירף התובע – לכתב התביעה- תמונה שסומנה כנספח ב'. התמונה סומנה "2" בטבלה.
אירוע שלישי מיום 9/2/2021- הנתבעת תקפה את הבת הבגירה מילולית ושברה את רשת חלון הדירה בנוכחותה של הבת (להלן: "האירוע השלישי"). להוכחת אירוע נטען זה צירף התובע – לכתב התביעה- שתי תמונות שסומנו כנספח ג' וכן תכתובת בינו לבין הבת הבגירה. בשלב הסיכומים צירף התובע את שתי תמונות הנ"ל, וכן סרטון וידאו אשר סומנו 3,4, וכן 9 בהתאמה בטבלה.
אירוע רביעי מיום 1/4/21- הנתבעת קיללה ותקפה את התובע, נשכה ושרטה אותו בפניו וקרעה את חולצתו. בנוסף, הנתבעת כלאה את התובע ביחד עמה בחדר האמבטיה למשך כשעה, ושפכה על פניו תכשיר אלכוהולי (להלן: "האירוע הרביעי"). להוכחת אירוע נטען זה צירף התובע- לכתב התביעה- תמונות שסומנו כנספח ד' וכן תכתובת בין התובע לבת הבגירה אשר סומנה כנספח ה'. בשלב הסיכומים צירף התובע את שתי תמונות הנ"ל אשר סומנו 5,6 בטבלה.
אירוע חמישי מיום 2/5/21- הנתבעת כלאה את התובע בחדר השינה יחד עמה, צעקה עליו ואף שלפה סכין ואיימה לפגוע בעצמה ובתובע. מספר דקות לאחר שהנתבעת פתחה את דלת חדר השינה, היא תקפה את התובע פיזית באופן אשר אילץ את הבת הבגירה להיחלץ לעזרת התובע (להלן: "האירוע החמישי"). להוכחת אירוע נטען זה הגיש התובע, בסמוך לאחר הגשת כתב התביעה, סרטון וידאו שסומן כנספח ו'. לאחר הליך ההוכחות צירף התובע שני סרטוני וידאו אשר סומנו 7,8 בטבלה.
התובע הפנה להוראות סעיף 23 (א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], וליסודות עוולת התקיפה, וכן להוראות סעיף 63 לפקודת הנזיקין שעניינו הפרת חובה חקוקה, ולהוראות סעיפים 378-382 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.
לטענת התובע, הנזקים שנגרמו לו ע"י הנתבעת הינם כאב וסבל, פחד, חרדה אי שקט ונזק מוגבר בגין השפלה בהינתן שהנתבעת הייתה אדם קרוב ביותר לתובע. בנוסף טען התובע כי הנתבעת לא בחלה בשום אמצעי כדי למרר את חייו, נהגה לקללו, להכותו, לאיים עליו, וכן להשפילו בנוכחות ילדיי הצדדים, וגרמה לו לחיות בפחד מתמיד שמא תהרוג אותו. הגיעו הדברים לידי כך שהתובע נאלץ לעזוב את ביתו ולעזוב את ילדיי הצדדים. בנסיבות אלה עתר התובע לחייב את הנתבעת לפצותו בסכום של 150,000 ₪.
התובע לא עתר למינוי מומחה רפואי כלשהו, ולא צירף לכתבי הטענות שהוגשו מטעמו מסמכים רפואיים כלשהם ו/או אסמכתאות מהן יעלה כי הגיש תלונה במשטרה כנגד הנתבעת בגין איזה מהאירועים הנטענים.
בסיכומיו טען התובע כי יש להחיל על עדות הנתבעת את חזקת השקר שנקבעה בפסיקה, וזאת לאחר שהוכח שטענותיה ביחס לניכור ההורי, חרדה וסטרס, בגידות וחילופי זוגות, "ריגול" אחריה מצד התובע ועוד, התגלו לשיטתו כטענות כזב. ביחס לאירועים נשוא תובענה זו טען התובע בסיכומיו כלהלן:
ביחס לאירוע הראשון- הנתבעת לא התייחסה בכתב הגנתה לאירוע זה, ובחקירתה הכחישה הכחשה גורפת את קיומו וטענה כי הדבר אינו אפשרי. ברם הסרטון שצורף לבקשת בית המשפט מוכיח את חומרת האירוע ואת קיומן של כל יסודות עוולת התקיפה באופן המקים לתובע זכות לפיצוי בגין התנהגות הנתבעת כלפיו.
ביחס לאירוע השני- הנתבעת שתקה בחקירתה הנגדית ביחס לאירוע זה, וגרסת כתב ההגנה שסיפקה הינה דלה ובלתי מספקת ובכל מקרה הנתבעת לא הוכיחה את טענותיה.
ביחס לאירוע השלישי- נטען כי הנתבעת לא התייחסה בכתב הגנתה לאירוע זה, וגם בחקירתה סיפקה תשובות חלקיות ומתחמקות.
ביחס לאירוע הרביעי- נטען כי הנתבעת לא התייחסה בכתב הגנתה לאירוע זה, ובחקירתה "המשיכה בשלה" בעוד שעדות התובע לא נסתרה והוא לא נחקר על אירוע זה ועל כן יש לקבל את גרסתו.
ביחס לאירוע החמישי- התובע הפנה בסיכומיו לסרטון שצורף על ידו המתעד לשיטתו את האירוע וכן טען כי הנתבעת הודתה בחקירתה שהיא אכן נעלה את התובע בחדר והחזיקה בסכין ולמעשה לא הכחישה את קרות האירוע הנטען.
תמצית טענות הנתבעת
הנתבעת הכחישה את טענות התובע בדבר אלימות מילולית ופיזית וקיומן של עוולות נזיקיות ביחס לאיזה מהאירועים הנטענים, וטענה שהתובע תכנן מראש את הליך הגירושין ויזם במתכוון פרובוקציות על מנת לגרום לה לצאת משלוותה בכדי שהוא יוכל לתעד אותה באמצעות מצלמות האבטחה בדירה, והכל על מנת לגרום לנישולה מהזכויות המגיעות לה.
הנתבעת פירטה בהרחבה באשר לנסיבות הקרע והשבר בנישואי הצדדים, וטענה שהאחריות למשבר רובצת כולה לפתחו של התובע אשר חדל מלתפקד, ופעל במתכוון להמאיס עצמו על הנתבעת. עפ"י הנטען התובע שידל את הנתבעת לקיים מערכת נישואין פתוחה, אשר כללה קשרים מיניים של כל אחד מהצדדים עם בני זוג אחרים. עוד נטען כי התובע שידל את אחותה של הנתבעת לקיים עמו יחסי מין, ובמעשיו אלה התובע הוא שגרם לנתבעת לנזקים ופגע ברגשותיה.
עוד טענה הנתבעת כי החל ממועד הגשת התביעה היא עוברת מסכת עינויים וניכור הורי מצד התובע, אשר הרחיק את ילדיה ממנה תוך הסתה חמורה כנגדה.
הנתבעת הכחישה את טענות הנתבע בדבר אירועי התקיפה הנטענים. לטענתה מדובר במהלך מתוכנן של התובע, אותו יזם לאחר שבקשות שהגיש במסגרת ההליכים בבית הדין הרבני נדחו. הנתבעת טענה שהתובע הינו איש גדול וחזק, בגובה של 1.84 מ' בעוד שהיא עצמה קטנת מידות, וגם בנסיבות אלה אין כל היתכנות לטענות התובע בדבר התקיפה הנטענת.
הנתבעת הוסיפה וטענה כי התמונות שצירף התובע אינן מוכיחות דבר והן אינן מעידות על התקיפה הנטענת. עוד טענה הנתבעת כי התובע לא הגיש כל תלונה במשטרה כנגדה בגין אלימות וגם לא נקט בהליכים עפ"י החוק למניעת אלימות במשפחה- והימנעות זו אומרת דרשני. זאת בשעה שהנתבעת עצמה הגישה בקשה לצו הגנה כנגד התובע בעקבות התנהגותו הכוחנית והמאיימת כלפיה. עוד טענה הנתבעת בסיכומיה כי הסרטונים שצורפו ע"י הנתבע הינם ערוכים וחלקיים באופן שיתאים לגרסתו, והנתבע השמיט במתכוון מהסרטונים שצירף את רצף האירועים כפי שהתרחשו, וסירב להמציא לנתבעת את הסרטונים המלאים והלא ערוכים. עפ"י הנטען הגשת הסרטונים נעשתה שלא כדין ושלא בהתאם לדיני הראיות והתנאים שנקבעו בפסיקה להגשתם.
לטענת הנתבעת התובע לא הוכיח שקיימת חובת זהירות ביחסי הצדדים, וכי הנתבעת התרשלה והפרה את חובת הזהירות. בנוסף, טענה גם כי התובע לא הוכיח שנגרם נזק כתוצאה מהאלימות הנטענת, וכן לא הוכיח שיעורו של הנזק הלכאורי ואף לא צורפו ע"י התובע מסמכים רפואיים התומכים בטענותיו. בנסיבות אלה, לטענת הנתבעת דין התביעה להידחות.
דיון והכרעה
התובע מבסס תביעתו על עוולת התקיפה ועוולת הפרת חובה חקוקה הקבועות בסעיפים 23(א) וכן 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "הפקודה").
הנזקים הנטענים ע"י התובע כפי שפורטו בסע' 23 לכתב התביעה הינם כאב וסבל, פחד, חרדה, אי שקט, והשפלה. בגין נזקים נטענים אלה עתר התובע לחייב את הנתבעת לפצותו בתשלום סך של 150,000 ₪.
להלן אתייחס ליסודות העוולות הנ"ל ולנזקים הנטענים, ואבחן באם עלה בידי התובע להוכיח את טענותיו.
עוולת התקיפה
עוולת התקיפה מעוגנת בהוראות סעיף 23 (א) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "הפקודה"):
" תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן ניסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם, כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו".
עוולה זו כוללת שלושה יסודות מצטברים- ראשון: שימוש בכוח נגד גופו של אדם. שני: השימוש בכוח נעשה במתכוון, כאשר הכוונה פירושה שאדם צופה תוצאה ידועה מפעולתו וחפץ בהתרחשותה. השלישי: ללא הסכמתו של אותו אדם (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט (1) 113).
בפסיקה נקבע כי עוולת התקיפה מקימה אחריות בנזיקין ואיננה דורשת הוכחת נזק לשם פסיקת פיצוי. די בעצם ביצוע העוולה, בצפיית תוצאה ידועה מפעולות העושה, על מנת לזכות את הניזוק בפיצוי בגין כאב וסבל (ר' תא (י-ם) 1244-97 חרר נ' קידר (17.11.2005) [פורסם בנבו]; תמ"ש (ת"א) 4825-04-10 י' נ' ס' [פורסם בנבו] (25.02.14) וההפניות שם; וכן בע"מ 8098/04 פלונית נ' פלונים [פורסם בנבו] (4.11.04)).
כפי שיפורט להלן בהרחבה, לא מצאתי כי התובע הצליח להוכיח כי הוא הותקף על ידי הנתבעת, באיזה מן האירועים הנטענים על ידו, ובשל כך יש לפצות אותו על נזקיו.
בכל הקשור לאירוע הראשון-
בסעיף 11 א' לכתב התביעה פורט לעניין אירוע זה כהאי לישנא:
" ביום 31.12.20 עת גילה הבן כי הנתבעת בוגדת באביו (התובע), איבדה התובעת את העשתונות. היא החלה לתקוף את התובע לעיני הבן. צרחה עליו וקיללה אותו בקללות קשות." (ההדגשה במקור-ר.ב)
לכתב התביעה צירף התובע שלוש תמונות סטילס צבעוניות (סומנו כנספח א' לכתב התביעה) אשר לטענתו "מתעדות" את האירוע.
בתצהיר עדותו הראשית התובע כלל לא התייחס לאירוע זה (או ליתר האירועים הנטענים), והסתפק בהפנייה כללית לטענות שפורטו בכתב התביעה וצירופו כנספח ב' לתצהירו (ראו סע' 3 לתצהיר עדותו הראשית של התובע).
טענה כללית זו מצד התובע, זכתה להתייחסות כללית בכתב ההגנה של הנתבעת- אשר טענה שהתובע "משקר במצח נחושה" והוא שסיפר לבנם של הצדדים שהנתבעת בוגדת בתובע שלא בטובתו (סע' 22 לכתב ההגנה), וכן טענה כי היא לא תקפה את התובע, ומדובר בפרובוקציה שהתובע יזם (שם בסע' 25). בנסיבות אלה טענות התובע לפיהן הנתבעת לא התייחסה כלל לאירוע זה אינן במקומן, שעה שהתובע עצמו נמנע מלספק גרסה מפורטת של האירוע הנטען.
הנתבעת חזרה על גרסה זו גם במסגרת תצהיר עדותה הראשית.
בסעיפים 8.1- 8.2 לסיכומי התובע פורטה גרסה מפורטת יותר של אירוע זה (להלן: "הגרסה המפורטת"), אשר כללה טענות שלא בא זכרם קודם לכן בכתבי הטענות הקודמים שהוגשו מטעמו (ובין היתר טענה לחניקת התובע ע"י הנתבעת וקריעת חולצתו).הגרסה המפורטת התבססה בעיקרה על קטע וידאו שצורף ע"י התובע ביום 16/1/23 לאחר תום הליך ההוכחות.
לאחר שבחנתי את כתבי הטענות שהוגשו מטעם הצדדים מצאתי לקבוע כי בניגוד לנטען בסיכומי התובע, הנכון הוא שהנתבעת התייחסה לאירוע זה במסגרת כתב ההגנה שהוגש מטעמה, והכחישה את הנטען בכתב התביעה.
עיקר טענותיו של התובע בסיכומיו ביחס לאירוע זה, לרבות הגרסה המפורטת, נסמכות על סרטון הוידאו שהוגש מטעמו ביום 16/1/2023- לאחר תום הליך ההוכחות. אין חולק כי סרטון זה לא צורף לכתב התביעה ו/או לתצהיר עדותו הראשית של התובע, וזאת על אף שלא הייתה לתובע כל מניעה לעשות כן (ראו תשובת התובע לשאלות בית המשפט עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 18-26) ככל שסבר שמדובר בראיה שיש מקום וצורך בצירופה.
בשים לב כי הסרטון הוגש לאחר תום הליך ההוכחות ולאחר שבאי הצדדים הכריזו "אלו עדיי", באופן שהסרטון לא היווה חלק מחומר הראיות שהונח בפני, הרי שלא ניתנה לנתבעת הזדמנות נאותה להתייחס לסרטון זה ולהציג גרסתה המפורטת ביחס אליו. בפני הנתבעת הוצגו אך ורק תמונות הסטילס אשר סומנו כנספח א' לכתב התביעה, והנתבעת אף התבקשה להתייחס לתמונות אלה בלבד במסגרת חקירתה הנגדית- והיא אכן עשתה כן (ראו עמ' 22 שורות 1-8). התובע בחר שלא להציג בפני הנתבעת במהלך חקירתה את הסרטון המתעד לטענתו את האירוע, וזאת על אף שהסרטון היה מצוי ברשותו, ובנסיבות העניין מצאתי כי הימנעות זו פועלת לחובתו, וכמפורט להלן בהרחבה.
הנתבעת הכחישה במסגרת חקירתה את הטענות לפיהן תקפה את התובע, הבהירה שמדובר בפרובוקציה שיזם התובע במתכוון, וכי התובע בחר במתכוון לצרף קטעים ערוכים "וחתוכים" מהסרטון, וזאת במקום לצרף את הסרטון המלא וזאת חרף דרישתה שיעשה כן.
לא מצאתי כי עלה בידי התובע לקעקע ו/או לסתור את גרסתה של הנתבעת במהלך חקירתה הנגדית ביחס לאירוע הראשון- ההפך הוא הנכון. הנתבעת עמדה על כך שלא תקפה את התובע, והעידה כלהלן:
" אני יכולה לשים יד על הלב ולומר שזה לא היה, האם אני מסוגלת לעשות את מה שאתה אומר ואני במשקל של 55 ק"ג, לתקוף אדם כמוהו? מפנה לסעיף 39 לכתב ההגנה, אני מצטטת את הסעיף." (שם, בעמ' 22, שורות 16-18)
הנתבעת העידה בנוסף גם כי לא הייתה לה כל כוונה לפגוע בתובע (עמ' 16, שורות 23-24).
התובע אישר בחקירתו הנגדית כי הוא מתנשא לגובה של כ- 1.80 מ' ומשקלו כ-84 ק"ג, בעוד שגובהה של הנתבעת הינו 1.64 מ' ומשקלה 64 ק"ג בלבד (שם בעמ' 11 שורות 20-25). התובע התחמק מלהסביר בהמשך חקירתו כיצד על רקע פערים אלו ייתכן שהנתבעת הצליחה להפילו לרצפה (11, 26-28), וכן לא הכחיש את הטענה לפיה מדובר בסרטון "מבוים", וגם תשובתו בהקשר זה הייתה מתחמקת ולא עניינית (11, 29-31).
לאחר שחזרתי וצפיתי בסרטון שצורף ע"י התובע, מצאתי לקבל את טענת הנתבעת לפיה אכן מדובר בסרטון ערוך אשר הוגש שלא כדין, ולא בסרטון המציג באופן שלם ומלא את התרחשות האירועים הנטענים מתחילתם ועד סופם. לטענת התובע תחילת האירוע קשורה בגילוי דבר בגידת הנתבעת בתובע ע"י הבן, ואובדן עשתונות מצדה אשר הביא לתקיפת התובע על ידה (סע' 11א' לכתב התביעה). ברם, בסרטון שהוצג נראים הצדדים כשהם יוצאים מפרוזדור לחלל הסלון, כאשר ברור כי טרם הופעתם לעיני המצלמה, הייתה התרחשות קודמת ביניהם. לא זו אף זו; על אף שיתר הסרטונים שהוצגו כללו גם שמע (AUDIO), באופן שניתן היה לשמוע את הדוברים שנראו בסרטונים, אזי הסרטון הרלוונטי לאירוע הראשון לא כלל שמע כלל, וגם עניין זה מעלה תמיהה. ויודגש; במסגרת בקשתה מיום 6/3/23 (בקשה מס' 18) עתרה הנתבעת להורות לתובע למסור לידיה את כל סרטוני הוידאו המלאים והלא ערוכים שבידיו, ברם בפועל סרטונים מלאים ולא ערוכים לא נמסרו ע"י התובע ולא הוצגו.
כפי שפורט לעיל, סרטון זה צורף ע"י התובע רק בתום הליך ההוכחות והחקירות, ולא בשלב המקדמי בו היה עליו לצרפו כמצוות תקנה 17 לתקנות בית משפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ"א-2020. כל שצירף התובע לכתב התביעה שהוגש מטעמו בהקשר של האירוע הראשון היו שלוש תמונות סטילס (נספח 1 לכתב התביעה) אשר צולמו מתוך סרטון הוידאו שהוגש רק בתום הליך ההוכחות כאמור.
"כלל הראיה הטובה ביותר" אשר נקבע בפסיקה מקדמת דנא, קובע כי בעלי הדין מחוייבים להציג בפני בית-המשפט את הראיה הטובה ביותר שניתן להביאה להוכחת העובדה שאותה הם מבקשים להוכיח. (ראו לעניין זה ע"א 6205/98 מייקל סקוט אונגר נ' דניאל עופר, נה(5) 71 (2001))
אין מחלוקת שבנדוננו התובע לא צירף לכתב התביעה ו/או לתצהיר עדותו הראשית את הראיה הטובה ביותר שיכול היה להביא בכדי להוכיח את טענותיו העובדתיות בקשר לאירוע הראשון. במקום לצרף את צילומי הוידאו ממצלמת האבטחה בדירת הצדדים, בחר לצרף תמונות סטילס "שהוציא" מתוך סרט הוידאו הנ"ל. רק בתום הליך ההוכחות צירף התובע סרטון וידאו חלקי וקצר, אשר "נלקח" מתוך סרט הוידאו המלא שצולם ע"י מצלמות האבטחה בדירה. התובע לא טען קל וחומר הוכיח שהייתה מניעה כלשהי לצרף את סרט הוידאו המלא והשלם.
בפסיקה נקבע הכלל לפיו מעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. עוד נקבע כי ככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה (וראו לעניין ע"א 548/78 שרון נ' לוי פד"י לה (1) 736,רע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר בע"מ פ"ד מד (4) 595, ע"א 2273/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' פרץ רוזנברג ואח' פ"ד מז (2) 606, ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף (27.07.08), וכן ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו פ"ד מה(4) 651).
בנסיבות נדוננו, סבורני כי אי הצגת סרט הוידאו המלא והבלי ערוך, הקיים והזמין בידי התובע, עומד לחובתו ומחזק דווקא את טענת הנתבעת.
על רקע כל שפורט לעיל, לא מצאתי ליתן כל משקל לסרטון הערוך שצורף ע"י התובע לאחר תום הליך ההוכחות מבלי שניתן כל הסבר לכך. מנגד, מצאתי ליתן אמון בגרסתה ובעדותה של הנתבעת, ומצאתי להעדיף את גרסתה באשר לאירוע הראשון, על פני גרסתו של התובע. זאת בשים לב בין היתר גם להמנעותו של התובע מלפנות לטיפול רפואי ו/או להגיש תלונה במשטרה.
למעלה מן הצורך אציין כי לא מצאתי שהתקיימה בנדוננו "חזקת שקר" ביחס לעדות הנתבעת. טענות התובע בהקשר זה (אשר להן ייחד פרק נכבד ועיקרי בסיכומיו) התייחסו לטענות ועובדות שאינן נוגעות לתובענה שבנדוננו, וגם בחינת הטענות לגופן לא מעלה כי עלה בידי התובע להוכיח שהנתבעת מסרה גרסת בדים.
לעניין הטענה בדבר ניכור הורי- מהתסקיר שהוגש עולה כי הקשר שבין הנתבעת לשני ילדיהם של הצדדים הינו חלקי וחסר, ומהסרטונים שצירף התובע עולה שהקטינים מעורבים יתר על המידה בסכסוך שהתגלע בין הצדדים (לרבות עצם העובדה שהקטינים ראו לנכון לצלם סרטון בו נשמעים הצדדים מנהלים דין ודברים מאחורי דלת נעולה, וסרטון נוסף בו נראית ונשמעת הבת הבגירה כשהיא גוערת בנתבעת ופונה אליה בבוטות). גם אם לא ניתן לקבוע כי מדובר בניכור הורי, אזי לא ניתן לשלול את תחושתה הסובייקטיבית של הנתבעת בהקשר זה, קל וחומר שלא ניתן לקבוע כי הוכח שטענותיה הינן טענות כזב.
לעניין טענות בדבר חרדה וסטרס- בשים לב לטענות הצדדים ולחומר שהונח בפני, לרבות נספח א' לכתב ההגנה, לא מצאתי כי טענות הנתבעת בהקשר זה מהוות "טענות כזב".
לעניין טענות בדבר בגידת הנתבעת וחילופי הזוגות- גם טענות אלה לא הוכחו ובכל מקרה כאמור הן חורגות מגדר המחלוקת שבין הצדדים. בנסיבות העניין, ולאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, מצאתי ליתן אמון בגרסתה של הנתבעת לפיה היא קיימה יחסי מין גם גברים אחרים כחלק מהסכמות שהיו בין הצדדים על כל המשתמע מכך. יוסף לעניין זה למעלה מן הצורך כי הנתבעת אף הסכימה לעבור בדיקת פוליגרף להוכחת טענותיה, בעוד שהתובע סירב לכך.
לעניין טענות בדבר "ריגול"- גם בהקשר זה מצאתי כי מדובר בתחושה סובייקטיבית של הנתבעת אשר לא ניתן לקבוע שאינה מבוססת ו/או שהינה מנותקת מהמציאות. הוכח בפני כי דירת הצדדים הייתה מצולמת, התובע צירף לתיק ביהמ"ש תמליל שיחות שהנתבעת ניהלה עם צדי ג' במכוניתה- ובכך לטעמי יש כדי לבסס את תחושתה הסובייקטיבית של הנתבעת כי התובע "ריגל" אחריה, כך שלא ניתן לקבוע שגרסתה בעניין זה הינה גרסת בדים שאין מאחוריה ולא כלום.
אין בידי לקבל גם את יתר הטענות שהעלה התובע בהקשר זה, ולא מצאתי שיש בטענות אלה כדי לבסס "חזקת שקר" ביחס לנתבעת.
אשר על כן, ובשים לב גם לעדותה של הנתבעת לפיה לא הייתה לה כל כוונה לפגוע בתובע, אני קובע שלא עלה בידי התובע להוכיח קיומם של שלושת היסודות המצטברים הנדרשים לביסוס עוולת התקיפה ביחס לאירוע הראשון- וטענותיו בקשר לאירוע הראשון נדחות בזאת.
בכל הקשור לאירוע השני-
בסעיף 11 ב' לכתב התביעה פורט לעניין אירוע זה כהאי לישנא:
" ביום 8.1.21, פרץ ויכוח בין התובע לנתבעת בעניין התחלת טיפול תרופתי לבן, לאחר שקיבלו המלצה מרופא. הנתבעת שלא הסכימה עם התובע בעניין, נשכה אותו בידו." (ההדגשה במקור-ר.ב)
התובע צירף תמונה "המתעדת את הנשיכה" אשר סומנה כנספח ב' לכתב התביעה.
הנתבעת הכחישה בכתב ההגנה שהוגש מטעמה באופן כללי את טענות התובע בדבר הנשיכה, והתמקדה במחלוקת שהתגלעה בין הצדדים בסוגיית הטיפול התרופתי לבנם.
כפי שפורט לעיל, בתצהיר עדותו הראשית התובע לא התייחס כלל לאירוע השני, אלא הסתפק בהפנייה כללית לכתב התביעה על נספחיו.
התובע לא צירף אסמכתא רפואית או אחרת להוכחת הפגיעות הנטענות וכן לא טען ולא צירף אישור כלשהו בדבר פנייה למשטרה והגשת תלונה כנגד הנתבעת בגין אירוע זה- וגם הימנעות זו מעלה תמיהה ופועלת לחובתו.
לאחר עיון בכלל חומר הראיות המצוי בפני ולאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, לא מצאתי כי התובע עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו גם בקשר לאירוע השני. הנתבעת הכחישה את טענות התובע לפיהן נשכה אותו, ולא עלה בידי התובע לסתור את גרסתה. אין בצילום שצורף (נספח ב' לכתב התביעה) כדי להוכיח שמדובר בתובע ו/או כי מדובר בפגיעה שנגרמה מחמת מעשה או מחדל של הנתבעת.
אשר על כן אני קובע שלא עלה בידי התובע להוכיח קיומם של שלושת היסודות המצטברים הנדרשים לביסוס עוולת התקיפה ביחס לאירוע השני- וגם טענותיו בקשר לאירוע השני נדחות בזאת.
בכל הקשור לאירוע השלישי-
בסעיף 11 ב' לכתב התביעה פורט לעניין אירוע זה כהאי לישנא:
" הנתבעת נוהגת להטיל אימה לא רק על הבעל, אלא גם על ילדי הצדדים. כך למשל ביום 9.2.21, פרץ ויכוח בין הנתבעת לבתם של הצדדים. הנתבעת, תקפה את הבת מילולית ושברה את רשת חלון הבית אל מול עיניה." (ההדגשה במקור-ר.ב)
התובע צירף לכתב התביעה תמונות המתעדות את האירוע לטענתו אשר סומנו כנספח ג'. כמו כן צורף בשלב מאוחר סרטון מהאירוע.
לא מצאתי להרחיב באשר לאירוע זה שכן מטענות התובע עצמו עולה שאין מדובר באירוע שבין הצדדים עצמם. זאת ועוד; מטענות התובע ומהסרטון שהוגש בתום הליך ההוכחות, עולה שהנתבעת לא תקפה את בתם של הצדדים פיזית, ומדובר בתקיפה מילולית, כך שגם לשיטת התובע בהקשר זה אין רלוונטיות לעוולת התקיפה, וטענות אלה הועלו ע"י הנתבע כטענות רקע להתנהגותה הנטענת של הנתבעת.
אשר על כן אני קובע שגם טענותיו של התובע בקשר לאירוע השלישי נדחות בזאת.
בכל הקשור לאירוע הרביעי-
אירוע זה פורט במסגרת סעיף 11ג' לכתב התביעה. עפ"י הנטען, הנתבעת קרעה את חולצתו של התובע, נשכה אותו ושרטה את פניו, ולאחר מכן ננעלה ביחד עמו בחדר האמבטיה למשך כשעה, במהלכה היא שפכה תכולת בקבוק אלכוהול (שנועד לצורכי חיטוי) על עיניו ופניו של התובע.התובע צירף תמונות המתעדות את האירוע לשיטתו, אשר סומנו כנספח ד' וכן תכתובת בינו ובין ביתם של הצדדים אשר סומנה כנספח ה'.
הנתבעת הכחישה באופן גורף וכללי את כלל האירועים שפורטו במסגרת סעיף 11 לכתב התביעה. כפי שפורט לעיל, בתצהיר עדותו הראשית התובע לא התייחס כלל לאירוע השני, אלא הסתפק בהפנייה כללית לכתב התביעה על נספחיו.
לאחר עיון בכלל חומר הראיות המצוי בפני ולאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, לא מצאתי כי התובע עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו גם בקשר לאירוע הרביעי. הנתבעת הכחישה את טענות התובע, ולא עלה בידי התובע לסתור את גרסתה. אין בצילומים שצורפו (נספח ד' לכתב התביעה) כדי להוכיח שמדובר בפגיעה שנגרמה מחמת מעשה או מחדל של הנתבעת.
בתמונה הראשונה מבין השתיים שצורפו (עמ' 18 לכתב התביעה) נראה התובע שחולצתו קרועה, ברם לא ניתן להבחין בשריטה כלשהי על פניו ו/או בסימני פגיעה מחומר אלכוהולי בעיניו/פניו. בתמונה השנייה (עמ' 19 לכתב התביעה) נראה התובע כשפלג גופו העליון עירום, גם שלא ניתן לקשור תמונה זו לתמונה הראשונה לעיל, וגם בתמונה זו לא ניתן להבחין בסימני פגיעה מחומר אלכוהולי בעיניו/פניו.
ההתכתבות שצורפה עם בתם הבגירה של הצדדים (נספח ה' לכתב התביעה) אין בה כדי להוות הוכחה כי אכן האירועים הנטענים התרחשו כטענת התובע, ואין חולק כי הבת הבגירה לא הייתה עדה לאירוע הנטען. מהודעה זו אף עולה כי התובע מערב את הבת הבגירה (אשר במועד הרלוונטי הייתה עדיין קטינה), בניגוד לטובתה, בסכסוך שהתגלע בין הצדדים, באופן שיש בו לתמוך בטענות הנתבעת דווקא.
התובע לא צירף אסמכתא רפואית או אחרת להוכחת הפגיעות הנטענות וכן לא טען ולא צירף אישור כלשהו בדבר פנייה למשטרה והגשת תלונה כנגד הנתבעת בגין אירוע זה- וגם הימנעות זו מעלה תמיהה ופועלת לחובתו.
הנתבעת הכחישה בחקירתה הנגדית את הטענות לפיהן היא קרעה את חולצתו של התובע וגרמה לשריטה בפניו וכן את הטענות לפיהן שפכה עליו אלכוהול (עמ' 23, שורות 4-17). לא עלה בידי התובע לקעקע את דבריה, וכאשר גרסה זו פורטה לבקשת בא כח התובע במסגרת החקירה הנגדית.
בכלל נסיבות העניין, מצאתי ליתן אמון בגרסתה של הנתבעת גם בהקשר של האירוע הרביעי, ולהעדיפה על גרסת התובע,ולא עלה בידי התובע להוכיח את טענותיו בעניין התקיפה באירוע הרביעי הנטען ו/או לסתור את טענות הנתבעת בהקשר לאירוע זה.
אשר על כן אני קובע שלא עלה בידי התובע להוכיח קיומם של שלושת היסודות המצטברים הנדרשים לביסוס עוולת התקיפה ביחס לאירוע הרביעי- וגם טענותיו בקשר לאירוע הרביעי נדחות בזאת.
בכל הקשור לאירוע החמישי-
בסעיף 11 ד' –ה' לכתב התביעה פורט לעניין אירוע זה כהאי לישנא:
"ד. מקרה נוסף אירע ביום 2.5.2021 בו הבעל עזב את הבית לדירה שכורה. באותו יום בערב הוא בא לקחת דברים אישיים מהבית. הנתבעת נעלה את הבעל בחדר השינה, החלה לצעוק, וכאשר התובע ביקש לצאת מהחדר ולהתרחק ממנה, היא הוציאה סכין, ואמרה : "אני אחתוך את עצמי". כאשר ראתה שזה לא משפיע על הבעל היא התחילה לאיים על הבעל עם הסכין, ואיימה כי תהרוג אותו.
ה. דקות מספר לאחר שהנתבעת פתחה את דלת חדר השינה ואפשרה לתובע לצאת החוצה, החלה הנתבעת שוב לתקוף אותו באלימות ובתם של הצדדים נאלצה למנוע ממנה מלהמשיך לתקוף את התובע פיזית." (ההדגשות במקור-ר.ב)
התובע צירף לכתב התביעה סרטון וידאו של ניסיון התקיפה כהגדרתו, אשר סומן כנספח ו'.
הנתבעת הכחישה בכתב ההגנה שהוגש מטעמה באופן כללי את טענות התובע בדבר אירועי התקיפה המפורטים בסעיף 11 לכתב התביעה על סעיפי המשנה שבו.
בתצהיר עדותו הראשית התובע לא התייחס כלל לאירוע הרביעי, אלא הסתפק בהפנייה כללית לכתב התביעה על נספחיו.
בחקירתה הנגדית, הנתבעת הבהירה כי היא לא חפצה שהתובע יעזוב את הבית ובסיום נישואיהם, והחלטתו לעזוב הפתיעה אותה (עמ' 15, 34-36), ומטעם זה כאשר התובע הגיע לדירה על מנת לקחת עמו חפצים, ראתה לנכון לנסות ולשוחח עמו. במענה לטענות בדבר אירוע אלים כביכול העידה הנתבעת כי היא לא רואה כל פסול ברצונה להיכנס עם התובע לחדר ללא נוכחות ילדיהם המשותפים על מנת לשוחח עמו "כמו שני אנשים בוגרים" (עמ' 16, 1-6), ובהמשך עדותה העידה כהאי לישנא:
" למה התנהגות אלימות (צ.ל אלימה- ר.ב) לקחת את האדם ביד ולהכניס אותו לחדר ולשוחח איתו ולשים הכל על השולחן ואין אנו נסדר את הדברים ולהישאר שפויים. הוא מוציא את הדברים מהבית ומצלם דברים וכן מוציא את הסרטים מהרכב ומהבית, אם רוצה להתגרש יצא בגירושין נורמליים בשביל מה כל זה?" (עמ' 16, 15-19)
לאחר שחזרתי וצפיתי בסרטונים שצורפו ע"י התובע ביחס לאירוע החמישי הנטען, לא מצאתי שיש בהם כדי לתמוך ולהוכיח את טענות התובע. סרטון אחד מבין השניים צולם ע"י ילדיהם של הצדדים או מי מהם, מבעד לדלת חדר סגורה, כאשר ברקע נשמעים קולות בשפה הרוסית (אשר התובע לא טרח לצרף תרגומם ותמלולם) וכן קולה של הבת הבגירה המדברת בשפה העברית. הסרטון הנ"ל אינו מוכיח שהנתבעת אכן תקפה את התובע כנטען ו/או שהנתבעת איימה לפגוע בתובע ו/או בעצמה בסכין. גם התנהגותם של ילדיהם של הצדדים כפי שהיא עולה מהסרטון הנ"ל במהלך האירוע אינה תומכת בטענות התובע. לא ניכר כי ילדיי הצדדים סברו בעת האירוע שקיים חשש כלשהו לחייהם של מי מהוריהם, ויש להניח כי לו זה היה המצב התנהגותם הייתה שונה בתכלית. גם הסרטון הנוסף שצורף אינו מעלה שהנתבעת תקפה את התובע. בסרטון נוסף זה הצדדים נראים כשהם עומדים זה מול זו בסלון הדירה, אך בשום שלב לא נראה שהנתבעת תוקפת את התובע.
זאת ועוד; אירוע חמישי זה התרחש על פי הנטען ביום 2/5/21, ואין חולק כי התובע לא הגיש תלונה במשטרה כנגד הנתבעת בגינו, ולא פנה להוצאת צו הגנה כנגדה בהתאם להוראות החוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ"א-1991. דווקא הנתבעת היא שהגישה ביום 6/5/21 בקשה לצו הגנה כנגד התובע במסגרת התיק הקשור (ה"ט 12469-05-21).
בכלל נסיבות העניין, מצאתי ליתן אמון בגרסתה של הנתבעת גם בהקשר של אופן התרחשות האירוע החמישי ולהעדיפה על פני גרסת התובע, ואני קובע כי לא עלה בידי התובע לעמוד בנטל המוטל עליו להוכיח את טענותיו בעניין התקיפה באירוע החמישי הנטען ו/או לסתור את טענות הנתבעת בהקשר לאירוע זה.
אשר על כן, ובשים לב כי לא עלה בידי התובע להוכיח קיומם של שלושת היסודות המצטברים הנדרשים לביסוס עוולת התקיפה ביחס לאירוע החמישי, גם טענותיו בקשר לאירוע החמישי נדחות בזאת.
הפרת חובה חקוקה
הסעיף הרלוונטי הקובע את יסודות עוולה זו הינו סעיף 63 לפקודת הנזיקין, ולפיו:
" מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק-למעט פקודה זו- והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק אליו התכוון החיקוק…"
עיון בסעיף ובפסיקה מעלה כי עוולה זו כוללת חמישה יסודות: (1) חובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק; (2) החיקוק נועד לטובתו או להגנתו של הניזוק; (3) המזיק הפר את החובה המוטלת עליו; (4) ההפרה גרמה לניזוק נזק; (5) הנזק שנגרם הוא מסוג הנזק אליו נתכוון החיקוק. היסוד הנגטיבי, הקבוע בסעיף 63(א) סיפא לפקודת הנזיקין, הוא שהחיקוק, לפי פירושו הנכון, לא התכוון לשלול את הסעד בנזיקין (ראו ע"א 878/06 דב טרויהפט נ' דוד עטיה (4.1.2009)).
261175528194000370586028956000עוולה זו, מעצם טיבה וטבעה, מורכבות משלושה "רכיבים" היוצרים יחדיו "שרשרת": הפרת חובת חובה חקוקהקשר סיבתינזק. (ע"א 4576/08 ליה עטרה בן-צבי נ' פרופ' היס (פורסם בנבו 07.07.2011)).
בענייננו, התובע טען להפרת הסעיפים הבאים בחוק העונשין, התשל"ז-1997 (להלן: "חוק העונשין") (מכוח עוולת הפרה חובה חקוקה): סעיף 379 לחוק העונשין, תקיפת סתם; סעיף 380 לחוק העונשין – תקיפה הגורמת חבלה של ממש וכן סעיף 382 (ב)-(ג) לחוק העונשין- תקיפה בנסיבות מחמירות כאשר הנתקף הוא בן זוגו של התוקף.
לאחר עיון בכלל החומר המצוי בפני אני קובע כי התובע לא הוכיח קיומם של איזה מיסודות העולה במקרה שבנדוננו, ובנוסף גם לא הוכיח קיומו של קשר סיבתי בין ההפרה הנטענת לבין הנזק הנטען, ולא הוכיח במאום איזה מהנזקים הנטענים אשר פורטו בסעיפים 23 לסיכומיו.
אף אם היה עולה בידי התובע להוכיח קיומם של כל חמשת האירועים הנטענים על ידו (וכפי שפורט לעיל בהרחבה זה כלל אינו המצב בנדוננו, אלא ההפך מכך), אזי גם אז, ולצורך הוכחת יסודות עוולת הפרת החובה החקוקה, היה על התובע להוכיח גם קיומו של קשר סיבתי בין האירועים הנטענים לבין הנזק הנטען וכן את הנזק עצמו.
לאחר עיון בכלל החומר המצוי בפני לרבות כתבי הטענות וכלל הראיות ועדויות הצדדים, הגעתי למסקנה לפיה לא עלה בידי התובע להוכיח קיומם של איזה מרכיבי עוולה זו.
התובע לא הוכיח את קיומם של איזה מהאירועים הנטענים, וכן לא עלה בידיו להוכיח הן את הקשר הסיבתי והן את הנזק הנטען. ויודגש; התובע לא הביא ולו ראשית ראיה להוכחת טענותיו בדבר הנזק אשר נגרם לו לטענתו, ולא צירף בשום שלב אסמכתאות ומסמכים כלשהם אשר יהא בהם לבסס את טענותיו בדבר גובה הנזק הנטען. התובע גם לא עתר למינוי מומחה כלשהו ולהגשת חוות דעת מומחה בעניין הנזקים הנטענים.
בנסיבות אלה גם טענת התובע בדבר הפרת חובה חקוקה נדחית בזאת.
סוף דבר
תביעתו הכספית של התובע כנגד הנתבעת נדחית בזאת על כל חלקיה.
לאחר ששקלתי את כלל השיקולים הרלוונטיים, לרבות מהות ההליך והיקפו, היקפם של כתבי הטענות והבקשות בתיק, התנהלות הצדדים לאורך ניהול ההליך, נחה דעתי כי הסכום הסביר והמידתי שיש לפסוק בנסיבות העניין כשכר טרחה כולל, והוצאות עבור הנתבעת, הוא בסך כולל של 25,000 ₪. סכום זה ישולם ע"י התובע לנתבעת בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית חוק.
המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק שבכותרת.
פסק הדין מותר לפרסום ללא פרטים מזהים.
ניתן היום, ה' אב תשפ"ג, 23 יולי 2023, בהעדר הצדדים.
