לפני כבוד השופטת נועה גרוסמן
המבקש
עו"ד יצחק מקמל
כונס נכסים של פרומוביץ נכסים השקעות ובניין (2002) בע"מ ח.פ. 51-3206714
נגד
המשיבה
.1 עיריית בני ברק
ע"י ב"כ עו"ד יפה בליטנטל
.2 כונס נכסים רשמי תל אביב
ע"י ב"כ עו"ד שרון קשפיץ
3. עו"ד אלחנן אברהם (בעל דירה)
פסק דין
הבקשה:
1. לפני בקשה למתן הוראות. הבקשה הוגשה ע"י כונס הנכסים של חברת פרומוביץ נכסים השקעות ובניין (2002) בע"מ (להלן: "החברה").
צו פירוק לחברה ניתן ביום 11.12.2019, על ידי כב' הנשיא (בדימ') אורנשטיין, כאשר בד בבד מונה עו"ד אבנר סמוכה למנהל מיוחד לבדיקת תביעות החוב של החברה.
ביום 17.5.2022 מונה עו"ד יצחק מקמל ע"י בית המשפט לכונס נכסים לפעול לצורך רישום בית משותף הנמצא ברח' החלוצים 3/5 בני-ברק (להלן: "הבית המשותף"). הרישום נדרש לאור התחייבות החברה בשנים הרלוונטיות בהיותה חברה משכנת, לבצע את הרישום הנדרש.
התחייבות זו נולדה כמובן עוד בטרם כניסתה של החברה להליכי חדלות פירעון.
נושא רישום הבית המשותף עלה לאחר שהוגשה בקשה בעניין זה מטעם דיירי הבית המשותף אשר רכשו את דירות הבית המשותף ושלטובתם רשומה כיום הערת אזהרה בלבד בגין זכויותיהם.
2. לצורך השלמת רישום הבית המשותף והעברה תחילה של הזכויות ע"ש החברה בגין עסקת היסוד, נדרש אישור לטאבו מטעם עיריית בני ברק (להלן: "העירייה") בדבר העדר חובות לעירייה. דא עקא, כפי שיפורט להלן טוענת העירייה לחוב ארנונה הרובץ לפתחה של החברה ולפיכך מסרבת ליתן את האישור הנדרש בטרם יסולק החוב.
3. כונס הנכסים טוען, כי לא הוגשה תביעת חוב למפרק בזמן אמת ע"י עירית בני-ברק ולחילופין, כי דרישתה של עיריית בני ברק לתשלום חוב משנת 2007 התיישנה שכן מאז ועד והיום לא ננקטו כלל הליכי אכיפה בפועל.
עמדת העירייה:
4. העירייה טוענת, כי על שם החברה רשום חוב על סך של 12,732.4 ₪ נכון ליום 22.1.2023.
לעמדתה, משכך לא ניתן להנפיק אישור על העדר חובות, והכל לפי הוראות סעיף 324(א) לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת העיריות").
העיריה סבורה כי היא רשאית לסרב לתת תעודת העדר חובות בנסיבות הללו, ללא תשלום החוב הרובץ על שם החברה בגין הנכס.
5. העירייה מדגישה, כי כונס הנכסים אינו בעל תפקיד בהליך הפירוק אלא מונה אך ורק לצורך רישום הבית המשותף.
העירייה הוסיפה וטענה, כי החובות נצברו לתקופה מיום 1.4.2007 ועד ליום 28.2.2008 אך לא הוגשה תביעת חוב בהליך, שכן ספק אם הובא לידיעת העירייה הואיל והליך הפירוק הוגש ע"י עובדי החברה. מדובר בהליכי גבייה מינהליים ועל כן ההלכה בנוגע להתיישנות הליכי גבייה פסיביים אינה חלה. הואיל ולדברי העיריה, החובות נצברו קודם למתן פסק דין בעמ"מ 8832/12 עיריית חיפה נ' יצחק סלומון בע"מ, אשר ניתן בהרכב מורחב של שבעה שופטים (15.4.2015).
העירייה מציינת אפוא, כי לא ניתן למוע ממנה לגבות חוב ספציפי זה של החברה כתנאי להנפקת האישור, בשל התיישנות.
לחילופין, מבקשת העירייה הארכת מועד כדי להגיש תביעת חוב בתיק הפירוק.
עמדת הכנ"ר:
6. הכנ"ר מסר עמדתו במהלך הדיון. לשיטתו חלה התיישנות על חובות ותיקים אלה של החברה משנים 2007 – 2008 , של העדר הליכי גביה מצד העיריה לאורך השנים.
הכנ"ר מוסיף כי בנסיבות העניין גם אין טעם להגשת תביעת החוב מצד העיריה לתיק הפר"ק. אפילו אם תתבקש ותינתן עתה הארכת המועד, שכן החברה נקלעה לחדלות פירעון וקופת הכינוס ריקה.
מכל האמור עולה, כי הכנ"ר מצדד בעמדת כונס הנכסים.
מהלך הדיון:
7. במהלך הדיון נעשה ניסיון לגבש הסכמה דיונית. למרבה הצער הדבר לא צלח, עיריית בני-ברק הייתה אומנם נכונה להפחית משמעותית מהסך של 12,732.4 ₪ שהוא החוב הרשום בספריה, אולם בעלי הדירות שעמדתם הובאה בדיון מפי עו"ד אברהם, גרסו, כי אין סיבה להשית עליהם את חיובי החברה וכי אין ביכולתם לשאת בתשלום, גם לאחר הפחתה וגם בחלוקה ל-12 בעלי דירות בבניין.
8. כונס הנכסים מצידו מסר, כי קופת הכינוס ריקה ולכן גם אם תינתן לעירייה הארכת מועד להגיש תביעת חוב, ותביעת החוב אף תאושר, ממילא לא יהיה מקור כספי בקופת הכינוס כדי לשלם לה את החוב.
דיון והכרעה:
9. מצויים אנו במצב שבו חוב ארנונה המונח לפתחה של חברה שניתן לגביה צו פירוק, מונע מדיירי הבית המשותף לרשום את זכויותיהם ובכלל זה את הבית המשותף, וזאת לאור סירובה של העירייה להנפיק אישור מתאים לטאבו.
ראוי להבהיר כי דיירי הבית המשותף אשר רכשו דירותיהם בהתאם להסכמי מכר שבמסגרתם ניתנה להם התחייבות מצד החברה בהיותה חברה משכנת, לביצוע הרישום הנדרש, הם בבחינת מי "שנקלעו לסיטואציה" ולמעשה מהווים מעין "בני ערובה" במחלוקת.
10. בבג"ץ 199/88 קהילת ציון אמריקאית (בפירוק) נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, פ"ד מג(1) 89 (1989) (להלן: "עניין קהילת ציון") נקבע, כי הוראות הדין החלות בפירוק הן בגדר דין מיוחד הגובר על הוראות הדין הכלליות החלות על עיריות ובכלל זה הוראת סעיף 324(א) לפקודת העיריות, המקנה לרשויות אמצעים פרוצדוראליים לגביית חוב. לפיכך, נקבע כי אין ליתן לרשויות מעמד מיוחד על בסיסם של הוראות אלה וכי כל עוד נוצר החוב לרשות המקומית (שם דובר בחוב היטל השבחה) בטרם נפתחו הליכי הפירוק, מדובר בחוב רגיל בר תביעה, אשר יש להגיש בגינו תביעת חוב.
בהתאם לכך נקבע שם, כי הרשות המקומית אינה יכולה להתנות פירעון חוב של החברה שבפירוק שביצעה מכר מקרקעין, בתעודות המעידות על כך כי אין התנגדות לרשום בפנקסי המקרקעין פעולות בגין מימוש זכויות במקרקעין.
11. בבג"ץ 7009/04 עיריית הרצליה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד סו(3) 593 (2014) (להלן: "עניין הרצליה") נקבע, כי סעיף 324(א) לפקודת העיריות וסעיף 10(א) לתוספת השלישית אינם מקנים מעמד של נושה מובטח לרשויות בגין חובות ארנונה והיטל השבחה. כן נקבע כי מדובר בהוראות הנסוגות מפני סדרי הנשייה הרגילים. זאת, הן בהליכי חדלות פירעון קולקטיביים, דהיינו פירוק ופשיטת רגל, והן בהליכי כינוס נכסים הנערכים מחוץ להליכי חדלות פירעון.
12. לכאורה, לאור פסקי הדין שניתנו בעניין קהילת ציון ובעניין הרצליה, העירייה אינה יכולה להתנות את הנפקת האישור הנדרש בסילוק החוב כלפיה. דא עקא, שבהמשך נקבע על ידי בית המשפט העליון (מפי כב' השופט עמית נתן את פסק הדין העיקרי ואליו הצטרפו כב' השופטים ברון ואלרון) במסגרת ע"א 4260/15 אליעזר נ' עיריית הוד השרון (11.4.2018) (להלן: "עניין אליעזר", כי אין בתכליות ובהלכות שנקבעו בעניין קהילת ציון ובעניין הרצליה המבוססות על עקרון השוויון בין הנושים והחשש לגריעה מנכסי קופת הכינוס/פירוק, כדי ליתן מענה לסוגיה שבה מדובר בעסקה שנעשתה טרם תחילת הליכי חדלות הפירעון (פסקה 19 לפסק דינו של כב' השופט עמית).
כך, הובהר על כב' השופט עמית, כי:
"בעניין קהילת ציון נמכר נכס מקרקעין – שעליו רבץ חוב בגין היטל השבחה עקב אישור תכנית – כחלק מהליך פשיטת הרגל, ומכירתו נועדה להעשיר את קופת הכינוס תוך חלוקת התמורה בין הנושים. לא כך במקרה דנן, שהסכם המכירה נחתם לפני שהמוכר נכנס להליכי פשיטת רגל, כך שקופת הכינוס לא התעשרה כתוצאה ממכירת הנכס. הוועדה המקומית אינה נושה מובטח או מועדף, ומכאן, שהמקרה שבפנינו אינו מעורר שאלות הנוגעות לשוויון בין הנושים או להעשרה או לפגיעה ישירה בקופת הכינוס, כך שלפחות חלק מהשיקולים ה"קלאסיים" הנוגעים לפשיטת רגל אינם רלוונטיים להכרעה".
(שם, פסקה 18).
13. בתוך כך, נפסק בעניין אליעזר כי מקום שבו מדובר בנכס שנמכר טרם כניסת המוכר להליכי פשיטת רגל והמוכר התחייב לשאת בהיטל השבחה, אין הרשות הוועדה המקומית חייבת ליתן לרוכש אישור לצורך השלמת הרישום כל עוד לא שולם היטל ההשבחה.
14. דומה כי נסיבות המקרה שלפני מתאימות בשינויים המחויבים לאלה שהתרחשו בעניין אליעזר. בשני המקרים מדובר באישור נדרש ללשכת רישום המקרקעין, לצורך השלמת רישום, בשל חוב לרשות (כאן מדובר בחוב ארנונה) בגין עסקה שנעשתה עוד טרם הליכי חדלות הפירעון. בהתאם, אין בהנפקת האישור ובהשלמת הרישום הנדרש כדי להביא להתעשרות קופת הפירוק. כמו כן, אין מדובר במקרה שבו שבה עלול להתערער עיקרון השוויון בין הנושים, שכן כאמור העירייה אינה נושה מובטחת.
15. מן האמור ואם נזקק את הוראות הפסיקה דלעיל על ענייננו, נצא אנו למדים כדלקמן:
העירייה אינה נושה מובטחת בגין טענותיה לחוב ארנונה כאשר היא נוקטת אמצעי גביה פסיביים. דהיינו סירוב להנפיק אישור נחוץ לצורך קידום הליכי הרישום, כבענייננו.
כפי שגם נאמר במסגרת עע"מ 8832/12 עיריית חיפה נ' יצחק סלומון בע"מ (15.4.2015) (להלן: "עניין סלומון") אליו אדרש גם בהמשך:
"…אמצעי הגבייה הפסיביים אינם יכולים להקנות לרשויות המקומיות זכות מהותית הגוברת על סדרי הנשייה בהליכי חדלות פירעון".
(פסקה 44 לפסק דינו של כב' הנשיא (בדימ') גרוניס).
ב. כפועל יוצא מכך ובהתאם להלכה שנפסקה כאמור, היה על העירייה בענייננו להגיש תביעת חוב למנהל המיוחד לבדיקת תביעות חוב, דבר שלא נעשה.
ג. מאחר שהרישום אליו נדרש כונס הנכסים נובע מעסקה שבוצעה עוד בטרם ההליך, על פני הדברים, העירייה רשאית בעיקרון לעמוד על סירובה להנפיק אישור לטאבו להשלמת הרישום, בהתאם להלכה שנפסקה בעניין אליעזר.
16. יחד עם זאת, לא יכול להיות חולק כי עדיין זכותה של העירייה לסרב להנפיק את האישור הנדרש, כפופה ולמעשה תלויה בעצם קיומו של חוב החברה לעירייה. שהרי אם החוב אינו קיים, אין עוד מקום לסירוב זה.
כאמור מבחינת דיני חדלות פירעון, על נושה רגיל להגיש תביעת חוב לצורך הוכחתו, ועליו לעשות כן בתוך 6 חודשים ממועד מתן צו הפירוק, בהתאם להוראת סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 החלה על ענייננו.
כפי שנקבע בפסיקה:
"…משניתן צו לפירוק, מחוייבים נושי החברה לפעול למימוש זכויותיהם ולנקוט בצעדים הנדרשים לשם כך במסגרת הזמנים הקבועה בדין. בנקודת זמן זו עומדת בפני הנושים הברירה להגיש תביעת חוב בפני המפרק, זהו הכלל".
(פסקה 13 להחלטת כב' השופט סולברג ברע"א 7033/20 עמותת תושבים למען מבוא בית"ר נ' אור מבואות ירושלים בע"מ (11.11.2020).
זהו הדין גם במקרה של טענות לחוב ארנונה, כפי שעולה מפסיקות בית המשפט העליון בעניין הרצליה ובעניין קהילת ציון.
17. דא עקא, בענייננו העירייה לא טרחה להגיש תביעת חוב בתוך סד הזמנים הנדרש על פי דין, כפי שהיה עליה לעשות, ואף לא העלתה כל טענה בעניין זה שנים לאחר מתן צו הפירוק לחברה. בכך למעשה, ויתרה על זכותה וטענותיה לתבוע את החוב כלפיה במסגרת ההליך והכללים החלים עליו.
בהקשר זה אעיר, כי איני סבורה שהפלטפורמה המתאימה לבירור שאלת התיישנותו של חוב ארנונה היא בקשת כונס נכסים להנפיק לידיו אישור לטאבו לצורך השלמת רישום. מדובר בבירור של שאלה עובדתית שצריך לטעמי להיעשות במסגרת בדיקת תביעת החוב על ידי בעל התפקיד שמונה לשם כך, אך כאמור העירייה סיכלה אפשרות זו ובחרה לשקוט על שמריה ולא להגיש תביעת חוב.
לא למותר להוסיף, כי ממילא ספק בעיני אם כונס הנכסים נמצא בפוזיציה לטעון טענת התיישנות של חוב, עת הוא מונה לצורך ספציפי, מוגדר וצר בדמות רישום הבית המשותף.
יוצא מן האמור, כי מבחינת דיני הפירוק העירייה בעצמה מנעה את האפשרות לברר קיומו של חוב ולמעשה ויתרה עליו, עת בחרה שלא להגיש תביעת חוב כדין וכנדרש. טענות העירייה לחוב ארנונה בהליך זה, מועלות למעשה לראשונה במסגרת סירובה להנפיק אישור לטאבו לצורך השלמת רישום הבית המשותף. זו היא כמובן אינה הדרך לטעון לחוב בדין רגיל במסגרת הליך של חדלות פירעון. מדובר בטענות לחוב הנטענות בדיעבד ושלא במסלול הייעודי שנקבע לכך, לאחר שחלפו שנים מצו הפירוק.
18. אשר לאפשרות שהועלתה על ידי העירייה כי תוגש מטעמה בקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב (ובלשונה: "ככל הנדרש תבקש העירייה מאת בית המשפט הנכבד הארכת מועד להגשת תביעת חוב בהליך ולקצוב מועדים להגשת תביעת חוב" – סעיף 3.4 לעמדתה מיום 2.4.2023), הרי שהעירייה לא סיפקה ולו נימוק אחד ביחס לטענה כי לא הוגשה תביעת חוב במועד. מעבר לכך, ברי כי הדרך להעלאת טענה בעניין זה אינה יכולה להיות במסגרת התנגדות להנפיק אישור לרישום בלשכת רישום המקרקעין, אלא במסגרת הגשת בקשה להארכת מועד למנהל המיוחד לבדיקת תביעת החוב, דבר שלא נעשה עד ליום זה.
אני מוצאת, כי עמדת העירייה בדבר האפשרות כי תוגש בקשה הארכת המועד להגשת תביעת חוב, הועלתה על ידה לראשונה במסגרת התנגדותה זו ולצרכיה בלבד. העירייה אף לא ראתה לפנות בבקשה כלשהי בקשר החוב הנטען על ידה, גם לאחר שכונס הנכסים פנה אליה בראשית שנת 2023 לצורך קבלת האישור הנדרש להשלמת רישום הבית המשותף. דומה, כי האפשרות שתוגש מטעם העירייה בקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב מטעמה, הועלתה על ידה רק לאחר ובעקבות החלטתי מיום 28.3.2023, שם נדרשה העירייה להתייחס לסוגיה זו.
בהקשר זה יוער, כי טענות ב"כ העיריה שמדובר בהליך שנפתח לצורך תביעת חוב של עובדים ולכן לא הובא לידיעתה, אין לה על מה שתסמוך. הליכי פירוק מפורסמים ברשומות וחזקה כי העירייה ידעה או היה עליה לדעת על קיומם ולפעול בהתאם.
בנסיבות אלה, איני רואה מקום לאפשר לעירייה להעלות טענותיה לחוב ולהגיש בקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב, למעלה משלוש שנים לאחר שניתן צו הפירוק ולאחר שמונה מנהל מיוחד לטובת העניין.
בהעדר נימוק מוצדק כלשהו מצידה לעצם העלאת הטענה לחוב בשלב מתקדם זה, אין גם מקום להחיל את אמות המידה המקלות שנקבעו בפסיקה לגבי הגשת בקשה להארכת מועד להגשת תביעות חוב (רע"א 9802/08 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה עיריית ירושלים נ' א.ר מלונות רותם (1994) בע"מ (בפירוק) (21.8.2012)). לפיכך, בזהירות אומר כי נדמה שאין מקום להארכת מועד להגשת תביעת חוב מטעם העירייה.
19. מן האמור, משלא הוגשה עד ליום זה תביעת חוב על ידי העירייה בגין טענותיה לחוב ארנונה, עת ניתן צו פירוק לחברה עוד בחודש דצמבר 2019 ומונה מנהל מיוחד לבדיקת תביעות החוב, ומשלא הוגשה עד ליום זה בקשה להארכת מועד למנהל המיוחד ולאחר שדחיתי את ניסיונה להגיש בקשה להארכת מועד בדיעבד במסגרת התנגדותה להנפיק אישור לטאבו – אני קובעת כי דינה של העירייה כדין נושה רגיל שלא הגיש תביעת חוב ובקשתו להארכת מועד נדחתה, דהיינו אין ביכולתה לתבוע את החוב אשר בטל (ראו והשוו: פסק דינו של כב' השופט סולברג ברע"א 5999/21 דוד ייני בע"מ נ' עו"ד ענבל בית הלחמי-ריבן, מנהלת מיוחדת (28.11.2021)). לפיכך, אני דוחה את טענות העירייה לחוב ארנונה ובכך למעשה החוב התאיין ודינו מחיקה.
20. יוער ויוסף, כי לאור העובדה שקופת הפירוק ריקה (ראו עמדת הכנ"ר בפרוטוקול מיום 15.5.2023, ש' 22-23), כך שגם אם היה ניתן היתר לעירייה להגיש תביעת חוב, הרי שהדבר לא היה יכול להועיל לה באופן מעשי.
21. נוכח קביעתי כי חוב הארנונה של החברה לעירייה בטל ואינו קיים עוד, אין בנמצא כל עילה המצדיקה את סירובה להנפיק את האישור הנדרש ועליה לעשות כן.
22. הגם שקבעתי כי מקומה של טענת ההתיישנות להידון במסגרת בירור תביעת החוב על ידי בעל התפקיד, מצאתי להתייחס גם לטענת זו שהועלתה על ידי כונס הנכסים.
לפי הפסיקה, רשות מקומית אינה רשאית לגבות חוב אחרי שעברו שבע שנים מהמועד בו נוצר החוב, דהיינו אם לא פעלה תוך תקופת ההתיישנות לפי חוק ההתיישנות תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), בין אם למשל בהליך גבייה במסלול אזרחי על ידי הגשת תביעה, ובין אם במסלול של גבייה מינהלית לפי פקודת העיריות או לפי פקודת המסים (גביה).
את הליכי הגביה המינהליים ניתן לחלק לשני סוגים: "גביה אקטיבית", שבמסגרתה הרשות נוקטת ביוזמתה הליכים לגביית החוב, ו"גביה פסיבית", שבמסגרתה הרשות אינה פועלת לגביית החובות, אלא ממתינה שהפרט יהא זכאי לאישור לפעולה כלשהו, ומתנה את האישור בתשלום החוב, בהתאם לסמכותה לפי סעיף 324(א) לפקודת העיריות – זו היא הגביה נושא ענייננו.
ראו: רע"א 4302/16 עיריית ירושלים נ' פרידמן, פסקה 7 לפסק דינו של כב' השופט הנדל, ניתן בהסכמת כב' השופטים סולברג ומינץ (16.4.2018).
23. בעניין סלומון נדונה בהרכב של שבעה שופטים השאלה האם יש להחיל ולהרחיב את דיני התיישנות גם על גבייה פאסיבית של חובות לרשות המקומית. זאת, לאחר שכבר נקבע קודם לכן על ידי בית המשפט העליון בהלכת רע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת עילית, פ"ד סד(1) 215 (2010) (להלן: "הלכת נסייר"), כי יש להחיל את דיני ההתיישנות הרגילים על הליכי גבייה מינהליים אקטיביים, באופן שנישום שהרשות מפעילה כלפיו הליך גבייה מינהליים, יהיה רשאי להתגונן בטענה שהחוב התיישן על דרך של הגשת עתירה מינהלית נגד הרשות.
בדומה לענייננו, גם בעניין סלומון סירבה הרשות להנפיק אישור לטאבו בדבר העדר חובות לצורך השלמת רישום. בתוך כך, הורחבה בעניין סלומון הלכת נסייר באופן שנקבע כי יש להחיל את דיני ההתיישנות, גם על גבייה פאסיבית של הרשות לפי סעיף 324(א) לפקודת העיריות. לפיכך, בחלוף תקופת ההתיישנות אין הרשות רשאית לדרוש את פירעון החובות שהתיישנו, כתנאי למתן אישור או תעודה.
ראו לעניין זה גם בספרו של המלומד, עו"ד טל קדש, "דיני ארנונה פרשנות, הלכה ומעשה" הוצאת בורסי התשע"ח – 2018 שם בעמ' 126 – 129.
24. ב"כ העירייה הייתה ערה לכך אולם הדגישה כי על פי נקבע בעניין סלומון כי ההלכה תחול מכאן ולהבא ולא על חובות ישנים שנצברו. לכן, סברה כי בהינתן מועד מתן פסק הדין בעניין סלומון (ניתן בחודש אפריל 2015), ומאחר שמדובר כאן בחוב שנצבר בשנים 2007 – 2008, נהנית העירייה מן החריג ורשאית היא לדרוש את פירעון החוב כתנאי לקבלת האישור.
25. עלי לומר, כי אמנם יש ממש בדברי ב"כ העירייה, אך יחד עם זאת לא ניתן להתעלם מהעובדה כי הגם שניתן פסק הדין בעניין סלומון עוד בשנת 2015, עדיין העירייה לא ראתה לנכון לפעול מאז לגבות את החוב לו היא טוענת אל מול החברה.
יוצא מכך, שעניין לנו בחוב בן כ- 16 שנים, שהחל להצטבר בשנת 2007 ושלא נעשה כל פעולה אקטיבית לגבייתו מלבד רישומו בספרי העירייה, עד לשנת 2023. זאת אף על פי שעוד לפני כ- 8 שנים ניתן פסק דין נוקב על ידי בית המשפט העליון אשר מתריע בפני העירייה כי גם גבייה פאסיבית כפופה לדיני ההתיישנות. חרף זאת, העירייה הניחה לעובדת קיומו של תיק פירוק פתוח בעניין החברה לעבור על פניה כאילו לא היה.
היא לא טרחה לבדוק ולברר אודות קיומו, וכאמור לא מימשה את זכותה להגיש תביעת חוב בגין טענותיה לחוב ארנונה. רק בשלב זה, עת התבקש ממנה אישור ללשכת רישום המקרקעין לצורך השלמת רישום הבית המשותף, למעלה משלוש שנים מאז ניתן צו הפירוק לחברה, היא מעלה לראשונה בשפה רפה בקשה להגיש תביעת חוב, לאחר שבית המשפט ביקש התייחסותה לעניין זה.
26. בנסיבות שנוצרו בענייננו, כאשר החברה אינה פעילה שנים רבות ואינה יכולה לפרוע חובותיה, כאשר הבניין בנוי על תילו ובעלי הדירות מעוניינים למסד את רישומו בספרי המקרקעין, וכאשר האחריות להיווצרותו של החוב אינה רובצת על שמם של בעלי הדירות, הדעת נותנת כי אין מקום ליתן לעירייה את "ההגנה" שכביכול קיימת לה בשל תחולתה הרטרוספקטיבית של הלכת סלומון בנסיבות אלה. דומה כי הרכב שופטי העליון המכובד לא התכוון בפסיקתו, כי רשות מקומית תמשיך לשקוט על שמריה בגביית חובה, גם בחלוף כ- 8 שנים מאז ניתנה הלכת סלומון תוך ניצול הקביעה בדבר אי תחולה של ההלכה על עניינה. לטעמי, בנסיבות הקונקרטיות והייחודיות שלפני כפי שפורטו לעיל, יש מקום לקביעה כי חוב הארנונה הנטען על ידי העירייה, שכאמור החל להיווצר בשנים 2007-2008, התיישן במועד שבו העירייה טענה לו לראשונה במסגרת הליך פירוק זה, עת הגישה התנגדותה להנפיק אישור לטאבו בראשית שנת 2023.
כפי שציטט כב' השופט הנשיא (בדימ') גרוניס בעניין סלומון האמור:
"אין להכיר בזכותה (של העירייה – נ.ג.) לשבת באין מעשה ולנצל את הכלים הפסיביים שניתנו לה כדי לגבות מס שאחרת אין בכוחה לגבותו".
(שם, פסקה 5).
27. לחילופין ולכל הפחות, אני סבורה כי ניתן להחיל על נסיבות ענייננו את דיני השיהוי. בהקשר זה ראוי לציין, כי הן דעת הרוב והן דעת המיעוט הסכימו בעניין סלומון שבתוך תקופת ההתיישנות ניתן להחיל את דיני השיהוי. בית המשפט העליון ציין זאת במפורש בפסיקה מאוחרת יותר במסגרת עע"ם 8329/14 עיריית קרית אתא נ' קורן, פסקה 12 לפסק דינה של כב' הנשיאה דאז נאור (31.5.2016) (להלן: "עניין קורן") .
וראו בעניין זה גם את דברי כב' הנשיאה דאז נאור בעניין קורן, שם בפסקה 14:
"בהינתן שענייננו בפעולותיהן של רשויות מינהליות, גם בהיעדר כפיפות לדיני ההתיישנות חל משטר השיהוי, שעומד על רגליים עצמאיות בכל הליך מינהלי. לאמור: נישום רשאי לטעון כי אסור לה לרשות לגבות את החוב משום שהשתהתה במשך תקופה ארוכה מלעשות כן (עניין סלומון, פסקה 41)".
28. לא למותר להוסיף ולהדגיש, כי בעלי הדירות מוחזקים בענייננו כ"בני ערובה" בידי העירייה והם מתבקשים למעשה לפרוע חוב שלא הם אחראים להיווצרותו, לאחר שהעירייה לא פעלה לגבייתו משך שנים רבות ואף לא הגישה תביעת חוב בענייננו לאחר שניתן צו פירוק לחברה. העירייה יודעת היטב כי לא בעלי הדירות יצרו את החוב, שכיום הם נדרשים לפורעו. מי שיצר את החוב היא החברה שהתרוקנה זה מכבר מכל נכסיה. אם כך, מדוע שיידרש החוב מידי בעלי הדירות דווקא אם העירייה ישנה על זכויותיה לאורך השנים ולא פעלה מול החברה כדי לגבתו ממנה?
29. מעבר לשיקולים אלה, הלקוחים מתחום דיני ארנונה ותחום דיני חדלות פירעון, אבקש להוסיף שיקול חשוב נוסף והוא הצורך להסדיר את רישום המקרקעין באופן שהמירשם ישקף באופן נכון ומדויק את המצב המשפטי של נכסי המקרקעין בישראל.
בית המשפט העליון עמד לא אחת על חשיבות וודאות המירשם בדיני הקניין, בין השאר גם כדי שצדדים לעסקה, כמו גם צדדי ג', יוכלו להסתמך על האמור במרשם, דבר שהוא חשוב ורצוי במשטר משפטי המבקש למנוע "תאונות משפטיות" ועסקאות סותרות (רע"א 6898/16 עזבון המנוח שלמה אהרוני ז"ל נ' עופר מרכזים בע"מ, פסקה 98 לפסק דינה של כב' השופטת ברק-ארז (28.12.2017)).
במקרה שלפני, דומה כי השארת רישום שגוי על כנו (או יותר נכון סירוב לאפשר השלמת רישום) בשל חוב עבר ישן, שבעל החוב (בענייננו העירייה) לא עשה מאומה כדי לגבותו מאז נוצר בין השנים 2007 – 2008, אך מחדדת את הצורך כי יש מקום לאיין את הסירוב המונע את השלמת הרישום. זהו מצב בלתי רצוי בעליל שאין לתת לו יד בנסיבות העניין. ניחא אם העיריה הייתה מראה פעילות ורצון אמיתי לגבות את החוב בזמן אמת, אך כאן ברור שלא הייתה כל פעילות ודרישה מצד העירייה לגבות את החוב, למעט רישום הערה על קיום החוב בספריה והמתנה עד שתבשיל העת לרישום הבניין.
אין להסכין למצב זה שפוגם בוודאות המירשם ומונע את הרישום הנכון של הנכס.
30. משכך, ולאחר ששקלתי, אני מקבלת את בקשת כונס הנכסים.
סיכום:
31. מן המקובץ לעיל, אני מקבלת את בקשת כונס הנכסים (בקשה מספר 10).
חוב החברה לעירייה נמחק בזה.
אני מורה לעירייה להנפיק לידי כונס הנכסים את האישור הנדרש לצורך רישום הזכויות ע"ש החברה והשלמת רישום הבית המשותף, תוך 30 ימים. פסיקתא תוגש לחתימתי.
כל צד יישא בהוצאותיו.
המזכירות תדוור פסק דיני זה לצדדים
ניתן היום, כ"ז אייר תשפ"ג, 18 מאי 2023, בהעדר הצדדים.
