בפני
כבוד השופט חננאל שרעבי
מבקש
מ. ע.
ע"י ב"כ עוה"ד יניב סברדליק
נגד
משיבים
1. כ. ו
2. ד. ע. ס
החלטה
1. לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופטת ענבל קצב קרן), מיום 30.4.23 בתיק תמ"ש 18519-12-22 (להלן: "ההחלטה קמא" ו- "התיק קמא", בהתאמה). במסגרת ההחלטה קמא נקבע כי אין להורות בשלב זה על העברת מלוא דמי השכירות המתקבלים עבור הדירה (שפרטיה להלן) לידי המבקש, והכל כפי שיפורט להלן.
רקע וההחלטה קמא
2. המבקש הינו בנם של המנוחים … ז"ל (להלן: "המנוחים"), אשר היו בעלי הזכויות בדירה ברח' …., הידועה כחלק מגוש …. חלקה …. (להלן: "הדירה").
משיבה 1 היא אלמנת אחיו המנוח של המבקש (להלן: "המשיבה").
משיבה 2 היא בתו של המבקש.
3. בהתאם לצווי קיום צוואת המנוחים הועברו הזכויות בדירה, בחלקים שווים למשיבה 2 ולבעלה של המשיבה (ולאחר פטירתו למשיבה). הזכויות רשומות כיום ע"ש שתי המשיבות בחלקים שווים. עוד בהתאם לצוואות המנוחים, למבקש זכות מגורים בדירה לכל חייו.
4. המבקש הגיש תובענה בתיק קמא לקבוע, כי זכויות השימוש בדירה (מגורים או השכרה, כאמור בכתב התביעה קמא) נתונות ומוקנות בלעדית למבקש לכל ימי חייו.
ביום 13.12.2022 הגיש המבקש בקשה בתיק קמא, למתן סעד זמני המורה, לטענתו, על שמירת המצב הקיים בכל בנוגע לשימוש בדירה, באופן בו יינתן צו המורה כי המבקש בלבד הוא שיכול לחדש/ לחתום על הסכם שכירות בדירה, וכי המשיבה תמנע מביצוע פעולות סיכול של האמור, ועל השכרתה על ידי המבקש לצד ג'.
5. בבקשתו ציין המבקש, כי בדירה קיימת שוכרת, אשר הסכם השכירות עמה מסתיים בחודש 12/2022.
6. בהחלטה בתיק קמא מיום 2.1.2023 הוצע לצדדים לחתום על הסכם שכירות עם השוכרת, כאשר מחצית מדמי השכירות (חלקה של המשיבה) יופקד בחשבון נאמנות. כן נקבע כי יתקיים דיון בבקשה ביום 1.2.2023.
7. בדיון שהתקיים ביום 1.2.2023 הודיע המבקש כי בהיעדר הסכמה לפיה דמי השכירות עבור הדירה יועברו לידיו, הוא מבקש לשוב ולהתגורר בדירה. מאידך גיסא טענה המשיבה כי יש לבצע התחשבנות בין הצדדים לעניין קיומו של חוב עבר (מחצית דמי שכירות), וכי שובו של המבקש למגורים בדירה צריך שיהיה גם בהסכמתה ועליו לפנות אליה בנדון. בסיומו של הדיון, הודיע המבקש על מחיקת בקשתו למתן הסעד הזמני, וכך הורה בית משפט קמא.
8. ביום 9.2.2023, הודיע המבקש, כי המשיבה הודיעה על התנגדותה לפינוי השוכרת, ועל כן הוא עומד על המשך קיומו של ההליך, וכן עותר לחדש את בקשתו לסעד זמני. לטענתו, רק באמצעות צו כאמור יהא כדי להחזיר המצב לקדמותו. לטענתו, נזקיו מידיים – ניטלה ממנו הזכות לקבל דמי שכירות וכן להתגורר בנכס, בעוד שלמשיבה לא נגרם כל נזק/שינוי במצבה כפי שהיה עד היום.
9. המשיבה בתגובתה מיום 16.2.2023, הודיעה כי היא מתנגדת בתוקף לחידוש הבקשה לסעד זמני. לטענתה, המבקש אינו רשאי לעקוף את החלטת ביהמ"ש על דרך של "הודעה על חידוש בקשה". לטענתה הסתמכה על הודעתו בדבר מחיקת הבקשה ולא חקרה את המבקש בדיון, והתנהלותו חסרת תום הלב של המבקש פוגעת בזכותה לניהול הליך הוגן. לטענתה אין בנימוקיו עילה לחידוש הבקשה/הענקת סעד זמני, והוא אישר כי לא עשה שימוש בנכס במשך שנים.
10. בתשובתו מיום 20.2.2023, טען המבקש כי המשיבה מתעלמת מהסטאטוס קוו ששרר 8 שנים, ההתנהלות בין הצדדים בחודשים 6/22-11/22 עובר להגשת התביעה והסכמתה כי ייחתם הסכם שכירות ע"י שתי המשיבות, אך דמי השכירות ימשיכו להתקבל בידיו.
11. בתגובתה המשלימה מיום 26.2.2023, טענה המשיבה כי פינוי השוכרת אינו רלוונטי לסעד לו עתר המבקש, ולצדדים שניהם אינטרס כי דמי השכירות ישתלמו כסדרם. כן לטענתה, אין הצדקה להעניק למבקש את הסעד העיקרי לו עתר, במסגרת בקשה לסעד זמני. לטענתה, פינוי השוכרת הינו בבחינת אמצעי לחץ פסול, אינו בא בחשבון שכן "הסכמים יש לקיים", וכי המחלוקת בין הצדדים אינה מעניינה של השוכרת אשר זכותה להתגורר בנכס מכח הסכם השכירות.
12. בהודעה מיום 28.2.2023, המבקש טען כי אין הסכם שכירות בר תוקף וממילא משיבה 2 לא היתה צד לו, ובהיעדר הסכמתו והסכמת משיבה 2 – לא ניתן לחדשו.
13. בדיון נוסף, שהתקיים ביום 23.3.2023, עלה כי המשיבה חתמה לבדה על הסכם שכירות עם השוכרת ב- 12/2022, וכי היא מקבלת לידיה את דמי השכירות במלואם. כמו כן, נחקרו הצדדים.
14. בסיומו של הדיון, נתבקשו הצדדים להודיע תוך 7 ימים עמדתם להצעת בית המשפט קמא (פורטה בעמ' 12 לפרוטוקול קמא), ובתוך אותו מועד להגיש לתיק בית המשפט העתק הסכמי שכירות ואישורים על תשלומי דמי השכירות, התובע – לשנים 2020-2021 כולל, והנתבעת – לשנים 2022-2023.
15. המשיבה הודיעה ביום 30.3.2023 על הסכמתה להצעה וכן צירפה עותק הסכם שכירות, שנחתם ביום 26.12.2022.
16. המבקש בעמדתו מיום 31.3.2023, הודיע כי הוא עומד על בקשתו למתן סעד זמני. לטענתו, המשיבה פעלה בדרך של הונאה והסתרה, עשיית דין עצמית ונטילת החוק לידיה, כאשר תוך קיומו של הליך משפטי, הסתירה מביהמ"ש קמא כי פעלה באופן חד צדדי וחתמה על הסכם שכירות בחודש 12/22, תוך שהיא משלשלת את דמי השכירות לכיסה.
17. עוד לטענתו, מעדות המשיבה עלה, כי מעולם לא היתה מחלוקת לעניין קבלת דמי שכירות לידיו מאז פטירת אמו המנוחה בשנת 2016 ו/או התנגדות כי יקבל לידיו את דמי השכירות, וטענותיה הכספיות של המשיבה כלפיו מסתכמות ב- 10,000 ₪ (חוב מלפני עשור לשיטתה). לתגובתו כאמור, צירף הסכמי השכירות לתקופות 1.12.18-30.10.21 ו- 1.1.22-31.12.22.
18. לטענת המשיבה בתגובתה, בסעד המבוקש יש כדי לפגוע זכויותיה בדירה, לרבות זכויותיה הכספיות. לטענתה, ביהמ"ש ייעתר לבקשה לסעד זמני כאשר התערבותו חיונית למנוע נזק שאינו ניתן לתיקון באמצעות פיצוי כספי הולם, ובמקרה דנן נזקיו של המבקש הינם כספיים גרידא ועל כן ברי פיצוי. לטענתה, הנזק שעלול להיגרם לה "גבוה לאין שיעור מהנזק שעלול להיגרם למבקש, שכן הסעד הזמני עלול להגדיל את נזקיה של המשיבה לאלו שנגרמו לה כתוצאה מאי תשלום דמי השכירות המגיעים לה כדין". ואף הוסיפה כי בהיותה בעלת נכסים וממון, המבקש יוכל להיפרע ממנה בקלות ככל שתתקבל תביעתו.
19. בהחלטת בית המשפט קמא מיום 30.4.23, נושא רמ"ש זה, נכתב כדלקמן (ציטוט):
יש ממש בטענת המבקש, לעניין התנהלותה של המשיבה 1, אשר לא הודיעה לבית המשפט ו/או לצד שכנגד אודות חתימתה על הסכם שכירות חדש ב- 12/22, אלא בחלוף למעלה מ- 3 חודשים, במהלכם הוגשו אינספור בקשות/ תגובות/תשובות ע"י הצדדים, התקיים דיון, ואף הוצעו ע"י ביהמ"ש הצעות לסיום/פשרה – או אז, ורק במהלך דיון שני שהתנהל בעניינם של הצדדים, "עדכנה" המשיבה 1 אודות חתימת ההסכם על ידה.
בהתנהלות זו יש לכאורה חוסר תום לב והיא אינה התנהלות ראויה של בעל דין בהליכים משפטיים.
14. באשר לסעד לו עתר המבקש-
ע"פ הוראות סעיף 4 ב' לצוואה : "הנני מורה ליורשיי על פי שטר הצוואה (ד.ע.ס ו-א. ו) לאפשר למ. ע (בני) להתגורר בדירה ללא תמורה ברח' … עד יום מותו אחרי 120".
אין חולק, כי בהתאם לצוואות הוריו המנוחים, למבקש זכות מגורים בדירה, אך אין לו זכות קניינית בה. טענתו לפיה הוא רשאי להמיר את זכות המגורים בזכות לקבל אליו את דמ"ש בגינה– דורשת הוכחה, וטרם הוכרעה. על כן, לא מצאתי כי יש ליתן צו המתיר לו , ולו בלבד, לחתום על הסכמי שכירות עתידיים ביחס לדירה.
כן לא מצאתי, כי יש להורות בשלב זה, על העברת מלוא דמי השכירות המתקבלים עבור הדירה, לידי המבקש.
ואולם, לא ניתן לשלול מהמבקש את הזכות לשוב ולהתגורר בדירה, ככל שהוא חפץ בכך. כאשר לעניין זה, זכות המגורים של המבקש בדירה, גוברת על זכותה של המשיבה 1 לקבלת דמי שכירות.
בהינתן כי בבעלות המשיבה 1 מחצית מהזכויות בדירה בלבד (כאשר המחצית השניה בבעלות המשיבה 2) – המשיבה 1 אינה יכולה להמשיך ולהחזיק בידיה את דמי השכירות המתקבלים בגין הדירה, גם אם לטענתה הם מופקדים "בנאמנות" בא כוחה.
כך גם לא יכולה להישמע טענתה כי הכספים מוחזקים בידיה נוכח טענותיה הכספיות כלפיה המבקש – אלו , ככל שקיימות, צריכות להתברר בהליך נפרד מטעמה.
כמו כן, לא מצאתי בשלב זה, לקבל את טענת המשיבה 1, לפיה זכות המגורים של המבקש מוגבלת לחלק מהדירה (ר' סע' 19-20 לכתב ההגנה, כמו גם הערת ב"כ המשיבה 1 בדיון כי היא רשאית להכניס שוכר נוסף למגורים בדירה) – גם טענה זו דורשת הוכחה (ולכאורה בשלב זה לא מצאתי עיגון לה בלשון הצוואה).
אעיר, כי לא מצאתי בטענות המשיבה 1, כי הנזק שייגרם לה העולה על נזקו של המבקש – בהיעדר הליך כלשהו מטעמה, כמו גם טענתה כי הינה בעלת נכסים וממון- כענייניות להליך זה.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אני מורה כדלקמן:
על המשיבה 1 להעביר מחצית מדמי השכירות שהתקבלו בגין חודשים 12/2022 ועד 4/2023 לידי המשיבה 2 (קרי. 7075 ₪ ) וזאת תוך 7 ימים מהיום.
המחצית השניה – תיוותר בנאמנות ב"כ המשיבה 1.
המבקש יודיע תוך 7 ימים, האם ברצונו לשוב ולהתגורר בדירה.
ככל שהמבקש מעוניין להתגורר בדירה – תודיע המשיבה 1 לשוכרת כי עליה לפנות את הנכס עד לא יאוחר מיום 30.5.2023.
המשיבה 1 תעביר מחצית מדמי השכירות עבור חודש 5/2023 (מחצית מהסכום היחסי שלהם ככל שהשוכרת תעזוב לפני תום המועד) – לידי המשיבה 2.
המחצית הנותרת תיוותר בנאמנות ב"כ המשיבה 1.
ככל שהמבקש אינו מעוניין לשוב להתגורר בדירה – תעביר המשיבה 1 למשיבה 2 מחצית מדמי השכירות שיתקבלו מחודש 5/2023 ואילך.
מובהר לצדדים, כי כל עוד מתנהלים הליכים משפטיים – נאסר על מי מהם לחתום/לחדש הסכם שכירות ביחס לדירה, ללא הסכמה מראש או אישור בית המשפט.
מובהר למבקש, כי ככל שיודיע על רצונו לשוב ולהתגורר בדירה – אך לא יתגורר בה בפועל, יידרש לפצות את המשיבה 1 אודות דמי השכירות שהפסידה, בגובה דמי השכירות בהסכם האחרון.
בשלב זה, הגם המפורט לעיל, איני עושה צו להוצאות. יחד עם זאת, התנהלות הצדדים תשקל עת מתן פסה"ד.
למען הסדר הטוב יובהר, כי אין בהחלטתי זו משום הכרעה באשר לתוצאות ההליך ו/או סיכויי מי מהצדדים, אלא הכרעה בבקשה המונחת בפניי.
דיון קד"מ נוסף (טרם קביעה להליך שמיעה/הוכחות) נקבע ליום 3.7.23 שעה 9:00.
עד לדיון שיתקיים כאמור, מוצע לצדדים לפנות להליך גישור (בין אם במסגרת הליך מהו"ת, או מגשר שיוסכם ביניהם, או מגשר שימונה ע"י ביהמ"ש).
טענות המבקש בבקשת רשות הערעור
20. להלן תמצית טענות המבקש בבקשת רשות הערעור:
א. המבקש מבקש לערער על פסיקתו של בית משפט קמא בהחלטה קמא, לפיה לא מצא כי ישלהורות על העברת מלוא דמי השכירות המתקבלים עבור הדירה לידי המבקש.
המבקש טוען כי מדובר בבקשה להקפאת מצב קיים, במסגרתו במהלך שמונה השניםהאחרונות המבקש קיבל לידיו את מלוא דמי השכירות שהתקבלו מהשכרת הדירה לצד ג',וכי אף מעדות המשיבה עולה, כי מעולם לא היתה מחלוקת בדבר קבלת דמי השכירותבמלואם בידי המבקש.
לטענת המבקש, בית משפט קמא לא דן בסעד לגופו, לא דן בדרישות החוק והפסיקה בזיקהלהתקיימות התנאים להענקת הסעד ולא ערך כל דיון משפטי בסוגיית הסעד הזמני.
ב. התייחסות בית משפט קמא בהחלטה קמא לסעד המבוקש, נעדרה כל נימוק, לא עומדתבדרישות הנימוק על פי הדין והפסיקה, ומטעם זה נדרשת התערבות בית משפט לערעור.
ג. ההחלטה קמא אינה סבירה ובטעות יסודה. הותרת ההחלטה קמא על כנה יוצרת עוול,עיוות דין ומצג המעוות את התמונה האמתית אשר תפגע בזכות המבקש להליך הוגן. משגיבית משפט קמא גורמים לאי צדק ונפל בהם פגם דיוני היורד לשורשה של ההחלטה,והתערבות בה אינה סובלת דיחוי.
ד. שגה בית משפט קמא עת לא נתן כל משקל להצהרותיה השקריות של המשיבה בהסכםהשכירות שהציגה, אשר נחתם על ידה ביום 26.12.22 – עת הצהירה כי ערב השכרתה,בדירה לא היה דייר הזכאי להחזיק בה, וכי אין לאיש, זולת המשכיר, כל זכויות שהן בדירה.
ה. נוסף על האמור ולנוכח "הונאת" בית משפט קמא, המבקש ומשיבה 2, יש לחייב אתהמשיבה בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד לטובת המבקש, משיבה 2 ואוצר המדינה בשתיהערכאות, באופן שישקף התנהלות כגון דא של בעל דין שלא מגלה כל מורא מהחוקומבימ"ש, ושם ללעג את ההליך המשפטי.
דיון והכרעה
21. לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על נספחיה ובתיק קמא שוכנעתי לדחות את בקשת רשות הערעור קמא אף ללא צורך בתשובה, מכח סמכותי על פי תקנות 138(א)(2) + (5) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018.
להלן אנמק החלטתי.
22. ההחלטה קמא היא החלטת ביניים שניתנה במהלך ניהול ההליך קמא, ובמסגרת בקשה לסעד זמני. מלשונו של סעיף 52(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד – 1984, עולה כי ככלל יידונו השגות הצדדים על "החלטות אחרות" (החלטות ביניים) של הערכאה הדיונית במסגרת הערעור על פסק הדין, אלא אם עלה בידי מבקש רשות הערעור, להראות כי דחיית הדיון בהשגה על ההחלטה לשלב הערעור על פסק הדין, עלולה להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים; עלולה לגרום לנזק של ממש, או עלולה להביא לקיומו של הליך מיותר או שגוי.
23. תקנה 150 לתקנות קובעת כי אף אם צד להליך לא ערער על החלטה אחרת עם נתינתה, פתוחה בפניו הדרך להשיג עליה בזכות עם סיום ההליך, במסגרת ערעורו על פסק הדין.
24. בהלכה הפסוקה יושמה הוראת סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט (שעוסקת ברשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי המוגשת בפני בית המשפט העליון, אך זהה במתכונתה בכל הנוגע לתנאים הקבועים בהוראות סעיף 52(ב) לחוק, בהם צריך מבקש רשות הערעור לעמוד) באופן שנקבע כי יהיה מקום ליתן רשות ערעור על "החלטה אחרת" רק כאשר בכוחו של המבקש להראות כי הדיון בערעור עליה נחוץ, על אף שההליך העיקרי טרם הגיע לסיומו.
25. מבין הנסיבות אותן ניתן למנות לעניין נחיצות הדיון הן: הדירותה של ההחלטה, היינו, האם ההחלטה עשויה להשפיע באופן בלתי הפיך על זכויות הצדדים; ההכרעה עשויה לייתר הליך משפטי ארוך ומורכב במיוחד; ההכרעה תמנע קיומו של הליך שגוי; מקרים נדירים בהם ניתן לומר מיד כי הערכאה המבררת טעתה טעות ברורה, באופן שנפתח את שערי ערכאת הערעור עוד בטרם ניתן פסק הדין.
ראו לעניין זה:
רע"א 6523/19 פלוני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פסקה 14 (3.2.20) – (אמנם החלטה זאת מתייחסת לסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט, אך ניתן להשליך ממנה על סעיף 52(ב) לחוק בתי המשפט, ועמדנו לעיל על דמיון הוראות שני הסעיפים הנ"ל).
רמ"ש (ת"א) 14272-05-17 י.ש נ' כ.ש (החלטתו של כב' השופט שוחט מיום 29/6/17, ובה מסוכמת ההלכה בנדון עם אסמכתאות נוספות).
רמ"ש (חי') 59194-10-18 פלונית נ' אלמוני (21.11.2018).
26. בנסיבות המקרה הנדון לא מצאתי כי בהחלטת בית משפט קמא, במסגרתה נמנע מלהורות על העברת מלוא דמי השכירות המתקבלים עבור הדירה לידי המבקש, יש טעות המחייבת כבר בשלב זה את התערבות ערכאת הערעור.
27. ודוק – מדובר בהחלטת ביניים כספית במהותה, וככזו היא הפיכה. ככל שיתברר לאחר שמיעת ראיות ו/או במועד מתן פסק הדין כי נפלה טעות בהחלטה בדבר העברת דמי השכירות, ניתן יהיה לתקן זאת על ידי חיוב מי מהמשיבות בתשלום הסכום הדרוש לידי המבקש. המשיבה עצמה ציינה בתיק קמא, כי בהיותה בעלת נכסים וממון, המבקש יוכל להיפרע ממנה בקלות ככל שתתקבל תביעתו (ראו סעיף 18 לעיל), והמנוח לא סתר טענתה זאת (ואף לא ניסה לסותרה).
28. אף לגופם של דברים, לא מצאתי מתום בהחלטה קמא.
עיון בהחלטה קמא מלמד כי לא נפלה בה כל טעות המחייבת את התערבות ערכאת הערעור.
בית משפט קמא דן בבקשת המבקש ואף קיים שתי ישיבות בנוכחות הצדדים ובאי כחם, הצדדים נחקרו וגרסתם נשמעה בפני בית משפט קמא, ונתן החלטה מנומקת ומפורטת בנדון, בניגוד לטענתו של המבקש בבקשה זאת.
טענתו של המבקש, לפיה מדובר בבקשה להקפאת מצב קיים, וכי המשיבות לא הביעו התנגדות איננה מדויקת, עת עיון בתיק קמא מלמד כי לגרסת המשיבה דמי השכירות בגין השכרת הדירה לא אמורים להגיע במלואם למבקש.
29. בכל הקשור לדרישת המבקש לחייב את המשיבה בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד לטובת המבקש, משיבה 2 ואוצר המדינה בשתי הערכאות, אין להיענות לה וזאת משני טעמים כדלקמן:
האחד, אמירתו של בית משפט קמא בסעיף 19 להחלטה קמא, כי בעניין ההוצאות "התנהלות הצדדים תישקל עת מתן פסה"ד".
השני, בהתאם לאמור בסעיף 1(8) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), תשס"ט-2009, לפיו לא תינתן רשות ערעור על החלטה בעניין הטלת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין ושיעורם.
30. במצב דברים זה סבורני כי אין מקום להתערב בהחלטה קמא.
סוף דבר
31. לאור כל האמור לעיל אני מורה על דחיית בקשת רשות הערעור.
32. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.
החלטה זאת מותרת לפרסום תוך השמטת שמות הצדדים וכל פרט מזהה אחר.
המזכירות תעביר החלטה זו לצדדים.
ניתנה היום, י"ט אייר תשפ"ג, 10 מאי 2023, בהעדר הצדדים.
