בפני
כב' השופטת אורית בן דור ליבל
מבקשת
עו"ד רחל בן ארי – מנהלת העיזבון
נגד
משיבים
1. אליה (עליזה- אליס) גיברשטיין
2. מיכאל רוסק
3. בת שבע סקוזה
4. טובה חמו
5. תמר חמו שאלתיאל
6. אסף חמו ת"ז
7. ליאור חמו ת"ז
8. מורן כהן ת"ז
9. לימור דניאלי ת"ז
10. רותם כהן ת"ז
11. דנה כהן ת"ז
12. דרור כהן ת"ז
13. אביב בר ת"ז
14. חיים כהן ת"ז
15. מרים בורק ת"ז
16. בני ברית- לשכת ירושלים
17. ארגון יוצאי מרכז אירופה
18. בית החולים שערי צדק
19. האפוטרופוס הכללי במחוז ירושלים
בעניין: עיזבון המנוח אגון לבנשטיין ז"ל
פסק דין
המנוח ורעייתו קטה ז"ל ערכו צוואה הדדית ביום 21.11.73 בה ציוו אחד לשני את עיזבונם ובה קבעו שלאחר פטירת שניהם יחולק העיזבון לזוכים שפירטו בצוואה (להלן: "הצוואה"). כן הורו המנוחים שלאחר אריכות ימיהם תחולק יתרת העיזבון בין הזוכים שפורטו בסעיף, ביניהם שלוש יורשות: ברברה ברכה כהן, רות רוסק וסופי סימנסון (ולהלן: "היורשות").
המנוח הלך לבית עולמו ביום 13.11.93. רעיית המנוח האריכה ימים אחריו ונפטרה ביום 23.12.16. ביום 8.12.19 ניתן צו קיום לצוואתה והמבקשת מונתה כמנהלת עיזבונה. ביום 8.11.20 ניתן צו לקיום צוואת המנוח והמבקשת מונתה גם כמנהלת עיזבונו.
לעת פטירתה של רעיית המנוח (ביום 23.12.16), מועד הזכייה בעיזבון, כבר לא הייתה היורשת ברברה ברכה כהן ז"ל בין החיים (ולהלן: "ברברה"), וכמוה כבר נפטרו במועד הזכייה גם שתי היורשות רות רוסק וסופי סימנסון.
הוראת סעיף 3ו לצוואה קובעת שאם בעת הזכייה מי מהיורשות לא תהיה עוד בין החיים "יבואו במקומה יורשיה על פי דין לפי החלקים שיגיעו להם על פי דין".
ברברה נפטרה ביום 14.9.01 אחר שהותירה צוואה מיום 25.6.99 (שקוימה ביום 4.12.01) בה הורישה את כל רכושה לשניים מתוך ארבעת ילדיה. בהתאם לצוואתה זוכות בעיזבונה שתי בנותיה בלבד: בת שבע סקוזה וברוריה כהן ז"ל (ולהלן: "הזוכות"). שני ילדיה הנוספים, טובה כהן ודוד כהן ז"ל, הנמנים על יורשיה על פי דין, הודרו מעיזבונה (ולהלן: "היורשים").
לאור הנסיבות המתוארות התעוררה שאלה פרשנית ביחס לסעיף 3(ו) בצוואה. המבקשת עתרה אפוא בבקשה להורות על הפרשנות המתאימה למילים "יורשיה על פי דין" שבסעיף.
לטענת הזוכות יש לפרש את צוואת המנוח באופן שבמקומה של ברברה יבואו הזוכות על פי צוואתה. בין היתר נטען על ידיהן שאך סביר הוא שהמנוח רצה לכבד את רצונה האחרון של ברברה מאחר וכלל אותה בצוואתו וכיבד אותה בחייו, ועל כן הפרשנות של המונח "יורשיה על פי דין" צריכה להיות "יורשיה על פי צו קיום צוואתה" וכי פרשנות זו יפה גם לגבי יורשי יורשים (שכן אחת מהזוכות בצוואתה של ברברה נפטרה אף היא).
לטענת היורשים יש להעדיף פרשנות דווקנית של הציווי יורשים על פי דין ולקבוע שבמקומה של ברברה יבואו יורשיה על פי דין. לדבריהם זכאותה של ברברה בעיזבון המנוח התגבשה רק לאחר פטירת רעייתו ועל כן יש ליתן יתרון ברור לירושה על פי דין על פני ירושה על פי צוואה.
ב"כ היועמ"ש השיב שאין בדעתו להתערב בבקשה וכי שיקול הדעת נתון לבית המשפט אך ציין שהיות וברברה נפטרה לאחר המנוח הרי שבנעליה יבואו הזוכים על פי צוואתה, לרבות בזכויות שירשה היא בעיזבון המנוח.
המבקשת הבהירה שהיא לא ערכה את הצוואה ולא הייתה לה כל היכרות עם המנוח ומשכך אין לה ידיעה לגבי כוונתו באשר לפרשנות המילים "יורשיה על פי דין", כן הדגישה שהיא אינה נוקטת עמדה בשאלה כדי לשמור על הניטראליות המתבקשת מתפקידה. עוד נאמר על ידיה שמבחינה משפטית היא סבורה שאם זוכה נפטר לאחר המנוח הרי שחלקו בצוואת המנוח יחולק לזוכיו על פי צוואתו – אם ערך צוואה, ואם לא ערך צוואה – ליורשיו על פי דין.
היות ואין חולק שאין בידי מי מהצדדים כל ידיעה בדבר רצון המנוחים או כוונתם בנוגע לביטוי בצוואה "יורשיה על פי דין" הסכימו הצדדים להכריע בבקשה על יסוד החומר שבתיק.
דיון והכרעה
בסעיף 3 לצוואה קבעו המנוחים הוראות לחלוקת העיזבון "לאחר ששנינו לא נהיה עוד בחיים". בבסיס הדיון עומד סעיף 3(ו) לצוואה, שזה לשונו: "הרכוש שישאר לאחר מילוי ההוראות דלעיל יחולק לפי ההוראות הבאות: (לזוכה..) ואם היא לא תהיה בחיים יבואו במקומה יורשיה על פי דין לפי החלקים שיגיעו להם על פי דין".
ההסדר שקבעו המנוח ורעייתו בצוואתם הוא הסדר של יורש במקום יורש, כקבוע בסעיף 41 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965:
"(א) המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אם לא זכה הראשון; השני יזכה אם מת הראשון לפני המצווה ….
(ב) זכה השני, דינו כדין מי שהמצווה ציווה לו לכתחילה..".
לפי הסדר זה המוריש מורה כי רכושו יעבור ליורש ראשון. אך אם היורש הראשון לא יירש את המוריש, מסיבות המנויות בחוק, יבוא בנעליו היורש השני. ייעודו של ההסדר הוא להסדיר מקרה בו המוריש צופה כאפשרות מצב בו מי שקבע כיורשו לא יוכל לרשת אותו. המוריש קובע חליפין ליורש הראשון אותו קבע. אם היורש הראשון ירש את הרכוש, הרי שההסדר מוצה. היורש הראשון יכול להעביר את הרכוש הלאה בחייו, ולהוריש אותו למי שיחפוץ [בעם 10807/03 זמיר נ' גמליאל, פ"ד ס"ב(1) 601].
הן המבקשת והן ב"כ היועמ"ש התייחסו להסדר הקבוע בצוואה כהסדר של יורש אחר יורש (השונה מהותית מהסדר של יורש במקום יורש), וסבורתני שנקלעו הן לכלל טעות. בהסדר של יורש אחר יורש, הקבוע בסעיף 42 לחוק הירושה, מצווה המוריש במותו את רכושו ליורש ראשון ומורה שבמותו של היורש הראשון יירש את עיזבונו יורש שני. היורש הראשון הוא בעלים של הרכוש שירש ועד להגעת הרכוש ליורש השני הוא "רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו והשני שלא יזכה אלה במה ששייר הראשון". ואולם, על היורש הראשון מוטלת מגבלה, הוא רשאי אמנם לנהוג ברכוש מנהג בעלים אך הוא לא רשאי לגרוע מחלקו של היורש השני על ידי צוואה משלו [ע"א 4402/98 מלמד נ' סולומון, פ"ד נג(5) 703].
כאמור, בענייננו מדובר בהסדר של "יורש במקום יורש". המנוחים קבעו שמי שיירש אותם הן היורשות. הם צפו שיתכן ומי מהן לא תהיה בחיים לאחר אריכות ימיהם ולכן הורו שבמקרה כזה יבואו במקומה "יורשיה על פי דין". המחלוקת בין המשיבים נוגעת לפרשנות שיש ליתן לציווי "יורשיה על פי דין", אם יורשיה על פי דין של הזוכה ברברה, שנפטרה לאחר המנוח ולפני רעיית המנוח, או אם הזוכים על פי צוואתה.
צוואת המנוח, ככל צוואה אחרת, מתפרשת על פי אומד דעתו של המצווה. המסגרת הנורמטיבית לפירוש צוואה נקבעה בסעיף 54 (א) לחוק הירושה, המורה כדלקמן:
"(א) מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה- כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות". בכך בא לידי ביטוי העיקרון המרכזי שיש לקיים את דברי המת.
בכל הנוגע לפרשנות צוואות, ובפרט ליחס בין הפרשנות המילולית המתמקדת בלשון הצוואה ומכלול הוראותיה לבין הפרשנות המביאה בחשבון גם ראיות נוספות לגבי נסיבות עריכתה, קיימות מספר גישות בפסיקה. בפרשת אמסטר התייחס לכך כבוד השופט דנציגר וביאר:
"בפסיקת בית משפט זה השתרשה במרוצת השנים הגישה הפרשנית כי קיים מדרג דו-שלבי בין שני חלקי הסעיף. על פי גישה זו, בשלב ראשון על בית המשפט לבדוק אם ניתן לאתר את אומד דעתו של המצווה מתוך הצוואה, ורק אם בית המשפט מגיע למסקנה כי הדבר אינו אפשרי, יפנה בית המשפט בשלב השני לבחון את הנסיבות החיצוניות. ההנחה העומדת ביסוד גישה זו הינה כי דברי המצווה מבטאים את כוונתו לאשורה, וכי אם הלשון שבה בחר המצווה הינה פשוטה וברורה, הרי שיש ליתן לה תוקף כפשוטה. רק אם דברי המצווה אינם ברורים – למשל כאשר לשון הצוואה משתמעת לשתי פנים או כשפירוש מילולי של הוראה אחת בצוואה אינו מתיישב עם הוראות אחרות בה – יש מקום להתקדם לשלב השני של הפרשנות שבמסגרתו נבחנות הנסיבות החיצוניות לצוואה" [ע"א 7631/12 אמסטר נ' קרן קיימת לישראל (פורסם בנבו, 12.8.15) סעיף 27 לפסק הדין]. במקום אחר נקבע "נקודת המוצא לפרשנות צוואה היא לשון הצוואה הכתובה; ניתן להיזקק לנסיבות חיצוניות רק מקום בו אומד דעתו של המצווה אינו עולה מן הצוואה עצמה" [ע"א 4714/90 ויספלד נ' ויספלד, פ"ד מח(3) 104, 113)]. גישה זו שונה מגישת כבוד השופט ברק בפרשת טלמציו שהציע "לעבור גם בסוגיית פרשנות צוואה מגישת פרשנות דו-שלבית – שבה תחילה מפורשת הצוואה 'מתוכה', דהיינו על יסוד לשונה, ורק במידה ולא ניתן לאמוד את דעתו של המצווה מתוכה פונים לנסיבות החיצוניות – לגישת פרשנות חד-שלבית, שבה הלשון והנסיבות אינן קודמות זו לזו ושבה בית המשפט רשאי ללמוד על אומד דעתו של המצווה מכל מקור אמין" [עניין אמסטר; ראו גם ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2) 817].
השאלה אם גישתו של הנשיא ברק היא כיום ההלכה המחייבת נותרה – במובנים מסוימים – בסימן שאלה [ראו עניין אמסטר; ראו גם עמ"ש (מחוזי חיפה) 56280-02-20 פלוני נ' פלונים (פורסם בנו, 12.8.21); ת"ע (משפחה תל אביב) 1257-04-19 פלוני נ' אלמונים (פורסם בנבו, 30.9.21)]. הדעות חלוקות אפוא בשאלה כיצד ניתן לעמוד על אומד דעת המצווה, אך לפי כל הדעות עת בית המשפט מפרש צוואה עליו להתחקות אחר כוונת המצווה בעת עריכת הצוואה.
בפירוש צוואה הדדית אין להסתפק באומד דעתו של אחד המצווים אלא יש להתחשב באומד דעתם המשותף של הצדדים [שוחט, פיינברג ופלומין, דיני ירושה ועיזבון, תשע"ד-2014, עמ' 166 (להלן: "שוחט")]. ככלל, לבחינת אומד דעת המנוחים יש להידרש בראש וראשונה ללשון הצוואה המהווה נקודת מוצא ונקודת משען מרכזית לכל הליך פרשני [ע"א 643/14 שבו נ' ג'ראיסי (2015) בפסקה 9 לפסק הדין]. הדברים אמורים ביתר שאת בענייננו עת נערכה הצוואה עשרות שנים לפני מועד הזכייה ואין למי מהצדדים ידיעה בקשר לנסיבות החיצוניות לעשיית הצוואה ולכוונת המצווים, ועל כן יש להתמקד בלשון הצוואה ומכלול הוראותיה.
לשון הצוואה מורה באופן ברור שבמקרה של פטירת אחת היורשות יזכו בחלקה "יורשיה על פי דין ועל פי חלקיהם בירושה על פי דין". פרשנות מלים אלו כפשוטה וכפי האמור בהן מתיישבת יותר עם הפרשנות שטוענים לה היורשים.
המנוחים, שהיו ערים לאפשרות עריכת צוואה שקובעת את זהות הזוכים שאינם נמנים כולם או חלקם על היורשים על פי דין (כפי שעשו בעצמם), הורו שאם מי מהיורשות לא תהייה בין החיים במועד הזכייה יבואו במקומה יורשיה על פי דין, ולא הוסיפו "או זוכיה על פי צוואה".
הצוואה נערכה ביד פרקליט מקצועית ומיומנת. לו ביקשו המנוחים להבטיח כי יורשי היורשת שתלך לעולמה לפניהם יהיו יורשיה על פי צוואה היה הדבר בא לידי ביטוי בצוואה במפורש, באופן שהייתה הצוואה מורה כי במקום יורשת שנפטרה יבוא מי שיזכה בעיזבונה על פי צוואה. לא אך שהמנוחים לא עשו כן, אלא שהם גם לא הסתפקו בציווי "יורשיה על פי דין" וחזרו בציווי נוסף שהיורשים על פי דין גם יקבלו את חלקיהם "ועל פי החלקים שיגיעו להם על פי דין" באופן המחזק את פרשנות המילים כפשוטן, שמי שיירש יורשת שנפטרה לפניהם יהיו יורשיה על פי דין.
גם אם תאמר שהלשון המפורשת אינה אומרת כן, והיא סובלת גם פרשנות של זכייה על פי צוואה, הרי שירושה על פי דין עולה גם מבחינת כוונת המנוחים המשתמעת מתוך הצוואה. אומד דעת המנוחים משתמע היטב מלשון הצוואה ומהוראותיה. למקרא הצוואה ולחלוקה הפרטנית של העיזבון בין שלושת היורשות וגופים נוספים עולה שלמנוחים הייתה דעה מגובשת כיצד לחלק את עיזבונם: איזה נכסים להוריש לכל זוכה, ומה תהיה המנה של כל זוכה בנכסים אחרים.
בסעיף 3 לקחו המנוחים בחשבון את האפשרות שמי מיורשותיהם תמות לפני שעת הזכייה, ותכננו מה יעשה בחלקה של אותו יורשת במקרה כזה ומי יזכה במקומה. ודוק: המנוחים לא הבדיל בין זוכה אחת לאחת ואבחנו אם אותה אחת ערכה צוואה או לא.
רצונם הקונקרטי של המנוחים בחלוקת עיזבונם כפי שהוא בא לידי ביטוי למקרא הצוואה, מלמד בהכרח כי בעת עריכת הצוואה ראו המנוחים לנגד עיניהם את רצונם שלהם כיצד יחולק עיזבונם, ולא את רצונן של יורשותיהם במקרה ומי מהן תלך לעולמה לפניהם. כך ראו המצווים לנגד עיניהם את כלל צאצאיהן של יורשותיהם ולא את מי שעשויות היורשות לזכות ביום מן הימים בצוואה שיערכו, אם יערכו. למקרא הצוואה ברור כי המנוחים ידעו בדיוק כיצד הם רוצים שיחולק עיזבונם ולא ביקשו להותיר זאת לקביעתו של אחר. טול מקרה בו יורשת שמתה הייתה מנחילה את עיזבונה לגוף זר כלשהו, האם גם אז היה נמצא מי שיטען שהמנוחים התכוונו שכה יעשה ברכושם? נדמה לי שיש להשיב על שאלה זו בשלילה.
אומד דעת זה של המנוחים מתיישב גם עם אומד דעת "טיפוסי" של המצווה "הממוצע". מצווה כזה שמתכנן מה יעשה בעיזבונו למקרה שימות היורש הראשון, ואינו משאיר זאת לחלוקה ליורשיו על פי דין, אינו מותיר את הבחירה ליורש. עת קובע מצווה טיפוסי שיורשי הזוכה שנפטר יבואו בנעליו, הוא אינו בודק מי מיורשיו ערך צוואה ומי לא ומתכוון שכלל צאצאיו של היורש המת יבואו תחתיו. על כוונתו זו של המצווה הסביר ניתן ללמוד מהוראת סעיף 49 לחוק הירושה הקובעת את כוונתו המשוערת של המצווה הסביר שחליפו של הזוכה המת יהיו צאצאיו [ע"א 5654/92 בורשטיין נ' מסר ואח', פ"ד מט(5) 461].
גם אם פרשנות זו פוגעת ברצון היורשת ברברה כפי שזה בא לידי ביטוי בצוואתה, הרי שאין לכך משמעות משום שהאינטרס היחיד הראוי להגנה בצוואה הוא רצונם של המצווים. נקודת המוצא בסוגיה שלפנינו היא שעל מנת לקבוע מי יהיה חליפו של הזוכה המת יש להתחקות אחר כוונת המצווים ולא אחר כוונת הזוכה. לפיכך, לרצון היורשת ברברה בנוגע לזהות יורשיה, כפי שבא לידי ביטוי בצוואתה, אין כל רלוונטיות לקביעת חליפיה בירושת המנוח. דינו של היורש השני הינו כמי שהמצווה ציווה לו לכתחילה. הוא היורש הישיר של המצווה, על כל ההשלכות המשפטיות הנובעות מכך, ואילו היורש הראשון יצא לגמרי מהתמונה.
בעת פטירתה בשנת 2001 לא היה לברברה ז"ל כל זכות בנושא הצוואה של המנוחים, ולא היה בכוחה לצוות את מה שאין לה. בהמשך לאמור לעיל לא זו בלבד שמצווה סביר אינו בודק מי מיורשיו ערך צוואה ומי לא, במקרים רבים אותם יורשים כלל אינם יודעים אודות הכללתם בצוואה או מהי מנתם. לפיכך אך סביר הוא שברברה ז"ל לא ידעה שלחלק שציוותה לזוכות יתווסף בבוא היום סכום מסוים מצוואת המנוחים.
לפיכך קשה לקבל את טענת הזוכות לפיה פירוש "דווקני" של המונח יורשיה על פי דין כיורשיה על פי דין ולא על פי צוואה פוגע ברצונה של ברברה ז"ל.
שעה שלשונה המפורשת והמשתמעת של הצוואה ברורה אין צורך להיזקק לנסיבות עריכת הצוואה, שבענייננו אין גם דרך להתחקות אחריהן.
משכך מצאתי להרחיב מעט בסוגיה המשפטית אל מחוזות שכנים על מנת להדגיש כי בבחננו את הדרכים המשפטיות השונות, דומה כי רובן ככולן מובילות בסופו של יום לתוצאה האמורה.
נניח לצורך העניין שבין הפירושים המוצעים על ידי המשיבים אין אחד המתקבל יותר מן השני, ומלאכת הפרשנות מכח סעיף 54 לחוק הירושה אינה רלוונטית. במצב דברים זה מעמיד חוק הירושה לרשותנו את האפשרות לבטל את הסעיף. סעיף 33 לחוק הירושה קובע: "הוראת צוואה שאין לראות מתוכה למי ציווה המצווה או מה ציווה או שאין להבין משמעותה בטלה".
בדרך זו לכאורה תבוטל ההוראה לזכיית יורשיה על פי דין של היורשת במקומה. אלא שבמקרה כזה פתרון היה נמצא בהוראת סעיף 49 לחוק הירושה שמודיענו, כנזכר, כיצד לנהוג במקרה של יורש שמת לפני מוריש. לשון הסעיף מורה כך:
"זוכה על פי צוואה שמת לפני המצווה, ולא קבע המצווה אדם אחר שיזכה במקומו- אם בשעת מות המצווה נשארו צאצאים של אותו זוכה, יזכו הם לפי כללי החלוקה שבירושה על פי דין; בכל מקרה אחר הוראת הצוואה לטובתו מתבטלת".
היינו צאצאיו של הזוכה המת יבואו במקומו ויזכו לפי כללי החלוקה שבירושה על פי דין, ובכך מביאנו לאותה תוצאה.
פירושו של סעיף 49 לחוק הירושה נדון במקרה דומה לענייננו, בו ציוותה אישה את רכושה לשניים, שאחד מהם נפטר לפניה והותיר אחריו צוואה בה הוא מבכר את בנו מנישואין שניים על פני בנותיו מנישואין ראשונים. בית המשפט קבע "כי אין משמעות לצוואתו של הזוכה לגבי קביעת חליפיו" [בע"מ (חי') 6904-05-09 א' א' נ' ט' נ'. (פורסם בנבו, 18.11.09), סעיף 10 לחוות הדעת של כבוד השופטת וילנר]. אף על פי שניתן לאבחן את עובדות המקרה שלנו מן העובדות שם על רקע הציווי הפוזיטיבי של המנוחים בענייננו בניגוד לשתיקתה של המנוחה באותו פסק דין, דומה שהדמיון מאפשר ללמוד לפחות ממקצת הטעמים שהועלו שם. אחד מהם מופיע בדבריה של כב' השופטת וילנר שקובעת כנקודת מוצא בסוגיה כי יש להתחקות אחר רצון המצווה ולא אחר רצון הזוכה: "נקודת המוצא בסוגיה שלפנינו – זהות חליפו של זוכה על פי צוואה שמת לפני המצווה – היא, כי על מנת לקבוע מי יהיה חליפו של הזוכה המת, יש להתחקות אחר כוונת המצווה ולא אחר כוונת הזוכה. לפיכך, לרצון הזוכה בנוגע לזהות יורשיו, כפי שבאה לידי ביטוי בצוואתו, אין כל רלוונטיות לקביעת חליפו בירושת המצווה" (ההדגשות במקור – א.ב.ד).
ובהמשך: "הרעיון העומד מאחורי התחקות אחר אומד דעתו של המצווה דווקא ולא של הזוכה המת, מקורו בכלל הידוע לפיו "אין קניין לאחר מיתה", וממילא, הזוכה המת, לא קנה כל זכויות על פי צוואת המצווה (שהרי זכות הירושה מתגבשת רק עם מותו של המצווה)…
הפועל היוצא של כלל זה לפיו אין קניין לאחר המוות, הוא כי אין רלוונטיות לרצונו של הזוכה בכל הנוגע לחליפו, מאחר וכאמור, הוא לא קנה כל זכויות בירושת המצווה" (סעיפים 1 ו- 2 לחוות דעתה של כבוד השופטת וילנר).
בענייננו גם יש תחולה להוראת סעיף 49 לחוק הירושה. היורשת הראשונה היא ברברה שנפטרה לפני מועד הזכייה (מועד פטירתה של אשת המנוח ביום 23.12.16). הוראת הצוואה קובעת שבמקומה יבואו "יורשיה על פי דין". שני ילדיה של ברברה נפטרו אף הם לפני מועד הזכייה. בתה ברוריה ז"ל (אחת מהזוכות על פי צוואתה) נפטרה ביום 19.7.16. בנה דוד כהן ז"ל (שהודר מצוואתה) נפטר ביום 13.5.10. בהסדר של יורש במקום יורש אם מתו שני היורשים לפני המצווה (הזוכה ברברה וילדיה ברוריה ז"ל ודוד ז"ל) ולא קבע המצווה יורש חליפי שלישי תחול הוראת סעיף 49 לחוק הירושה לפיה אם יש ליורש השני (הבת ברוריה ז"ל והבן דוד ז"ל) צאצאים אזי יירשו הם במקומם לפי כללי הירושה על פי דין [שוחט, בעמ' 149].
אשר על כן, אני קובעת כי פירוש המילים "יורשיה על פי דין" המופיע בסעיף 3 לצוואת המנוחים משמעו באופן דווקני "יורשיה על פי דין". קרי, חליפיה של הזוכה ברברה ז"ל יהיו יורשיה על פי דין והחלוקה ביניהם תהיה על פי הוראות פרק 2 לחוק הירושה.
נוכח הסכמת הצדדים להכריע בסוגיה על יסוד החומר בתיק, אין צו להוצאות.
המזכירות תמציא למבקשת ולב"כ היועמ"ש.
המבקשת מתבקשת להמציא למשיבים הרלוונטיים (משיבים 3-14).
ניתן לפרסום בהתאם לסעיף 68(ה)(1) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984.
ניתן היום, י"ז אייר תשפ"ג, 08 מאי 2023, בהעדר הצדדים.
