בפני
כבוד השופט בן שלו
התובעת
ל. א. ת"ז XXX
ע"י ב"כ עו"ד יוסף גביזון
נגד
הנתבע
ר.א. ת"ז XXX
ע"י ב"כ עו"ד מורן אלג'ם
פסק דין
תובענה לאיזון משאבים בין בני זוג.
התובענה הועברה לטיפולי בחודש פברואר 2021.
רקע כללי ודיוני
הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י ביום 29.8.91 ולהם שלושה ילדים כיום בגירים. הצדדים התגרשו בשנת 2019.
במוקד ההליך תמורת מכר של דירה בה הצדדים התגוררו במשך למעלה מ-12 שנים ברחוב XXXX הידועה כגוש XXXחלקה XXתת חלקה X(להלן: "הבית" ו/או "הדירה"). עסקינן בדירה אחת בבית דו משפחתי שהזכויות בה היו רשומות מכח ירושה על שם הנתבע ואחיו ואשר הצדדים עברו להתגורר בה עם ילדיהם (שהיו קטינים). זאת, לאחר שדירת מגורים קודמת שהיתה בבעלותם נמכרה עקב חובות להם נקלעו ; חובות, שבגינם אף נוהלו בעניין הצדדים הליכי פשיטת רגל. לימים, נמכרה הדירה תוך שחלקו של הנתבע בתמורת המכר נותר בנאמנות גלל המחלוקות בין הצדדים שלפני. אין כפי הנראה מחלוקת כי לאחר שסולקו חובות משותפים בגין ההחזקה בדירה לרשויות שונות מתוך כספי הנאמנות, יתרת הכספים המוחזקת בגין חלקו של הנתבע בתמורה עומדת על כ – 333,000 ₪.
לפי הנטען ע"י התובעת, לנתבע 5/14 זכויות רשומות בדירה אלא שהתובעת סבורה כי בפועל הנתבע זכאי לשיעור של 41% מהזכויות בדירה מכוח ירושת שני הוריו המנוחים ומכח זכויות אלה, היא עותרת להכרה בשיתוף ספציפי בזכויות בדירה (ולמעשה- בתמורת המכר שלה). כאמור, התובעת עותרת למחצית משיעור זה.
בכתב התביעה המקורי עתרה התובעת לביצוע איזון משאבים בזכויות הכספיות והסוציאליות אשר נצברו במהלך החיים המשופים ; לחלוקת דירת המגורים בה חיו הצדדים יחדיו באופן בו תקבל מחצית מהזכויות (בשיעור מחצית מ-41%) ולפירוק השיתוף בבית (שבינתיים נמכר, כפי שיוסבר להלן) וכן להשבת כספים משותפים שהוברחו או מוחזקים בידי אחר.
בהחלטה מיום 14.7.20 ניתן לתובעת היתר להגיש כתב תביעה מתוקן. במסגרתו (על פי נוסחו שהוגש ביום 30.6.20) עתרה התובעת בין היתר גם לסעד הצהרתי בדבר זכאות למחצית מהזכויות בבית מכח הכרה בשיתוף ספציפי כנטען ולהורות לנתבע להשיב לה מחצית מעלויות השיפוץ של הבית. בעוד שבכתב התביעה המקורי טענה התובעת כי הוציאה מכיסה כ – 387,000 ₪ בגין שיפוצים בבית (סעיפים 14 – 13) ,בכתב התביעה המתוקן טענה עובדתית כי הלכה למעשה השיפוצים בוצעו על ידי מעסיקה, בעסקת חליפין שבתמורה לה לא שולם לה שכר בעבור עבודתה אצלו. חלף מכלול הקבלות שצורפו לכתב התביעה המקורי, מכתב התביעה המתוקן נעלם זכרן. תחת זאת צירפה התובעת תמליל של שני מקטעי שיחה שבה לפי הנטען הבטיח לה הנתבע חלק מזכויות הירושה שלו. כבר עתה יוער כי לא ראיתי שעותק של ההקלטה עצמה צורף (אף לא לאחר בירור במזכירות בית המשפט) אולם שעה שעל עצם קיום שיחות ועל התמלול עצמו (במובחן משאלת נפקותו) לא חלק הנתבע, אדרש לתמלילים עצמם ולגופם.
תחילה, הגיש הנתבע מסמך הנושא כותרת "כתב הגנה" באופן עצמאי ביום 18.12.19 ; לאחר מכן הגיש הנתבע כתב הגנה באמצעות באת כוחו ביום 21.1.20. כתב הגנה מתוקן הוגש ביום 12.10.20.
ברקע גם הליכים קודמים שנוהלו בקשר עם הדירה (תמ"ש 61064-06-18) בתובענה שהגישו הנתבע ואחיו לפינוי התובעת מהדירה שבסופו של יום נמכרה לצד שלישי בסכום של 1,150,000 ₪ (ראו בין היתר: החלטה מוסכמת מיום 5.2.19, הסכמות והחלטה מיום 15.6.20 כמו גם החלטה מיום 12.7.20). חלקו של הנתבע בתמורת המכר הופקד בנאמנות אצל ב"כ התובעת לצורך בירור ההליך דכאן (ראו: החלטה שם מיום 13.7.20 ובקשת כונסי הנכסים שם מיום 13.10.20 לרבות הסכם המכר שצורף לה).
בסיכומי התובעת צוין, כי נכון לחודש אוגוסט 2022 יתרת הכספים, לאחר ניכוי חובות לרשויות שרבצו על הבית, עומדת על כ-333,000 ₪.
כן נוהלה תובענה שהגישה התובעת לחיוב הנתבע ואחיו בסכום של 724,000 ₪ בגין עלויות שיפוץ הדירה והשבחת וכן עומת נפש (תמ"ש 6975-02-19 ; להלן: "תביעת ההשבחה"). תובענה זו נמחקה בסופו של יום לבקשת התובעת ביום 1.7.20.
באשר לסוגיית איזון המשאבים, בהחלטה מיום 7.7.20 הועמד יום 15.7.18 כמועד קרע מוסכם.
בדיון שהתקיים ביום 7.12.20 ניתנה לב"כ צדדים, בין היתר, הוראה לערוך רשימה של מצבת החובות המשותפים.
הנתבע הגיש פירוט מצבת חובות משותפים מטעמו ביום 30.12.20.
ביום 31.12.20 הגיש הנתבע, לאחר החלפת ייצוגו, בקשה מפורטת לסילוק התביעה על הסף, לה צורפו אסמכתאות רבות (להלן: "הבקשה").
התובעת הגישה התייחסות בעניין מטעמה ביום 25.1.21 והתייחסות למצבת חובות משותפים רק ביום 8.11.21.
כאמור, בחודש פברואר 2021 הועבר ההליך לטיפולי.
בהחלטתי מיום 4.4.21 דחיתי את הבקשה וכן דחיתי את עתירתו לחייבה בהפקדת ערובה.
ביום 4.8.21 הוגשה חוות דעת האקטואר מר XXX (להלן: "חוות הדעת"). על פי מסקנות חוות הדעת, בהתאם לחלופת היוון הזכויות על הנתבע לשלם לתובעת סכום של 9,861 ₪ ואילו על פי חלופת מועד גמילת הזכויות ועבור הנכסים הנזילים בלבד על התובעת להעביר לנתבע סכום של 1,823 ₪.
משהצדדים לא הגיעו להבנות ולו בסוגיית אופן ההכרעה בהליך, נשמעו בתובענה ראיות בדיון שהתקיים ביום 27.6.22. בדיון נחקרו בעלי הדין וכן נשמעה עדותו של מר ב.ס. שהוזמן מטעם התובעת (להלן: "ב'").
תמצית טענות הצדדים בסיכומיהם
בפתח הדברים יוער כי לסיכומיהם צירפו הצדדים שניהם באופן תמוה ומבלי שהתקבל היתר לכך נספחים שונים ויש להביע מורת רוח מכך.
הלכה למעשה, עותרת התובעת להכיר בזכאותה לקבלת מחצית מיתרת זכויותיו הכספיות של הנתבע בגין מכר הבית, וזאת מכח הלכת השיתוף הספציפי ; זאת שעה שכאמור הבית עצמו נמכר לרוכשים במסגרת ההליך המקביל.
במסגרת זאת, עותרת התובעת להסתמך על כך שנאלצו למכור דירת מגורים קודמת עקב חובותיהם ולעבור להתגורר בדירה, תוך שהיו נשואים במשך 28 שנים במהלכן נולדו להם שלושה ילדים. התובעת מציינת כי ניהלו משק בית משותף. התובעת מבהירה כי השיפוץ בדירה שבוצע ביוזמתה על ידי מעסיקה, ב', הוביל להשבחתה. בסיכומיה, והגם שבכתב התביעה המקורי טענה לעלויות שיפוץ של כ – 387,000 ₪, טענה התובעת כי הלכה למעשה עלות השיפוץ מוערכת על ידה בסך כ- 189,000 ₪, שהם פועל יוצא של שכר עבודה משוער שלה שלא שולם לה במשך כ – 3.5 שנים בהם בוצעו עבודות שיפוץ. התובעת מציינת כי הסתמכה על הבנתה שעסקינן בנכס משותף שאלמלא כן לא היתה מוותרת על שכר עבודה, כפי שגם עולה מתמליל ההקלטה שצירפה. אליבא דהתובעת, יש לפרש בהרחבה את הנטייה להכיר בשיתוף ספציפי כאשר מדובר בדירת מגורים יחידה של בני זוג.
בנוסף, עותרת התובעת להכיר במלוא חובותיה הכספיים הרשומים על שמה ולטענתה מגיעים כדי – 174,000 ₪ כאל חובות משותפים וכן להורות לנתבע להשתתף במחצית מהתשלומים המשולמים על ידה במסגרת תיק הוצאה לפועל במסגרת תיק איחוד.
בכל הנוגע לחוות דעת האקטואר, התובעת איננה מציינת הלכה למעשה דבר מה קונקרטי באשר לבחירה בין החלופות השונות.
הנתבע מלין על כך שהתובעת מנעה מהאקטואר להתחקות אחר כספי פיצויים שמשכה ערב הגירושין, ואף מלין על החלטה שיפוטית מיום 19.10.21. חרף כל אלה, אין הנתבע משיג בפועל על חוות הדעת ומבקש לאמץ את חלופת מועד הגמילה.
באשר לטענות התובעת לפיהן עליו להשתתף במלוא חובותיה כפי שציינה מבהיר הנתבע כי התובעת עותרת לחייבו שלא כדין בחובות שהיו ברי תביעה במסגרת הליכי פשיטת הרגל והלכה למעשה מדובר בתיקי הוצאה לפועל שדינם היה להיסגר עת הוסדרו בפועל בהליך פשיטת הרגל. כפועל יוצא, עותר הנתבע לקבוע כי יש לאזן אך ורק חובות שנוצרו ממועד מתן צו ההפטר בעניין התובעת (5.11.15) ועד למועד הקרע (יולי 2018), ככל שנוצרו בהסכמה. זאת, בכפוף לכך שהתובעת תשיב לו את חלקה בגין החובות שפרע גלל החזקתם המשותפת בדירה (חיובים ששולמו מתוך כספיו המוחזקים בנאמנות).
לטענת הנתבע, על התובעת לשלם לו במסגרת האיזון סך של 102,947 ₪, המורכבים מהסכומים שלהלן: תשלום של 1,823 ₪ על פי חלופה ב' של חוות דעת האקטואר; מחצית מחובות הצדדים לרשויות בגין הבית אגב מכר הבית בסכום של 32,819 ₪; 44,905 ₪ שהם חלק מחובותיו של הנתבע על פי טבלת חובות שצירף לרבות שכר טרחת האקטואר ששולם מכספיו בהתאם להחלטה בדיון מיום 7.12.20 (שם: עמוד 12 ש' 18 לפרוטוקול) ; שכר טרחת עו"ד בסכום של 23,400 ₪.
באשר לטענות התובעת לשיתוף ספציפי ביתרת תמורת מכר הדירה, עותר הנתבע לדחותן. הנתבע טוען כי התובעת ניסתה להטעות את בית המשפט בציון היקף זכויותיו בדירה ; מבהיר כי הזכויות בדירה הוקנו לו ולאחיו במתנה (העברה ללא תמורה) ובירושה ולפיכך אין מדובר בזכויות ברות איזון ; התובעת נשענת אך על ציפיה שלה לשיתופה בזכויות אלה ; הנתבע מבהיר כי הלכה למעשה ערך הדירה לא הושבח כי אם הופחת לאור הנזקים שנגרמו לו על ידי התובעת ; הנתבע טוען כנגד סתירות מהותיות בגרסות התובעת, בראש ובראשונה טענתו בדבר השתק שיפוטי המונע מהתובעת לטעון עתה כי יש לה זכויות כלשהן בגין הבית, מקום בו בהליכי פשיטת הרגל שנוהלו בעניינה הצהירה והסתמכה על כך שאין לה כל זכויות בדירת מגורים, באופן שהוביל לקבלת הפטר בעניינה. דברים אלה נשמעו לבסוף מפיה גם בעדותה.
עוד טוען הנתבע כנגד גרסותיה המשתנות של התובעת באשר להיקף ועלויות השיפוץ שלטענתה ביצעה, ואף טען לסתמיות גרסתו של העד מטעמה, ב'.
ביחס לתמליל השיחה שעל אודותיו נשענה התובעת בין היתר, טוען הנתבע כי מדובר בשיחה קטועה ומגמתית, שהוצאה מהקשרה ואשר חלף דין ודברים ארוך בן ימים רבים, בחרה התובעת להקליט ולצרף רק מקטע ספציפי אחד שהוצא מהקשרו.
עוד מבהיר הנתבע כי התובעת עצמה זכתה בירושה נאה בה איננה חפצה לשתפו ולפיכך שורת הצדק מחייבת דין שווה לירושות משני הצדדים.
על הזכויות בדירה, תמורתן, ושיתוף ספציפי
באופן תמוה, המשיכו הצדדים להידרש לסוגיות מתחום דיני השיתוף הספציפי בדירת מגורים מקום בו זכויות הנתבע כמו גם זכויות אחיו נמכרו לצד שלישי אגב ניהול ההליכים שלפני. אלא שבכך לא דקו הצדדים שניהם פורתא. שכן עת הוסכם על מכר הזכויות במקרקעין, מוקד המחלוקת עבר לשאלות מתחום זכאותה הנטענת של התובעת לכספים מתוך תמורת המכר. קרי – לא שיתוף ספציפי נטען בזכויות בדירת מגורים ; כי אם שיתוף ספציפי בנכס כספי שגם הוא הלכה למעשה היה חיצוני למסת הנכסים המשותפת ה"טבעית" (שכן הוא פועל יוצא של מכר הזכויות החיצוניות במקרקעין).
לכך נודעת נפקות דווקא משום הליברליות היחסית שלאורה נבחנות טענות לשיתוף ספציפי בזכויות בדירת מגורים יחידה של בני זוג.
אין מחלוקת של ממש כי הלכה למעשה הזכויות בדירה הוקנו לנתבע, ככלל, מכח ירושה וכפועל יוצא הן בבחינת נכס "חיצוני" (ראו בין היתר בסעיפים 7 – 10 לכתב התביעה המקורי וסעיפים 9 – 13 לכתב התביעה המתוקן).
כידוע, גם בהינתן משטר איזון משאבים מכח החוק, עדיין יכול בעל דין להוכיח כוונת שיתוף ספציפי בנכס מסוים על יסוד הדין הכללי (השוו, למשל: בע"מ 4545/09 פלוני נ' פלונית (מצוי במאגרים המשפטיים ; 7.1.10), והאסמכתאות שם). באשר לזכויות בדירת מגורים של בני זוג, גם אם לא ניתן להסתפק בחיי נישואין ממושכים כדי להוביל למסקנה שמדובר בנכס משותף, עדיין יהא על הטוען לזכויות להוכיח נסיבות נוספות שמהן ניתן יהא להסיק כוונה בדבר שיתוף ספציפי בנכס (השוו: רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי פ"ד נו(6) 175). זאת, כאמור, לאור ההכרה בכך שעל פי רוב דירת מגורים של בני זוג היא בבחינת הנכס העיקרי שנצבר במהלך חיי הנישואין, והרצון להימנע מהכרעה אשר תותיר צד אחד לחיי הזוגיות כשידיו על ראשו עם תומם.
אלא שבמובחן מהנסיבות ה"קלאסיות" שבהן נבחנת כוונת שיתוף ספציפי בדירת מגורים, כאמור לעיל, המקרה שלפני נבדל מהותית מאותם המקרים בכמה נסיבות עובדתיות. האחת – הצדדים עצמם בחרו לנתק עצמם מהמחלוקת הקניינית במקרקעין בכך שהלכה למעשה זכויותיו של הנתבע נמכרו והדירה פונתה מכל יושביה – הן הנתבע והן התובעת. בכך יש כדי להחליש באופן מהותי את הנטייה להקל בדרישות הנסיבתיות הכרוכות עם טענה לשיתוף ספציפי בדירת מגורים עצמה. השניה – הלכה למעשה מדובר בדירה שבה לנתבע היו זכויות חלקיות בלבד, שהרי הזכויות בה התקבלו בהעברה ללא תמורה ובירושה מהוריו לכלל ילדיהם. השלישית – שאין מחלוקת שככלל דירת מגורי הצדדים ה"היסטורית" היתה אחרת, אלא שהם נאלצו למכרה עקב חובות להם נקלעו ועימם ועם השלכותיהם מתמודדים כפי הנראה עד היום.
כך או אחרת, אדרש לטענות התובעת העותרת להורות כי על הנתבע לחלוק מחצית מתמורת מכר הדירה לנוכח כוונת שיתוף ספציפי.
מניעות והשתק
הנתבע טוען כי התובעת מנועה ומושתקת לטעון עתה לזכויות הקשורות עם הדירה, שעה שהלכה למעשה הצהירה להיעדר כל זכות שכזו במסגרת הליכי פשיטת הרגל שבה היתה מצויה, ובמיוחד לאור העובדה שגם זכתה להפטר על יסוד היעדר זכויות הקשורות עם הדירה. הדין עמו.
התובעת לא חלקה על כך, כי עת זכתה להפטר בבית המשפט המחוזי בבאר שבע לא טענה כלל לזכויות בדירה. עיון בנספח ד' לבקשה, פרוטוקול הדיון בבית המשפט של פשיטת רגל מיום 5.11.15, מלמד האמור כדברי הנתבע:
"… ב"כ החייבים (קרי – הצדדים שלפני – ב.ש): החייבת 99 שנים בהליך, אין לה מהיכן להשיג את הכסף המבוקש, לא צריך להוסיף 10,000 ₪. לעניין החייב – כל חלקו בדירה 5/14. … החייבים גרים בדירה לא שלהם, משלמים שכירות ואין להם כושר השתכרות…. החייבת (קרי –התובעת – ב.ש): אין משכנתא על הבית זו ירושה. האחים רוצים שנמכור את הבית ואם יימכר נזרק לרחוב…." (עמ' 2 לנספח 4).
מה מנע מהתובעת בדבריה להשיג על דברי בא כוחה דאז ולטעון כי למעשה חלק מהזכויות בדירה הן גם שלה? האם ציפייתה לזכות בהפטר אותה העת יכול ועצרה אותה מלטעון כי קמו לה זכויות בדירה?
למקרא ההחלטה שניתנה אותו היום, לא ניתן להימנע מהמסקנה כי על שאלה זו יש לענות בחיוב:
"… כנגד החייבים הוצא צו כינוס ביום 18.3.08 בו חוייבו לשלם יחדיו מדי חודש הסך של 500 ₪. סך תביעות החוב שאושרו בעניין החייבים עומד על כ – 549,000 ₪. בקופת הכנ"ר מצוי סך של כ – 34,000 ₪. החייבים הודיעו כי יסכימו לשלם סך נוסף של 30,000 ₪ בתשלומים חודשיים של 1000 ₪ כל תשלום ע"מ שהחייב יזכה להפטר וזאת מאחר ולחייב כשליש מהזכויות בנכס בו הוא מתגורר. מאחר ולחייבת אין כל זכויות באותו נכס, ביקשו החייבים ליתן לחייבת כבר כעת צו הפטר. הכנ"ר הותיר העניין לשקול דעת בית המשפט. בנסיבות האמורות, לאור פרק הזמן בו מצויים החייבים תחת צו הכינוס, אני מקבל בקשת החייבים… בנוסף אני קובע כי לאור פרק הזמן בו מצוייה החייבת בצו כינוס, יוצא לחייבת כבר כעת צו הפטר…." (עמ' 3 לנספח 4 לבקשה ; הדגשות לא במקור – ב.ש).
הדברים מדברים בעד עצמם.
ואם בכך לא סגי, הרי שיש טעם של ממש לפגם בכך שבכתב התביעה המתוקן ביקשה התובעת להישען רק על העמוד הראשון לפרוטוקול הדיון שבמהלכו זכתה להפטר (עמ' 2 לפרוטוקול האמור, נספח ג' לכתב התביעה המתוקן), ובחרה להצניע את העמוד הבא לו, קרי ההחלטה השיפוטית עצמה שנזכרה לעיל ולאורה זכתה התובעת להפטר ; החלטה שזכרה בא רק בבקשה לסילוק התביעה על הסף שהגיש הנתבע.
מדובר בטעם לפגם מקום בו מן ההחלטה השיפוטית שהושמטה ניתן ללמוד בבירור שיסוד מרכזי למתן ההפטר לתובעת היה היעדר הזכויות במקרקעין.
יתכן שלא בכדי, בחקירתה לפני ביקשה התובעת להרחיק עצמה מטענות בדבר זכויות בדירה. לא זו אלא שגם אישרה כי למעשה מגוריהם של הצדדים בדירה היו מכח רשותם של אחי התובע לאור המצב הכלכלי לו נקלעו.
כך ציינה התובעת בעדותה:
".. אני זוכרת שקיבלתי הפטר, אף פעם לא טענתי שיש לי זכויות בבית. אך חייתי בבית יחד עם בעלי ושלושת ילדיי. כשמבחינתי זה היה הבית שלי ושל הילדים שלי, היה להם בית בעבר, נמכר בכינוס נכסים בגלל כל החובות הגענו לבית הזה. ש: נכון שאחים של ר' עשו מחווה ונתנו לכם להתגורר שנתיים בבית הזה למרות שרוב הזכויות בו שייכים לאחים של ר' ולא ר'. ת: את קוראת לזה מחווה, הם עזרו לאח שלהם ולילדים שלהם במקום שנהיה ברחוב. הכל היה בהסכמה מלאה… (עמ' 19 לפרוטוקול).
וכן:
"לשאלת בית המשפט שאלו אותך למה לא אמרת בפני ביהמ"ש של פשיטת הרגל שמגיע לך חצי. ת: כי לא התעסקתי בזה. היינו עסוקים בלקבל הפטר, לא חשבתי שזה משהו כשאנחנו היינו בהליך זה. ש: לשאלת בית המשפט זה למה אני צריך להאמין לך שהיו לך חצי מהזכויות של האדון בדירה כששנתיים לפני כן אמרת בהליך אחר שאין לך זכויות בדירה. ת: אני לא זוכרת שאמרתי את זה באופן ישיר כזה, בסך הכל הייתי בהליך 9 שנים שזה לא היה רגיל. אני יודעת שמי שנמצא בהליך של פשיטת רגל ואין נכסים ואין מה לקחת ממנו היה אפשר לקצר את ההליך. נקודתית ספציפית בעניין של פשיטת הרגל. ש: לשאלת בית המשפט שילמת את כל החובות שלך, נניח שהיה לך חובות שילמת את כל העשרה שקלים בנוסף לריבית או שילמת שתיים נניח ואז קיבלת הפטר? ת: לא אני לא חושבת שכל הסכום שולם… (עמ' 21 לפרוטוקול שורות 13 – 24 ; הדגשות לא במקור ; כן ראו עמ' 22 לפרוטוקול שורות 24 – 27).
ולו לשיטתה של התובעת, מקום בו היה לה אינטרס ברור ומפורש במתן צו הפטר לאחר הליך ממושך שבו שילמה בפועל רק חלק מהיקף החובות המאושרים כנגדם, בחרה למצער להצניע את זכויותיה הנטענות ; או כפי שציין זאת בית המשפט של פשיטת רגל בהחלטתו במפורש, לבקש מתן צו הפטר בעניינה מאחר שאין לה זכויות בנכס.
אך לאחרונה הבהיר בית המשפט העליון כי טעמים מספר עומדים בבסיס הכלל המונע מאדם לטעון טענות סותרות בהליכים משפטיים שונים, וזאת גם אם בעלי הדין באותם ההליכים היו שונים:
"… כידוע, כלל ההשתק השיפוטי מונע מבעל דין להעלות טענות סותרות בהליכים שונים. זאת, גם כאשר בעלי הדין בשני ההליכים אינם זהים… כלל זה נועד, בעיקרו של דבר, לשמור על טוהר ההליך השיפוטי ועל אמון הציבור במערכת המשפט … לתכלית זו שני פנים: מבחינה מוסרית, הכלל מתמקד בתום – לבם של בעלי הדין ונועד למנוע ניצול לרעה של ההליך השיפוטי ; מבחינה מעשית, הכלל מבקש למנוע הכרעות סותרות של טריבונלים שונים… " (בע"מ 8943/22 פלוני נ' פלונית (מצוי במאגרים המשפטיים ; 15.3.23) והאסמכתאות שם]. ובהרחבה
בהחלטה זו אף הביעה כב' השופטת י' וילנר את עמדתה, לפיה לתחולתו של השתק שיפוטי בנסיבות שכאלה אף אין צורך בהוכחתה של 'הנאה' שצמחה לבעל הדין. אלא שבמקרה שלפנינו אין בכך כל רבותא, שעה שהתובעת עצמה הבהירה כי טענתה בדבר היעדר כל זכות בדירה לא זו בלבד שהתקבלה בהחלטת בית המשפט של פשיטת רגל כמפורט לעיל, אלא שהלכה למעשה הצמיחה גם הצמיחה לה טובת הנאה, בדמות מתן צו הפטר מיידי – באותו הדיון ממש.
בעמ"ש (ב"ש) 5260-02-18 ג.א.צ נ' י.צ (מצוי במאגרים המשפטיים ; 26.6.18) ], שם נידון בין היתר הסכם גירושין שלטענת אחד הצדדים היו למראית עין על מנת להימלט מאימת הנושים, בקשר עם טענה לכוונת שיתוף ספציפי בדירה, לעיל הבהיר בית המשפט המחוזי בבאר שבע דברים היפים גם לענייננו:
"… בהליכים שונים הועלו טענות סותרות בידי המשיב, ככל שתאמו, אותה עת, את צרכיו ואת האינטרס האקוטי. ודוקו – החלת דוקטרינת ההשתק אינה מצריכה הכרעה בדבר אמיתותו של נרטיב זה או אחר, וקביעה בדבר היותו של התרחיש האחר כוזב, אם לאו. די בעצם השימוש לרעה בהליכים ובחוסר תום הלב הנגזר מכל. מדיניות שיפוטי ראויה, שתרתיע בפני התנהלות כזו, ובכך תגן על ההליך השיפוטי ועל אמון הציבור במערכת המשפט, תצדיק דחיית תובענה, שעילתה סותרת את שנטען בהליך היסטורי, אך מטעם זה, ובפני עצמו. מסיבה זו, ראוי היה לדחות תביעת המשיב ביחס לזכויותיו בדירה. נכון, ששני הצדדים היו שותפים למניפולציה שנעשתה, בפני בית הדין הרבני, לשם הבטחת הבית מפני תגרת ידם של הנושים, אולם במקרים כאלה, אכן, אחד הצדדים, ולעיתים – אקראית, נהנה מתוצאת הדברים ובעל דברו האחר נמצא מפסיד, בבחינת המימרה "the loss lies where it falls"…." [שם ;כן ראו, בקשר עם אותה הפרשה: בע"מ 6093/18 פלוני נ' פלונית (מצוי במאגרים המשפטיים ; 26.11.18)].
כבפרשות דלעיל כך בענייננו, ברי כי התובעת מושתקת מלטעון כי היו קנויות לה אי פעם כל זכויות בדירה, וכפועל יוצא גם בתמורת המכר שלה. די בכך כדי להוביל לדחיית התובענה בכל הקשור עם תמורת מכר הדירה.
היעדר זכויות גם לגוף העניין
גם לגופם של דברים, לא שוכנעתי בכל דרך כי בין בעלי הדין שלפני התגבשה כוונה של ממש לשיתוף בנכס החיצוני, קרי הזכויות בדירת הוריו המנוחים של הנתבע. זאת חרף מגוריהם המשותפים. כזכור, בעבר היו לצדדים זכויות בדירת מגורים, אשר אין מחלוקת כי נרשמו על שמם במשותף, אשר בה התגוררו עד למימושן עקב חובותיהם הרבים. ברצותם, אפוא, ידעו גם ידעו הצדדים לשתף זכויות במקרקעין. במקרה לפני לא כך עשו, תהא הסיבה לכך אשר תהא. הדבר עומד לתובעת לרועץ.
כפי הנראה, אחד מהמוקדים בהם תלתה התובעת יהבה היה טענתה בדבר השיפוץ בבית (כזכור, התובעת אף הגישה תובענה כספית עצמאית בה טענה כי השביחה אותו ועתרה לסעד כספי לא מבוטל כנגד כלל בעלי הזכויות הרשומים דאז, קרי הנתבע ואחיו ; תביעה שביכרה למחוק).
אלא שגם כאן – חרף העובדה שאין כפי הנראה מחלוקת כי עבודות מסוימות אמנם התבצעו בבית בעת שהתגוררו בו הצדדים וילדיהם, ואשר נבעו כפי הנראה ממצבו הרעוע עת נכנסו להתגורר בו – כשלה התובעת בהעלאת גרסאות סותרות באופן מהותי. זאת, הן בדבר זהות האחראים לשיפוץ כמו גם עלויותיו ומקורות המימון שלו.
בכתב התביעה המקורי, טענה כי במהלך שנות מגוריה בדירה, הוציאה כ – 450,000 ₪ עבור שיפוץ ותחזוקת הדירה, בהם עבודות שיפוץ בסך כולל של כ – 387,000 ₪, שמומנו מכיסה הפרטי בלבד באמצעות הלוואות ממכרים, עת הנתבע ואחיו לא השתתפו בעלויותיו, "כאשר היא נושאת עד היום בחלק מן התשלומים עבור השיפוץ" (סעיפים 11 – 14 לכתב התביעה המקורי, הציטוט בסעיף 14 – ב.ש).
לתמיכה, בנוסף לתצהיר מאמת, צירפה התובעת העתקים של קבלות נטענות בסכומים שונים, לבעלי מקצוע נטענים שונים, חלקם גם על שם אחרים (נספח ג' לכתב התביעה המקורי).
אלא שבכתב ההגנה המקורי שהגיש הנתבע כפר בטענה בדבר נטילת הלוואות ממכרים וטען כי האסמכתאות שהוצגו נערכו, אינן מקוריות ואינן משקפות את המציאות כהוויתה (הגם שלא הכחיש שלדבריו פעלה התובעת לבצע פעולות שונות בבית שלא על דעתו במהלך מלוא השנים שהתגוררו בו וגם אישר כי אמנם השקיעו מעט בדירה על מנת שתהא ראויה למגורים). כפועל יוצא, שינתה התובעת את גרסתה.
בכתב התביעה המתוקן, טענה התובעת כי עם כניסתם של הצדדים אמנם ערכו "תיקונים קוסמטיים בלבד" בדירה (סעיף 14 לכתב התביעה המתוקן), אולם בשנת 2015 החלה לעבוד בהנהלת חשבונות עבור ב', או-אז כרתה עמו עסקת חליפין לפיה לא ישולם לה שכר עבור עבודתה ואילו הוא יבצע שיפוץ בדירה עם פועלים מטעמו. לא זו בלבד, אלא שבכתב התביעה המתוקן אישרה עתה התובעת את גרסת הנתבע עצמו, לפיה הנתבע לא הסכים לעבודות השיפוץ (סעיפים 18 – 19). לטענתה עתה, כלל השיפוץ החלפת צנרת מים וביוב, ריצוף, שיפוץ מקלחת ושירותים, עבודות גבס, אלומיניום ארונות מטבע "ועוד כפי שנדרש" ( סעיף 21 לכתב התביעה המתוקן).
אין מדובר בטענות משפטיות סותרות. מדובר בשתי גרסות עובדתיות שונות באופן מהותי זו מזו.
גרסה אחת – נוקבת בסכומים קונקרטיים לביצוע השיפוצים הנטענים (האם 450,000 ₪ או שמא 387,000 ₪ ועבור מה שימש ההפרש בין הסכומים? לנתבעת פתרונים). בגרסה זו הנתבעת עצמה שילמה את עלויות השיפוץ במישרין, באמצעות כסף שגייסה תוך נטילת הלוואות ממכרים. גרסה זו נתמכה לכאורה באסמכתאות חפציות של ממש (קרי, אותן קבלות נטענות), גם אם לא הצביעה על מקורות המימון באופן ספציפי.
גרסה שניה – גרסת ה"בארטר" – לא עוד מימון עצמי וישיר של השיפוצים באמצעות הלוואות שנטלה התובעת, כי אם עסקת חליפין של עבודה תמורת שיפוץ. זאת ועוד – בעוד שבגרסה המקורית ציינה התובעת סכומים קונקרטיים לביצוע השיפוץ, מגרסת ה"בארטר" כנוסחו בכתב התביעה המתוקן נעלם היקפו הכספי של השיפוץ (שצויין רק בתצהיר לא מאומת מטעמו של ב') ואף נעלמו כלא היו אותן אסמכתאות חפציות שצורפו לגרסה הראשונה.
מה היה פשר שינוי הגרסה המשמעותי? מדוע לא ביקשה התובעת עתה, בכתב התביעה המתוקן ובגרסת ה"בארטר" להסתמך על הקבלות, כי אם אך על דבריו של ב' (שהרי סעיפים 17 – 21 לכתב התביעה המתוקן נתמכו אך בתצהיר שטרם נחתם מטעמו של ב', נספח ד')?
הנטל לשכנע ולהבהיר פשר שינוי גרסה זה מוטל היה לשכמה של התובעת, ובנטל זה לא עמדה כל עיקר. הדברים יפים במיוחד בהתחשב בתמיהה המשמעותית שמעוררת התנערותה של התובעת מהאסמכתאות החפציות שביכרה לצרף לתמיכה בגרסתה הראשונה, ופנייתה להסתמך על עדותו של ב'.
יותר מכל, מלמד שינוי גרסה זה בעיני נסיון של התובעת להתאים את טענותיה למציאות העובדתית שהסתמנה עם הגשת כתבי ההגנה מטעם הנתבע, באופן שמוסיף נדבך להיעדר המהימנות שאני מייחס לטענותיה של התובעת.
אלא שבכך לא תמו גרסותיה של התובעת בקשר עם השיפוץ הנטען. שכן בעדותה לפני הוסיפה התובעת רכיב גרסה שלישי בכל הנוגע למקורות המימון של השיפוץ: "… ש: מאיפה הכסף בכל זאת? ת: הכסף ממנו (קרי ב' – ב.ש) וחלק מהכספים שהיו מגיעים לי בפנסיה עברו אליו. ש: מה שהיה לך בפנסיה? ת: כן…" (עמ' 23 לפרוטוקול).
אמור מעתה, אליבא דהתובעת, לא כספי הלוואות ממכרים ולא עסקת חליפין בלבד הם שמימנו את השיפוץ, כי אם עסקה "היברידית"; חלקה "בארטר" וחלקה המחאת זכויות סוציאליות. מבלי להידרש כל עיקר להיתכנות שבדין לעסקה שכזו, ברי שגם שינוי גרסה זה מעורר תמיהה של ממש ומוסיף נדבך לכשלונותיה של התובעת לבסס טיעון עובדתי אחד סדור, שיהא בו לשכנע כי למהלכי השיפוץ שהיא לבדה יזמה, כנגד עמדתם של בעלי הזכויות בדירה (לשיטתה היא), היה ערך כלכלי ניכר שאף הוביל לדבריה להשבחה משמעותית של הזכויות בה.
נפנה עתה לעדותו של ב', שהוצגה לתמיכה בגרסתה של התובעת. מתצהירו של ב', שאומת לבסוף ביום 11.4.21, למדנו לפתע, כי לא התובעת שלדבריו החלה לעבוד בשנת 2015 במשרדי חברתו היא שיזמה את השיפוץ, כי אם ב'(!), לאחר שנכמר ליבו על מצבה הרעוע של הדירה (סעיפים 5 – 8 לתצהיר).
מתצהירו התמציתי והלאקוני של ב', שכאמור אומת כעבור כמעט שנה לאחר הגשת כתב התביעה המתוקן, למדנו כי היקפו של השיפוץ היה כ – 300,000 ₪, תוך שהגם שקודם לתחילתו זכתה התובעת לשכר עבודה חודשי בסך 5,000 ₪, לאחריו ובמשך כחמש שנים לא שילם לה ב' דבר.
אלא שחקירתו הנגדית של ב' עצמו העלתה תמיהות וסתירות לא מבוטלות כשלעצמה – הן ביחס לגרסתו הוא והן ביחס לגרסתה של התובעת. מחקירתו של ב' למדנו, כי בניגוד לטענותיה של התובעת לפיה עבדה בהנהלת חשבונות, ובניגוד לדבריו לפיהם בשנת 2015 החלה התובעת לעבוד עבורו, למעשה "… היא לא בדיוק עבדה. בוא נגיד עזרתי לה יותר מאשר עבדה… היכרתי אותה במקרה דרך חברה שלה שעבדה אצלי כמזכירה. ברגע שהמזכירה עזבה, היא באה כמה פעמים לעבודה, היא סיפרה את מצבה פה ושם. הציעה לי לבוא לעזור אחר צהרים פה ושם. ובגדול אין לי שום לא הוצאתי לה תלוש ולא שום דבר, היא עבדה אחר הצהרים או בנקיון או תיוקים…" (עמ' 14 לפרוטוקול). מה היה הטעם להתנערות ב' מגרסתו המקורית לפיה התובעת היתה עובדת מן המנין? לתובעת או לב' פתרונים.
התברר עוד, כי ב' עצמו לא ביצע את השיפוץ, שנעשה כטובה מצידו, שכן לדבריו: "… שלחתי לה כל מיני אנשים שעובדים איתי, תריסים, מים, ריצוף, זה מה שבדקו…" (עמ' 16 לפרוטוקול). לא זו בלבד אלא שב' עצמו לא ידע להבהיר מיהם אותם "קבלני משנה" כדבריו שביצעו את השיפוץ, וכדבריו "…לא זוכר עכשיו, חמש או שש שנים מה היה ומה עשינו…" (עמ' 17 לפרוטוקול). כיצד זכר, אפוא, לציין את אופי והיקף העבודות אך כשנה קודם לכן, בתצהירו? לכך לא מצאתי תשובה מבוררת.
יותר מכך, ואולי גם חשוב מכך. בחקירתו הנגדית התנער ב' מגרסתו בתצהיר לפיה עלותו הכוללת של השיפוץ עמדה על כ – 300,000 ש"ח, ובעקיפין אישש את סברתו של הנתבע לפיו האסמכתאות שצורפו לכתב התביעה המקורי אינן אותנטיות: "… ת: היא צריכה לשלם, אין לה אז כל מיני קיזוזים כאלה עשינו. ש: מאות אלפי שקלים. ת: לא יודע אם מאות אולי מאה אלף. ש: אתה מעריך את כל העזרה שלך במאה אלף. ת: כן, אולי קצת יותר….. ש: ידוע לך שהחשבוניות מסתכמות בסך של 400 אלף? ת: לא יודע מה היא עשתה איתם אחרי זה, אני חושב שזה 100-150 אלף…" (עמ' 17 לפרוטוקול, הדגשות לא במקור).
כלומר, אליבא דב', היקפן של העבודות הסתכם – בניגוד לתצהירו ובוודאי שבניגוד לגרסותיה של התובעת – על 100 – 150 אלפי ₪ בלבד.
מה, אם כן, היתה עלות עבודות השיפוצים? 450,000 ₪? 387,000 ₪? 300,000 ₪? 150,000 ₪? 100,000 ₪?
לתובעת פתרונים.
בנוסף, הנתבע עצמו, שכאמור לא הכחיש שבמהלך השנים ביצעו עבודות ספורדיות לשיפוץ, הבהיר בעדותו כי מימונן של עבודות אלה היה גם ממקורותיו הוא (עמ' 36 – 37 לפרוטוקול). גרסתו של הנתבע יפה בעיני באותה המידה לפחות כמו איזו מגרסותיה של התובעת ושומטת מכוחה היא את הקרקע מתחת טענות התובעת בדבר השבחה בלעדית שלה את הדירה.
גם לו אניח שאמנם נעשו עבודות שיפוץ ספורדיות (טענה שהנתבע איננו מכחיש ; ראו למשל בעמ' 35 לפרוטוקול שורות 10 -12), עדותו של העד מטעמה מלמדת שעסקינן בשיפוץ מינורי הרבה יותר מהנטען, שנערך במשך שנים לא מבוטלות בהן התגוררו הצדדים בדירה. האם בכך יש כדי להוביל לקבלה של טענה בדבר זכויות קניין של התובעת בדירה?
כפי הנראה מבססת התובעת את עיקר טיעונה על כך שעבודות השיפוץ שבוצעו השביחו את שווי הדירה. אלא שכטענת הנתבע, עיון בחוות הדעת שהגיש המומחה מטעם בית המשפט בתחום השמאות בהליך הקשור ביום 28.6.20 (תמ"ש 6104-06-18) מלמד היטב כי לא ניתן לייחס לעבודות השיפוץ ככל שבוצעו במהלך השנים תרומה לשווי הנכס. כפי הנראה, ההיפך הוא הנכון, שכן על פי חוות הדעת מצבו של הבית ירוד למדי (עמ' 6 לחוות הדעת) ; ארונות המטבח ישנים, חלקם שבורים (עמ' 7 לחוות הדעת) ; בחדר אחד בלבד חלונות אלומיניום עם תריסי רפרפה כאשר יתר הדלתות והחלונות "ישנים מעץ" (עמ' 7 לחוות הדעת) ; "בדירה שינויים והרחבות ללא היתר, כמו סגירת המרפסת שבחזית והפיכתה לשני חדרים ועוד. כללית הדירה במצב ירוד, נזקקת להרבה תיקונים וסיוד ומצבה ירוד…" (עמ' 8 לחוות הדעת).
לא זו בלבד, אלא שעיון בחלק ההשוואתי של חוות הדעת מגלה שהדירה הוערכה במחיר הנמוך בכ- 400,000 ₪ משוויה ברגיל, בגין מצבה הירוד והצורך בהסדרת חריגות בניה, וכמפורט בחוות הדעת, בגין "… הפחתה במצב הנכס ובניה בלתי חוקית…" (עמ' 10 לחוות הדעת).
האם לפנינו אמנם, כטענת התובעת, שיפוצים ניכרים הובילו להשבחת הנכס, או שמא כטענת הנתבע, הזנחתו המתמשכת של הבית? הגרסה המסתברת יותר, במיוחד לאור נתוני חוות הדעת, היא גרסתו של הנתבע.
פועל יוצא של האמור, הוא שטענת התובעת בדבר ביצוע שיפוצים במהלך שנות המגורים בדירה – גם אם אין מחלוקת שאי אלה עבודות אמנם בוצעו וגם לו אניח שנעשו לכל הפחות בשתיקתו של הנתבע – אין בה כדי לסייע לה להוכחת טענותיה לזכאות קניינית בתמורת מכר הדירה מכח כוונת שיתוף ספציפי. יותר מכל, התברר במהלך שמיעת הראיות כי התובעת כשלה פעם אחר פעם בהוכחת גרסתה, תמרנה בין עובדות נטענות על מנת שתתאמנה לטענותיה הכלליות, ויותר מכל הובילה להיעדר האמון שאני נותן ככלל בגרסתה.
עוד כאמור מסתמכת התובעת על תמליל ההקלטה שצירפה ובה לפי הנטען הוקלט הנתבע לאחר פרוץ הסכסוך ביניהם כשהוא מסכים לשתפה בזכויותיו בדירה. אלא שכטענת הנתבע, דומה שהדברים שבחרה הנתבעת להקליט ולתמלל הם חלק נרחב יותר מדין ודברים שלם שהוחלף בין הצדדים בעת שהתגלע הסכסוך ביניהם ; משא ומתן שלא זו בלבד שלא השתכלל לכדי הסכם חתום ומאושר, ספק אם ניתן לראות בחלק מהדברים שהוחלפו במסגרת זאת משום "אקדח מעשן" שיהא בכוחו ולבדו להוכיח את טענות התובעת לפיהן ברור היה שהנתבע התכוון לשתפה בזכויותיו מכח ירושה עוד במהלך חייהם.
גם חקירתו הנגדית של הנתבע לא הובילה לקריסת גרסתו, ויותר מכך, מבהירה כי אמנם הדברים שהוחלפו היו חלק מדין ודברים כולל שבסופו של יום לא הבשיל לכלל הסכם מחייב, שאומת ואושר כדין בבית המשפט: "… ת: יש לשמוע את הקלטת, איך הוצג ונאמר, איך היא תמרנה וכיוונה. אני הייתי עם עוד אנשים בבית זה לא היה משהו שביני לבינה. ש: לחצו עליך. כן היא תמרנה אותי בהקלטות שומעים ורואים את זה. רואים את הכן נכון היא דחקה אותי לפינה, אני אומר לה טוב בסדר תעזבי אותי, כל הזמן מנטרה שחזרה על עצמה. ש: במשך שלוש פעמים שאתה אומה לה כן לא התכוונת? ת:לא התכוונתי אמרתי שאם תשב בשקט ולא נגיע לפה הכל יהיה בסדר אעזור לה. היא בחרה את הדרך הכי קשה. ש: מה ז"א? ז"א שמראש הצעת לה חצי דירה ואז היא תבעה. ת: לא, לא. היא החליטה שהיא רוצה לתבוע חצי. זה כספי ירושה בכלל. ש: הרגע אמרת שתמיד אמרתי לה אם לא מגיע לפה אתן לך חצי. ת: זה לא מה אמרתי. אמרתי אעזור לה ואתן לה, אל תעמידי לי אקדח לרקה ותגידי לי חמישים אחוז, זה לא יקרה. היא דחפה כל הזמן לכיוון. גם ההקלטות האלה רואים שאת הכל תכננה מראש…" (עמ' 28 שורות 3 – 17 לפרוטוקול).
גם לגופם של דברים, כפי שמגלים תמלילי ההקלטה עצמם (שני מקטעי שיחה – האחד בן דקה ועשרים ושתיים שניות בלבד והשני בן שתי דקות וחמישים ושש שניות בלבד ; נספחים ו'1 – ו'2 לכתב התביעה המתוקן) , מלמדים כי הם היו חלק בלבד מתוך שיחות בהיקף נרחב יותר. מן התמליל אנו למדים כי הנתבע גם מתווכח עם התובעת. מדוע מצאה לנכון התובעת להקליט ו/או לתמלל רק מקטעים ספציפיים מתוך אותם שיחות? מה מלמדים מקטעים שלא הוקלטו או תומללו? מדוע, אם אמנם הסכים הנתבע להצעותיה של התובעת, לא כרתו הסכם יחסי ממון שמאשש האמור? לסימני שאלה אלה לא נמצא לי מענה הולם, ובמיוחד בהתחשב במגמתיות גרסות התובעת כמפורט לעיל, אני מבכר להעדיף את עמדתו של הנתבע בהקשר זה וקובע כי לא ניתן ללמוד מתמלילים אלה כל גמירות דעת של הנתבע, לאחר פרוץ הסכסוך בין הצדדים, להקנות לתובעת זכויות בדירה, לא כל שכן בתמורת המכר.
בנוסף, במהלך השיחות גם התובעת עצמה מתבססת על כך שמדובר בירושתו של הנתבע: "…ר.א.: אני יודע שזה לא נכון, אבל את אומרת, ל.ש.: אז בשביל זה יש עורך דין, הולכים לעורך דין ואני אומר לו אדוני, הנה הצוואה, הנה הירושה…" (עמ' 4 לנספח ו'2). מדוע היתה צריכה התובעת לבסס תילים של הנחות על זכות לירושה ולא ציינה בפני הנתבע כי במהלך החיים המשותפים אמנם היה ברור שמדובר בנכס משותף?
יותר מכך, דווקא העובדה שבעת פרוץ המשבר הזוגי התובעת והנתבע היו צריכים לנהל משא ומתן בדבר זכויות אלה מלמדת יותר מכל את ההיפך – קרי, שבמהלך חיי הנישואין לא היתה כוונה של ממש בדבר שיתוף בזכויות הירושה של הנתבע בדירה.
מכח מה, עתה טוענת התובעת לזכויות בדירה על יסוד תמלילים אלה? האם מכח שיתוף ספציפי (שהרי כאמור, הוכחת שיתוף ספציפי היא סוגיה עובדתית שבבסיסה ההנחה המובלעת שבני הזוג ראו במהלך החיים המשותפים בנכס חיצוני כאילו היה משותף)? או שמא מכח הסכם בעל פה שנכרת עם פרוץ המשבר בין הצדדים?
גם לו אניח כי בבסיס טענתה של התובעת ביחס לשיחות המאוחרות עם הנתבע, עתירה להכיר בהסכמה מאוחרת בעל פה ליתן לה זכויות במקרקעין, במיוחד בראי הוראות סעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969, היעדרו של כל רישום בכתב ביחס להסכמות מפורשות אלה עומד אף הוא לתובעת לרועץ.
טוענת התובעת, כי הסתמכה במשך שנות חייהם המשותפות על כוונתו של הנתבע לשתפה בזכויות הירושה שלו בדירה, ומשכך לא הקצתה משאבים לדיור חלופי עתידי ולא חסכה דבר מתוך המשאבים שהקצתה לשיפוץ. אין בטענה זו ממש. שכן יוזכר, כי דירתם של הצדדים עצמם (קרי לא הבית נושא ההליך) כבר מומשה לשם פירעון חובות הצדדים; לשיטתה של התובעת השתכרה כשכר המינימום (הימנו גם פרעה תשלומים עיתיים לקופת הכינוס), ומשכר זה בצירוף שכרו של הנתבע כנהג הסעות היו צריכים לפרנס ולכלכל משפחה בת חמש נפשות. כל אלה, עת הן הצדדים שניהם מתמודדים עם חובות בסך מאות אלפי ₪ לנושים שונים גם לאחר שדירת מגוריהם הקודמת מומשה. איזהו בדיוק הסכום שבנסיבות אלה יכולה בפועל היתה התובעת להקצות לטובת מחשבות בדבר דיור עתידי? האמנם ציפתה התובעת שהכנסותיה השוטפות יכולות היו לממן "קופה נפרדת" לדיור עתידי, על חשבון נושים ותחת פירעון חובות, במציאות בה עליה לפרנס לצד הנתבע משפחה של חמש נפשות? בנסיבות שלפני לא הוכחה כל הסתמכות בת פועל שכזו, ויותר מכל בנסיבות העניין מדובר במידה רבה בטענה מלאכותית.
האם, אפוא, על יסוד חיי נישואין ממושכים לבדם ועבודות ספורדיות בבית (חלקן ללא הסכמת בעלי הזכויות וחלקן גם כאלה שעל פי השמאי כפי הנראה הובילו להפחתה בשווי הנכס), ניתן ללמוד כוונה לשיתוף בזכויות חיצוניות למסת הנכסים המשותפת? על כך, ממכלול הנימוקים שפורטו לעיל, יש להשיב בשלילה, גם אלמלא היתה התובעת מושתקת מלהעלות טענה שכזו.
טרם חתימת פרק זה אדרש ב"מבט על" לתוצאה זו. ההלכה בדבר האפשרות להוכיח כוונת שיתוף ספציפי בנכס חיצוני נשענת במידה רבה על שיקולים אקוויטביליים. כאשר בוחנים במבט על את מכלול הנסיבות שפורטו לעיל מגיעים למסקנה כי גם לגופם של דברים אין מקום להכיר בכוונת שיתוף ספציפי בזכויות הנתבע בדירה (שכאמור נמכרה אף היא זה מכבר) או בתמורתן. שכן הלכה למעשה, מבעד לחובותיהם של הצדדים שניהם, נותר כל אחד מהם – גם לאחר הגירושין עם נכס עיקרי אחד. הנתבע – עם זכויות ירושה שמומשו ; ומנגד התובעת עצמה זכתה לירושה משלה (גם אם לאחר פירוד הצדדים ; עמ' 23 לפרוטוקול).
התובעת עומתה עם האמור בחקירתה, וגם כאשר נשאלה מדוע לא תחלוק את כספי הירושה שלה, בחרה להיתלות דווקא בנקודה זו בלבד בכך שהיא זכתה לירושה לאחר מועד הקרע. אלא שחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג – 1973, מחריג ככלל מגדרי האיזון נכסים שהם פרי ירושה, ללא קשר לשאלת מועד פקיעת הנישואין. תוצאה לפיה רק הנתבע יחלוק עם התובעת את כספי ירושתו, עת התובעת גם היא זכתה לירושה, איננה צודקת ותוביל כפי הנראה למצב שדווקא הנתבע עלול להיפגע יתר על המידה מפקיעת הנישואין.
סיכומו של דבר – עתירת התובעת להכיר בזכויות התובע הקשורות עם הדירה (לרבות תמורתה) כחלק ממסת הנכסים המשותפת מכח כוונה לשיתוף ספציפי, נדחית בזה. מכאן לשאלת החובות ואופן איזונם. שאלה שלמעשה היתה אינצידנטלית למחלוקת העיקרית ביחס לדירה.
איזון החובות
אכן, במקרה שלפני חלק ניכר ממשאבי הצדדים גם בניהולו של ההליך דנא נסוב פחות על "הדבש", ויותר על "העוקץ" – קרי התחייבויות נטענות של הצדדים. במקרה שלפני שני הצדדים עותרים כי במסגרת איזון המשאבים יובאו בחשבון החובות הרשומים שנוצרו במהלך חיי השיתוף. זאת, בדומה לכלל שקבעו הן המחוקק והן הפסיקה, לפיה בביצוע איזון המשאבים במארג היחסים הפנימי שבין הצדדים יש להביא בחשבון גם את ההתחייבויות הרגילות שניטלו במהלך ניהול החייבים המשותפים ; שכן עניינו של השיתוף הזוגי גם בדבש וגם בעוקץ (לעניין זה השוו: סעיף 6 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג – 1973 ; שחר ליפשיץ השיתוף הזוגי התשע"ו, 224, 234 – 235 והאסמכתאות שם ; נסים שלם יחסי ממון ורכוש – הדין והפסיקה 2013, 89 והאסמכתאות שם).
במקרה שלפני, המחלוקת נסובה בעיקרה לא על ההבאה בחשבון של חובות הצדדים בביצוע האיזון, כי אם על השאלה אלו חובות יש להביא בחשבון.
אלא שבעוד שהנתבע פירט ברזולוציות קונקרטיות (ואולי מדי) את היקף ההתחייבויות שסבר שיש להביא בחשבון בביצוע האיזון, התובעת התייחסה לסוגיה זו (חרף החלטות שיפוטיות) באופן כללי גרידא, ורק במעמד שמיעת הראיות מצאה לצרף תדפיס חובות מלשכת ההוצאה לפועל שלשיטתה משקף את החובות שיש לאזן. גם כאן, התנהלותה של התובעת עומדת לה לרועץ ואף מנעה מהנתבע לברר טענותיה ולהתייחס להן כדבעי. אולם יותר מכך, יכול ולא בכדי פעלה התובעת באופן זה, עת התברר בסופו של יום כי חלק לא מבוטל מהחובות המשותפים להם טענה היו למעשה חובות שהיו ברי תביעה בהליך פשיטת הרגל וככאלה חזקה שהם ברי הפטר ; הפטר לו זכתה כבר התובעת.
עוד התברר כי חלק נוסף מן החובות להם טענה התובעת הם חובות שלכל הפחות הוצאו לפועל לאחר מועד הקרע באופן שמעלה ספק על תחולתם בביצוע איזון המשאבים בין הצדדים שלפני.
אדרש לטענות הצדדים לגופן.
טענות התובעת בדבר איזון חובותיה
רשימת החובות התמציתית שבסופו של יום, בחלוף חודשים רבים מאז ניתנה החלטה בנושא, הגישה התובעת, התייחסה לחיובים אותם לפי הנטען המשיכה התובעת לשלם לאחר מועד הקרע. בין היתר כללה רשימה זו חוב נטען לאגודה הישראלית להלוואות בגין הלוואה משנת 2007; חוב עו"ש בבנק XXX (עת לכאורה דבר קיומו של חשבון זה כלל לא דווח לאקטואר כעולה מפירוט זכויותיה של התובעת בעמ' 6 לחוות הדעת) ; תשלומים עיתיים לכונס הנכסים הרשמי בסך 500 ₪ לחודש (עת כעולה מפרוטוקול ההחלטה בדבר מתן ההפטר תשלומים אלה כללו מלכתחילה גם את חלקו של הנתבע כך שהלכה למעשה אוזנו באופן שוטף מדי חודש בעת ביצועם) ; תשלום נטען לרופא שיניים עבור הנתבע (שאסמכתא לא צורפה בהקשרו) ; חוב לרופא השיניים של התובעת שנוצר לפי הנטען בחיי הנישואין ; הלוואה נטענת מאימה של התובעת עבור הוצאות בר מצווה בסך 50,000 ₪ ; תשלום חוב לכיסוי יתרה שלילית בחשבון של הנתבע ; ותשלום עבור איחוד התיקים המתנהל בעניינה. כל אלה, בסך מצטבר של כ- 231,500 ₪ (סעיף 4 לרשימת החובות מטעם התובעת).
על פניו, מצופה היה שהתובעת תתמוך טענות אלה בראיות של ממש וממילא חלק ניכר מטענות התובעת קורסות מעצמן. מדוע יש להביא בחשבון חובות נטענים של התובעת אשר לכאורה גם לשיטתה היו ברי תביעה בהליכי פשיטת הרגל וחזקה שבגינם הופטרה כבר? מדוע יש להניח כי סך נטען של 50,000 ₪ (שדבר נתינתו לא הוכח ואסמכתא של ממש בעניינו לא הוצגה), מאמה המנוחה של התובעת, היה בבחינת הלוואה ולא בגדר מתנה (ולעניין זה ידועה החזקה בדבר מתנה בין קרובים)? מדוע יש לאזן תשלום עיתי לכונס הרשמי שעוד בעת ששולם היה משותף לתיקי כינוס הנכסים הן של התובעת והן של הנתבע? מדוע יש לאזן חיוב נטען בבנק XXX שעה שהאקטואר – הוא –הוא המומחה מטעם בית המשפט שהוסמך לבחון את סוגיית איזון נכסיהם של הצדדים, כלל לא יודע כפי הנראה בדבר קיומו של חשבון שכזה?
לא רק שלשאלות אלה לא ניתן מענה – לא בראיות ולא בסיכומים (חרף העובדה שטענות הנתבע בדבר היות מרבית החיובים ברי תביעה בהליך פשיטת הרגל וחזקה שהתובעת הופטרה מהם) הרי שגם טענותיה של התובעת לבשו צורה חדשה עת בהליך שמיעת הראיות ביכרה להציג ולהסתמך לא על רשימת החובות דלעיל, כי אם על תדפיס תיקיה בלשכת ההוצאה לפועל, המנוהלים במסגרת תיק איחוד (ת/1). בהתאם, בסיכומיה חזרה בה התובעת מטענותיה העובדתיות בדבר רשימת החובות המקורית שהציגה ועתרה לחייב הנתבע במחצית חובותיה על פי רשימת תיקי ההוצאה לפועל שהציגה (ראו סעיף 53.ב לסיכומי התובעת).
תדפיס תיקי התובעת בלשכת ההוצאה לפועל נכון ליום 26.6.22 (ת/1) תומך בעיקרו בעמדתו של הנתבע. מדובר ב-19 תיקים בהיקף עדכני בסך 242,125.97 ₪ לאותה העת המנוהלים בתיק איחוד.
אלא שחלקם הארי של התיקים (אחד עשר) הם תיקי הוצאה לפועל – תיקי שטרות ותביעות על סכום קצוב – שנפתחו שנים לא מבוטלות עובר למתן צו ההפטר בעניינה של התובעת (כזכור, בשנת 2015), לפי הפירוט הבא:
תיק —– לטובת הזוכה XXX נפתח ביום 31.5.09.
תיק —–לטובת הזוכה XXX נפתח ביום 27.6.11.
תיק —– לטובת XXX נפתח ביום 02.02.12.
תיק —– לטובת הזוכה XXXנפתח ביום 13.05.12.
תיק —– לטובת הזוכה XXX נפתח ביום 1.7.12.
תיק —– לטובת הזוכה XXX נפתח ביום 27.11.11.
תיק —– לטובת הזוכה XXX נפתח ביום 27.2.12.
תיק —– לטובת הזוכה XXX נפתח ביום 25.7.11.
תיק —– לטובת XXX נפתח ביום 14.10.11.
תיק —–לטובת הזוכה XXX נפתח ביום 06.05.11.
לכאורה, כטענתו של הנתבע, מכלול תיקים אלה (להזכירנו – תובענות לביצוע שטר ותובענות בסכום קצוב) היו חובות ברי תביעה בהליך פשיטת הרגל וחזקה שהתובעת עצמה הופטרה מחובות אלה – גם אם לא פעלה באופן אקטיבי לסגירתם של התיקים בלשכת ההוצאה לפועל.
ממילא, בנסיבות אלה, הנטל מוטל לפתח התובעת (שחזקה כי היא גם בעלת הנגישות הטובה ביותר ולבטח טובה יותר מן הנתבע להבהיר פשר החיובים), להסביר מדוע חרף מתן צו ההפטר בעניינה בלשכת ההוצאה לפועל, עדיין מבוצע החוב ועדיין קמה חובה על מאן דהוא להשתתף עמה בחיוב זה. משלא פעלה כן התובעת, אני קובע כי אין להביא חיובים נטענים אלה בגדרי האיזון.
קבוצה נוספת של חיובים שהוצגו ברשימת תיקיה של התובעת היו חיובים בתיקי תביעה לביצוע שטר שנפתחו לאחר מועד הקרע (שהועמד כזכור על יום 15.7.18).
תיק —– לטובת הזוכה XXX שנפתח ביום 17.6.20.
תיק —– לטובת הזוכה XXX שנפתח ביום 17.8.21.
משלא עמדה התובעת בנטל להבהיר מדוע על הנתבע לשאת בחיובים אלה, מכח שטרות אשר הוצגו לביצוע לאחר מועד הקרע (ומטבע הדברים גם לאחר מתן צו ההפטר בעניינה), גם קבוצה זו של חיובים איננה ברת איזון.
בתווך, מצינו קבוצה נוספת של שבעה חיובים שהוצגו לביצוע מאז ניתן צו ההפטר בעניינה של התובעת ועד מועד הקרע:
תיק —– לביצוע שטר לטובת הזוכה XXX שנפתח ביום 7.11.16.
תיק —– לביצוע פסק דין לטובת הזוכה XXX שנפתח ביום 23.3.17.
תיק —– לביצוע שטר לטובת הזוכה XXX שנפתח ביום 28.3.17.
תיק —– לביצוע תביעה על סכום קצוב לטובת XXXשנפתח ביום 16.5.17.
תיק —– לביצוע פסק דין לטובת הזוכה XXXשנפתח ביום 5.6.17.
תיק —– לביצוע תביעה על סכום קצוב לטובת XXX שנפתח ביום 15.1.18.
תיק —– לביצוע שטר לטובת הזוכה XXX שנפתח ביום 23.5.18.
סכומם הנומינלי של חיובים אלה נכון למועד פתיחת התיקים עומד על כ- 89,000 ₪. לאור האמור, נקודת המוצא בדבר חיובים אלה שהם ברי איזון אף הם (קרי שמחציתם צריך להיות מובא בחשבון לחובתו של הנתבע במאזן הדברים שבין הצדדים עצמם).
באשר לחיובים אלה, כזכור הבהיר הנתבע בסיכומיו כי איננו מתנער מאחריות לנשיאה בחובות משותפים שנוצרו בתקופה שמעת מתן צו ההפטר לתובעת ועד למועד הקרע ביום 15.7.18 (סעיף 7 לסיכומים), הגם שהלין ובצדק על עיתוי הצגת תדפיס החובות בלשכת ההוצאה לפועל אך בעת שמיעת הראיות.
בשים לב לעיתוי הצגתם של החיובים הנ"ל על ידי התובעת וההידרשות להם אך במסגרת שמיעת הראיות, ומנגד הואיל ועל פניהם ולכאורה עסקינן בחיובים ברי איזון סבורני שיש לאפשר לנתבע שהות ככל שיחפוץ לגבש עמדתו לברר מידע על אודות מועד היווצרות החוב ומקורו ובמידת הצורך להגיש תובענה יישומית בעניין. ככל שהנתבע לא יעתור בתובענה יישומית עצמאית באשר למקורם ולאחריות לנשיאה בהם כאמור, תוך 3 חודשים מעת מתן פסק דין זה, יונח כי חיובים אלה יאוזנו בין הצדדים, לצד חוות הדעת ולצד החיובים ברי האיזון להם טוען הנתבע עצמו. זאת בערכים ריאלים נכון למועד הקרע (ללא השתתפות בחיובי ריבית פיגורים ככל שמבוצעת בלשכת ההוצאה לפעול כי אם רק בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין).
מכאן, לחיובים הנטענים בעניינם עותר הנתבע.
טענות הנתבע בדבר איזון חובותיו
הנתבע עותר לחייב הנתבעת בחובות המשותפים לטענתו בעת מועד הקרע בסך מצטבר של כ – 204,362 ₪ (לא כולל חיובים עתידיים להם עתר בגין שכר טרחת מומחה ועורך-דין), על פי טבלה מפורטת ורשימת אסמכתאות שצרף ביום 30.12.20. בכלל זה, חוב ארנונה ופיגורים בסך 21,636 ₪ בגין נכס ברחוב ממשית 22 ; חוב נטען בסך 19,052 ש"ח בגין ציוד תקשורת; טענות בדבר חוב לרופא שיניים בסך 26,550 ₪; חוב נוסף בסך 5,271 ש"ח בגין ציוד תקשורת ; חוב ארנונה בגין נכס ברחוב תרשיש 13 בסך 4,075 ₪ ; חוב ארנונה בסך כ-612 ₪ בגין נכס ברחוב מלכי ישראל ; חוב בסך 13,866 לתאגיד המים בגין הבית (שנפרע מתוך יתרת התמורה שהופקדה בנאמנות) ; חוב ארנונה בסך 51,772 ₪ בגין הבית, שנפרע אף הוא מתוך יתרת התמורה שהופקדה בנאמנות ; חוב נטען בסך 10,023 ₪ לבזק; חוב נטען בסך 30,000 ₪ לאדם בשם ד.א. אשר שילם לדברי התובע סך של 30,000 ₪ לשם מתן הפטר לצדדים (צורפה אסמכתא בדבר משיכת שיק שלו) ; חוב בסך 7,549 ₪ לטובת המרכז לגביית קנסות ; חוב נטען בסך 11,000 ₪ בגין הלוואה נטענת מחבר בשם א.ל. ; חוב בסך 2,956 ₪ לרשות השידור. כן עתר הנתבע לחייב התובעת בתשלום שכר טרחת האקטואר כמו גם שכר טרחת בגין מכר הדירה.
התובעת התייחסה ברשימת החובות מטעמה שהוגשה רק ביום 8.11.21 לרשימת החובות שצרף הנתבע. בסיכומיה העדיפה התובעת להתמקד בטענותיה בדבר כוונת השיתוף הספציפי כמו גם בעתירתה לחייב הנתבע במחצית מחובותיה היא.
אדרש לרשימת החובות הנטענים מטעם הנתבע בהתאם לאמור לעיל ולטיעוני הצדדים, וזאת כמפורט להלן.
באשר לחובות בגין תשלומי החזקה שונים בגין נכסים שונים שלפי הנטען שולמו בהסכמה מתוך הכספים שהופקדו בנאמנות בגין תמורת הנתבע במכר הדירה, הרי שגם אם כספי תמורת המכר הופקדו בנאמנות אין בכך כדי לשקף הסכמה כי הכספים עצמם משותפים לנתבע ולתובע (וככלל סעיף 8 להסכמות מיום 15.6.20 בתמ"ש 61064-06-18 כלל לא קבע כאמור). אם אמנם זה היה המצב, הרי שמכלול ההליך שנוהל בעניין הטענות לשיתוף ספציפי נוהל לחינם וברי כי אין אלה פני הדברים. לא בכדי לא עמדה התובעת על טענות אלה מפורשות בסיכומיה. ברי כי אם שולמו מתוך כספי הנאמנות תשלומים שאיפשרו את השלמת מכר הדירה, משנדחתה עתירת התובעת לשיתוף ספציפי בכספים אלה ועת התובעת עצמה איננה חולקת כי מדובר בחובות משותפים לצדדים בגין תקופת הזוגיות, מדובר בחובות ברי איזון אף הם תוך ששאלת השבתם של כספים ששולמו על חשבונו של הנתבע שלא כדין תובא בחשבון על ידי הצדדים בעת יישום איזון המשאבים, על מנת למנוע מצב של חיוב הנתבע בכפל (שכן ההליך שלפני איננו הליך יישומי כל עיקר).
צירוף מכלול התשלומים בגין החזקה בנכסי מקרקעין (סעיפים 1,5,6,7,8 לרשימת הנתבע) מגלה כי בעת הקרע עמדו אלה על סך מצטבר של כ – 91,961 ₪. סכומים אלה הם ברי איזון.
חוב לחברה לשירותים ואחזקות בסך 19,052 בעת מועד הקרע (סעיף 2 לרשימת הנתבע)– מדובר בחיובים בעניינם נפתח תיק הוצאה לפועל ובהקשרם טען הנתבע ברשימת החובות מטעמו כי מדובר בציוד תקשורת. לעניין זה טענה התובעת כי איננה יודעת מיהו הנושה והעלתה סברה כי מדובר בחוב אישי. אלא שהיתה בידי התובעת אפשרות לבקש הצגת ראיות, לזמן עדים ולנסות להתחקות אחר מקור החיוב במיוחד בהתחשב בפרק הזמן הממושך שחלף מאז הציג הנתבע את טענותיו הקונקרטיות. משלא עשתה כן ועת איננה מכחישה ככלל כי בעת הקרע היה חיוב שכזה, טענותיה נדחות ואני קובע כי מדובר בחוב בר איזון.
ביחס לחיוב הנטען לרופא השיניים בסך כ – 26,550 ש"ח (סעיף 3 לרשימת הנתבע) טענה הנתבעת כי מדובר בחיוב עבור טיפולים של הנתבע עצמו. הנתבע לא הכחיש האמור ובטבלת החיובים שצרף התייחס לכך באופן כללי כתשלום לרופא שיניים. דומני שבכך הרחיק הנתבע לכת, שכן גם אם לפני מועד הקרע התחייב הנתבע לטיפולים אישיים שלו, ייחוס חובו הרפואי האישי בדמות המשך תשלומים גם לאחר מועד הקרע חורג במידה לא מבוטלת מהכלל שלפיו בעת פירוק הזוגיות יש להביא בחשון לא רק את הדבש, כי גם את העוקץ. לפיכך הטענות בדבר השתתפות במחצית החיוב בגין רופא השיניים של הנתבע אינן מתקבלות ואני קובע כי אין מדובר בחוב בר איזון.
תשלומים בגין ציוד תקשורת ל XXX בע"מ בסך כ – 5271 ₪ (סעיף 4 לרשימת הנתבע) – לעניין זה אך טענה התובעת כי למיטב ידיעתה התחשבנו הצדדים כך שכנגד חיוב זה נשאה התובעת בתשלום חוב עבור חברת הגבייה. לא ראיתי שצורפה אסמכתא לעניין זה ולפיכך טענות התובעת נדחות ואני קובע כי מדובר בחוב בר איזון.
חוב לבזק בסך 10,023 ₪ (סעיף 9 לרשימת הנתבע) – כעולה מהאסמכתא שצורפה (תדפיס תנועות בתיק ההוצל"פ) מדובר בחוב שאמנם נוצר בתקופת החיים המשותפים ובמועד הקרע טרם נפרע במלואו. בנסיבות אלה, שעה שככלל טענותיה של התובעת היו כלליות בלבד וממילא עולה מתדפיס התנועות בתיק ההוצל"פ כי התיק עצמו נפתח על שמו של הנתבע, טענותיה של התובעת לעניין זה נדחות ואני קובע כי מדובר בחוב בר איזון.
ביחס לחוב הנטען לד.א. בסך 30,000 ₪ (סעיף 10 לרשימת הנתבע), מאשרת למעשה התובעת כי שולמה יתרת חוב לטענתה של הנתבע ללשכת ההוצל"פ. טענתה של התובעת היא שהנתבע לא השיב לא' את הסכום האמור ומדובר בנסיון להקטין את התמורה המגיעה לה מכספי מכירת הדירה. אלא שכאמור, דחיתי את טענות התובעת ביחס לדירה ולתמורתה וממילא לא ראיתי מה מנע מהתובעת לזמן את א' למתן עדות על מנת לוודא האם ומה שילם לו הנתבע בחזרה. חרף האמור, סבורני שאין לשעות לעמדתו של הנתבע מקום בו התובעת חלקה על החיוב. שכן לעניין זה ככלל, לא ראיתי שהנתבע הצביע בכל דרך שהתשלום ששילם א' (בעניינו טענה הנתבעת לקרבה משפחתית) היה אמנם בגדר הלוואה. לא הוצגו תנאי הלוואה או אופן החזר ואף לא הוצגו למשל אסמכתאות בדבר הליכים נטענים שננקטו לגביית חוב נטען זה. לפיכך, בעניינו של החוב הנטען לד.א. אני מקבל את עמדת התובעת וקובע כי החוב האמור אינו בר איזון.
חוב למרכז לגביית קנסות בסך 7,549 ש"ח (סעיף 11 לרשימת הנתבע) – לעניין זה טענה ובצדק התובעת כי לא ברור מקור החיוב וממתי הם. עיון באסמכתא שצורפה (הודעה מיום 23.12.20) איננה מאפשרת להבין לאיזו תקופה מתייחסים חיובים אלה; האם מדובר בחיובים שלכאורה נכללו בגדר ההפטר שקיבל הנתבע אף הוא או האם מדובר בחיובים שנוצרו לאחר מועד הקרע. לפיכך, אני קובע כי חוב נטען זה איננו בר איזון.
הלוואה מא.ל. בסך 11,000 ₪ (סעיף 12 לרשימת הנתבע) – לעניין זה לא צורפו אסמכתאות של ממש לכך שמדובר בהלוואה, לדרישת חוב בעניינה ו/או לפירעון תשלומים בגינה. התובעת טענה כי היא עצמה היא שהשיבה את ההלוואה באופן עיתי ואת יתרתה השיבו הצדדים שניהם במיטלטלין. שעה שהנתבע לא עמד בנטל להצביע על מקור החיוב וקיומו, עתירת הנתבע לאיזון חיוב נטען זה נדחית ואני קובע כי אין מדובר בחוב בר איזון.
חוב לרשות השידור בסך 2,956 ₪ (סעיף 13 לרשימת הנתבע) – לעניין זה צרף הנתבע העתק מתביעה על סכום קצוב כנגדו בלבד. התובעת טענה כי מדובר בחוב משותף שנכלל בתיק האיחוד בעניינה ; אלא שכפי שפורט לעיל, לא מצאתי ברשימת התיקים של התובעת כל תביעה כנגדה מטעם רשות השידור. לפיכך אני מקבל את עתירת הנתבע וקובע כי עסקינן בחוב בר איזון.
חובות עתידיים לאקטואר ובגין שכר טרחת עו"ד בעבור מכר הדירה (סעיפים 14 – 15) – בשכר טרחת האקטואר, שהוא בבחינת הוצאות ההליך, אמורים הצדדים לחלוק שווה בשווה שעה שעסקינן במומחה מטעם בית המשפט בהליך זה, וזאת ללא כל קשר לשאלת איזון המשאבים בין הצדדים. בשכר טרחת עו"ד בגין מכר הדירה ברי שאין התובעת לשאת שעה שנדחו הטענות בדבר זכויותיה בדירה או בתמורתה. לפיכך חובות אלה אינם בגדר חובות ברי איזון (לעניין הוצאות ההליך אדרש בנפרד).
סיכומו של דבר, מתוך רשימת החובות שהציג הנתבע אני קובע כי חובות בסך מצטבר של 129,263 ₪ כערכם במועד הקרע הם ברי איזון במסגרת איזון המשאבים שבין הצדדים.
מכאן, לחוות הדעת ושיטת האיזון.
חוות הדעת
אין מחלוקת בין הצדדים בסופו של יום בדבר אימוץ חוות הדעת. האקטואר אף לא הוזמן להיחקר ולפיכך אני קובע כי יש לאמצה. מכאן, לאופן ביצוע איזון הזכויות.
הנתבע עותר לאמץ את חוות הדעת על פי חלופת מועד היוון הזכויות. אלא ששוכנעתי כי המקרה שלפני הוא בבחינת אחד החריגים שבהם יש לגדוע באופן מוחלט את הקשר הנכסי – פיננסי בין הצדדים, ולאמץ במסגרתו את חלופת ההיוון. הטעם לכך נעוץ הן בנימוקים מתחום מארג היחסים שבין הצדדים עצמם והן משיקולים של תשומות ציבוריות עתידיות הנעוצות ביישום חלופת הגמילה שעה שעל הפרק צבירות זניחות בלבד אצל גורמים משלמים.
כל אלה, בהתחשב במינוריות היחסית של הכספים אמורים לעבור מצד אחד למשנהו ממילא על פי שתי החלופות (9,861 ₪ מהנתבע לתובעת על פי חלופת ההיוון אל מול 1,823 ₪ מהתובעת לנתבע על פי חלופת מועד הגמילה). פער של כ – 8,000 ₪ בין שתי החלופות, במיוחד שעה שעל פני הדברים לנתבע מקור משמעותי וזמין לתשלום (לרבות בדרך של קיזוז חיוביה של התובעת בגין איזון חובות הצדדים ובמיוחד מקום בו עתירתה לשיתוף בכספי תמורת מכר הדירה נדחו), איננו מצדיק הותרת הצדדים שהתגרשו זה מכבר בקשר גורדי מיותר בדמות תשלום סכומים עיתיים מזעריים בעת גמילת הזכויות ; קשר שחזקה שיכביר תשומות לא רק על הצדדים כי אם גם על גורמים משלמים, שלא לצורך.
לפיכך, אני מאמץ את חוות דעת האקטואר על פי חלופת ההיוון וקובע שהצדדים יביאו האמור בחשבון בעת איזון המשאבים.
סיכום אופרטיבי
מכלל האמור לעיל אני קובע כדלקמן:
עתירת התובעת להכיר בזכויות בדירה או בכספי תמורת מכר הדירה ככספים משותפים נדחית בזה.
ביחס לחובותיהם של הצדדים, יפעלו הצדדים בעת איזון הזכויות על פי הוראותיי לעיל בסעיפים 40 ו – 42 לעיל. כמובן שככל ששולמו כספים ביתר מתוך כספי הנתבע שהוחזקו בנאמנות, הרי שעל הצדדים להביאם בחשבון.
אני מאמץ את חוות דעת האקטואר על פי חלופת ההיוון ועל הצדדים לפעול בהתאם.
בשים לב להיקף החיובים שהוכרו כברי איזון לטובת התובעת (והגם שעל פני הדברים לכאורה כולם ברי קיזוז כנגד חיובי הנתבע שהוכרו כברי איזון לטובתו), למען הסדר הטוב בהתחשב בתוצאות הוראותיי לעניין זה בסעיפים 40, 42 ו – 44 לעיל המבהירות כי התובעת תיוותר בכל מקרה בביצוע האיזון ביתרת חובה כלפי הנתבע, כמו גם בשים לב לסעיפים 6 – 7 להסכמות הצדדים בדבר הפקדת כספי הנאמנות מיום 15.6.20 כפי שנוסחו בתמ"ש 61064-06-18, אני מתיר לנאמנים להעביר לידי הנתבע את יתרת הכספים המוחזקים אצלם בגין תמורת מכר הדירה.
באשר להוצאות ההליך. בשים לב לתוצאה לה הגעתי, למשך ניהול ההליך, לתשומות ניהולו כמו גם למינויו של המומחה בתיק זה, תישא התובעת בהוצאות הנתבע בסך כולל של 15,000 ₪.
פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת מלוא פרטיהם המזהים של הצדדים ובני משפחותיהם.
בזה הסתיים הטיפול בתובענה. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.
ניתן היום, כ"ח אדר תשפ"ג, 21 מרץ 2023, בהעדר הצדדים.
