בפני
כב' השופט שני
מבקש
1. משרד הרווחה והשירותים החברתיים – תל אביב,
נגד
משיבים
1. האפוטרופוס הכללי במחוז תל-אביב, משרדי ממשלה
2. XXXX
3. XXXX
פסק דין
בעת תורנות, הונחה בפני בקשת ב"כ היועמ"ש ברווחה שעניינה – האם להתיר כריתת שתי רגליו של ילד בן XX שנים, לו מונה אביו כאפוטרופוס.
הורתי כי ברצוני לפגוש את XXX (האשל"א) עם הוריו, לאלתר במחלקת הטיפול הנמרץ (כללי) בה הוא מאושפז ובנוכחות ב"כ היועמ"ש ברווחה.
המפגש נקבע לשעה 19:30 באותו ערב.
התקיימה שיחה ארוכה בנוכחות הצוות הרפואי, לאחריה שיחה עם האשל"א, שיחה עם הוריו ולבסוף ניתנה החלטתי. (פרוטוקול לתיעוד השיחות ינתן בנפרד).
לא לחינם השתמשתי בביטוי ילד, אף שאנו עוסקים בבגיר.
בעקבות ניסיון אובדני נוסף, לאחר לפחות 6 ניסיונות קודמים, הובא אשל"א למרכז הרפואי ת"א ואושפז בטיפול נמרץ כשהוא מורדם ומונשם ונעזר במכונת אקמו.
הניסיון האובדני בוצע, להבנתי, באמצעות חומרים אשר גרמו לכשל מערכתי, המתרכז במערכת כלי הדם.
המרכז הרפואי איתר נמק מתפשט הנובע כנראה מן הפגיעה בכלי הדם, קרי – סכנה מוחשית ממשית לחייו של אשל"א המלווה בזיהום חמור.
על פי התיעוד הרפואי שלפני, אם לא ייקטעו רגליו של אשל"א בגבהים ובאופן כפי שיקול הדעת של הצוות הרפואי, אזי מותו הקרוב הוא בגדר וודאי.
אקדים ואומר כי פגשתי את האשל"א במיטתו, ולעיני הבלתי מקצועיות, נראה הוא, לצערי, כשכיב מרע, אף שלעת הזו הוא מתקשר היטב.
מראה עיני מתיישב עם התיעוד הרפואי. אשל"א מתקשה לנשום, סובל מחום, ככל ששיפוטי משיג, נוסף זמן לקבל החלטה לא נותר.
מאליו ברור שלו היה נותר אשל"א בחוסר הכרה, כפי שהיה עת ניתן צו האפוטרופסות, לא היה המפגש קורע לב מתקיים היום בערב באופן בו התקיים (השעה 21:40), כאן בבית החולים. אך בכל מקרה משנעור אשל"א, בלא דיון, אין לאפשר את הקטיעה.
בבית החולים פגשתי שניים מאחיו של האשל"א ואת הוריו האוהבים, ואומר כי אני היחיד הנושא באחריות לגבי החלטתי, אין לי ספק כי מדובר במשפחה אוהבת, חפה מכל שיקול זר.
ברור כי מששב אשל"א להכרתו, נשמע קוהרנטי, לא יכולה להתקבל החלטה גם ללא שמיעת דבריו של אשל"א וכך עשינו. זה האחרון מסרב לקטיעה ומביע בברור רצונו להיפרד מהעולם.
הצוות הרפואי אשר התכנס בחדר הישיבות של בית מחלקת הטיפול הנמרץ, כלל רופאים ובכירים מכמה תחומים, ביניהם מי שאמור לנתח את אשל"א, פרופסור חורי, גורמים פסיכיאטרים ועוד.
כאמור, התרשמותי מאשל"א, שהוא מביע רצון ורבלי ברור לסיים את חייו, רצון זה הוא אחיד ומתמיד לאורך תקופה כבת שנה לערך, ולא הועילו הטיפולים אותם קיבל ואשפוזיו כדי להניעו מרצון זה.
משפחתו של אשל"א חיה איפוא תחת "איום" מתמיד כי אם תרפה השגחתה, ישוב אשל"א וינסה להתאבד.
יחד עם זאת, התרשמתי משיחתי עם אשל"א, מחשיבה ילדותית, בלתי מבוססת, המתרכזת יותר בדרישה לכבד את רצונו מאשר בשיקול מקיף שיש מאחוריו חשיבה רצינית ואשל"א אינו מסביר באמת את טעמיו לניסיונות האובדניים.
בפתח דבריי קראתי לאשל"א ילד מפני שלטעמי מדובר בילד מקסים, שובה לב, נבון, שלא הצליח לשמוח בעצמו או להיות גאה בעצמו ונכנע, אולי בלא סיבה של ממש אל מול קשיי החיים, שיכול ואחר היה גובר עליהם בקלות.
אלא שככל כמה שאנו מכבדים רצונו של אדם, ואם מכבדים אנו רצונו של קטין, קל וחומר של בגיר, כיבוד רצונו של אדם יכול ויהיה מסוייג על ידי המשפט, שעה שיכול ורצונו זה אינו רציונלי.
אין אני צריך להכריע בין חוות דעתו של הפסיכיאטר שיכול ויש תקווה לאשל"א ויכול ולעת הזו נתון הוא במעין מצב פסיכוטי, לבין הבנתי הבלתי מקצועית ולפיו מדובר באשל"א שאינו מסוגל להסביר עצמו, די באמור לעיל כדי שאקבע כי לא רצונו של אשל"א הוא שיכריע.
אומר את שיודעים כל הנוכחים, גם הרופאים אשר הקדישו את חייהם להצלת חיים, גם בני המשפחה הדואבת, אפילו אנו המשפטנים, כי עקרון קדושת החיים הוא עקרון על, ובוודאי במסורת של העם היהודי, אשר מוכן לדחות אפילו קיום מצוות למען שמירת הנפש.
משמעות עקרון זה שאנו מקדשים חיי אדם ונלחמים על שרידותם, ככל שיד בן אנוש משגת.
שעה שמשפחתו של אשל"א XXX, אומר כי משמעות העיקרון היא בכל תחום וכך לא יברח אדם ממקום תאונה, כי יצא אדם למלחמה להגן על עמו ובוודאי לא יעמוד על דם רעהו.
מערכת המשפט הישראלית אינה מאמינה בנטילת החיים ונטל כבד מונח על מי שמבקש לשכנע כי אין להאריך חיים. נטל זה לא הורם.
למעשה, הנתיב החוקי המובהק שלא להאריך חיים מצוי בחוק החולה הנוטה למות ואין זה העניין כאן.
איש במערכת המשפטית הישראלית איננו חפץ להפר את העיקרון המקודש של הלחימה על החיים, גם אם הסיכויים אינם רבים.
להתרשמותי, נחלקו בני משפחתו של אשל"א בשאלה אם לנסות ולהציל את חייו אגב קטיעת רגליו, ואין זה משנה לי מי חושב מה.
האחריות שלי היא, ואין אני מוכן כי אם חלילה ילך אשל"א לבית עולמו, ייסר מי מבני משפחתו את עצמו בנימוק כי היתה לו יד בקביעת מועד הפטירה.
במילים אחרות, מערכת השיקולים של בני המשפחה על הקשיים שחוו, דאבון הלב והצורך בעבודת פרך, נפשית ופיזית אם תצלח הקטיעה לעתיד לבוא, כל אלו אינם שיקולים, על אף האנושיות שבהם, שרצוי לעת הזו לשקל.
נדמה לי שהדילמה התרכזה בשני קטבים.
האחד, אותו הטיבו לבטא אביו של אשל"א ופרופסור חורי, נוגע להיעדר הצורך לגרום סבל מיותר לאשל"א.
קטיעת רגלים היא ניתוח טראומטי גופנית שלא בטוח שגופו של אשל"א יעמוד בו ויכול וחייו יסתיימו על שולחן הניתוחים.
גם אם יצלח הניתוח, איש אינו יודע אם הזיהום לא יתפשט מעל הרגליים, מה שיחרוץ את דינו של אשל"א, בין עם קטיעה ובין בלעדיה. גם אם נצלח את כל המכשולים.
הדרך הנפשית והפיזית הממתינה לאשל"א היא תלולה, קשה, מחייבת כוח פיזי ותעצומות נפש גם יחד, ובמצבו הרגשי המוחלש, ספק אם לא יווצר מצב של הגדלת המוגבלות, שיעור הכאבים והכל לשווא.
השני, מתבטא בדבריו של הפסיכיאטר, דר' טנא, אך גם בדברי מי מבני המשפחה מתמצא באמירה כי עוד לא אבדה תקוותינו תחת השגחה וטיפול, ואם יתמזל מזלו יבוא יום והאשל"א יהיה אומנם אדם קטוע, אך אדם שלם.
כאמור, מדובר גם בהתנגשות של ערכים, התנגשות גם של רחמים, וברור לי כי גם אם לא אתערב, צריך הצוות הרפואי לבצע את הקטיעה.
כמו ב"כ היועמ"ש, סבור אני כי ההחלטה אינה צריכה להיוותר בידיו של האפוטרופוס ואינה צריכה לרבוץ על מצפון הרופאים במקרה זה.
מדובר בהחלטה מוסרית, מצפונית שהאפוטרופוס, שהוא האב, אינו צריך לשאת על שכמו.
סבור אני כי בסופו של דבר אין אני מוכן לוותר על אשל"א, וגם אם לא גדולים הסיכויים, מצווה עלינו לעשות, ככל בני אנוש, לשמר את חייו.
הואיל וכך, הנני נעתר לבקשת ב"כ היועמ"ש ברווחה ומתיר לצוות הרפואי לבצע הקטיעה, במועד הטוב בעיניו ובכפוף לכל שיקול אתי או רפואי של הצוות הרפואי.
תודותיי הכנות לבני המשפחה ולצוות הרפואי ששיתפו אותי בדעתם.
מאליו ברור כי אין צו להוצאות בנסיבות המקרה.
אני מתיר פרסום פסק דין זה בהסתייגות כי לא יפורסם כל פרט מזהה אודות הצדדים בהליך זה.
המזכירות תסגור את התיק.
ניתן היום, כ"ח אדר תשפ"ג, 21 מרץ 2023, בהעדר הצדדים.
