בפני
כב’ השופטת תמר סנונית פורר
התובע:
אלמוני, ת”ז
ע”י ב”כ עו”ד טטרו
נגד
הנתבע:
פלוני, ת”ז
ע”י ב”כ עו”ד קליר ועו”ד בן זאב
פסק דין
עניינו של פסק דין זה הוא הכרעה בשתי תביעות שהגישו הצדדים אחד כנגד השני:
תמ”ש 68331-07-20 –תביעת התובע לדמי שימוש בהתאם לפסק דין קודם שאישר הסכם בין הצדדים, ותביעה לפירוק שיתוף לפי אותו הסכם.
תמ”ש 44261-12-20 – תביעת הנתבע לסעד הצהרתי כי הדירה שרשומה על שם שני הצדדים הוא בעל הזכויות בה בלבד, וכן תביעה כספית בסך של 48,800 ₪ שהוגשה יחד עם בנו.
רקע עובדתי וההליכים המשפטיים
התובע והנתבע הם אחים.
לצורכי נוחות יכונה התובע בתמ”ש 68331-07-20 – תובע בשתי התביעות והנתבע בתמ”ש 68331-07-20 – נתבע. תובע נוסף בתמ”ש 44261-12-20 הוא בנו של הנתבע, שיכונה בנו של הנתבע.
הצדדים בעלים משותפים של דירה ברח’ —- ב—- (להלן: “הדירה”) בחלקים שווים.
אביהם של הצדדים ז”ל היה הבעלים המקוריים של הדירה. ביום 26.11.1986 האב המנוח העביר את כלל זכויות החכירה שלו בדירה לנתבע ללא תמורה, זאת לצד תנאי שצוין בהערת אזהרה לפיה ההעברה מותנית בשימור זכותו של האב המנוח לגור בדירה עד יום מותו.
ביום 12.4.1992 חתמו הצדדים על תצהירי העברה ללא תמורה (אצל עו”ד ברוך עמרמי) ושטרות ויפוי כוח בלתי חוזר של הנתבע לביצוע ההעברה, במסגרתם העביר הנתבע מחצית מזכויות החכירה לתובע. תוצאת ההעברה הינה שכל אחד מן האחים מחזיק ב-50% מהזכויות בדירה. ביצוע ההעברה הושלם על פי נסח הטאבו (שצורף בין היתר כנספח 2 לתביעת הנתבע) בשנת 1996.
האב המנוח ז”ל התגורר בדירה לצד משפחתו של הנתבע עד לפטירתו ביום 14.12.2009. הנתבע ומשפחתו גרו לצד האב המנוח בדירה לאורך תקופות שונות. החל משנת 2006 עברה המשפחה לגור בדירה באופן רציף. הנתבע ומשפחתו (כיום מדובר בו, באשתו ובבנם השני) גרים בדירה עד היום.
החל משנת 2011 היו הנתבע ואישתו בהליכי פשיטת רגל. ביום 10.10.2019 ניתן הפטר חלוט לנתבע. לגבי משמעות זו – בהמשך פסק הדין.
ביום 18.6.2012 הגיש התובע תביעה לתשלום דמי שימוש ופירוק שיתוף בדירה (תמ”ש 32665-06-12) (להלן: “התביעה הראשונה”). במסגרת ההליך הגיעו הצדדים להסכם אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 30.10.12 (להלן: “ההסכם”):
“הגענו להסכמה, התובע מתוך התחשבות במצבו הכלכלי של האח-הנתבע, נתן הסכמה לפיו האח ישלם סך של 1,200 ₪ לחודש, דמי שכירות עד ל- 15 לכל חודש. התשלום הראשון יבוצע החל מחודש ינואר 2013.
מתוך סכום התביעה סך של 20,000 ₪ יחשב כהלוואה עומדת, אשר תפרע רק במועד מכירת זכויותיו של האח בדירה.
סכום זה לא ישא ריבית והצמדה.
תרשם הערת אזהרה בלשכת רישום מקרקעין על זכויותיו של הנתבע, להימנע מביצוע עיסקה על סך של 20,000 ₪.
התובע אינו מוותר על זכותו להגיש בעתיד תביעת פירוק שיתוף , היה והנתבע לא יעמוד בתשלום דמי השכירות”.
יודגש – במעמד אישור ההסכם היה הנתבע מיוצג. כמו כן נכחו עימו גם בנו (שתובע עימו בתביעתו) וגם אישתו.
בהמשך לאישור ההסכמות במעמד הדיון ניתן גם צו ללשכת רישום המקרקעין לרשום הערת אזהרה על זכויות הנתבע לטובתו של התובע ולהימנעות מעשיית כל עיסקה בנכס עד לתשלום של 20,000 ₪.
לאחר שההסכם אושר, החלו הצדדים לנהוג על פיו. בהתאם שילם הנתבע דמי שימוש בשנים שחלפו מאז בסכום כולל של 48,800 ₪. התובע צירף טבלת תשלומים כנספח ג’ לכתב התביעה. שני הצדדים אישרו קבלת סכום כולל זה בהליכים.
ביום 3.2.2019 הגיש הנתבע תביעה לביטול ההסכם (תה”ס 3170-02-19) (להלן: “התביעה השנייה”). במסגרת תביעה זו עתר הנתבע לביטול העברת הזכויות משנת 1992 ולביטול ההסכם בתביעה הראשונה. גם בתביעה זו היה הנתבע מיוצג. לאחר שהתברר בקד”מ כי הנתבע בהליכי פש”ר הוא התבקש להביא אישור של בימ”ש לצורך המשך ההליכים. ביום 28.10.2019 לאחר שלא הוגש אישור לניהול ההליכים, התביעה נמחקה מחוסר מעש.
להשלמת הרקע העובדתי יצויין כי ביום 17.1.21 אירעה שריפה משמעותית בדירה. אדרש למשמעות הכספית של כך ולטענות הצדדים בעניין זה, בהמשך פסק הדין.
ביום 30.7.20 הגיש התובע את התביעה לפירוק שיתוף ודמי שימוש בהתאם להסכם (תמ”ש 68331-07-20). במסגרת התביעה עותר התובע כי ייקבע כי הנתבע לא שילם את דמי השימוש בהתאם להסכם וצבר חוב בגובה של 45,400 ₪. בנוסף, מאחר ובהסכם בין האחים הוסכם כי ככל שהנתבע לא יעמוד בתשלום דמי השימוש ניתן יהיה להגיש תביעה לפירוק שיתוף, עותר התובע גם לפירוק השיתוף בדירה.
ביום 13.12.20 התקיים קד”מ בתביעת התובע. בעת הדיון טען הנתבע כי בכוונתו להגיש תביעה לגבי הזכויות בדירה. בהתאם לכך נקבע מועד דיון נוסף.
ביום 21.12.20 הגיש הנתבע תביעה (תמ”ש 44261-12-20) בה עתר לסעד הצהרתי למחיקת זכויותיו של התובע בדירה וכן להחזר כספים שהוציא לגבי הדירה בסך של 48,800 ₪.
בהמשך הגיש הנתבע בקשה לתיקון כתבי טענותיו בשני ההליכים. ביום 10.3.21 נעתרה כב’ הרשמת בתביעה של התובע לתיקון כתב הגנה לבקשת הנתבע. ביום 30.3.21 נעתרה כב’ הרשמת לבקשתו של הנתבע לתיקון כתב התביעה.
ביום 24.10.21 התקיים קד”מ בשתי התביעות בסופו נקבעו התביעות להוכחות.
ביום 15.11.21 אישרה כב’ הרשמת את הסכמת הצדדים כי בכל הנוגע לתביעת הנתבע יימחקו סעיפים ה’ ו-ו’ לתביעה (סעד הצהרתי שהתובע חייב לשלם לנתבע ובנו הוצאות שהוציאו עבור שיפוץ, תיקון, השבחת הדירה לרבות בגין השריפה והכל משנת 1996, וכן סעד הצהרתי כי התובע חייב לפצות את הנתבעים בגין מחצית הנזקים שנגרמו לתכולה כתוצאה מהשריפה), על משמעות מחיקה זו וטענות הנתבע כעת בהמשך.
בתיקים התקיימו 5 דיונים (3 דיוני קד”מ ו-2 דיוני הוכחות). הוגשו סיכומים בכתב בשני התיקים במאוחד ובהתאם לכך ניתן כעת פסק הדין.
התביעות מוכרעות יחדיו. ראשית אדון בתביעתו של הנתבע שעניינה עצם הזכויות במקרקעין. לאחר הכרעה במצב הזכויות במקרקעין ניתן יהיה להכריע בתביעת התובע.
פסק דין בתביעת הנתבע לסעד הצהרתי לביטול הזכויות ותביעה כספית
הסעדים המבוקשים במסגרת תביעת הנתבע הם כדלהלן:
צו המורה ללשכת רישום המקרקעין למחוק מרישומיהם את בעלות התובע במחצית הזכויות בדירה.
צו המורה ללשכת רישום המקרקעין לרשום את הנתבע כבעל מלוא הזכויות בדירה.
סעד הצהרתי כי לנתבע אין כל חוב כלפי התובע.
סעד כספי של חיוב התובע בתשלום לנתבע של סך של 48,800 ₪, שהם סכומים ששולמו לתובע כדמי שימוש בהתאם להסכם בין הצדדים.
התובע עותר לדחיית כל רכיבי התביעה.
א. דיון והכרעה בסעד ההצהרתי
הנתבע עותר לסעד הצהרתי שמשמעותו ביטול ההעברה שבוצעה בשנת 1992 ונרשמה בשנת 1996 וקביעה כי מלוא הזכויות בדירה הן שלו.
הנתבע טוען כי יש להורות על ביטול הרישום מאחר והתובע הפעיל עליו כפיה שיסכים להעברת זכויותיו בדירה; עשק אותו; נטען כי הנתבע במצבו לא יכול היה להתקשר בהסכם מאחר והוא: “אדם קשה יום ולקוי דעת, בעל “רמה שכלית גבולית”, אשר “מתקשה להביע דעה”” (סעיף 11 לתביעת הנתבע). בנוסף טוען הנתבע כי גם להסכם שאושר בבימ”ש מצבו הנפשי והשכלי (סעיף 32 לתביעת הנתבע) לא יכול היה לקבל החלטה מושכלת לגבי המתווה והוא היה נתון לאיומים מצד התובע ובני משפחתו. כמו כן טוען כי המתווה הוצע מבלי שניתנה תשומת הלב לכך שניתן נגדו צו כינוס נכסים (סעיף 32 לתביעת הנתבע).
הנתבע לא הצביע על מקום שבו עידכן את בימ”ש או הצד השני כי יש צו כינוס או כי הדבר נטען על ידו או על ידי ב”כ בתביעה הראשונה. גם לא על ידי בני משפחתו שנכחו בדיון ובאישור ההסכם.
התובע עותר לדחיית התביעה לגבי הסעד ההצהרתי. התובע מדגיש כי ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין מלמד כי הנתבע זנח את הטענות לגבי העברת הזכויות בדירה. הוא עותר לדחיית כל הטענות לגבי פגמים בכריתה ומדגיש כי ההסכם אושר בדיון בבימ”ש והנתבע היה מיוצג לכל אורך ההליך. התובע טוען כי התביעה מהווה ניצול לרעה של הליכי בימ”ש.
בנוסף העלה התובע מספר טענות סף שיש לדון בהן גם כסדרן.
העדר יריבות בנושא הדירה בין בנו של הנתבע – המופיע כתובע בתביעה – לבין התובע – התביעה הוגשה גם בשמו של בנו של הנתבע. הנתבע לא נימק ולא הסביר מה עילת התביעה שיש לבנו בהיבט של הזכויות בדירה. הקשיים בענין זה הוצפו כבר בקד”מ. לבנו של הנתבע אין עילת תביעה הקשורה לזכויות בדירה ולא היה מקום כי התביעה תוגש על ידו בעניין זה. על כן התביעה בעניין זה מולו נדחית.
טענת התיישנות – לטענת התובע התביעה התיישנה בהתאם למועדים הרלוונטיים:
העברת הזכויות מהנתבע לתובע נערכה בשנת 1992. שני הצדדים צירפו תצהירי העברת הזכויות שנחתמו ביום 12.4.1992 על ידי שניהם. התצהירים נחתמו בפני עו”ד עמרמי.
צורף על ידי הנתבע גם שטר העברת הזכויות אשר נחתם על ידי עו”ד עמרמי בשמו מכוח יפוי כוח בלתי חוזר עליו חתם (נספח 4 לתביעת הנתבע). צורף יפוי כוח בלתי חוזר מיום 12.4.1992 שחתם הנתבע לעו”ד עמרמי מיום (נספח 5 לתביעת הנתבע).
שני הצדדים צירפו נסחי טאבו מהם עולה כי ההעברה הושלמה ברישום בשנת 1996.
הנתבע עותר לביטול ביצוע ההעברה.
חתימת המסמכים בין הצדדים לגבי ההעברה הייתה ביום 12.4.1992. גם ייפוי הכוח הבלתי חוזר לעו”ד עמרמי נחתם ביום זה. התביעה לביטול ההעברה הוגשה ביום 21.12.2020. על כן חלפו מעל ל-28 שנים מעת ביצוע ההעברה ועד הגשת התביעה. בהתאם לחוק ההתיישנות וגם בהתחשב בהתיישנות הארוכה המתייחסת לסוג זה של מקרקעין התקופה חלפה.
לטענת הנתבע כי יש להתחשב במועד בו נרשמו הזכויות בשנת 1996 ועל כן טוען כי חלפו רק 24 שנה ועל כן לא חלה התיישנות – דין טענה זו להידחות. השורש ממנו נוצרה העברת הזכויות נוצר במסמכים עליהם חתמו הצדדים בשנת 1992. את המסמכים הללו שיצרו את השורשים לביצוע העברת הזכויות מבקש הנתבע לבטל. ניכר כי הנתבע ער לבעיית ההתיישנות ועל כן נתלה למועד הרישום בלבד. אולם אין בכך על מנת להועיל לו מאחר והוא עצמו צירף מסמכים המעידים כי העסקה בוצעה בשנת 1992 ולא הסביר כלל מה הוא חפץ לבטל בהבחנה בין שתי התקופות.
הנתבע רומז שורה של סברות, השערות, טענות מדוע הרישום מאוחר לחתימת הצדדים על המסמכים אולם הוא לא הוכיח אותן ולו במקצת. עו”ד עמרמי לא זומן לעדות על ידו. התיק מלשכת רישום המקרקעים לא הוגש במלואו. טענותיו לגבי הפעלת לחצים ונוכחות של בני משפחת התובע בעת החתימה לא הוכחו כלל.
אשר על כן ניתן היה לדחות את התביעה לסעד הצהרתי כבר עתה בשל התיישנות.
עם זאת מאחר ונשמעו הוכחות, הרי שגם לגופן של טענות דין התביעה להידחות.
טענות להעדר גמירות דעת בשל מצבו הנפשי/שכלי/אישי של הנתבע – הנתבע טען כי הוא לקוי דעת, מוגבל בשכלו וביכולותיו (סעיף 11 לתביעת הנתבע, סעיף 2 לסיכומיו). בשל כך טען מצבו אינו מאפשר לו להתקשר בעיסקאות ובפרט לא עסקה שכזו. על כן טען כלל לא ניתן לראות בחתימה על התצהירים עסקה שנכרתה. בהמשך טען כי פרטי העסקה ומשמעותם כלל לא הוסברו לו. עוד הוסיף כי הוא הובל (סעיף 3 לסיכומים) על ידי אשתו של התובע, הוריה והתובע ועל כן אין לראות בחתימתו אות להסכמה כלשהי מצדו (סעיף 3 לסיכומים). כמו כן טען כי הוכח כי הוא סירב לחתום על העברת הזכויות ועמד על כך שהוא לא רוצה לחתם ועל כן אפילו אם הבין את פרטי העסקה הרי שהתהגנותו הייתה ידועה לתובע ומלמדת שלא הייתה גמירות דעת מצידו.
אמירות נחרצות. אולם הוכחות בצידן – אין.
בנספח 1 לתביעת הנתבע צורפו מסמכים שהנתבע כינה אותם: “מסמכים ובהן עדויות בדבר לקות הדעת של ***”. בחינת מסמכים אלה מעלה כי אין בהם לעמוד ברף ההוכחה הנדרש.
צורף מסמך בודד מיום 29.1.2004 – שנים ארוכות לאחר חתימת המסמכים – ותביעתו של הנתבע ככל שניתן להבין משהו ממסמך בודד זה נדחתה. צוין כי: “לתובע רמה שכלית גבולית והנכות הקיימת תואמת את מצבו”. אין במסמך זה כל אישור כי בשנת 1992 לא יכול היה הנתבע להתקשר בעסקה בשל מצבו כנטען.
המסמך הבא שצורף הוא מיום 24.4.2019. כל המסמך הושחר על ידי הנתבע על מנת לא לפגוע בפרטיות בנו הנוסף של הנתבע. המשפט היחידי שהושאר: “בהמשך בשיחות נפרדות על כל אחד מההורים, עלה כי האב מתקשה להביע דיעה”. אין במשפט זה משנת 2019 על מנת לענות על העדר יכולתו של הנתבע לחתום על מסמכים בשנת 1992.
אין כל מסמך המעיד כי הנתבע לא יכול להתקשר בעיסקאות, אין כל מסמך המעיד כי הוא נזקק לעזרה בקבלת החלטות או לא מסוגל לקבלן.
הנתבע לא התייחס לעובדה כי בכל ההליכים המשפטיים כולל הנוכחי הוא מיוצג ומיוצג היטב. ייצוגו ללא העלאת טענת העדר כשרות או פסלות חלילה מעידים כי הוא מסוגל ויכול לקבל החלטות גם בהליכים המשפטיים. דבר המעיד כי הטענה כי אינו מסוגל לקבל החלטות בנושאים משמעותיים לא הוכחה ולו במקצת.
הנתבע לא הראה כי העלה טענה זו לגבי מצבו בהליך פש”ר והרי בוודאי שלטענה זו מול שלל הנושים יכולה להיות נפקות. הנתבע נמנע מלהביא ראיות משמעותיות מתיק פש”ר שיכלו לשפוף אור על מצבו הכלכלי והאישי כפי שביקש.
הנתבע לא הביא ולו עד אחד לתמוך בטענה זו. לא ביקש מינוי של מומחה רפואי ולא הביא די מסמכים רפואיים לתמוך בטענה זו.
תשובותיו של הנתבע בחקירתו לגבי מצבו והעדר מסמכים רפואיים מתאימים לתמיכה בטענותיו לא היו מספקות (ראו: פרוט’ מיום 20.11.22, עמ’ 48 שורות 13-32).
לא למותר לציין כי בני משפחתו של הנתבע ליוו אותו בכל ההליכים המשפטיים בצירוף ייצוגו בכל ההליכים ואיש לא העלה טענה בדבר חוסר יכולתו לקבל החלטות.
יתרה מכך, הנתבע לא נתן מענה אם יכול היה להתקשר בעסקה עם אביו המנוח לקבלת הזכויות ממנו והתחייבות כלפי האב להמשך מגוריו מדוע לא יכול היה להתקשר בעסקה לאחר מספר שנים להעברת מחצית זכויותיו. שהרי אם חוסר היכולת הוא מוחלט הוא אמור לחול גם על ההעברה מהאב. לכך לא הייתה כל התייחסות.
בנוסף, ההתרשמות הישירה מהנתבע ובפרט מחקירתו כי גם אם התקשה, והמעמד גם של העדות הוא באופן טבעי בסוג כזה של תביעות קשה ומאתגר, הוא הביע את עמדתו בצורה נחרצת וברורה וידע להביע את עמדתו גם אם רק בצורה פשוטה אך ברורה וישירה.
התובע נשאל על מצבו של הנתבע בחקירתו והשיב: “הוא יודע טוב מאוד מה הוא עושה. […] בן אדם רגיל לכל דבר.”. עם זאת ציין בהגינותו כי ריחם עליו בשל מצבו (ראו: פרוט’ מיום 16.11.22, עמ’ 30 שורות 17, 24).
על כן דין טענה זו להידחות.
טענות לפגמים בכריתה בשל טענות לעושק וכפייה – בהמשך טען הנתבע כי יש להורות על ביטול ההעברה בשל טענות לעושק וכפייה. הנתבע טען כי הופעל עליו לחץ לא לגיטימי ואיומים, חתם מתוך פחד וכי לולא האיומים וההפחדות לא היה חותם על העסקה (סעיף 8.1 לסיכומים). בנוסף טען כי חתימתו על מסמכי ההעברה מהווה ניצולו של התובע אותו ואת מצבו וכי הוא חתם מבלי להבין על מה הוא חותם ומבלי שפרטי העסקה הוסברו לו. טען כי תנאי העסקה גורעים ביותר מאחר וההעברה הינה ללא תמורה וללא שהובטח לו ולבני משפחתו להתגורר בה לכל ימי חייהם ועל כן יש לבטלה בשל עילת העושק.
גם בענין עילות אלה הועלו טענות קשות, אולם לא הובאו לא ראיות ולא עדים לתמוך בהן. אפילו לא אשתו ששב וטען על מעורבתו בנושאים אלה.
סעיף 17(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל”ג-1973 קובע כי: “מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה.”
הנתבע מלבד טענה כללית על אירוע החתימה וכי התובע ומשפחתו כפו עליו את החתימה לא הוכיח רכיב זה ולו במקצת. הוא לא ביקש להביא לעדות בני משפחה נוספים של התובע, לא ביקש להעיד את עו”ד עמרמי שערך את העיסקה. לא הסביר מה היה האיום או כיצד נכפה עליו לעשות כן.
כמו כן אין הנתבע מתייחס לעובדה כי האב המנוח היה עוד בחיים ומדוע לא פנה אליו לעזרתו לא בסמוך לחתימה ולא לאחר מכן ובפרט כאשר התגורר עימו תקופות ארוכות עד לפטירתו.
סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל”ג -1973 קובע: “מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה.”
הנתבע לא פירט ולא נימק את התקיימות תנאי סעיף זה. לצורך ביטול על פי עילת העושק יש להוכיח שלושה תנאים מצטברים: הראשון – מצוקה, חולשה נפשית או פיזית או חוסר ניסיון של הנעשק בכריתת החוזה; השני – ניצול מצבו של הנעשק כדי לגרום לו להתקשר בחוזה; השלישי – תנאי החוזה גרועים מהמקובל במידה בלתי סבירה. הנתבע לא פירט את התקיימות שלושת התנאים כדבעי באף שלב של ההליך. לא די בהעלאת טענות חמורות על מנת לעמוד בתנאי סעיף זה בפרט לאור חלוף הזמן והשלמת הרישום והתנהלות ידועה כי הזכויות עברו שנים על גבי שנים טרם הגשת התביעה.
הרושם הוא כי הנתבע סבר כי די בכך שיגיד כי מצבו לא אפשר לו לחתום על עיסקאות (נושא שלא הוכח ולו במקצת) יחד עם הטענה כי העביר זכויות בנכס מקרקעין וכי היה מאויים ממשפחת התובע על מנת לעמוד בתנאי הסעיף, ולא היא.
אין גם כל הסבר של הנתבע מדוע העלה טענות אלה רק עתה. הנתבע גם לא הסביר מדוע בהליכי פש”ר שבוודאי היה מסייע לו, אם היה מגדיל את מסת נכסיו ויוצא מהליכי פש”ר מהר יותר לא העלה טענות אלה. הנתבע נמנע מלהביא ראיות משמעותיות מתיק פש”ר שיכלו לשפוף אור על מצבו הכלכלי והאישי כפי שביקש.
הנתבע לא נתן משקל לעובדה כי היה מיוצג בכל ההליכים ובכ”ז לא העלה קודם לכן טענות אלה ועמד עליהן.
התובע תיאר בחקירתו את פרטי החתימה והדגיש כי הנתבע ידע היטב על מה הוא חותם (ראו: פרוט’ מיום 16.11.22, עמ’ 34-38). ההתרשמות הייתה כי גרסתו מפורטת ומהימנה.
אשר על כן הטענות לגבי ביטול ההסכם בשל פגמים בכריתה של כפייה ועושק – נדחות.
טענות הנתבע כי העברת הזכויות הינה מתנה ועל כן הוא יכול לחזור ממנה בשל התנהגות התובע – הנתבע לא פירט סוגיה זו באופן מספק כלל. עם זאת דינה של הטענה להידחות. הטענה לאפשרות לחזרה מהמתנה בשל התנהגות מחפירה אינה מתייחסת לכך שאין מדובר בהתחייבות לתת מתנה אלא מתנה שהושלמה במסמכים שנחתמו לרובת יפוי הכוח הבלתי חוזר וכן הושלמה ברישום. על כן המתנה כבר הושלמה ואין מדובר בהתחייבות עתידית על כן לא ניתן לחזור ממנה על פי סעיף 5(ג) לחוק המתנה. בנוסף, התובע הסתמך על המתנה – המסמכים נחתמו, הרישום בוצע, בהמשך הוגשה התביעה הראשונה והצדדים הסכימו בה על תשלום דמי שימוש ולא נקבע כי המתנה בטלה – על כן ניתן לראות כי התובע הסתמך ושינה מצבו בשל קבלת המתנה (סעיף 5(ב) לחוק המתנה) ובהתאם לחוק במצב זה לא ניתן לחזור מהמתנה.
השתק שיפוטי מצידו של הנתבע – התנהגות הנתבע לאורך השנים בשורה של הצהרות בהליכים משפטיים ובחתימה על מסמכים בהליכים בפני רשויות ובפני בימ”ש מהווה כעת חזרה מהצהרות אלה ויש לקבוע כי מדובר בהשתק שיפוטי המונע ממנו להעלות טענות אלה.
עקרון ההשתק השיפוטי, המבוסס על עקרונות ההגינות בהליך השיפוטי ותום הלב, משתיק בעל דין מהעלאת טענות סותרות בהליכים שונים:
“הטענה בדבר השתק שיפוטי יכולה להתעורר מקום בו אחד מבעלי הדין מעלה טענות עובדתיות או משפטיות סותרות באותו הליך עצמו או בשני הליכים שונים […] התכלית שמאחורי ההשתק השיפוטי היא למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי המשפט […] בעוד שתורת ההשתק מכוח מצג מתמקדת בצדדים ובמערכת היחסים ביניהם, הרי הדגש בהשתק השיפוטי הינו על היחס בין בעל הדין לבין בית המשפט. מכך אף נובע שתחולתו של ההשתק השיפוטי אינה מוגבלת למצב דברים בו מדובר באותם מתדיינים בהליך הראשון ובהליך המאוחר […] זאת ועוד, טענה בדבר השתק שיפוטי יכולה לעלות בלא קשר לנושא המשפטי המהותי העומד על הפרק”.
ראו: רע”א 4224/04 בית ששון בע”מ נ’ שיכון עובדים בע”מ, פ”ד נט (6) 625, 633 (8.12.2016).
ההלכה קבעה כי בעל דין שטען טענה עובדתית בהליך אחד מושתק מלטעון טענה סותרת בהליך אחר:
“הלכה היא כי בעל דין אשר טען טענה משפטית או עובדתית מושתק מלטעון – בהליך אחר או בגדרי אותו הליך – טענה הסותרת טענה זו. כלל זה, המכונה השתק שיפוטי, נגזר מעקרון תום הלב ונועד לשמור על טוהר ההליך השיפוטי ולמנוע ניצול לרעה של בתי המשפט [ראו, למשל: ע”א 513/89 Interlego A/S נ’Exin-Lines Bros.S.A., פ”ד מח(4) 133, 194 (1994) [..]; רע”א 4224/04 בית ששון בע”מ נ’ שיכון עובדים והשקעות בע”מ, [פורסם בנבו] פסקה 8 לפסק דינו של השופט (כתארו אז) א’ גרוניס (8.3.2005) [..]; ע”א 6181/08 וינוקור נ’ ממונה מס ערך מוסף עכו, [פורסם בנבו] פסקה 10 (28.8.2012)]. תנאי להפעלת ההשתק השיפוטי הוא כי הטענה אשר השתקתה מתבקשת סותרת טענה אחרת שהעלה אותו בעל דין. יש הסבורים כי תנאי נוסף לתחולתו של ההשתק השיפוטי הוא כי אותה טענה קודמת וסותרת הניבה לטוען טובת הנאה בגדרי ההליך בו נטענה [..]. מנגד, יש הסבורים כי בנסיבות מסוימות ניתן לוותר על דרישה זו[..].”
ראו: ע”א 9056/12 קינג נ’ פקיד השומה ירושלים סעיף 11 לפסק דינו של כב’ השופט דנציגר (4.8.2014).
כפי שיפורט להלן הנתבע טען טענות סותרות לטענותיו בהליכים קודמים לאורך שנים ובשורה של מצגים שונים. מצגים אלה הניבו לו גם טובת הנאה בגדרי ההליך הקודם והוא מנסה גם כי הסתירה תניב לו כעת טובת הנאה. לכך לא ניתן להעתר.
גם אם אלך לקראת הנתבע ואתייחס לסתירות בטענותיו החל משנת 2010 הרי שהדבר לא יועיל לו.
התובע צירף (נספח ב’ לכתב ההגנה בתביעת הנתבע) כי ביום 16.6.2010 חתמו הצדדים יחד עם אשתו של הנתבע על הסכם שכירות. בהסכם השכירות צויין בוהואיל כי האחים הם בעלים במשותף ובחלקים שווים בדירה. בהתאם לכך גם נקבע שכר דירה בסך של 1,000 ₪ בלבד.
בהמשך לכך הוגשה התביעה הראשונה ביום 18.6.2012. הנתבע אמנם טען טענות בכתב ההגנה כלפי רישום הזכויות אולם טען כי יגיש תביעה לגבי כך ולא הגיש.
במסגרת התביעה הראשונה הצדדים הגיעו להסכם שיסודו הוא כי הזכויות בדירה הן בחלקים שווים. סכום השכירות שנקבע התחשב בזכויות שני הצדדים בדירה. יודגש – במעמד אישור ההסכם היה הנתבע מיוצג. כמו כן נכחו עימו גם בנו (שתובע עימו בתביעתו) וגם אישתו. הוא לא הביע כל תרעומת על הסכמה זו וההסכם אושר בדיון במעמד הצדדים.
בהסכמה זו של הנתבע שקיבלה תוקף של פסק דין הביע הנתבע מפורשות את עמדתו והסכמתו המחודשת כי הזכויות בדירה הן שוות.
אם בכך לא די – לאחר ביצועו של ההסכם פעלו הצדדים על פי ההסכם והנתבע שילם בעצמו או באמצעות בנו תשלומים בהתאם להסכם עבור דמי השימוש (התובע צירף טבלת תשלומים כנספח ג’ לכתב התביעה). שני הצדדים אישרו בהליך כי שולם סכום משמעותי של 48,800 ₪ עבור דמי השימוש. קרי גם בהתנהגותו בפועל פעל הנתבע ובני משפחתו על פי ההסכם. בכך הביע הנתבע גם בהתנהגות אישור מחודש לכך שהזכויות בדירה שוות.
ביום 3.2.2019 – 6 וחצי שנים לאחר אישור ההסכם – הגיש הנתבע את התביעה השנייה ובה עתר לביטול ההסכם. במסגרת תביעה זו עתר הנתבע לביטול העברת הזכויות משנת 1992 ולביטול ההסכם בתביעה הראשונה. גם בתביעה זו היה הנתבע מיוצג. לאחר שהתברר בקד”מ כי הנתבע בהליכי פש”ר הוא התבקש להביא אישור של בימ”ש לצורך המשך ההליכים. ביום 28.10.2019 לאחר שלא הוגש אישור לניהול ההליכים, התביעה נמחקה מחוסר מעש. הנתבע היה מיוצג ובנו נכח בקד”מ בתביעה השנייה. והנה – למרות שאמור להיות לנתבע אינטרס ראשון במעלה לקדם את התביעה השנייה ובפרט כאשר הוא בהליכי פש”ר הוא זונח תביעה זו.
בתביעה השנייה שהגיש הנתבע, הוגשו על ידו מסמכים שהגיש בהליך פש”ר. והנה – מתברר כי הנתבע לא רק שדיווח לבימ”ש של פש”ר בזמן אמת על תשלום דמי השימוש בהתאם להסכם שאושר אלא שביקש שהדבר יגרום להפחתת התשלומים (נספח א’ לכתב הגנה מיום 29.5.2019 שהוגש לתביעה שכנגד של התובע). גם פה הנתבע היה מיוצג על ידי עו”ד בהליך בבימ”ש למשפחה ובהליך פש”ר:
קרי הנתבע הסתמך על ההסכם בהליך פש”ר וביקש אף להניב ממנו טובת הנאה בגדרי ההליך בו נטענה.
לכך יש להוסיף כי הנתבע גם צירף (נספח א’ לכתב הגנה מיום 29.5.2019 שהוגש לתביעה שכנגד של התובע) פרוט’ מדיון בהליך פש”ר שם הסתמך בימ”ש המחוזי על מצב הזכויות בדירה וייחס לנתבע מחצית הזכויות בדירה. בימ”ש המחוזי ציין בהחלטתו מיום 16.3.2017 (במסגרת פש”ר) כי: “בנוסף החייבים מתגוררים בדירה בהשייכת במחציתה לחייב ומחציתה האחרת לאחיו של החייב”.
העולה מכך שגם בהליכי פש”ר טען הנתבע כי הזכויות בדירה הן בחלקים שווים.
העולה מכך כי המצג שהוצג על ידי הנתבע בהליכי פש”ר הוא כי יש לו מחצית זכויות בדירה וכן דיווח על דמי השכירות בהתאם להסכם שאושר וקיבל תוקף של פסק דין, ואף צירף לבימ”ש של פש”ר את פרוט’ הדיון ואישור ההסכם ופסק הדין.
להשלמת התמונה יצויין כי התביעה הנוכחית הוגשה רק לאחר הגשת תביעת התובע ולמעשה כהגנה מפניה וכתשובה נגדית להגשתה. חזקה על בעל דין שסבור כי זכויות הקניין שלו נפגעות ומשמעותית לא יחכה להעלות טענה זו רק כטענת הגנה אלא יפעל לממש זכויותיו.
אשר על כן ולסיכום חלק זה – הנתבע הציג מצג סותר ושונה בהליכים הקודמים ממה שהוא טוען כעת. מדובר היה במצג נמשך ומתחדש ובמהלך מספר הליכים משפטיים.
אשר על כן אין מקום ואין גם נימוק משכנע לשינוי הגירסאות וסתירתן החזיתית וגם מכוח ההשתק השיפוטי יש מקום לדחות את תביעתו לסעד הצהרתי.
אשר על כן ולאור כל הנימוקים המצטברים – אני מורה על דחיית רכיב התביעה של הסעד ההצהרתי לגבי הדירה.
ב. דיון והכרעה בסעד הכספי
הנתבע תבע גם סעד כספי של חיוב התובע בתשלום לנתבע של סך של 48,800 ₪. מדובר בסכומים ששולמו בהתאם להסכם שקיבל תוקף של פסק דין כדמי שימוש בהתאם להסכם בין הצדדים.
מאחר ונקבע על ידי לעיל כי רכיב הסעד ההצהרתי נדחה, הרי שהזכויות בדירה שוות.
בהסכם שאושר כפסק דין התחייב הנתבע בתשלום דמי שימוש בשל מגוריו בדירה בסך של 1,200 ₪ לחודש. הצדדים פעלו על פי ההסכם והחל מחודש 1/2013 ועד לחודש 10/2018 שולמו דמי השימוש בהתאם להסכם בסכומים משתנים – חלק מהחודשים תשלום מלא וחלק מהחודשים תשלום חלקי. התובע צירף בנספח ג’ פירוט מדוקדק לפי חודשים וסכומים.
את הסכום ששולם על ידי הנתבע הוא עותר כעת להשיב.
דין רכיב תביעה להידחות.
החיוב בדמי השימוש הוא תוצאה של הסכם שקיבל תוקף של פסק דין. אין התייחסות מספקת של הנתבע לשני הרכיבים שהוא עותר כעת לבטל – גם ההסכם וגם פסק הדין.
עיקר הנימוק עליו הסתמך הנתבע כי תביעתו לסעד הצהרתי תתקבל ועל כן לא יהיה עליו לשלם דמי שימוש ועל כן בימ”ש יורה על השבת הכספים ששילם לתובע.
אין בידי לקבל טענות אלה. הסעד ההצהרתי נדחה. הזכויות בדירה שוות. הסכם אושר וקיבל תוקף של פסק דין. ציינתי לעיל ארוכות כי הנתבע היה מיוצג, לווה בבני משפחתו – אשתו ובנו – בעת ההגעה להסכמות ובאישור ההסכם. הנתבע לא שיכנע מה העילה כעת לביטול של ההסכם ופסק הדין.
בכל הנוגע לעילת התביעה של בנו של הנתבע – אין מחלוקת כי הבן שילם חלק מהתשלומים. הבן מלווה את אביו ומסייע לו בצורה מעוררת התפעלות כל השנים. ניכר כי הבן לקח אחריות על המשפחה ומסייע להוריו. זאת גם עלה מהמסמכים שצורפו מהליכי פש”ר, וזאת עוד מגיל צעיר במיוחד.
עם זאת סיועו של הבן לאביו – כסיוע של בן לאב – ותשלום מרצונו ולבחירתו בשם ועבור אביו לתובע אינו מקנה לו זכות חזרה לתובע ודרישה להשבת הכספים.
רכיב התביעה להשבת הכספים לבן לא נומק די הצורך ולא הוכח, למעט כי הבן שילם עבור האב חלק מתשלומי דמי השימוש.
העובדה כי צד שלישי משלם עבור החייב על פי פסק הדין את החיוב אינה הופכת את הצד שקיבל את הכספים כחייב השבה לצד השלישי.
הבן בחר מרצונו (ובשל אחריות משפחתית וקשרי משפחה הדוקים) לשלם בהתאם לפסק הדין. אין הדבר הופך אותו לבעל עילת תביעה כספית כנגד התובע.
טענת הנתבע כי בשל ההפטר לא היה מקום לגביית דמי שימוש ממנו ועל כן יש להורות על השבתם – לטענת הנתבע ההסכם מכוחו חוייב בדמי שימוש לא יכול לעמוד מאחר שבימ”ש עת אישר את ההסכם לא ידע כי הנתבע מצוי בהליך פש”ר, ושחודשים לפני אישור ההסכם ניתן צו עיכוב הליכים ולא ניתן היה לנהל הליכים נגדו. על כן טוען הנתבע לא ניתן היה לחייב את הנתבע במועד פסק הדין בכל חיוב כספי ואין נפקות לפסק הדין שאישר את ההסכם (סעיפים 18-19 לסיכומים).
לאחר בחינת טענת הנתבע בעניין זה ובחינת המסמכים שצורפו על ידו בהליכים הקודמים, דין טענה זו להידחות.
הנתבע לא הוכיח כי התובע ידע כי הוא מצוי בהליכי פש”ר בעת ההסכם. בנוסף, התנהלות הנתבע גם בעניין זה המנסה לדלג בין ההליכים השונים וסוגי המצבים המשפטיים ולנצלם לטובתו, אינה תמת לב. דבר התומך גם הוא בשל שיקולי תום לב שלא לאפשר לנתבע להשתמש בטענת ההפטר. ויודגש – הנתבע היה מיוצג. בני משפחתו נכחו באולם, לרבות אשתו שיחד עימו הייתה בהליכי פש”ר. לנתבע אין כל הסבר מדוע לא עידכן בתביעה הראשונה כי יש הליך פש”ר בעניינו. או אז יכול היה ליהנות באופן לגיטימי מהליכי פש”ר. הרושם הוא שהמניעה אינה מקרית. בנוסף, בהמשך, בתביעה השנייה שהוגשה על ידי הנתבע הוא הציג מסמכים המעלים כי הוא דיווח לבימ”ש המחוזי על ההסכם ועל הזכויות בדירה וביקש בשל כך גם להפחית את התשלחומים החודשיים בהם חוייב בהליך פש”ר.
בתביעה השנייה, כפי שפורט לעיל, הוכח כי הנתבע דיווח לבימ”ש של פש”ר בזמן אמת על תשלום דמי השימוש בהתאם להסכם שאושר אלא שביקש שהדבר יגרום להפחתת התשלומים (נספח א’ לכתב הגנה מיום 29.5.2019 שהוגש לתביעה שכנגד של התובע):
קרי הנתבע הסתמך על ההסכם ופסק הדין בהליך פש”ר וביקש אף להניב ממנו טובת הנאה בגדרי ההליך בו נטענה. הנתבע צירף את ההסכם ופסק הדין לבימ”ש המחוזי. בימ”ש המחוזי בהחלטתו מיום 16.3.2017 בה צויין כי הזכויות בדירה משותפות עם האח ודמי השימוש שנדרש לשלם, קיבל את עמדתו של הנתבע ואת טענותיו לגבי מצבו הכלכלי הנובעות גם מטענות אלה. על כן אין מקום לאפשר לו כעת מטעמי תום לב, מניעות והשתק לטעון כי בשל הליכי פש”ר אין לחייבו בדמי שימוש.
גם בעניין ההפטר בחר הנתבע שלא להעיד את אשתו שיחד עימה היה ההליך, לא את ב”כ שייצג אותו שם ולא צירף את כלל המסמכים מהתיק שם שיכלו לשפוך אור מלא על טענותיו ומצבו.
לנתבע לא היה כל הסבר מדוע אם צו הכינוס ניתן ביום 5.8.2012, לאחר שהוגשה התביעה הראשונה על ידי התובע, ומדוע אם צויין מפורשות בצו הכינוס כי יש לשלוח אותו לכל הנושים לא ציין את התובע כנושה שלו.
בנוסף לכך במסגרת התביעה השנייה שהייתה בעת הליכי פש”ר התבקש הנתבע להביא אישור של בימ”ש המחוזי לניהול ההליך בו ביקש לקבוע כי מלוא הזכויות בדירה שלו ונמנע מכך, כאמור לעעל. על התביעה נמחקה מחוסר מעש. גם התנהלות זו תומכת באי העתרות כעת לשימוש שמנסה לעשות הנתבע בקבלת ההפטר.
עוד יצויין כי בנספחי התביעה שהגיש הנתבע בחלק המתייחס להליכי פש”ר ובפרט נספח 7 שבו מסמכים מההליך בחר להשחיר חלקים מהותיים כגון מה סך חובותיו, מה הם מספר נושיו.
אשר על כן הטענה לגבי אי תשלום דמי השימוש בשל ההפטר – נדחית.
טענת הנתבע כי יש להורות לכל הפחות על קיזוז כספים ששילמו הוא ובנו בשל נזקי השריפה שאירעה בדירה או להורות על חיובו של התובע בהם – בכתב התביעה עתרו הנתבעים כי התובע ישלם להם מחצית מההוצאות שהוציאו עבור שיפוץ, תיקוןן, שימור או השבחת הדירה לרבות בגין השריפה וכן לשלם עבור מחצית מהשבחת הדירה בגין הוצאות שיקום ותחזוקה והכל משנת 1996. בנוסף עתרו לסעד הצהרתי כי התובע יפצה את הנתבעים בגין מחצית מהנזקים שנגרמו לתכולת הדירה כתוצא מהשריפה.
כפי שיפורט להלן רכיב זה להידחות דיונית ומהותית, והעלאתו בסיכומים ובתצהירים למרות ההחלטה שניתנה על מחיקתו היוותה הארכת ההליך וסירבולו והתנהלות שאינה עולה בקנה אחד עם הנדרש על פי תקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט-2018.
דיונית מאחר וביום 15.11.2021 אישרה כב’ הרשמת את הסכמת הצדדים כי בכל הנוגע לתביעת הנתבע יימחקו סעיפים ה’ ו-ו’ לתביעה – קרי הסעדים שפורטו לעיל. בתגובתו של הנתבע מיום 15.11.2021 – שאת עמדתו קיבלה כב’ הרשמת – מציין ב”כ של הנתבע מפורשות: “[..] *** ו**** הסכימו ומסכימים גם כעת להצעת בית המשפט הנכבד כפי שעלתה בדיון מיום 24.10.2021, קרי כי הסעדים החלופיים ימחקו תוך שיותר ל**** ו**** לפצל את סעדיהם כך שאם בית המשפט ייקבע כי מחצית מזכות החכירה בדירה […], היא בבעלות הנתבע שכנגד[..], יותר ל**** ו**** לתבוע את הסעדים החלופיים בנפרד מהסעדים הנתבעים בתביעה”.
כב’ הרשמת בהחלטתה הבהיר מפורשות כי: “לנוכח ההסכמה ובהתאם להצעת כבוד מותב בדית הדיון (ששני הצדדים מזכירים בבקשותיהם בדבר פיצול סעדים) נמחקים סעדים ה’ ו-ו’ לכתב התביעה שכנגד המתוקן”.
והנה למרות זאת בסיכומי הנתבע שבו הנושאים הללו והועלו לדיון שוב. רק מהפן הדיוני יש מקום להורות על דחייתם.
עם זאת גם בחינתם לגופם מעלה כי לנתבעים אין כל זכות לשיפוי/קיזוז/ תשלום מהתובע לגבי נושא השריפה.
בסיכומים טוען הנתבע מפורשות כך אולם מנסה להעלות טענה זו כקיזוז (ובכך למעשה לעקוף את החלטת הרשמת שאישרה הסכמה בין הצדדים):
הנתבע ובני משפחתו מתגוררים בדירה. השריפה פרצה בעת שהותם בדירה. מחוות דעת חקירת הדליקה של שירותי כבאות והצלה – שצורף על ידי התובע כנספח ג’ לכתב ההגנה בתביעת הנתבע – עולה כי אזור הדליקה הוא חדר השינה של ההורים (עמ’ 2 לחוו”ד). עוד צויינו בחוו”ד (עמ’ 2, 2 פסקאות אחרונות, עמ’ 3) הדברים הבאים הקובעים כי השריפה הייתה בחדר השינה ולא התפשטה לכלל הדירה וכי מוקד הדליקה היה במיטה והמסקנה כי נגרם בשל עישון במיטה:
לכך יש להוסיף כי חברת הביטוח שילמה לנתבע עבור הנזקים סך של 241,137 ₪. כספים אלה במלואם הועברו לנתבעים וכפי שלא סברו שיש מקום להתחלק עם התובע, לא נימקו מדוע יש לחייבו בנזקים.
טענת הנתבעים לאור האמור בחוו”ד לגבי גורם השריפה כי: “לולא מצבה הרעוע של הדירה (לו אחראי בעל הדירה) האירוע היה מסתכם בכיבוי מהיר של האש שפרצה” – לא נסמכת על כל עובדה אובייקטיבית.
לכך יש להוסיף כי הנתבע ובנו כלל לא עידכנו את התובע בדבר השריפה והנזקים. הדבר התברר לו רק בדיעבד כפי שציין בחקירתו (ראו: פרוט’ מיום 16.11.22 עמ’ 28 שורות 25-34). בנו של הנתבע אישר בחקירתו כי לא הודיע לתובע על השריפה (ראו: פרוט’ מיום 20.11.22, עמ’ 80 שורות 12-16).
אשר על כן גם לגופם של דברים אין כל עילה לחייב את התובע בנזקי השריפה והיא נדחית גם לגופה. רכיב זה אינו מקנה כל עילת קיזוז מול התובע.
אשר על כן רכיב התביעה הכספית נדחה כלפי שני התובעים בתמ”ש (44261-12-20), קרי כלפי הנתבע וכלפי בנו כפי שכונו בפסק הדין.
סיכומו של דבר התביעה בתמ”ש 44216-12-20 נדחית על כל רכיביה.
הוצאות ההליך – התובע בתמ”ש 44216-12-20 יישא בהוצאות הנתבע בהליך זה בסך של 11,700 ₪. אשר ישולמו בתוך 30 יום, ולא – יישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין. את הבן בחרתי שלא לחייב בהוצאות לאור הקשר המשפחתי ולאור התגייסתו המשפחתית. יצויין עוד כי ההליך ארך זמן רב בעיקרו של דבר בשל טענות התובע בתמ”ש 44216-12-20 שדרשו קיום דיון הוכחות ובירור מעמיק. הוצאות המגלמות נאמנה את אורכו של ההליך, היקפו, ייצוג שני הצדדים על ידי עורכי דין פרטיים, ותוצאת ההליך היו צריכות להיות גבוהות הרבה יותר. עם זאת, סברתי כי לאור מצבו הכלכלי של התובע בתמ”ש 44216-12-20 יש מקום להתחשבות ולפסוק הוצאות נמוכות.
המזכירות תסגור את תמ”ש 44216-12-20.
פסק דין בתביעת התובע לפירוק שיתוף ודמי שימוש
לאחר שתביעתו של הנתבע נדחתה מצב הדברים הוא כי הזכויות בדירה הינן שוות וההסכם שאושר כפסק דין תקף.
הסעדים המבוקשים במסגרת תביעת התובע הם קביעה כי בהתאם להסכם ועד הגשת התביעה שולמו רק חלק מדמי השימוש ונותר חוב עד למועד הגשת התביעה בסך של 45,400 ₪. כמו כן ובהתאם להסכם ולאחר שהנתבע לא עמד בתשלומי דמי השימוש, עותר התובע לפירוק השיתוף בדירה.
בכל הנוגע לעתירה הכספית – התובע צירף כנספח ג’ לתביעה פירוט תשלומים מחודש מחודש 1/2013 ועד לחודש 10/2018. עולה כי שולמו דמי השימוש בהתאם להסכם בסכומים משתנים – חלק מהחודשים תשלום מלא וחלק מהחודשים תשלום חלקי. הנתבע לא רק שאישר את המצב הנ”ל אלא שתבע את אותו סכום ששולם כהשבה בתביעה שלו.
על כן הנתבע אישר את טענתו של התובע במלואה. הנתבע אישר בחקירתו כי הפסיק לשלם (ראו: פרוט’ מיום 20.11.22, עמ’ 55 שורות 7-14).
על כן אני קובעת כי הנתבע חייב לשלם לתובע סך של 45,400 ₪ בגין דמי השימוש.
בכל הנוגע לריבית והצמדה – התובע עתר לחיוב אך ורק ממועד הגשת התביעה ולא מיצירת כל חיוב וחיוב וכך אני מורה. לסכום החיוב יתווספו ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה בלבד.
בכל הנוגע לטענותיו של הנתבע לגבי ההפטר כשוללות את חיובו – ראו פירוט לעיל מדוע דין טענה זו להידחות, שעה שהנתבע דיווח בהליך פש”ר על התשלומים לפי ההסכם ופסק הדין ושעה שלא פעל בתום לב בעניין זה בין ההליכים השונים.
בכל הנוגע לתביעה לפירוק שיתוף בדירה – מאחר ובהסכם שאושר כפסק דין נקבע כי התובע יוכל לעתור לפירוק השיתוף בדירה ככל והנתבע לא יעמוד בתשלומי דמי השכירות, ולאחר שנקבע כעת כי הנתבע לא עמד בהם במלואם זכאי התובע לבקש את פירוק השיתוף בדירה.
הנתבע לא פירט ונימק די הצורך הגנות מפני פירוק השיתוף. הוא אמנם ציין בתמציתיות ועל דרך ההפנייה סעיפי חוק שונים אולם חלקם כלל לא רלוונטי בעת הזו (לדוגמת הפניה להליכי חדל”פ ופינוי שכלל לא מתנהלים כעת) וטענות לגבי חוק הגנת הדייר ללא שפירט על מי חלים ומה הנימוקים והעילות על פי החוק.
על כן ובהעדר הגנה ממשית לנתבע אני מורה על פירוק השיתוף בדירה.
בכתב התביעה עתר התובע כי ב”כ הצדדים ימונו במשותף לצורך מכירת הדירה. בסיכומיו עתר למינוי כונס נכסים שיפעל למכירת הדירה.
ככל שתהיה הסכמה של ב”כ הצדדים הם ימונו יחדיו ככונסי נכסים לצורך מכירת הדירה. לא תהיה הסכמה – ימונה כונס נכסים חיצוני אובייקטיבי על ידי בית המשפט.
סיכומו של דבר ניתנות ההוראות הבאות בתמ”ש 68331-07-20:
ניתן צו לפירוק שיתוף לדירה ברח’ ——ב—- וזאת באמצעות מכירתה בשוק החופשי לכל המרבה במחיר.
ככל שתהיה הסכמה של ב”כ הצדדים הם ימונו יחדיו ככונסי נכסים לצורך מכירת הדירה. לא תהיה הסכמה – ימונה כונס נכסים חיצוני אובייקטיבי על ידי בית המשפט. מזכירות – ת.פ. ליום 12.9.23 בעניין זה.
אני קובעת כי הנתבע חייב לתובע סך של 45,400 ₪ בגין דמי השימוש שלא שולמו, אשר ישולמו עם הפרשי הצמדה וריבית החל ממועד הגשת התביעה.
ניתן לתובע היתר לפיצול סעדים לגבי דמי השימוש.
הוצאות ההליך – לאור בחינת חיובו של הנתבע בהוצאות בתמ”ש 44216-12-20 ומאחר והתיקים נדונו במאוחד, והיקפו של הליך זה היה מצומצם יותר, אני מחייבת את הנתבע בתמ”ש 68331-07-20 בהוצאות מופחתות בסך של 2,925 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 יום, ולא – יישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין.
המזכירות תסגור את תמ”ש 68331-07-20.
ניתן היום, כ’ אב תשפ”ג, 07 אוגוסט 2023, בהעדר הצדדים.
פסק הדין הותר לפרסום ללא כל פרט מזהה בהחלטה מיום 12.12.2023.
