לפני כבוד השופט חננאל שרעבי
התובע
א. א
נגד
הנתבעת
ע. א
ע”י ב”כ עו”ד אריאל יום טוב – במינוי לפי חוק הסיוע המשפטי
פסק דין
עסקינן בתביעה לביטול פסק דין שנתן תוקף להסכם פשרה שהושג בין הצדדים, במסגרת ערעור על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה (עמ”ש 29460-07-23), הכל כפי שיפורט להלן.
רקע
1. התובע והנתבעת הם בני זוג לשעבר ולהם ילד קטין, אשר התובע נושא בתשלום מזונותיו לרבות מדורו (להלן: “דמי המזונות”). התובע הגיש לבית המשפט לענייני משפחה תביעה להפחתת דמי המזונות, במסגרתה טען כי חלה הדרדרות במצבו הכלכלי, וכי חל שיפור משמעותי במצבה הכלכלי של הנתבעת (תלה”מ 49131-03-21).
2. בית המשפט לענייני משפחה דחה את התביעה בפסק דין מיום 17.5.2023, מן הטעם שלא עלה בידי התובע להוכיח שינוי נסיבות מהותי המצדיק הפחתה בדמי המזונות.
3. על פסק דין זה הגיש התובע ערעור לבית המשפט המחוזי (עמ”ש 29460-07-23), שנדון בפני הרכב כב’ השופטים חננאל שרעבי [אב”ד], אספרנצה אלון ואריה נאמן (להלן: “הערעור”).
במהלך הדיון בערעור ביום 5.2.2024, קיבלו הצדדים את המלצת בית המשפט המחוזי, והסכימו על הפחתת דמי המזונות בשיעור של 200 ₪, לאור העובדה כי שכרה של הנתבעת עלה מאז ניתן פסק הדין בבית משפט לענייני משפחה. להסכמות אלו ניתן תוקף של פסק דין (להלן: “הסכם הפשרה”).
4. התובע הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, במסגרתו טען כי הוא לא הבין את הסכם הפשרה שהוצע, “ולבטח מעולם לא הסכים” לו; לפיכך, יש להורות על ביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי (בע”מ 1726/24).
בהחלטתה מיום 11.3.2024, קבעה כב’ השופטת יעל וילנר בבע”מ האמור, כי דין הבקשה להימחק, בנימוק כי כאשר מבוקש לבטל פסק דין שהושג בהסכמה, בשל טענה הנוגעת לתוקף ההסכמה שנתן בעל-דין לפשרה, ביטול פסק הדין ייעשה על דרך הגשת תביעה חדשה ועצמאית לביטול פסק הדין בפני בית המשפט המוסמך לכך, ולא על ידי הגשת בקשת רשות ערעור.
5. התובע פעל כאמור בהחלטת בית המשפט העליון לעיל, והגיש את התובענה שלפניי, לביטול הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין כאמור בסעיף 3 לעיל.
תמצית טענות הצדדים
6. התובע טען כי בעת הדיון בערעור לא הבין את הפשרה שהוצעה, היות שהיה טרוד בעניינים משפטיים אחרים (הליכים משפטיים בבית הדין הגדול, בקשה שהגיש לבית משפט קמא ועוד). לטענתו הדבר ניכר אף בפרוטוקול הדיון בערעור, שם ניתן לראות כי התובע התייחס בעיקר לסוגיית תלונות השווא לכאורה שהוגשו לטענתו הנתבעת ובן זוגה.
התובע הסכים בדיון בערעור להפחית את מרכיב דמי המדור, שהם 750 ₪ ולהעמיד את דמי המזונות ע”ס 1400 ₪, לאחר שהבין משופטי ההרכב כי בדיון בערעור לא תהא התייחסות לשכרה העדכני של הנתבעת, וכי פסק הדין בערעור יינתן לפי שכרה של הנתבעת שהועמד בבית משפט לענייני משפחה, על סך של 7500 ₪ בלבד.
התובע מודה ולא מתחמק מאחריות, שהסכים לפשרה שהוצעה לו בדיון אך מעולם לא הבין ולא הסכים להצעת פשרה על הפחתה של 200 ₪ בלבד, בהינתן ששכרה העדכני של הנתבעת עלה ל-10,000 ₪. אם היה ער לכך מלכתחילה, היה מתנגד לכך נחרצות. לטענתו, זמני השהות שלו עם הקטין זהים לאלו של הנתבעת, ושכרם שווה, ולכן הפשרה במתכונתה הנוכחית לא מיטיבה עם התובע והקטין.
לגרסת התובע, מצד אחד נאמר לו כי הדיון בערעור לא מתייחס לשכרה העדכני של הנתבעת, ומצד שני נכתב בבירור בפסק הדין, שהצעת הפשרה היא בהתאם לשכרה העדכני של הנתבעת.
7. הנתבעת טענה, כי כתב התביעה לא מגלה נגדה עילת תביעה. לטעמה אין לקבל את התביעה לביטול הסכם הפשרה בשל טענות התובע לאי הבנה וטעות שבלב. התובע נכח בדיון בערעור, והמותב הסביר לו באריכות ובסבלנות רבה את הדברים, והתובע אף אישר לפרוטוקול כי הבינם. כעת התובע לא יכול לטעון נגד ההסכמות ולדרוש את ביטולן, מה גם שכבר פעל על פי הסכם הפשרה.
התובע מסרב לקבל את המצב הקיים ולהמשיך בחייו, ומגיש תביעות סרק נגד הנתבעת, ובכללן התביעה הנדונה. טענותיו בתביעה דנן נוגעות לכל היותר בטעות בכדאיות העסקה, ובהתאם להלכה הפסוקה טעות מסוג זה לא מקימה עילה לביטול ההסכם.
דיון מיום 7.10.24
8. הצדדים התייצבו לדיון בפניי ביום 7.10.24. בדומה להליכים האחרים (התיק קמא; הערעור בבית משפט זה וכן בקשת רשות הערעור בבית המשפט העליון), התובע ייצג את עצמו, הגם שאיננו עורך דין.
9. במהלך הדיון, התובע חזר על טענותיו כפי שכתבם בכתב התביעה ושתומצתו בסעיף 6 לעיל. כן הוסיף ואמר “… אני אוהב לעמוד מאחורי המילים שלי, ואם אני אומר שהסכמתי אז אני אומר שהסכמתי. אבל לא הבנתי וגם נאמר לי (בדיון בערעור, ח”ש) שאי אפשר לדון בפסק דין קמא כי פסק דין קמא לא דן בערעור. אם היה נאמר לי שדנים בשכר העדכני לא הייתי מציע להוריד את המדור, למה שאסכים אם יש לנו זמני שהות שווים ושכר שווה. הייתי אומר שאני יכול לקבל דברים אחרים דרך הגשת בקשה חדשה שתיבחן מחדש, ואולי דברים ייראו אחרת”.
10. ב”כ הנתבעת חזר על האמור בכתב ההגנה, וטען כי התובע הסכים להסכם הפשרה גם בשל העובדה כי כך נמנע מחיוב בהוצאות וקיבל חזרה לידיו את כספי הערבון שהופקד בערעור. לדידו, מדובר בתובע סדרתי המטריד את הנתבעת בהליכים משפטיים שלא לצורך, וביקש לדחות את התובענה דנן, ולהשית על התובע הוצאות בגינה.
11. בסוף הדיון, התובע והנתבעת הסכימו כי פסק הדין בתובענה דנן יינתן בהסתמך על כתבי הטענות והטענות כפי שנטענו בדיון.
דיון והכרעה
12. לאחר ששקלתי את הדברים ובחנתי את טענות הצדדים שוכנעתי לדחות את התביעה.
13. הדרך לתקוף פסק דין שנתן תוקף להסכם פשרה שהושג בין הצדדים, בשל טענות לפגם הקשור בהסכם גופו היא הגשת תביעה לביטול פסק הדין, כבענייננו. כך התווה בית המשפט העליון בהחלטתו בבקשת רשות הערעור שהגיש התובע (ראו סעיף 4 לעיל), ואפנה בנדון אף ל – רע”א 7879/21 משפחת שאייב 2003 בע”מ נ’ חנן לוי אירועים בע”מ (15.3.2022), פסקה 9.
14. בית המשפט יורה על ביטולו של הסכם פשרה כגון דא, במקרים חריגים בלבד. כמו כן על הטוען לביטול הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, להצביע על טעמים כבדי משקל שיובילו לביטול ההסכם. בל נשכח כי ביטול הסכם פשרה, כמו זה המתבקש בענייננו, פוגע קשות בעקרון סופיות הדיון. לפיכך יש לעבור משוכה גבוהה ולהצביע על טעות חריגה בעוצמתה ובטיבה, וכן כי הפגם החוזי (לפי דיני החוזים) הינו פגם מהותי היורד לשורש ההסכמה החוזית בין הצדדים.
ראו לעניין זה: ע”א 2579/24 ח.ד. מחלבות דשן בע”מ נ’ עיריית תל אביב-יפו (9.7.2024) פסקה 11.
לא מצאתי כי המקרה דנן הוא מקרה חריג, וכי התקיימו פגמים מהותיים או טעות חריגה בהסכמת מי מהצדדים להצעת הפשרה, שקיבלה תוקף של פסק דין במסגרת הדיון בערעור.
15. טענתו העיקרית של התובע בתובענה דנן היא, כי יש לבטל הסכם הפשרה עקב טעות. לדבריו הסכים לפשרה, אך לא לזו שהוצעה על ידי המותב שדן בערעור בבית משפט זה.
נראה כי קמה בלבו של התובע חרטה, לאחר שהבין כי הסכם הפשרה לא עונה, לדידו, על רצונו להפחית את המזונות ביתר שאת, ולמצער בשיעור הפחתה הרצויה לו.
נבהיר הדברים.
16. הצעת הפשרה של בית המשפט בערעור (ואנוכי שימשתי כאב”ד של הרכב הערעורים הנדון), לא היתה מוצעת לצדדים לולא נלקחה בחשבון העלייה בשכרה של הנתבעת כנטען על ידי התובע, כפי שאפשר אף להיווכח מפרוטוקול הדיון בערעור (עמ’ 4 שו’ 1-6):
“הצעת בית המשפט:
בהתאם לשכרה העדכני של המשיבה, הנע בגבולות 9,000 עד 10,000 ₪ נטו לחודש, המלצנו להפחית את סכום המזונות החודשי מכאן ואילך ולהעמידו על סך של 1,950 ₪ בחודש, כולל מדור והוצאות.
ככל שתתקבל ההצעה, כל צד ישא בהוצאותיו בערעור זה.
מעבר לכך אין שינוי ביתר קביעות בית המשפט, לרבות בפסק הדין המקורי מיום 24/4/17”.
17. התובע נכח בדיון בערעור. המותב הסביר לו בהרחבה על הפשרה המוצעת, מהותה וטיבה והתובע אף הביע את הסכמתו לה לפרוטוקול (עמ’ 4, שו’ 7-8).
לנוכח זאת ולאור כל המפורט לעיל, חרטתו לאחר מעשה על ההסכמה מפאת שיקולי כדאיות כלכלית, לא מקימה לו כל עילה לביטול הסכם הפשרה.
18. עסקינן אם כן וכאמור, בטעות בכדאיות העסקה (או כדאיות הפשרה), כפי שציין אף בא כוחה של הנתבעת, הן בכתב ההגנה והן בדבריו בדיון.
נפנה בעניין זה ל- ע”א 7663/11 גבריאל דדון נ’ יוסף יהויקים חדד (29.4.2013), סעיף 3 לדבריו של כב’ השופט יורם דנציגר:
“זאת ועוד, כאשר צד להסכם פשרה טוען בדיעבד כי יש מקום לבטל את ההסכם עקב טעות (בין אם בידיעת הצד השני ובין אם לאו), מתעוררת במלוא העוצמה שאלת ייחודו של הסכם הפשרה כהסכם ל’קניית סיכון’ ביחס להסכם ,רגיל’. ככל שמדובר אך ורק בטעות בהערכת הסיכונים והסיכויים, ובהבנה מאוחרת של אחד הצדדים כי הפשרה אינה מוצלחת מבחינתו כפי שחשב מראש, הרי שמדובר בטעות הנמצאת בליבת הסיכון שנטל על עצמו הצד להסכם שאינה מקימה עילה לביטולו. זוהי למעשה טעות בכדאיות העסקה (או כדאיות הפשרה), שכידוע אינה מקימה עילת ביטול”.
דברים אלה יפים אף לענייננו. טעות בכדאיות העסקה, או בהסכם הפשרה, לא מקימה עילת ביטול. בכך נשמט הבסיס לתביעה דנן.
סוף דבר
19. לאור כל המקובץ לעיל, אני מורה על דחיית התביעה.
20. לנוכח ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים, במסגרתו נחסך קיום הליך הוכחות, התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך 3,000 ₪ בלבד.
הואיל והנתבעת מיוצגת על ידי הלשכה לסיוע משפטי, התובע ישלם את סכום ההוצאות ללשכה האמורה באמצעות בא כוחה של הנתבעת, תוך 30 ימים מיום מתן פסק דין זה, שאם לא כן יישא הסכום ריבית והצמדה מהיום ועד יום התשלום בפועל.
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.
פסק דין זה מותר לפרסום תוך השמטת שמות הצדדים וכל פרט מזהה אחר.
ניתן היום, ז’ תשרי תשפ”ה, 09 אוקטובר 2024, בהעדר הצדדים.
