לפני
כבוד השופט אריה נאמן
המבקשים:א' ואח'
נגד
המשיבים:ש' ואח'
החלטה
בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בימ"ש קמא מיום 13.6.24 (כב' השופטת רויטל באום) במסגרתו נדחה ערעורם של המבקשים על החלטת כב' רשמת ההוצל"פ מיום 27.5.24.
[הערה: ההדגשות בציטוטים שיובאו בפסה"ד להלן, אינן במקור ונועדו לשם ההדגשה בלבד]
לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על נספחיה ובתיק קמא, ומכח סמכותי על פי תקנות 138(א)(1)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט-2018 (להלן: "תקסד"א"), אשר הוחלו גם על בקשות רשות ערעור בענייני משפחה מכוח תקנה 44 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין) תשפ"א-2020 (להלן: "תקנות משפחה"), שוכנעתי לדחות את הבקשה אף ללא צורך בתשובה, מהטעמים שיפורטו.
ראשית יצוין כי מדובר בערעור בגלגול שלישי ולפיכך חלה עליו הלכ' 'חניון חיפה' הקובעת מבחן מנחה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי. המבקשים בבקשת רשות הערעור לא טרחו להתייחס לעניין זה כלל ו/או לנמק מדוע הינם סבורים שערעורם עומד באמות המידה של הלכ' 'חניון חיפה' >> ולו מטעם חֶסֶר זה יש מקום לדחות את בקשת רשות הערעור על הסף. חובתו של המערער הינה לנמק מדוע הינו סבור שיש מקום ליתן לו רשות ערעור בגלגול שלישי, ואין זו חובתו של ביהמ"ש לפשפש ולחפש האם אמות המידה של הלכ' חניון חיפה מתקיימים.
עם זאת ולפנים משורת הדין, עשיתי אני את מלאכתם של המבקשים ועיינתי בבקשת רשות הערעור ולא מצאתי כי הערעור דנן עומד באמות המידה של הלכ' 'חניון חיפה': אין כאן שיקולי רוחב, מדובר במחלוקת קונקרטית, פסק דינו של בימ"ש קמא איננו מעלה שאלות בעלות חשיבות חוקתית, אין כאן שאלה משפטית שטרם נפסקה בה הלכה מחייבת (אדרבה, לטענתם של המבקשים בערעור קיימת פסיקה מחייבת), לא קיימות פסיקות סותרות (אדרבה, לטענתם של המבקשים בערעור קיימות פסיקות התומכות בטענותיהם), ואין להליך חשיבות ציבורית מיוחדת; כאמור המבקשים לא טרחו לטעון אחרת, ועל כן מטעמי הלכ' חניון חיפה יש להורות על דחיית בקשת רשות הערעור שכן מדובר בערעור בגלגול שלישי.
ברם על מנת שלא ייצא חסר, אתייחס בתמצית גם לגופן של הטענות ואדחה אותן לגופן, שכן סבורני שדין הערעור להידחות לא רק מחמת אי-הימצאות שגיאה בולטת המחייבת התערבות ערעורית, אלא מחמת שבימ"ש קמא צדק גם צדק בפסק דינו, הכל כפי שיפורט להלן.
המערערים ומשיבה 2 (להלן: "המשיבה") הינן אחיות שרכשו מהוריהם את המקרקעין מושא ההליך וניהלו ביניהן הליכים, בין היתר, לפירוק השיתוף במקרקעין. לאחר שבימ"ש קמא שמע ראיות, הגיע למסקנה שדין תביעת פירוק השיתוף להתקבל, תוך דחיית תביעותיהם של המבקשים דנן, בימ"ש קמא אף התרשם וקבע כי המבקשים דנן פעלו בחוסר תום לב וגרמו להתמשכות ההליכים תוך שהם מונעים מהמשיבה את מימוש זכויותיה, שעה שהם עצמם נהנים מהמשך מגוריהם במקרקעין, ללא תשלום לכל גורם שהוא. לאור האמור, ניתן פס"ד על ידי בימ"ש קמא ביום 1.7.20 (להלן: "פס"ד קמא") הקובע כי פירוק השיתוף ייעשה באמצעות מכירת המקרקעין ללא כל דיחוי. הוסיף ביהמ"ש, כי לנוכח הצהרתם של המבקשים כי בדעתם להוסיף ולגור במקרקעין עוד מספר שנים ובכך למעשה יוסיפו להערים קשיים על המכירה, על כן ועל מנת לצמצם עד כמה שניתן את הנזקים שעלולים המבקשים להוסיף ולגרום למשיבה, קבע ביהמ"ש כי הליך המכירה לא ייעשה באמצעותו ותחת פיקוחו אלא במסגרת הוצל"פ ותחת פיקוח הוצל"פ, באופן שב"כ המשיבה יוכל להתמנות בהוצל"פ ככונס נכסים, כאשר המכירה תעשה באישור רשם ההוצל"פ ובהתאם לשיקול דעתו. ואז הוסיף בימ"ש קמא בפסק דינו את הפיסקה הבאה בסעיף 12.1 לפס"ד קמא:
"בא כוח התובעת יחלק את התמורה שתתקבל לאחר הפחתת הוצאות המכירה (אשר בהעדר הסכמה בין הצדדים יאושרו בידי רשם ההוצאה לפועל) לרבות שכרו (אשר בהעדר הסכמה בין הצדדים – כפי שייפסק בהוצאה לפועל) בין הצדדים שווה בשווה – כפי חלקן של הצדדים בזכויות המקרקעין."
(להלן: "סעיף 12.1 לפס"ד קמא")
ההדגשות בציטוט לעיל אינן במקור אלא נועדו להבהיר בהמשך מדוע טענות המבקשים בעניין פיסקה זו, דינן להידחות.
בהתאם לפס"ד קמא, הליך פירוק השיתוף אכן התנהל בהוצל"פ, ולאחר סיומו קבעה כב' רשמת ההוצל"פ לעניין שכרו של כונס הנכסים (הוא המשיב 1 בנידונינו) כדלקמן:
שכר טרחת כונס הנכסים יעמוד על 7% מתמורת המכר בתוספת מע"מ; >> בעניין זה דחתה כב' רשמת ההוצל"פ את טענת המבקשים- שהואיל ובסופו של יום מדובר ב"הליך משפחה" הרי ששכרו של הכונס לא יכול להעלות על 4% מתקבולי המימוש וזאת בהתאם לסעיף 36(ב) לתקנות משפחה המגביל את שכרו של הכונס עד ל-4% ולא יותר. כב' רשמת ההוצל"פ דחתה טענה זו, שכן מימוש הנכס התבצע בהוצל"פ ולא בביהמ"ש לענייני משפחה, ותחת פיקוח רשם ההוצל"פ והוראותיו ולא תחת פיקוח ביהמ"ש לענייני משפחה, וההגבלה הנ"ל בתקנות משפחה אינה חלה על ההוצל"פ, גם אם פסה"ד המבוצע בהוצל"פ הינו פס"ד שניתן ע"י ביהמ"ש לענייני משפחה. נותן הפסק לחוד והמבצע לחוד.
בשכר הטרחה יישאו שני הצדדים לא באופן שווה אלא המבקשים יישאו ב-75% ואילו המשיבה תישא ב- 25%; >> את החלטתה זו נימקה כב' רשמת ההוצל"פ בכך שתיק ההוצל"פ נפתח לנוכח סירובם של המבקשים למלא אחר פס"ד קמא ואחיזתם בנכס והצורך בפינויים חרף הקביעות הברורות של ביהמ"ש בפס"ד קמא. כב' רשמת ההוצל"פ הרחיבה בנימוקה והוסיפה כי התנגדויות המבקשים בהליך ההוצל"פ היו מעבר לרגיל ומשכך הם צריכים לשאת בתוצאות הנובעות מכך. את נימוקה זה סיימה כב' רשמת ההוצל"פ במילים "חלוקה זו נראית הוגנת בנסיבות העניין".
המבקשים מימשו את זכותם לערעור בזכות בפני בימ"ש קמא ולמעשה טענו את אותן טענות שטענו בפני ההוצל"פ – אלו הן בתמצית: הגם שמדובר בהליך הוצל"פ, ברם הואיל ונשוא הליך ההוצל"פ היה 'הליך משפחה', הרי שתקנות משפחה חלות במקרה שכזה גם על ההוצל"פ; חלוקת הנשיאה בנטל תשלום שכ"ט הכונס באופן לא שווה נוגדת את סעיף 12.1 לפס"ד קמא; שכ"ט הכונס אמור היה להיגזר לא מסכום התמורה הכולל אלא רק ברכיבים שבהם היו אמורים הצדדים לשאת כמוכרים ולא ברכיבים שכונס הנכסים טיפול בהם עבור הקונים.
לאחר שביהמ"ש קמא עיין בערעור, החליט לדחותו ללא צורך בתשובת המשיבים ובקיום דיון בע"פ, תוך שקבע בפסק דינו מושא ערעור זה (להלן: "פסה"ד בערעור") כי טענות המבקשים שגויות:
ביחס להגבלת שכר הטרחה ל-4% בהתאם לתקנות המשפחה – תקנות משפחה חלות אך ורק על ביהמ"ש לענייני משפחה (לרבות ערכאת ערעור), אך אינן חלות על הוצל"פ, אף אם ההליך בהוצל"פ הינו מכוחו של פס"ד של ביהמ"ש לענייני משפחה. ביהמ"ש אף הפנה לסעיף 12.1 לפס"ד קמא (צוטט בסעיף 2 לעיל) שבו נקבע במפורש ע"י ביהמ"ש עצמו כי פסיקת שכר הטרחה תהיה בהוצל"פ וכפי שייפסק שם.
ביחס לאופן חלוקת חיובי שכ"ט כונס הנכסים על הצדדים לא באופן שווה – טועים המבקשים בניסיונם לפרש את סעיף 12.1 לפס"ד קמא שכביכול ביהמ"ש קבע מראש כי שכר הטרחה יחולק שווה בשווה בין הצדדים. ביהמ"ש הפנה ללשונו של סעיף 12.1 לפס"ד קמא שבו כתוב במפורש שהתמורה נטו (לאחר ניכוי ההוצאות ושכר הטרחה) היא זו שתחולק שווה בשווה, כאשר אין בפיסקה זו שום הוראה ו/או הנחייה להוצל"פ כיצד לחלק את שכר הטרחה, הואיל ודבר זה הינו בגדר סמכותו ושיקול דעתו של רשם ההוצל"פ בפניו התנהל הליך הכינוס.
על פסק הדין בערעור הגישו המבקשים את בקשת רשות הערעור שבפניי – כאמור מדובר בערעור בגלגול שלישי, כאשר המבקשים לא טרחו כלל לנמק מדוע הינם סבורים כי מגיע להם להביא את עניינם בגלגול שלישי וכיצד ערעורם עומד במבחני הלכ' "חניון חיפה". כאמור לעיל, אינני סבור כי ערעור זה עומד באמות המידה שנקבעו בהלכ' "חניון חיפה", ברם למען לא יצא חסר, אתייחס גם לגופם של עיקר טענות המבקשים, כאשר בצד כל טענה אבהיר מיד מדוע יש לדחותה.
פסה"ד בערעור ניתן ללא קיום דיון וללא קבלת תשובת המשיבים
תמהני על השגה זו, שנכתבה ע"י ב"כ המערערים שלמיטב ידיעתי והיכרותי בקיא היטב בתקסד"א: הלא בימ"ש קמא פעל בדיוק בהתאם לסמכותו הנתונה לו בתקנה 138(א)(1) ו-(5) לתקסד"א, אשר הוחלה גם על ערעורי משפחה מכוח תקנה 44 לתקנות משפחה, הקובעת במפורש כי "בית המשפט שלערעור רשאי לדחות את הערעור בלא צורך בתשובה אם סבר שאין לערעור סיכוי להתקבל" [ס"ק (1)] וכן "להכריע בערעור על יסוד החומר בכתב שלפניו" ללא צורך בקיום דיון בע"פ [ס"ק 5)]. אמנם ס"ק (6) שם מעניק לבימ"ש את האפשרות לקיים דיון גם במקרה שהוא סובר שיש לדחות הערעור, ברם זו אפשרות שביהמ"ש רשאי להשתמש בה, לא חייב; בנידונינו, משסבר בימ"ש שאין כל סיכוי לערעור להתקבל (כפי שנימק היטב בפסק דינו), היה מוסמך לדחות הערעור ללא צורך בתשובת המשיבים (ס"ק (1) שם) וללא צורך בקיום דיון בע"פ (ס"ק (5) שם) – בדיוק כפי שבימ"ש זה נוהג בהחלטה זו: דחיית בקשת רשות הערעור, ללא צורך בתשובת המשיבים וללא צורך בקיום דיון בע"פ, מכוח סמכותו בתקנות האמורות לעיל; תמהני על ב"כ המערערים הכיצד הינו מעלה טענה ערעורית שכזו, ביודעו לבטח שהינה טענת סרק המנוגדת לדין! אין זאת אלא שכאשר אין מה לטעון, טוענים מן הגורן ומן היקב… >> האם בגין טענת סרק זו, אשר נשמעת מפי עורך-דין הבקיא היטב בדין, יש מקום לחייב בהוצאות לטובת אוצר המדינה? נשקול זאת בהמשך…
פסה"ד בערעור הינו "לקוני שאינו מנמק כהוא זה את הסיבות לקביעות המפורטות"
גם כאן מדובר בטענת סרק, שכן פסק הדין בערעור מנומק היטב. אין כל הנחיה בדין ו/או בפסיקה כי נימוקי פסק דין צריכים להיות "כאורך הגלות". היפוכו של דבר כנאמר ב-רע"א 290/15 ברנד פור יו בע"מ נ' רמי לוי שיווק השקמה בע"מ (נבו 08.12.2015):
"בעניינים מסוימים תיחשב ההנמקה כראויה גם אם היא קצרה ותמציתית (עניין ארזי, 749-748) וכדבריו של בית משפט זה: "יש ומתחייבת החלטה המנמקת את עצמה ארוכות, יש שנדרשת הנמקה קצרה, ויש שדי בקבלתה של בקשה או דחייתה, ללא כל הנמקה. וזאת כאשר החלטה מן הסוג האחרון כמו מתבקשת מעצמה מתוך מכלול החומר המונח בפני בית המשפט. כל מקרה ומקרה ונסיבותיו שלו (בג"ץ 7390/95 קרטה נ' המשנה לנשיא, כבוד השופט ש' לוין (לא פורסם) (להלן: עניין קרטה); ראו גם: עניין רודמן, שם; בג"ץ 1918/96 כהן נ' שופטת בית המשפט העליון ד' דורנר [פורסם בנבו] (8.9.1996); דנ"א 7709/01 נ.ס.נ.ר. ייצור ושיווק בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, [פורסם בנבו]" "
נימוקי פסה"ד בערעור הינם מפורטים, ענייניים וממוקדים – וכך בדיוק צריך להיות.
אין זאת אלא שכאשר אין מה לטעון, טוענים מן הגורן ומן היקב… >> האם בגין טענת סרק זו יש מקום לחייב בהוצאות לטובת אוצר המדינה? נשקול זאת בהמשך…
הגבלת שכ"ט הכונס ל-4% מכוח תקנות משפחה
צדק ביהמ"ש קמא בקובעו כי הגבלת שכ"ט כינוס נכסים ל-4% מכוח תקנות משפחה, חלה אך ורק על ביהמ"ש לענייני משפחה (וערכאת הערעור) כאשר ביהמ"ש לענייני משפחה הוא זה שממנה את כונס הנכסים, הוא זה שמפקח על הליך הכינוס, או אז חלה על ביהמ"ש תקנה 36(ב) לתקנות משפחה הקובעת כי: "בית המשפט יפסוק את שכרו של כונס הנכסים; השכר שיפסוק לא יעלה על 4 אחוזים מתקבולי מימוש בדרך של מכירה …" – היינו כאשר ביהמ"ש הוא זה שממנה את כונס הנכסים ופוסק את שכרו, ביהמ"ש מוגבל לפסיקת שכ"ט עד 4% ולא יותר. על הליכים המתנהלים בהוצל"פ לאחר שביהמ"ש סיים את מלאכתו, אף אם ההליכים הינם מכוח פס"ד של ביהמ"ש לענייני משפחה, לא חלות תקנות המשפחה אלא תקנות ההוצל"פ.
ואכן אף סעיף 7 לחוק ביהמ"ש לענייני משפחה, הדן בהליכי ביצוע של תובענה לפירוק שיתוף, מבחין במפורש בין ניהול ההליך בפני ביהמ"ש, לבין ניהול ההליך בפני ההוצל"פ, וקובע במפורש כי הליכי ביצוע אלו "יבוצעו על פי החלטת ביהמ"ש לענייני משפחה ובפיקוחו, זולת אם הורה בית המשפט על ביצועם באמצעות לשכת ההוצאה לפועל" – היינו לשון החוק מבחינה בין ביצוע ההליך בביהמ"ש לבין ביצועו בהוצל"פ – מדובר בשתי ערכאות שונות לחלוטין, כאשר "אין מלכות אחת נוגעת בחברתה" – כל אחת מערכאות מוסמכת ליתן החלטות בהתאם לדין החל עליה, ולא בהתאם לדין החל על הערכאה השנייה.
בניסיון לשכנע אחרת בחרו המערערים לתת כותרת להליך הכינוס המתבצע בהוצל"פ מכח פס"ד של בימ"ש לענייני משפחה – "כינוס משפחה", ברם לא מצאתי קיומו של כינוי שכזה, לא בחוק ולא בפסיקה …
טענת המבקשים כי "לא יכולה להיות ואסור שתהא דואליות נורמטיבית בהקשר זה" אין לה על מה שתסמוך. כאמור כל ערכאה דנה בהתאם לחוק החל עליה, וככל שביהמ"ש לענייני משפחה בוחר להורות שהליכי הביצוע יבוצעו במסגרת ההוצל"פ ובפיקוחו, משמעות הדבר כי ההליך בביהמ"ש הסתיים, ומעתה ואילך הוצאתו לפועל תהיה במסגרת ההוצל"פ ותחת הדין החל שם. טול למשל דוגמה שבה ביהמ"ש פוסק במסגרת תובענה לאיזון משאבים כי צד א' חייב לשלם לצד ב' לאיזון זכויותיו סך של 100,000 ₪, צד א' מסרב לשלם וצד ב' נאלץ לנקוט הליכי הוצל"פ במסגרתם מתבצע כינוס נכסים לנכסיו של צד א' על מנת לגבות מהם את הסכום שנפסק – האם יעלה על הדעת שערכאת ההוצל"פ מוגבלת בשכ"ט הכונס רק כי פסק הדין נשוא הליך ההוצל"פ הינו פס"ד של ביהמ"ש לענייני משפחה?? לא שמענו מעולם דבר שכזה…
ואכן ב"כ המערערים לא הפנה ולו לפסק דין אחד אשר מכוחו ניתן ללמוד כי כאשר כינוס נכסים של פס"ד משפחה מתבצע בהוצל"פ לאחר שביהמ"ש סיים מלאכתו, מוגבל ההוצל"פ על פי תקנות המשפחה. פסקי הדין אליהם הפנה ב"כ המערערים, אינם רלבנטיים כלל שכן הם עוסקים בדיוק במה שציינתי לעיל: ביהמ"ש בפסקי הדין הנ"ל הוא זה שמינה את כונס הנכסים והוא זה שפסק את שכר טירחתו וממילא הוא מוגבל מכוח תקנות משפחה.
אף רמ"ש 45431-12-17 אליו הפנה ב"כ המערערים בסעיף 25 להודעת הערעור- אין בו דבר וחצי דבר, שכן שם בימ"ש קמא הוא זה שמינה את כונס הנכסים, והגם שהורה שהפיקוח ייעשה ע"י ההוצל"פ, החליט עפ"י סמכותו, ששכה"ט של הכונס שהוא מינה לא יעלה על 4% – באותה מידה יכול היה ורשאי היה ביהמ"ש שם להחליט כפי שהחליט בנידונינו, שב"כ המשיבה "יוכל להתמנות בהוצאה לפועל ככונס נכסים" היינו המינוי ייעשה על ידי ההוצל"פ, ולא על ידי ביהמ"ש, ו"שכרו…כפי שייפסק בהוצאה לפועל". משעה שהחליט ביהמ"ש דנן כי גם מינוי כונס הנכסים וגם שכרו יהיו בהוצל"פ, הרי שההוצל"פ מוסמך לקבוע את המינוי, וגם לקבוע את השכר, ללא הגבלת תקנות המשפחה שחלות כאמור רק על ביהמ"ש כשביהמ"ש עצמו ממנה את כונס הנכסים ופוסק את שכרו. >> הדבר תואם גם את לשון תקנה 36(ב) לתקנות משפחה, העוסקת במינוי כונס נכסים:
"בית המשפט יפסוק את שכרו של כונס נכסים; השכר שיפסוק לא יעלה על 4 אחוזים מתקבולי מימוש בדרך של מכירה, ולגבי ניהול נכס אחר, שאינו כרוך במכירה, לא יעלה על 2 אחוזים מתקבולי הכנסה." = בית המשפט, ולא ערכאת ההוצל"פ.
חלוקת שכ"ט הכונס שלא באופן שווה
צדק ביהמ"ש קמא משקבע כי סעיף 12.1 לפס"ד קמא – פסק דין שהוא עצמו נתן – איננו קובע כלל כי הצדדים יישאו בשכר טרחת הכונס שווה בשווה, אדרבא, לשון סעיף 12.1 קובעת במפורש כי השכר ייפסק על ידי ההוצל"פ, ופסיקת השכר מתייחסת הן לשיעור השכר והן לאופן נשיאת הצדדים בתשלומו, כאשר החלוקה שווה בשווה מתייחסת באותו סעיף אך ורק לתמורה נטו שתתקבל לאחר הפחתת ההוצאות והשכר.
ונביא בשנית את לשונו של סע' 12.1 לפס"ד קמא: [כאמור ההדשגות אינן במקור]
"בא כוח התובעת יחלק את התמורה שתתקבל לאחר הפחתת הוצאות המכירה (אשר בהעדר הסכמה בין הצדדים יאושרו בידי רשם ההוצאה לפועל) לרבות שכרו (אשר בהעדר הסכמה בין הצדדים – כפי שייפסק בהוצאה לפועל) בין הצדדים שווה בשווה – כפי חלקן של הצדדים בזכויות המקרקעין."
הנה כי כן התמורה נטו היא זו שתתחלק שווה בשווה, ולא שכה"ט הכונס…
זאת ועוד: גם אם דקדוק במילות סעיף 12.1 הנ"ל יכול היה להתפרש כדעת המערערים, הרי שביהמ"ש קמא בפסה"ד בערעור בא והבהיר את אשר התכוון באותו סעיף שהוא עצמו ניסח. והגם שבימ"ש איננו מוסמך להבהיר ולפרש את החלטותיו שלו (בג"צ 897/78 אליהו יגאל נ' בית הדין הארצי לעבודה), הרי שראשית- רשם ההוצל"פ מוסמך לפרש את פסק הדין, או בעצמו או לפנות לביהמ"ש שנתן את פסה"ד (סע' 12 לחוק ההוצל"פ) וכך כב' רשמת ההוצל"פ פעלה בנידונינו: פירשה בעצמה את פסה"ד. ושנית- בנידונינו ביהמ"ש עצמו פירש את פסק דינו במסגרת פסק-דין שהוא עצמו נתן בערעור על אותו סעיף- דבר שהוא בהחלט מוסמך לעשותו במסגרת סמכותו הטבועה שהרי על כך היה הערעור. (ראה גם רמ"ש 8287-10-14 א.ע נ' ר.ע, עמ' 4 שם ש' 25-30).
לעצם החלטת כבוד רשמת ההוצל"פ לחלק את תשלום שכר טרחת הכונס בין הצדדים 75% לעומת 25%, צדק בימ"ש קמא בפסה"ד בערעור משלא מצא מקום להתערב באופן זה, שכן כבוד רשמת ההוצל"פ נימקה היטב מדוע בחרה באופן חלוקה זה, תוך שעמדה על חוסר תום ליבם של המבקשים, אשר בעטיים נוצר הצורך בהליכי ההוצל"פ ובמינוי כונס הנכסים, בפרט שאת נימוקה סיימה כאמור במילים "חלוקה זו נראית הוגנת בנסיבות העניין" מכאן שכב' הרשמת שקלה היטב את הדברים, ואין כל שגיאה בולטת המחייבת התערבות ערעורית בשיקול הדעת שלה
שכה"ט צריך להיגזר בגין עבודת כונס הנכסים בחלקם של המוכרים, ולא בחלקם של הקונים
טענה זו איננה מחזיקה מים, שכן כונס הנכסים אמור לטפל בכל העבודה הקשורה למכירת הנכס, ללא כל "חלוקה" בין מוכר לקונה. מכאן גם נגזרות חובותיו של כונס הנכסים, הן כלפי המוכר והן כלפי הקונה. כונס הנכסים איננו עובד "בשביל הקונה" אלא "בשביל הנכס".
ואכן ב"כ המבקשים לא טרח להפנות אף לא לפסק דין אחד שבו בוצעה הבחנה בשכרו של כונס נכסים בין "מוכר" לבין "קונה".
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל אני מורה על דחיית בקשת רשות הערעור.
משלא נדרשה תשובת המשיבים, אין צו להוצאות כלפי המשיבים.
ברם בגין טענות הסרק (סעיפים 7-8 לעיל) מצאתי לנכון לחייב את המבקשים בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 1,000 ₪ בגין כל טענת סרק, ובסה"כ ב-2,000 ₪ לטובת אוצר המדינה, אשר ישולמו מתוך העירבון אשר הופקד והיתרה תוחזר למפקיד באמצעות בא כוחו.
פסק דין זה מותר לפרסום בהשמטת שמות הצדדים וכל פרט מזהה אחר.
ניתנה היום, כ"ח סיוון תשפ"ד, 04 יולי 2024, בהעדר הצדדים.
