מספר בקשה:3
לפני
כבוד השופטת יעל בלכר
המבקש
הנתבע
חיים בינשטוק
ע”י ב”כ עוה”ד אבי וינרוט ואריק מגידיש
נגד
המשיבים
התובעים
1. דוד בר-און
2. עידן פסח
3. איל בר-און
ע”י ב”כ עו”ד איתמר כץ
החלטה
לפניי בקשת הנתבע להורות על עיכוב ההליכים בתיק בשל תניית שיפוט זר ייחודית, שלפיה על המחלוקות הקשורות להסכם מושא התביעה להתברר בבתי המשפט בניו יורק, ארה”ב.
השאלה היא האם תניית השיפוט חלה גם על התביעה דנן, שהוגשה כנגד הנתבע באופן אישי.
התביעה ורקע כללי
זוהי תביעה להשבת סך של כ – 1,125,000 דולר ארה”ב שהשקיעו התובעים ברכישת הזכויות בבניין בריל שמצוי בכיכר טיימס במנהטן, אשר ירדו לטמיון עם כישלון המיזם (המיזם ו- הנכס, בהתאמה).
לפי האמור בתביעה, הנתבע ביחד עם אדם אחר בשם אילן ברכה (מר ברכה) שאינו תושב ישראל ו/או ביחד עם אחרים, שלטו בתאגיד הרשום בארה”ב בשם BB CAPITAL NY LLC (חברת הניהול) ובתאגידים נוספים המכונים על ידי התובעים “קבוצת BB” שעיסוקם ברכישת נכסים בניו יורק, ניהול נכסים ופיתוחם. הנתבע הציג את עצמו לתובעים כמי שאחראי על פיתוח הנכסים, ניהולם, תכנון אסטרטגי, שיווק ומינוף של יחסי משקיעים והניהול הכולל של תיק ההשקעות בקבוצה.
ביום 17.11.2015 חתמו התובעים על הסכם שמסדיר את ההשקעה בחברה בשם BB BRILL MANAGER LLC שהוקמה ביוני 2015 לצורך המיזם (חברת המיזם) ואת דרכי ניהולה של חברת המיזם (ראו נספח 11 לכתב התביעה, להלן: הסכם הניהול או ההסכם. הסכם זה מכונה בתביעה הסכם הניהול המקורי). אין חולק כי חברת הניהול היא צד להסכם הניהול. בין הצדדים בתיק זה התגלעה מחלוקת, בין היתר, בשאלה אם הנתבע הוא צד להסכם זה. התובעים טוענים, כי ההסכם נחתם בינם לבין חברת הניהול בלבד, וכי הנתבע חתם עליו בשם חברת הניהול בלבד ואינו צד לו.
בקליפת אגוז, טענת התובעים היא כי בהתאם להסכם, כספי ההשקעה היו מיועדים לרכישת שליטה מלאה בנכס. אלא שתחת זאת חתמה חברת המיזם על הסכם מיום 20.7.2016 שתוצאתו כי נרכשו זכויות המיעוט בנכס בשיעור של 41.72% בלבד, הכל מבלי ליידע את התובעים וממילא מבלי שהתקבלה הסכמתם לכך. לטענת תובעים, רכישת זכויות המיעוט בנכס היא סטייה מהותית ממבנה העסקה המוסכם ומהווה הפרה יסודית של הסכם הניהול. כפי שיבואר להלן העסקה לא צלחה, כל המשקיעים הפסידו את כספם ומכאן התביעה להשבת כספי ההשקעה.
לפי המתואר בתביעה התובעים הם בני משפחתו של התובע 1 (התובע). לקראת סוף שנת 2013 ועל רקע היכרות קודמת בין התובע לנתבע, הציע האחרון לתובע להשתתף בהשקעה במיזם מקרקעין (המיזם הראשון). מיזם זה הצליח בצורה מרשימה ובתוך כשנה וחצי מההשקעה הודיע לתובעים אדם בשם מילן פינקוס, שלפי האמור בתביעה שימש בתפקיד ניהולי בכיר בקבוצת BB, כי המקרקעין נמכרו ברווח שהשיא להם 25% על השקעתם. בתוך שעות ספורות לאחר מכן, הזמינו הנתבע ומר ברכה את התובעים להשתתף במיזם חדש, הוא המיזם מושא התביעה. לפי ההצעה, כספי המיזם הראשון על פירותיהם, בסך כולל של 1,125,000 דולר, יושקעו במיזם החדש. לאחר שהביעו בכך עניין ראשוני, הנתבע ומר ברכה באמצעות מר פינקוס, שלחו לתובע מידע ומצגת המתארת את המיזם וכן תכנית עסקית שהתיימרה לנבא רווח של 50% בתוך שנתיים (הדוא”ל של מר פינקוס צורף כנספח 8 לכתב התביעה. מר פינקוס חתום בהודעה זו ואחרות שצורפו לתביעה, בתפקידו כ- CFA, ו- Director of Acquisitions של חברת הניהול).
לטענת התובעים, הנתבע שכנע אותם להשקיע במיזם, תוך שהציג מצגים כוזבים, לרבות ביחס למהות העסקה, למבנה המיזם, לזהות המשקיעים ולסיכון הכרוך בהשקעה; ותוך שהציג את עצמו כמומחה בניהול מיזמים דומים, אף שהיה זה עבורו המיזם הראשון מסוגו. הנתבע הציג את המיזם כ”עסקה בטוחה” ש”שחקנים גדולים” מצטרפים אליה. לפי הטענה, הוצג לתובע כי קיימת הבטחה לתזרים מזומנים מדמי שכירות, שעה שבמסגרת המידע שהציג מר פינקוס לתובע הוא גם ציין, כי בידו מכתב כוונות של שוכר שההכנסות נטו מדמי השכירות שישולמו על ידו יניבו הכנסה נטו של כ- 5.5 מיליון דולר. הנתבע אף הבטיח, כי ניתן יהיה “לחלץ” את ההשקעה בתוך חודשים ספורים (“פליפ”) או בתוך שנתיים במסגרת מימון מחדש. כן הבהיר הנתבע מפורשות כי הוא ושותפיו לקבוצת BB ישלטו באופן מלא בניהול המיזם, הבטחה שלטענת התובעים נודעה לה חשיבות מיוחדת בהחלטתם להשקיע במיזם; וכי “ישמור” על התובעים, שכן הם מצטרפים למיזם על חשבון חלקו בהשקעה.
לטענת התובעים, כחצי שנה לאחר מכן, ביום 17.11.2015, שלח מר רוזנטל, המשמש כאנליסט בכיר בקבוצת BB, הודעת דוא”ל לתובע ובמסגרתה הועבר לחתימתם הסכם הניהול, וזאת כשהוא כבר חתום על ידי הנתבע ועל ידי מר ברכה. התובעים חתמו על ההסכם לאחר שהנתבע הסביר לתובע כי מדובר במסמך פורמלי שדרוש כדי להתקדם מול הבנקים; וכי מכיוון שהתובעים נכנסים להשקעה בתוך החלק של הנתבע, הנתבע והתובעים יתאגדו יחד בחברה הרשומה בניו יורק, וחברה זו יחד עם יתר המשקיעים שהנתבע מגייס (כמו בית ההשקעות הלמן אלדובי ומר הראל ויזל) יחזיקו יחד בנכס, באמצעות שרשור חברות. לטענת התובעים הסברי הנתבע הניחו את דעתם והם חתמו על ההסכם לאחר שעברו עליו ברפרוף ומצאו כי סכומי ההשקעה נכונים וכי מדובר בעסקה שבה קבוצת המשקיעים מתעתדת לרכוש את הנכס בשלמותו מחברת בריל החזקות, שהיא בעלת השליטה הבלעדית בחברה שמחזיקה את הנכס (חברת הנכס). לפי התביעה, בהמשך להתעניינות התובע שלח לו מר פינקוס במרץ 2016, עדכונים אופטימיים באשר להתקדמות העסקה (נספחים 13-15 לתביעה). במאי 2016 אף פגש התובע את הנתבע בניו-יורק, והנתבע הציג לו את הצוות המטפל במיזם ועדכן אותו ביחס להתקדמות העסקה, שלדבריו, באותו שלב, התקדמה כמתוכנן. ביום 26.7.2016 הוסיף מר פינקוס ושלח לתובע הודעה לפיה העסקה לרכישת הנכס הושלמה (נספח 20 לתביעה). ביום 19.12.2016 ביקש התובע מהנתבע מסמכים לתיעוד זכויותיו בנכס לצורך עריכת דו”חות בישראל. לפי הטענה, הנתבע התחמק מכך, ובמחצית השניה של מרץ 2017 נדהמו התובעים לקרוא בעיתונות הכלכלית בישראל אודות כישלונה של העסקה ואובדן מוחלט של כספי ההשקעה. אז, כך נטען, גם למדו לראשונה כי נרכשו רק זכויות מיעוט בנכס.
לא אפרט כאן את השתלשלות האירועים שהובילה לאובדן ההשקעה. אציין רק כי אין חולק שאמנם כך קרה. השותפה של חברת המיזם שהחזיקה בכ- 59% מהזכויות בנכס (חברת בריקמן), לא שילמה לתאגיד קנדי (ברוקפילד) שהעמיד לרשותה כספים לצורך הרכישה, את התשלומים שהתחייבה לשלם לו במועד, וזה העמיד את ההלוואה לפירעון מיידי. בהמשך לכך, בהליך מימוש מהיר, רכש התאגיד הקנדי את הנכס כנגד פירעון כל ההלוואות שרבצו עליו, באופן ש”מחק” את ההון העצמי של השותפים בנכס, לרבות כספי חברת המיזם שבאמצעותה הושקעו כספי התובעים (ושותפים אחרים) (סעיפים 64-67 לכתב התביעה).
בהמשך, כך לפי הטענה, הסתבר לתובעים (שלטענתם, לא עודכנו על ידי הנתבע בכוונתו לצרף משקיעים נוספים או על דבר קיומם של אלה), כי נחתם עם המשקיעים הנוספים הסכם ניהול חדש מיום 28.12.2015 (הסכם הניהול המתוקן, נספח 12 לתביעה). הסכם זה דומה במהותו לזה שעליו חתמו התובעים, בכך שמדובר ברכישת הנכס בשלמותו. השינוי המרכזי הוא בתוספת המשקיעים ובכך שחברת המיזם עצמה התעתדה להגדיל את אחזקותיה במיזם. נטען כי כחלק מפעולת ההסתרה מפני התובעים, זויפה חתימתם על הסכם הניהול המתוקן באופן שהנתבע או מי מטעמו נטל את דף החתימות של הסכם הניהול וצירף אותו להסכם הניהול המתוקן, תוך יצירת מצג שזה האחרון נחתם על ידי התובעים.
לפי הטענה נודע עוד לתובעים בדיעבד, כי ביום 6.8.2015, כשלושה חודשים קודם לחתימה על הסכם הניהול, נחתם הסכם לרכישת הנכס בשלמותו עם חברת הנכס, אך העסקה לא הגיעה לשלב ה – closing וביום 20.7.2016 נחתם הסכם אחר לביטול ההסכם מיום 6.8.2015 ונקבע תחתיו מתווה עסקה שונה, שתוצאתו כי נרכשו על ידי חברת המיזם זכויות מיעוט בנכס (החוזה לרכישת זכויות מיעוט בנכס או החוזה מיום 20.7.2016). נטען גם כי נודע לתובעים בדיעבד, שהמשקיעים הנוספים בחברת המיזם היו מודעים לחוזה מיום 20.7.2016, התנגדו לעסקה זו וסירבו לחתום על הסכם השקעה חדש המשקף עסקה זו; וכי למרות התנגדותם ולמרות שכספי ההשקעה גויסו לרכישת מלוא הזכויות בנכס – הנתבע בעצמו או ביחד עם ברכה או מי מטעמם, התקשרו באמצעות חברת המיזם בעסקה לרכישת מיעוט הזכויות בנכס.
[במאמר מוסגר יוער, כי לפי המצוין בתביעה, כל הנ”ל נלמד בעיקר מעיון בתביעה שהגישו משקיעים אחרים כנגד החברה BB Capital, חברת המיזם BB BRILL, הנתבע ומר ברכה, לבית המשפט בניו יורק (נספח 10(א) לתביעה). מלכתחילה היו גם התובעים נתבעים בתביעה זו, אך בהמשך נמחקו ממנה לאחר שהנתבע קיים את הבטחתו לתובע לדאוג לכך].
התביעה בתיק זה הוגשה כנגד הנתבע בלבד. לטענת התובעים, ההשקעה נעשתה על יסוד מצגי הנתבע שהציג את העסקה כבטוחה ולולא מצגים אלה, לא היו הם משקיעים במיזם. כל ההתפתחויות הוסתרו מהתובעים כמתואר לעיל. אילו היו התובעים מודעים להן כי אז היו מתנגדים בתוקף לשינוי כה מהותי של העסקה. הנתבע נטל חלק פעיל במצגי השווא לתובעים ומכאן לפי הטענה, אחריותו לנזקם. עוד טענו התובעים כי הנתבע בעצמו או יחד עם ברכה או מי מטעמם הוא שיזם את שינוי העסקה או שנתן לכך יד. שינוי מבנה העסקה הוא הפרה של הסכם הניהול והנתבע אחראי לנזקיהם בעוולה של גרם הפרת חוזה. התובעים טוענים לאחריות הנתבע גם בעילה של רשלנות בניהול כספי ההשקעה.
בכתב ההגנה, טען הנתבע כי חלה בקשר עם התביעה תניית שיפוט זר ייחודית והוגשה על ידו בקשה מקדמית בעניין זה, היא הבקשה העומדת לפניי כעת. לגופו של עניין, הכחיש הנתבע את הטענות למצג שווא או לאחריות בגין אובדן כספי ההשקעה. הנתבע מכחיש שרימה או ניסה לרמות את התובעים, ומציין כי הציע להם להשתתף בעסקה שסבר כי היא טובה. לשיטתו, מדובר במיזם עסקי שנכשל וגם הוא הפסיד את כספו. משכך, אין כל אחריות ובוודאי שאין מקום לאחריות אישית. בהתאם לדין מדינת ניו-יורק שחל על העניין יש לדחות את התביעה האישית על הסף. אף אין כל קשר בין אובדן ההשקעה לבין הפעולות שביצע הנתבע, שכן האובדן נבע מהעמדת חוב המשכנתא שרבץ על הנכס לפירעון מיידי כמתואר לעיל. נוסף על כך, בניגוד לטענת התובעים, לפי הסכם הניהול ניתן לשנות את מבנה ההשקעה (סעיף 1.5). ההסכם כולל גם תניית ויתור הפוטרת מאחריות בגין אובדן כספים כל אחד מהצדדים וגם את המנהלים ואחרים (סעיף 10.12); וסעיף נוסף קובע כי אין כל תוקף למצגים קודמים שטרם ההתקשרות בהסכם הניהול וכי האמור בהסכם הוא קונקלוסיבי (סעיף 10.1).
בהיבט הדיוני אציין כי הוגשו בקשה לעיכוב הליכים, תשובה לבקשה ותגובה לתשובה, שנתמכו כולן בתצהיר בעלי הדין. הצדדים סברו כי ניתן ליתן החלטה על יסוד הכתובים ומבלי שנחקרו המצהירים. הוסכם כי יוגשו סיכומי הצדדים, וכי התובעים הם שיחלו בהגשתם. זאת, מהטעם שהתובעים נדרשו לעדכן את תשובתם לבקשה, בין היתר, לאור פסק הדין ברע”א 6393/21 לגזיאל נ’ אר.אס דיזיין בע”מ (2.2.2022) (עניין לגזיאל), שניתן לאחר שהגישו התובעים את תשובתם לבקשה לעיכוב הליכים, שכן התובעים הסתמכו במידה רבה על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בעניין זה, שנהפך בערעור.
להשלמת התמונה אציין כי בדיון עדכן ב”כ הנתבע כי התביעה שהגישו המשקיעים הזרים לבית המשפט בניו יורק, נדחתה ואילו המחלוקת עם המשקיעה, חברת הלמן אלדובי, הסתיימה בגישור, כך שאין כיום הליכים תלויים ועומדים אחרים בקשר לכישלון המיזם. יוער כי גם בין הצדדים להליך זה התקיים הליך גישור שלמרבה הצער, לא צלח.
עיקרי טענות הצדדים בבקשה לסילוק על הסף
הנתבע הגיש בקשה לעיכוב ההליך בשל תניית השיפוט שבסעיף 1.5 להסכם הניהול ולפיה סמכות השיפוט הייחודית נתונה לבית המשפט בניו יורק, והדין החל הוא הדין במדינת ניו יורק. לטענת הנתבע, הוא צד ישיר להסכם הניהול ותניית השיפוט חלה על פי נוסחה הרחב בכל עניין הקשור בהסכם. עילות התביעה כאן קשורות קשר הדוק להסכם ומתייחסות אליו, הן במישרין והן בעקיפין. הנתבע טען עוד כי הגשת התביעה בארה”ב תאפשר לו להגיש הודעה לצד ג’ כנגד כל המעורבים בדבר, שכן לא ייתכן שיישא בכישלון המיזם לבדו. הנתבע ניהל משא ומתן כאורגן של החברה, ואף לא היה היחיד מטעמה שפעל מול התובעים (כך למשל התכתבו התובעים במישרין עם מר פינקוס כמתואר בתביעה). כמו כן תתאפשר לו נגישות טובה יותר למסמכים, למידע ולעדים, המתגוררים כולם בארה”ב. עוד טען כי גם אם יימצא שאינו צד ישיר להסכם, חלה בעניין תביעה זו תניית השיפוט לפי פסק הדין בעניין לגזיאל.
התובעים מנגד מצביעים על כך שהתביעה מתנהלת בין צדדים שלהם זיקה מובהקת לישראל (אזרחי המדינה) ואף שעילות התביעה הן לבר חוזיות, מבקש הנתבע לנתב את הסכסוך לפורום זר ולדין הזר בטענה לתחולת תניית שיפוט זר. בכך, לפי הטענה, אין הנתבע מונחה על ידי הרצון להקל את ניהול ההליך, אלא על ידי הרצון להקשות ככל הניתן על התובעים למצות את זכויותיהם, ולגישתם זהו חוסר תום לב קיצוני, המצדיק כשלעצמו את דחיית הבקשה. לגופו של עניין, טוענים התובעים כי הנתבע אינו צד להסכם הניהול וכי ההסכם הוא בין התובעים, מצד אחד לבין חברת הניהול, מצד שני; והוא נחתם בידי הנתבע בשם החברה ולא באופן אישי. כך עולה לטענתם מעיון בהסכם הניהול ובעיקר מפנים הם לראשיתו, משם יש ללמוד, לשיטתם, כי הנתבע אינו צד להסכם. לטענת התובעים, הגם שאין מניעה עקרונית שהצדדים לחוזה יסכימו ביניהם כי הוראה מסוימת תחול גם על צד שלישי, הדבר צריך להיעשות בלשון ברורה, וצריך היה לציין במפורש שהתניה חלה גם על המנהלים של חברת הניהול, ולדידם לא כך נעשה בענייננו. עוד הם סבורים כי בהינתן המסקנה שהנתבע אינו צד להסכם, יישום פסק הדין בעניין לגזיאל מוביל למסקנה ברורה שלפי עמדתם של כל אחד משלושת השופטים אין הנתבע יכול להתבסס על תניית השיפוט.
התובעים מעלים שיקולים נוספים שתומכים לטענתם במסקנה זו: ראשית, לדידם, מנוע הנתבע מלהסתמך על הסכם הניהול משהוא טוען כי הסכם זה בוטל בעריכת הסכם הניהול המתוקן. שנית, התביעה כנגד הנתבע נעוצה בעילות לבר חוזיות, והסעדים הנתבעים אינם סעדים מכוח הסכם הניהול אלא בשל התנהלותו האישית של הנתבע ומצגיו לאורך כל חיי ההשקעה כמפורט בכתב התביעה. ושלישית, הפורום הנאות לדיון בתביעה הוא ישראל בשל כך שהצדדים הם אזרחי ישראל; ההסכם נחתם לפי הטענה בישראל עת שהתובעים הוסיפו את חתימתם על ההסכם החתום שנשלח להם; את חסרון הכיס מרגישים התובעים בישראל וגם כספי ההשקעה הועברו לנתבע מבנקים בישראל; מצגי השווא הוצגו לתובעים בעודם בישראל; האכיפה בישראל תהא קלה יותר; ובעיקר, שוב, הטענה נטענת בחוסר תום לב רק כדי לגרום לתובעים בזבוז ואי נוחות ולהרתיעם מלתבוע.
הנתבע השיב כי על פי הפסיקה תניית שיפוט זר תחול על התביעה ככל שזו קשורה לחוזה באופן מהותי גם אם התביעה מבוססת על עילות לבר חוזיות כגון עילות נזיקיות. לטענה שהנתבע מנוע מלהסתמך על הסכם הניהול המקורי השיב הנתבע, כי בקשה לסילוק על הסף מסתמכת על האמור בכתב התביעה ותחולת תניית השיפוט נבחנת על פי הנטען בו. ממילא מדובר בעניין תיאורטי כי גם בהסכם הניהול המתוקן מופיעה תניית שיפוט ובכל מקרה, גם השאלה אם הסכם הניהול המקורי בוטל צריכה להתברר בהתאם לתניית השיפוט בניו יורק. ולבסוף, הטענה לפורום לא נאות אינה רלבנטית כשקיימת תניית שיפוט ייחודית מחייבת. האפשרות שלא לאכפה שמורה למקרים חריגים בלבד, ולנסיבות קיצוניות המצדיקות זאת שאינן מתקיימות בענייננו. בנוסף, הפורום הנאות הוא הפורום הזר וציפיית הצדדים הסבירה בנסיבות היא להתדיינות ביו יורק. העסקה היא ביחס לנכס בניו יורק, חברת הניהול וחברת המיזם התאגדו בניו יורק, חל הדין אמריקאי ומרבית העדים מתגוררים בארה”ב. כך גם המסמכים וכל המידע אודות העסקה וסיבוכיה נמצא אצל עורכי הדין בניו יורק.
אלו הם עיקרי הדברים כפי שבאו בסיכומי הצדדים וככל שיידרש במהלך הדיון אוסיף וארחיב עוד בטענות הצדדים.
דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, סבורני כי יש לקבל את הבקשה ולהורות על עיכוב ההליכים בשל תניית שיפוט זר ייחודית שחלה על העניין, וכך אני מורה. להלן אפרט טעמיי.
המתווה הנורמטיבי והשאלה לדיון
בסעיף 10.9 להסכם הניהול נקבעה תניית שיפוט זר, שזו לשונה (תניית השיפוט):
“Governing Law; Venue. This Agreement shall be governed by and construed, interpreted and enforced in accordance with the laws of the State of New York, without giving effect to any of the conflicts of laws provisions thereof that would require the application of the substantive laws of any other jurisdiction. In connection with any dispute related to this Agreement, each of the parties hereto hereby irrevocably and unconditionally (a) submits to the exclusive jurisdiction of the United States District Court for the Southern District of New-York or, if such court will not accept jurisdiction, the jurisdiction of any court of competent civil jurisdiction sitting in New-York County and (b) waives the right and agrees not to assert by way of motion, as a defense or otherwise in any action, suit or other legal proceeding brought in any such court, any claim that it, he or she is not subject to the jurisdiction of such court, that such action, suit or proceeding is brought in inconvenient forum or that the venue of such action, suit or proceeding is improper. Each of the parties hereto also irrevocably and unconditionally consents to the service of any process’ pleadings’ notices or other papers in a manner permitted by the notice provisions of section 10.6 herehof”
(ההדגשות בקו במובא לעיל ובכל הציטוטים בהחלטה זו, הם שלי – י’ב’)
תניית השיפוט הנ”ל קובעת כי כל מחלוקת בכל הקשור להסכם תידון לפי הדין בניו יורק, ובבתי המשפט של ניו יורק בלבד. אין מחלוקת כי בתניית שיפוט זר ייחודית מדובר. כך הניחו הצדדים וכך אעשה גם אני. אציין עוד כי הצדדים טענו טענותיהם בבקשה לפי הדין הישראלי. ממילא גם לא הובאה כל חוות דעת ביחס לדין הזר, וחלה בעניין זה חזקת שוויון הדינים.
על פי הפסיקה, תניית שיפוט זר ייחודית אינה מפקיעה את סמכותו של בית המשפט המקומי לדון בתובענה, ובמילותיו של כבוד השופט עמית ברע”א 6574/12 סאמיט פאנד ניהול והשקעות בע”מ נ’ בן יעקב (7.3.2013) (עניין סאמיט): “… בהינתן תניית שיפוט זר, השאלה אפוא איננה האם מוסמך בית המשפט לדון בתביעה, אלא האם רשאי בעל דין להשתחרר מהוראות ההסכם בו נקשר” (בפסקה 8). ועם זאת, ו”אף שאין בכוחה של תנית השיפוט לשלול את סמכותו של בית המשפט בארץ, המדיניות היא לכבד תניות כאלה, שכן, בהיותן חלק מהסכם בין הצדדים, אין בית המשפט נותן ידו להפרת הסכמים … הכלל הוא כי בית המשפט יתן תוקף לתניית שיפוט זר ויעכב הליכים שהוגשו לפניו תוך הפרת הסכם כזה אלא אם התובע יראה סיבות טובות ומיוחדות המצדיקות את אי קיומה של תניית השיפוט” (ע”א 5666/94 סנקרי נ’ Julios Blum G.M.B.H, פ”ד נ (4) 73 (1996) בפסקה 6).
כפי שהובהר בעניין סאמיט “הנטל הוא על התובע להצביע על קיומן של נסיבות מיוחדות המצדיקות אי כיבוד של תניית השיפוט”. ויובהר כי על פי הפסיקה נסיבות מיוחדות אלה מתקיימות במקרים חריגים, למשל כשהתובע לא יוכל לזכות למשפט צדק במדינה שלה הוקנתה הסכמות הייחודית בשל הפליה גזעית (רע”א 3144/03 אלביט הדמיה רפואית בע”מ נ ‘ Harefuah Servicos de Saude S/C Ltda, פ”ד נז (5) 414, 419 (2003)). כפי שהובהר בעניין סאמיט (פסקה 11) עצם קיומו של נתבע נוסף וההכבדה הנובעת מפיצול ההליכים בשל תניית השיפוט אין די בהם כשלעצמם כדי להצדיק את אי כיבוד התניה (ראו גם ע”א 4601/02 ראדא תעשיות אלקטרוניות בע”מ נ’ Bodstray Company Ltd, פ”ד נח(2) 465 (2004), 475-476; בר”מ 2190/20 G&B Packing Co נ’ Serra International Inc (25.10.2020)(.
יש לבחון, אם כן, האם תניית השיפוט שבהסכם חלה על התביעה שהגישו התובעים כנגד הנתבע; וככל שהיא חלה, האם הציגו התובעים “סיבות טובות ומיוחדות” המצדיקות שלא לכבדה.
תניית השיפוט חלה ביחסים עם הנתבע
כאמור, לטענת התובעים הצדדים להסכם הניהול הם התובעים וחברת הניהול בלבד ואילו הנתבע עצמו אינו צד להסכם. התובעים שמו דגש מיוחד על הפסקה הראשונה של ההסכם שבה לא מוזכר הנתבע אלא נזכרו חברת הניהול ושלושת התובעים, שכולם הוגדרו שם כ- “Members” (“חברים”). עוד ציינו כי המילה parties”” (“צדדים”), שבה נעשה שימוש במסגרת תניית השיפוט אינה מופיעה שם עם אות גדולה בראשיתה כפי שנעשה בשימוש במילה “חברים” Members”)”) וכפי שצריך היה לשיטתם להיעשות, אילו התיימר ההסכם לקבוע מונח נוסף של “צדדים” מעבר לזה של “חברים” שהוגדר בראשיתו. הנתבע טוען מנגד כי תניית השיפוט אינה חלה רק על ה”חברים” אלא היא חלה במפורש על כל הצדדים להסכם הניהול, ובתניית השיפוט נקבע במפורש ובכוונת מכוון, כי היא חלה על כל ה”צדדים” להסכם ולא על ה”חברים” בלבד. תניית השיפוט חלה גם על הנתבע שחתום באופן אישי על ההסכם בסופו (יחד עם ברכה) כאחד הצדדים, בנוסף לחתימתו בשם חברת הניהול שהיא אחד מה”חברים” כהגדרתם בהסכם. עוד הטעים כי חלק מההוראות בהסכם מתייחסות במפורש למעמדו כמנהל ומסדירות את היחסים בין הצדדים.
מעיון בהסכם על צורתו והוראותיו ולאחר שעיינתי בטענות הצדדים וכתבי הטענות, אין בידי לקבל את טענת התובעים כי הנתבע אינו צד להסכם, על תניית השיפוט שבו. אני דוחה טענה זו וקובעת, כמפורט להלן, כי הנתבע הוא צד להסכם.
אין חולק כי בהסכם מוגדרים התובעים והחברה כ”חברים” (Members) (ראו ראשית ההסכם וכן ההגדרה בסעיף 1.2 להסכם). למילה “צדדים” (parties) אין הגדרה בהסכם. נעשה בה שימוש במספר הזדמנויות בהסכם ובכלל זה גם בסעיפים שהצדדים בפניי התייחסו להם בטענותיהם – תניית השיפוט שבסעיף 10.9 להסכם, עמוד החתימות המובא להלן, ותניית השיפוי שבסעיף 10.12 להסכם (ראו גם השימוש במילה “צדדים” בסעיף 2.2 להסכם).
כך צוין בעמוד החתימות בהסכם:
“IN WITNESS THEREOF, the undersigned parties have signed this Agreement as of the day and year set forth above.
MANAGER(S)
__________(–)_________________
Haim Binstock
__________(–)_________________
Ilan Bracha
MEMBERS
___________________________
Idan Pesach
___________________________
David Bar On
__________________________
Eyal Bar On
BB Capital NY LLC
By: __________(–)______________
Name: Haim Binstock
Title: managing member
* המצוטט לעיל הוא עמוד החתימות להסכם הניהול המצורף בנספח 11 לתביעה, אשר לפי האמור בתביעה הומצא לתובעים לחתימתם, כשהוא כבר חתום בכתב יד על ידי הנתבע (פעמיים) ועל ידי מר ברכה במקום שסומן (-). הציטוט משקף נאמנה את עמוד החתימות מבחינה צורנית, דהיינו: שימוש באותיות קטנות, אותיות גדולות, הדגשת אותיות, דפוס וכתב יד. זאת, למעט ההדגשה בקו שהוספה על ידי על מנת להקל על ההתמצאות.
מעיון בדף החתימות נמצא כי מי שחתמו בסוף ההסכם כצדדים לו -“the under signed “parties – הם ה – “managers” (מנהלים) ובכלל זה הנתבע וכן, ה”חברים”. חתימתו של הנתבע מתנוססת פעמיים: חתימה אחת אישית לצדו של מר ברכה שהוגדר אף הוא בהסכם כמנהל, תחת רשימת ה”מנהלים”; וחתימה נוספת כמורשה חתימה של חברת הניהול ובשמה של חברת הניהול, תחת רשימת ה”חברים” בחברת המיזם. אין הנתבע חתום רק כנציג מוסמך של חברת הניהול כפי שטוענים התובעים. קיימת אבחנה ברורה בין שתי החתימות, הראשונה היא חתימה אישית של הנתבע שנושא בתפקיד מנהל כהגדרתו בהסכם (ראו סעיף 5.1 המצוטט להלן); והשניה היא חתימה כמורשה חתימה מטעם חברת הניהול לצד שמה המודפס של החברה (בקטגוריה של ה”חברים”).
בסיכומיהם טענו התובעים (לראשונה), כי בראשית דרכו של ההסכם (במה שמכונה על ידם “דף החתימות המקורי” של הסכם ניהול) לא נכלל החלק האחרון של דף החתימות (החלק שמתחיל ב- “BB Capital NY LLC”), אשר כולל את שמה המודפס של חברת הניהול והמקום שנועד לחתימת הנתבע כנושא משרה מטעמה. רק לאחר הדפסתו של ההסכם הוסף מקטע זה מתחת למקומות המיועדים לחתימה בדרך של הטבעת חותמת החברה שכוללת גם מקום מובנה לחתימת מנהלה. זאת יש ללמוד, לפי הטענה, מכך ששמו של הנתבע וחתימתו כמורשה חתימה של חברת הניהול הוספו בכתב יד ואינם מודפסים, וממיקום קו החתימה “שאינו לגמרי מקביל ליתר הקווים המופיעים בדף החתימות”. נטען כי קיומן של שתי החתימות הוא אינו אלא ניסוח לא מוצלח של ההסכם שיש לזקוף לחובת הנתבע תוך הפעלת כלל הפרשנות נגד הנסח, שכן מלכתחילה צריכים היו הנתבע ומר ברכה לחתום על ההסכם רק בשמה של חברת הניהול (כמנהליה שמוסמכים לחתום מטעמה); ומשעה שהנתבע חתם במקום המיועד לכך בתוך חותמת החברה בחתימה שהוספה בכתב יד לאחר הדפסתו של ההסכם, טוענים התובעים כי אין הדבר מותיר ספק שהנתבע חתם כמנהל החברה בשמה ומטעמה, ולמעשה, כך על פי הטענה, זו חתימתו היחידה של הנתבע.
לא עלה בידי לרדת לסוף דעתם של התובעים בטענה כבושה זו, אשר ממילא גם לא הוכחה והיא אינה משכנעת במכלול הנסיבות. לא הונח לטענה ולו שמץ של יסוד עובדתי ובוודאי שלא הובאו ראיות להוכחתה במידה דרושה במשפט האזרחי. אין לטענה זכר בטענות התובעים בכתב התביעה או בתשובה לבקשה על התצהיר התומך בה (ואזכיר כי לפי הסכמת הצדדים הנתבע גם לא נחקר על תצהירו). הטענה אינה מתיישבת עם האופן שבו מופיעות החתימות של הנתבע כמתואר לעיל ועם מראה העיניים. ניכר לעין כל כי הנתבע חתם פעמיים בשני מקומות שונים, תחת כותרות שונות ובכובעים שונים; וכי כשרצו הצדדים, ידעו לציין כי החתימה היא חתימה בשם החברה כנושא משרה בה, כפי שנעשה בחתימה בשם חברת הניהול. טענת התובעים שמבטלת את חתימתם של הנתבע ומר ברכה תחת הכותרת “מנהלים” במחי יד של השערות או טענות לא מבוססות, אף אינה מתיישבת עם הסכם הניהול שמתייחס במפורש למנהלים ומקדיש לתפקידם ולסמכויותיהם בניהול חברת המיזם חלק נכבד ומהותי של ההסכם (ועל כך ארחיב עוד בהמשך).
אם לא די בכך שטיעון זה מבוסס כולו על התפלפלויות והשערות של התובעים שהועלו לראשונה בסיכומיהם ואין להן אחיזה בהסכם על צורתו והוראותיו כאמור – לא ברור גם מה תועלת צומחת מטיעון זה לתובעים, אילו הוכח. מה טעם יש בהתחקות אחר נוסחו הקדום של ההסכם עת יצא אוויר העולם מהמדפסת של החברה או מי מטעמה בטרם נשלח לתובעים, או בכלל בעיסוק בשאלה מתי בדיוק נוספה החתימה המוטבעת של חברת הניהול (ככל שאכן הוספה מאוחר יותר) – שעה שאין חולק כי כשהועבר ההסכם לעיונם ולחתימתם של התובעים, הוא כבר היה חתום על ידי הנתבע פעמיים באופן המתואר לעיל. לתובעים הפתרונים. בכל מקרה, ככל שמדובר בטעות כטענת התובעים, היה עליהם להעיר על כך או לברר את העניין בזמן אמת ולא לכבוש את הטענה ולהעלותה רק כטוב בעיניהם, על מנת לנגח את בקשת הנתבע לאכיפת תניית השיפוט שבהסכם (וגם זאת, רק בסיכומים בבקשה לסילוק על הסף).
כאמור, ההסכם שעניינו ניהול כספי ההשקעה באמצעות חברת המיזם מתייחס במפורש למנהלים – הנתבע ומר ברכה – ואף על פי תכליתו של ההסכם, יש הגיון רב בכך שאלה יהיו צד להסכם. יפים הדברים שבעתיים לאור המשקל הרב שמייחסים התובעים לפי טענותיהם לזהות המנהלים וסמכויותיהם שעל בסיסם, בין היתר, ניאותו להצטרף למיזם.
סעיף 5.1 להסכם הניהול קובע כי המנהלים הם הנתבע ומר ברכה ומעניק להם סמכויות רחבות בניהול כספי ההשקעה. זהו הסעיף כלשונו:
“Management by Manager. Management of the company shall be by Haim Binshtock or Ilan Brahca (individually or collectively, the ‘Manager’), as the Manager. The Manager shall have primary control over the operations of the Company’s Business and assets including the Property .The Manager is hereby given the right and authority to take any and all actions necessary or desirable for operation and management of the Company and Business and in furthermore thereof each individual manager shall have the full power to execute, for and on behalf of the company, any and all documents and instruments that may be necessary to carry on the business of the company, including, without limitation the discretion, authority or power to make the following decisions or take the following actions on behalf of the company: […]”
בהסכם הניהול מוסדרים גם עניינים נוספים שבקשר לניהול כספי ההשקעה על ידי המנהלים וביחסים שבינם לבין החברים. בסעיף 7.2 להסכם המיזם צוין כי החברים מסכימים שנושא חלוקת הכספים לחברים יהא נתון לשיקול דעת המנהלים במגבלות שנקבעו שם. ועוד – בסעיף 10.12 להסכם המיזם מצויה תניית שיפוי, המתייחסת בין היתר ובמפורש גם למנהלים.
במאמר מוסגר אעיר כי לטענת הנתבע, תניית שיפוי זו פוטרת אותו מאחריות. התובעים מנגד טוענים שאין אלה פני הדברים ולשיטתם, סעיף זה אך מבסס ומחזק את אחריותו הישירה של הנתבע לנזקיהם. זהו כמובן עניין שייבחן ויוכרע לפי הצורך בניהול התביעה לגופה. ההכרעה אינה דרושה לכאן, ולענייננו די בכך שסעיף זה מסדיר ישירות, בין היתר, גם את יחסי “החברים” (עליהם נמנים גם התובעים) וה”מנהלים” ככאלה, והדבר מצטרף לכלל הנימוקים המטים את הכף לטובת עמדת הנתבע, שלפיה חתם על ההסכם כצד לו.
כאמור, גם בתניית השיפוט כמו גם בדף החתימות, נעשה שימוש במילה “צדדים” (parties). לנוחות הדיון אביא כאן שוב חלק מתניית השיפוט ולפיה תחול התניה: “In connection with any dispute related to this Agreement, each of the parties hereto hereby irrevocably and unconditionally…” . תניית השיפוט אפוא קובעת מפורשות תחולה רחבה על כל סכסוך או מחלוקת שקשורים או מתייחסים (related) להסכם הניהול; ועוד היא קובעת מפורשות כי היא חלה על כל הצדדים, ולא על ה”חברים” בלבד. השימוש במונח “צדדים” מלמד כי תחולת התנייה אינה מוגבלת ל”חברים” בלבד. הנתבע חתם כאמור על ההסכם באופן אישי כ”מנהל” כהגדרתו בהסכם, וסבורני כי הוא בא בגדר ה”צדדים” להסכם, כפי שגם עולה מדף החתימות שבסוף ההסכם, ומכלול הוראותיו של ההסכם ותכליתו של ההסכם לעגן ולהבהיר כי כספי ההשקעה ינוהלו בידי הנתבע ומר ברכה (שהוגדרו בהסכם כ”מנהלים”). בניגוד לטענת התובעים, אינני סבורה כי בהעדר הגדרה מפורשת של המילה “צדדים” או באי-שימוש באות גדולה בראשיתה, יש כדי לאיין את המשמעות הברורה והטבעית של שתי החתימות של הנתבע כפי שהן מופיעות בדף החתימות בסוף ההסכם, ועל רקע הוראת ההסכם שקדמה לחתימות שלפיה:”IN WITNESS THEREOF, the undersigned parties have signed this Agreement as of the day and year set forth above”.. אוסיף על כך כי מעיון בהסכם הניהול אין קוהרנטיות והקפדה על כיתוב עם אות גדולה גם ביחס למילה “חברים” (members) כשהיא מופיעה באמצע משפט להבדיל מתחילתו (ראו למשל בסעיף 10.12 להסכם). ובכלל יש לומר כי השימוש במילה “צדדים” לרוב אינו נדרש להגדרות מפורשות והוא “מושג פתוח” שנלמד מן ההקשר.
סבורני כי גם בפתיח של הסכם הניהול, אין כדי ללמד את שמבקשים התובעים לקבוע, כאילו הנתבע אינו צד להסכם וההסכם הוא רק בין החברים (ובהם חברת הניהול) בינם לבין עצמם. פסקה פותחת זו של ההסכם נדמית יותר כעניין הצהרתי שלפיו החברים כפי שהוגדרו שם, שכולם משקיעים במיזם, התכנסו לקבוע הוראות בעניין פעילות חברת המיזם שבאמצעותה נעשית ההשקעה במיזם, ולא נראה כי מטרתה לגדור את הצדדים להסכם. זו אף אינה ערוכה ויזואלית באופן שמציג את חברת הניהול מצד אחד ואת המשקיעים האחרים – התובעים – מצד שני, כשני צדדים להסכם. ממילא גם אין היא קונקלוסיבית ויש להידרש להסכם בכללותו על כל סעיפיו ועל החתימות שבסופו כמתואר לעיל ולתכליתו של ההסכם, ואין בפסקה זו (לבדה או בצירוף הטענות האחרות של התובעים), כדי להטות את הכף בנסיבות העניין לטובת פרשנות התובעים.
למען הסדר הטוב אציין כי לא מצאתי ממש גם ביתר הטענות שהעלו התובעים בניסיון לבסס את טענתם שלפיה הנתבע אינו צד להסכם, על תניית השיפוט שבו, והן נדחות.
מכל המקובץ אני סבורה כי הנתבע הוא צד להסכם ובכלל זה לתניית השיפוט הכלולה בו. אוסיף על כך כי גם אם יימצא שאין לראות את הנתבע כצד להסכם (וכאמור, איני סבורה שכך), הרי שביישום הדין לענייננו יש לקבוע כי בנסיבות העניין תניית השיפוט חלה גם על תביעה כנגד הנתבע. אבאר עניין זה להלן.
בנסיבות ענייננו תניית השיפוט חלה גם אילו נקבע כי הנתבע אינו צד ישיר להסכם
בעניין לגזיאל דן בית המשפט העליון בשאלת תחולתה של תניית שיפוט זר על תביעה שהוגשה כנגד מנהל בחברה שלא היה צד להסכם, אשר כלל תניית השיפוט, שנחתם בין התובע לבין החברה. העניין בא לפניו לאחר שבית המשפט המחוזי קיבל את טענת התובעת שם (המשיבה לערעור) וקבע כי תניית השיפוט הזר חלה כלפי החברה בלבד ואינה חלה בתביעה כנגד מנהלה של החברה (הוא המבקש בבית המשפט העליון, מר לגזיאל). בית המשפט העליון קיבל את ערעור המנהל וקבע ברוב דעות (כבוד השופטים שטיין ומינץ) כי במקרה זה חלה תניית השיפוט הזר גם בתביעה כנגד המבקש ששימש כמנהל החברה אף שלא חתם על החוזה. הנמקות השופטים בעניין לגזיאל שונות זו מזו. ראשית, אשר לגישה הפרשנית שיש לאמץ בקשר עם תניית שיפוט זר אומצה ברוב דעות עמדתו של כבוד השופט סולברג שאליה הצטרף כבוד השופט מינץ, בדבר פרשנות דווקנית של תניית השיפוט. כבוד השופט שטיין סבור היה כי יש לפרש את התנייה באופן רחב. אשר לתוצאה, כב’ השופט סולברג סבר כי פרשנות דווקנית של תניית השיפוט מובילה למסקנה שאין היא חלה על המנהל, שאינו צד להסכם. כבוד השופט מינץ סבר כי מדובר בהסכם שנערך בין התובע לחברה לטובתו של המנהל כצד ג’, ולכן ביכולתו של המנהל ליהנות מתניית השיפוט ולדרוש את אכיפתה. כבוד השופט שטיין קבע כי תניית השיפוט רחבה וחלה על כל סכסוך בעניין, לרבות תביעה כנגד המנהל.
להלן הדברים מפי אומרם.
כבוד השופט סולברג קבע כי תניית שיפוט זר תפורש בצורה לשונית-דווקנית (פסקה 19), כשהכוונה היא ש”התניה לא תחול אלא במקרים בהם נמצא בהם נמצא כי היא מפורשת וברורה, וכלל לא נצרך הליך פרשני כדי לאתרה, או לתת בה סימנים” (פסקה 20), תוך אימוץ ההלכה שנקבעה בע”א 724/85 מנו קווי נוסעים בע”מ נ’ דמרי, פ”ד מב(3) 324 (1998) 327.
כבוד השופט שטיין קבע, כי על פי הפסיקה “… נקבע זה מכבר כי יש לפרש את היקף תחולתה של תניית שיפוט ייחודית אשר חלה על יחסים עסקיים באופן רחב, וכי ככלל אין הצדקה להבחין בין עילה משפטית צרה, הנוגעת להסכם גופו, לבין עילה רחבה יותר אשר נטועה בנסיבות כריתת ההסכם וביצועו […] לא זו אף זו: בית משפט זה קבע מפורשות כי יש להחיל תניות שיפוט זר ייחודיות גם ביחס לעילות נזיקיות בעלות קשר הדוק להסכם שנחתם בין הצדדים […] אשר על כן, לשונה הברורה וההחלטית של תניית השיפוט הזר אשר חלה בענייננו-שלנו – ולפיה ‘כל סכסוך הקשור לחשבונית זאת או לכל מכירה עתידית או הספקה עתידית של שירות על ידי [החברה הבלגית] יהא נתון לסמכותו הבלעדית של בית משפט המוסמך באנטוורפן, בלגיה’ – היא לשון אשר באה לחסום תובענות בקשר לסכסוך שמקורו בהסכם, אשר מוגשות על ידי צד להסכם נגד כל גורם שהוא הקשור להסכם ולא רק נגד החברה הבלגית עמה נחתם ההסכם. לעניינה של תניית השיפוט הזר שבה עסקינן, גורם הקשור להסכם אשר יכול להיכנס לנעלי החברה הבלגית כדי להביא לאכיפת התנייה – למרות שאינו צד פורמלי להסכם – בוודאי כולל אורגנים ואנשי פנים אחרים של החברה, כדוגמת מנהל או עובד; ואין זה מן הנמנע, למשל, שהתנייה תופעל אף על ידי קבלן-משנה בלגי אשר פועל מטעם החברה הבלגית כמי שמספק את שירותיה המנויים בהסכם.” (פסקאות 15-16).
כב’ השופט מינץ, כמו השופט סולברג, סבר שאת תניית השיפוט יש לפרש בצמצום ועוד קבע כי “תהיה הפרשנות בדבר החלתה של תניית שיפוט זר בחוזה אשר תהייה – רחבה או קצרה, כחֻדה של מחט או כפתח שעגלות וקרונות נכנסין בו – החוזה שבו קיימת תניית שיפוט, כובל ויכול לכבול, כמו כל חוזה, אך ורק את הצדדים לו … תהיינה כתפיה של המילה “כל” (All) בתניית השיפוט רחבות ככל שתהיינה, ככלל בכוחן להרחיב לכל היותר את גבולות מושא הסכסוך עליו תחול התניה, אך אין בכוחן לכלול בגבולותיה של התניה גוף שאינו צד להסכמה הגלומה בה” (פסקה 2). עם זאת, לכלל זה חריגים שבהתקיימם החוזה יחייב או יזכה גם את מי שאינו צד לחוזה, והעיקרי שבהם והרלבנטי לעניין הוא חוזה לטובת צד שלישי כקבוע בסעיפים 34-38 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל”ג- 1973. הקביעה אם בחוזה לטובת צד שלישי, עסקינן תלויה בשאלה אם הצדדים או אחד מהם נטלו על עצמם חיוב כלפי הצד השלישי והתכוונו במקביל לכך להקנות לצד השלישי זכות לדרוש את קיום החיוב. אין הכרח כי הקניית הזכות לצד השלישי תיקבע במפורש בהסכם ויכול גם שתהא משתמעת; ואכן, כפי שציין כבוד השופט מינץ, זהו המקרה השכיח שבא לפני בתי המשפט. באותו עניין מצא כב’ השופט מינץ לקבוע כי יש לקרוא את תניית השיפוט כחוזה לטובת צד שלישי אשר מקנה למנהל זכות לדרוש את אכיפתה. ראשית, כך קבע, ניהול התביעה בבלגיה מיטיב עם המבקש והתנגדותה הנחרצת של המשיבה לכך מלמדת שיש דברים בגו. ושנית, כלשונו: “המבקש מכהן כאמור כמנהלה של החברה הבלגית, ולטענת המשיבה עצמה – במשא ומתן לקראת העסקה התקיימו שיחות רבות בינה לבין המבקש, אשר לעמדתה הבטיח הבטחות באופן אישי ואשר על בסיסן גובשו ההסכמות […] ברור אם כן, כי כבר בעת המשא ומתן לקראת ההתקשרות בהסכם, הפנימו הצדדים כי כל סכסוך שיתגלע בקשר עם ההתקשרות יצריך, לשם בירורו כדבעי, מעורבות הן של החברה הבלגית והן של המבקש. בנסיבות מעין אלו, למרות ששותף אני כאמור לדעה שהמבקש לא היה צד ישיר להסכם, הדעת נותנת כי הצדדים התכוונו להקנות לו כצד שלישי לחוזה זכות לאכוף את החיוב לנהל את ההליך בבית המשפט המוסמך בבלגיה. אם לא כן, כפי שציין חברי השופט שטיין, הייתה בידי הצד החפץ בכך דרך לעקוף את תניית השיפוט המוסכמת. ברי כי לא לכך כיוונו הצדדים בעת שהתקשרו בהסכם.” (פסקאות 5-6).
תחילה אזכיר, כי ענייננו אחר ושונה בתכלית, שכן כפי שקבעתי לעיל, הנתבע, מר בינשטוק, חתם על ההסכם והוא צד לו. אולם סבורני כי גם אם נקודת המוצא לדיון תהא כגרסת התובעים כאילו הנתבע לא חתם על הסכם הניהול וההסכם הוא הסכם בין ה”חברים” – התובעים וחברת הניהול – בינם לבין עצמם בלבד, גם אז יש לקבוע כי בעניין קונקרטי זה חלה תניית השיפוט גם על תביעה זו שהגישו התובעים כנגד הנתבע, בדומה לשנקבע בעניין לגזיאל.
לאור הלשון הברורה של תניית השיפוט בענייננו, נקל לקבוע כי זו חלה לפי גישתו של כבוד השופט שטיין, גם על התביעה כנגד הנתבע. לשון התניה כאן – “In connection with any “dispute related to this Agreement – אף רחבה ומקיפה יותר מזו שבעניין לגזיאל והיא חובקת כל מבחינת טיב העניין. כבוד השופט מינץ קבע כי כנלמד מהנסיבות בעניין לגזיאל, התניה מחייבת את המשיבה כלפי המבקש (המנהל), אף שאינו חתום על ההסכם מכוח המוסד של חוזה לטובת צד ג’. סבורני כי הנימוקים שהובילו לקביעתו יפים גם לכאן בשינויים המחוייבים, ואף ביתר שאת. זאת, לאור המקום המרכזי שייחסו התובעים לפי טענתם בתביעה לזהותו של הנתבע בשלבי המשא ומתן, עניין שנמצא לו ביטוי גם בהסכם עצמו ובהיקף סמכויותיו של הנתבע כמנהל כפי שנקבעו בהסכם, והדגש ששמו התובעים בטענותיהם על ההתקשרות עם הנתבע, ללא קשר לזהותה הספציפית של חברה כזו או אחרת בקבוצה שבשליטתו (ביחד עם מר מלכה). עולה מנסיבות שלבי ההתקשרות כפי שתוארו בתביעה, כי ברור שהצדדים הפנימו שכל סכסוך שיתגלע בקשר עם ההשקעה וההתקשרות בהסכם הניהול, יצריך לבירורו מעורבות של החברות מקבוצת BB שפעלו בקשר עם המיזם ושל הנתבע כאחד, והדעת נותנת שהתכוונו להקנות לנתבע זכות לאכוף את החיוב לנהל את ההליך בניו יורק, שאחרת ניתנת בידי הצד החפץ בכך הדרך לעקוף את תניית השיפוט המוסכמת. תניית השיפוט מיטיבה עם הנתבע (כפי שנתן להבין גם מהתנגדותם של התובעים לבקשה) באשר כפי שפורט לעיל, בנסיבות מעורבותם של גורמים שונים בקבוצה או בחברת הניהול באירועים המתוארים בתביעה וטיבן של ההתרחשויות שהובילו לכישלון המיזם, הנטועים כולם בפורום הזר על כל המשתמע מכך – ההתדיינות בישראל מקשה על יכולת הבירור ועל יכולתו להתגונן כדבעי; וניתן היה לצפות בנסיבות העניין כי בירור הסכסוך יהא בפורום הזר. לבסוף, נדמה כי התוצאה תהא זהה גם לפי עמדת המיעוט (מבחינת התוצאה) של כבוד השופט סולברג, שכן סבורני כי לשון ההסכם אינה מעלה ספק באשר לתחולת התניה על הנתבע. התניה באופן ספציפי מתייחסת, כאמור, ל”צדדים” ולא ל”חברים”, היא ברורה ומפורשת ולא נדרש כל הליך פרשני להבהרתה. מי שנדרש לתילי תילים של השערות, הסברים ופרשנות (שלא היה בהם כדי לשכנע) הם דווקא התובעים.
התייחסות לטענות נוספות של התובעים
אני דוחה את הטענה כי אין תחולה לתניית השיפוט הזר שכן עילות התביעה הן לבר חוזיות. עילות התביעה הן מצג שווא, גרם הפרת חוזה (הוא הסכם הניהול) ורשלנות. הזיקה להסכם הניהול והפרתו היא ברורה. כך למשל נטען כי בהתאם להסכם הניהול אסור היה לנתבע לשנות באופן כה מהותי את מבנה ההשקעה במיזם ללא אישור התובעים (סעיף 83 לכתב התביעה). במקום אחר נטען כי “אבדן כספי ההשקעה של התובעים מהווה תוצאה ישירה ומסתברת של הפרת הסכם הניהול …” (סעיף 85 לכתב התביעה) וכי הנתבע “ביצע כלפי התובעים עוולה של גרם הפרת חוזה, כאשר החוזה שהוא גרם להפרתו הוא הסכם הניהול המקורי ו/או הסכם הניהול המתוקן” (סעיף 84). כמו כן נטען, כי “על הנתבע לפצות את התובעים בגין מלוא הנזקים שנגרמו להם בעקבות הפרת הסכם הניהול המקורי…”.
כפי שציין כב’ השופט שטיין בעניין לגזיאל “בפסיקתנו נקבע זה מכבר כי יש לפרש את היקף תחולתה של תניית שיפוט ייחודית אשר חלה על יחסים עסקיים באופן רחב, וכי ככלל אין הצדקה להבחין בין עילה משפטית צרה, הנוגעת להסכם גופו, לבין עילה רחבה יותר אשר נטועה בנסיבות כריתת ההסכם וביצועו”. ראו גם עניין סנקרי הנזכר לעיל, שם נפסק כי הטענה לפיה קיימות עילות לבר חוזיות שלגביהן אין להתייחס לתניית השיפוט “לאו טענה היא”, וכי “עילות הנזיקין, הטענה לפגיעה במוניטין, עילת עשיית עושר ולא במשפט וגרם הפרת חוזה, נשענים כולם באופן ישיר על היחסים העסקיים-חוזיים בין הצדדים, ואין להם קיום עצמאי” (בפסקה 8).
ביישום הדין לענייננו, אפוא, אין מקום לקבוע כי תניית השיפוט אינה חלה על עילות התביעה.
לא מצאתי ממש גם בטענה כי הנתבע מנוע מלהסתמך על הסכם הניהול, על תניית השיפוט הקבועה בו, מהטעם שלטענתו הסכם זה הוחלף בהסכם הניהול המתוקן (שלטענת התובעים אינו מחייב אותם). התביעה כפי שהוגשה על ידי התובעים, מבוססת על הסכם הניהול שכולל תניית שיפוט, ואין התובעים יכולים לאחוז במקל בשני קצותיו. למותר לציין כי הטענות ביחס לביטולו של הסכם זה או תוקפו של הסכם הניהול המתוקן (שגם הוא כולל תניית שיפוט) כלפי התובעים, יתבררו לפי הצורך במסגרת ההליך בפורום הזר ועל פי הדין שם.
לבסוף, אני דוחה את הטענה כי אין לאכוף את תניית השיפוט הזר הגם שהיא תקפה ומחייבת. כמפורט לעיל, האפשרות שלא לאכוף תנייה ייחודית בדבר שיפוט זר שמורה לנסיבות מיוחדות שמצדיקות זאת. ענייננו רחוק מרחק רב מהנסיבות שמצדיקות לפי הפסיקה שלא לכבד תניית שיפוט זר ייחודית. התובעים לא טענו כי מתקיימות נסיבות מיוחדות כאמור ובוודאי שלא הוכיחו כאלה. כל שנטען על ידם הוא כי הפורום הנאות הוא הפורום הישראלי, שכן לשיטתם מירב הזיקות הן לישראל. טיעון זה אין די בו כדי להצדיק אי אכיפת התניה. מעבר לדרוש אוסיף כי נדמה דווקא שמרב הזיקות הן לפורום הזר. ובעניין זה אעיר גם כי בניגוד לנטען, מקום כריתת ההסכם לפי הדין הישראלי הוא בניו יורק, שם התקבלה חתימתם של התובעים על ההסכם (ראו החלטתי בת”א (ת”א) 2200-04-16 לוגיקום ווירלס בע”מ נ’ רקח (17.7.2017 פסקה 35 על האסמכתאות שם).
סוף דבר
לאור האמור לעיל, נוכח תניית השיפוט הייחודית אני מקבלת את הבקשה ומורה על עיכוב ההליכים בתובענה זו אשר הוגשה כנגד הנתבע.
התובעים ישלמו לנתבע הוצאות ושכר טרחה בסכום כולל של 25,000 ₪, שנקבעו לאור סכום התביעה והתוצאה על קביעותיי לעיל, ובשים לב להשקעה שנדרשה בניהול ההליכים.
המזכירות תדוור לצדדים ותסגור את התיק
ניתנה היום, כ”ז תמוז תשפ”ג, 16 יולי 2023, בהעדר הצדדים.
