בפני
כבוד השופטת אספרנצה אלון
המערער
היועץ המשפטי לממשלה
באמצעות פרקליטות מחוז חיפה- פלילי
נגד
המשיב
א’
ע”י ב”כ עוה”ד חאתם דוחא
פסק דין
לפניי הודעת ערעור מטעם היועץ המשפטי לממשלה שהוגשה נגד החלטת הוועדה הפסיכיאטרית – בית חולים “מזור” – (להלן: “הוועדה הפסיכיאטרית”) שהתקבלה ביום 12.07.2023 לאחר דיון במעמד המשיב, המערער, נפגע העבירה ובאי כוחם. הוועדה הפסיכיאטרית העריכה כי רמת המסוכנות של המשיב לעצמו ולאחרים היא ברמה נמוכה. בהחלטת הוועדה הפסיכיאטרית נחלקו הדעות, דעת הרוב (ד”ר ברטהולץ איזידור וד”ר פרח ג’וזף) סברו שיש מקום לאפשר המשך חופשות של המשיב ל-24 שעות אחת לשבוע, ללא כל הגבלת מקום, לרבות תחומי הכפר XXX, ואילו יו”ר הוועדה הפסיכיאטרית (עו”ד וד”ר שמואל וולפמן) היה בדעת מיעוט וסבר כי במהלך חופשות המשיב, ראוי כי יהיה מנוע מלהגיע ולשהות בכפר XXX (להלן: “החלטת הוועדה הפסיכיאטרית”).
ביום 16.07.2023 הגיש ב”כ המערער הודעת ערעור, לרבות בקשה לעיכוב ביצוע.
בתמצית אומר כי לטענת ב”כ המערער שגתה הוועדה הפסיכיאטרית בהחלטתה, שכן זו בלתי סבירה, מנוגדת לפסיקה, מעמידה בסיכון את שלום הציבור ואת שלומו וביטחונו של נפגע העבירה, כי הזמן שחלף ממועד ביצוע העבירה אינו מספיק כדי להקהות את מסוכנות המשיב, כי נפגע העבירה השמיע טענותיו בפני הוועדה הפסיכיאטרית והביע פחדיו העמוקים ממפגש, ולו אקראי, עם המשיב, מפגש שיכול להתרחש עת ישהה בחופשותיו בכפר XXX. לטעמו, החלטת הוועדה הפסיכיאטרית פוגעת בתחושת הצדק, בערך קדושת חיי האדם ובאמון הציבור במערכת אכיפת החוק, על כן אין להשלים עמה. ב”כ המערער טען כי בשל חלוף הזמן הקצר יחסית ממתן הצו יש לתת משקל משמעותי יותר לעמדת נפגע העבירה ובכך ליתן ביטוי לפגיעה הפיזית והנפשית הממשית שנגרמה לו. ב”כ המערער טען כי יש לקבל את עמדת דעת המיעוט של יו”ר הוועדה הפסיכיאטרית, לפיה נוכח “מאזן הנוחות” יש להגביל את כניסתו של המשיב לתחומי כפר XXX בחופשותיו.
נעתרתי לבקשת המערער והוריתי על עיכוב ביצוע וכן קבעתי את הדיון בפניי ליום 02.08.2023.
ברקע יצוין כי ביום 05.10.2021 הוגש כנגד המשיב כתב אישום המייחס לו עבירות של חבלה בכוונה מחמירה על פי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל”ז-1977 (להלן: “חוק העונשין”), תקיפה הגורמת לחבלה מחמירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין, וכן איסור התעללות בחיה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 2 (א) בנסיבות סעיף 17(א)(2) לחוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), התשנ”ד-1994 והיזק לבעל חיים לפי סעיף 451 לחוק האמור.
כתב האישום הינו תוצר של אירועים קשים שאירעו כשבועיים לפני כן, ובקצירת האומר יאמר כי ביום 18.09.2021, עינה המשיב את הכלב שהחזיקה המשפחה, התאכזר אליו וגרם למותו, כן פצע המשיב את ארוסה של אחותו בסכין, הוא נפגע העבירה, וגרם לו לחבלה של ממש. האירוע אירע בכפר XXX, שם מתגוררים שני הצדדים, הן המשיב והן נפגע העבירה, לרבות משפחותיהם.
ביום 17.10.2021 הוגשה חוות דעת פסיכיאטרית אשר מצאה כי המשיב לוקה בסכיזופרניה פרנואידית, כי בעת ביצוע המעשים שיוחסו לו פעל תוך מצב פסיכוטי פעיל, על כן אינו בר עונשין ואינו מסוגל לעמוד לדין. ביום 10.11.2021 ניתן צו אשפוז כנגד המשיב, לתקופה המרבית של 20 שנים לפי סעיף 15(א) לחוק לטיפול בחולי נפש, התשנ”א-1991 (להלן: “החוק”).
בקשות המשיב לחופשות נידונו במהלך השנים מספר פעמים בפני הוועדות הפסיכיאטריות השונות. תחילה לא אושרו למשיב יציאות לחופשות, ולאחר מכן חל מתווה מדורג של חופשות, כדלקמן: ביום 14.08.2022 הותר למשיב לצאת לחופשות של 5 שעות בליווי בן משפחה בעיר עכו, אחת לשבוע; ביום 13.11.2022 הורחבו חופשותיו מ-5 שעות ל-12 שעות בליווי, תוך הטלת מגבלה על שטח הכפר XXX (15 ק”מ רדיוס); ביום 21.12.2022 הוחלט על המשך חופשות של 12 שעות בליווי, לרבות היתר יציאה חופשה חד פעמית לרגל חג המולד (24 שעות); ביום 08.02.2023 הוחלט על המשך החופשות של 12 שעות בליווי, ללא לינה, לרבות מגבלת המרחק על כפר XXX (15 ק”מ רדיוס); ביום 02.04.2023 הוחלט על היתר יציאה לחופשות של 12 שעות בליווי, ללא לינה, עם אותה מגבלת מרחק על כפר XXX, לרבות היתר יציאה לחופשה חד פעמית של 24 שעות בשל חג פסחא.
ביום 31.05.2023 התירה הוועדה את יציאת המשיב לחופשות של 24 שעות, עד פעם בשבוע, ללא הגבלת מקום, בליווי האם (החל מיום 11.06.2023). נפגע העבירה ביקש מהוועדה הפסיכיאטרית שהתכנסה ביום 04.06.2023 לכנס וועדה נוספת הואיל ומכתב מטעמו לא הובא לעיונה. בקשת נפגע העבירה נדחתה.
על החלטת הוועדה שהחליטה להרחיב את חופשותיו של המשיב לפעם בשבוע במשך 24 שעות, בליווי אימו ללא הגבלת מקום, הוגש ערעור שנדון בפני סגן הנשיא א. אליקים. כב’ השופט א. אליקים הורה כי הוועדה הפסיכיאטרית תתכנס בהקדם ותקיים דיון לעניין משך חופשותיו של המשיב ושאלת הגבלת המקום לאחר שתשמע את נפגע העבירה, לו הזכות להביע את דבריו (ראו ע”ו 28114-06-23 מיום 19.06.2023).
בהתאם, התכנסה ביום 12.07.2023 הוועדה הפסיכיאטרית ועמדת נפגע העבירה נשמעה בפניה. כעולה מפרוטוקול הדיון, נפגע העבירה הביע את מצוקתו, לרבות הפחד העמוק אותו הוא חש מן המחשבה שמא ייתקל במשיב, ולו במקרה, לאחר קרות האירועים הקשים שחווה, נוכח הסרת מגבלת המקום.
הוועדה הפסיכיאטרית התרשמה כי המסוכנות העצמית של המשיב לעצמו ולאחרים היא ברמה נמוכה. המשיב אינו במצב פסיכוטי, שיפוטו תקין לחלוטין ומודע באופן מלא לאירוע בו תקף תקיפה חמורה הגורמת חבלה ממשית לנפגע העבירה. עוד נכתב כי המשיב מצוי בסטטוס של חופשות בליווי מזה תקופה ארוכה, מאושפז בבית החולים במחלקה פתוחה, עובד בקפה טוב של בית החולים ועל פי הדיווחים מבית החולים התנהגותו טובה. תקופה ארוכה המשיב יוצא לחופשות ומצוי תחת כיסוי של זריקות ארוכות טווח המשפיעות לטובה על מצבו גם בעת יציאתו לחופשות ואין כל עדות או ראייה כלשהי כי המשיב חזר לשימוש בסמים. חברי הוועדה הפסיכיאטרית התרשמו שנפגע העבירה אכן מצוי בפחד אמיתי מהיתקלות במשיב וכי המראות שחווה אז בעת התקיפה, צפים ועולים ומפחידים אותו עוד יותר. רופאי הוועדה הפסיכיאטרית, קבעו כי אין הם חוששים שהמשיב עלול לסכן את נפגע העבירה ו/או את סביבתו ביציאתו לחופשות גם אם אלה יתקיימו בבית משפחתו בכפר XXX.
יו”ר הוועדה הפסיכיאטרית, היה שותף לעמדתם של חבריו הרופאים באשר למצבו הנפשי של המשיב וכן לכך שבחופשותיו הוא מצוי תחת כיסוי תרופתי בזריקות ארוכות טווח ובכך נשמרת הרמיסיה, על כן אין הוא מסכן את סביבתו בעת יציאותיו לחופשה. עם זאת, סבר יו”ר הוועדה כי בבחינת “מאזן הנוחות” – אי הנוחות והסבל שיגרמו למשיב שיצא ל-XXX לבית דודו, אותו הוא מחשיב כאחיו הקרוב אליו, פחותות מאי הנוחות והסבל שיגרמו לנפגע העבירה, אשר פחדיו יעמיקו ויתגברו עוד יותר אם ידע שהמשיב נמצא באותו כפר במרחק יחסית לא גדול ממנו. משכך, סבר יו”ר הוועדה כי בשלב זה יישארו חופשותיו של המשיב בליווי האם למשך 24 שעות, אך יוגבלו באופן שיתבצעו תמיד מחוץ לכפר XXX. כאמור, נקבע על פי דעת הרוב כי ההחלטות הקודמות יעמדו על כנן, כלומר, המשיב יוכל לצאת לחופשות של עד 24 שעות, בליווי ואחריות האם, ללא הגבלת מקום, גם לכפר XXX.
אסכם ואומר כי כל חברי הוועדה הפסיכיאטרית היו תמימי דעים באשר למצבו הנפשי של המשיב, שיפוטו התקין, מודעותו לאירועי העבר, היותו ברמיסיה תרופתית משך תקופה ארוכה וכי אין חשש שהוא עלול לסכן את נפגע העבירה או סביבתו, גם אם חופשותיו יבוצעו בכפר XXX. חברי הוועדה נחלקו באשר למשקל שצריך לתת לעמדת נפגע העבירה וחששו הסובייקטיבי המובן שמא יתקל בו בעת חופשותיו בכפר XXX. בעוד שהרופאים סברו שהמשקל שצריך לתת לעמדת נפגע בעבירה הינו מצומצם, סבר יו”ר הוועדה כי ראוי לתת לעמדת נפגע העבירה משקל רב יותר בהחלטה. בתוצאה האופרטיבית – דעת הרוב לא הטילה כל מגבלה של מקום, ואילו דעת המיעוט הטילה מגבלה אחת מלאה על כפר XXX.
בבואי לבחון את הסוגיה שלפניי, סבורני שיש לזכור ולהזכיר את עמדת המוצא, כי: “מחלת נפש אינה פשע אלא חולי. מטרת החברה אינה להקיא מתוכה את חולה הנפש אלא לטפל בו, וזאת תוך הכרה בזכותו כאדם מזה ובצורך לשמור על שלום הציבור מזה.” (עיינו רע”פ 2060/97 כרמלה וילנצ’יק נ’ הפסיכיאטר המחוזי – תל-אביב [24 עמ’], נב(1) 697 (1998)). המחלה הנפשית היא זו שפגעה במשיב, והמשיב פגע בשל כך בנפגע העבירה. שני הצדדים הינם בגדר קורבנות של נסיבות החיים. עוד יודגש כי הצדדים שניהם בעלי אינטרס ישיר לשטח כפר XXX. המשיב לא מבקש להגיע לשטח הכפר בהיעדר סיבה מוצדקת ולצורך הקנטה או הטרדה של נפגע העבירה, ונפגע העבירה אינו מתנגד להגעתו של המשיב סתם כך וללא סיבה מובנת. הפחד של נפגע העבירה הינו פחד סובייקטיבי ומובן. מנגד, הבחינה האובייקטיבית של הדברים מלמדת כי רמת המסוכנות לאחרים הנשקפת מהמשיב נעה בין היעדר מסוכנות (31.05.2023) לבין מסוכנות נמוכה (14.08.2022, 08.02.2023, 02.04.2023, 12.07.2023).
האיזון הראוי בין עמדת המשיב ורצונו לצאת לחופשה בכפר XXX, שם ביתו ובית משפחתו, לבין עמדת נפגע העבירה אשר חושש לראות ו/או להיתקל במשיב בכפר XXX סביב מקום מגוריו, מצריך מתן מענה לאינטרסים המנוגדים של שניהם גם יחד.
רצונו של המשיב ושל משפחתו לשהות בביתו בכפר XXX מובן הוא, כך גם מובן הפחד העמוק של נפגע העבירה מלפגוש או להיתקל במשיב במקום מגוריו. על אף האמור, סבורני כי לפחד של נפגע העבירה, שכמובן מכבדת ומבינה אני אותו, יש לתת משקל הגיוני אך לא בלעדי, שכן יכול ופחד זה יהיה תקף לכל משך חייו, כפי שניתן להסיק מתשובתו לשאלת הוועדה הפסיכיאטרית המיוחדת (“אז אתה רוצה שכל החיים לא יגיע יותר לכפר XXX? אני לא יודע, מה שחשוב זה שאני מפחד ולא רוצה לראות אותו בכפר שלי”).
לאחר שנשמעו דברי ב”כ המערער (עו”ד מונא מנסור) וכן דברי ב”כ המשיב (עו”ד חאתם דוחא) בנוכחות המשיב בעצמו, אמו של המשיב (גב’ XXX), אחותו (גב’ XXX) ודודו (מר XXX), הצעתי לצדדים כי אקבע מתווה חופשות מדורג שיהיה בו כדי לאזן בין האינטרסים השונים של הצדדים ושישקלל הן את דעת הרוב והן את דעת המיעוט כפי שאלה באו לידי ביטוי בוועדה הפסיכיאטרית, קרי החלטה שתאפשר את הגעתו של המשיב לשטח כפר XXX, שם ביתו ובית משפחתו, אך זאת באופן מוגבל ומתפתח עם חלוף הזמן, ושתכלול הגבלה שתאיין את החשש המובן של נפגע העבירה מפני כל מפגש, ולא אקראי, בינו לבין המשיב במרחב הציבורי.
לאחר ששקלו את הצעת בית המשפט, הסכימו הצדדים למתווה שהוצע כדלקמן:
המשיב ימשיך לצאת לחופשות בנות 24 שעות, אחת לשבוע, בליווי אמו, תוך שהמגבלה האוסרת עליו להיכנס לכפר XXX (15 ק”מ רדיוס) תישאר בעינה.
בכפוף לאמור לעיל, בשבוע האחרון של כל חודש, יהיה רשאי המשיב להגיע פעם אחת לביתו בכפר XXX, זאת בהסעה ישירה של אימו ו/או דודו ו/או אחותו והוא ישהה בבית אימו כל החופשה. מובהר בזאת כי במהלך כל החופשה בבית האם יהיו נוכחים יחד עם המשיב, האם ו/או האחות ו/או הדוד. המשיב לא יהיה רשאי לצאת מהבית לשטח הכפר, אלא בסיום החופשה ובהסעה ישירה מהבית לבית החולים.
בית החולים יידע מראש את נפגע העבירה, כשלושה ימים קודם לכן, על המועד בו עתיד המשיב לצאת לחופשה בביתו בכפר XXX (בשבוע האחרון של כל חודש).
תוקף המתווה האמור הינו ל-3 חודשים.
לאחר תום תוקף המתווה האמור, יתקיים דיון בפני הוועדה הפסיכיאטרית, אליו יוזמן נפגע העבירה והוועדה הפסיכיאטרית תחליט לפי חכמתה האם יש מקום להותיר את ההחלטה על כנה, להרחיבה או לצמצמה הכל לפי שיקול דעתה, חוכמתה וניסיונה.
ב”כ המערער תיידע את נפגע העבירה בדבר תוצאת פסק הדין.
פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.
המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ולבית החולים ותסגור התיק.
ניתן היום, ט”ז אב תשפ”ג, 03 אוגוסט 2023, בהעדר הצדדים.
