לפני כבוד השופטת אספרנצה אלון
המבקשת
א’
ע”י ב”כ עוה”ד אבי גפן ואח’
נגד
המשיבים
1. ב’
2. י’
3. א’
4. מ’
5. א’
6. ח’
7. מ’
8. נ’
9. ע’
10. ע’
ע”י באי כוחם עוה”ד אורן סלעי ואח’
פסק דין
לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה (כב’ הרשמת הבכירה אילנה הדר) בתמ”ש 57952-12-22 שניתנה ביום 19.09.2023 (להלן: “בית משפט קמא”), במסגרתה הוחלט על פקיעת העיקולים שהוטלו על זכויות המשיבים אצל מחזיקים שונים, וכן כי יש להורות על ביטול רישומם אצל המחזיקים השונים, כדלקמן:
“לאחר שקראתי את כתב התביעה, הבקשה להטלת העיקול והבקשה להורות על פקיעתו, ושמעתי את המצהירים בעדותם בפניי בבקשה, אני מוצאת כי העיקולים פקעו ולכן יש להורות על ביטול רישומם אצל המחזיקים השונים.
לאותה תוצאה הגעתי גם מבחינת הבקשה לגופה, הן משיקולי עילת התביעה והן משיקולי מאזן נוחות, וגם לגופו של עניין יש מקום להורות על ביטול העיקולים שהוטלו על זכויות הנתבעים.
לפיכך, אני מורה על ביטול כל העיקולים שהוטלו על זכויות הנתבעים אצל המחזיקים השונים.”
(להלן: “החלטת בית משפט קמא”)
הרקע לבקשה
המבקשת טענה שהיא והמנוח, הוא מר י’ ז”ל (להלן: “המנוח”) היו בני זוג וידועים בציבור משך תקופה של 23 שנים, בין השנים 1982-2005, גרו יחדיו, רכשו דירה יחדיו ברחוב xxx בחיפה (להלן: “הדירה הראשונה”) וכעשר שנים לאחר מכן מכרו דירה זו וקנו דירה חדשה ברחוב xxx להלן: “הדירה”). הדירה נרשמה על שם המנוח בלבד כנהוג באותם הימים. התובעת טענה טענות בדבר השתתפותה בתשלום עבור הדירה, פעולות שיפוץ ובנייה, תשלומי ארנונה, חשמל, אחזקת הבית וכיו”ב. בשנת 2005 נפרדו השניים בשל חששם להביא ילדים משותפים לעולם עקב היותם קרובי משפחה. בעת הפרידה הודיעה המבקשת למנוח שאינה מעוניינת לפגוע בו כלכלית ולקחת מחצית מהרכוש המשותף, על כן הסכימו השניים כי בבוא היום תקבל את חלקה במחצית הדירה ובזכויות שנצברו.
ביום 03.01.2022 נפטר המנוח.
בחודש דצמבר 2022, כ-17 שנים לאחר היפרדותם של המבקשת והמנוח (ככתוב לעיל בשנת 2005 נפרדו השניים), הגישה המבקשת כתב תביעה אשר תוקן ביום 14.06.2023 בו טענה כי בשל היותה בעברה ידועה בציבור של המנוח, הינה זכאית למחצית מהרכוש שנצבר במהלך חייה המשותפים עם המנוח, מחצית זכויות סוציאליות ומחצית הדירה.
ביום 20.06.2023 הטיל בית משפט קמא צו עיקול זמני על מחצית זכויותיו של המנוח בדירה השנייה, ביום 03.08.2023 הורחב צו העיקול גם על נכסי המנוח המצויים בידי צדדים שלישיים (“עמיתים קרנות הפנסיה הוותיקות”, “מגדל חברה לביטוח בע”מ”), ביום 24.08.2023 ביקשו המשיבים להורות על פקיעת צווי העיקול הזמניים, ביום 12.09.2023 התקיים בפני בית משפט קמא דיון בו נחקרו הצדדים על תצהיריהם וביום 19.09.2023 בוטלו העיקולים.
תמצית טענות הצדדים
לגרסת המבקשת, שגה בית משפט קמא עת החליט לבטל העיקולים שהוטלו שכן כל המסמכים שנדרש היה להמציא למשיבים הומצאו להם כדין, שגה עת קבע כי טענות המבקשת לעניין השיתוף היו כלליות וסתמיות, שגה עת קבע שקיים ספק אם לצדדים הייתה כוונת שיתוף הואיל ואין צורך להוכיח כוונה זו בין ידועים בציבור נוכח חזקת השיתוף המוחלטת החלה עליהם, כי עניין זה אמור להיבחן במסגרת ההליך העיקרי, שגה עת התייחס להלכת השיתוף הספציפי ביחס למבקשת והמנוח אשר הינה הלכה החלה על זוגות נשואים להבדיל מידועים בציבור, שגה עת קבע כי המבקשת פעלה בחוסר תום לב בשל נישואיה בשנת 2005 היא שנת הפרידה מהמנוח, וכיו”ב.
לגרסת המשיבים החלטת בית משפט קמא הייתה נכונה, שכן הבקשות וצו העיקול לא נמסרו כדין למשיבים ומשכך פקעו, לא התקיימו או הוכחו התנאים הקבועים בחוק ובפסיקה המצדיקים את הטלת העיקולים, לא נטען או הוכח יסוד ההכבדה הנדרש להצדקת הטלת העיקולים, לא הוכחה קיומה של עילת תביעה, בקשות העיקולים הוגשו בחוסר תום לב, המבקשת הודתה בכתב תביעתה המתוקן (סעיף 41) וכן בבקשתה להטלת העיקולים (סעיף 42) כי היא מחזיקה ב”עיקול עצמי” על מחצית מהכספים / הזכויות בדירה שמכרה בעצמה מבלי לשתף את המנוח (אם וככל שתתקבל גרסתה ביחס לשיתוף הנכסים) על כן אין הצדקה להטיל עיקול נוסף או בכלל. נוכח כל האמור, סבורים המשיבים כי דין הבקשה להידחות.
דיון והכרעה
לאחר עיון בהחלטת בית משפט קמא, בבקשת המבקשת ובתשובת המשיבים על נימוקיהם, החלטתי לדחות את הבקשה בהתאם לסמכותי לפי תקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט-2018. מעתה, תיקרא המבקשת “המערערת”.
נקודת המוצא היא כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בשיקול הדעת הרחב הנתון לערכאה הדיונית בנוגע להחלטות בדבר סעדים זמניים, אלא במקרים חריגים (עיינו למשל רע”א 6455/23 פלונית נ’ פלוני (נבו 03.11.2023), רע”א 1215/23 מימוני גרינר נ’ בול מסחר והשקעות בע”מ (22.2.2023), רע”א 4999/23 ג’רוס נ’ עזבון המנוח ג’רוס ז”ל (29.8.2023), רע”א 6483/23 קבוצת טלאור כראדי בע”מ נ’ החברה הכלכלית ללוד בע”מ (3.9.2023)).
סבורני כי המקרה הנדון אינו בא בגדר מקרים אלה.
בהתאם לתקנות 94-95 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט-2018 (להלן: “התקנות”), בבחינת בקשה למתן סעד זמני יש לשקול שלושה שיקולים מרכזיים והם: קיומה של עילת תביעה; מאזן הנוחות בין בעלי הדין; תום הלב ושיהוי מצד בעלי הדין.
בית המשפט קמא מצא כי בשלב זה של ההליך, לאחר שמיעת המערערת “ובזהירות הראויה”, יש קושי עם עילת התביעה, שכן טענות המערערת היו כלליות וסתמיות ולכאורה נסתרו מחקירתה. חזקת השיתוף קיבלה את מקומה וכבודה עת הטיל בית משפט קמא לראשונה את העיקולים המבוקשים, יחד עם זאת לאחר קיום דיון, בית משפט קמא מצא שקיים ספק אם אכן למערערת ולמנוח היו כוונות שיתוף, שכן על אף טענתה שהדירה נרשמה על שם המנוח בשל נוהג העבר נלמד כי גם היא רכשה דירה בשנים בהן היו בני זוג, דירה שנרשמה על שמה בלבד (וזאת על אף שלכאורה בתקופה זו התקיים אותו נוהג), כן כי העלויות בהן נשאה ביחס לדירה השנייה היו מזעריות ביחס למנוח וכי כ-70% מסכום הרכישה נבע ממשכנתא ששילם המנוח כ-12 שנים לאחר פרידת השניים. לא די בכך, מעדותה נמצא כי בין המערערת והמנוח התקיימה התחשבנות ענפה, דבר אשר פגם בחזקת השיתוף אשר עמדה בבסיס טענותיה. וכדברי בית משפט קמא, “אם אכן היה מדובר בכוונת שיתוף, מדוע היה צורך בהתחשבנות כה עקבית וכאשר כל אחד קונה דירות מכספו ורושם אותן על שמו בלבד?” (סוף פסקה 26 לפסק הדין קמא).
ודוק – בית משפט לא קבע דבר ביחס להלכת השיתוף בין המערערת למנוח אשר על פניה חלה בין הצדדים, אלא ציין כי שאלות ותהיות בנושא זה ידרשו בירור בהליך העיקרי. בית משפט קמא קבע כי בשלב הדיוני בו מצויה התביעה, שאלות ותהיות אלה מעיבות על עילת התביעה המבוססת בעיקרה על אותה חזקת שיתוף לכאורית. לא מצאתי כי יש מקום להתערב בקביעתו זו של בית משפט קמא.
בית משפט קמא מצא כי טענות המערערת לעניין מאזן הנוחות ויסוד ההכבדה הן טענות כלליות וסתמיות (ראו סעיפים 28-31 להחלטת בית משפט קמא), וכי המערערת לא הצליחה לשכנע את בית משפט קמא שהנזק שייגרם לה גובר על הנזקים שייגרמו למשיבים, אשר נקבע כי הינם בעלי זכויות קנייניות מובהקות, להבדיל מהמערערת, וזאת נוכח הקבוע בצו הירושה של המנוח. לפי דעתי מאזן הנוחות של הצדדים אינו נוטה באופן מובהק כלפי צד כזה או אחר, ולבטח אינו נוטה לצד המערערת.
ודוק – אין עסקינן במקרקעין המשמש את המערערת כדירת מגורים, אין למערערת קשר ממשי אל המקרקעין זה שנים רבות ביותר, המערערת לא הוכיחה מהו הנזק החמור והבלתי הפיך שיכול להיגרם לה אשר לא ניתן יהיה לפצות עליו בכסף, ככל שיוכח, לא הוכיחה כי למקרקעין ערך מיוחד או איכות ייחודית (עיינו רע”א 4417/18 דן בבלפור נ’ בנק דיסקונט לישראל בע”מ (נבו 03.12.2018) והאסמכתאות המצוינות שם). באשר לטענות מן הפן הרגשי סנטימנטלי, גם אני סבורה בדעה כי קהה כוחם של “רגשות סנטימנטליים” בחלוף 17 שנה, שבהן אין המערערת מתגוררת בדירה, ואין בהם כדי לגבור על רצון המשיבים המעוניינים לפעול בדירה כרצונם.
נוכח כל האמור, לא מצאתי כי נפלה שגיאה בקביעת בית משפט קמא כי אין מאזן הנוחות פועל לטובת המערערת.
באשר לשיקולי תום לב, היושר והשיהוי – תקנה 95(ד)(3) לתקנות קובעת כי בהחלטה למתן סעד זמני, סוגו היקפו ותנאיו, בית משפט ישקול בין השאר את “תום לבם של בעלי הדין, הן בקשר לגוף העניין והן בקשר להגשת התביעה ובקשת הסעד הזמני, והאם המבקש לא השתהה יתר על המידה בנסיבות העניין בהגשת כתב התביעה או בהגשת הבקשה לסעד הזמני.”.
לא ניתן להקל או להמעיט בעובדה שהמערערת טוענת לזכויות בדירה אשר התגבשו לכל המאוחר בשנת 2005, ומכאן שהשתהתה כ-17 שנים בהגשת בקשתה להטלת עיקול. השיהוי הרב ביותר של כ-17 שנים בהגשת הבקשה להטלת עיקול לצורך הגנה על זכויותיה הקנייניות, לכאורה, עומד לחובתה ומעיד כי אין הוא חיוני ונחוץ כפי שטענה וטוענת גם כיום. “שיהוי בהגשת הבקשה חותר תחת הטענה בדבר הדחיפות הנטענת, ויש בו משום ראיה לסתור את טענות מבקש הסעד בדבר חיוניותו ונחיצותו המידית עבורו. הדברים נכונים ביתר שאת כאשר נטען, כי הסעד הזמני נדרש לשם הגנה על זכות קניינית” (עיינו רע”א 3569/10 אלו עוז בע”מ נ’ קליל תעשיות בע”מ (נבו 28.06.2010) והאסמכתאות המצוינות שם, ההדגשות אינן במקור – א.א.).
ודוק – טענות המערערת למתן סעד זמני נטענו בחלוף 17 שנים בהן היו המערערת והמנוח פרודים. טענות אלה יכול וכוחן מספק עבור ידועים בציבור שנפרדו זה לא מזמן, אך אינן יכולות לעמוד לבדן בחלוף 17 שנים מאז אותה פרידה וסיומה של מערכת זוגית. קל וחומר בהינתן שבקשתה מתייחסת ישירות למקרקעין אשר דרישת הכתב הינה מחויבת על פי החוק הכתוב (סעיף 8, חוק המקרקעין התשכ”ט-1969). יש בכל אלה כדי להוות לרועץ בקשתה לסעד זמני.
בצד זאת אעיר, כי שונה היא דעתי מעמדת בית משפט קמא באשר לתום הלב של המערערת. לטעמי, המערערת לא הסתירה פרט מהותי – כי נישאה לאחר עוד בשנת פרידתה מן המנוח, אליו היא נשואה מזה כ-17 שנים – ואין בכך כדי להעיב על תום לבה של המערערת (סעיף 32 להחלטת בית משפט קמא). התקופה הרלוונטית היא התקופה בה חיו המערערת והמנוח כבני זוג כידועים בציבור, היינו, לפני נישואיה.
סוף דבר, הערעור נדחה.
המערערת תישא בהוצאות ושכ”ט עו”ד המשיבים בסך של 7,500 ₪. התשלום ייעשה מתוך העירבון והיתרה תושב לידי ב”כ המערערת עבור המערערת.
המזכירות תמציא לצדדים ותסגור התיק.
פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת פרטים מזהים.
ניתן היום, כ’ טבת תשפ”ד, 01 ינואר 2024, בהעדר הצדדים.
