ביהמ”ש המחוזי מרכז, אב”ד ורדה פלאוט, השופט צבי ויצמן השופטת יעל מושקוביץ: פס”ד טענה כי הסכם גירושין הוא למראית עין (עמ”ש 40274-01-23)

לא מצאת פסק דין שחיפשת? ניתן לעשות חיפוש מתקדם ולמצא את כל רשימת פסקי הדין!

לפני

כבוד השופטת, סגנית הנשיאה ו. פלאוט, אב”ד

כבוד השופט צ. ויצמן

כבוד השופטת י. מושקוביץ

מערערת

ל. צ.

ע”י ב”כ עוה”ד צוריאל חזי

נגד

משיב

ש. צ.

ע”י ב”כ עוה”ד מורן אלבז קונפורטי

פסק דין

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בפתח תקוה (כבוד השופטת ה. מלר שלו) במסגרתו התקבלה תביעת המשיב לביטול הסכם גירושין מתוקן שאושר על יש בית המשפט בהיותו הסכם למראית עין.

להלן עיקרי העובדות הנדרשים לנדון –

ההסכם הראשון

המשיב והמערערת נישאו זו לזה ביום 17.10.94 והתגרשו ביום 17.1.08. ביום 11.9.07 חתמו על הסכם גירושין ויחסי ממון אשר אושר ע”י ביהמ”ש לענייני משפחה וקיבל תוקף של פסק-דין ביום 7.10.07 (להלן: ההסכם הראשון).

הסעיפים הרלוונטיים לענייננו בהסכם הראשון הם הסעיפים העוסקים בבית המגורים של הצדדים (להלן: בית המגורים או הבית), הקובעים, בין היתר, כי בית המגורים הוא בבעלות הצדדים בחלקים שווים, כי המשכנתא תשולם על ידי המשיב במלואה, כי עם הגיע אחרון הילדים לגיל 18 או סיום הלימודים התיכוניים או מועד מוסכם אחר יוצע בית המגורים למכירה ותמורת המכר בניכוי ההוצאות תחולק בין הצדדים בחלקים שווים, וכי יחידת הדיור שבבית המגורים תושכר ודמי השכירות במלואם יועברו לידי המשיב כל עוד הוא מתגורר בדירה שכורה וככל שיעבור להתגורר בדירה בבעלותו דמי השכירות יחולקו בין בני הזוג.

ההסכם השני

ביום 9.7.09 חתמו הצדדים על הסכם שני הנושא כותרת – “תיקון להסכם גירושין ויחסי ממון” אשר אושר ע”י ביהמ”ש לענייני משפחה וקיבל תוקף של פסק דין ביום 14.7.09 (להלן: ההסכם השני). ההסכם השני עוסק אך ורק בתיקון הסעיפים המתייחסים לבית המגורים בהסכם הראשון. על פי ההסכם השני, יעביר המשיב את זכויותיו בבית לידי המערערת, המערערת מתחייבת בהתחייבות בלתי חוזרת שאם תמכור את הבית בעתיד תעביר סכום של 200,000 ₪ מכספי התמורה לכל אחד מארבעת ילדי בני הזוג.

ההסכם השלישי

באותו מועד, היינו, ביום 9.7.09, נחתם בין הצדדים הסכם נוסף, שלישי במספר, שלא הוגש לאישור בית המשפט (להלן: ההסכם השלישי). על פי ההסכם השלישי, ככל שתחליט המערערת למכור את בית המגורים היא תעשה זאת בתיאום ובשיתוף מלא של המשיב, לרבות קביעת שווי בית המגורים ותנאי הסכם המכר, המשיב רשאי לרשום הערת אזהרה בהתייחס לזכותו זו וכי בהגיע אחרון ילדי בני הזוג לגיל 18 יהא המשיב רשאי לדרוש מהמערערת למכור את בית המגורים ויהא זכאי למחצית שוויו בקיזוז הוצאות המכירה. עוד הוסכם על ידי הצדדים, כי להבטחת התחייבויות המערערת על פי ההסכם השלישי, היא תפקיד בידי המשיב שטר חוב על סך של 750,000 ₪ שיכנס לתוקף לאחר מכירת בית המגורים ויהא מוגבל למחצית שוויו של הבית. כן התחייבה המערערת לחתום על צוואה בה היא מורישה מחצית מזכויותיה בבית המגורים למשיב. עוד נקבע, כי הוראות ההסכם השלישי גוברות על הוראות ההסכם השני וכי יתר הוראות ההסכם הראשון (בדבר חובתו של המשיב לשאת בתשלומי המשכנתא ולשאת בהוצאות השיפוצים) עומדות בתוקפן.

המערערת חתמה על שטר חוב וצוואה בהתאם לקבוע בהסכם השלישי.

תמצית טענות הצדדים לפני בית המשפט קמא

לטענת המשיב, כשנתיים לאחר חתימת ההסכם הראשון, הוא נקלע להליכים משפטיים אחר שקבלן, שנטען כי הועסק על ידו, נפל מגג בנין במהלך עבודתו ומת. המשיב, אשר נפתחה כנגדו חקירה פלילית בשל האירוע, חשש כי הוא יחוב כספית בגין תביעה נזיקית אזרחית שתוגש כנגדו בעתיד, ובעצת עורך דינו ובמטרה למנוע מימוש חלקו בבית המגורים על ידי נושים פוטנציאליים, נחתמו ביום 9.7.09, בהסכמת המערערת, ההסכמים השני והשלישי.

לטענת המשיב, ההסכם השני היה למראית עין, כאשר מתוכנו של ההסכם השלישי ניתן ללמוד כי על אף האמור בהסכם השני, המשיב למעשה נותר בעל זכויות בבית המגורים (כך, בין היתר, מתוך העובדה כי הוא זכאי למחצית שוויו בעת מכירה וכי כל הליך מכירה יעשה רק באישורו המלא, כי הוא זכאי לדרוש את מכר בית המגורים, כי היה על המערערת לחתום על צוואה במסגרתה היא מורישה לו מחצית מהזכויות בבית המגורים וכי ההסכם השלישי גובר על ההסכם השני). שני ההסכמים נערכו על ידי עו”ד הס.

בשנת 2014 נסגר תיק החקירה הפלילי שנפתח כנגד המשיב בגין אירוע הנפילה, ומיד לאחר מכן הגיש המשיב תביעה לפירוק שיתוף, וטען, בין השאר, כי ההסכם השני אינו אלא הסכם למראית עין וכי יש לבטלו בהתאם לסעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי) תשלג – 1973 (להלן: חוק החוזים).

המשיב הוסיף וטען, כי חתימת המערערת על שטר החוב והצוואה מעידה כי הצדדים פעלו בהתאם להסכם השלישי, המרוקן מתוכן את הוראותיו של ההסכם השני, כי לאורך השנים פעלו הצדדים בהתאם להוראות ההסכם הראשון והמשיב המשיך לשאת בתשלומי המשכנתא.

אישוש לטענותיו מוצא המשיב בכלל הראיות שהוגשו על ידו ובכללן עדות שותפו העסקי וחברו, מר (עו”ד) פנחס דנינו, שהעיד (עמוד 49-50 לפרוטוקול ועמוד 51 שורות 17-28), כי המערערת הבינה את מהות חתימתה ועשתה כן מתוך חשש שהיא וילדיה הקטינים יאלצו לעזוב את הבית. דברים דומים עלו אף מחקירת עו”ד הס (עמוד 42 ש’ 21 עד עמ’ 43 שורות 2 ושורות 7-8), ממנה עלה כי המערערת הבינה את תוכן ההסכמים ואף עמדה על תיקון ההסכם השני שבתחילה נוסח כך שהיא תישא בכל תשלומי המשכנתא ולאור דרישתה נמחק הסעיף באופן שהמשיב התחייב לשאת במלוא תשלומי המשכנתא (ושני הצדדים חתמו לצד מחיקת הסעיף).

כן טען המשיב כי המצב הרישומי של הנכס שנותר רשום בבעלות הצדדים בחלקים שווים, מעיד, אף הוא, כי ההסכם נעשה למראית עין.

המערערת טענה, כי כעניין של מדיניות משפטית ראויה לא ניתן לקבל עתירה לפיה נעשה שימוש בבית המשפט כחותמת גומי להסכם בין הצדדים בידיעה כי מדובר בהסכם למראית עין. קביעה כאמור תפגע בכבודו ומעמדו של בית המשפט ולא ניתן לתת לה יד.

עוד טענה המערערת כי פסק הדין שאישר את ההסכם השני הוא חלוט ולא ניתן לערער עליו. אמנם, הוגשה התביעה כתביעה ל”ביטול הסכם”, אך למעשה מדובר בערעור על פסה”ד, אשר הוגש לערכאה לא נכונה ובחלוף המועד הקבוע בדין להגשת ערעור.

המערערת הוסיפה וטענה, כי החתימה על ההסכמים השני והשלישי נעשתה לאחר שהמשיב דרש ממנה להגיע לעו”ד הס שאם לא כן היא עלולה לאבד את הבית, המערערת חתמה על המסמכים שהוכנו מראש, היא חתמה על ההסכמים תחת איום והמשיב אף אישר זאת בחקירתו, עוד טענה, כי עו”ד הס אף ביקש להרגיע אותה כי אין למסמכים תוקף ללא אישור בית המשפט, ורק נוכח דברים אלה חתמה על המסמכים, וזאת מבלי שקראה אותם בעיון ומבלי שהתייעצה עם עו”ד מטעמה וכי רק בדיעבד התברר לה שחתמה על שטר חוב וצוואה.

לטענתה, רק ביום 14.7.09, בעת אישור ההסכם השני בפני בית המשפט, ומשהוקרא לה ההסכם על ידי בית המשפט, הסכימה לתכנו ואילו היה מבקש המשיב לאשר את ההסכם השלישי לא הייתה מסכימה לעשות כן.

בנוסף לעדויות שהובאו על ידי הצדדים, נשמעה אף עמדת ילדי הצדדים (שלושה מהם בגירים), לבת הקטינה מונתה אפוטרופא לדין וזאת בהיותם מי שעתידים להיפגע מקבלת התביעה (שתביא לביטול ההסכם השני מכוחו הם זכאים כל אחד ל- 200,000 ₪ בעת מכירת הבית). הילדים הבגירים הודיעו כי הם מכירים בזכויות הוריהם בבית המגורים ואינם חפצים להביע עמדה בסכסוך, ואילו האפוטרופא לדין טענה, כי לא ידוע לה מה הייתה כוונת הצדדים להסכמים, אך אין להתעלם מהעובדה כי בהסכם השני התחייבות בלתי חוזרת להעניק לקטינה 200,000 ₪ ובתפקידה כאפוט’ לדין היא מתנגדת לכל ביטול שיש בו בכדי לבטל הענקה מסוג זה.

פסק דינו של בית המשפט קמא

בית המשפט קמא סקר את הוראות סעיף 13 לחוק החוזים ואת הפסיקה הנוגעת לו ואשר עיקרה כי חוזה למראית עין הוא חוזה שהצהרות הצדדים על פיו אינן משקפות את רצונם האמתי, כך שכלפי כולי עלמא מסכימים הצדדים על הסדר משפטי מוצהר וכתוב, על אף שכוונתם זה כלפי זה, שונה. בית המשפט הדגיש, כי בירור כוונתם האמתית של הצדדים הוא ענין עובדתי הדורש שמיעת ראיות וקביעת ממצאי עובדה בהתאם לנסיבות.

בית המשפט נתן דעתו לעובדה, כי הנטל להוכיח שמדובר בחוזה למראית עין מוטל על הטוען לכך וכי מדובר בנטל מוגבר ויש להעלות את רף ההוכחה הנדרש במקום בו מועלות טענות על ידי בני זוג לצורך הברחת נכסים מנושים (“מידת הוכחה יותר גדולה ויותר ודאית מאשר במשפט אזרחי רגיל” כעולה מתמ”ש (ת”א) 13461/96 אמיר אלטשולר נ’ אהובה אלטשולר (8.12.04) פסקה 20).

בית המשפט הוסיף וסקר את הנפקות המשפטית ומהות הסעדים העשויים לצמוח מקבלת הטענה בדבר היות חוזה – חוזה למראית עין – הכרעה בדבר בטלות ההסכם מחמת טיבו או לחילופין קביעה כי אין להושיט סעד בטלות לתובע, אשר עשה פלסתר מההליך המשפטי (וזאת, בין היתר מכוח דוקטרינת ההשתק השיפוטי, מניעות ומדיניות שיפוטית ראויה, לפיה אל לו לבית המשפט לתת יד לעריכת הסכמים פיקטיביים ושימוש לרעה בהליכי משפט וביתר שאת שעה שעסקינן בסעד הצהרתי שמקורו בדיני היושר). בית המשפט עמד על כך שעל פי הפסיקה מקום בו בית המשפט מוצא כי מדובר בחוזה למראית כעין וכי יש לבטלו, רשאי הוא להביע את מורת רוחו על דרך פסיקת הוצאות לטובת אוצר המדינה.

לאחר כל אלה בחן בית המשפט את הראיות שהובאו בפניו וקבע, כי המשיב עמד בנטל הראייה המוגבר המוטל על הטוען לקיומו של חוזה למראית עין. בית המשפט ציין כי בנוסף לעדות המשיב העידו מטעמו עו”ד הס שערך את ההסכמים השני והשלישי ועו”ד פנחס דנינו שותפו העסקי וחברו, ושניהם העידו כי מדובר בהסכמים שנחתמו במטרה לנסות ולהבריח את זכויותיו של המשיב מנושיו הפוטנציאליים, וכי לא הייתה לצדדים כוונה להעביר למערערת את זכויות המשיב בבית. כי המערערת הייתה ערה למטרתם של ההסכמים וכי לשון ההסכם השלישי והמסמכים המשלימים המשקפים את כוונת הצדדים האמתית, המשתקפת בהסכם השלישי, נחתמו על ידי המערערת.

בית המשפט מצא לתת אמון בעדותו של עו”ד הס, התרשם כי הוא העיד בגילוי לב על הנעשה מבלי להסתיר את העובדה כי הוא מבין שמדובר במעשה בלתי נאות שעליו הוא מצר (עמוד 45 לפרוטוקול שורות 4-5). בית המשפט קבע כי העובדה שתוכן עדותו של עו”ד הס חותר תחת האינטרס האישי והמקצועי שלו, מחזקת ומוסיפה למהימנותו. אף עדותו של עו”ד דנינו נמצאה אותנטית ומתיישבת עם כלל הנסיבות ובית המשפט קבע כי השתכנע כי המערערת פעלה מתוך מודעות לפעולותיה כשמניעיה עמה, ושיתפה עמו פעולה.

מאידך, מצא בית המשפט את עדות המערערת לא קוהרנטית, בנויה מגרסאות מתפתחות וכי לא היה כל היגיון בגרסתה לפיה היא מבקשת לאמץ את תכנו של ההסכם השני אחר שטענה כי חתמה עליו מתוך לחץ וחוסר הבנה. בית המשפט קבע, כממצא עובדתי על יסוד התרשמות מעדותה של המערערת, כי שיתוף הפעולה שלה עם המשיב נעשה תוך הבנה מלאה של הסיכון ומתוך רצון למלט את הבית מנושיו הפוטנציאליים. עוד קבע בית המשפט כי עלה מעדותה של המערערת, כי הטעם לעתירתה לאכוף את ההסכם השני נבע מרצונה כי ילדיה ולא ילדיו של המשיב מאשתו החדשה ייהנו מהזכויות בבית.

נוכח האמור קבע בית המשפט כי טענת המערערת לפיה, תוכן ההסכם השני משקף את אומד דעת הצדדים, אינה מהימנה וכי הוכח בפניו, כעניין שבעובדה, כי ההסכם השני נערך למראית עין ונועד להבריח את מחצית זכויותיו של המשיב בבית המגורים מנושים פוטנציאליים, כי המערערת חששה אף היא מפינויה מהבית ועל כן שיתפה פעולה והסכימה לחתימה על ההסכמים השני והשלישי, כי מטעם זה חתמה גם על הצוואה ושטר החוב שנלוו להסכם השלישי וכי מטעם זה אף לא העבירה את הזכויות בבית על שמה.

טענות הצדדים בערעור

בערעור בפנינו חזרו הצדדים על טענותיהם כפי שעלו בפני בית המשפט קמא;

לטענת המערערת, שגה בית המשפט קמא בקבעו כי ההסכם השני הינו הסכם למראית עין. לטענתה, שגה משלא קיבל את גרסתה לפיה, היא עצמה לא סברה כי ההסכם השני הוא הסכם למראית עין וסברה כי מדובר בהסכם שריר וקיים ודי בכך שאחד הצדדים מאמין שיש לקיים את ההסכם כלשונו בכדי לשמוט את הקרקע תחת הקביעה כי מדובר בהסכם למראית עין. כן טענה היא, כי שגה בית המשפט בהתעלמו מחוסר המהימנות של המשיב ועדיו, ומהעובדה, כי כבר נפסק לגבי המשיב ואף לגבי עו”ד הס כי הם אינם אמינים לאחר שהעידו בפני מותב קודם שדן בהליכים בין הצדדים.

עוד טענה כי שגה בית המשפט משנתן ידו לשימוש שלא כדין שנעשה בבית המשפט במטרה להונות נושים ושגה בכך שהעניק למשיב את הסעד המבוקש על ידו והביא לכך, כי החוטא יוצא נשכר. וכן טענה כי פסק דינו של בית המשפט מיום 14.7.09, שאישר את ההסכם השני הינו חלוט ושגה בית המשפט בקבעו כי ניתן לבטלו. וכי שגה בית המשפט בהתעלמו מהעובדה שהיא עצמה הסתמכה על פסק הדין שאישר את ההסכם השני, שינתה לרעה מצבה והשקיעה בבית כספים. עוד טענה המערערת, כי שגה בית המשפט משביטל את ההסכם השני על אף שילדי הצדדים שהיו מוטבי ההסכם השני לא היו צד להליך.

עוד נטען כי שגה בית המשפט בכך שהתעלם מהעובדה כי אף אם היו מתקבלות כל טענות עו”ד הס והמשיב, הרי שלכל היותר יכול היה בית המשפט לפסוק כי היא מחויבת בסך של 750,000 ₪ בהתאם לשטר החוב לפי ההסכם השלישי ולא מחצית הזכויות בבית שהושבח על ידה בחמש עשרה השנים בהן היא גרה בו.

המשיב, מאידך, סומך ידיו על פסק הדין. לטענתו, מדובר בפסק דין המבוסס על קביעות עובדתיות ומהימנות בהן לא יתערב בית המשפט של ערעור. כי בית המשפט התרשם מהעדים וקבע, כממצא שבעובדה, ששני בני הזוג חתמו על ההסכמים השני והשלישי בכדי להבריח את הבית מנושיו הפוטנציאליים של המשיב וכי קביעתו זו התבססה הן על עדויות הצדדים והן על עדויות שני עדים נוספים, כי לכך התווספה העובדה כי המערערת חתמה על צוואה ושטר חוב המבססים את זכאותו של המשיב במחצית הזכויות בבית בהתאם להסכם השלישי וכי התנגדותה האמתית לקיום ההסכם הראשון נעוצה ברצונה למנוע מהמשיב לחלק את רכושו בין כלל ילדיו (היינו ילדי המערערת וילדיו מנישואיו השניים).

עוד טען המשיב, כי ילדיהם הבוגרים של הצדדים לא התנגדו לביטול ההסכמים השני והשלישי וכי ממילא אין לילדים כל מעמד בסכסוך שכן אין מדובר בהסכם לטובת צד שלישי שכן לא עולה הימנו כי הצדדים להסכם התכוונו להעניק לצד השלישי (לילדים) זכות תביעה מכוחו.

כן טען כי בית המשפט מצא לאזן את מורת רוחו מקיומו של הסכם למראית עין בכך שחייב את הצדדים בהוצאות לטובת אוצר המדינה.

***

לאחר שסקרנו באריכות את פסק דינו של בית המשפט קמא ואת טענות הצדדים, אנו סבורים כי דין הערעור להידחות במלואו. נפרט להלן את נימוקינו.

ראשית, ענין לנו בפסק דין המבוסס על ממצאי עובדה ומהימנות וכלל ידוע הוא, כי בית המשפט של ערעור אינו מתערב בממצאי עובדה שנקבעו על ידי בית המשפט ששמע והתרשם מעדויות הצדדים. בית המשפט של ערעור יבחן האם הממצאים שנקבעו בפסק דינה של הערכאה הדיונית מעוגנים בחומר הראיות, האם המסקנות שהוסקו עומדות במבחן ההיגיון ומכלול הנסיבות והאם התוצאה מתחייבת מבחינת הוראות הדין החלות על העניין (ראו, בין רבים: ע”א 2449/08 טואשי נ’ בנק מרכנתיל דיסקונט בע”מ, פסקה 11 (2010); ע”א 1581/92 ולנטין נ. ולנטין (1995); ע”א 5630/90 תדמור נ. ישפאר חברה אלקטרונית למסחר בע”מ (1993)).

הדברים מקבלים משנה תוקף מקום בו ענין לנו בהכרעה בדבר הסכם למראית עין, שאז, כוונתם האמתית של הצדדים נגזרת מעדויות הצדדים וכלל הראיות שהובאו בפני הערכאה הדיונית. לעניין חשיבות הקביעות העובדתיות של הערכאה הדיונית בנוגע לחוזה למראית עין מצאנו, כדוגמה, את דברי כב’ הש’ א. שוהם בע”א 810/17 גיל באשה נ’ סמי גרדג’י (31.10.2018):

“כאשר בית המשפט נדרש לשאלה, האם מדובר בחוזה אשר נעשה למראית עין בלבד, עליו לקבוע מה הייתה כוונת הצדדים בעת כריתת החוזה, ועד כמה הכוונה האמורה משתקפת בחוזה. רצונם של הצדדים, במעמד עריכת החוזה היא שאלה עובדתית, אשר התשובה לה מצריכה קביעת ממצאים עובדתיים על ידי הערכאה הדיונית (ראו: עניין כהן, פסקה 7; עניין חזן, פסקה 25; ע”א 2976/12 בר אל נ’ קאופמן, [פורסם בנבו] פסקה 16 (23.11.2014)).”

לא מצאנו כי המקרה כאן הינו מהמקרים החריגים המצדיקים התערבות בממצאי עובדה ונפרט בקצרה עמדתנו.

ניכר, כי הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט קמא בדבר אומד דעתם של שני הצדדים בעת החתימה על ההסכמים השני והשלישי, מבוססים על התרשמות בלתי אמצעית מעדויות הצדדים והעדים הנוספים (עו”ד דנינו ועו”ד הס) ואף מראיות אובייקטיביות שהוצגו לבית המשפט; הצוואה שנחתמה על ידי המערערת, שטר החוב שנחתם אף הוא, נוסחו של ההסכם השלישי המעיד על כך שאף במועד החתימה על ההסכם השני ראו הצדדים את בית המגורים כמשותף לשני הצדדים בחלקים שווים והעובדה כי המערערת עצמה לא העבירה את הזכויות בבית על שמה.

בית המשפט נתן דעתו הן לעובדה שעו”ד דנינו היה חבר קרוב של המשיב ועל אף שכך, בחר, מתוך התרשמותו הזהירה, לתת אמון בגרסתו. בית המשפט אף נתן אמון בגרסתו של עו”ד הס שערך את ההסכמים השני והשלישי, וזאת, הן נוכח מהימנות עדותו והן נוכח העובדה כי עדותו פוגעת, למעשה, ביושרו המקצועי והוא הקפיד להתנצל על כך, התנצלות שעל פי התרשמות בית משפט קמא הייתה כנה ואמתית. בהתאם לעדותו, בשונה מטענת המערערת, היא ידעה היטב מה מטרת ההסכמים והבינה היטב את תכנם. כך העיד עו”ד הס:

“… אין לי ספק שהמערערת הבינה על מה היא חותמת, ידעה, הייתה שותפה לכל המו”מ, היא ביקשה לשנות דברים בהסכם, נדמה לי שאפילו היא התייעצה אבל אני לא בטוח בזה אבל אין לי ספק שהבינה את כל מה שנעשה, הבינה שאנחנו עושים משהו טריקי והייתה שותפה לזה… אפשר להתווכח משפטית האם זה תקף או לא. עובדתית הם באו שניהם ורצו לעשות הסכם למראית עין ועל זה אני חותם” (עמוד 42 לפרוטוקול שורות 20-28).

מאידך, התרשם בית משפט קמא מחוסר מהימנותה של המערערת, שלבד מהעובדה שעדותה וגרסתה השתנו והתפתחו, ניכר היה כי מטרתה בדרישה לאכוף את הוראות ההסכם השני הייתה לאפשר לילדיה, ולהם בלבד, ליהנות ממחצית הזכויות של המשיב:

“ש. אני מבינה שהסיבה שאת עומדת על קיומו של ההסכם השני זה בגלל שזה לא פייר שהילדים מאשתו הנוכחית ייהנו מהזכויות בבית, נכון?

ת. כן. הסכמים לא נועדו בשביל שהיא, האישה החדשה שלו תקבל את הבית. הם נועדו כדי להגן על הילדים שלי. זה גם מה שהוא הצהיר. ברגע שהוא מבטל את ההסכם הזה, מי שנפגע זה הילדים שלי, לא היא ולא אני.” (כך בעמוד 70-71 לפרוטוקול).

ובהמשך:

“ש. קראת לזה ההסכם הנכון, הרי גם ההסכם השני היה יכול להיות נכון אם היה מאושר. ת. כי בדיעבד, היום כשאני יודעת שהוא רוצה לחלק את חצי מהבית ל-8 ילדים ואולי גם לאשתו אז אני יודעת שזה ההסכם הנכון” (בעמוד 68 לפרוטוקול).

על יסוד כלל הראיות והעדויות שבפניו, קבע בית המשפט, מן הפן העובדתי, כי ההסכם השני אינו משקף את כוונת הצדדים האמתית. בית המשפט קבע כי מטרת ההסכם השני הייתה להבטיח את בית המגורים מפני נושיו הפוטנציאליים של המשיב ומטרת ההסכם השלישי הייתה להבטיח את זכויותיו האמתיות של המשיב בבית. בית המשפט קבע, כי העובדה כי כוונתם האמתית של הצדדים בדבר זכויותיו של המשיב בבית המגורים עולה מההסכם השלישי בצירוף נסיבות עריכתם של ההסכמים, מבססת את עמדת המשיב, לפיה, לא הייתה לצדדים כוונה לפעול על פיהם. העובדה שפעלו משך השנים בהתאם להסכם הראשון אך חיזקה קביעה זו של בית המשפט.

לאחר ששמענו את טענות הצדדים ועיינו במלוא טענותיהם והראיות שהובאו בפני בית המשפט קמא, אנו סבורים כי מסקנות בית המשפט עומדות במבחן ההיגיון ואין להתערב בהן.

נדון, אפוא, בנפקות הקביעה לפיה מדובר בהסכמים שנערכו למראית עין.

סעיף 13 לחוק החוזים קובע כי – “חוזה שנכרת למראית עין בלבד – בטל;…”. בתי המשפט קבעו, לא אחת, כי חוזה למראית עין אינו יכול להעניק זכויות וחובות מכוחו שכן אומד דעת הצדדים, המעניק חיות ותוקף לחיובים הקבועים בחוזה, אינו משתקף בחוזה למראית עין. מקום בו כוונת הצדדים האמתית אינה משתקפת בחוזה זה, לא ניתן ליתן להוראות אלה תוקף מחייב בין הצדדים. לכן נקבע, כי אין מדובר בחוזה אלא ב”צל של חוזה”, כך בעניין ע”א 4305/10 מזל אילן נ’ יוסף לוי (9.5.2012) הובהר :

“ביחסים שבין הצדדים החוזה למראית עין בטל. בטלות זו נובעת מהתחקות אחר כוונתם האמיתית של הצדדים, שהסכימו כי למצג החוזי הפיקטיבי שיצרו לא יהיה תוקף ביניהם (עניין חזן, בפסקה 24). דווקא הגשמת כוונתם מחייבת שלא להקנות לחוזה תוקף שהם עצמם לא התכוונו להקנות לו (ע”א 53/86 סולל נ’ צוקרמן, פ”ד מב(2) 625, 630 (1988) (להלן: עניין סולל); שלו, בעמ’ 257). נוכח רציונל זה, מובנת מאליה בטלותו מעיקרא של חוזה למראית עין, שהרי מיסודו לא היה לו תוקף ולא יכול שיהיה לו תוקף ביחסים שבין הצדדים לו. לכן נאמר כי חוזה למראית עין כלל “איננו חוזה” אלא “צל של חוזה” או “גולם של חוזה”.

יש ממש בטענת המערערת, לפיה, לא ניתן להקל ראש בשימוש שעשו הצדדים בבית המשפט לענייני משפחה, משאישרו בפניו את ההסכם השני בידיעה כי אין בכוונתם לפעול על פיו (הן נוכח העובדה שמדובר היה בהסכם למראית עין והן נוכח העובדה כי היה באמתחתם, באותו מועד ממש, ההסכם השלישי, לרבות המסמכים שנחתמו לצדו – צוואת המערערת ושטר החוב, שנועדו להבטיח את זכויותיו האמתיות של המשיב בבית המגורים). יחד עם זאת, לא מצאנו לקבל את עמדת המערערת, כי הסעד הראוי בנסיבות אלה הוא הותרת ההסכם השני על כנו.

מדובר במסמך, שכאמור לעיל, אינו בגדר הסכם כלל. שני הצדדים לא התכוונו לפעול על פיו ואף המערערת, הקובלת כנגד התנהלות המשיב שביקש לעשות שימוש בלתי ראוי בבית המשפט, שיתפה עמו פעולה בידיעה ברורה כי אין לצדדים כוונה לפעול על פי ההסכם השני ומשכך, אף היא עצמה, אינה אמורה ליהנות מתוצאת התנהלותם המשותפת ולקבל לידיה את זכויותיו של המשיב בבית מקום בו בשום שלב לא לכך כיוונו הצדדים.

לכך יש להוסיף את העובדה, כי בסופו של יום, נסגר תיק החקירה כנגד המשיב, ומשכך, הניסיון להבריח את מחצית הבית מנושיו הפוטנציאליים של המשיב, היה שלא לצורך, ובמבחן התוצאה, לא ניזוקו נושיו של המשיב מחתימת ההסכמים למראית עין ולא נעשה, למעשה, שום שינוי במצב הדברים העובדתי לאחר חתימתם. אמנם, זאת לא ידעו הצדדים בזמן אמת בעת חתימתם של ההסכמים למראית עין, אך במסגרת כלל השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבחנו את הסעד הראוי, עשוי להיות אף לעובדה זו משקל.

נדון כעת בטענותיה הנוספות של המערערת.

לטענת המערערת, לא ניתן לבטל את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה שאישר את ההסכם השני בהיותו פסק דין חלוט וכי לכל היותר יכול היה המשיב לערער עליו וזאת לא עשה, לא במועד ולא בכלל. אין בידינו לקבל את הטענה.

הסכם שניתן לו תוקף של פסק דין, שואב את תוקפו וחיותו מיסוד ההסכמה שבין הצדדים שהביאוהו לאישור. משכך, הסכם שדינו בטלות, יכול להביא לכך שפסק הדין שאישר את אותו הסכם יבוטל אף הוא. ראו, כדוגמה, רעא 7609/22 מסורת התורה בני ברק נ’ ישיבת פוניבז’ בע”מ (23.4.2023) (פסקה 17 להחלטה):

“בהקשר זה, הכירה הפסיקה בכך שפסק דין שניתן בהסכמה, ניתן לביטול ככל שנפל פגם בכריתת ההסכם העומד ביסודו. ביטול כזה מתאפשר מכוח דיני החוזים, בשים לב להיבט החוזי של פסק דין כזה (ראו: ע”א 2495/95בן לולו נ’ אטרש, פ”ד נא(1) 557, 589-588 (1997) (להלן: עניין בן לולו)).”

אף טענת המערערת, לפיה, לא ניתן היה לבטל את הסכם השני במסגרת תביעה אליה לא צורפו כנתבעים ילדי הצדדים, נוכח העובדה כי ההסכם השני העניק להם זכות כספית, דינה דחיה.

ראשית, מקום בו נקבע כי ההסכם השני בטל מעיקרו, בהיותו הסכם למראית עין, היינו, לאו הסכם הוא, ממילא נשמטת הקרקע תחת טענת המערערת לפיה לילדי הצדדים ניתנו זכויות כל שהן עליהן יש להגן, שכן, אומד דעת הצדדים לא היה לקיים את הוראות ההסכם והצדדים מעולם לא התכוונו להעניק לילדי הצדדים את הזכויות הכספיות הנובעות מההסכם השני. משכך, לא נשללת מילדי הצדדים זכות כל שהיא, שכן מעולם לא הוענקה להם זכות כאמור.

שנית, בית המשפט קמא פנה, למעלה מן הצורך, לקבל את עמדת ילדי הצדדים. שלושת הילדים הבגירים לא ביקשו לאכוף את קיומו של הסכם השני ורק האפוטרופא לדין שמונתה לילדתם הרביעית של הצדדים (שהיתה באותה עת קטינה) הביעה עמדה שאין היא יכולה לוותר על זכות כספית לכאורית, אך מטבע הדברים לא הביעה עמדה בנוגע לנפקות ההסכם או תכנו.

בהודעת הערעור טענה המערערת (וטענה זאת אף נטענה בדיון בערעור בפנינו), כי היא הסתמכה על ההסכם השני והשקיעה השקעות כספיות בבית. טענה זו לא הוכחה בפני בית המשפט קמא ומשכך לא ניתן לקבלה במסגרת הערעור שבפנינו (יצוין, כי בפנינו חלק על כך המשיב בטענה, כי ככל שנדרשו שיפורים והשקעות בבית הם נעשו מכספיו). לעניין זה נציין, כי ככל שלמי מהצדדים טענות כספיות כלפי הצד שכנגד יוכלו להעלותן במסגרת הערכאה הדיונית בתובענה מתאימה.

נוכח המקובץ – הערעור נדחה.

המערערת תישא בהוצאות המשיב בסך של 10,000 ₪ אשר תשולמנה מהעירבון שהופקד על ידה. יתרת הערובה תושב למערערת באמצעות בא כוחה.

ניתן לפרסום ללא פרטי הצדדים.

ניתן היום, כ”א אדר א’ תשפ”ד, 01 מרץ 2024, בהעדר הצדדים.

ורדה פלאוט, שופטת, סגנית הנשיאה

צבי ויצמן, שופט

יעל מושקוביץ, שופטת

לחזור למשהו ספיציפי?

Picture of פורטל פסקי הדין בישראל

פורטל פסקי הדין בישראל

פורטל פסקי הדין של ישראל - מקום אחד לכל פס"ד של בתי המשפט הישראלי והמחוזות השונים

השאר תגובה

רוצים לקבל עדכון לגבי פסקי דין חדשים שעולים לאתר?

בשליחה הינך מאשר שאנו יכולים לשלוח לך מידע שיווקי / פרסומי

error: תוכן זה מוגן !!