לפני
כבוד השופט צ. ויצמן, אב”ד
כבוד השופטת י. מושקוביץ
כבוד השופטת צ. גרדשטיין פפקין
מערערת
ר. ש.
נגד
משיב
מ. ש.
פסק דין
ערעור על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה בפתח תקוה (כב’ השופטת ע. בן-דב ג’וליאן) שניתן ביום 28.2.2023, (תמ”ש 22171-06-17 ותמ”ש 44641-04-18) במסגרתו התקבלו תביעות המשיב לפירוק שיתוף בדירה ולהחזר מחצית הכספים ששולמו על ידו בגין החזרי המשכנתא החודשיים על דירת הצדדים.
הנדרש לנדון
המערערת והמשיב הם בני זוג לשעבר, וביום 19.9.12 ניתן פסק דין במסגרת הליך תמ”ש 22455-05-12 (כב’ השופטת מ. קראוס) לפירוק השיתוף בדירת הצדדים (להלן – ההליך הקודם). פסק הדין בהליך הקודם ניתן לאחר שהתנהלו בין הצדדים הליכים במשך כ- 7 שנים, במסגרתו אף מונו כונסי נכסים לצורך פירוק השיתוף.
אלא שעל אף פסק הדין פירוק השיתוף לא בוצע בפועל.
כעבור מספר שנים, בחודש יוני 2017, הגיש המשיב תביעה לפירוק שיתוף (תמ”ש 22171-06-17) במסגרתה טען, בין השאר, כי מועד פירוק השיתוף שנקבע בהליך הקודם נדחה בשל בקשת המערערת לאפשר לה מציאת מקום מגורים חלופי לה ולילדיהם הקטינים של הצדדים, עד אשר המשיב מצא כי אינו יכול לעמוד עוד בהחזרי המשכנתא והפסיק את התשלומים. מעת שכך, התבקש מימוש הדירה על ידי כונסי נכסים מטעם הבנק. לטענת המשיב, אף שהוא ניסה לבוא בדברים עם המערערת לצורך פירוק השיתוף בדרכי נועם, הדבר לא צלח ומכאן תביעתו.
המערערת טענה, מאידך, כי היא התכוונה לקיים את פסק הדין בהליך הקודם אך המשיב הוא זה שמנע ממנה לעזוב את הדירה כיוון שלא רצה לשאת בעלויות מדור חלופי לקטינים וכי היא זו ששילמה את עיקר החזרי המשכנתא עבור הדירה. עוד טענה, כי המשיב ניתק את הקשר עם הקטינים והיא אף נדרשה לפתוח נגדו תיקי הוצל”פ לגביית חוב המזונות שעמד כנגדו. מן הפן המשפטי, עיקר טענת המערערת היה כי הצדדים בהתנהגותם ביטלו את פסק הדין בהליך הקודם וויתרו על פירוק השיתוף בדירה.
לבד מהתביעה לפירוק השיתוף הוגשו תביעות כספיות הדדיות בין הצדדים – המשיב הגיש תביעה כספית לחיוב המערערת בהשבת מחצית מתשלומי המשכנתא בהם נשא החל מינואר 2013 ועד נובמבר 2015 (תלה”מ 44641-04-18). המערערת הגישה תביעה כספית במסגרתה טענה כי נשאה בהחזרי משכנתא גבוהים מאלו ששולמו על ידי המשיב ועתרה להשבת מחציתם (תלה”מ 18043-01-20).
כעולה מפסק דינו של בית המשפט קמא, אשר יפורט בהמשך הדברים, התנהלות המערערת לאורך ההליך הקשתה על בירור טענותיה במסגרתו. מכיוון שעיקר הערעור שבפנינו נסוב על טענת המערערת כי לא ניתן לה יומה ולא נשמעו טענותיה, מצאנו להקדים ולפרט מקצת מפרטי התנהלותה של המערערת בהליך לפני ערכאה קמא.
במסגרת ההליכים בתובענות, התקיימו 6 דיונים, הוגשו אין ספור בקשות וייצוגה של המערערת הוחלף פעמים מספר (ראו למשל בקשה מיום דיון 26.12.18, בקשה מיום 5.7.20, דיון מיום 10.9.20, בקשה מיום 1.6.21, דיון 15.6.21 ועוד). בחלק מהדיונים הגיעה המערערת ללא ייצוג משפטי וביקשה לייצג עצמה (ראו, כדוגמה, דיון מיום 26.12.2018).
על אף התנהלותה של המערערת במסגרת ההליכים והדיונים, אשר בית משפט קמא הגדירה כ”לא מיטבית בלשון המעטה” (ראו לדוגמה התנהלותה מול בית המשפט בדיון מיום 15.6.21), ניתנו למערערת הזדמנויות רבות לשטוח טענותיה וזאת למרות מחדליה הדיוניים.
כך למשל, במסגרת התובענות הכספיות של הצדדים מונה, בהסכמת הצדדים, מומחה מטעם בית המשפט לבחינת החזרי המשכנתא בהם נשא כל אחד מהצדדים. לצורך תשלום שכר המומחה חויבו הצדדים, בהחלטה מיום 9.2.21, להפקיד בתוך 14 יום ממועד ההחלטה סך של 3000 ₪ על חשבון שכר טרחת המומחה.
בתחילה לא עמדו שני הצדדים במועד שנקבע, ואולם לאחר שבית המשפט התרה בצדדים, הפקיד המשיב את שכר טרחת המומחה, בעוד שהמערערת לא הפקידה סכום זה, למעשה עד היום. המערערת אף לא העבירה למומחה נתונים ומסמכים המעידים על הסכומים ששולמו על ידה לטענתה, ועומדים בבסיס תביעתה הכספית.
אף במסגרת תביעת פירוק השיתוף לא הגישה המערערת תצהירי עדות ראשית במועד; הדיון נקבע מלכתחילה לחודש יוני 2021 והמערערת לא הגישה תצהירי עדות ראשית מטעמה. על אף האמור, אפשר בית המשפט קמא למערערת להגיש תצהירים מטעמה עד לחודש ספטמבר 2021 (ראו החלטה מיום 28.6.21) ודיון ההוכחות נקבע ליום 24.1.22. על אף שכך המערערת לא הגישה תצהיריה, גם לא למועד ההוכחות הנדחה.
שבוע קודם למועד ההוכחות שנקבע ליום 17.1.22, הוגשה על ידי המערערת בקשה לדחיית מועד הדיון, הן כיוון שנמצאה חיובית לקורונה וגם מאחר שביקשה למצוא ייצוג משפטי. על אף התנגדות המשיב דחה בית משפט קמא את הדיון ליום 20.2.22.
ביום 20.2.22 התייצבה הנתבעת ללא ייצוג משפטי (הגם שלטענתה מונה לה ייצוג משפטי על ידי הסיוע המשפטי), מפסק הדין עולה כי המערערת הפריעה לניהול הדיון, ניתנו לה אפשרויות לחקור את המשיב אך היא סירבה, כך גם סירבה להיחקר על ידי ב”כ המשיב. נוכח האמור ניתנה החלטת בית המשפט על הגשת סיכומים. המשיב הגיש סיכומיו, המערערת לא הגישה סיכומים מטעמה.
פסק דינו של בית משפט קמא
בכל הנוגע לתביעת פירוק השיתוף – הורה בית המשפט על קבלת התביעה בהינתן פסק דינו של בית המשפט בהליך הקודם וזאת נוכח העובדה כי לא הוצגה כל ראיה מטעם המערערת אשר ביססה הגנה כנגד פירוק השיתוף.
אשר לתביעת המערערת בגין החזרי תשלומים שביצעה – משלא שולם שכר טרחת המומחה על ידה, נמחקה התביעה שהוגשה על ידה כבר ביום 26.7.21 והמערערת לא השיגה על פסק דין זה.
מנגד, בתביעת המשיב להחזרי המשכנתא מטעמו, התבסס בית משפט קמא על חוות דעת המומחה שמונה (ששכרו, כאמור, שולם רק על ידי המשיב). מומחה בית המשפט ציין בחוות דעתו כי המערערת לא פנתה אליו ולא המציאה לידיו כל מידע לצורך חוות הדעת חרף פניותיו בעניין לבימ”ש ומשכך לא יכול היה לתת חוות דעתו בקשר לתשלומים ששילמה המערערת. מתוך שכך התייחסה חוות הדעת להחזרי המשכנתא שביצע המשיב בלבד. בהתאם לחוות הדעת, על המערערת להשיב את חלקה (מחצית) בתשלומים שבוצעו על ידי המשיב – קרי עליה לשלם למשיב סך של 55,459 ₪.
המערערת לא ביקשה לשלוח שאלות הבהרה למומחה או לזמנו לעדות וחוות דעתו של המומחה לא נסתרה. משכך חויבה המערערת לשלם למשיב את הסכום האמור.
בית המשפט הוסיף וחייב את המערערת בהוצאות משפט בסך של 15,000 ₪.
תמצית טענות הצדדים בערעור
לטענת המערערת יש לבטל את פסק הדין ולהחזיר את הדיון לבית המשפט קמא על מנת שינוהל ההליך מתחילתו ועד סופו, הפרוצדורה אינה מיטת סדום, המערערת לא יכולה הייתה לנהל את דיון ההוכחות ללא ייצוג משפטי, ולא יכולה הייתה להגיש סיכומיה בהעדר ייצוג משפטי.
המערערת התייחסה אף לסיכויי ההגנה של ההליכים בבית משפט קמא. אשר לתביעת פירוק השיתוף, טענה, כי הייתה הסכמה בהתנהגות לביטול פסק הדין בהליך הקודם, וכי על המשיב המתכחש להסכמה זו להוכיח העדר הסכמה. עוד טענה כי הצדדים אמנם שותפים בדירה, אולם נוכח התנגדותה של המערערת לפירוק היה על המשיב להגיש תביעה לפירוק שיתוף ולא למימוש פסק הדין מההליך הקודם (סעיף 13ב לכתב הערעור). עוד טענה המערערת, כי אפילו ניתן היה לראות בתביעה למימוש פסק הדין כתביעה לפירוק שיתוף הרי שהיה על המשיב להוכיח ועל בית המשפט להשתכנע, בהתאם לסעיף 40 א(א) לחוק המקרקעין, כי נמצא לקטינים הסדר מגורים חלופי.
בכל הנוגע לחיוב הכספי נטען כי היה על המומחה לבדוק גם את התשלומים שהיא ביצעה, ועל המשיב היה להוכיח תביעתו.
המשיב, מאידך, סומך ידיו על פסק דינו של בית המשפט קמא. לטענתו המערערת מתגוררת מאז פרידת הצדדים בדירת המגורים המשותפת בעוד שהוא מתגורר בדיור עלוב, בהיותו שותף בדירת המגורים זכאי היה לפרק את השיתוף בדירה. מאז שנת 2012, עת ניתן פסק הדין בהליך הקודם, נדחה פירוק השיתוף בעטיה של המערערת וכי הוא זכאי כיום, בחלוף 12 שנים ממועד פסק הדין בהליך הקודם, לממש את זכויותיו. המשיב הדגיש, כי ככל שלמערערת טענות כספיות כנגדו היא תוכל להגיש תביעה מתאימה ולנהל אותה כרצונה, אך אין לקשור בין תביעותיה וטענותיה, שטרם הוגשו וממילא טרם הוכחו, עם תביעותיו שהוכחו והוא זכאי לממשן.
****
אחר שבחנו את טענות הצדדים מצאנו כי יש לדחות הערעור על פי סמכותנו מכוח סע’ 148 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשע”ט- 2018 וזאת אחר שמצאנו כי אין מקום להתערב בקביעות העובדתיות שנקבעו על ידי בית משפט קמא וכי קביעות אלו תומכות במסקנות בית המשפט וכי לא נפלה כל טעות שבחוק במסקנות בית משפט קמא.
מצאנו שבכל הנוגע לאופן ניהול ההליך, הלך בית המשפט כברת דרך משמעותית לקראת המערערת, וזאת הרבה לפנים משורת הדין. כך, פעם אחר פעם ניתנו למערערת הזדמנויות רבות לניהול הגנתה (ותביעתה) ועל אף שכך המערערת לא הגישה ראיותיה וסיכומיה, ולא ניהלה כראוי את הגנתה או תביעתה וזאת למן שנת 2017 ועד למועד מתן פסק הדין, וכי לעניין זה אין למערערת להלין אלא על עצמה.
מצאנו, כי בנוגע לפירוק השיתוף אין בפי המערערת טענה ראויה שיש בה בכדי למנוע את פירוק השיתוף; בפנינו לא הובאה כל טענת הגנה לתביעת המשיב לפירוק השיתוף, המשיב רשאי היה להגיש תביעה למימוש פסק הדין בהליך הקודם ולא היה עליו להגיש תביעה חדשה לפירוק השיתוף. ואפילו תאמר כי יש ממש בטענת המערערת – ואין אנו סבורים כך, הרי מקום בו המערערת היא שעיכבה את בירור ההליך משך 5 שנים מאז הגשת התביעה, אין היא יכולה לרחוץ בניקיון כפיה ולטעון כי ההליך שננקט שגוי ויש לנהל הליך שונה מתחילתו.
אשר לטענה לפיה היה על בית המשפט להבטיח קיומו של דיור חליפי לקטינים, הרי שבנדון שלושה מארבעת ילדי הצדדים הם בגירים והרביעי הקטין יהיה בן 18 בעוד בארבעה חודשים, ומכל מקום ברי כי יהא בחלקה של המערערת בתמורת הדירה בכדי לשכור מדור חלופי לקטין עד הגיעו לגיל בגרות ואף הרבה לאחרי כן .
אף ביחס לתביעה הכספית שהוגשה על ידי המערער י אין למערערת כל טענת הגנה לגוף העניין. לכל היותר טוענת המערערת כי טענותיה הכספיות הנגדיות לא נבחנו. אכן, יש ממש בטענה זו של המערערת, אך אין בכך בכדי לשלול את מימוש פסק הדין שניתן לטובת המשיב, לאחר שפעל על פי דין להוכיח טענותיו. המערערת, שהשתהתה בהוכחת טענותיה ומנעה הוכחתן ובירורן משבחרה שלא לשלם למומחה ולא להעביר לעיונו מסמכים, תוכל בעתיד לעשות כן וזכויותיה הכספיות אינן נגרעות או נפגעות, שכן תביעתה נמחקה ולא נדחתה.
יפים לנדון דברים שנאמרו לאחרונה בתלה”מ 14594-04-23 מ’ נ’ ד’ (2023) –
“היעדר ייצוג לא יכול לשמש עילה לניהול הליך שלא על פי סדרי הדין ושלא באופן ראוי, מכבד ומכובד. הגמישות הדיונית של בית המשפט לענייני משפחה אינה משנה מכך.
סדרי הדין הם הכלל – חריגה מסדרי הדין הוא החריג. ראו בע”מ 150/15 פלונית נ’ פלונית, סעיף ו לפסה”ד מיום 17.02.2015: “אכן, ככלל הגישה השיפוטית נוטה להעדיף התמקדות בשיקולי משקל על פני שיקולי קבילות. ואולם, אין בכך כדי לאפשר ‘תכנית כבקשתך’ במסגרת הדיונית כך שיעשה כל צד כחפצו, וללוח זמנים במשפט חשיבות, שאחרת נמצאנו מתירים כל מוסרות (וראו לדוגמה ע”א 739/13 גור בן-ציון עו”ד נ’ המועצה המקומית אבן יהודה (2014), בפסקה י’). סעיף 8(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, כבודו במקומו – אך כדברי המחברים ש’ שוחט וד’ שאוה “בבוא בית המשפט לשקול סטייה מסדרי הדין ומדיני הראיות לשם עשיית צדק, הוא מחויב לשקול את מחדלי הצד שעתר לסטיה מסדרי הדין” (סדר הדין בבית המשפט לענייני משפחה, (תש”ע – 2009), 315)” וראו גם ע”א 573/78 דניאל פרידמן נ’ רות סגלוביץ, פ”ד לד(1) 169, 176 ועוד” (ההדגשות במקור).
נוכח האמור מצאנו, כי פסק דינו של בית המשפט מנומק ומוצדק בנסיבותיו של העניין, ולא נמצאה כל טעות בפסק דינו.
התוצאה היא כי הערעור נדחה.
המערערת תישא בהוצאות המשיב בסך 5,000 ₪ אשר ישולמו למשיב מתוך הערובה שהופקדה. יתרת הערובה תושב למערערת באמצעות בא-כוחה.
ניתן לפרסום ללא פרטי הצדדים.
ניתן היום, כ’ אדר א’ תשפ”ד, 29 פברואר 2024, בהעדר הצדדים.
צבי ויצמן, שופט – אב”ד
יעל מושקוביץ, שופטת
צבייה גרדשטיין פפקין, שופטת
