לפני
כבוד השופטת עינת רביד – אב"ד
כבוד השופט נפתלי שילה
כב' השופטת נועה גרוסמן
המערער
י'
ע"י ב"כ עוה"ד צמח גרין ופיני סהר סרבי
נגד
המשיבים
1. ת'
2. א'
3. מ'
4. י'
ע"י ב"כ עוה"ד רות דיין וולפנר וטלי סיון להב
פסק דין
השופט נפתלי שילה:
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה מיום 10.11.21 (כב' השופטת איריס ארבל אסל בתמ"ש 4005-08-18) שדחה את תביעתו הכספית והרכושית של המערער כנגד המשיבים.
א. תמצית פסק הדין של ביהמ"ש קמא
1. המערער (להלן גם: התובע) הגיש תביעה כנגד אחותו (להלן: האחות) וכנגד אחיו (להלן: האח) שהם המשיבים 1-2 (להלן גם: האחים) וגם כנגד אמו (להלן: האם) ואביו (להלן: האב), שהם המשיבים 3-4 ובמסגרתה טען שהאם הוציאה ממנו כספים במרמה תוך שיתוף פעולה עם האחים. לטענתו, האם שכנעה אותו להעביר אליה כספים על מנת שתרכוש עבורו נכסים בישראל היות שהוא מתגורר בארה"ב והיא רכשה מכספו שתי דירות בה' בשנות התשעים של המאה הקודמת ורשמה דירה אחת ע"ש האחות (להלן: הדירה בל') ודירה אחרת ע"ש האח (להלן: הדירה בפ') והיא אף נתנה לאחים להתגורר בדירות ללא תמורה.
2. המשיבים טענו מנגד, שהכספים עבור רכישת הדירה בל' ניתנו לאם ע"י המערער כהלוואה וההלוואה הוחזרה במלואה ואת הדירה בפ', המערער מכר לאח עוד בשנת 1996 ואין כל בסיס לתביעתו.
3. האם רכשה את הדירה בל' בשנת 1998 והיא נרשמה על שמה. ביום 30.12.98 נחתם בין המערער לבין האם הסכם שבו נקבע כי האם תמכור את הדירה בל' לא לפני חודש דצמבר 2004 והמערער ואחותו יקבלו כל אחד מחצית מתמורת הדירה ובכל מקרה המערער יקבל לפחות סך של 230,000 דולר (להלן: ההסכם משנת 1998).
4. על פי ההסכם משנת 1998, התובע לא היה זכאי לקבל זכויות בדירה בל' אלא רק סכום כספי מתמורתה לאחר שתימכר.
5. בניגוד לטענת התובע, הוכח שהאם השיבה לו את הסך של 230,000 דולר ארה"ב באמצעות העברת חלקה וחלקו של האב בעיזבון הדוד המנוח (להלן: עזבון הדוד) בסך של מעל 250,000 דולר. התובע היה מנהל עיזבון הדוד ומתרשומת בכתב ידו של התובע, שערך התחשבנות ביחס לחלוקת כספי עיזבון הדוד, עולה שכל חלקם של ההורים עבר במלואו לידי התובע. ההמחאות בגין חלקם של ההורים בעיזבון הדוד נרשמו גם ע"ש התובע כמוטב, בנוסף על ההורים.
6. כמו כן, התובע חתם ביום 8.2.04 על מסמך בכתב ידו שכותרתו "אישור ביטול חוב" שבו נאמר כי: "כל הסכם או חוזה חוב" שהיה מגיע לתובע מהאם, שולם במלואו ע"י האם ולכן "כל הסכם או חוזה חוב מבוטל" (להלן: הסכם ביטול החוב). הסכם ביטול החוב נחתם ע"י התובע זמן קצר לאחר חלוקת עיזבון הדוד והדבר "תומך באופן חד משמעי במסקנה המתבקשת לפיה התובע קיבל לידיו את חלקם של האם והאב בעיזבון הדוד המנוח ובכך נפרע חובה של האם כלפי התובע על פי ההסכם משנת 1998 ואין לתובע זכויות נוספות בדירה בל'".
7. רק לאחר שהמשיבים הציגו את הסכם ביטול החוב, הגיש התובע לבית המשפט מסמך מיום 9.2.04 שכותרתו "ביטול של אישור לביטול החוב" (להלן: מסמך ביטול הביטול) וטען כי הוא חתם על הסכם ביטול החוב בלחצה של האם ולאחר שלמחרת התברר לו שהאם לא העבירה אליו את הכספים שהיא חייבת לו, נחתם מסמך ביטול הביטול.
8. ברם, מסמך ביטול הביטול "מעלה ספקות של ממש באשר לאמינותו" מכמה טעמים. ראשית, בתחילה הוצג עותק של מסמך זה בחתימת התובע בלבד וללא חתימת האם. רק בשלב מאוחר יותר הוצגה ע"י התובע גרסה אחרת של מסמך ביטול הביטול עליה מופיעה גם חתימת האם. תשובת התובע להבדל משמעותי זה היתה "מתפתלת ומתחמקת". בנוסף, משהמשיבים ביקשו שהתובע יציג העתק מקורי של מסמך ביטול הביטול טען התובע כי האם חתמה על המסמך בארה"ב ונטלה עמה את המסמך המקורי ולכן לא נותר בידו המסמך המקורי. הסבר זה אינו סביר, מאחר שהתובע העיד כי האם חתמה על מסמך ביטול הביטול בביתו בארה"ב בעודה רועדת ובחוסר רצון ולכן לא סביר שדווקא האם תיטול עמה לישראל את המסמך המקורי בעוד התובע יישאר עם מסמך בחתימתו בלבד. בנוסף, התברר מתדפיס כניסות ויציאות של האם, כי היא כלל לא הייתה בארה"ב במועד זה וטענת התובע כי האם יצאה מהארץ תוך שימוש בדרכון אמריקאי "איננו מתקבל על הדעת".
9. ההלוואה בגין ההסכם משנת 1998 נפרעה מכספי עיזבון הדוד והתובע יכול היה להפריך טענה זו ע"י הצגת אסמכתא בדבר זהות הבנק שאליו הופקדו ההמחאות של כספי עיזבון הדוד, היות שהוא היה מנהל העיזבון ואולם התובע לא עשה כן והדבר עומד לחובתו.
10. בנוסף, העובדה שבמשך שנים רבות האחות התגוררה בדירה בל' והתובע מעולם לא תבע אותה לשלם לו דמי שימוש ראויים בהתאם להסכם משנת 1998 וזאת עד לשנת 2018 למרות יחסיו הקשים עם אמו במהלך השנים, מעידה אף היא שהחוב בגין ההסכם משנת 1998 נפרע במלואו ואין לתובע כל זכות לקבל כספים נוספים מעסקת רכישת הדירה בל'.
11. כמו כן, ביום 4.1.10 חתם התובע על מסמך שבו הוא מאשר שלווה מהאם סך של 55,000 דולר בריבית שנתית של אחוז אחד. גם בצוואה שערך המערער ביום 27.5.11 נאמר שיש לפרוע את חובו לאם בסך של 100,000 דולר. לכן ברור שאם בשנים 2010-2011 הייתה עדיין האם חייבת לתובע סכום של 230,000 דולר בגין ההסכם משנת 1998, התובע היה מציין זאת או מבצע קיזוז והדבר מעיד "באופן מובהק" שבאותו מועד לא היה לאם כל חוב כלפי התובע. "התובע אומנם ניסה לספק הסברים שונים לסתירות והתמיהות העולות מגרסתו, אולם לכל אורך חקירתו היו הסבריו פתלתלים וחסרי קוהרנטיות באופן המעורר ספק של ממש במהימנותו" ולכן יש לדחות את התביעה ככל שהיא מתייחסת לדירה בל'.
12. בכל הנוגע לדירה בפ' – בשנת 1992 האם רכשה דירה זו מכספים שהתובע העביר אליה. לטענת התובע, הוא גילה לאחרונה שבמקום שהאם תרשום את הדירה על שמו ותגבה עבורו של שכר הדירה, האם העבירה בשנת 2004 את הדירה לאחיו, תוך שימוש פסול בייפוי כוח שהוא העניק לה לצרכים אחרים. המשיבים טענו מאידך, שהתובע מכר את הדירה לאחיו עוד בשנת 1996.
13. המשיבים הציגו הסכם מכר חתום מיום 4.11.96 (להלן: ההסכם משנת 1996) הכתוב בשפה האנגלית ומאומת ע"י נוטריון ציבורי בניו ג'רסי, שבו נאמר שהתובע מוכר את הדירה בפ' לאחיו בתמורה לסך של 130,000 דולר וכן הוצג אישור בחתימת התובע ואשתו דאז, המאשרים את קבלת התמורה וגם אישור זה אומת ע"י הנוטריון בארה"ב. המשיבים טוענים שהדירה נרשמה ע"ש האח רק בשנת 2004 מאחר שהחברה המשכנת ביצעה את רישום הבית המשותף רק בשנת 2000 והרישום נעשה כדין על פי ייפוי הכוח.
14. התובע טען שהוא מעולם לא קיבל את התמורה בסך של 130,000 דולר וההסכם משנת 1996 הוא הסכם פיקטיבי שנועד לסייע לאח שהיה זקוק להלוואה לצורך רכישת משאית. לטענתו, מאחר שהאח היה צריך להעמיד בטוחה לבנק המלווה, האם ביקשה ממנו לחתום על אישור לפיו האח רכש ממנו את הדירה בפ'. לדבריו, בפועל האח לא שילם לו את התמורה בסך של 130,000 דולר והכל נעשה לאור בקשת האם ועל מנת לסייע לאח.
15. התובע צירף הסכם מיום 1.1.02 שנחתם בינו לבין האח (להלן: ההסכם משנת 2002) שבו מצהירים האח והתובע, באמצעות האם כמיופת כוח, שהדירה בפ' שייכת לתובע והתובע מאפשר לאח לעשות שימוש בדירה כבר רשות בלבד ללא תמורה. התובע טוען שהסכם זה נערך על פי דרישתו כהסכם המבטל את ההסכם משנת 1996 שהיה הסכם פיקטיבי והוא נועד להבהיר באופן מפורש שהוא הבעלים של הדירה בפ'.
16. האח טען מאידך, שההסכם משנת 2002 נערך להגן על זכויותיו בדירה מכיוון שבאותה עת הוא היה בהליכי פירוד מזוגתו שהעלתה טענות ביחס לזכויותיה בדירה בפ' למרות שמדובר בנכס חיצוני והוא רצה להגן על הדירה מפניה.
17. יש להעדיף את גרסת המשיבים ולדחות את גרסת התובע. לא ברור כיצד ההסכם משנת 1996 יכול היה לשמש בטוחה לאח עבור הבנק, בנסיבות בהן לא קיים רישום של הנכס על שם האח. בנוסף, האם רכשה עבור התובע בשנת 1990 מגרש בכ' מכספים שהוא העביר לה והבעלות בקרקע זו נרשמה על שמו עוד בשנת 1991. לכן, אם היתה כוונה לערוך הסכם פיקטיבי כאילו האח הוא בעלים של נכס נדל"ן לצורך הצגתו לבנק על מנת לקבל הלוואה, היו הצדדים בוחרים לעשות שימוש בנכס בכ' שכבר היה רשום באותה עת על שם התובע והוא יכול היה לשמש "כבטוחה מועדפת".
18. יש לדחות את טענת התובע שיפויי הכוח שבאמצעותו הועברה ע"ש האח הדירה בפ' נועד להעברת הדירה בל', מאחר שהדירה בל' מעולם לא היתה רשומה ע"ש התובע ולא היה כל צורך בייפוי כוח מטעמו לצורך העברת דירה זו. לכן, הדעת נותנת שיפויי הכוח משנת 1998 ניתן לצורך העברת הזכויות בדירה בפ' ע"ש האח.
19. התובע גם לא נתן הסבר המניח את הדעת מדוע לא עמד כל השנים על זכותו לקבל דמי שימוש בגין מגורי האח בדירה בפ' ומדובר בסכום שאינו זניח. הדבר תמוה עוד יותר, שעה שהתובע טען שבשנת 2001 היחסים בינו לבין האם לא היו במיטבם. לכן, לכל הפחות משנת 2001 היה מצופה שהתובע היה דורש מאחיו דמי שימוש עבור מגוריו בדירתו. ברם, התובע המתין עד לשנת 2018 ורק אז הגיש את תביעתו.
20. כמו כן, לצוואת התובע משנת 2011 צורף נספח ובו פירוט של נכסי הנדל"ן שלו בארה"ב ובסוף הצוואה קיימת הערה בכתב ידו "לא כולל מגרש דונם ורבע בישראל" כשהכוונה למגרש בכ'. התובע לא ציין ברשימת הנכסים שפורטו בנספח לצוואתו את הדירה בפ' והדבר מהווה "אינדיקציה ברורה נוספת לכך שהדירה בפ' איננה בבעלות התובע". גם ביחס לעדות אשתו לשעבר של התובע ק', שהעידה מטעמו "מצאתי כי תשובותיה היו מעורפלות ומתחמקות באופן שמעורר ספק בדבר אמינותה".
21. עדויות האחים והאב היו סדורות וקוהרנטיות. האם לא העידה לאור התדרדרות במצבה הקוגניטיבי כעולה מאישור הרופא מיום 28.8.19 (להלן: האישור הרפואי). לכן, תביעת התובע נדחית גם ביחס לדירה בפ'.
22. משהתביעה נדחתה במלואה ולאור ריבוי הדיונים והאסמכתאות שהמשיבים הציגו אודות שכר הטרחה ששילמו לב"כ, התובע חויב בהוצאות בסך של 150,000 ₪.
ב. תמצית טענות המערער
1. האם היתה הדמות הדומיננטית בעסקאות ובהלוואות שבוצעו ורק היא ידעה את העובדות לאשורן. בכוונה תחילה, תוך שיבוש הליכי משפט, המשיבים לא העידו את האם, וזאת באמצעות אישור רפואי מוזמן שלא הצדיק את העדר התייצבותה.
2. מדובר במזימה שפלה שנועדה למנוע מהמערער להוכיח את טענותיו. המשיבים לא המציאו חוות דעת רפואית אודות מצב האם אלא רק אישור רפואי. האם התייצבה לדיון ונחקרה ביום 31.10.18 והיא לא שוחררה מהתייצבות לדיונים. האם לא הגישה תצהיר עדות ראשית וכך מנעו המשיבים מהמערער לברר את העובדות כדבעי, היות שרק האם ידעה את הפרטים אודות העסקאות לאשורן. האם יכולה הייתה להתייצב לדיונים ולהעיד ואין לקבל את עמדת המשיבים שהיא לא הייתה יכולה להעיד וביהמ"ש קמא היה צריך לזקוף זאת לחובתה.
3. טענת האח כנגד ההסכם משנת 2002 הייתה עדות בעל פה כנגד מסמך בכתב. עדות האם בדיון הראשון והיחיד שהיא נחקרה בו היתה רצופה סתירות ואי אמירת אמת והיא התחמקה והשיבה לשאלות רבות שהיא "לא זוכרת".
4. הדירה בפ' נרשמה ע"ש המערער בשנת 2000 והוברחה לאח בשנת 2004. באישור המס בגין העברת דירה זו לאח נאמר שההעברה בוצעה כ"העברה ללא תמורה" ולפיכך, ברור שלא נערכה עסקת מכירה בשנת 1996 בתמורה לסך של 130,000 דולר. עסקה זו גם דווחה באיחור של שנים רבות. האח העיד שהוא לא שילם למערער ישירות עבור דירה זו ולטענתו העביר כספים לאם. "הכול מפילים על האם שלא התייצבה לדיונים ומנעה להגיע לחקר האמת".
5. גרושתו של המערער שהגיעה במיוחד מארה"ב להעיד במשפט, הקרינה יושר ואמינות. על בית המשפט לחרוג מההלכה לפיה אין מתערבים במהימנות עדים.
6. לגבי הדירה בל' – המערער העביר לאם סך של 230,000 דולר לצורך רכישתה כהשקעה ולא כהלוואה כפי שקבע ביהמ"ש קמא. האם רשמה את הדירה ע"ש האחות ולא השיבה למערער את השקעתו בניגוד להסכם משנת 1998.
7. הסכם ביטול החוב הוצא ממנו בעורמה. בכל מקרה, הסכם זה מתייחס רק לחוב כספי של האם למערער ואין במסמך זה בכדי לפטור את האחים מלהחזיר למערער את הדירות השייכות לו ואין בו בכדי לפטור את האב להשיב את ההלוואה.
8. ביהמ"ש קמא טעה בפרשנות התרשומת שערך המערער ביחס לעיזבון הדוד. אין במסמך כל הודאה של המערער שהוא קיבל את חלקם של ההורים בעיזבון. בנוסף, על פי ההסכם משנת 1998, המערער היה אמור לקבל מחצית משווי דירת ל' בעת מכירתה ולא רק את הסך בגובה 230,000 דולר. לכן, אין כל היגיון שהמערער יסכים לקזז סך של 250,000 דולר ויוותר על קבלת מחצית משווי הדירה שהייתה גבוהה משמעותית מסכום זה. עיזבון הדוד חולק בחודשים נובמבר ודצמבר 2003 ובמועד זה הדירה בל' הייתה שווה פי כמה מהסכום ששילם המערער לאם – 230,000 דולר.
9. גרושת המערער העידה אף היא שמעולם לא הופקדו לחשבונם ההמחאות שההורים קיבלו מעיזבון הדוד. היה על ביהמ"ש לקבל את עדותה שהייתה אמינה. לו האם הייתה מתייצבת לדיונים, היה ניתן להפריך את גרסאות יתר המשיבים בקלות. לפיכך, יש לקבל את הערעור ולקבוע שהמערער הוכיח את תביעתו.
10. בנוסף, סכום ההוצאות שנפסק אינו מוצדק בעליל והוא "ללא כל יחס להיקף התיק ולכמות הדיונים. המשיבים הם בגדר "יצא חוטא נשכר". האם לא התייצבה לדיונים וזכתה ב"פרס", שעה שהמערער חויב לשלם לה סכום הוצאות עתק. יש לבטל את ההוצאות ולחילופין להפחיתן באופן משמעותי.
ג. תמצית טענות המשיבים
1. מדובר בערעור עובדתי שתכליתו חתירה תחת ממצאים עובדתיים וקביעות מהימנות שנקבעו ע"י ביהמ"ש קמא, לאחר שהתרשם באופן בלתי אמצעי מעדויות הצדדים בתיק ולאחר שמצא את עדות המערער והעדה מטעמו בלתי אמינים.
2. המערער מבקש למעשה שבית משפט זה יישמע מחדש את התיק והלכה היא, כי בית משפט זה לא נוטה להתערב בקביעות עובדתיות והמערער לא הביא כל נימוק המצדיק התערבות. התברר שמדובר בתביעת סרק ולא בכדי המערער נמנע מלצרף לערעורו כל אסמכתא שהוצגה בבית המשפט קמא.
3. התביעה הוגשה מתוך תאוות בצע, על מנת לנקום בהוריו שבחרו לא לצוות לו דבר בצוואתם עקב מצבו הכלכלי המצוין לעומת האחים. המערער בחר להגיש תביעת סרק זדונית ולטעון שהוריו ואחיו זייפו וגנבו. במהלך המשפט התברר כי מי שזייף וכיזב היה המערער בלבד.
4. האם לא העידה לאור מצבה הקוגניטיבי. למרות שלאחר שהמשיבים הגישו את האישור הרפואי לבית המשפט והמערער התבקש להגיב בתוך 10 ימים בהתאם להחלטה מיום 29.8.19, המערער בחר שלא להגיב כלל לאישור הרפואי ולא הכחיש את מצבה של אמו.
5. באישור הרפואי צוינה תוצאת מבחן מיני מנטל שנערך לאם ונאמר שיש לה ליקוי בהתמצאות, זיכרון מושהה והעתקת ציור שעון לקויה. ככל שהמערער היה מעלה בזמן אמת טענה לפיה האם כשירה להעיד, היה ניתן להתגונן בפני טענותיו המופרכות. כמו כן, ממילא נקבע בפסק הדין שעדות יתר המשיבים היו מידיעה אישית ונתמכו ע"י מסמכים.
6. הוכח שהאח שילם למערער 130,000 דולר עבור רכישת הדירה בפ' והמערער אישר בחתימתו בפני נוטריון בארה"ב שקיבל תמורה זו. בצדק נדחתה גרסת המערער שהוא חתם על הסכם המכר רק לצורך סיוע לאחיו שנדרש לבטוחה לבנק לצורך רכישת משאית. שהרי, הדירה נרשמה ע"ש המערער רק בשנת 2000 וע"ש האח בשנת 2004 ולא יתכן שהסכם זה שנחתם בשנת 1996 היה יכול להוות בטוחה כשהזכויות טרם נרשמו כלל.
7. הנכס היחיד בישראל שאוזכר בצוואת המערער היה המגרש בכ' ואף בהסכם הגירושין של המערער מאשתו לא הוזכרו ולו ברמז הדירות בה' שהמערער טוען שהן בבעלותו. בנוסף, לגרושתו של המערער הובטחה תמורה מהנכסים שהמערער תבע ולכן עדותה אינה אובייקטיבית וזאת בלשון המעטה.
8. גם טענת המערער לפיה הופעל עליו לחץ מצד האם לחתום על הסכם 1996 תמוהה, שעה שהמערער היה בארה"ב והאם בישראל. מה גם שמאז חלפו שנים רבות והלחץ הוסר ולמרות זאת, לא פעל המערער לביטול ההסכם משנת 1996.
9. הסכם משנת 2002 לא מבטל את ההסכם משנת 1996. הסכם משנת 2002 היה מסמך פנימי שנחתם ע"י האם וע"י האח על מנת להגן על זכויותיו של האח שבאותה עת נפרד מבת זוגו דאז והמערער כלל לא חתום עליו. כיצד ההסכם משנת 2002 מהווה הודעת ביטול להסכם משנת 1996 שאושר ונחתם בפני נוטריון?
10. כיצד תבע המערער את האח לדמי שימוש ראויים אם על פי ההסכם משנת 2002 הוא רשאי להתגורר בדירת פ' ללא תמורה כבר רשות? הדבר מלמד שההסכם משנת 2002 אינו אותנטי כלל. שהרי אם הוא היה אמיתי, המערער לא היה תובע את אחיו לדמי שימוש. המערער לא הציג ולו פנייה אחת המאמתת את טענתו שהוא ביקש מאחיו לפנות את הדירה.
11. אם היה אמת בטענות המערער ואחיו הפר את ההסכם משנת 2002, מדוע המתין 16 שנים על מנת לתבוע אותו? כמו כן, במסמכי העברת הזכויות בדירת פ' לאח בשנת 2004 נאמר ששווי המכירה הוא 585,000 ₪ ובאותה עת שער הדולר עמד על 4.5 ₪ לדולר ולכן סכום זה משקף 130,000 דולר, שזה הסכום ששולם למערער על פי ההסכם משנת 1996 עבור דירה זו.
12. רק לאחר שהמשיבים המציאו מסמכים הסותרים את גרסת המערער, הוא החל לטוות גרסאות חדשות וסותרות ולא בכדי בית המשפט קמא לא האמין לו.
13. בצדק גם נדחו טענות המערער ביחס לדירה בל'. ההסכם משנת 1998 לא מקנה למערער כל זכות בדירה זו. הוכח שההלוואות נפרעו כולן עוד בשלהי שנת 2003 וממועד זה לא היה כל חוב למערער ולא היתה לו כל זכות בגין הדירה בל'. שהרי, המוטב שנרשם על ההמחאות שהגיעו להורים מעיזבון הדוד בסך של מעל 250,000 דולר היה גם המערער והוא זה שפרע את הכספים, הפקיד אותם לחשבונו והחתים גם את הוריו על ויתור זכויותיהם בעיזבון הדוד. בנוסף, בהסכם ביטול החוב שנערך ביום 8.2.04 בכתב ידו של המערער ובחתימתו, נקבע שהאם לא חייבת יותר דבר למערער וכל החובות נפרעו. משנחשף הסכם ביטול החוב, הציג המערער לראשונה ביום 11.10.18 גרסה חדשה וטען לקיומו של מסמך ביטול הביטול. בצדק קבע ביהמ"ש קמא שמסמך ביטול הביטול אינו אמיתי, היות שבתחילה הוא הוצג בחתימת המערער בלבד ורק לאחר מכן צצה גרסה חדשה של המסמך שעליה גם חתימת האם. המערער לא המציא את המסמך המקורי וטען שהאם נטלה אותו כששבה לארץ.
14. הוכח מעל לכל ספק סביר שמסמך ביטול הביטול הוא מזויף. שהרי, התברר שהאם כלל לא שהתה באותו מועד בארה"ב. המערער רקם גרסת בדים חדשה לפיה האם עשתה שימוש בדרכון אמריקאי כשהיא עזבה את ישראל ובסיכומיו טען שהיה לה דרכון מצרי. כידוע, אזרח ישראלי לא יכול לצאת מהארץ שלא באמצעות דרכונו הישראלי ומתברר שהמערער זייף את חתימת אמו על מסמך זה בניסיון להשית עליה חיוב כספי.
15. עדות גרושתו של המערער לא היתה אמינה כלל, מה גם שהמערער הצהיר שאם יצליח בתביעתו ויקבל לידיו את הדירה בפ', גרושתו תקבל מחצית מהדירה וברור אם כן שיש לה אינטרס ברור בתוצאות ההליך.
16. המערער ציין בצוואתו משנת 2011 שהוא חב לאם 100,000 דולר והדבר עומד בסתירה לטענתו שבמועד זה אמו היתה חייבת לו מחצית משווי הדירה בל' וסכומים נוספים. לא בכדי נקבע שעדות המערער לא הייתה קוהרנטית ויש ספק ממשי במהימנותו. המערער לא הרים את הנטל שהוטל עליו להוכחת תביעתו, הן לאור חזקת הרישום בפנקס המקרקעין והן כשלא הוכיח את טענות הזיוף והמרמה שדורשות רף הוכחה גבוה.
17. ההליך בבית המשפט קמא התנהל במשך שלוש וחצי שנים. המערער התעקש לנהל את ההליך עד תום, למרות שהוצגו ע"י המשיבים מסמכים המלמדים שאין כל יסוד לתביעתו. המשיבים נאלצו לשלם הוצאות בגין ההליך בסכום של מעל 145,000 ₪ כמפורט בקבלות שצורפו לתיק ביהמ"ש קמא ואין להתערב בשיעור ההוצאות שנפסקו. יש לדחות את הערעור במלואו ולחייב את המערער בהוצאות גבוהות.
ד. דיון והכרעה
1. פסק דינו של ביהמ"ש קמא מבוסס על ניתוח מסמכים שהוצגו ועל קביעות עובדתיות שהוסקו לאחר התרשמות בלתי אמצעית מהעדים. כידוע: "אשר לקביעות שבעובדה – כלל הוא כי בית משפט של ערעור לא על נקלה יתערב בממצאי עובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית אשר התרשמה התרשמות ישירה מן העדים שהופיעו בפניה וממכלול הראיות האחרות שהוצגו לעיונה. בית המשפט התרשם באופן בלתי אמצעי מן הראיות ומן החומר המקצועי שהונח בפניו, ואין להתערב בקביעות העובדה על סמך התרשמות זו, אלא אם כן מסקנות הערכאה הדיונית אינן עומדות במבחן ההיגיון והשכל הישר…. בית המשפט בענייננו בחן את התשתית הראייתית בצורה מקיפה ומעמיקה, שקל והעריך את כל פרטי הראיות שראוי היה לייחס להם חשיבות ומשקל. קביעותיו העובדתיות מעוגנות היטב בראיות שהובאו, והן עומדות במבחן ההיגיון והסבירות." (ע"א 6768/01 אורי רגב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט (4) 625 (22.4.04).
ראו גם: ע"א 1242/04 ש. גמליאל חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' ש. ארצי חברה להשקעות בע"מ (11.9.2006); ע"א 360/96 עמית בראשי נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל פ"ד נב(2) 582 (1998).
דברים אלו חלים אף במקרה דנן ואין כל עילה להתערב במסקנותיו והכרעותיו של ביהמ"ש קמא. יש לאשר את פסק דינו של ביהמ"ש קמא מכוח תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018 וזאת מאחר שאין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין, הממצאים שנקבעו תומכים במסקנה המשפטית ואין בו טעות שבחוק. למעלה מן הצורך, אוסיף בקצרה את הנימוקים המרכזיים לדחיית טענותיו של המערער.
2. טענת המערער שהיה על האם להעיד ולא הוכח שהיא בלתי כשירה, אין לה בסיס. המשיבים הגישו אישור רפואי אודות מצבה הקוגניטיבי של האם ואישור זה הועבר להתייחסות המערער ע"י ביהמ"ש בהתאם להחלטתו מיום 29.8.19. ברם, המערער כלל לא הגיש תגובה להודעת המשיבים בנושא זה. הוא לא ביקש לחקור את הרופא שחתם על האישור הרפואי ואף לא ביקש למנות מומחה לבדיקת כשירותה. לפיכך, אין למערער אלא להלין על עצמו כשלא העלה כל טענה ביחס לאישור הרפואי שהוגש ולא הביע כל התנגדות לאי התייצבותה והעדתה של האם.
3. בכל הנוגע לטענות ביחס לדירה בל' – הוכח מהתרשומות בכתב ידו של המערער כי חלקם של ההורים בעיזבון הדוד בסך של מעל 250,000 דולר הועבר אליו. שהרי, בעמודה של הנהנים מופיע תחת הטור של המערער השמות "אבא" ו"אמא" כשליד כל אחד מוזכר הסכום של 125,360 ולכן מסתבר מאוד שחלק זה הועבר אליו. אחרת, מדוע אין עמודה נפרדת לכל אחד מההורים שזכו גם הם כל אחד בחמישית מעיזבון הדוד? חיזוק לכך נמצא גם בעובדה שההמחאות עבור חלקם של ההורים לא היו רק לפקודתם אלא המערער הוסיף גם את שמו כמוטב.
4. זאת ועוד: ביום 8.2.04 המערער חתם על מסמך ביטול החוב שבו הוא מצהיר שאמו לא חייבת לו דבר. מכאן, שהכספים שהיו מגיעים למערער בהתאם להסכם משנת 1998 הושבו לו במלואם ע"י האם ונשמטה הקרקע תחת תביעתו של המערער בכל הנוגע לזכויות הכספיות המגיעות לו בעקבות דירת ל'.
5. בצדק רב קבע ביהמ"ש קמא שיש להטיל ספק ממשי במסמך ביטול הביטול שהומצא רק לאחר שהמשיבים הציגו את אישור ביטול החוב. העובדה שהמערער הציג בתחילה מסמך ללא חתימת האם ורק לאחר מכן צץ מסמך גם בחתימתה, מהווה הוכחה לכך שמסמך זה, אינו אותנטי. המערער לא הציג מסמך מקורי והתברר שטענתו שהאם נטלה את המסמך המקורי עמה כששבה לישראל לאחר שחתמה עליו בארה"ב בלתי מסתברת כלל, היות שעל פי תדפיס כניסות ויציאות, האם כלל לא הייתה בארה"ב ביום חתימתו.
6. גם העובדה שלמרות שבמהלך כל השנים האחות גרה בדירה בל' והמערער לא תבע ממנה במשך שנים רבות דמי שימוש ראויים, מלמדת שאף הוא סבר שהדירה אינה שלו, כל החוב בגינה כבר נפרע ואין לו כל זכות לקבל דבר מדירה זו. ודוק: על פי ההסכם משנת 1998 זכויותיו של המערער מהדירה הן כספיות בלבד – מחצית שווי הדירה ולא פחות מ-230,000 דולר. אין למערער כל זכות קניינית בדירה זו שמעולם לא נרשמה על שמו. שהרי על פי הסכם זה האם בלבד היא בעלת הדירה והיא התחייבה למכור אותה ולהעביר מחצית מהתמורה למערער – מחצית התמורה בלבד ולא שום זכות קניינית.
7. ביהמ"ש קמא אף נימק את הכרעתו שהמשיבים לא חייבים לו דבר בהתבסס על צוואת המערער משנת 2011 שבה המערער מציין שהוא חייב לאמו 100,000 דולר ויש להשיב לה סכום זה בטרם שעיזבונו יחולק. אם באותה עת אמו עדיין הייתה חייבת לו מחצית משווי דירת ל', מדוע הדבר לא צוין בצוואתו? מדוע צוין שדווקא המערער חייב כסף לאמו?
8. ביחס לדירה בפ' – גם בנוגע אליה אין כל עילה להתערב בהכרעתו של ביהמ"ש קמא. על פי ההסכם משנת 1996 הדירה נמכרה לאח והמערער אישר בחתימת ידו בפני נוטריון בארה"ב שהוא קיבל את מלוא התמורה בגין מכירתה בסך של 130,000 דולר.
9. אכן, הדיווח לרשויות המס בגין עסקה זו נעשה רק כמה שנים לאחר מכן וגם הרישום הראשוני של הבניין המשותף נערך רק בשנת 2000. ואולם, אין בעובדה זו בכדי לגרוע מתוקפו של ההסכם משנת 1996.
10. כפי שקבע ביהמ"ש קמא, טענת המערער כי ההסכם משנת 1996 היה פיקטיבי ונועד רק לאפשר לאח לקבל הלוואה מבנק לצורך רכישת משאית, אינה סבירה כלל. ברור כי הסכם זה לבדו לא יכול להוות בטוחה כאשר אין כל רישום של דירת פ' על שם האח ואפילו אין הערת אזהרה, שהרי הדירה כלל לא רשומה עדיין. בנוסף, המערער כלל לא הוכיח שהאח ניסה ליטול הלוואה מבנק לרכישת משאית ולא הובא בדל ראייה לגרסה זו. מה גם, שאין מחלוקת שע"ש המערער היה רשום בלשכת רישום המקרקעין מגרש בכ' ואם אכן היה צריך להעמיד בטוחה, ניתן היה להעמיד את המגרש ולא היה צורך בהכנת חוזה פיקטיבי.
11. המערער רצה להיבנות מהסכם משנת 2002 שלטענתו ביטל את הסכם 1996. ברם, בהסכם משנת 2002 כלל לא נאמר שהוא מבטל את הסכם משנת 1996 וכל מה שנאמר בו הוא שהמערער הוא הבעלים של דירה זו ואחיו יכול להשתמש כבר רשות בדירה. אם גרסת המערער נכונה, הרי ש"העיקר חסר מהספר". מצופה שהיה נקבע שהסכם משנת 1996 בטל ואולם אין כל התייחסות להסכם זה בהסכם משנת 2002.
12. בנוסף, העובדה שהמערער לא עמד על זכותו במהלך שנים רבות לקבל מהאח דמי שכירות מהדירה בפ', מלמדת אף היא שהוא ידע שהדירה אינה שלו כבר. בנוסף, בצוואה שהמערער ערך בשנת 2011 ובה פירוט נכסי הנדל"ן שבבעלותו בארה"ב, הוסיף המערער בכתב ידו את המגרש בשטח של דונם ורבע שבבעלותו בישראל. העובדה שהמערער לא הזכיר ברשימת נכסיו את הדירה בפ' מהווה אינדיקציה נוספת שהיא אינה בבעלותו.
13. ביהמ"ש קמא מצא את עדויות המערער וגרושתו כבלתי אמינות ופתלתלות ואילו את עדויות האב והאחים כסדורות וקוהרנטיות. אין כל עילה להתערב בהתרשמות זו ולכן בדין נדחתה תביעת המערער על כל חלקיה.
14. אין גם להתערב בשיעור ההוצאות שנפסקו. אכן, סכום ההוצאות הוא על הצד הגבוה ואולם אין הוא בלתי סביר והוא אינו מצדיק את התערבות ערכאת הערעור. מדובר בהליך שבמסגרתו התקיימו כמה דיוני הוכחות והמשיבים הגישו את החשבוניות שמעידות על היקף שכר הטרחה ששילמו לב"כ.
"הלכה היא, כי ככלל – ופרט למקרים חריגים בהם נפלה טעות קיצונית – ערכאת ערעור אינה מתערבת בפסיקת הוצאות המהווה "פררוגטיבה של הערכאה הדיונית, הרואה לנגד עיניה את מכלול נסיבותיו של התיק ואת ההתנהלות הצדדים במשפט" (ע"א 9323/04 מיצר לפיתוח בע"מ נ' שותפות בנין 17 מתחם 5 (23.07.2006)).
ראו גם: ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק" פ"ד ס(1) 391, 395 (2005); ע"א 136/92 ביניש עדיאל נ' דניה סיבוס, פ"ד מז(5) 114, 131 (1993); רע"א 4772/13 אבו גזאללה חשמלאות רכב בע"מ נ' וולקן מצברים בע"מ, (26.12.2013); ע"א 3568/16 תיעוש אחזקה ותפעול מערכות בע"מ נ' פקיד שומה כפר סבא, (16.8.2018)).
15. על פי הנחיית הנשיא ברק מיום 6.2.1998 (ראו: הודעת נוהל בדבר קביעת שכר-טרחת עורך-דין פ"ד נא(1) 1), ניתן לצרף הסכמי שכר טרחה, לסיכומים. סכום שכר הטרחה שנפסק, כמעט תואם את הסכומים שהמשיבים שילמו לב"כ בהתאם לחשבוניות שצורפו.
16. סיכומו של דבר: אציע לדחות את הערעור ולחייב את המערער בהוצאות בסך של 40,000 ₪. הערובה על פירותיה, תועבר למשיבים באמצעות ב"כ, על חשבון ההוצאות.
______________
נפתלי שילה, שופט
השופטת עינת רביד – אב"ד:
אני מסכימה.
______________
עינת רביד, שופטת
השופטת נועה גרוסמן:
אני מסכימה.
_______________
נועה גרוסמן, שופטת
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נפתלי שילה.
פסק הדין מותר לפרסום בכפוף להשמטת פרטים מזהים.
ניתנה היום, כ"א חשוון תשפ"ג, 15 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.
עינת רביד, שופטת – אב"ד
נפתלי שילה, שופט
נועה גרוסמן, שופטת