ב”ה
ת.פ. 28982-02-20 תקציר פסק הדין בנוגע למעשה מגונה בכח
הכרעת הדין
נגד הנאשם הוגש כתב אישום, המייחס לו עבירות של מעשה מגונה בכח, בניגוד לסעיף 348(ג1) לחוק העונשין, תשל”ז – 1977; תקיפה, בניגוד לסעיף 379 לאותו חוק.
על פי המפורט בפרק העובדות בכתב האישום, התארחה המתלוננת בבית אחותה, כשבאותו מועד התארחו במקום גם הנאשם ובני משפחתו.
בשלב מסוים, כשכולם ישובים בחצר הבית ליד הבריכה, נכנסה המתלוננת, שהיתה לבושה בבגד ים, אל תוך הבית והנאשם נכנס אחריה וסגר אחריו את הדלת.
בסמוך לאחר מכן, נצמד הנאשם לגופה של המתלוננת כשהוא מחבק אותה ביד אחת ואת ידו השניה – הכניס בין רגליה, הרים אותה ונשא אותה למסדרון, שם הוריד אותה, תפס בחוזקה בפניה ונישק אותה כשהוא מחדיר את לשונו לפיה, שלא בהסכמתה.
בתגובה למעשיו – דחפה המתלוננת את הנאשם והנאשם סטר בפניה ויצא מהבית לחצר.
כעבור מספר דקות, יצאה אף המתלוננת לחצר ואולם, לאחר שחשה במצוקה בשל מעשיו של הנאשם, חזרה לבית כדי לשטוף פנים.
גם בפעם זו – נכנס הנאשם אחריה, כשהוא אוחז בידיו את בתו התינוקת, הכניס את המתלוננת לחדר, תפס אותה בשערה ונישק אותה, כשהמתלוננת מתנגדת למעשיו, דוחפת אותו ויוצאת מהחדר. הנאשם הלך אחרי המתלוננת, אשר נכנסה למטבח, שם הצמיד אותה לכיור, הכניס את ידו אל תוך תחתוני בגד-הים לאזור המפשעה. המתלוננת הוציאה את ידו של הנאשם, או אז הכניס הנאשם את היד לתחתונים באזור הישבן ונגע באצבעו בסמוך לפי הטבעת של המתלוננת, אשר, בתגובה, ברחה מהמקום ונכנסה לשירותים בדירה.
במענה לכתב האישום, הודה הנאשם, כי היה נוכח בזמן ובמקום המתוארים בכתב האישום, כשלטענתו, במקום נכחו עוד מספר רב של אנשים שרובם – ממשפחת המתלוננת. לטענת הנאשם, שהה הן בבית והן בבריכה או בחצר בה נמצאת הבריכה, אך לא היה כל מקרה בו נכנס לבית אחרי המתלוננת ולא היה מקרה בו שהה לבד עם המתלוננת בחדר כלשהו, אלא היה עמה בסלון כשהיו במקום עוד אנשים.
לאחר שמיעת הראיות, מצא בית המשפט, כי עלה בידי התביעה הכללית לבסס אשמתו של הנאשם במידת הראיה הנוהגת בפלילין, קרי: מעבר לכל ספק סביר.
זאת, לאחר שעדות המתלוננת נמצאה מהמנה, הן במישור הפנימי, מאחר שלא ניסתה להפריז בתיאור המעשים, ובנקודה בה היה לה ספק – פירשה אותו לטובת הנאשם; הן במישור החיצוני, תוך השוואתה עם מארג הראיות החיצוניות לה ובייחוד – חליפת הודעות בינה לבין אחותה – בעלת הבית – שעות מספר לאחר האירוע וכן פנייתה לממונה במקום העבודה. עדויות אלה נמצאו קבילות, חרף כך שמדובר בעדויות מפי השמועה, במסגרת החריג הידוע כ”res gesta”, כלומר אמרת קרבן העבירה בסמוך למעשים.
אשר לאי-דיוקים קלים בגרסת המתלוננת ולשכחת פרטים מסוימים, קבע בית המשפט:
המתלוננת התייחסה לענין זה בבית המשפט והסבירה, כי הבלבול והלחץ הנפשי שחוותה לאחר המעשים הביאו לכך, שבכל פעם נזכרה בפרט מסוים או השמיטה פרט אחר וכי יש לראות את כלל עדויותיה… בית המשפט מקבל הסבר זה. זו התנהגות אשר במקרים רבים אופיינית לנפגעות עבירות מין, ביחוד כאשר, במקרה דנן, עולה בבירור מראיות אובייקטיביות, כגון חליפת המסרונים וההודעות… ועדות הממונה במקום העבודה…, כי המתלוננת היתה נתונה בסערת רגשות זמן רב לאחר האירוע.
בית המשפט דחה את גרסתו של הנאשם ואת גרסאות עדי ההגנה – אשתו וחברו, שהיו נוכחים במקום.
בסופו של דבר, קבע בית המשפט:
עדות המתלוננת, כמו גם עדות אחותה…, אינן מושלמות. כאמור – קיימים שינויים והתפתחויות מסוימות בגרסתה. אך כאשר נדרשים אנו להערכת מהמנות של עדויות אלה – נמצא, כי אותות האמת העולים מהן עדיפים עשרות מונים על אותם שינויים קלים. ביחד עם השתלבותן במארג הראיות הכללי שהוצג – ובייחוד – חלופי ההודעות…, המהוות ראיה משמעותית ביותר שיש בה כדי להעיד על הלך הדברים בזמן אמת – אינן מותירות מקום לספק, כי מדובר בעדויות אמת.
גזר הדין
בגזר הדין, קבע בית המשפט:
אין לקבל את טענת ההגנה, כי מדובר במעשים שאינם חמורים או שלא הופעלה אלימות על המתלוננת. כתב האישום מתאר מסכת אלימה וכוחנית, כאשר הנאשם מסרב לקבל את דחיית המתלוננת וממשיך ללכת בעקבותיה ולגעת בה בניגוד לרצונה. כל זאת, כאשר אשתו וילדיו מצויים בקרבת מקום. מסכת אירועים זו, היה בה כדי להשפיל את המתלוננת ולפגוע בה, פגיעה פיסית ונפשית. על בית המשפט לבחון הפרשה כמכלול, ובבחינה כזו – המדובר באירועים קשים וחמורים.
אף אין לדעת, עד אנה היו הדברים מגיעים, אלמלא תושיית המתלוננת, אשר התנגדה למעשים.
המעשה הפיסי אינו מנותק מהקשר ואינו חזות הכל. דווקא בעבירות מין – עיקר הפגיעה הוא בכבוד ובאוטונומיה של הקרבן. במקרה דנן, כאמור, הנסיבות האופפות את העבירה הביאו לפגיעה חמורה, המשתקפת בתסקיר הנפגעת. על מערכת אכיפת החוק ליתן משקל לפגיעה זו ולנקוט בכל צעד שיידרש למגר עבירות מסוג זה תוך הבטחה, שכל אשה או נערה תוכל להשתתף בכל אירוע חברתי ללא פחד וללא מורא. לצורך כך – על בית המשפט לומר דברו בדרך של ענישה מוחשית, במישור המעשה, ולא במישור הרטורי בלבד.
בהתייחס לעונש המינימום הקבוע בצידה של העבירה קבע בית המשפט, כי על אף שהפסיקה קבעה, שעונש מינימום יכול שחלקו ירוצה על תנאי, הרי אין לקבוע מתחם ענישה שיתחיל ברף נמוך מעונש המינימום, אלא מנימוקים יוצאי דופן, שאינם מתקיימים במקרה דנן.
בנוגע לנאשם קבע בית המשפט:
מעשיו של הנאשם מעידים על כשל ערכי ותפיסה מעוותת כלפי בנות המין השני בכלל וקרבן העבירה בפרט.
הנאשם לא גילה אמפתיה כלשהי למתלוננת, כשעד הרגע האחרון – המשיך לטעון כלפיה טענות פוגעניות, שאין להן מקום, לפיהן – היא מעלילה עליו מתוך “קנאה”, “בצע כסף”, או אפילו “רוע”.
ובנוגע למתלוננת קבע:
נזקיה של המתלוננת פורטו באריכות בתסקיר ובית המשפט אינו יכול להישאר אדיש למכאוביה הפיזיים והנפשיים.
בית המשפט גזר על הנאשם שנתיים מאסר בפועל; מאסרים מותנים להרתעה בעתיד; פיצוי לנפגעת העבירה בסך 50,000 ₪.
