לפני
כבוד השופט מוחמד חאג' יחיא
המאשימה
מדינת ישראל
ע"י יחידת התביעות י-ם – משטרת ישראל
נגד
הנאשמת
ליאת לאה עמר
ע"י ב"כ עו"ד זכריה שנקולבסקי
נימוקי הכרעת הדין
מדובר במקרה כאוב, נסיבותיו חריגות מאוד ובהסתכלות אחורנית כמובן, לדידי ניתן היה לייתר אותו. ניתן לומר כבר עתה, כי קורבנותיו הם השוטר שאכף את הדין והנאשמת שהפרה את הדין.
לפי סיפור המעשה, בליל שבין יום שישי ליום שבת (ביום 28.3.2020), בשעה 03:30 לפנות בוקר, בעיצומו של סגר "הקורונה" הראשון, אשר אסר תנועה של אנשים גם מחוץ לערים, נמצאה הנאשמת ובן-זוגה נוסעים ברכבם על כביש מספר "1" לכיוון ירושלים. בן-הזוג נהג והנאשמת נסעה לצדו. ניידת משטרתית שעצרה את הרכב בכביש, מצאה שהוא אינו מורשה בנסיעה. לפיכך, נאסר על המשך נסיעתו והוא הושבת. הנאשמת, שהבינה כי אין דרך להגיע לביתה, החלה לצעוק ולהתלהם כלפי השוטרים. בהוראת קצין שהגיע למקום, בני-הזוג הובאו באמצעות ניידת למקום "בטוח" (בעיני המשטרה). המקום הוא החניון הנושק לתחנת הדלק במחלף "שורש".
השעה כבר 04:00 לפנות בוקר. בהגיעם ליעד, הנאשמת סירבה לרדת מהניידת, והיא נשמעה צורחת כמעט ללא הפסקה, ודורשת להסיע אותה לביתה, לתחנת המשטרה, או אף "לעצור" אותה, הכל רק לא להשאיר את בני-הזוג בחניון הריק והחשוך. לאחר חילופי דברים, בצעקות, בן-הזוג יצא מהניידת, אך היא המשיכה בסירובה. כי אז ניגש אליה שוטר שהתרה בה לצאת מהניידת. בתוך כך התפתח ביניהם אירוע אלים שבמהלכו היא הוצְאה בכוח מהניידת, נפלה על הרצפה תוך שהיא בוכייה, והשוטר מצא את עצמו נאבק עמה, אוזק אותה, מכריז על מעצרה, ולפי תיאורו בזמן "אמת", היא בעטה בו ונשכה אותו באצבעו עד זוב דם. הנאשמת ובן-זוגה הובאו לתחנת המשטרה.
לימים, היא הועמדה לדין בגין הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, עבירה לפי סעיף 275 בחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") ובגין שימוש בכוח או איומים למנוע מעצר, עבירה לפי סעיף 47(א) בפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח משולב], התשכ"ט-1969.
כמצוות הוראת סעיף 182 בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, וכפי שהודעתי לנאשמת בדיון הקראת הכרעת הדין, מודיע בזאת, כי לאחר שבחנתי את הראיות שהוצגו והתרשמתי מהעדויות, וכן לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים, מורה על זִיכּויהּ מחמת הספק מן העבירות המיוחסות לה, הכל כפי שיפורט להלן.
יצוין כבר כאן, כי למרות ההתנהגות המתלהמת של הנאשמת, התנהגות שיש לגנות, אך כפי שהוכח במשפט, קם ספק שמא היא ביצעה את העבירות שיוחסו לה, זאת בהתחשב בנסיבות החריגות מאוד (עד קיצון יש לומר), בהן התרחש האירוע. המאשימה לא העמידה לדין את הנאשמת בגין תקיפת שוטר, לא כל שכן בגין גרימת חבלה של ממש. כפי שאעמוד על כך גם, המאשימה החליטה להעמיד את הנאשמת לדין רק בגין ההתרחשויות שהיו במחלף שורש ולא בגין כל מה שקדם לכך.
האישום והתשובה לו
כאמור, לפי כתב האישום, ביום המוזכר, בכביש מספר 1 לכיוון מזרח, נסעה הנאשמת ברכב השייך לבן-זוגה נכון ליום האירוע, מר מ' ג'בר (להלן בהתאמה: הרכב" ו-"בן-הזוג"). השוטרים ר' דגש ו-ר' עוסמן (להלן בהתאמה: "השוטר דגש" ו-"השוטר עוסמן") שעברו במקום ובדקו את הרכב, ראו שהוא הורד מהכביש ולכן עצרו אותו לבדיקה. לאחר החלטת הקצין ע' ספיר (להלן: "הקצין"), אשר הגיע למקום, על איסור של שימוש ברכב וגרירתו מהמקום, הודיעו השוטרים עוסמן והקצין לנאשמת ובן-זוגה, כי ייקחו אותם למקום בטוח ומשם ימשיכו בעבודתם. בהתאם לכך, השוטרים עוסמן והקצין הביאו את הזוג לתחנת הדלק בשורש (להלן: "תחנת הדלק" או "שורש") וביקשו מהם מספר פעמים לרדת מהניידת, ואולם בני-הזוג סירבו לעשות כן וביקשו שהשוטרים ייקחו אותם לבית הנאשמת בגבעת-זאב. השוטרים הסבירו להם, כי זה בלתי אפשרי, אך בני-הזוג המשיכו בסירובם לצאת מהניידת תוך שהנאשמת צועקת על השוטרים ומצלמת אותם במכשיר הטלפון הנייד שלה.
בשלב מסוים, בן-הזוג ירד מהניידת אך הנאשמת המשיכה בסירובה תוך שהיא צועקת ומצלמת כאמור. לאחר שהשוטר עוסמן ניגש לנאשמת על מנת להוריד אותה מן הניידת, היא נשכבה על גבה וסירבה לזוז. כי אז, הוא שלח את ידו לכיוונה, ואז היא בעטה בו ברגלו הימנית ונשכה אותו בזרת יד ימין. השוטר עוסמן בתגובה, הוציא אותה מהניידת, השכיב אותה על הרצפה ואזק אותה תוך שהוא מודיע לה שהיא עצורה ואז השיבהּ לניידת לצורך לקיחתה לתחנת המשטרה. בעודה בניידת, המשיכה הנאשמת לבעוט בדלתותיה, לצרוח ולומר, כי תדאג שתרדוף אותו ולא יישאר במשטרה. כתוצאה ממעשיה, נחבל השוטר עוסמן בזרת יד ימין ונזקק לטיפול תרופתי.
הנאשמת השיבה על האישום ביום 16.4.2023. בתשובתה היא כפרה בביצוע העבירות המיוחסות לה. הנאשמת אישרה את הזמן והמקום שמפורטים באישום. היא אישרה גם את טיפולם של השוטרים בבדיקת הרכב והחלטתם להשביתו. הנאשמת הלינה על התייחסות השוטרים כלפיה וכלפי בן-זוגה, במיוחד, עת החליטו להותיר אותם לבדם בחניון במחלף שורש, בשעת קור וכשאין תנועה על הכביש. הנאשמת "הביעה איזשהי התנגדות למה שקרה שם, אבל הרקע הוא הדבר החשוב" (ש' 12-11, ע' 2 בדיון המוזכר).
ראיות הצדדים ועיקרי העדויות
מטעם המאשימה העידו לפניי שני השוטרים והקצין. בהסכמת ההגנה, הוגשה הודעת הנאשמת במשטרה, המסמך הרפואי של הרופא אשר בדק את השוטר (מסמך מיום 28.3.2020 והתרגום שלו לעברית), תקליטור ובו סרטונים (תיעוד מצלמות הגוף של השוטרים), תמונת חבלה באצבעו של השוטר עוסמן ותמונות חבלה בגופה של הנאשמת. מטעם ההגנה העידה הנאשמת. ההגנה ביקשה גם, כי תמונות החבלה בגוף הנאשמת תיחשבנה כראיות גם מטעמה.
עדות השוטר עוסמן: השוטר העיד, כי בבדיקה לאכיפת מגבלות הקורונה נמצא הרכב נוסע על הכביש. נוסף להפרת המגבלות על-ידי נוסעי הרכב, נמצא גם כי הוא הורד מהכביש. למרות שהנאשמת לא הייתה מעורבת, אך מרגע הבדיקה, היא לא הפסיקה להשתולל ולהפריע להם למרות התנהגותם המאופקת של השוטרים. למקום הוזעק קצין, שהחליט להביאם למקום מבטחים – תחנת הדלק בשורש. שם, בני-הזוג סירבו לצאת מהניידת חרף קריאות השוטרים. בשלב מסוים, בן-הזוג יצא ואולם הנאשמת סירבה. הוא ניגש אליה. בתוך כך, חרף הפצרותיו ובקשותיו ממנה לצאת מהניידת, ותוך שהיא מצלמת אותו בטלפון שלה, היא בעטה בו. מתוך הגנה עצמית הוא משך אותה בכוח מהניידת ו-"ליווה" אותה לרצפה (ש2 28, ע' 3). תוך כדי המאבק כדי לאזוק אותה, היא נשכה אותו באצבעו וירד לו דם. הנאשמת נעצרה. כל זאת, נהגה הנאשמת תוך שהיא משפילה ומקללת אותו ומכנה אותו בכינוי גנאי גם על רקע מוצאו. השוטר העיד, כי הוא נאלץ לעבור בדיקות חודרניות עקב הנשיכה, והיו לכך גם משמעויות פרטיות (מפאת צנעת הפרט, אסתפק בהפניה לעדותו בפרוטוקול – ע' 11). היא אף רדפה אותו עת התלוננה עליו במחלקה לחקירות שוטרים, ושם לדידו, העלילה עליו דברים שלא ביצע. התלונה נגדו נסגרה מחוסר אשמה.
עדות הקצין: לפי העד, הוא נקרא למקום ושם פגש את בני-הזוג והשוטרים. הנאשמת השתוללה באופן בלתי פוסק, עד כדי כך שלא היה ניתן לשוחח אתם. משהוחלט להשבית את הרכב, לפי החלטה שלו, הועברו בני-הזוג לשורש. מדובר במקום בטוח ושם הם היו יכולים להסתדר לשוב לביתם. שם, סירבו בני-הזוג, ובעיקר הנאשמת, לצאת מהניידת. לפי העד, הנאשמת התנהגה בצורה מתלהמת לאורך כל הדרך וגם בהגיעם לשורש. שם, הוחלט "למשוך אותה בכוח" מהניידת. הנאשמת נשכה את השוטר עוסמן בזמן שהוא (הקצין) הדף את בן-זוגה מלהתקרב. השוטר דימם עקב הנשיכה. בני-הזוג הובאו לתחנת בית שמש. העד שב וציין, כי גם היום ובהסתכלות אחורנית, החלטתו האמורה הייתה נכונה גם לעִתה, שכן המשטרה תפקידה הצלת חיים ואינה "חברת הסעות". לדידו, הניידוֹת נדרשו להיות זמינות למקרים דחופים על הציר המרכזי, בהתחשב בשיקולים מבצעיים ותיעדופים.
עדות השוטר דגש: העד העיד, כי במסגרת בדיקת אכיפה, נמצא כי הרכב אינו מורשה בנסיעה. הנאשמת התפרצה לעבר השוטרים והתנהגה בצורה מתלהמת. יצוין כי הוגשו כראיות גם תיעוד מצלמות הגוף של השוטר.
עדות הנאשמת: היא העידה, כי ביום האירוע, חרף מגבלות קורונה, הסיעה עם בן-זוגה את חברתה, לבית שמש. בחזרה, עצרו השוטרים את רכבם. היא הופתעה לגלות שהרכב אינו מורשה בנסיעה וכעסה על בן-זוגה. לפיה, היה קור שם והשוטרים גילו אטימות לדרישתם להחזירם הביתה. מאחר והיא סובלת מחרדות, היא התנהגה בצורה "מטורפת". הקצין שהגיע למקום, לא היה קשוב אליהם בכלל. בשלב מסוים, החליטו השוטרים להעביר אותם לשורש, כאשר שם, הכל היה חשוך וסגור. היא חששה מאוד, לא היה להם כסף, לא היה מי שיאסוף אותם משורש, ולכן לא רצתה לצאת מהניידת. היא התחננה שיעצרו אותה. השוטר משך אותה בכוח מהניידת, הפיל אותה על הרצפה וגרם לה חבלות. היא מכחישה, כי בעטה בו או נשכה אותו באצבעו. היא מכחישה גם, כי קיללה אותו על רקע מוצאו, זאת גם בשים לב למוצאו של בן-זוגה.
תמצית סיכומי הצדדים
המאשימה טוענת בסיכומיה, בין השאר ובעיקר. כי הוכיחה מעבר לכל ספק סביר, שהנאשמת ביצעה את המיוחס לה בכתב האישום. עדויות השוטרים היו קוהרנטיות ומהימנות. השוטר עוסמן תיאר כיצד התנהגה הנאשמת כלפיו, בצורה מתלהמת ואגרסיבית, וכיצד היא נשכה אותו באצבעו. בעקבות הנשיכה, הוא נזקק לבדיקות רפואיות חודרניות. השוטרים ביצעו את תפקידם כדין, הן בעיכוב הרכב, הן בשימוע ובהמשך, זאת גם בהתחשב במורכבות האירוע, שהתרחש בתקופת הסגר הראשון של "הקורונה", עת היו השוטרים עסוקים יום וליל באכיפת מגבלות התנועה למניעת התפשטות הנגיף החדש. למרות מורכבות המצב, הנאשמת לא הפסיקה לרגע להשתולל או להפריע לשוטרים במילוי תפקידם. היא הודתה כי פעלה בצורה לא ראויה. אשר לעתירתה להגנה מן הצדק, גורסת המאשימה, שאין להיעתר לה מאחר והתנהגות הנאשמת לא עלתה בקנה אחד עם דרישתה להסיע אותה לביתה. מכל מקום, אין זה מתפקידה של המשטרה להסיע אנשים לביתם, ובמקרה דנן, הנאשמת ובן-זוגה הוסעו למקום מבטחים. לאור זאת, עותרת המאשימה להרשיע את הנאשמת בכל המיוחס לה בכתב האישום.
הנאשמת טוענת בסיכומיה מנגד, בין השאר ובעיקר, כי יש לזַכּות אותה מן האישומים המיוחסים לה. מדובר באירוע שהתרחש בשלוש זירות: על הכביש, בתוך הניידת ובמחלף שורש. כתב האישום מתייחס רק לחלק השלישי במסכת האירועים. הגם השוטרים פעלו כדין עת בדקו את הרכב והשביתו אותו, אך פעלו שלא כדין עת לא העבירו את הנאשמת ובן-זוגה לביתם, לתחנת המשטרה או לכל מקום נגיש בהתחשב בנסיבות. בהגיעם למחלף שורש, הנאשמת סירבה לרדת מהניידת ואף ביקשה להיעצר. לפני שהיא נעצרה, השוטר עוסמן פעל בכוח כדי להוציאה מהניידת. לא רק שהמעצר לא היה חוקי, אלא שגם לא ברור כלל מדוע פעל השוטר להוציאה בכוח שעה שהיא עצמה מבקשת להיעצר. השוטר לא הותקף על-ידי מאן דהוא ולכן, אין לקבל את טענתו להגנה עצמית ואת תיאוריו המופרזים. בנוסף, לא הוכחה נשיכה כנטען, וגם לא הוכחה בעיטה בו. השוטר הפיל אותה ארצה והיא נחבלה. השוטרים התרשלו במילוי תפקידים. לחילופין בלבד, עותרת הנאשמת לזיכוי מחמת הגנה מן הצדק.
דיון והכרעה
לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, ובעיקר – לאחר ששמעתי את העדויות והתרשמתי מהעדים, וכן לאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות, הגעתי למסקנה לפיה, לא הוכח מעל לכל ספק סביר שהנאשמת ביצעה את העבירות המיוחסות לה בכתב האישום. קיים ספק.
על מנת להידרש למכלול האירוע בצורה סדורה, נכון בעיניי שהוא יחולק לשני שלבים: השלב הראשון, מתחיל עם עצירת הרכב בכביש מספר 1 לבידוק והובלת הנאשמת ובן-זוגה למחלף שורש; השלב השני, עניינו ההתרחשויות בין הגורמים המעורבים, במחלף שורש. אכן, צודק הסניגור המלומד בתיאורו לפיו, העבירות המיוחסות לנאשמת עניינן ההתרחשויות במחלף שורש, ותו לא. מכל מקום, לפני שנידרש לפרטי האירוע, בפרט חלקו השני, ראוי לעמוד שוב בתמצית על תנאי הזמן והמקום, כפי שהוכחו במשפט.
אין מחלוקת, כי יום האירוע היה בלילה בין יום שישי לשבת, כאשר המוקד הראשון של האירוע החל על הציר הראשי מכיוון בית שמש לכיוון ירושלים, והמוקד השני והמרכזי, היה בחניון הנושק לתחנת הדלק במחלף שורש. באותה העת, התמודדה המדינה עם אחת מן התקופות המאתגרות מבחינה בריאותית, והיא תחילת התפשטות נגיף הקורונה בעולם ובארץ. באותם הזמנים, לא הייתה ידועה מה היא מידת הקטלניות של הנגיף, אך היה ידוע שהוא מסוכן מאוד ומאות אלפי אנשים בעולם קיפחו את חייהם בגללו, אלפים מהם בישראל. אותה תקופה חל סגר כללי שהשית על התושבים מגבלות תנועה משמעותיות, ובכלל זה, נאסרה תנועת אנשים ורכבים מחוץ לערים, למעט במקרים חיוניים בלבד. לא אכביר במילים ביחס לרמת החששות, הפחדים והדאגות הבריאותיים, החברתיים והכלכליים, שליוו אנשים אותה תקופה, מחשש להדבקה וחלילה, מפני גרימת נזקים רפואיים משמעותיים ואף מוות.
בתארו את כביש מספר 1 אותה תקופה, השוטר עוסמן, ששירת אז כשוטר תנועה, העיד לפניי: "תקופה של סגר, שאין תנועה על הכביש חוץ מכוחות ביטחון, שירותי ההצלה, אחים, אחיות, רופאים, דברים כאלו, האנשים חיוניים" (ש' 23-21, ע' 2).
אין מחלוקת, שהאירוע מושא האישום, התרחש בשעות הקטנות של הלילה עד זמן קצר לפני עליית השחר של יום שבת. תיעודי מצלמות הגוף של השוטרים, מראים כי דובר בשעת חשיכה, ולתיעוד ממחלף שורש ניתן היה להתרשם ממנו מערפל קל ששרר אז. במילים אחרות, דובר במזג אוויר "ירושלמי" רגיל לשעת עליית השחר בשלהי חודש מרץ בשנה.
אשר לשלב הראשון של האירוע, לא רק שמסתבר, כי הנאשמת נסעה עם בן-זוגה ברכב בניגוד למגבלות הסגר, אלא נמצא שהוא לא היה מורשה כדין לנסיעה, ובלשון אחרת – מוֹרַד מהכביש. הנאשמת העידה לפניי, כי סברה שבן-זוגה טיפל בנושא זה ולשם כך העבירה לו כסף, אך כאמור, הסתבר לה ביום האירוע, כי הרכב היה פסול מנסיעה ולכן זה עורר את זעמה (ש' 39-38, ע' 51).
בכל מקרה, מצפייה בתיעודי מצלמות הגוף של השוטרים, עולה כי עוד מעצירת הרכב בכביש, לא חסכה הנאשמת בצרחות כלפי השוטרים, במיוחד למשמע הסברם כי הרכב מנוע מנסיעה. גם לאחר הגעת הקצין למקום, היא נראתה דופקת על חלון רכבו וצועקת, זאת לעומת בן-זוגה אשר נראה מאופק יותר ממנה. הנאשמת העידה לפניי: "הם הוציאו אותי מדעתי, זה כאילו להוציא ממני את השד שבי" (ש' 25, ע' 59). במקום אחר, היא העידה: "אני יודעת שההתנהגות שלי הייתה מאוד ככה מטורפת, כאילו, אבל יש לי כאילו חרדות…" (ש' 15-14, ע' 53).
התנהגות הנאשמת בחלק זה של האירוע ראויה לגינוי. מלבד זאת שהשוטרים עוסמן ודגש פעלו כדין עת עצרו את הרכב, בדקו את פרטיו והשביתו אותו (החלטת הקצין), כל זאת תוך אכיפת מגבלות הקורונה, אלא שגם מצפייה בסרטוני מצלמות הגוף שלהם, היה ניתן להתרשם שהם פעלו באורך רוח, באיפוק ובצורה מכבדת מול הנאשמת ובן-זוגה, למרות התנהגותה המתלהמת. כמעט לאורך כל התיעוד נשמעת הנאשמת צועקת בעקביות, מבקשת לברר את שמות השוטרים, מאיזה תחנה הם, ועוד. לעומת זאת, היה ניתן להתרשם כי השוטרים ניסו להרגיע אותה ולהסביר לה את הסיטואציה אליה נקלע הזוג.
לצד זאת, בעודם בצדי הכביש, בין יתר קריאותיה, נשמעת הנאשמת אומרת להם, כי קר לה, כי אינה מחזיקה כסף, כי אין לה דרך להגיע לביתה ולכן היא מבקשת כי יסיעו אותם הביתה. במקרה אחד היא אף נשמעת מבקשת מאחד השוטרים: "תוביל אותנו לתחנת משטרה" (סרטון שמסתיים בכיתוב 2703dc). במקום אחר היא אף נשמעת אומרת: "תעצור אותי" (סרטון שמסתיים בכיתוב 733dd).
הנאשמת העידה לפניי מספר פעמים, כי מצב דברים זה, בעודם נמצאים על הכביש ללא דרך אפשרית לשוב הבית, "הטריף" אותה. מכל מקום, לפי החלטת הקצין ובניגוד לבקשת הנאשמת להסיעם לביתה, השוטרים לקחו את בני-הזוג לחניון שליד תחנת הדלק במחלף שורש. לפי הקצין, מדובר במקום בטוח. לעניין המעבר לשורש, הקצין העיד לפניי, כי נסעו שני שוטרים ברכב מאחר וציפה שיהיו בעיות (ש' 29, ע' 39).
כבר כאן יצוין, כי כמכלול, עדויות הקצין ושני השוטרים עוסמן ודגש, כולן הותירו רושם אמין. לא התרשמתי, כי היה למי מהם מניע זר כלשהו להעליל על הנאשמת דברים שלא עשתה. אין היכרות מוקדמת בינם לבין בני-הזוג.
לדידי, בשלב זה של האירוע, שהחל בהחלטה להעביר את הזוג למחלף שורש וכל ההתרחשות שם – כאן, חלה תפנית משמעותית בחומרת האירוע, באופן שבו התדרדר להתרחשות כאובה ומיותרת. הן הנאשמת הן בן-זוגה סירבו בהתחלה להתפנות מהניידת. בסרטון המרכזי שמתעד התרחשות זו (מסתיים בכיתוב cd1b7) נשמעת הנאשמת צועקת מתוך הניידת, ברצף ובעקביות, שהיא מבקשת, כי יעצרו אותה. בן-זוגה נשמע אומר לקצין כי אינם מחזיקים כסף. בתוך חילופי הדברים נשמע אחד השוטרים הנוכחים אומר לבני-הזוג כי ייסעו במונית, ושוטר אחר נשמע אומר להם להמתין לאוטובוס. הקצין העיד לפניי, הם יכלו להתקשר לקרוב משפחה שיאסוף אותם משם (ש' 24, ע' 44).
לאחר בקשותיהם החוזרות ונשנות של השוטרים מבני-הזוג כי ייצאו מהניידת, בן-הזוג יצא ואולם הנאשמת התבצרה בה. בשלב מסוים, נראה השוטר עוסמן ניגש אליה, ולאחר דין ודברים שבמהלכו היא נראית מתעדת אותו במצלמת טלפון נייד, הוא נראה מכניס את עצמו לתוך הניידת ומושך את הנאשמת אל מחוצה לה, ובשלב מסוים היא נראית עם פניה על הרצפה והוא מנסה מאחוריה, לתפוס את ידיה ואומר לה שהיא "עצורה". סמוך לאחר מכן נשמע השוטר אומר לסובבים אותו, כי היא בעטה בו ונשכה אותו.
זה המקום לציין, כי כעיקרון, כאמור, לא מצאתי לפקפק בתיאור השוטר למכלול ההתרחשויות, אשר עולה בקנה אחד עם התיעוד שבמצלמות הגוף. ואולם, קשה להלום את עתירת המאשימה לקביעה לפיה, הנאשמת התנגדה בכוח למעצר, שעה שהיא עצמה – ובאופן עקבי – ביקשה להיעצר.
אשר להוצאת הנאשמת בכוח מהניידת, תיאר לפניי השוטר עוסמן, כי הנאשמת בעטה בו ואז, כהגנה עצמית, הוא משך אותה בכוח. מהצפייה בסרטונים, לא ניתן להיווכח בצורה חד-משמעית כי הייתה בעיטה, אך ללא ספק, היה מאבק פיזי וקרוב לוודאי, היה גם מגע. מאבק זה החל למעשה, כאשר השוטר הושיט את ידו כדי להוציא את הנאשמת מהניידת. כלומר, הוא רצה להוציא אותה בכוח מהניידת עוד לפני שהודיע לה כי היא עצורה. מן התיעוד עולה, כי רק בזמן שהיא הייתה בחוץ, על הרצפה, הוא הודיע לה שהיא עצורה.
לא השתכנעתי מטענת השוטר לפיה, הוא פעל להוציא את הנאשמה בכוח, זאת כהגנה עצמית עקב הבעיטה (ש' 34-33, ע' 17), שכן הרי גם לפי כתב האישום, שליחת היד הייתה לפני הבעיטה, וכך צוין: "לאחר שהשוטר עוסמן ניגש לנאשמת על מנת להורידה מן הניידת, נשכבה הנאשמת על גבה וסירבה לזוז. כאשר השוטר עוסמן שלח ידו לכיוונה של הנאשמת, בעטה בו הנאשמת ברגלו הימנית…" (סעיף 6). לא רק זאת. מסתבר, כי גם מהודעתו במשטרה, הוא תיאר כי הושיט את ידו לכיוונה, ובטרם נגע בה היא בעטה בו (ש' 29-28, ע' 27).
לפי התמונה העולה מכתב האישום עצמו, עולות שתי נקודות מרכזיות:
ראשית, לא ברור מקור סמכות השוטר להוציא את הנאשמת בכוח מהניידת לפני שהורה על מעצרה. הקצין העיד, כי נוכח זאת שהנאשמת המשיכה "לצעוק, ולקלל ולבעוט ב… בתוך הניידת, במהלך הנסיעה, ולאחר מכן בדלת הפתוחה, לבסוף החלטנו למשוך אותה בכוח מהניידת…" (ש' 29-27, ע' 38). בהמשך העיד: "אז ראני, לאחר אזהרות רבות, משך אותה מהניידת תוך שהיא מתנגדת בצורה תוקפנית ואגריסיבית ובועטת בו ברגליה ומרביצה לו בפניו עם ידיה" (ש' 20-18, ע' 42). כך, לא ברור מדוע השוטר לא עצר אותה נוכח סירובה להתפנות מהניידת וכי אז יכל להפעיל כוח סביר לאכיפת המעצר (בהנחה שהיה צורך להעביר אותה לניידת אחרת), אלא הוא פעל למשוך אותה בכוח פיזי לפני המעצר.
שנית, תיאור "הבעיטה" מתיישב גם עם התנגדות הנאשמת לרדת מהניידת עת נשכבה בזמן שהשוטר ניסה בכוח להוציאה (ראו עדות השוטר: ש' 24-1, ע' 15). כך שלא ניתן לקבוע באופן חד-משמעי שהבעיטה מצדה הייתה יזומה במטרת תקיפה של השוטר. קיים ספק בנדון. במילים אחרות, ניתן לראות באירוע כהתרחשות של מאבק פיזי עקב התנגדות הנאשמת להוצאתה מהניידת, כאשר מאבק זה לא מן הנמנע כי כלל בעיטות או דחיפות כהתנגדות למשיכה בכוח, ולא כתקיפה כמשמעה. נזכיר, אף המאשימה עצמה, לא מצאה מקום להעמיד את הנאשמת לדין בגין תקיפה עקב הבעיטה, או אף עקב "הנשיכה" (נושא שיידון בהמשך). תיאור הנאשמת בעדות שלה לפיו, היא התחננה כי תיעצר חלף השארתה ליד תחנת הדלק (ש' 27, ע' 54), עולה בקנה אחד עם הסרטונים. היא תיארה גם: "הוא משך אותי והפיל אותי על הרצפה", ואף תהתה: "למה אתה בכלל רוצה לעצור אותי, אני בניידת, שים עליי אזיקים, תסגור אותי, אני בפנים, למה לזרוק אותי על הרצפה?…, כאילו אני כבר בניידת, תעצור אותי…" (ש' 28-16, ע' 54), וחתמה את דבריה בהקשר זה, במילים אלו: "הבאתי את עצמי על מגש, תיקח אותי, תעצור אותי" (ש' 28, ע' 54).
התמונה המצטיירת ממכלול חומר הראיות, מצביעה על כך שכל רצונו של השוטר (ושל השוטרים הנוכחים) אותה עת, היה להוציא את הנאשמת מהניידת על רקע סירובה העקבי שלא לעשות כן. בשלב מסוים, היא הוצאה בכוח. בעוד הנאשמת, כל רצונה היה להישאר בתוך הניידת נוכח "החלופה" שנתגלתה לה, והיא להישאר עם בן-זוגה במחלף שורש לבדם בשעת 04:00 לפנות בוקר.
הנאשמת תיארה לפניי: "הכל היה סגור, לצורך העניין יש ארומה, תחנת דלק, הכל חושך אימים, אפילו אם הוא אומר לשתות מיום, לשתות קפה, לשתות, אין, וגם אין כסף עלינו, בתקופה, באותה תקופה הוא לא היה עובד" (ש' 25-23, ע' 53). בהמשך תיארה: "אני ראיתי חושך מוות, ארומה סגר, איזה ארומה עובדת שיש סגר?" (ש' 20-19, ע' 67).
תיאור הנאשמת של המקום בשעה הרלבנטית, ובהינתן הסגר הראשון של הקורונה, אינו משולל יסוד. אומנם מדובר במחלף מרכזי, אך זאת בימים כתיקונם, כאשר בסגרים האדוקים בתחילת תקופת הקורונה, סביר שדובר אז במקום שומם ו"הכל היה סגור" נוכח הנסיבות החריגות. בנוסף, לא ניתן לומר גם שרצון הנאשמת באותן הנסיבות להישאר בתוך הניידת, היה מופרך. היא תיארה לפניי, כי רצתה להישאר בניידת ואף להיעצר (ממש כך!), זאת מתוך תחושת מוּגנות. לדבריה: "העדפתי להיות עצורה, להיות בבית סוהר שאני מוגנת כביכול, ולא, לא ללכת, להישאר בכביש, כי אני אין לי למי להתקשר, אין לי משפחה או מישהו שאני אגיד לו לבוא לקחת איתי" (ש' 32-29, ע' 53).
מקובל עליי תיאור הקצין לפיו, המשטרה אינה "חברת הסעות". אך לא מקובלת עליי ההנחה לפיה, המשטרה לא תסייע בידי אדם בשעת מצוקה כבנסיבות אלו ממש. השוטרים אמנם מילאו את תפקידם לאכוף את סגר הקורונה שהופר ברגל גסה על-ידי הנאשמת ובן-זוגה, אמנם מילאו את תפקידם כאשר השביתו את הרכב, ואומנם מילאו את תפקידם כאשר רצו להעביר את בני-הזוג למקום מבטחים בעיניהם. להתרשמותי, השוטרים עוסמן ודגש נהגו כלפי בני-הזוג באיפוק ובצורה מכבדת.
ואולם, קיים קושי ממשי בעיניי בהתנהגות השוטרים לפי החלטת הקצין, שלא טרחו להתחשב כראוי וברגישות המתחייבת בנסיבות החריגות מאוד שחלו אותה עת, באופן שהחליטו להשאיר את הזוג, לבדם, למרות ריחוק המקום ממגוריהם ולמרות השעה. כך למשל, ומבלי למַצות:
לא ברור מדוע אותה ניידת לא הסיעה אותה למקום קרוב למגוריהם שיאפשר להם הליכה רגלית, או שמא גישה לקרוב משפחה או שכן;
מדוע לא הוסעו לכניסה לעיר;
מדוע לא הוסעו לתחנת המשטרה הקרובה כפי בקשתם (לא בסטאטוס של עצורים או מעוכבים);
מדוע השוטרים והקצין לא עשו מאמץ בסיסי לוודא שבני-הזוג הצליחו ליצור קשר עם מאן דהוא כדי לאסוף אותם ממקום הימצאם.
לא ברור לי די-הצורך הכיצד ניתן היה לצַפות שבני-הזוג יוכלו להתפנות ממחלף שורש באמצעות תחבורה ציבורית בנסיבות הרלבנטיות, או שמא מאן דהוא יאסוף אותם משם, בהינתן תנאי הסגר שחלו אז, ובהינתן היום (שבת) והשעה (לפנות בוקר). מחומר הראיות לא עולה, כי מי מהשוטרים או הקצין, נתן את דעתו לדברי בני-הזוג לפיהם, לא היה להם כסף. אוסיף בהקשר זה, כי מעיון בסרטונים, אף נראה שהנאשמת, לא הייתה לבושה בלבוש מספיק לתנאי הקור שחלו אז (עדות הנאשמת: ש' 32, ע' 55; ש' 22, ע' 63).
כיוצא מכל זה, למרות שהנאשמת ובן-זוגה נהגו תוך עבירה על החוק, ונהגו בצורה לא אחראית, ולמרות שהנאשמת התנהגה בצורה לא הולמת ולא מכבדת כלפי השוטרים, סבורני כי זה היה מתפקידם של השוטרים – כנגזרת מתפקידה של המשטרה בין היתר, ככוח מציל חיים – לסייע בידי בני-הזוג לשוב לביתם בבטחה באותן הנסיבות, או לכל הפחות, לוודא דרך בטוחה לשובם לביתם, או לאפשר להם לשהות במקום בטוח וסגור עד הסדרת חזרתם.
לא נעלם מעיניי, כי ההגנה לא העידה את בן-הזוג בתמיכה לעדות הנאשמת, וגם לא הוצג כל תיעוד שצילמה בטלפון שלה. כאמור, גרסתה אינה נקייה מספקות, אך כמכלול, היא גם אינה חסרת סבירות, ומכאן הספק.
לעניין נשיכת אצבעו של השוטר עוסמן, להתרשמותי לאחר ששמעתי את עדויותיהם של השוטר מזה ושל הנאשמת מזה, לאחר שצפיתי בסרטונים ובתמונת הנזק, נראה כי התיאור של כל אחד מהם, אינו חסר יסוד. במובן זה, השוטר צודק בתחושה הסובייקטיבית שלו לפיה, הוא ננשך באצבע שלו. ואילו תיאור הנאשמת שמכחיש נשיכה כזו ולפיו, השוטר נפגע מדבר אחר, אינו תיאור בלתי סביר. לדבריה: "הוא נשרט מהמדרכה, המדרכה כולה מחוספסת שאני פחדתי פחד מוות שהפרצוף שלי יהיה, שאיך שהוא הפיל אותי, פחדתי נורא לשבור את האף או להיות חובה בפנים, זה הוא, בעקבות האלימות שלו, הוא נחבל" (ש' 28-25, ע' 69).
אין מחלוקת, כי הפגיעה התרחשה תוך כדי מאבק פיזי כאשר הנאשמת הייתה על הרצפה (פניה לכיוון הרצפה-האספלט) והשוטר מאחוריה. תמונות החבלות בגופה של הנאשמת, מעידות כי הייתה היאבקות חזקה. שניהם תיארו, כי הנאשמת שמה את כפות ידיה מלפנים מתחת לפניה (מתחת לסנטר), והשוטר עוסמן ניסה לתפוס אותן כדי לאזוק אותה. הנאשמת תיארה, כי עשתה זאת כדי להגן על פניה מהרצפה ותוך התנגדות לאיזוק.
אין מחלוקת, כי השוטר לא ראה בעיניו את פעולת הנשיכה, אלא רק הרגיש אותה, לדבריו: "הרגשתי שהאצבע שלי בתוך הפה שלה, כאילו ברטיבות ב…,", "ההרגשה הזאת שהאצבע שלי כאילו תפוס ע"י משהו" (ש' 21-19, ע' 22). חיזוק להרגשת השוטר, נמצא באִמרתו לחבריו פחות מדקה לאחר מכן, לפיה: "נשכה אותי באצבע" (מונה 05:59 בסרטון המסתיים ב-cd1b78).
עדות השוטר הותירה רושם אמין. פעולת הנשיכה אם כן, היא אפשרית בנסיבות העניין. ברם, לא ניתן לשלול תסריט סביר אחר לפיו, הפגיעה נגרמה עקב המאבק הפיזי שבמסגרתו נפגעה אצבעו של השוטר מחיכוך עם דבר מחוספס (כמו אספלט של המדרכה, וכו'), או בכלל מדבר חד (כמו: שעון, טבעת, או פריט לבוש, וכו').
התסריט האחרון הוא אפשרי מהטעם לפיו, האצבע שנפגעה היא הזרת של כף יד ימין של השוטר, וכעולה מהתיאור שלו ושל הנאשמת, הוא ניסה לשלוף את ידיה, כשהוא נמצא מאחורי גבה. כלומר, לפי היגיון פשוט, הזרת היא האצבע הרחוקה ביותר לכאורה מפניה ופיה של הנאשמת, כך שההיתכנות לנשיכתה של אצבע זו דווקא, אינה פעולה קלה במיוחד. סביר גם שהיא נפגעה מהאספלט המחוספס תוך כדי המאבק הפיזי והתנגדות הנאשמת.
אשר לתיאור השוטר ל"רטיבות", ההנחה היא שהוא התכוון לנוזל מהפה (הריר). גם בנדון דנן, לא ניתן להסיק בהכרח כי הייתה נשיכה, אלא ייתכן ודובר אמנם בריר, אך זה יצא מפי הנאשמת עת צרחה ובכתה כפי שנשמעה בסרטונים, אולי דובר בנוזל דמעות, ואולי הדם עצמו עת נפגעה האצבע.
אשר לתיעוד הרפואי (הן המקורי הן המתורגם), זאת בדומה לאִמרת השוטר שנשמעת בסרטון ולפיה, הוא ננשך ואף מבקש מחבריו כפפה, אין בהם להעיד בהכרח, כי הוא נפגע בפועל מנשיכה, אלא בחושיו – הוא הרגיש באופן סובייקטיבי ואמתי – שהוא ננשך, זאת בשים לב לאופן הפגיעה ונסיבותיה. התיעוד הרפואי מתאר את דברי המטופל ואינו מסביר בהכרח את מנגנון הפגיעה, או רמת ההיתכנות לקיומה של נשיכה, בשים לב למצב האצבע.
אכן, התיאור של השוטר הגיוני וסביר ברמה גבוהה, במיוחד לנוכח דבריו לפיהם הוא הרגיש שאצבעו נתפסה על-ידי משהו. ואולם, בהינתן זאת שלא ניתן לשלול תסריט אפשרי וסביר אחר שמסביר את הפגיעה באצבע, לא ניתן לקבוע מעל לכל ספק סביר, כי השוטר ננשך על-ידי הנאשמת.
לסיכום, עדויות עדי התביעה הותירו רושם אמין, מהן עולה תמונה לפיה, בידוק שגרתי שביצעה המשטרה, הפך במהרה למאבק מילולי מצד הנאשמת כלפי השוטרים. עקב החלטת הקצין להעביר את בני-הזוג לשורש, שם התדרדר המצב להתנגדות שלה לצאת מהניידת. עדות הנאשמת לעניין שלב זה, ובמיוחד תחושת החרדה שאחזה בלבה שמא יושארו שם לבד, לא מצאתי בה אי-אמת. הנאשמת נשמעת בסרטונים צורחת ומתחננת. בעדותה לפניי היא הודתה כי הייתה במצב "מטורף" או כלשונה: "הוציאו את השד שבי" (ש' 20, ע' 63).
ובכן, השוטרים מילאו את תפקידם. כעסם על הנאשמת ובן-זוגה שסירבו לרדת מהניידת ולנוכח התנהגות הראשונה, מובן. עם זאת, בעיניי, ההחלטה להעבירם לשורש ולהשאיר אותם שם, לבדם, באותם התנאים שחלו אז ומבלי להיות קשובים לתחינות שלהם, כי אין להם כסף וכי אין להם דרך לשוב לביתם – היא החלטה מעוררת קושי ממשי, ואף חריגה באותן הנסיבות. יש ממש בתיאור הנאשמת לפניי לפיו, היא העדיפה להיעצר בתחנת המשטרה על-פני הישארות בחניון או בתחנת הדלק. היא תיארה, כי חששה להישאר שם לבד עם בן-זוגה "שהוא לא אחראי" כלשונה (ש' 14-13, ע' 67); לדבריה: "אני ראיתי חושך מוות" (ש' 19, ע' 67). התרשמתי מאותנטיות דברי הנאשמת בעדותה לפניי, כאשר תיארה את תנאי המקום והפחד שאחז בה.
על כל האמור אוסיף, כי לתוצאה לעיל הייתי מגיע גם בהתחשב בדוקטרינת ההגנה מן הצדק. נזכיר, האירוע התרחש בנסיבות כּה חריגות בהן אנשים היו שרויים תחת פחדים וחששות כבדים מהשלכות הנגיף החדש והאכזרי. דובר בשעה לפני עליית השחר של יום שבת. על-פניו, הציפייה שהייתה לשוטרים שמא יוכלו בני-הזוג להסתדר לבד ממחלף שורש, מעוררת קושי ממש עד חוסר סבירות. אם כן, עתירת הנאשמת – עוד בהיותם על כביש מספר 1, כי יסיעו אותם לביתה או לתחנת המשטרה, לא ניתן לומר לגביה שהיא חסרת היגיון (בלשון המעטה). לפיכך, אף שלא הגעתי למסקנה לפיה לא היה מקום לכתחילה להעמיד את הנאשמת לדין, סבורני כי כללי ההגינות והצדק, המתחייבים מן הנסיבות החריגות של האירוע, יש בהן להוביל לאותה תוצאה אליה הגעתי לעיל.
תוצאה
לאור האמור, מורה על זיכּוי הנאשמת מן המיוחס לה, זאת מחמת הספק.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים תוך 45 יום.
המזכירות – להודיע לצדדים טלפונית.
ניתנה היום, י"ג ניסן תשפ"ד, 21 אפריל 2024, בהעדר הצדדים.
