לפני:כבוד השופט גיא אבנון
המאשימה:מדינת ישראל
באמצעות תביעות משטרת ישראל
נ ג ד
הנאשם:נמרוד עובדיה
בשם המאשימה: עו”ד טל חיים ניסנוב
בשם הנאשם:עו”ד ברוך גבריאל ועו”ד ניצן שי
הכרעת דין
כתב האישום
1. במועד הרלוונטי לכתב האישום שכרה המתלוננת גב’ דיאנה רובינוב דירה בנתניה מאת הנאשם (להלן: הדירה). המתלוננת התגוררה בדירה עם שתי בנותיה הקטינות: מ.א. (ילידת 2004) ו-ל.א. (ילידת 2006) (להלן בצוותא: הבנות). הנאשם טען כי המתלוננת הפרה את הסכם השכירות עמו, וכתוצאה מכך נתגלע סכסוך ביניהם. ביום 11.6.20 בשעות הבוקר יצאו המתלוננת והבנות מהדירה. כששבו הבנות מבית הספר, הן הבחינו כי מנעול דלת הכניסה בדירה הוחלף וחפציהן הוצאו מהדירה. משכך ישבו מחוץ לדירה והמתינו לאימן. בשעה 19:30 לערך חזרה המתלוננת לדירה. הנאשם חיכה לה בכניסה לבניין. היא ניסתה להיכנס לבניין, אך הנאשם סגר עליה את דלת הכניסה, אשר פגעה בידה. בהמשך הצליחה המתלוננת להיכנס לבניין, אך הנאשם תפס אותה בשיערה והיכה בראשה ובגופה. ל.א. ניסתה להזיז את הנאשם ולשחרר את אימהּ מאחיזתו, אך הנאשם בתגובה היכה את ל.א. בראשה ובידה השמאלית, כך שנגרמה לה חבלה בדמות שריטה באמה השמאלית, והיא אושפזה לבירור ולהשגחה. המתלוננת ובנותיה הצליחו לעלות לדירה. המתלוננת בעטה בדלת הכניסה שהייתה נעולה, נכנסה פנימה והבחינה כי הנאשם רוקן את הדירה מכל חפציה. בגין מעשיו יוחסו לנאשם עבירות תקיפה סתם, לפי סעיף 379 לחוק העונשין, תשל”ז-1977 (להלן: חוק העונשין); הסגת גבול פלילית, לפי סעיף 447(א) לחוק העונשין; תקיפת קטין וגרימת חבלה של ממש, לפי סעיף 368ב(א) רישא לחוק העונשין.
תשובת הנאשם ומהלך המשפט
2. ביום 12.6.23 השיב הנאשם לכתב האישום. הוא אישר כי המתלוננת שכרה ממנו דירה בה התגוררה עם בנותיה, וכי נתגלע בין הצדדים סכסוך על רקע טענתו כי המתלוננת הפרה את הסכם השכירות. לדברי הנאשם (מפיו): “החלפתי את מנעול הדלת. אמרתי להם שאני מפנה אותם”. לטענת ב”כ הנאשם, הנאשם שלח למתלוננת מכתבי התראה. הנאשם כפר בטענה כי המתין למתלוננת. הוא שהה בבניין כדי “להראות את הדירה לאדם אחר, ופגש בה במקרה. המתלוננת נחקרה כחשודה. הוא לא נגע בה”.
למאשימה העידו המתלוננת ובנותיה; השוטר ניב ניסים צבכון שהגיע כסייר לזירת האירוע (להלן: הסייר), באמצעותו הוגשו דו”ח פעולה וסרטוני מצלמת גוף (ת/6, ת/7); רס”ב בתיה רקח, שהגישה מוצגים אך לא נחקרה. הוגשו מוצגים אליהם אתייחס בהתאם לצורך.
הנאשם העיד להגנתו. כן העידו מטעמו מר דוד שריקי (להלן: שריקי), אשר לכאורה נכח בבניין בזמן האירוע, לאחר שהגיע לשם כדי לשכור את הדירה אחרי שהמתלוננת ובנותיה פונו ממנה; בתו של הנאשם, גב’ מילה עובדיה (להלן: מילה), אשר נכחה בבניין בזמן האירוע, לאחר שהסיעה למקום את הנאשם; רעייתו של הנאשם, גב’ איילת עובדיה, אשר הגיעה לבניין לאחר האירוע. כן העידו שכנים בבניין: גב’ אולגה קריידרמן; מר יהודה שלמה גבאי; גב’ הדר דהאן, שאף אחד מהם לא היה עד לאירוע. אף הנאשם הגיש מוצגים, אליהם אתייחס לפי הצורך.
דיון
3. אינני רואה צורך להפריד בין הצגת העדויות והראיות לבין הערכתן, והדברים יובאו במשולב. אבהיר בפתח הדיון, כי בניגוד לאופן בו נוסח כתב האישום, האירועים ביום 11.6.20 התרחשו במספר פעימות. אפתח בנתונים שאינם שנויים במחלוקת.
שלב א’: הנאשם, שהוא בעל הדירה ומי שהשכיר אותה למתלוננת, הגיע באופן יזום לבניין, מבלי שהודיע למתלוננת על מועד הגעתו. הוא הגיע לדירה כשהוא מלווה בפועלים, הורה לפועלים לפרוץ את מנעול הדירה, נכנס פנימה ללא ידיעתה של המתלוננת וללא הסכמתה, בעת שהיא ובנותיה לא נכחו במקום, הוציא מהדירה את רכושן של המתלוננת והבנות (המתלוננת והנאשם חלוקים באשר להיקף הרכוש ושוויו, ומנהלים הליך אזרחי בעניין זה ובסוגיות משיקות), והורה לפועלים להחליף את מנעול הדירה.
שלב ב’: הבנות שבו לדירה בתום יום הלימודים בבית הספר (הנאשם כפר אמנם בנסיבות הגעתן למקום, אך דומה שטענה זו נשמטה במהלך ניהול המשפט, וממילא לא עמד עליה בסיכומיו). הבנות עלו לדירה, גילו כי המנעול הוחלף וכי אינן יכולות להיכנס פנימה, יצרו קשר עם אימן, והמתינו בכניסה לבניין להגעתה.
שלב ג’: המתלוננת הפסיקה את יום עבודתה ושבה לביתה בעקבות שיחת הטלפון שקיבלה מבנותיה. היא התקשרה למוקד 100 של משטרת ישראל (להלן: מוקד 100) בבקשה לקבל סיוע, אך הונחתה להגיע בעצמה לדירה, ומשם לתחנת המשטרה כדי להגיש תלונה. בהמשך נפגשה עם בנותיה בכניסה לבניין, ניסתה להיכנס לדירה, גילתה שהמנעול הוחלף, ונסעה עם הבנות לתחנת המשטרה כדי להתלונן.
שלב ד’: לאחר שהגישה תלונה, שבו המתלוננת והבנות לבניין, וממועד זה חלוקים הצדדים באשר למהלך האירועים.
4. פרק הדיון יתמקד בעיקר במחלוקת העובדתית בין הצדדים, ובמספר סוגיות משפטיות. נפתח בעדותה של המתלוננת. זו תיארה את נסיבות הקשר עם הנאשם. המתלוננת כיום בת כ-40, גרושה מזה שנים רבות, מגדלת ומפרנסת את שתי בנותיה לבדה, ללא סיוע. את הדירה שכרה מהנאשם, עו”ד במקצועו, אשר הקים שני בניינים הסמוכים זה לזה באותו המתחם. בתקופת הקורונה נתגלו מחלוקות בינה ובין הנאשם, על רקע סכסוכי שכנים. ביום האירוע, בעקבות שיחת טלפון שקיבלה מהבנות, ובהמשך לשיחת טלפון שביצעה למוקד 100, הגיעה המתלוננת לבניין, פגשה את בנותיה, ראתה מספר פריטים מהדירה שנמצאו זרוקים בחוץ, ניסתה להיכנס לדירה, גילתה שהדלת נעולה, ונסעה עם בנותיה לתחנת המשטרה להגיש תלונה. ההגנה הגישה את הודעותיהן במשטרה של המתלוננת ובנותיה. הודעת המתלוננת (נ/11) מתיישבת עם גרסתה באשר לשלב זה של האירוע, וכך גם שיחותיה עם מוקד 100 (תקליטור ת/4 שתי השיחות הראשונות. כן ראו תמלילי שיחות 1 ו-2 במוצג ת/5). עדותה זו משתלבת בעדויותיהן של הבנות ועם הודעותיהן במשטרה (נ/9, נ/10).
להמחשת הסיטואציה בה מצאו עצמן שתי ילדות, בנות 13.5 ו-15, ראו מתוך עדותה של ל.א.: “ש. מה היה ביום האירוע? ת. אני ואחותי חזרנו מבית הספר, היינו על 10 אחוז בטלפון. בלי מים בתיקים, בעצם עולות במדרגות ואנחנו מנסות לפתוח את הדלת, הדלת פרוצה, יש סימנים שהדלת נפרצה. ש. למה את מתכוונת גם פרוצה וגם נעולה? ת. היה סימנים שהדלת פתוחה. היא הייתה פרוצה. ניסינו לפתוח עם המפתח, אבל המפתח לא הסתובב בדלת .לא נכנס אפילו. אנחנו לא יודעות מה קורה. אני עושה לאחותי בואי תנסי אני לא מצליחה, תנסי את. היא מנסה ולא מצליחה לפתוח את הדלת. אני אומרת לאחותי מה עושים, אנחנו אחרי בית ספר, הדבר היחיד שאנו רוצות לעשות עכשיו לאכול, לשתות, לנוח. אחרי זה אחותי אומרת לי נתקשר לאמא, אין מה לעשות. התקשרנו לאמא, אמא אומרת מה קורה אנחנו מספרות לה מה שהולך שאנו לא מצליחות להיכנס הביתה, שאלה מה קרה, אמרנו שהדלת נפרצה איפה שהמנעול. אחרי זה היא אומרת להתקשר למשטרה ולחזור אליה. התקשרנו למשטרה, הם אמרו שאנו קטינות ואי אפשר לטפל בזה וחייב את אמא. אחרי שבעצם ניתקנו למשטרה, התקשרנו לאמא, היא אמרה טוב, 5 דקות אני חוזרת אליכם. היא התקשרה למשטרה אמרו לה שבגלל שאנו קטינות היא חייבת להיות איתנו. היא התקשרה אלינו ואמרה שכבר מזמינה מונית מראשון לציון ותגיע הכי מהר שהיא יכולה. תוך כדי אנו יושבות שעתיים שלוש במדרגות, בלי מים אחרי בית ספר, בלי סוללה בטלפון לבד ומחכות שתבוא. אחרי שהיא באה היא מנסה לפתוח עם הידית, עם המפתח, היא גם לא מצליחה היא מתקשרת עוד פעם למשטרה, הם אומרים שאי אפשר לטפל בזה וצריך להגיע לתחנה. אנחנו יורדים למטה ויוצאים לכיוון הכניסה. תוך כדי שאנו הולכים ויוצאים למונית אני ואמא שלי קולטות ברצפה בגינה פריט אחד מהבית שלנו, חמסה של שלום בית. אחרי זה אני מסתכלת לעבר הדירה אני רואה שכל התריסים סגורים והאור כבוי, ואני לא השארתי אותו ככה בבוקר. אני שכחתי את האור דולק, הבנתי שמשהו מוזר, הלכתי לחלון של החדר שינה וגם שם הכל היה סגור. אחרי זה המונית הגיעה, אנחנו נוסעים לתחנה. שהגענו לתחנה, ישבנו שעתים שלוש, אף אחד לא עזר לנו. אף אחד לא נתן לנו מענה, בערך אחרי 3 שעות אחד התפנה אלינו ואמר תמסרו לנו עדויות. נכנסנו מסרנו עדויות בערך שעה ואח”כ הם שחררו אותנו הביתה, אמרו זה דרך בית משפט אין לנו מה לעזור לכם. יצאנו בתחושה שאף אחד לא עזר לנו, איך אנחנו הולכים לחזור הביתה, מה לעשות עכשיו. הזמנו עוד פעם מונית ספיישל, חזרנו כי אמרנו ננסה לפתוח את הדלת, מה יקרה?” (פר’ עמ’ 54-53; הדגשות הוספו – ג’ א’). כן ראו עדותה של מ.א. בעמ’ 44-43.
עדויותיהן של הבנות אותנטיות, מרובדות בפרטים, מלוות בתחושות מזמן אמת – עייפות, צמא, תסכול מהסיטואציה. הן הסבירו כיצד הסיקו שביתן נפרץ ושהמנעול הוחלף, מסקנה שהתבררה בהמשך כמדויקת.
5. המתלוננת העידה כי לאחר שמסרה תלונה במשטרה, שבה לבניין עם בנותיה, כדי לנסות פעם נוספת להיכנס לביתה. כשהגיעו לכניסה לבניין, נמצאו במקום הנאשם וגבר נוסף (שריקי?), אשר ניסו למנוע ממנה בכוח מלהיכנס בדלת הכניסה של הבניין, תוך שהם מוחצים אותה בין הדלת לבין המשקוף. המתלוננת העידה כי נלחמה, והצליחה לבסוף להיכנס פנימה, בִּתה ל.א. מאחוריה, ובִתה מ.א. מאחורי ל.א. כשהצליחה להיכנס, תפס אותה הנאשם בשיערה, החל להכותה בראשה, וצעק לגבר שהיה עמו שימנע ממנה מלעלות למעלה. המתלוננת צעקה לבנותיה להתקשר למשטרה. הבת הצעירה (ל.א.) מיהרה לסייע לה, התקדמה כדי לתת לה את הטלפון, ואז הנאשם החל להכות גם את הבת, תוך שתפס בראשה ומשך בשיערה. בשלב זה המתלוננת דחפה את הנאשם כדי להגן על ילדתה, צעקה על הגבר השני שלא יעז לגעת בבִתה, צעקה לבנותיה שיבואו אתה, והשלוש רצו במעלה המדרגות בכיוון הדירה. כשהגיעו לדירה, המתלוננת לא הצליחה לפתוח את המנעול. בשלב זה הניפה את רגלה ובעטה בחוזקה בדלת, אשר נפתחה.
המתלוננת נחקרה בחקירה נגדית ממושכת, במסגרתה התאפשר לבית המשפט להתרשם ממנה גם כשב”כ הנאשם הקשו עליה, ואף בסיטואציות מתוחות (ראו לדוגמא פר’ עמ’ 38). ניכרו במתלוננת כעסה הרב על הנאשם, ורצונה להיפרע ממנו בגין הנזק והסבל שגרם לה ולבנותיה. אקדים את המאוחר ואומר כבר עתה, כי בהתחשב במסקנות אליהן הגעתי, תחושותיה מובָנות ומוצדקות. התרשמתי מהמתלוננת כאישה חזקה, אסרטיבית, האומרת את אשר על ליבה בלא כְּחָל וְשָֹרָק. סגנונה קשוח לעתים, בוטה, ואיננו מתפשר (ראו לדוגמא פר’ עמ’ 35; פר’ עמ’ 37). ניכר כי המדובר באישה שידעה את טעמם המר של קשיים במהלך החיים, אשר נלחמת כלביאה כדי להגן על בנותיה, לחנכן ולטפחן, ונאלצת לעשות כל זאת כמפרנסת יחידה המחזיקה את התא המשפחתי בכוחות עצמה.
ב”כ הנאשם ניסו להצביע על קשיים במהימנותה של המתלוננת, תוך השוואה בין עדותה לפניי להודעותיה במשטרה (נ/12-נ/14) ולעדויותיהן והודעותיהן של בנותיה (נ/9-נ/10). כן מצא הנאשם להגיש תצהיר שניתן בידי המתלוננת במסגרת הליך אזרחי בין הצדדים (נ/1, תביעה של המתלוננת נגד הנאשם, ותביעה שכנגד של הנאשם נגד המתלוננת ובנותיה); פרוטוקול דיון (ראשון – במעמד צד אחד) בבקשה לצו למניעת הטרדה מאיימת שהגישה המתלוננת נגד הנאשם בעקבות האירוע מושא כתב האישום ביום 15.6.24 (נ/5); תדפיס מסרונים (וואטסאפ) בין הנאשם לבין המתלוננת (נ/16).
התרשמותי שונה. עדותה של המתלוננת ישירה, עקבית, ממוקדת, החל בפניותיה למוקד 100, עבור בהודעותיה במשטרה וכלה בעדותה לפניי. התרשמתי כי המתלוננת תיארה לפניי את האירועים מזיכרונה, כפי שחוותה אותם בחושיה, וניכר כי אלו הותירו בה טראומה בל תימחה, ונחרתו עמוק בזיכרונה. אמנם, כטיבו של הזיכרון האנושי, ניתן לעולם למצוא פערים מינוריים כאלה ואחרים באופן בו התנסחה המתלוננת בהזדמנויות השונות, אך הבדלים אלו שוליים, והמתלוננת ידעה להסבירם כהלכה (אלו שהוטחו בה) בחקירתה הנגדית (למשל, האם נפגעה ביד ימין או ביד שמאל, פר’ עמ’ 29; האם הבת מ.א. הותקפה – הסבירה כי הותקפה “מנטלית מורלית”, פר’ עמ’ 32-30). זה המקום לציין כי לטענת הנאשם, קיימים פערים רבים בין הגרסאות, אותן לא טרח להטיח במתלוננת, ולא ביקש את התייחסותה. ככל שכך הדבר, אין לו להלין אלא על עצמו. ראו לדוגמא נ/16, אשר התקבל כמוצג על-תנאי – תמליל מיום 17.7.24 עמ’ 13-11. עוד ראו תמליל מיום 17.7.24 עמ’ 4 ש’ 13-10; עמ’ 6 ש’ 29-27; עמ’ 9 ש’ 18-17; עמ’ 31 ש’ 35 – עמ’ 32 ש’ 4; עמ’ 33 ש’ 25-20; עמ’ 34 ש’ 38 – עמ’ 35 ש’ 1.
עדותה של המתלוננת מהימנה עליי, ומשתלבת כאמור עם הודעותיה במשטרה, עם פניותיה למוקד 100, עם עדויותיהן של בנותיה והודעותיהן במשטרה. לעדותה של המתלוננת חיזוקים למכביר. בראש ובראשונה – מצבן הנפשי שלה ושל בנותיה במהלך התקיפה ולאחריה, אשר קיבלו ביטוי בנימת קולה בשיחות עם מוקד 100 ובהתנהגותן מול הסייר כפי שנראה במצלמות הגוף. הנאשם ביקש מבית המשפט להתרשם מתיעוד השיחה שבוצעה תוך כדי אירוע האלימות – פנייתה השלישית של המתלוננת למוקד 100 (תקליטור ת/4, קובץ המסתיים בספרות 421). כך עשיתי. שיחה זו – האינדיקציה הקרובה ביותר לאירועים כפי שהתרחשו בזמן אמת, מחזקת את גרסתה של המתלוננת. השיחה החלה בלובי הבניין, כשהמתלוננת צועקת לבנותיה להוציא את הטלפון, “משטרה, הרגע הגשתי תלונה לבעל דירה”, ומתחילה לצרוח בבכי “הוא מרים עלי יד” ומתחננת שהמשטרה תגיע במהירות. בקולה של המתלוננת ניכרים הפחד והמצוקה מהסיטואציה הקשה בה היא מצויה. זעקותיה לעזרה למשטרה כי תגיע כדי לסייע לה – מהימנות ומשקפות את האירועים בעת התרחשותם. ניכר שתוך כדי השיחה עצמה מעשי האלימות בעיצומם.
התנהגותן של המתלוננת ובנותיה, כפי שמשתקפת בסרטוני מצלמת הגוף של הסייר (תקליטור ת/7), מאששת אף היא את גרסתן. ראו למשל תחילת השיחה בינן לבין הסייר (קובץ המסתיים ב-cdb7). מונה 03:30: השלוש עומדות מחוץ לבניין, דמעות בעיניהן, הבת הצעירה ל.א. מציגה את הפגיעה בידה השמאלית שנגרמה ע”י הנאשם, מספרת כיצד משך בשיערה של אמהּ והפיל אותה, ומדגימה בידיה (קולה נאלם) כיצד היכה את אמה. הבת הנוספת מ.א. עומדת לצדן בבכי. הן נשאלו מדוע הנאשם עשה זאת, והסבירו כי רצה למנוע מהן מלהיכנס לביתן, אחרי שפרץ אליו והוציא ממנו את כל חפציהן. הן נשאלו ע”י הסייר האם יש בידיהן תיעוד של מעשי האלימות, והבת מ.א. השיבה בבכי כי לא הספיקה לצלם (מונה 04:32). הסייר עלה עם המתלוננת והבנות בכיוון הדירה, ובדרכן לשם הן הדגימו כיצד הותקפו בידי הנאשם (מונה 06:45). הסייר שאל את המתלוננת אם דחפה את הנאשם (מונה 08:47). תשובתה כנה ואותנטית, ללא ניסיון התחמקות או מזעוּר: “בטח שדחפתי אותו, הוא נתן לי מכות, איך אני לא אדחף אותו, בן אדם אלים, גבר, בא למשוך לי בשיער ולתת לי מכות”. תוך כדי השיחה הבנות תיארו בדמעות – במחוות גוף ובאופן מילולי, את מעשי האלימות של הנאשם כפי שחוו אותם זמן קצר לפני הגעתו של הסייר לבית.
תיעוד רפואי שהוגש מתיישב אף הוא עם עדויותיהן של המתלוננת ובנותיה (ת/2, ת/3). המתלוננת והבת שהותקפה פיזית – ל.א., נבדקו עוד באותו הערב בבית החולים “לניאדו”. המתלוננת נבדקה בחדר המיון, שם הלינה על כאבי גב וכאבים בידה. הומלץ על מנוחה, טיפול במשככי כאבים ופיזיותרפיה. ל.א. נבדקה במחלקת ילדים, לאחר שלדבריה קיבלה שתי מכות: בראש וביד שמאל, ובהמשך התעלפה. נמצאה שריטה באמת יד שמאל, אותה היד שהציגה לסייר בסרטון, ואשר תועדה גם בתמונה (ת/8).
6. עדויותיהן של הבנות נמצאו מהימנות, ומתיישבות עם שלל הראיות שפורטו לעיל. שתיהן זכרו את האירועים לפרטיהם, אך מובן כי חוו אותו מנקודות מבט שונות. הבת הצעירה ל.א. הייתה מעורבת פיזית באירוע האלימות, כשנחלצה לסייע לאמה, והותקפה אף היא בידי הנאשם. מכאן, פחות ידעה לדייק בפרטים באשר לחלקם של הנאשם ושל שותפו לאירוע (שריקי?). לאחר שזיכרונה רוענן, העידה כי הנאשם אמר לגבר שאיתו למנוע מאמהּ מלהיכנס לבניין, אך אמה בכל זאת הצליחה להיכנס. בשלב זה הנאשם תפס את המתלוננת, משך בשערותיה, תפס בידיה כדי שלא תזוז, ואילו הגבר האחר הניח קופסה שהייתה קודם בידיו, תפס את דלת הכניסה וסגר אותה על המתלוננת. ובהמשך: “אחותי נכנסה להלם, לא הצליחה לזוז מרוב לחץ. מצד אחד אני מסתכלת עליה, מצד שני אני מסתכלת על אמא שלי שמקבלת מכות. היא מקבלת מכות מנמרוד. בינתיים שהאיש השני דופק לה את הדלת בצלעות. אני מהר באה לעזור לה, לא יודעת איך היא תצא מזה. שלא יעשו לה משהו. נמרוד תפס אותי ביד, התחיל למשוך אותי ממנה שלא אתקרב אליה נתן לי 2 מכות בראש, משך לי בשיער, באותו זמן אחותי עומדת בהלם, לא יודעת איך להגיב לסיטואציה, שאמא ראתה שהוא תפס בי, היא דחפה אותו והוא נפל על הריצפה. היא מהר תפסה בי ביד, ועלינו למעלה. אחותי יצאה מההלם שהייתה בו, וגם רצה אחרינו” (פר’ עמ’ 56-55).
בחקירתה הנגדית ביקשו ב”כ הנאשם לברר כיצד נשרטה בידה, האם הנאשם החזיק חפץ חד, והשיבה שתפס אותה בכוח בידיים חשופות, ללא חפצים: “הוא תפס אותי זה רק התחיל, הוא ניער אותי, משך אותי ממנה… הוא לא רק משך, הוא ניער אותי, משך אותי בשיער” (פר’ עמ’ 57). ב”כ הנאשם טענו לסתירה בדבריה, כשבעדותה טענה כי נשרטה ביד ימין, בעוד בחדר המיון תועדה שריטה ביד שמאל. עוד טען הנאשם, כי ייתכן של.א. נשרטה משברי זכוכית בדירה, כשהתעלפה ונפלה לארץ. אין בכך מאום, ולבטח לא פגיעה במהימנותה. להסרת ספק, אשוב ואפנה לאופן בו הציגה ל.א. את הפגיעה בידה לסייר, כפי שתועד בסרטון מצלמת הגוף, אותה היד בה נמצאה שריטה בבית החולים. ל.א. הבהירה לכל אורך הדרך כי הפגיעה בידה נגרמה כתוצאה מתקיפתה בידי הנאשם, ועדותה מהימנה עליי. ב”כ הנאשם ביקש לעמת את ל.א. עם הפער בין הודעתה במשטרה (נ/10), שם לא סיפרה דבר על מעשיו של הגבר הנוסף שהיה עם הנאשם (שריקי?), לבין עדותה במשפט, בה טענה כי הגבר האחר סגר את הדלת מספר פעמים על אמה, בעת שהנאשם תפס אותה. תשובתה מתיישבת במידה רבה עם גילה הצעיר בעת האירוע: “היום אחרי שאני מתארת את הסיטואציה בראש שלי, אני נזכרת בהרבה דברים שלא אמרתי בעדות, אז הייתי ילדה בת 13 שפחדה, לא הבינה למה הוציאו אותי מהבית, למה נתנו לי ולאמא שלי מכות ולמה שיעשה את זה בכלל. באותו רגע ראיתי בו איום, לא הכרתי את הבנאדם” (פר’ עמ’ 60). התרשמתי כי חרף הפגיעה שהסב לה הנאשם, פגיעה מנטלית בעיקרה, היא לא ניסתה להעצים את חומרת האירוע, לא פעלה כדי להשחיר את הנאשם, והשתדלה לדייק בפרטים ככל הניתן, גם כשלכאורה יכולה הייתה לתת תשובות נוחות יותר עבורה. כך למשל, כשנשאלה האם השריטה גרמה לה לדימום, השיבה בשלילה. כשנשאלה האם אמה שברה מדפים בדירה (לאחר אירוע האלימות) השיבה בחיוב.
7. הבת הגדולה מ.א. חוותה את האירוע מנקודת מבט שונה מאלו של אמה ואחותה. כמי שעמדה מעט מאחוריהן, ולא הייתה מעורבת באופן פיזי באירועי האלימות, היא צפתה במתרחש, וכעולה מעדותה (שמתיישבת עם אלו של המתלוננת ו-ל.א.), מצאה עצמה חסרת יכולת להגיב. התרשמתי מאוד לטובה מעדותה של מ.א., וסבורני כי דווקא בשל מידת מעורבותה הנמוכה יחסית באירוע, יכולה הייתה להתרשם באופן מדויק מחלקם של המעורבים השונים. אף היא, בדומה לאחותה, לא ניסתה להעצים את חומרת האירועים. למשל, ניקתה בעדותה את הגבר השני (שריקי?) ממעורבות פיזית באלימות: “היא (המתלוננת – ג’ א’) נאבקה להיכנס, נמרוד לא נתן לה, דחף אותה, בסוף הצליחה להיכנס איכשהו… אותו אדם שהיה עם הארגז עמד בצד אותו אדם שנמרוד אמר “תטפל בה” מסתכל ונמרוד אמר תעשה משהו, הוא אמר שלא מתערב” (פר’ עמ’ 45). היא אף הכירה – בכנות רבה, בחוסר יכולתה להתערב בזמן אמת ולסייע לאמה ולאחותה: “בינתיים נמרוד מפיל את אמא שלי, מושך לה בשערות, נפלה על המדרגות. נותן לה עם המרפק. ש. תסבירי? ת. נפלה על המדרגות ונמרוד נתן לה מכות עם המרפק ומשך לה בשערות, נאבקת לקום, באותו רגע מנסה להתקשר למשטרה וגם צועקת לי (מ.א.) תצלמי. אני באותו רגע, לא כ”כ הבנתי מה קורה, קפאתי במקום. לא כ”כ הצלחתי לזוז מהמקום שלי, אחותי ראתה את הסיטואציה ובאה לעזור לאמא שלי להשתחרר מנמרוד. היא נכנסה לתוך הבניין באה לעזור לאמא ובאותו רגע נמרוד תפס גם אותה מהשיער, שתיהן היו אחת ליד השנייה. באותו רגע נמרוד תפס לאחותי את השיער ונתן לה שני אגרופים בראש עם היד. אני עדיין עומדת בהלם” (פר’ עמ’ 45, הדגשות הוספו – ג’ א’).
תיאור ההתרחשויות מפיה של מ.א. מפורט מאוד, ממוקד, ללא הנחות לאיזה מהמעורבים, קל וחומר לעצמה. היא המשיכה: “הבת של נמרוד, שאחרי זה הבנתי שזו הבת שלו, עמדה מחוץ לבניין וצעקה לו “אבא מה אתה עושה”. לאחר מכן, אחרי שהתחיל לתת מכות לאחותי ותפס אותה ולא נתן לה לזוז, אמא שלי כבר חייגה למשטרה, עדיין לא הייתה בדרך, ניסתה לעזור לאחותי להשתחרר, דחפה את נמרוד מאחותי (מדגימה הדיפה בשתי הידיים לפנים) תפסה את אחותי, נמרוד אחרי הדחיפה, הייתה דלת של שכנה הוא עף על הדלת של השכנה בגלל הדחיפה של אמא שניסתה לשחרר את אחותי. תפסה את אחותי חזק ביד והחלו לרוץ למעלה ואני אחרי דקה שאני מתאפסת על עצמי רצתי ישר אחריהן. אנחנו רצות למעלה, הדלת של הדירה שלנו סגורה, אמא שלי פשוט בעטה בדלת, כל הדברים שלנו שם, בעטה כדי לפתוח את הדלת” (פר’ עמ’ 45).
בחקירתה הנגדית נשאלה מ.א. על חלקו של הגבר האחר, הסבירה כי ניסה לסייע לנאשם בסגירת הדלת, אך דחה את בקשתו של הנאשם להשתתף בתקיפתה של אמה (פר’ עמ’ 48). לשאלת בית המשפט באשר לאופן בו ניסתה המתלוננת לסייע לאחותה להשתחרר מאחיזתו של הנאשם: “ש. זה היה שלב שבו אמא שלך דחפה את נמרוד? ת. כן. ונמרוד עף על הדלת של השכנים. הוא עף עם הגב על הדלת” (פר’ עמ’ 49). היא נשאלה על ההבדלים בין עדותה לבין זו של אמה, והשיבה בבגרות ובכנות: “יכול להיות שאמא שלי ראתה את הדברים אחרת. אמא שלי היתה נוכחת באירוע האלימות עצמו, אני לא. לא חוויתי את האלימות הפיזית בעצמי” (פר’ עמ’ 48 ש’ 30-28). היא נשאלה באשר לתמונה שצורפה לתצהיר נ/1, והסבירה כי “זו אחותי, צילמתי אותה במלון כורש אחרי שהיא יצאה מהמקלחת, ראינו את סימני החבלה שהיו יבשים. לקח להם זמן לצאת, כל הכחול והירוק” (פר’ עמ’ 49 ש’ 25-23).
הנאשם בעדותו ביקש לייחס משקל לאופן בו נעמדו הבנות בקרבה אליו בעת שהגיע הסייר (תמליל מיום 17.7.24 עמ’ 27, עמ’ 53 ש’ 28 – עמ’ 54 ש’ 21), והדבר הוטח ב-מ.א. בחקירתה הנגדית: “ש. את רואה בסרטון שעוד לפני שמתחיל לדבר עם השוטרים, את וליטל נעמדות צמוד לנמרוד? ת. נכון. ש. ואיפה אמא? ת. לא יודעת. ש. את יכולה להסביר לי את ההיגיון שבאירוע הזה, אחרי אירוע כזה טראומטי אתם נעמדות ליד האדם שתקף את ליטל, היא נעמדת לידו שאמא שם בסביבה? ת. אמא הייתה בסביבה. אני יכולה להסיק שפשוט ראיתי את השוטרים ורציתי לגשת לידם. רואים את אחותי נסערת ובוכה. היא בדיוק מנגבת את הדימעה” (פר’ עמ’ 49 ש’ 28 – עמ’ 50 ש’ 11).
התזה של הנאשם, כאילו הבנות חיפשו את קרבתו, וכי העובדה שנעמדו לידו ללא חשש מלמדת כי תלונתן אינה אמת – דינה להידחות בשתי ידיים. ההסבר שנתנה מ.א. מקובל עליי, ומתיישב להפליא עם הסיטואציה כפי שעולה מצפייה בתיעוד מצלמת הגוף (תקליטור ת/7, קובץ מסתיים ב-cdb7, החל ממונה 00:09). שתי הבנות ראו לראשונה את הסייר, שזה עתה הגיע לזירת האירוע, ונעמדו מולו כדי לשוחח איתו. אכן, גם הנאשם עמד מול הסייר, אלא שבניגוד לטענתו כי אלו נעמדו במכוון לידו, התרשמתי כי נעמדו מול הסייר, והעובדה שהנאשם אף הוא עמד שם, לא מנעה מהן מלעשות זאת. ניכר כי נוכחותו של הסייר בזירה תרמה לתחושת הביטחון של הבנות, שעד אז שמרו על מרחק מהנאשם.
כפי שציינתי, מ.א. לא הסתירה אף פרט, גם כשמדובר בנתונים שעשויים לעמוד לחובתה של אמה: “בכניסה לדירה איפה שאזור הסלון ממול המקרר היה קיר גבוה, בקיר היו 2 קירות ביניהם אפשר היה לשים מדפים, שאמא שלי נכנסה לגור אצל נמרוד היא קנתה מכספה את אותם מדפים, היא לא רצתה להשאיר אותם לנמרוד, היא לקחה את אותם מדפים ושברה אותם, את המדפים שקנתה מהכסף שלה. ש. היא שברה אותם? ת. כן. ש. איך שברה אותם עם היד? ת. היא הורידה וזרקה לרצפה” (פר’ עמ’ 50 ש’ 32-22).
אם לסכם, עדותה של מ.א. נמצאה מהימנה עד מאוד, כזו שמאפשרת לקבוע בעקבותיה ממצאי עובדה. עדותה זו, לה ראיתי לייחס משקל רב, משתלבת בעיקריה בעדויותיהן של אמה ואחותה, וזוכה לתימוכין בראיות שנאספו בזמן אמת – הודעות למוקד 100, תיעוד מצלמות גוף, תיעוד רפואי של המתלוננת ו-ל.א. וצילומי הפגיעות בה.
8. למרבה הצער, התרשמותי מעדויות ההגנה, במרכזן עדותו של הנאשם, שונה תכלית השינוי. אפתח בנאשם. המדובר בגבר בן כשבעים (במועד מתן העדות), עו”ד במקצועו, בעל הכשרה כפסיכולוג (השלים תארים ראשון ושני בפסיכולוגיה ורשום בפנקס הפסיכולוגים, ללא מומחיות). הנאשם הותיר בעדותו רושם של מי שמנסה להאדיר את עצמו ככל הניתן, ללא רלוונטיות כלשהי לשאלות שבמחלוקת, ניסה לנכס לעצמו תכונות ויכולות לא לו, וביקש לעשות בהן שימוש פסול במהלך המשפט. במקביל פעל להשחיר את המתלוננת כל כמה שאפשר. להלן מספר דוגמאות לא ממצות:
הנאשם, באופן שאינו רלוונטי כלל לענייננו, ביקש להגיש לבית המשפט מאמרים משפטיים שפרסם (תמליל מיום 17.7.24 עמ’ 3).
הנאשם ביקש להגיש חוות דעת מומחה, מטעם עצמו (כך ממש), באשר לתמלול שערך לאחת השיחות שביצעה המתלוננת עם מוקד 100, תוך הישענות על כישורים שרכש במסגרת שירותו הצבאי. לא למותר לציין כי כחלק מהתמלול (הלא מקצועי) שערך הנאשם, הוא תרגם גם אמירות מהשפה הרוסית, הגם שלא אזכר במסמך כי כלל איננו דובר השפה הרוסית, וכי נעזר לשם כך במאן דהוא בלתי ידוע: “ש. אתה לא דובר רוסית, ואתה לא יכולת לתרגם את זה. ת. נתתי למישהו ושמע את זה ברוסית, אמרתי לו ‘מה זה’. ש. אתה לא מתבייש לכתוב חוות דעת מומחה, על שפה שאתה לא דובר? ת. אני לא מתבייש להגיד את האמת. ש. זה האמת? מאיפה אתה יודע? ת. זאת האמת, כי אני יודע, כי שאלתי רוסי” (תמליל מיום 17.7.24 עמ’ 23-22, עמ’ 47-46).
הנאשם סיפר על מערכת היחסים הנפלאה עם המתלוננת ובנותיה עובר לאירוע, על האופן בו העניק להן מטובו, וסייע להן בחומר וברוח: “אני כשבאתי עם הפועל שלי לעשות כמה עבודות שם, אז היא תמיד יש לה ממתקים משובחים, במקרר אין כלום, אמרתי טוב אז חבר שלי נתן לי מפרדסיה נתן לי אבוקדו ונתן לי תותים, וחצי מזה אני נותן לה, חצי אני לוקח אלי הביתה, ולכן היא הרגישה מאוד נוח איתי. לא רק זה, בתקופת הקורונה אין לה טלוויזיה בבית, וכולם היו יושבים בבית ומסתכלים טלוויזיה, אז אמרתי טוב אני אביא משחקי קופסה, ראיתי שיש להם על המדף רק סידורי תפילה, שני סידורי תפילה על כל המדף זכוכית היפה שעשיתי לה לפי בקשתה. ואז מה אני רואה שם? אין כלום, אין לה מה לעשות בכלל. אז הבאתי להם משחקי קופסה, הבאתי להם תנ”ך מצויר, נוצר איזה קשר שאני יודע. למה התחלתי לספר על העבר שלי בתחום הסוציאלי? מפני שהלב שלי הוא כזה, מה לעשות, אני רואה בן-אדם שחסר לו, אני נותן לו (תמליל מיום 17.7.24 עמ’ 6).
הוא סיפר כיצד שילם מכספו עבור וטרינר לטיפול בחתול של המתלוננת, אך לא טרח להטיח זאת במתלוננת, באופן שיאפשר לקבל את התייחסותה (תמליל מיום 17.7.24 עמ’ 6).
הוא ביצע מעין טיפול פסיכולוגי בבנות: “בינתיים סיפרתי שאני פסיכולוג אז אמרתי להם שאלה כמו בסדנה דינמית ‘מה היה החתול הזה עבורכם?’, ואז הן אומרות לי ‘הוא היה כמו אח מועדף’, זה המילים שלהם. הייתי המום עוד פעם, למה? כי האימא טיפלה יותר בחתול מאשר בהם” (תמליל מיום 17.7.24 עמ’ 7 ש’ 8-1).
הוא “ניתח את מצבה הנפשי” של המתלוננת: “בקיצור אני מתעסק עם מטורפת, זה מה שאני בא להגיד” (תמליל מיום 17.7.24 עמ’ 9 ש’ 39).
הוא העז “לנתח את מצבן הנפשי” של הבנות, והתיימר לעשות זאת בכובעו כפסיכולוג (ונזכיר, לא פסיכולוג מומחה, קרי לא אחד המורשה לטפל במטופלים, וממילא לא זו הדרך לבצע טיפול או ניתוח פסיכולוגי): “או-קיי. אני יודע ש[ל.א.] הזאת היא הקטנה, הגדולה [מ.א.] היא זכתה עדיין לאבא, כשהתגרשה הגברת הזאת ואני מדבר כפסיכולוג פה אני מבין שהקטנה תלויה, מאוד תלותית באימא שלה ולכן היא תשקר הכל” (תמליל מיום 17.7.24 עמ’ 18 ש’ 22-20).
הוא הכביר בסיפורים אודות גבר שחי עם המתלוננת תקופה מסוימת בדירה (תמליל מיום 17.7.24 עמ’ 9-7). להסרת ספק, המתלוננת לא נחקרה בעדותה אודות מעשים שיוחסו לאותו גבר (תמליל מיום 17.7.24 עמ’ 34-33).
הנאשם טען כי יביא עדויות שתלמדנה כמה סבל הֵסֵבָּה המתלוננת לדיירי הבניין, עד כי חלקם עזבו בעטיה (תמליל מיום 17.7.24 עמ’ 10). הוא אכן הביא עדים, שאף לא אחד מהם רלוונטי לענייננו, לא לנסיבות האירוע ולא לקביעת מהימנותה של המתלוננת. יותר מכך, איש מהעדים לא חיזק את טענתו של הנאשם בדבר התנהגות פסולה של המתלוננת, קל וחומר כזו שגרמה לדיירים לעזוב את מקום מגוריהם בבניין.
הנאשם העלה טענות בעלמא נגד המתלוננת, כאילו התעתדה להשתלט על הבניין, ורק בזכות פעולתו ההירואית חרף מצבו הגופני הרעוע לאחר ניתוח שעבר, הצליח למנוע זאת ממנה (תמליל מיום 17.7.24 עמ’ 10 ש’ 35-31).
9. עדותו של הנאשם התאפיינה לכל אורכה בהכחשה גורפת של מעשי האלימות שיוחסו לו, ובהטלת האשם במתלוננת ובכל מי שקשור בה. דא עקא, מצאתי את עדותו של הנאשם מתפתחת, בלתי עקבית, ונעדרת תימוכין נדרשים, אף כאלו שיכול להמציא (ושומה היה עליו להמציא) – הן בשלב החקירה והן בשלב ניהול המשפט. גם בהקשרים אלו אפנה לדוגמאות בלבד, שכן ההתנהלות עליה עמדתי, שזורה לאורכה ולרוחבה של עדות הנאשם.
10. הנאשם ביקש להגיש לבית המשפט, במסגרת חקירתו הראשית, שאלון שמילא לכאורה מפיה של המתלוננת עובר לחתימתה על חוזה לשכירת הדירה (להלן: השאלון). “אני כמובן הכנתי לה טופס תשובות, שאלון לדייר, מה היא עושה, מה היא משתכרת, ראיתי שיש לה שכר יחסית בסדר, ראיתי שאין לה אלכוהול ואין לה בעיית סמים, וזה הטופס. ש. רגע. תן לי, תן לי בבקשה, תעמוד במקומך בבקשה ממך. הטופס הזה, אתה ממלא על כל מי שבא לשכור ממך דירה? ת. כן, ככה אני עושה לכל מי שבא, כדי לדעת מי נכנס אצלי לדיור שם”. ברם, מעדותו של הנאשם עלה כי המתלוננת כלל איננה חתומה על השאלון, כי לא קיבלה מעולם העתק ממנו, וממילא לא נחקרה בעניינו בידי באי כוחו של הנאשם בעדותה בבית המשפט. בנסיבות אלה חזרו בהם הנאשם ובאי כוחו מבקשתם להגיש את השאלון (תמליל מיום 17.7.24 עמ’ 5-3).
בהמשך התברר, כי מה שנכון למתלוננת, ו”לכל מי שבא, כדי לדעת מי נכנס אצלי לדיור שם”, איננו נכון לדר רחוב, לכאורה עבריין ונרקומן לשעבר, אותו בחר הנאשם להביא כדי להיכנס לדירה במקומה של המתלוננת, מבלי שחקר אודותיו, ומבלי שטרח למלא בעניינו שאלון דומה. הנאשם נתקל לראשונה באותו דר רחוב “בשם דודו”, אשר מאוחר יותר התברר בשם דוד שריקי, באמצעות מאן דהוא שהכיר בשוק. שריקי והנאשם נפגשו לראשונה ביום בו פונתה המתלוננת בכוח מדירתה. הנאשם הביא אמנם את שריקי לעדות בבית המשפט, אך בחקירתו במשטרה לא מסר את פרטיו, טען כי איננו יודע אותם, וכי אין באפשרותו להביאו לחקירה. הנאשם לא סיפר בחקירתו כיצד הגיע לאותו שריקי, וגם בבית המשפט סירב בכל תוקף, וללא מתן הסבר כלשהו, לומר את שמו של האדם שקישר בינו לבין שריקי. לא למותר לציין כי אותו אדם, שלכאורה מולו ערך הנאשם חוזה להשכרת הדירה לשריקי, לא הובא לעדות בבית המשפט. כן טען הנאשם, כי אין בידו להציג את החוזה בינו לבין אותו אדם, כיוון שהשליכו לאשפה (תמליל מיום 17.7.24 עמ’ 16 ש’ 39-31; עמ’ 26-25; עמ’ 39-38). בהינתן החשיבות הרבה שראה הנאשם לייחס לבדיקת הרקע והנתונים של שוכרי הדירות, והבדיקה היסודית שערך לדבריו למתלוננת, קשה להלום את האופן בו מצא להשכיר – מעכשיו לעכשיו – את הדירה לאדם אותו לא הכיר כלל, ואשר לגביו מתברר כי לא ערך בדיקה מקדימה כלשהי, פרט להיכרות נטענת בין אותו גורם עלום מהשוק, לבין שריקי. העובדה כי הנאשם בחר להימנע מלמסור בחקירתו פרטים מזהים כלשהם בעניינו של שריקי, או באשר לאפשרות ליצור עמו קשר, סירב בחקירתו במשטרה ובעדותו בבית המשפט למסור פרטים אודות איש הקשר, ונמנע מלהביא את איש הקשר לעדות – נתונים אלו מפחיתים מאוד ממידת המהימנות שניתן לתת בגרסתו של הנאשם. כידוע, “במקרים בהם בעל דין נמנע מהצגת ראיה רלוונטית הנמצאת בהישג ידו, מבלי שניתן הסבר סביר לכך, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת כנגדו”, ע”פ 486/16 שירזי נ’ מדינת ישראל (13.9.18, פס’ 54), וראו גם ע”פ 2854/18 משה נ’ מדינת ישראל (27.8.19, פס’ 95).
11. הנאשם טען בכל תוקף כי היה מוסמך לפנות את המתלוננת מהדירה, וכי מעשיו זכו לגיבוי מהשוטר הקהילתי ראובן ברוך (להלן: השוטר הקהילתי). ברם, כשנשאל האם בדעתו להביא את השוטר הקהילתי למתן עדות מטעמו, שלל זאת בכל תוקף, מבלי שנתן לכך צידוק כלשהו. מפאת חשיבותם של הדברים, להלן מתוך העדות: “ש. דיאנה יודעת שאתה מגיע ב-11/06? ת. היא לא יודעת על התאריך, אבל ב-17/05 הודעתי לה ‘שאני אפנה אותך בכל עת’. באתי מהניתוח, יכולתי קצת ללכת טיפה, באתי לפנות. הודעתי את זה גם לשוטר הקהילתי, כדי לקבל את הגיבוי של המשטרה למעשים האלה. הוא אמר לי ‘בסדר, יופי’, שמח אפילו. ש. אתה מביא את ברוך בתור עד הגנה? ת. לא. אתם תביאו אותו, כי אני אגיד לך גם למה, מפני שכשהגיע ציבחון יניב שהוא עשה את הסרטון, ואני אומר לו כמה פעמים דיברתי עם ברוך, ראובן ברוך השוטר הקהילתי, אז הוא התקשר לשוטר הקהילתי אומר לי ‘הוא עכשיו עסוק באירוע משפחתי’, ואז אמרתי לו ‘גם אני מנסה להשיג אותו, אני לא מצליח להשיג אותו’, ואז הוא אמר לי ‘אני אנסה להשיג אותו אחר כך’. הוא הובא לפה לעדות ועמד על הדוכן הזה, ועורכת הדין אטיה שהייתה פה שאלה אותו ‘אתה דיברת עם זה’, ‘לא זוכר כלום’, ‘אתה עשית את זה’, ‘לא זוכר כלום’. אתם המשטרה, תביאו את האנשים שלכם שאני אמרתי שהוא היה וזה מפורט. שהוא יבוא ויגיד כן או לא, אני לא מביא שוטר. ש. אתה טוען שברוך אמר לך ‘מה יהיה, תפנה אותה מהדירה, מה יהיה עם הבלגן’, ואתה הבטחת לברוך שאתה מתעסק עם זה ומטפל בו. נכון? ת. נכון, אני מפנה, כן. ש. אתה תביא את ברוך שיעיד על כל מה שסיפרת פה היום? ת. אני לא מתכוון להביא אותו בכלל. כי הוא ככל השוטרים, כי הוא ככל השוטרים ענה לי ודיברתי איתו אומר לי ‘אני לא זוכר כלום’. ושתיים, יניב ציבחון באותו יום במצלמה של השוטר אומר ‘אני אדבר איתו, אני אביא אותו, אני אברר איתו’. מה הבירור של המשטרה עשה? כלום. כמו ששמו אותי ב’זינזנה’, בשביל שאני אומר שהוא זורק רעפים” (תמליל מיום 17.7.24 עמ’ 36 ש’ 25 – עמ’ 37 ש’ 9).
מכאן, בדומה לעניינו של האדם הנעלם מהשוק, גם בסוגיה זו – הנאשם טען בעדותו כי קיים עד מהותי, אשר צריך היה, לשיטתו, לחזק את טענתו בדבר הצידוק להוצאתה של המתלוננת מהדירה, והגיבוי שקיבל לכך ממשטרת ישראל, אך בחר, משיקוליו, להימנע מהבאתו של העד. ההלכה אליה הפניתי לעיל, רלוונטית כמובן גם זו הפעם, קרי, יש יסוד סביר להניח שאילו התייצב השוטר הקהילתי על דוכן העדים, אזי גרסתו הייתה פוגעת בטענתו של הנאשם ומפריכה אותה. ואם להרחיב, הנאשם בעדותו הודה כי שוחח עם השוטר הקהילתי, אשר אמר לו שאין בידו לאשש את גרסתו. הנה כי כן, פעם נוספת נמצאות טענותיו של הנאשם קלושות, מופרכות ונעדרות בסיס עובדתי.
12. הנאשם ניסה לטעון כאילו המתלוננת “ארבה לו כמו חיית טרף” ותכננה מראש לפגוע בו (תמליל מיום 17.7.24 עמ’ 24 ש’ 32-20; עמ’ 27 ש’ 39-37). ברי כי טענתו זו – אין בה מאומה, בהינתן שהוא שביצע באופן מתוכנן מראש, ללא ידיעתה של המתלוננת, את המעשים שנועדו לפינויה בכוח מן הדירה. הנאשם טען כי נפל על המדרגות כתוצאה מכך שהמתלוננת שעטה בכיוונו, פתחה עליו את דלת הכניסה לבניין, ורצה במעלה המדרגות. ברם, מעדותו שלו עולה כי הוא ניסה למנוע בכוח את כניסתה של המתלוננת לבניין, כפי שטענו המתלוננת ובנותיה (תמליל מיום 17.7.24 עמ’ 17 ש’ 15-8; עמ’ 20 ש’ 8-1; עמ’ 49-48).
13. הנאשם טען בחקירתו במשטרה, ואח”כ בעדותו בבית המשפט, כי בתו מילה ניסתה להפריד בינו לבין המתלוננת: “הבת שלי ניסתה להפריד בינינו ולהוריד אותה מעליי” (ת/1 ש’ 33). כשהתבקש להסביר כיצד הדבר אפשרי, לנוכח טענתו כי המתלוננת דחפה אותו כך שנפל והמשיכה בריצה במדרגות, החל הנאשם להסתבך בהסבריו (תמליל מיום 17.7.24 עמ’ 53 ש’27-1). זה המקום לציין שגם בתו של הנאשם התבקשה להסביר הכיצד ניסתה להפריד בין השניים, ואף הסבריה לא נמצאו משכנעים (תמליל מיום 17.7.24 עמ’ 77 ש’ 15-11; עמ’ 81).
14. הנאשם התבקש להסביר מדוע, בהינתן מערכת היחסים הטובה לשיטתו בינו לבין הבנות, מצאו הללו להעליל עליו. הסבריו עולים כדי עלבון לאינטליגנציה, ונדחים מאליהם (פר’ עמ’54-53).
15. הנאשם סיפר בחקירתו הראשית כי הגיש שלוש תלונות במשטרה, לא ברור האם נגד המתלוננת שמא נגד הגבר שהתגורר איתה (תמליל מיום 17.7.24 עמ’ 8). כמו כן, שבוע לאחר האירוע (ביום 18.6.24) הגיש תלונה מקוונת נגד המתלוננת בטענה כי היא זו שתקפה אותו וגרמה לו לחבלות, ובהמשך גרמה לנזק בדירה ובדירה נוספת (ת/12). הנאשם התבקש להסביר מדוע לקח לו זמן כה ממושך להגיש את תלונתו, והשיב כי “…לקח לי גם זמן להתעשת עם עצמי”. כשהוטח בו שביום 14.6.24 התבקש להגיע לתחנת המשטרה כדי להיחקר בגין תלונתה של המתלוננת (ת/10), כי לא התייצב, וכי רק בעקבות זאת הגיש את תלונתו המקוונת נגדה, תלה זאת במגפת הקורונה. הוטח בו כי התעודה הרפואית שהמציא בתלונתו במשטרה (נ/19), אף היא נערכה רק חמישה ימים לאחר האירוע, ויומיים לאחר שהוזמן לחקירה (אליה כאמור לא התייצב), וזאת אך ורק כדי לצרפה לתלונתו המקוונת, כפי שאכן עשה (תמליל מיום 17.7.24 עמ’ 43-40). הנאשם לא סיפק הסברים מניחים את הדעת.
בניגוד לאופן האקטיבי בו בחר ליזום תלונות למשטרה, נמנע הנאשם מלפנות למשטרה במועד האירוע, בזמן אמיתי בעת שהותקף. הסברו? כי איננו סומך על המשטרה. כשהוטח בו כי הסברו זה איננו מתיישב עם התלונות המוקדמות שיזם, פנה הנאשם לנימוק אחר, וטען כי איננו בטוח האם התקשר למשטרה, וכי ממילא המתלוננת התקשרה. ואז חזר וטען שאיננו מאמין במשטרה (תמליל מיום 17.7.24 עמ’ 55-54). גרסאותיו של הנאשם מתפתחות, מתפתלות ובלתי מהימנות.
16. נסיבות המפגשים עם שריקי – ביום האירוע, ולקראת עדותו בבית המשפט. בעדותו טען הנאשם כי לאחר שבבוקר יום האירוע החליף מנעול בדירה והוציא את רכושה של המתלוננת, “בערב כבר היה מישהו ששלח לי מישהו ‘בוא תיכנס לדירה’, אז עוד פעם הבת שלי שהיא בחיל האוויר חזרה בשעה 05:00 ולקחה אותי ברכב לנויפלד 17, ושם נפגשתי עם הבן-אדם אני נכנס למבואה, נכנסנו כבר אני היא והבחור”. כן טען כי הוא זוכר אותו בשם “דודו”, וכי בעת הרלוונטית לא היו לו פרטים נוספים בעניינו, ולכן לא התאפשר לו להביאו לחקירה במשטרה. באורח פלא, כשנתיים לאחר האירוע אסף הנאשם במקרה את אותו “דודו” לטרמפ. או אז זיהה אותו “דודו” מהאירוע (תמליל מיום 17.7.24 עמ’ 26-25). אכן נס.
בתו של הנאשם טענה אף היא כי אספה את אביה למפגש, אלא שבניגוד לנאשם, היא לשיטתה ידעה שמדובר באחד בשם שריקי (תמליל מיום 17.7.24 עמ’ 79-76).
גרסאותיו של שריקי באשר לנסיבות המפגשים עם הנאשם – נמצאו שונות מאלו שנתן הנאשם, והתפתחו ככל שהתקדמה עדותו. נזכיר כי שריקי לא נחקר במשטרה, לאחר שהנאשם נמנע מלמסור את פרטי ההתקשרות עמו או עם האדם שקישר ביניהם. בחקירתו הראשית סיפר כי נפגש עם הנאשם כדי לשכור ממנו חדר. בניגוד לגרסת הנאשם כי נפגשו בבניין, טען שריקי כי נפגשו בשוק בנתניה, שם אסף אותו הנאשם למכוניתו, ואז נסעו בצוותא לבניין (תמליל מיום 17.7.24 עמ’ 59 ש’ 11-3; עמ’ 63 ש’ 26-18). בחקירתו הנגדית מסר את שמו הפרטי של איש הקשר בינו לבין הנאשם, אחד בשם ריצ’רד שמתגורר לדבריו בשוק בנתניה. שריקי העיד כי הוא אמור היה לחתום על חוזה שכירות עם הנאשם, וכשהוטח בו כי לשיטת הנאשם, ריצ’רד אמור היה לחתום על החוזה, החליט פתאום שאיננו זוכר. בניגוד לטענת הנאשם, כי אמור היה להיכנס באותו היום לדירה, טען שריקי כי הגיע רק כדי לראות את הבית (תמליל מיום 17.7.24 עמ’ 62).
אשר לנסיבות המפגש המאוחר, כשנתיים לאחר האירוע השניים נפגשו באקראי בבית קפה השייך לאחיו של שריקי, והנאשם הוא שזיהה אותו (תמליל מיום 17.7.24 עמ’ 60 ש’ 29-16; עמ’ 66 ש’ 19-1). כשעומת עם גרסתו של הנאשם, לפיה פגש את שריקי כשאסף אותו לטרמפ במכוניתו, נזכר לפתע בסיטואציה כזו, ואז שיפר את גרסתו בחקירתו החוזרת (תמליל מיום 17.7.24 עמ’ 68-66).
עינינו הרואות, עוד בטרם הגענו להתרחשויות מושא ההליך, גרסאותיו של שריקי משתנות, מתפתחות, נדות לפי כיוון הרוח, ולא ניתן לסמוך עליהן כהוא זה. במצב דברים זה, ובהיעדר אינדיקציה ישירה ומהימנה לכך שהוא זה ששהה בבניין במועד הרלוונטי, אין בידי לקבוע ממצאי עובדה כלשהם על בסיס עדותו. ממילא, אף אילו מצאתי כי שריקי הוא אכן אותו גבר שנכח עם הנאשם במקום, הסתירות בעדותו רבות מאוד, והוא איננו מהימן עליי.
17. בחקירתו הראשית טען הנאשם כי המתלוננת לקחה בחזרה את הרכוש השייך לה, הגם שאין מחלוקת על כך שלא מסר לה אותו (תמליל מיום 17.7.24 עמ’ 19 ש’ 34-25). בחקירתו הנגדית טען כי פרצה לאחת הדירות שלו ולקחה ממנה את הציוד, זאת לאחר שהחליט להחזיקו ב”איזה מחסן” של אחד הפועלים (תמליל מיום 17.7.24 עמ’ 51-49). בכך הנאשם סבור כי פעל כנדרש להשבת הרכוש. דעתי שונה. ראש וראשון, אסור היה לנאשם ליטול את רכושה של המתלוננת ללא הסכמתה. עצם נטילת הרכוש והפקעתו מרשותה, עולה כדי ביצוע עבירת גניבה. שנית, ומבלי להפחית מחומרתה של נטילת הרכוש, משעה שכך פעל הנאשם, היה עליו לערוך רישום מדוקדק של כל הרכוש שלקח, ולוודא כי כולו, עד הפרט האחרון, הוחזר לידיה של בעליו – המתלוננת. לא כך פעל הנאשם. שלישית, אני מעדיף ללא היסוס את גרסתה של המתלוננת בהקשר זה, לפיה את מרבית רכושה לא הצליחה להשיג בחזרה, וממילא חלק ממנו נמצא הרוס ובלתי ראוי לשימוש (ראו פר’ עמ’ 26 ש’ 21-1).
18. בתו של הנאשם, מילה, העידה באופן שמתיישב בעיקרו עם גרסתו של הנאשם (ושונה מאוד מגרסתו של שריקי) (תמליל מיום 17.7.24 עמ’ 86-76). אין בידי לקבלה. אף היא טענה כי המתלוננת שעטה במדרגות כלפי מעלה אחרי שאביה נפל כתוצאה מהדיפת דלת הכניסה לבניין. ברם, גרסתה זו אינה מתיישבת עם טענתה כי ניסתה להפריד בין המתלוננת לבין הנאשם. היא לא ידעה להסביר את הפער בין העובדה שידעה בזמן אמת את שמו של שריקי, לבין חוסר יכולתו של אביה למסור פרטים כלשהם בעניינו בחקירתו במשטרה. היא לא ידעה להסביר מדוע, בהינתן שתכננו לעלות במעלה המדרגות, היא נעמדה עם אביה עם הפנים אל מחוץ לבניין. היא לא הצליחה להסביר באופן משכנע מדוע לא התקשרה מיידית למד”א כשאביה, לאחר ניתוח לב פתוח, הותקף לדבריה בידי המתלוננת. בהתאם, לא שוכנעתי מדוע לא פנתה בתלונה למוקד 100 ככל שראתה את אביה מותקף.
כאמור לעיל, מצאתי לקבוע שעדותו של שריקי איננה יכולה להתקבל כראיה לאמיתות תוכנה. בצד זאת, לא ניתן להתעלם מכך שהנאשם הוא שהביא את שריקי לעדות, וביקש מבית המשפט לאמצה. והנה, לטענתו של שריקי, בתו של הנאשם נכחה אמנם בקרבה לזירת האירוע, ואף הייתה לבושה במדי חיילת, כפי שטענו הנאשם ומילה, אלא שבניגוד לטענתם, היא כלל לא נכנסה לתוך הבניין, כי אם המתינה מחוצה לו, ולבטח לא פעלה להפריד בין המתלוננת לבין הנאשם (תמליל מיום 17.7.24 עמ’ 65). גרסתו זו של שריקי, ככל שהייתי מוצא לקבלה, מתיישבת דווקא עם עדויותיהן של המתלוננת ובנותיה.
19. עדי ההגנה האחרים – לא קידמו את ההכרעה כלל, ואינני רואה להשחית את זמני בהתייחסות לתוכן עדותם. בתמצית: רעייתו של הנאשם גב’ איילת עובדיה הגיעה לאחר האירוע, ומעולם לא פגשה את המתלוננת עובר למפגש ביניהן ביום האירוע. השכנים – גב’ אולגה קריידרמן, מר יהודה שלמה גבאי וגב’ הדר דהן – איש מהם איננו עד לאירוע, ואיש מהם לא מסר פרטים רלוונטיים לצורך קביעות מהימנות בעניינו של מי מהמעורבים.
20. הנאשם טען לכל אורך ההליך, החל מהשיחה בשטח עם הסייר, עבור בחקירתו במשטרה, המשך בתשובתו לכתב האישום וכלה בעדותו לפניי, כי נכנס לדירה בסמכות, ופינה את המתלוננת בהתאם לזכותו על פי דין, על רקע טענתו כי זו הפרה תנאים יסודיים בהסכם השכירות (ת/9). לטענתו, בגין ההפרות היסודיות, ולאור מכתבי התראה ששלח למתלוננת, הרי שעצם הישארותה בדירה עולה כדי הסגת גבול, המקנה לו זכות לפנות אותה ואת רכושה, כמי שפלשה לנכס לא לה. לתמיכה בטענותיו הפנה הנאשם להוראות סעיפים 8 ו-9 להסכם השכירות, ולמכתב התראה ששלח למתלוננת ביום 17.5.20 (נ/7).
טענותיו של הנאשם מופרכות ונעדרות בסיס חוקי. אסביר בקצרה. סעיף 8 להסכם השכירות מגדיר את תנאי היסוד בחוזה: “א. תשלום התמורה במועדה במדויק. ב. תשלום בגין חיובי הצריכה – לא יאוחר מ-10 ימים מהדרישה הראשונה. ג. פינוי היחידה במועד המדויק – בתום תקופת ההתחייבות, או בשל הפרת החוזה”. הסיפא לס”ק ג’ משמעותה שכל הפרה של תנאי מתנאי החוזה, כמוה כהפרה יסודית של החוזה. המדובר בתנאי דרקוני, בלתי סביר, ובהינתן שהסכם השכירות נוסח בידי המשכיר, הוא הנאשם, הרי שפגמים בניסוחו רובצים לחובתו.
זאת ועוד: סעיף 9 להסכם השכירות קובע כי “אם הדייר לא יקיים את סעיף 8א או 8ב או 8ג יהפוך מעמדו לבר-רשות ואורח, וישלם 300 ₪ לכל יום של איחור בתשלום, או אי קיום החוזה. והבעלים יהיה רשאי לסלקו מייד ולחייבו בהוצאות הפינוי והאחסון”. הנאשם טען כי פירש את סעיף 9 להסכם השכירות, ככזה שמקנה לו זכות על פי דין לפנות בעצמו את המתלוננת מהדירה, ככל שלשיטתו הפרה את הסכם השכירות הפרה יסודית, ולא היא. אף אם נניח שהמתלוננת הפרה תנאי יסודי בהסכם השכירות, ולהסרת ספק, הנאשם לא השכיל להציג ראיות שכך היה, ממילא הדרך היחידה בה יכול היה לפנות את המתלוננת, אשר שכרה ממנו את הדירה, היא בדרך של הגשת תביעה לפינוי מושכר. הנאשם לא היה רשאי, בשום שלב, לעשות דין עצמי ולפנות את המתלוננת מהדירה, מבלי שבית המשפט יתיר לו לעשות זאת.
בישיבת הסיכומים מיום 16.9.24 טען בלהט ב”כ הנאשם, עו”ד ברוך גבריאל, באשר לזכותו של הנאשם לפעול כפי שפעל. לשיטתו, המתלוננת היא שהסיגה את גבולו של הנאשם בעצם נוכחותה בדירה, ולכן קמה לו הסמכות לפנותה. ברם, כשהתבקש עו”ד גבריאל להפנות את בית המשפט לפסיקה שיש בה כדי לתמוך בטענתו, הודה בהגינותו כי איננו מכיר פסיקה שכזו (פר’ עמ’ 86-84). בשלב זה התערב בדיון ב”כ הנאשם עו”ד ניצן שי, אשר הסכים עם דברי בית המשפט, לפיהם אסור היה לנאשם לפעול כפי שפעל, ובמילותיו: “אני אומר שלפי המשפט האזרחי בישראל אסור לבעל נכס לפנות את השוכר שלו ללא תביעה לפינוי מושכר בהחלט… זה מושכלות יסוד” (פר’ עמ’ 86 ש’ 31 – עמ’ 87 ש’ 1).
למרבה הצער, אף לאחר שעו”ד שי הכיר, בהגינותו, בכך שהנאשם פעל שלא כדין באופן בו נכנס לדירה ללא רשות וללא סמכות, נטל משם את רכושה של המתלוננת, החליף מנעול, ומנע ממנה מלהתגורר במקום, המחלוקת בקרב צוות ההגנה לא תמה, כשעו”ד ברוך גבריאל העיר, בתום דבריו של עו”ד ניצן שי, כי: “אני לא מכיר פסיקה שאסור לו”.
אם כך, יובאו הדברים בהכרעה פוזיטיבית של בית המשפט. הנאשם הודה כי פרץ לדירה: “ש. אתה מאשר שאתה פרצת לדירה, נכון? ת. באו פועלים ועשו את זה, כן (תמליל מיום 17.7.24 עמ’ 36 ש’ 16-15). הנאשם הודה כי הוציא מהדירה את רכושה של המתלוננת. הנאשם הודה כי השאיר את רכושה של המתלוננת במחסן, אליו לא הייתה למתלוננת גישה. הוא אף שלח לה “דרישה להוצאות ודמי נזק” (נ/8) במסגרתה דרש ממנה, בין השאר, לשלם את הוצאות האחסון של רכושה החל ממועד הפינוי ואילך, בסך 80 ₪ ליום, ואת עלות הובלתו. היא אף נדרשה, נוסף על ביצוע התשלום, להודיע לנאשם תוך 20 ימים לאן להעביר את רכושה, שאחרת “ייחשב הדבר לוויתור מצדק עליו, והחל מיום 7.7.20 אעבירו כתרומה לעמותות צדקה, והיה אם אלה יסרבו לקבל אותו – הוא ייזרק למזבלה”.
21. נבחן את המשמעויות המשפטיות של מעשי הנאשם. ראשית, צדק בא כוחו עו”ד ניצן שי (ושגה בא כוחו עו”ד ברוך גבריאל). אסור היה לנאשם להיכנס לדירה ללא רשותה של המתלוננת. חוקי מדינת ישראל אינם מתירים למשכיר דירה לעשות דין עצמי. דרך המלך, והדרך היחידה, היא בפנייה לבית המשפט בתביעה לפינוי מושכר.
שנית, אני קובע כקביעה עובדתית, כי המתלוננת ובנותיה הותירו את הדירה סגורה ונעולה, ודומה שאף הנאשם לא כפר בכך. כן אפנה בהקשר זה להודעתה הראשונה של המתלוננת בתחנת המשטרה (נ/11 ש’ 5), לפיה שבוע עובר לאירוע החליפה את מנעול הדירה, כי הנאשם נכנס אליה ללא רשותה. משמע, במועד האירוע לא החזיק הנאשם במפתח תואם למנעול. מכאן, כעניין שבעובדה, הנאשם פרץ את מנעול הדירה באמצעות פועלים שהביא עמו.
מעשיו של הנאשם עונים במלואם על הגדרת מעשה התפרצות (סעיפים 405 (א)-(ג) לחוק העונשין). די בכך שפתח את דלת הדירה, ואפילו לא הייתה נעולה, ואפילו לא נדרש לפרוץ לשם כך את המנעול, כדי להיחשב כמי שפרץ לדירה (ס”ק א). בהמשך – הוא נכנס לתוך הדירה (ס”ק ב). השילוב בין הפריצה לבין הכניסה = התפרץ (ס”ק ג).
הנאשם נטל מתוך הדירה את רכושה של המתלוננת, ללא רשותה, והתנה תנאים לצורך השבת הרכוש. בפועל, מרבית רכושה של המתלוננת לא הושב לחזקתה. בכך עונים מעשיו על הגדרת עבירת הגניבה, לפי סעיף 383 לחוק העונשין, כמי שנטל דבר ללא הסכמה, מתוך כוונה לשלול אותו מבעליו שלילת קבע. לנוכח המקובץ, מעשיו של הנאשם עונים על הגדרת העבירה של התפרצות למקום מגורים, לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין, שדינה עד 7 שנות מאסר.
חסד עשתה המאשימה עם הנאשם, כשבמקום לייחס לו עבירה של התפרצות למקום מגורים, הסתפקה בעבירה שחומרתה פחותה במידה ניכרת, הסגת גבול כדי לעבור עבירה, לפי סעיף 447(א) לחוק העונשין. הואיל והנאשם לא הוזהר מפני האפשרות שיורשע בעבירת התפרצות למקום מגורים, וכפועל יוצא מכך לא התגונן מפני עבירה זו, לא יורשע בה. חזקה על המאשימה כי תיקח הערה זו לתשומת לבה לעתיד לבוא בעניינם של אחרים.
22. סעיף 447(א) לחוק העונשין: “הסגת גבול כדי לעבור עבירה (א) העושה אחת מאלה כדי להפחיד מחזיק בנכס, להעליבו, להקניטו או לעבור עבירה, דינו – מאסר שנתיים: (1) נכנס לנכס או על פניו; (2) לאחר שנכנס כדין לנכס נשאר שם שלא כדין”. לנוכח הקביעה לפיה אסור היה לנאשם להיכנס לדירה ללא רשותה של המתלוננת, הרי שהמרכיב העובדתי מתקיים במלואו, הן לפי ס”ק 1 והן לפי ס”ק 2. נותרנו עם שאלת היסוד הנפשי. שני הצדדים השלימו סיכומיהם בכתב בסוגיה זו. לטענת המאשימה, הנאשם היה מודע “ברמת הסתברות גבוהה למדי”, כי מעשיו יגרמו למתלוננת ובנותיה לפחד, להיעלב או לחוש מוקנטות. ב”כ המאשימה הפנתה לפסיקה לתמיכה בטענתה. ב”כ הנאשם טענו כי כתב האישום ייחס לנאשם עבירה של הסגת גבול אך ורק במרכיב של “כדי לעבור עבירה”, ולכן לטענתם המאשימה מנועה מלטעון להוכחת העבירה ברכיבים אחרים. ממילא, לשיטתם, לא הוכחה איזו מהחלופות הנדרשות באשר ליסוד הנפשי של הנאשם במעשיו. לטענתם, המתלוננת נכנסה לדירה כדין, אך נשארה בה שלא כדין, ובכך היא עצמה עברה עבירה של הסגת גבול לפי הוראת סעיף 447(ב) לחוק העונשין.
הדין עם המאשימה. ראשית, נסיר מן הפרק את טענת ההגנה באשר למעין “הרחבת חזית”. אמנם, בסעיף 9 לכתב האישום נטען כי הנאשם הסיג גבול בכך שנכנס לדירה, הוציא את חפציה של המתלוננת והחליף את מנעול הדירה כדי לעבור עבירה, אלא שזוהי אך ורק כותרת הסעיף בחוק העונשין. תוכן הסעיף המיוחס לנאשם, הוא המפרט את החלופות להוכחת היסוד הנפשי.
שנית, טענת ההגנה, לפיה המתלוננת היא שביצעה עבירה של הסגת גבול, נדחית בשתי ידיים, ודי אם אפנה לקביעות העובדתיות לעיל. המתלוננת שהתה בדירה בהתאם לזכותה לפי הסכם השכירות עליו היא חתומה, והנאשם פעל לסלקה מהמקום בעשיית דין עצמית, בניגוד לחוק.
שלישית, מחשבה פלילית, סעיף 20 לחוק העונשין. “(א) מחשבה פלילית – מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, ולענין התוצאות גם אחת מאלה: (1) כוונה – במטרה לגרום לאותן תוצאות; (2)… (ב) לענין כוונה, ראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה כמטרה לגרמן”.
הנאשם לא רק נכנס לבית מגוריהן של המתלוננת ובנותיה ללא רשותן, הוא נטל את חפציהן ללא ידיעתן וללא הסכמתן, הוא החליף את המנעול בדירה, והוא מנע מהן אפשרות להמשיך ולעשות שימוש בדירה חרף הסכם השכירות עליו חתומה המתלוננת, אשר עמד בתוקפו במועד הרלוונטי. כל אחת ואחת מהפעולות הללו שביצע הנאשם, קל וחומר הצטברותן, היא כזו שהיה עליו לצפות מראש כי תגרום למתלוננת ובנותיה לתחושות קשות ביותר של פחד, עלבון והקנטה. “…גם אם המעשה נעשה לתכלית שאינה נמנית בין התכליות האסורות המפורטות בהגדרת העבירה, די בכך שהנאשם יודע, ברמת הסתברות גבוהה, שעשייתו תגרום לאחת ה”תכליות” האסורות כדי לבסס את הרשעתו”, יעקב קדמי, על הדין בפלילים (חלק שני), תשס”ו-2005, עמ’ 991.
אין מדובר אך בידיעה בכוח, כי אם במודעות בפועל של הנאשם, אשר ביצע את מעשיו באופן מכוון בשעות הבוקר, בהן ידע מראש כי המתלוננת צפויה לשהות בעבודה, ובנותיה בבית הספר, כיוון שחשש מתגובתן (תמליל מיום 17.7.24 עמ’ 11 ש’ 16-13). אין גם מחלוקת על כך שהנאשם לא הודיע למתלוננת מבעוד מועד מתי הוא מתכוון לפנותה בכוח מהדירה. מכאן, המאשימה עמדה בנטל להוכיח שכניסתו האסורה של הנאשם לדירה בוצעה כדי להפחיד מחזיק בנכס, להעליבו או להקניטו. יותר מכך, בהתחשב בנטילת רכושה של המתלוננת, הרי שניתן לקבוע כי הנאשם הסיג גבול כדי לבצע עבירה, בין גניבה ובין היזק לרכוש במזיד. כמו כן, הדירה אמנם בבעלותו של הנאשם, אך המתלוננת החזיקה בה כדין. הנאשם הסיג גבול במטרה להחליף מנעול בדירה, קרי כדי לגרום לנזק לרכושה של המתלוננת (הדירה). מכאן, המאשימה גם עמדה בנטל להוכיח כי הנאשם הסיג גבול כדי לבצע עבירה. היינו, מרכיב המטרה בעבירת הסגת גבול הוּכח בכל אחת מחלופותיו.
למעלה מן הצורך: מעשיו של הנאשם אכן גרמו לתוצאות הצפויות מהם. אפנה למקטעים הרלוונטיים מעדויותיהן של הבנות. מתוך עדותה של מ.א: “… הגיעה משטרה. ראתה אותנו במצב, מסתובבת בדירה רואה את הדירה מרוקנת, יורדת למטה. אני רואה את השוטר מדבר עם נמרוד, ירדנו למטה אני אמא שלי ואחותי, אני ואחותי ירדנו יד ביד, אמא שלי מדברת עם השוטר והוא אומר שרק בבית משפט אפשר לטפל בכל מה שקרה. אמר תטפלו בזה בבית משפט אין לנו איך לעזור. הם הלכו. נותרנו אני אחותי ואמא שלי בלי כלום. אני רואה את השכנים של דיירי הבניין יוצאים החוצה, נמרוד עומד ליד שער החניה יחד עם אישתו, הבת שלו, השכנים יצאו מחוץ לחלונות יש שכנים ממול יוצאים מהדירות. שומעת את אישתו צועקת ומקלל את אמא שלי ממש, אני ואחותי בוכות, באותו רגע אני אומרת איפה החמלה של אותם אנשים. אישתו צועקת. את הבת לא שמעתי מאותו רגע שאמרה אבא מה אתה עושה, אני רואה שכן ממול שגם צוחק, כולם צוחקים. אמא הזמינה שוב מונית ספיישל, הבנו שאין לנו לאן ללכת ללא בגדים, אמרנו שנלך לסבתא שלי זו הייתה אופציה אחרונה, לא רצינו להטריח אותה לאחר מחלה אבל נסענו אליה הביתה” (פר’ עמ’ 46 ש’ 12-1).
מתוך עדותה של ל.א: “נכנסנו הביתה כל הבית ריק, מצטערת להגיד את זה, מהלבשה תחתונה ועד הספרים של בית הספר. הכל הוא רוקן, לא נשאר לנו שום דבר. אמא באה לשתות, והמים נפלו לה מהיד. אני ואחותי בוכות לא יודעות איך להגיב. לאחר כמה רגעים קיבלתי סחרחורת מהלחץ, אני כאילו ממש לא הרגשתי טוב, נפלתי על הריצפה, הייתי צריכה להתאפס על עצמי קצת. אני זוכרת שהתעלפתי קצת. אח”כ שפכו עלי מים שאני אקום, עזרו לי להירגע. אז אני לאט לאט מתאוששת חוזרת לעצמי, אני רואה שכל הבית ריק, לא יודעת איך להגיב לסיטואציה. באותו זמן המשטרה הגיעה, עשתה סיבוב בכל הבית, צילמה, בדקה, אבל שום דבר. הם אמרו דרך בית משפט, לא יעזור שום דבר. אנחנו חושבות לאן ללכת עכשיו מה לעשות, ובלית ברירה היינו צריכים ללכת לסבתא שלי שהיא אישה חולה, עברה מחלה מאוד קשה” (פר’ עמ’ 56 ש’ 12-1).
23. אם לסכם: עדויותיהן של עדות התביעה – המתלוננת ובנותיה, נמצאו מהימנות, עקביות, לוגיות, משתלבות זו בזו, מחזקות זו את זו, ומגובות בראיות אובייקטיביות מזמן אמת. עדותו של הנאשם ארוכה, מתפתלת, משתנה, בלתי מהימנה, לוקה בקשיים אינהרנטיים, ונסתרת בראיות חיצוניות. עדות בתו של הנאשם – אין בה כדי לסייע לו ולענות על הקשיים המרובים בגרסתו שלו. עדותו של שריקי – כלא הייתה. אם כבר, עצם הבאתו של עד כה בלתי מהימן, רובצת לחובתו של הנאשם, ומפחיתה את המהימנות, הנמוכה ממילא, שמצאתי לתת בעדותו של הנאשם עצמו.
המאשימה הוכיחה כנדרש בפלילים את העובדות המפורטות בכתב האישום. המתלוננת, במשפט קצר, סיכמה באופן בהיר את מעשיו של הנאשם: “זה גניבה, פריצה ותקיפה ביחד, שלוש באחד” (פר’ עמ’ 37 ש’ 10). הצדק עמה. מעשיו של הנאשם, כפי שהוסבר לעיל, עשויים היו לעלות כדי עבירה של התפרצות למקום מגורים. ברם, הנאשם לא הואשם בעבירה זו, ויש להצר על כך. בצד זאת, הוכח כי מעשיו של הנאשם מבססים עבירה של הסגת גבול. אשר לעבירות התקיפה נגד המתלוננת ובתה ל.א., והחבלה שגרם הנאשם ל-ל.א. – די בהוכחת הרכיבים העובדתיים כדי לבססן. בטרם סיום ולהסרת ספק – בחנתי ביסודיות את כל טענות ההגנה כפי שהובאו בסיכומים, אך לא ראיתי להידרש לכולן בכתובים. מאליו מובן כי טענות שלא הוזכרו בהכרעת הדין (לדוגמא, בקשה מבית המשפט לקבוע ממצאים על סמך קריאת שפתיים) – דינן להידחות.
24. הערה בטרם סיום: לא ניתן להשלים את הכרעת הדין מבלי להקדיש מספר מילים להתנהלותה של משטרת ישראל באירוע, הן בשלב שקדם לתקיפתן של המתלוננת ובנותיה, והן לאחריו. כעולה מהכרעת הדין, הנאשם נכנס בבוקרו של יום ללא רשות לביתה של המתלוננת – דירה ששכרה ממנו, נטל מהמקום את רכושה, והחליף את מנעול דלת הכניסה לבית. במילים אחרות: הנאשם השתלט על ביתן של המתלוננת ובנותיה, גירש אותן, העלים מהמקום את כל רכושן, ותפס בכוח חזקה במקום. המתלוננת, במצוקתה, פנתה מייד לגורם היחיד שיכול – וחייב – לסייע בהשבת המצב לקדמותו. למרבה הצער, והפליאה, המשטרה לא מילאה את תפקידה, לא הגנה על נפגעות העבירה, ולא סייעה להן. המשטרה סירבה להגיע לביתה של המתלוננת כדי להגן על קניינה – ביתה ורכושה. במקום זאת התבקשה המתלוננת להגיע לתחנת המשטרה כדי להגיש תלונה. עבריין משתלט בכוח על בית מגורים, והמשטרה לא טורחת לשלוח שוטר למקום – בלתי נתפס. אפילו לאחר שהמתלוננת מסרה את תלונתה במשטרה, והבהירה כי הנאשם הותירהּ עם בנותיה מחוץ לביתן (נ/11), לא עשתה המשטרה דבר.
רק בהמשך היום, לאחר שהוּדע למשטרה אודות אירוע האלימות, נשלח סייר למקום. ברם, אפילו בשלב זה, כשהובהר מעבר לכל ספק כי הנאשם לא רק גירש את המתלוננת ובנותיה מביתן, אלא אף נטל את רכושן, לא סייעה המשטרה, לא אכפה עליו להשיב את הרכוש, והותירה את קורבנות העבירה כשהן חסרות כל, ולמעשה נעדרות יכולת להמשיך ולהתגורר בביתן.
לנוכח הכשלים שנפלו בהתנהלותה של משטרת ישראל, אשר לא השכילה לבצע פעולות בסיסיות כדי להגן על קורבנות העבירה, אני מורה להעביר את העתק הכרעת הדין לעיונו של מפקד מחוז מרכז, אשר חזקה עליו כי יפעל לעריכת תחקיר מעמיק.
25. סוף דבר: המאשימה הוכיחה מעבר לספק סביר את העבירות המיוחסות לנאשם בכתב האישום, ואני מרשיעוֹ בהתאם.
ניתנה היום, כ”ז תשרי תשפ”ה, 29 אוקטובר 2024, במעמד הצדדים
