לפני: כבוד השופט הבכיר אור אדם
תובע:
נתבעת:
שראל
בתי המשפט
.3
פלוני י”ש
ע”י ב”כ עו”ד הילה שוורץ
נגד
עיריית אשקלון
ע”י ב”כ עו”ד דרור טיירו
פסק דין
1. התובע, יליד 2000, הגיש תביעה זו לפיצוי כספי בגין נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים ביום
6.10.2018, כאשר רכב על קטנוע 125 סמייק מייר 88-736-84 (להלן: “האופנועי) השייך לאביו,
ברח’ רפאל איתן באשקלון והועף מהקטנוע במהלך הנסיעה.
כיוון שהאופנוע לא היה מבוטח בביטוח חובה, הוגשה התביעה לפי פקודת הנזיקין [נוסח
חדש] (להלן: “הפקודה”), ולא לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשלייה 1975 (להלן :
יחוק הפלת”ד”). התובע הגיש את התביעה נגד הנתבעת (להלן: “העירייה”).
לטענת התובע, נזק הגוף נגרם לו, לאחר שהועף מהקטנוע לנוכח חפץ כבד שהיה מונח על
הכביש, שבדיעבד התברר כי מדובר בכיסוי של מעביר מים מברזל שנותק ממעביר המים והיה
מונח על הכביש. לטענת התובע, העירייה אחראית למפגע מכוח פקודת העיריות ומכוח עוולת
הרשלנות, ומכאן התביעה כנגדה.
2. הצדדים היו חלוקים בכמה סוגיות: האם ניתן לתבוע לפי הפקודה, לנוכח עקרון ייחוד העילה
הקבוע בחוק הפלתייד; מה היה הגורם לתאונה, מכשול בדרך או סיבוב שלא בוצע כראוי ;
מהו גובה הנזק.
יודגש כי מדובר בסוגיות בהן ההכרעה היא גבולית מאד, הן בסוגיית ייחוד העילה והן בסוגיית
החבות, ולכן לאחר הסיכומים פנה בית המשפט לצדדים בניסיון להגיע להסכמה ולחסוך
סיכונים, אולם הצדדים לא השכילו להגיע להסכמות ואין מנוס מהכרעה שיפוטית לכאן או
לכאן.
1 מתוך 19
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
.4
שראל
.6
בתי המשפט
פרק ראשון – ייחוד עילה
הנתבעת טענה, כי מכוח כלל ייחוד העילה, מרגע שקמה לתובע עילת תביעה לפי חוק הפלתייד,
אין מקום לתביעה לפי הפקודה. ראשית יש לבחון את הראיות שהובאו באשר לנהיגתו של
התובע על האופנוע ללא ביטוח.
5. עדות התובע בעניין
התובע הודה כי האופנוע שרכב עליו באותו יום היה של אביו.
התובע נשאל אם נסעו על האופנוע שליחים אחרים בפיצה והשיב כי רק הוא רכב עליו. אשר
להעדר הביטוח, העיד התובע: “אבא שלי כנראה שכח להאריך את הביטוח ולא הייתי נוסע
אם לא היה ביטוח…” הוא נשאל אם הניח שאביו מטפל בביטוח והשיב בחיוב (ע’ 6 ש’ 19 עד
ע’ 7 ש’ 2 לפרוט’).
מכאן שלפי עדות התובע, שהיא אמינה בעיני בנקודה זו, האופנוע שייך לאביו, והוא סמך על
אביו והתובע היה משוכנע כי האב ערך את הביטוח כמתחייב.
יצויין כי לאחר הדיון הוספה בהסכמה תעודת ביטוח החובה הקודמת שתוקפה פג כשלושה
חודשים לפני האירוע, לפיה התובע היה הנהג היחיד המורשה לנהיגה באופנוע. הנתבעת ציינה
בהתייחסה למסמך, כי ביטוח נקוב בשם איננו הוכחה כי רק התובע נהג בפועל בקטנוע, וכי
האב הוא ששילם את פרמיית הביטוח.
יודגש כי גרסה זו של התובע סותרת את הגרסה שהתובע מסר לחוקר מטעם הנתבעת. כאשר
החוקר רועי רביבו שאל את התובע לגבי הביטוח, השיב התובע כי הוא שכח לחדש את
הפוליסה לאחר שתוקפה פג חודש או חודשיים קודם לכן (ס’ 7.9 לדויים החוקר שסומן נ/1).
עם זאת, מאחר ושני הצדדים התייחסו בסיכומים ובפסיקה לגרסה שנטענה בבית המשפט,
ההתייחסות תהיה לגרסה זו.
2 מתוך 19
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
שראל
בתי המשפט
מאידך גיסא, כעולה מתעודת הביטוח הקודמת, התובע היה הנהג היחיד באופנוע.
גם אם כטענת הנתבעת, אין הדבר מעיד כי הוא היה באמת המשתמש היחיד באופנוע,
הרי שנראה שהוא לפחות המחזיק העיקרי. משיקולים של מדיניות ציבורית שפורטה
בפסיקה שלעיל, יש לצפות כי משתמש בלעדי או עיקרי ברכב לאורך זמן, יבדוק
ויוודא כי אכן יש ביטוח חובה, ולא יסמוך על אביו. כיוון שהתובע לא בדק את הדבר,
נפל פגם בהתנהגותו, השולל ממנו את תחולת סעיף 7א’ לחוק.
21. במאמר מוסגר יצויין, כי בחלק מפסקי הדין שפורטו, נתבעו זה לצד זה לחלופין, קרנית מכוח
חוק הפלת”יד ומזיק מכוח הפקודה. כיוון שהתובע לא תבע את קרנית לפי חוק הפלתייד
במקביל לתביעה נגד העיריה לפי הפקודה, הרי שקביעה כי יש לו עילת תביעה נגד קרנית, לא
תחייב את קרנית שאיננה צד לתובענה זו.
22. נטלים – מדובר בתיק גבולי למדיי. בנסיבות אלה, בייכ התובע טענה כי הנטל להוכחת תחולת
סעיף 7א’ חל על הנתבעת, וצרפה פסיקה בעניין. כמתואר לעיל, יש טעם לפגם בטיעון כזה:
הפסיקה שהובאה נגעה לתביעה נגד קרנית, במסגרתה נקבע כי הנטל הוא על התובע להוכיח
התקיימות תנאי סעיף לאי כדי להביא לחיובה של קרנית. בענייננו, התובע הוא הטוען שאין
תחולה לסעיף 7א’ לחוק.
יתרה מכך, ראוי היה שהתובע, שבידיו הנתונים במלואם לגבי התנהלותו בעניין הביטוח,
יפרט בתצהיר שהגיש מטעמו, מהו הפגם שנפל בהתנהגותו באי בדיקת הביטוח, השולל את
עילת התביעה נגד קרנית, ויביא לעדות את אביו שהיה אמור לדאוג לביטוח.
התובע לא הביא כל ראיה לעניין זה, נמנע מלציין דבר בעניין בתצהיר, צירף את תעודת
הביטוח הקודמת רק לאחר הסיכומים ולא הביא את אביו לעדות. הגרסה העובדתית עלתה
רק באמרת אגב במסגרת החקירה הנגדית. בנסיבות אלה, הטלת האחריות על הנתבעת
משיקולי נטל, איננה ראויה.
23. יצויין כי מדובר בהכרעה ממש ייעל חוט השערה”, שכן האמנתי לתובע שמבחינה
סובייקטיבית סמך לחלוטין על אביו שערך את הביטוח לאופנוע.
עם זאת, בסופו של דבר בשקלול כלל הנתונים, נראה כי משיקולי מדיניות, ראוי לדרוש
ממחזיק עיקרי באופנוע שלא לסמוך על בעל האופנוע בנושא ביטוח, גם אם מדובר באביו,
11 מתוך 19
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
שראל
בתי המשפט
ולוודא בעצמו כי אכן יש ביטוח חובה. לנוכח הפגם המוסרי בהתנהלותו של התובע, אין
תחולה לסעיף 7א’ לחוק בתביעה נגד קרנית, ואין מניעה לתביעה לפי הפקודה. במאמר מוסגר
פרק שני – הגורם לתאונה
24. התובע טען כי הגורם לתאונה הוא כיסוי של מעביר מים מברזל שנותק מהשוליים והיה מונח
באמצע הכביש. הנתבעת טענה, כי התובע, שהיה נהג חדש, עף מן הכביש כיוון שנהג בסיבוב
קרוב לשוליים במהירות לא סבירה ולכן עף מן הכביש.
25. גם כאן ההכרעה איננה פשוטה: מצד התובע, פרט לתובע, העד שוקרון שמסר תצהיר
מלכתחילה, סירב בסופו של יום להעיד, והדבר מדבר בעד עצמו. עד נוסף שכן העיד, העד
אבוטבול, נתגלה לפתע באופן מסתורי רק עשרה ימים טרם ההוכחות.
מנגד, עד הנתבעת העד האלאק, דיווח למדייא בעת האירוע באופן השולל את גרסת התובע,
אולם בעת עדותו בבית המשפט, לא שלל את האפשרות כי חפץ שהיה מונח על הכביש גרם
לתאונה.
26. התובע בכתב התביעה ובתצהיר עדות ראשית, ציין התובע כי התאונה נגרמה עקב ”חפץ
כבדי שבו נתקל בנסיעתו, כאשר בדיעבד נתברר שכיסוי של מעביר מים מברזל נותק ממעביר
המים והיה מונח לרוחבו על הכביש.
27. בעדות בבית המשפט, קשה היה להתרשם מאמינות גרסתו של התובע לחיוב או לשלילה.
בחקירה לחוקר הפרטי ציין התובע כי החפץ מהברזל היה מונח ממש באמצע הכביש”
(סעיפים 5.4 וכן 7.4 לדוח החוקר נ/1). בייכ התובע לא שאלה אף שאלה בעניין זה את החוקר
רביבו, ולכן האמור בדוח כדברי התובע לחוקר הוא למעשה מוסכם.
לעומת זאת, עד התביעה התומך בגרסת התובע, העד אבוטבול, העיד שהמכשול היה מונח
בערך 20 ס”מ משולי הכביש (ע’ 10 ש’ 25 לפרוט’). זכור לבית המשפט איך העד אבוטבול תחם
בשתי ידיו את המרחק מהשוליים, כאשר תיאר כי החפץ היה ממש קרוב לשוליים, בניגוד
לעדותו של התובע בפני החוקר רביבו.
גם מעדותו של העד חאלאק עולה כי התובע נסע קרוב מאד לשוליים, ולכן סבר חאלאק כי
12 מתוך 19
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
שראל
בתי המשפט
הקטנוע לא יילקח את הסיבוביי ולכן נתקל בשוליים ועף.
התובע נשאל אפוא, למה אמר לחוקר שזה היה באמצע הכביש”, והסביר שברגע שזה היה
על הנתיב מבחינתו זה אמצע הכביש (ע’ 8 ש’ 11 לפרוט’). קשה לקבל הסבר כזה: 20 סיימ
מהשוליים איננו מרכז הכביש.
28. אשר לתיאור התאונה, התובע נשאל כיצד עף לשוליים ולא קדימה, כאשר העד שנסע אחוריו
ראה כי הוא לא יילקח את הסיבוביי והסביר: “האבן היתה על הכביש……אמרת שעליתי על
המדרכה ועפתי. ואם אני בתור רוכב אופנוע, יש עיקול, אני עולה עם האופנוע. האופנוע
המשיך ועפתי על החול……אני זוכר שהתנגשתי בזה. זה לא בצד של המדרכה, ואם זה היה
במדרכה הייתי ממשיך, אני רוכב על אופנוע לא שבוע, היה לי רשיון שנה…” (ע’ 8 ש’ 15 –
21 לפרוט’). התובע נשאל איך הצמיג לא נקרע אם התנגש בברזל כבד שהיה מונח על הכביש
והשיב: “זה נסיי (שם, ש’ 23).
29. העדים התומכים
על הקושי לסמוך על עדות יחידה של בעל דין עמד גם המחוקק במסגרת סעיף 54 לפקודת
הראיות [נוסח חדש] התשל”א-1971, הקובע כי יש להיזהר באימוץ עדות יחידה של בעל דין.
באין סיוע בעדות נוספת, יכול בית המשפט לקבוע ממצאים על סמך עדותו היחידה של בעל
דין, רק אם יש בידו נימוקים משכנעים התומכים באמינותה (ע”א 765/18 שמואל חיון ני
אלעד חיון (1.05.2019), פסקה 32 לפסהייד). בנסיבות אלה, ישנה חשיבות מכרעת להביא עדים
תומכים לגרסתו של התובע.
30. כאמור לעיל, בעת הגשת הראיות צירף התובע תצהיר של עד בשם שלומי שוקרון. לפי האמור
בתצהיר, שוקרון הגיע לזירה מייד לאחר התאונה והזיז עם חבר את הכיסוי של מעביר המים
מהכביש. דא עקא, העד שוקרון הודיע לב”כ התובע טרם הדיון שהוא לא מוכן להגיע למתן
עדות, ותצהירו נמשך מן התיק. יודגש כי בייכ התובע לא ביקשה צו הבאה לעד חשוב זה, אלא
ויתרה על עדותו והדבר מדבר בעד עצמו.
31. בשלב מאוחר ביותר, לאחר הגשת מלוא הראיות ולאחר קדם המשפט המסכם, במסגרתו ציין
בית המשפט ייכי מדובר בתביעה שיש בה סיכונים כבדי משקל לשני הצדדים”, רק 10 ימים
13 מתוך 19
1
2
3
4
5
6
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
שראל
בתי המשפט
לפני הדיון, צץ לפתע עד נוסף, הוא העד ראובן אבוטבול.
בבקשה שהוגשה ביום 20.4.23 צויין כי לפני שבוע פגש אחיו של התובע את העד אבוטבול,
אשר זכר את התאונה ואף צילם את מעביר המים.
למרות שמדובר היה בשלב מתקדם, ולאחר הגשת ראיות הנתבעת, בהסכמת הנתבעת אישר
בית המשפט את צירוף תצהירו של אבוטבול ואת העדתו בבית המשפט.
32. דא עקא, גם מעדותו של אבוטבול קשה היה להתרשם לכאן או לכאן.
מהראיות עלה כי מדובר בחבר קרוב של אחי התובע, חבר שלפי הטענה הוא זה שצילם את
מעביר המים ושלח לאחי התובע את התמונה בו ביום. העד אבוטבול אף הגיע לבית המשפט
יחד עם אחי התובע, למרות שהתובע העיד כי אבוטבול איננו חבר של אחיו (ע’ 7 ש’ 8 לפרוט’).
התובע גם טען שלא קיבל את התמונות שצילם העד (ע’ 7 ש’ 13 לפרוט’), זאת למרות שהעד
טען שהן נשלחו לאחיו של התובע ביום התאונה.
מוזר ומתמיה אפוא, כי למרות שאבוטבול לטענתו שוחח עם אחי התובע ושלח לו תמונות
ביום האירוע, התובע וב”כ לא ידעו שהעד היה במקום עד 10 ימים לפני דיון ההוכחות.
כאשר עובדה זו מצטרפת לסירובו של שוקרון להעיד, ולקלות שבה ויתר התובע על עדותו של
שוקרון. הדבר מעלה תהיות.
33. גם בעדותו של אבוטבול, נתגלו שורה של אי בהירויות שמקשות לבסס ממצא עובדתי של
ממש על עדותו.
אבוטבול העיד כי ישב עם חברים לא רחוק, וראה איך התובע עף מהאופנוע. מהתצהיר עולה
כי הוא היה עם חברים 30 – 40 מ’ ממקום התאונה, ומייד רץ למקום.
לדבריו, כבר ביום האירוע צילם את מעביר המים והעביר את התמונות לאחיו של התובע (עי
10 ש’ 9 11 לפרוט’). עם זאת, כאשר נשאל למה התמונות הגיעו מאחד בשם שרון קדוש,
ניתנו תשובות מתחמקות שאינן מניחות את הדעת: אבוטבול טען שלא היה לו את מספר
הטלפון של אח של התובע. כאשר הוצג בפני אבוטבול כי בתצהירו נכתב כי הוא התקשר לאחי
התובע, טען שלא ידע שציון הוא אחיו של התובע… בנסיבות אלה לא היה לאבוטבול הסבר
מדוע שלח את התמונות לשרון ולא לאחי התובע המוכר לו. (ע’ 10 – 11 לפרוט’). אבוטבול גם
התעקש כי הוא זה שהעביר את התמונה לעורך הדין ולא שרון קדוש, למרות שבתמונה
14 מתוך 19
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
שראל
בתי המשפט
שהועברה נרשם כי הגיעה משרון קדוש (ע’ 11 ש’ 19 לפרוט’).
ב”כ הנתבעת ביקש לראות את התמונות בגלריית התמונות בטלפון של העד אבוטבול, ואז
הוא טען כי מחק את התמונות מהגלריה (ע’ 11 ש’ 10 לפרוט’), אם כי לדבריו התמונה נמצאת
ביישומון הווטסאפ שנשלח לשרון קדוש ביום האירוע.
ישנן אפוא שורה ארוכה של תהיות שמקשות להסתמך על עדותו כגורם תומך לעדות של בעל
הדין, התובע.
34. העד האלאק
העד חאלאק הוא מבחינת בית המשפט העד העיקרי. זהו עד אובייקטיבי שנסע ברכב מרחק
קצר אחרי התובע, ושמסר בזמן אמת דיווח למדייא על שראו עיניו.
35. מתמליל השיחה של חאלאק למדייא עולה כי העד חאלאק דיווח כדלקמן: “בחופית פה… יש
פה אופנוע. אופנוע, קטנוע שהתהפך… על הרצפה…” ובהמשך: “…אופנוע רגיל, הוא עלה
על הקצה של ה… עלה על השוליים…” ובהמשך לשאלה אם רכב פגע בו השיב העד: יילא לא
לא. הוא החליק לבד…”.
36. בעדותו של חאלאק בבית המשפט הוא העיד: “…נסענו באזור של צפונית לאשקלון היה אתר
בנייה, מקדימה היה אופנוען, הוא נסע לפנינו בסביבות 20 מטר. נסענו במהירות שלא זכור
לי, חיפשנו מקום לעצור, ואז הכביש מתעקל, (מדגים עם הידיים עיקול שמאלה). ולפי מה
שאני זוכר, לא נהגתי, ראיתי אותו מתהפך לחולות. עמדנו כמה מטרים אחרי, ראיתי שהוא
שוכב בלי תזוזה – הוא היה זרוק ממרחק השול כמה מטרים, בערך 3 מטר. האופנוע היה
יחסית לידו, או על הכביש לא זוכר, היה חולות. השפה היתה גבוהה. היה חושך ולא היה
תשתית אורות והוא שכב בלי תזוזה, התקשרתי למד”א לקח זמן עד שמיקמתי אותו והם
הגיעו. …זה לא ישר זה סוג של הסתעפות כמו עיקול. הוא פשוט עף, לא ראיתי למה…”
(ע’ 12 ש’ 24 – 32 לפרוט’).
ובחקירה הנגדית: “יהיה כמו קפיצה ועף מהשפה, האופנוע קפץ והוא עף. היה נראה
שקפיצה. גם השפה של המדרכה היתה גבוהה ונראה שהוא עף. הקפיצה היתה והוא עף,
15 מתוך 19
1
2
3
4
5
6
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
שראל
בתי המשפט
לא יודע לומר אם זה ממשהו אחר או מהשפה עצמה…”. (ע’ 13 ש’ 28 – 30 לפרוט’).
ובהמשך: “לשאלת בית משפט באיזה מרחק מהשפה הוא נסע, אני משיב שזה נתיב כפול,
הוא נסע ממרכז ימין. היה סיבוב ולא היתה מהירות גבוהה. זה כביש ללא תשתיות והוא
לא טס, בערך 60 קמ”ש. נסענו לאט כי רצינו לראות איפה יש מקום עצירה, והוא נסע
מקדימה ולא שהוא עקף אותנו…” (ע’ 14 ש’ 1 – 3 לפרוט’).
37. למרות שחאלאק העיד בהגינותו כי איננו יודע אם התובע עף כתוצאה מהיתקלות בחפץ על
הכביש או משפת הכביש בסיבוב, כעולה מהשיחה למדייא בזמן אמת, חאלאק הסיק ממה
שראה מרחק קצר לפניו, כי התובע לא יילקח את הסיבוביי כראוי ולכן נתקל בשפה ולכן עף.
ויודגש – למרות שכיסוי מעביר מים הוא חפץ גדול, חאלאק לא ראה אותו על הכביש,
הגם
שעצר לדבריו מעט אחרי המקום בו שכב התובע, דהיינו הוא חלף על פני המקום בו היה,
לטענת התובע, חפץ גדול ומאסיבי, ולא ראה דבר.
38. חאלאק המתין במקום עד שהגיע אמבולנס מד”א ולדבריו זה לקח זמן. העד חאלאק תיאר
שהאנשים הגיעו תוך כדי שמד”א הגיע, כאשר לקח זמן להכווין את האמבולנס לזירה (ע’ 13
ש’ 19 לפרוט’).
כזכור, אבוטבול העיד שהיה במרחק של 30 – 40 מ’ ממקום התאונה, הוא ראה את התאונה,
הוא רץ למקום, הבחין בכיסוי של מעביר המים על הכביש, וכדי שרכב נוסף לא ייפגע שניים
מהנוכחים פינו את החפץ.
לנוכח העובדה שחאלאק המתין לפי עדותו זמן מה שאיננו קצר עד להגעת האמבולנס, הוא
אמור היה לראות את פינוי החפץ. דא עקא, העד חאלאק העיד כי: “לא ראיתי אנשים מזיזים
ברזל מהכביש. נסעתי על כביש ריק. עצרנו קצת אחרי המקום שהתובע עף…” (ע’ 13 ש’ 5 –
7 לפרוט'(.
חאלאק עצר את רכבו קצת אחרי מקום התאונה. מדובר בחפץ ברזל גדול שלפי הטענה היה
מונח על הכביש. חאלאק לא ראה חפץ כזה. חאלאק המתין זמן מה להגעת האמבולנס, כאשר
העד אבוטבול ואחרים הגיעו בתוך דקות ספורות והסירו לטענתם את החפץ מהכביש. חאלאק
לא ראה הזזה כזו של החפץ.
עובדות אלה מקשות לקבל את גרסת התובע והעד מטעמו.
16 מתוך 19
1
2
3
4
5
6
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
שראל
בתי המשפט
39. בייכ הנתבעת טען כי עצם העובדה שהצמיג לא נקרע, מלמדת על חוסר סבירות של הטענה
לפיה הקטנוע נתקבל בחפץ מברזל, שכן אז צפוי היה להיגרם נזק לצמיג. אף שהטענה נראית
על פניה סבירה, בהעדר חוות דעת בעניין זה, מדובר בסברה בלבד שאין בית המשפט יכול
לייחס לה משקל של ממש.
40. הנטל להוכיח את עילת התביעה מוטל על התובע לפי הכלל: “המוציא מחברו עליו הראיהיי.
בענייננו, שורה של תהיות כמפורט לעיל אינן מאפשרות לקבוע כי התובע הרים את הנטל
המוטל עליו, להוכיח כי מכשול שבאחריות העירייה לסלקו, הוא שגרם לתאונה.
את המשקל העיקרי ראוי לתת להודעה הראשונית והספונטאנית של העד האובייקטיבי
חאלאק למגן דוד אדום, כי מדובר באופנוע שעף כיוון שעלה על השוליים.
גם אם העד חאלאק לא יכול היה לשלול בעדותו כי היה חפץ על הכביש, סברתו על יסוד מה
שראה נראית הגיונית יותר מסברת החפץ והיא מתיישבת עם ראיות אחרות.
אימרה ספונטאנית זו, של מי שנסע רק 20 מ’ אחרי האופנוע, משתלבת עם העובדה שמדובר
ברוכב אופנוע חדש יחסית, שקיבל את רשיונו רק שנה קודם לכן, ולכן ייתכן שלא הצליח
יילקחת את הסיבוביי.
העובדה שחאלאק עבר את מקום התאונה וחנה מעט לאחר מכן, ולא ראה כל חפץ על הכביש,
מחזקת את סבירות גרסה זו.
סברה זו של חאלאק משתלבת גם עם העובדה שהרכב לא בוטח בביטוח חובה ולכן נעשה
נסיון לאתר גורם אחראי.
אפשרות זו נתמכת אפילו ע”י טענתו של אבוטבול כי האופנוע נסע כ- 20 סיימ מהשוליים.
העובדה שעד מרכזי, שלומי שוקרון, סירב לבוא להעיד, ולפתע אותר 10 ימים טרם הדיון עד
חליפי, למרות שכבר ביום האירוע העביר לטענתו תמונות חשובות, מחלישה גם היא את
הגרסה הנגדית בדבר חפץ שהיה מונח על הכביש.
41. ויודגש בית המשפט איננו קובע פוזיטיבית כי התובע והעד אבוטבול לא אמרו אמת. כל
שנקבע הוא, כי לפי מאזן ההסתברויות, ולנוכח הנטל המוטל על התובע, סביר יותר שהתאונה
לא נגרמה בשל חפץ שהיה מונח על הכביש.
17 מתוך 19
1
2
3
4
5
6
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
שראל
בתי המשפט
42. בעניין אחר קבע כב’ השופט ג’ובראן: “ההכרעה קשה היא, קשה מנשוא. יש בה התחבטות,
התלבטות ושאלות רבות מטרידות את מנוחתנו… …לא ניתנו בידינו כוחות-על ובטח שלא
כוחות נבואה. הננו שופטים בשר ודם וכל שיש בידנו הוא החוק, ההלכה הפסוקה, השכל
הישר, שיקול דעתנו השיפוטי בהתאם לעובדות שנפרסו לפנינו, וצו המצפון.” (דנייא
1892/11 היועץ המשפטי לממשלה נ’ פלונית, פייד סד(3) 356 (2011)).
ברור שאין דין הכרעה בסוגיה הרת גורל בה דן כב’ השופט ג’ובראן של אימוץ קטינה, כדין
הכרעה בסוגיה נזיקית, הן סוגיה משפטית של ייחוד העילה, הן סוגיה עובדתית של גרסה נגד
גרסה. עם זאת, הנטל המוטל על בית המשפט להכריע גם במקרי גבול הוא אכן נטל כבד,
אולם אין השופט רשאי להיבטל ממנו.
43. בנסיבות אלה, אין מנוס מדחיית התביעה.
44. למעלה מן הצורך יצויין, כי אם היה נקבע שהנטל הורם לגבי כיסוי מעביר המים שהיה מונח
על הכביש, היתה נקבעת אחריות לעירייה חרף הפסיקה שהוגשה ע”י העירייה לגבי כתם שמן,
אולם היה נקבע אשם תורם משמעותי של כ- 35% לנוכח העובדה שהתובע נסע עם האופנוע
בסיבוב בעייתי בחשיכה כ- 20 סיימ מהשוליים ולא הבחין בחפץ כה גדול שהיה מונח על
הכביש. לנוכח גילו הצעיר של התובע, אם כך היה נקבע, היה החישוב לגבי הפסדי שכר נערך
לפי השכר הממוצע במשק, אולם לנוכח הפגיעה המינורית בהשתכרותו, כאשר הוא עובד היום
על שופל ללא פגיעה של ממש, היה החישוב נערך רק לפי שליש מחישוב אקטוארי מלא.
45. התביעה נדחית אפוא. התובע ישלם הוצאות הנתבעת באופן מינורי בסך 5,000 ₪ בלבד.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.
זכות ערעור בתוך 60 יום לבית המשפט המחוזי.
ניתנה היום, ט”ז סיוון תשפ”ג, 05 יוני 2023, בהעדר הצדדים.
18 מתוך 19
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
שראל
בתי המשפט
19 מתוך 19
Hr
אור אדם, שופט בכיר
1
2
.7
.9
שראל
בתי המשפט
הסוגיה המשפטית
אין מחלוקת כי מי שקמה לו עילת תביעה לפי חוק הפלתייד מנוע מהגשת תביעה לפי הפקודה,
שכן סעיף 8 (א) לחוק הפלתייד קובע: “מי שתאונת דרכים מקנה לו עילת תביעה על פי חוק
זה……לא תהיה לו עילת תביעה על פי פקודת הנזיקין בשל נזק גוף…”.
יש להכריע אפוא, אם לתובע קמה עילת תביעה לפי חוק הפלתייד.
8. אין מחלוקת כי האופנוע לא היה מבוטח, ולכן אין מבטחת שניתן לתבוע אותה בדרך הרגילה
לפי חוק הפלתייד. הסוגיה שבמחלוקת היא אפוא, אם לתובע עילת תביעה כנגד קרנית, לפי
סעיף 12 (א) (2) הקובע חבות של קרנית לפיצוי לפי חוק הפלתייד אם ייאין לנוהג ביטוח לפי
פקודת הביטוח או שהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה…”.
סעיף 7 (5) לחוק הפלתייד קובע חריג לפיו כי מי שנהג ברכב ללא ביטוח איננו זכאי לפיצויים.
הסעיף הרלוונטי, לפיו ייקבע אם יש לתובע עילת תביעה עייפ חוק הפלתייד הוא סעיף לאי
לחוק הפלתייד, המהווה חריג לחריג שבסעיף 7(5) לחוק, אשר קובע: יעל אף האמור בסעיף
7(5), מי שנפגע כשנהג ברכב בהיתר מאת בעליו או מאת המחזיק בו, ללא ביטוח לפי פקודת
הביטוח, או כשהביטוח אינו מכסה את שימושו ברכב, והוא לא ידע על כך ובנסיבות העניין
גם לא היה סביר שיידע, יהא זכאי לתבוע פיצויים מן הקרן כפי שזכאי לכך נפגע לפי סעיף
….(1)12
הסוגיה שבמחלוקת היא אפוא, אם סעיף 7א’ לחוק הפלתייד חל על התובע ומקים לו עילת
תביעה נגד קרנית, באופן המונע ממנו לתבוע לפי פקודת הנזיקין. בסוגיה זו, שני הצדדים
הביאו אזכורי פסיקה, כל צד לפי שיטתו, ונראה כי טרם נתגבשה הלכה ברורה בעניין.
הנתבעת טענה, כי לשונו של סעיף 7א’ לחוק מחייבת תחולה על המקרה שלפנינו, ומקימה
לתובע עילת תביעה נגד קרנית, עילה שהתובע לא ניצל, רק בגלל שאז קרנית היתה חוזרת
בתביעת שיפוי לפי סעיף 9 (א)(3) לחוק הפלתייד, אל בעל הרכב שלא ביטח אותו, אביו של
התובע.
התובע טען, במעין “הפוך על הפוך”, שאין לו עילה לפי חוק הפלתייד, שכן (בניגוד לעדותו)
כמחזיק היחיד בקטנוע, בלתי סביר שלא ידע או היה עליו לדעת שאין לאופנוע ביטוח.
3 מתוך 19
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
שראל
בתי המשפט
מכאן שכדי לתת לתובע עילה נגד העירייה, יש הכרח לקבוע כי נפל פגם בהתנהגותו של התובע,
זאת בניגוד לעדותו.
10. מנוסחו של סעיף 7א’ לחוק הפלתייד עולה כי על מנת שהסעיף יחול, תקום לתובע עילה לפי
חוק הפלת’יד ותישלל האפשרות לתביעה לפי הפקודה, יש להוכיח שלושה תנאים:
ראשית, כי התובע נהג ברכב בהיתר מאת הבעלים או המחזיק.
שנית, כי התובע לא ידע כי לרכב אין ביטוח או ביטוח מספק לפי פקודת הביטוח (מבחן
סובייקטיבי(.
שלישית, כי בנסיבות העניין, גם לא היה סביר שהתובע יידע כי אין ביטוח לרכב או שאין לו
ביטוח מספק (מבחן אובייקטיבי).
11. אין מחלוקת לגבי קיומו של התנאי השני – מבחינה סובייקטיבית התובע סמך על אביו כי
ביטח את האופנוע בביטוח חובה, ולא ידע כי הביטוח לא חודש.
אשר לתנאי הראשון – נטען עייי בייכ התובע כי התובע הוא למעשה ייהמחזיקיי באופנוע, ולכן
לא יכול לקבל היתר מהבעלים או המחזיק.
אשר לתנאי השלישי – נטען עייי בייכ התובע כי התובע כמחזיק ונהג יחיד באופנוע חייב לברר
קיומו של ביטוח. בנסיבות אלה, לא ניתן לטעון לגביו כי לא סביר שידע על העדר ביטוח.
12. שני הצדדים הגישו פסיקה התומכת בטענתם, ונראה כי הסוגיה טרם הוכרעה בפסיקה באופן
סופי :
א.
13. פסיקה התומכת בתחולת ס’ לא’ לחוק הפלת’יד על המקרה
בעניין עבדאלולי (ע”א 8380/03 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ’ סאמר
עבדאלולי (08.12.2005)), מדובר היה בניזוק קרוב משפחה של בעל הטרקטור, שקיבל
את מפתחות הטרקטור מאשת בעל הטרקטור. אשר לדרישה שעניינה סבירות אי
הידיעה על העדר ביטוח, נקבע כי סעיף 7א’ פורש בפסיקה בהרחבה, כך שהוא יחול
על מצבים בהם על רקע קרבה מיוחדת בין מי שנפגע, אשר נהג ברכב בהיתר, לבין מי
שאיפשר לו לנהוג ברכב, נמנע הנפגע מבדיקת קיומו של כיסוי ביטוחי. בית המשפט
ציין, כי הנחה סבירה היא כי קרבה משפחתית והיכרות רבת שנים ייתרו בעיני הנפגע
4 מתוך 19
1
2
3
4
5
6
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
ג.
שראל
בעניין סבן (רע”א 35679/97 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ’ משה סבן
(24.03.1998)), היה מדובר בעובד שנסע ברכב המעביד שלא היה לו ביטוח חובה.
נקבע כי מאחר שהועמד לרשותו של העובד קטנוע, ולא נאמר לו שבפוליסת הביטוח
נרשמו שמות של נהגים אחרים – ‘
– יש לנפגע עילת תביעה נגד קרנית, שכן הנפגע לא
ידע ולא היה סביר שידע, כי הבטוח שנעשה, אינו מכסה אותו.
בתי המשפט
בעניין פיודור (תייא (מח’ חי’) 11825-06-14 פלוני נ’ רוסטיסל פיז פיודור
(30.08.2018)), היה מדובר בניזוק שנטל את רכב אחיו, אשר במועד התאונה לא היה
מבוטח בביטוח חובה תקף. נקבע כי פרשנות סעיף לאי איננה מוגבלת לאבחנות
פורמליות, והיא באה לברר את המצב הקונקרטי, בהתייחס לתכלית החקיקה של
חוק הפלתייד. לכן, מי שנהג בהיתר, והוא חף מידיעה לגבי העדר הכיסוי הביטוחי
ובנסיבות העניין גם לא היה סביר שידע על כך – זכאי לתבוע פיצויים מקרנית.
ד.
את הצורך לחקור ולבדוק בזמן אמת את שאלת קיומו של הכיסוי הביטוחי. אך סביר
הוא בנסיבות כי משביקש המשיב לשאול את הרכב ממשפחת קרובו, נמנע מבירור
מפורש של הכיסוי הביטוחי לרכב בו נסעף ובנסיבות אלה, קמה לניזוק עילת תביעה
נגד קרנית.
ה.
בעניין אברמוביץ’ (ת”א (מח’ חי’) 40221-04-13 אופיר אברמוביץ נ’ לאון קמנקר
(13.03.2017)), מדובר היה, כמו בענייננו, בבן שנטל אופנוע של אביו כאשר היה
משוכנע כי האב ביטח את האופנוע. בית המשפט מצא כי קמה עילת תביעה נגד קרנית
וקבע כי במקרה שקיימים יחסים מיוחדים כגון יחסי עובד מעביד, או ידידות אמיצה,
ובוודאי שניתן לומר זאת גם ביחסי משפחה בין אב ובנו, היחסים מקימים חזקה כי
סביר מצד הנפגע להימנע מלערוך בירור בשאלת קיומו של כיסוי ביטוחי. בנסיבות
אלה, קמה עילת תביעה נגד קרנית ונדחתה התביעה לפי הפקודה.
בעניין פלונים (תייא (מח’ חיי) 3244-07-19 פלונים נ’ קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות
דרכים (11.05.2021)), תבע עובד שנפגע במסגרת עבודתו על משאית המעביד שלא
בוטחה בתעודת ביטוח חובה.
5 מתוך 19
1
2
3
4
5
6
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
ו.
שראל
א.
בתי המשפט
גם שם כמו בענייננו, נטען כי הנפגע היה יימחזיקי של המשאית, ולכן לא יוכל ליהנות
מהחריג שבסעיף 7א’ לחוק. בית המשפט ציין שקרנית לא הוכיחה שהנפגע היה
יימחזיקיי במשאית של המעביד, ובנוסף לכך, אם יתר הנסיבות שבסעיף לאי
מתקיימות, היינו הוא לא ידע ולא סביר שידע שאין ביטוח, כי אז חל לגביו חוק
הפלתייד, שכן יחסי קרבה מיוחדים בין הנוהג לבין מתיר השימוש ברכב, מקימים
חזקה או הנחה בדבר סבירות ההימנעות מלחקור ולדרוש באשר לקיומו של ביטוח
תקף המכסה את השימוש ברכב.
בעניין פלוני (ת”א (שלי הרצי) 59452-11-15 פלוני נ’ קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונת
דרכים (21.08.2020) מדובר היה בעובד שנהג ברכב של מעבידו שלא היה מבוטח
בביטוח חובה, והניזוק תבע הן את קרנית לפי חוק הפלת”יד והן את המזיק לפי
הפקודה. מדובר היה בירכב צמודיי שקיבל הניזוק ממעבידו. מדובר היה ברכב
ששימש את העובד במשך שלוש שנים כרכב צמוד גם לצרכיו הפרטיים, אולם הביטוח
שולם ע”י המעביד והתובע הניזוק לא טיפל מעולם בעניין הביטוחי, ולא ידע כי פג
תוקפה של הפוליסה כמה ימים טרם התאונה. נקבע כי בהתקיים יחסי עובד ומעביד,
לנוכח השימוש ארוך הזמן כשהמעביד דואג תמיד לביטוח, לא היה מוטל על התובע
נטל לוודא קיומו של ביטוח חובה (פסקאות 72 – 81 לפסהייד).
אשר לטענה כי התובע הוא למעשה היימחזיקיי ברכב ולכן איננו יכול לחסות תחת
החריג שבסעיף 7אי, נפסק כי התובע עשה שימוש ברכב בהרשאה ממעבידו, ולכן
החזקתו ברכב היא מוגבלת. מכיוון שלא דבק רבב מוסרי בהתנהגותו, יש מקום
לקבוע כי קמה לו זכות תביעה נגד קרנית, והתביעה נגד המזיק נדחתה מכוח ייחוד
העילה (פסקאות 82 – 88 לפסה”יד).
14. פסיקה השוללת את תחולת ס’ לא’ לחוק הפלת’יד על המקרה
בעניין שטרן (ת”א (מח’ חי’) 536/04 שטרן אלעד נ’ קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות
דרכים (04.06.2006)), היה מדובר בדומה לענייננו, באב שקנה רכב לבנו. האב הוא זה
שדאג לבטח את הרכב, לשלם אגרת רישוי שנתית וכן לתחזוקת הרכב. הבן לא היה
מעורב בכל הנוגע לביטוח הרכב ולא התעניין בכך כי סמך על אביו כמי שמטפל באופן
6 מתוך 19
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
ב.
ג.
שראל
בתי המשפט
בלעדי בעניין זה.
בית המשפט דחה את התביעה נגד קרנית. נקבע כי אין לעודד מתן פיצוי למי שלא
טרח לוודא אם יש כיסוי ביטוחי לשימוש במכונית בה הוא נוהג דרך קבע. מכיוון
שהבן הניזוק לא היה משתמש אקראי ברכב, כדוגמת שימוש ברכב של בן המגיע
לחופשה מהצבא, והשתמש בו כמנהג בעלים – היה מוטל עליו נטל לוודא קיומו של
ביטוח חובה. בנסיבות אלה, מתן פיצוי לתובע על פי הסייג הקבוע בסעיף 7א לחוק,
אינו תואם את התכלית החקיקתית בקביעת סטנדרט להתנהגות סבירה וראוייה
מכל נהג בכל הנוגע לבדיקת הכיסוי הביטוחי (פסקה 17 לפסהייד).
בעניין פלוני (תייא (מח’ תייא) 59508-08-18 פלוני נ’ קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונת
דרכים (15.02.2023)) נדחתה התביעה נגד קרנית לאחר שנקבע עובדתית כי התובע
ידע על העדר ביטוח, אולם בהערת אגב נקבע, כי מקרה זה צריך שישמש נורת אזהרה
בוהקת לכל רוכבי הקטנועים הצעירים לחשיבות הרבה שמייחסים המחוקק ובתי
המשפט לקיומה של פוליסת ביטוח בת תוקף ולזהירות המתחייבת מבדיקת קיומה
של פוליסה שכזו קודם השימוש באותם כלי רכב, גם כאשר חבר משאיל להם את
הרכב.
בעניין פלוני (ת”א (שלי קריות) 51864-02-18 פלוני נ’ קרנית-קרן לפיצוי נפגעי
תאונת דרכים (12.09.2021)), מדובר היה בקטין שקיבל אופנוע מחבר תחת אופנועו
שהיה בתיקון, וכעבור שבוע ארעה תאונה ונתברר כי האופנוע לא היה מבוטח.
התביעה נגד קרנית נדחתה, ונקבע כי על פי רוב מחזיק ברכב לא יוכל ליהנות מהסייג
שבסעיף 7א’ לחוק הפלתייד, שכן מחזיק דרך קבע ברכב לא יכול לטעון שלא ידע ולא
היתה עליו חובה לדעת כי הרכב היה ללא ביטוח. אשר לסבירות העדר הידיעה, לא
הוכחו יחסי קרבה, אמון או יחסי ידידות, היכולים לבסס חזקה הנוגעת לביטוח, שכן
מדובר בהיכרות שטחית שנמשכה על פני חצי שנה, במהלכה היו מפגשים בודדים
סביב האופנוע המקורי ותיקונו. לפיכך, היה על הניזוק לבדוק ולוודא קיומו של
ביטוח המכסה את השימוש שלו באופנוע.
7 מתוך 19
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
שראל
בתי המשפט
15. סיכום ההלכה
ניכר כי אין פסיקה אחידה בעניין, ונמצאה פסיקה בערכאות נמוכות לכאן ולכאן.
בעניין היותו של התובע יימחזיקיי ברכב שאיננו יכול ליהנות מסייג לאי לחוק הפלתייד, מספר
פסקי דין דחו את טענה זו, גם אם היה המשתמש היחיד או העיקרי ברכב לפרק זמן ממושך
(ת”א (מח’ חיי) 3244-07-19 לעיל ; ת”א (שלי הרצי) 59452-11-15 לעיל), אם כי במקרים אלה
מדובר היה בעובד שנהג ברכב מעבידו. עוד נמצא כי בית המשפט העליון קבע כי כאשר קיבל
אדם טרקטור מקרוב משפחתו, סביר כי לא יבדוק קיומו של ביטוח (ע”א 8380/03 לעיל), כמו
גם אם קיבל רכב מאחיו (ת”א (מח’ חי’) 11825-06-14).
מנגד, הוצגו פסקי דין, לרבות פסק דין אחד כאשר מדובר בבן שקבל רכב מאביו, בהם נקבע
כי משיקולי מדיניות ראוי לדרוש ממחזיק לוודא קיומו של ביטוח חובה, ואם לא עשה כן, לא
יוכל לתבוע את קרנית מכוח הסייג שבסעיף 7א’ לחוק הפלת”ד (תייא (מח’ חי’) 536/04 לעיל
; תייא (מח’ תייא) 59508-08-18).
16. יש מקום אפוא להתחקות אחר תכלית החקיקה.
בעניין פרח (רעייא 2853/96 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ’ דחבור ג’מאל פרח, פייד
נג (1) 680 (1999)), נפסק: “הוראת סעיף לא’ נועדה לתקן עוול שנגרם בהחלתו של החוק
קודם היותה, כאשר בדוגמת המעביד עובד נשללה מן העובד זכות לפיצויים……כשם שלא
נדרוש מעובד לפשפש בכיסו של מעבידו ולנסות לברר אם מונחת בו פוליסת ביטוח, כן לא
נדרוש ממי שהתיר לאחר לנהוג ברכבו אלא שינהג כאדם סביר……רוח החיים של חוק היא
תכליתו, ולא נקבע את תחום פרישתו של חוק עד אם ידענו מה תכליתו, מניין בא ולאן מבקש
הוא להוליכנו…” (פסקה 22 לפסהייד).
בעניין אגמי (ע”א 1777/03 קרנית קרן פיצויים לנפגעי תאונות דרכים נ’ אמיל אגמי
(04.07.2005)), נקבע כך: “סעיף לא’ אינו תוחם עצמו ביחסי עובד-מעביד. גם אין הוא גודר
עצמו ביחסים של ידידות רבת-שנים. סעיף 7א’ דובר בלשון כללית של סבירות, והוא בא
להגשים תכלית שבמהות – תכלית של צדק – לאמור: הימנעות משלילת הפיצוי מאדם שנהג
בהיתר, בלא שהוא, או אדם סביר במקומו, היה יודע כי אין בנמצא ביטוח תקף. אכן, אותם
הטעמים העומדים ביסוד סעיף 7 לחוק הפיצויים – טעמים של “תקנת הציבור” המשולבים
8 מתוך 19
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
שראל
בתי המשפט
בשיקולים של הרתעה כנגד התנהגות פסולה או מסוכנת במודע – הם המבססים גם את
הוראת סעיף לא’, השוללת את שלילת הזכאות מהנוהג הלא מבוטח שהשתמש ברכב בהיתר
מהבעלים, בעודו חף מידיעה סובייקטיבית ואובייקטיבית בדבר היעדר הכיסוי הביטוחי.
זהו הגיונה של ההוראה, והוא המתווה את דרך פרשנותה, לאמור: פרשנות שאיננה מוגבלת
בהבחנות פורמאליות אלא חותרת לבחינת השאלה האם אמנם דבק בנוהג אותו רבב מוסרי
שתקנת הציבור מבקשת למנעו…” (שם, פסקה 18 לפסהייד).
בעניין קליין (ברייע (מח’ תייא) 1716/05 קליין יוסי נ’ נדב שלמה (26.06.2006)), נקבע בהתאם
להלכת אגמי, כי ראוי לפרש את סעיף 7א’ לחוק הפלתייד בפרשנות החותרת לבחינת השאלה
האם דבק בנוהג אותו רבב מוסרי שתקנת הציבור מבקשת למנעו. בעניין קליין, אף שמדובר
בעובד ניזוק, נקבע כי אם חשד שלמכונית אין ביטוח, היתה עליו חובה לברר את העניין.
17. נמצא אפוא, כי פרשנות תכליתית של סעיף 7א’ לחוק הפלתייד, לתקן עוול כלפי משתמש ברכב
שלא היה מודע להעדר ביטוח ולא אמור להיות מודע לכך.
כפי שקבע כב’ השופט ריבלין בעניין אגמי, הסעיף אינו מוגבל ליחסי עובד-מעביד. הוא נועד
למנוע את שלילת הפיצוי מאדם שנהג בהיתר, בלי שנפל פגם בהתנהגותו, כאשר שומה לשקול
טעמים של ייתקנת הציבורי המשולבים בשיקולים של הרתעה כנגד התנהגות פסולה או
מסוכנת, שתשלול את הזכאות עייפ חוק הפלתייד, היינו יש לבחון אם דבק בנוהג ירבב מוסרייי
שתקנת הציבור מבקשת למנעו.
18. הנטל להוכחת תנאי סעיף 7א’ לחוק הפלת”ד –
התובע הפנה לכמה פסקי דין בהם נקבע, שהנטל להוכחת התנאים הקבועים בסעיף 7א’ לחוק,
המהווה חריג לחריג שבסעיף 7(5) לחוק, מוטל על הטוען לקיומו (תייא (שלי חיי) 11597-12-17
אייא נ’ קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (16.01.2023), פסקה 23 לפסהייד ; עייא (מח’
חיי) 16468-03-19 פלוני נ’ פלוני (30.06.2019); ע”א (מח’ חי’) 14184-05-16 פלוני נ’ כרים
עבד אל ג’ואד (30.11.2016)).
דא עקא, בכל הפסיקה האמורה, הנתבעת היתה קרנית, היא זו שטענה לאי תחולה של סעיף
לאי לחוק, ולכן בספק אם קביעה זו חלה גם כאשר התובע הוא הטוען לאי תחולה של הסעיף.
9 מתוך 19
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
19. מן הכלל אל הפרט
לנוכח הפסיקה שפורטה לעיל, והקווים המנחים שנקבעו בהלכת אגמי, באופן אירוני על מנת
להקנות לתובע עילת תביעה לפי הפקודה נגד העירייה, על בית המשפט לקבוע כי קיים פגם
בהתנהגותו. אם ייקבע כי לא נפל רבב בהתנהלותו של התובע, אז לפי הפסיקה קמה לו עילת
תביעה נגד קרנית, ולאור כלל ייחוד העילה, אין מנוס מדחיית התביעה נגד העירייה.
א.
שראל
20. כמפורט לעיל, סעיף 7א’ לחוק הפלתייד מחייב שלושה תנאים: נהיגה בהיתר מבעל הרכב או
המחזיק, העדר ידיעה סובייקטיבית על העדר ביטוח, והעדר ידיעה אובייקטיבית
ונורמטיבית, היינו כי לא היה סביר שידע על העדר ביטוח.
ב.
בתי המשפט
ג.
אשר לתנאי השני – התובע עצמו העיד שלא נפל רבב בהתנהגותו: הוא העיד כי אביו
היה מבטח את הרכב דרך קבע, הוא העיד כי היה משוכנע כי האב חידש את הביטוח,
ואם היה לו ספק בעניין, לא היה עולה על הרכב. אני מאמין לתובע כי סובייקטיבית
הוא האמין שאביו חידש את ביטוח החובה, ולא חשד כלל בהעדר ביטוח. ניתן לקבוע
אפוא, כי התובע לא ידע על העדר ביטוח, ואף לא חשד לגבי העדר ביטוח.
אשר לתנאי הראשון – אני דוחה את הטענה שכיוון שהתובע היה המחזיק בקטנוע,
הוא לא יכול ליהנות מהוראות סעיף 7א’ לחוק הפלת”ד. ישנם מקרים לא מעטים
בפסיקה שפורטה, בהם גם למי שמחזיק ברכב דרך קבע, תקום עילת תביעה נגד
קרנית, ואין מדובר רק ביחסי עובד ומעביד. ניתן להעלות על הדעת דוגמאות רבות
בהן גם מי שמשתמש דרך קבע ברכב, עלול לסמוך באופן סביר על אחר שביטח את
הרכב, כפי שניכר בפסיקה שפורטה לעיל. התובע רכב על האופנוע בהיתר מאביו, ולכן
ניתן לקבוע כי התנאי הראשון של נסיעה בהיתר מהבעלים או המחזיק איננו מונע
מהתובע לתבוע את קרנית.
אשר לתנאי השלישי – כאן ההכרעה איננה פשוטה:
מחד גיסא, לא ניתן למצוא רבב בהתנהלות בן אשר עושה שימוש ברכב אביו ומשוכנע
שאביו ביטח את הרכב. התנהלותו של התובע שסמך על האב נראית על פניה סבירה
לחלוטין, גם עייפ חלק נכבד מהפסיקה.
10 מתוך 19
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
