בפני
כב’ השופט פליקס גורודצקי
תובעת
מ.
ע”י עוה”ד מיכל סיני
נגד
נתבע
ד.
ע”י עוה”ד רונית ברנט
החלטה
לפניי תביעה לביטול פסק דין מיום 14.8.2019 במסגרתו אושר על-ידי בית המשפט הסכם ממון עליו חתמו הצדדים (להלן: “הסכם הממון”).
רקע עובדתי רלוונטי
התובעת והנתבע (להלן: “הצדדים”) התגרשו זמ”ז ביום 00.00.2019 בבית הדין הרבני.
לאחר הגירושין ערכו הצדדים הסכם גירושין כולל מיום 14.8.2019, אשר אושר בבית הדין הרבני ביום 22.8.2019 (להלן: “הסכם הגירושין”).
במסגרת הסכם הגירושין נקבע, בין היתר, כדלהלן:
“[…] בית המגורים המשותף
1. מוסכם על הצדדים כי בתמורה להעברת חלקה של האישה בבית על שם הבעל ישלם הבעל לאישה סך של 1,500,000 ₪ (מיליון וחצי) (להלן: “התמורה”)
2. […]
3. […]
4. התמורה תשולם לאישה עד ולא יאוחר מיום 1.11.2019 [במקור נרשם 1.9.2019 והמועד תוקן בכתב יד ובחתימת הצדדים – פ”ג] וכנגד העברת כל המסמכים נדרשים מאת האישה לידי האב או בא כוחו לצורך העברת הזכויות בדירה על שם האב.”
ביום 22.8.2019 – דהיינו בו ביום – הגישו הצדדים את הסכם הממון לאישור בית המשפט, שאף הוא נחתם ביניהם ביום 14.8.2019.
במסגרת הסכם הממון נקבע, בין היתר, כדלהלן:
“[…] ב. הסדרים רכושיים
כחלק מאיזון המשאבים בין הצדדים בין הצדדים יעביר האב לאם סך של 460,000 ₪ ב-102 תשלומים חודשיים עוקבים ורצופים, שווים ללא כל הצמדה ו/או ריבית בסך 4,510 ₪ לחודש החל מיום 5.10.19 [במקור נרשם 5.9.2019 והמועד תוקן בכתב יד ובחתימת הצדדים – פ”ג], וזאת בנוסף לסך של 1,500,000 ₪ שהאב התחייב להעביר לאישה כנגד זכויותיה בדירה…”
עיקר טענות התובעת
הסכם הממון התייחס לעניינים הכספיים הקשורים לדירת הצדדים ברחוב *** ב*** (להלן: “הדירה”) בלבד.
הלכה למעשה הסכם הממון מבטל את כל המוסכם בין הצדדים בעניין הדירה בהסכם הגירושין או כל הסכם שקדם לו.
על-פי הסכם הממון היה על הנתבע להעביר לתובעת את התמורה בגין חלקה בדירה בסך של 1.5 מיליון ₪ במזומן עד לחודש אוגוסט 2019 והיתרה בסך של 460,000 ₪ כפי שצוין בהסכם הממון.
הנתבע לא מילא את חלקו העיקרי והפר הפרה יסודית של הסכם הממון ויש לבטלו.
עיקר טענות הנתבע
בין הצדדים קיימים מספר הסכמים כדלהלן:
הסכם מיום 6.3.2010 עליו חתמו הצדדים מבלי שהסכם זה אושר וקיבל תוקף של פסק דין;
הסכם הגירושין;
הסכם הממון;
הסכם בעל-פה (להלן: “ההסכם בעל-פה”) באשר לדרך בה ישולם הסך של 460,000 ₪ בהתאם להסכם הממון.
הנתבע שילם סך של 500,000 ₪ באמצעות העברה בנקאית והוא העביר ומעביר לתובעת כספים מדי חודש בהתאם להסכם בעל-פה.
הסכמה דיונית
בדיון שהתקיים ביום 9.9.2024 הסכימו הצדדים כי המחלוקת בה יש להכריע הינה האם הסכם הממון מבטל את הסכם הגירושין, כאשר מחלוקת זו הינה מחלוקת משפטית והיא תוכרע על יסוד המסמכים המצויים בתיק בית המשפט.
הכרעה
סעיף 2(א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל”ג–1973 (להלן: “החוק”) קובע:
2. (א) הסכם ממון טעון אישור בית המשפט לעניני משפחה (להלן – בית המשפט) או בית הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג (להלן – בית הדין), וכן טעון שינוי של הסכם כזה אישור כאמור.
סעיף 2(א) לחוק אומנם מתייחס לשינוי של הסכם ממון ולא ביטול, אך נקבע בפסיקה כי כפי ששינוי טעון כתב ואישור בית משפט, כך גם ביטול של הסכם ממון וזאת מקל וחומר ראו: תלה”מ 37072-11-20 פלונית נ’ פלוני (21.2.2024) וההפניות שם.
אם כן, ביטול של הסכם ממון חייב להיות בכתב.
למעשה ניתן היה לבוא ולומר כי עריכת הסכם הממון ואישורו על-ידי בית המשפט יש בהם כדי למלא אחר דרישת סעיף 2(א) לחוק ואולם עיון בהסכם הממון מוביל למסקנה כי לא היה בכוונת הצדדים לבטל את הסכם הגירושין, אלא להוסיף עליו. ההוספה באה לידי ביטוי כדלהלן: “…וזאת בנוסף [ההדגשה אינה במקור – פ”ג] לסך של 1,500,000 ₪ שהאב התחייב להעביר לאישה כנגד זכויותיה בדירה…”, קרי נוסף על הסך של 1,500,000 ₪ שהיה על הנתבע לשלם לתובעת בגין הדירה (בהתאם להסכם הגירושין) נוסף סך של 460,000 ₪.
הדבר נלמד מלשון ההסכם ראו: ת”א (י-ם) 18673-08-22 ח’ורי נ’ מנדר (31.8.2022) שם נקבע:
9. עוד עובר לתיקון 2 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל”ג-1973 (להלן: “חוק החוזים”) בשנת 2011 (ס”ח תשע”א 2273 (26.01.11) 202), בו נקבע במפורש בסעיף 25(א), כי: “חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו”, הייתה לשון החוזה הכלי הפרשני הראשון במעלה. אכן, בעניין אפרופים (ע”א 4628/93 מדינת ישראל נ’ אפרופים שיכון וייזום (1991) בע”מ, פ”ד מט(2) 265 (1995) נקבע, כי בית משפט, בבואו לפרש חוזה ועל מנת להגשים את התכלית המונחת ביסודו, אינו כבול בלשון החוזה. אולם, גם על פי הלכת אפרופים, “לשון הטקסט היא נקודת המוצא של הפרשנות, והיא התוחמת את גבולות הפירוש (ע”א 2553/01 ארגון מגדלי ירקות – אגודה חקלאית שיתופית בע”מ נ’ מדינת ישראל, פ”ד נט(5) 481 (2005)). בית המשפט אף קבע כי “על אף כללי הפרשנות שנקבעו בהלכת אפרופים ובהלכת ארגון מגדלי הירקות, מן הראוי כי במקום בו לשון ההסכם היא ברורה וחד משמעית, יש ליתן לה משקל מכריע פרשנות ההסכם (ע”א 5856/06 לוי נ’ נורקייט בע”מ [פורסם בנבו] (28.01.08); ע”א 8836/07 בלמורל השקעות בע”מ נ’ כהן [פורסם בנבו] (23.02.11)).
10. הנה כי כן, על פירוש ההסכם יש ללמוד אפוא, בראש ובראשונה מלשונו, ורק אם לשון החוזה אינה ברורה, יש לפנות למקורות חיצוניים, כגון נסיבות כריתת החוזה, והדבר נכון בוודאי נוכח לשון חוק החוזים כיום.”
יצוין גם כי בסעיף 7 להסכם הצדדים ביקשו לאשר את ההסכם הממון ולתת לו תוקף של פסק דין ולא ביקשו לבטל את הסכם הגירושין.
עוד יצוין כי במעמד אישור הסכם הממון בפני בית המשפט התנהל שיח בין בית המשפט לבין הצדדים, לרבות ביחס לסך של 460,000 ₪ והצדדים לא הודיעו לבית המשפט על כוונתם לבטל את הסכם הגירושין.
במילים אחרות, אין כל אינדיקציה שלא לומר ראיה לכוונת הצדדים לבטל את הסכם הגירושין.
כפועל יוצא, אני קובע כי הסכם הממון לא ביטל את הסכם הגירושין.
לכאורה נראה כי לאור ההסכמה הדיונית, החלטה זו מסיימת את בירור ההליך וככל שלא תוגש התנגדות עניינית בהיקף שלא יעלה על עמוד, בתוך 5 ימים, ההליך ייסגר ללא החלטה נוספת, תוך שלכל צד תישמר הזכות לטעון את טענותיו בעתיד.
ת.פ. מזכירות.
ניתנה היום, ז’ אלול תשפ”ד, 10 ספטמבר 2024, בהעדר הצדדים.
