בפני
כב’ השופט פליקס גורודצקי
תובע
ח. צ.
ע”י ב”כ עוה”ד דוד הולשטיין
נגד
נתבעת
ג. צ.
ע”י ב”כ עוה”ד אתי גוהר
החלטה
לפניי תביעה לאיזון משאבים ופירוק שיתוף.
רקע עובדתי רלוונטי
התובע והנתבעת (להלן: “הצדדים”) נישאו זל”ז כדמו”י ביום 4.11.1980.
כנובע מקשר הנישואין, נולדו לצדדים 4 ילדים, שכיום כבר בגירים.
הצדדים הם בני 70 לערך. התובע פרש לגמלאות מעבודתו כxxxxx והוא עוסק היום בxxxxx והנתבעת עסקה בעבר בתחום xxxxx ופרשה לגמלאות.
הצדדים טרם התגרשו.
הליכים קודמים בעניינם של הצדדים
ביום 24.10.2021 הגיש התובע תביעה רכושית כנגד הנתבעת במסגרת תלה”מ 56660-10-21. הנתבעת הגישה בקשה לסילוק על הסף אשר בגדרה טענה, בין היתר, כי בין הצדדים נחתם ביום 10.5.2001 הסכם גירושין שאושר וקיבל בו ביום תוקף של פסק דין (להלן: “ההסכם משנת 2001”). בקשתה התקבלה במסגרת פסק דין מיום 15.3.2022.
ביום 3.7.2022 במסגרת תה”ס 881-07-22, הגיש התובע תביעה לביטול ההסכם משנת 2001 (להלן: “ההליך הקודם”). לאחר ניהול ישיבת הוכחות בהליך הקודם, הצדדים הגיעו להסכמות כדלהלן:
“הצדדים: מוסכם בינינו כי ייקבע שההסכם מיום 18.5.2001 [צ.ל. 10.5.2001 – פ”ג] שאושר וקיבל תוקף של פסק דין ביום 10.5.2021 בתמ”ש 7631-01 מבוטל כאשר אין בביטול ההסכם כדי למנוע מי מהצדדים לטעון לשיתוף כלכלי שהמשיך להתקיים לאחר אישור ההסכם או להפרדה כלכלית שהתחוללה בין הצדדים לאחר אישור ההסכם. אין בהסכמה זו כדי למנוי [צ.ל. למנוע – פ”ג] מי מהצדדים לטעון בעניין מועד הקרע כאשר שאלת הוצאות משפט בגין הליך זה תדון בהליך רכושי חדש ככל שזה ייפתח על ידי מי מהצדדים. הפרוטוקול בהליך זה יהווה אחת הראיות בהליך רכושי חדש ככל שזה ייפתח על ידי מי מהצדדים”.
ביום 25.2.24 הגיש התובע תביעה לאיזון משאבים ופירוק שיתוף – היא התביעה שלפניי.
עיקרי טענות התובע
התובע הקדיש את כל מרצו לטובת התא המשפחתי, כאשר במשך 40 שנות הנישואין, הפקיד את הכנסותיו לחשבון הבנק המשותף (להלן: “החשבון המשותף”), אשר ממנו שולמו הוצאות המשפחה, כגון משכנתה, מזון, ביגוד והנעלה, חשמל, תקשורת, בריאות, רכישת רכב לנתבעת ומיטלטלין, או שמסר את ההכנסות לנתבעת במזומן.
מנגד, הנתבעת הפקידה את הכנסתה לחשבונה הפרטי והשתתפה במעט מהוצאות הבית, כגון מים, מסי ישוב, ארנונה וחינוך.
לאחר כ-20 שנות נישואין, הצדדים חתמו על ההסכם משנת 2001 אשר בוטל בהתנהגות, כשהצדדים כלל לא התגרשו, והמשיכו להתגורר יחד במשך 20 שנים נוספות, אשר במהלכן ניהלו משק בית משותף וגידלו יחד את ילדיהם המשותפים.
בשנת 2009 הצדדים מכרו דירה שרכשו להשקעה (להלן: “דירת ההשקעה”) תמורת סך של 900,000 ₪, אשר הופקד לחשבון המשותף ואשר שימש את הצדדים להוצאותיהם עד למועד פרידתם בשנת 2020.
הכנסות שהתקבלו הן מהשכרת דירת ההשקעה בטרם נמכרה והן מיחידת הדיור (להלן: יחידת הדיור”) הנמצאת בבית הצדדים (להלן: “הבית”), הופקדו לחשבון המשותף.
ביום 5.5.2020 הנתבעת עזבה את הבית.
בעת הפרידה, נותר בחשבון המשותף פיקדון בסך של 130,000 ₪, המהווה את יתרת כספי מכר דירת ההשקעה, אותו החליטו הצדדים לחלק ביניהם.
ביום 26.7.2020 נפגשו הצדדים בסניף הבנק, שבו התנהל החשבון המשותף במטרה לממש את ההסכמה שהושגה ביניהם. במהלך הפגישה, חתמו על “פתק” (להלן: “ההסכם משנת 2020”). ההסכם משנת 2020 נחתם על-פי דרישת הנתבעת, אשר ביקשה לקבל אישור כי כל האחריות לגבי החשבון המשותף תחול מאותו היום על התובע בלבד, וכן כי לא תהא יותר התחשבנות בין הצדדים בנוגע לכספי מכר דירת ההשקעה. כמו כן הוסכם כי הבית לא יימכר אלא יושכר ודמי השכירות יחולקו בחלקים שווים בין הצדדים.
ההסכם משנת 2020 לא אושר על ידי בית המשפט ואין לו תוקף של הסכם ממון. לתובע לא הייתה כל כוונה במסגרת ההסכם משנת 2020 לערוך איזון משאבים כולל, או לוותר על חלקו בזכויותיה הפנסיוניות והכספים של הנתבעת.
במהלך חיי הנישואין, התובע פדה את זכויות הפנסיה ממקום עבודתו לצרכי הבית ולשם גידול הילדים, מה שגרם לכך שקצבת הגמלה שהוא מקבל כיום אינה גבוהה. לעומת זאת, הנתבעת נהנית מפנסיה תקציבית מכובדת, הגבוהה באופן ניכר מפנסיית התובע.
ביום 17.8.2023 הצדדים השכירו את הבית עד ליום 15.8.2025, תמורת דמי שכירות בסך של 7,500 ₪, אשר מתחלקים ביניהם בחלקים שווים.
התובע מתגורר בחלקו התחתון של הבית, ביחידת דיור.
על הבית רובצת משכנתה שנטלו הצדדים לצורך רכישת דירת ההשקעה, וכן משכנתה שנטלו הנתבעת ובנם של הצדדים לצורך רכישת דירה עבורו.
תשלומי המשכנתה בסך של כ-3,000 ₪ לחודש, משולמים על ידי התובע בלבד, בעוד שהנתבעת מסרבת להשתתף בתשלומים אלה, אף שהיא נהנית ממחצית דמי השכירות, שמתקבלים בגין השכרת הבית.
התובע עתר לסעדים כדלהלן:
לפירוק השיתוף בבית ולחלוקת תמורת כספי המכר בחלקים שווים, תוך השבת הכספים ששילם התובע בגין המשכנתה ממועד הקרע.
לאיזון יתרת הזכות שהייתה בחשבון המשותף ובחשבון הבנק של הנתבעת במועד הקרע.
לאיזון שווי של כלי הרכב של הצדדים.
לאיזון זכויות סוציאליות, מכל מין וסוג, שנצברו במועד הקרע.
עיקר טענות הנתבעת
התביעה מוגשת בניגוד להסכם משנת 2020 אשר עליו חתמו הצדדים על-פי דרישת התובע, ובו הוסכם כי כל המחלוקות בנוגע לכספים ולזכויות משותפים, מכל מין וסוג, הסתיימו, למעט עניין הבית.
מזה כ-20 שנים, הצדדים חיים בהפרדה מוחלטת, הן זוגית והן כלכלית, ללא יחסי אישות, ביחד אך לחוד. הצדדים המשיכו להתגורר תחת קורת גג אחת לאור המציאות שכפה התובע על הנתבעת, כאשר סירב בתוקף לעזוב את הבית, בניגוד להסכם משנת 2001, תוך שעמד על סירובו לקיימו חרף בקשותיה החוזרות של הנתבעת.
התובע ניצל את הנתבעת וכפה עליה את המשך המגורים עמו תחת קורת גג אחת, תוך שהוא נהנה מטיפולה המסור בבית ובילדים, בעוד שהוא חי כאדם רווק, המנהל קשרים עם נשים אחרות, ללא כל מחויבות כלפי הנתבעת והמשפחה.
הנתבעת נאלצה להסכים להסדר כלכלי, שבו משתתף התובע בהוצאות הבית והילדים, במקום תשלומי המזונות ובתמורה להמשך מגוריו בבית.
התובע התנהל בחשבון המשותף כאילו היה זה חשבונו הפרטי, תוך השתתפות בהוצאות בלבד, בעוד שיתר הוצאות הבית מומנו על-ידי הנתבעת בהתנהלות כלכלית נפרדת לחלוטין.
התובע הסתיר הסכם נוסף, אשר עליו חתמו הצדדים בשנת 2009 (להלן: “ההסכם משנת 2009”).
לאחר שילדי הצדדים בגרו, הנתבעת סירבה להמשיך ולחיות תחת חיי הכפייה ועזבה את הבית.
זמן קצר לאחר עזיבתה של הנתבעת את הבית, התובע דרש ממנה להסתלק באופן פורמאלי מהחשבון המשותף, וכתנאי לכך, חתמו הצדדים על ההסכם משנת 2020 שלפיו, הסרת הנתבעת מחשבון הבנק המשותף נעשית כנגד סיום כל המחלוקות בין הצדדים בנוגע לכספים וזכויות משותפים, למעט הבית. התובע עמד לקבל סכומי כסף בסך מאות אלפי שקלים בגין החזרי מס, ולכן ביקש לסלק את הנתבעת מהחשבון המשותף.
הסתמכות התובע על ההסכם משנת 2020 מהווה הודאת בעל דין לגבי תוקפו המלא של ההסכם. חתימה על ההסכם משנת 2020 אשר מכיל הוראות זהות לאלה שבהסכם משנת 2009, מוביל למסקנה כי התובע חתם על ההסכם משנת 2020 מתוך הבנה מוחלטת.
ההסכם משנת 2020 אינו הסכם ממון הצופה פני העתיד, אלא הסכם הנוגע ליחסים שוטפים או לעסקה רגילה, והוא תקף אף ללא אישור על פי חוק יחסי ממון.
התובע העלים את כספי התמורה של דירת ההשקעה ועשה בהם שימוש חד צדדי, ללא ידיעת הנתבעת. כספי המכר של דירת ההשקעה, בסך של 900,000 ₪, אכן הופקדו לחשבון המשותף, שנוהל על ידי התובע באופן בלעדי. הצדדים השתמשו בסך של כ-200,000 ₪ מתוך כספי התמורה לצורך פירעון חובות ותיקון ליקויים בבית, בעוד שביתרת הכספים התובע עשה שימוש באורח חד צדדי, ללא ידיעת הנתבעת. הדבר נודע לנתבעת כאשר פקיד הבנק עדכן אותה כי החשבון המשותף מתרוקן.
ההסכם משנת 2020 הוא הסכם מחייב בהתאם לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל”ג–1973 (להלן: “חוק יחסי ממון”), ולחלופין מכוח עיקרון תום הלב, דיני עשיית עושר, השתק ומניעות.
כל המחלוקות הרכושיות הסתיימו עם יציאת הנתבעת מהחשבון המשותף, וכל שנותר הוא פירוק השיתוף בבית.
יש לדחות את טענת התובע כי מועד הקרע הוא מועד עזיבת הנתבעת את הבית, ולקבוע כי מועד הקרע הוא מועד אישור ההסכם משנת 2001.
התובע בגד בנתבעת וניהל מערכות יחסים עם נשים אחרות במשך שנים. התנהגותו היא שהובילה לקרע עמוק בין הצדדים ולחתימה על ההסכם משנת 2001.
לאחר שאושר ההסכם משנת 2001, הצדדים לא שבו לחיות יחד. התובע חי כגבר פנוי, תוך שניהל מערכות יחסים עם נשים אחרות, ללא כל מחויבות כלפי הנתבעת.
התובע פעל למניעת הסדרת גט ולמניעת ביצועו של ההסכם משנת 2001 מן הכוח אל הפועל.
הנתבעת התנהלה מחשבונה הפרטי ומימנה את מרבית הוצאות הבית והילדים, בעוד שהתובע השתמש בחשבון המשותף כאילו היה זה חשבונו הפרטי כאמור לעיל, תוך השתתפות חלקית בהוצאות הבית. מרבית הכנסותיו שימשו אותו להוצאות אישיות ולניהול מערכות עם נשים אחרות.
ההסכם משנת 2009 כולל הסדרה של איזון המשאבים, גירושין וגט, וחתימתו התבצעה במקביל להליך מו”מ שניהלו הצדדים למכירת דירת ההשקעה.
הסכמים יש לכבד, ודי בהסתרת ההסכם משנת 2009 כדי לשמש בסיס לדחיית התביעה.
הנתבעת הסכימה, מטוב לבה ובאופן זמני, למגורים משותפים תחת הפרדת חדרים, והתובע ניצל זאת והפך את ההסדר הזמני לקבוע. במהלך המגורים המשותפים, לא התקיים שיתוף כלכלי בין הצדדים, אלא חלוקה בהוצאות, במקום תשלומי מזונות.
הנתבעת החזיקה בכרטיס אשראי ייעודי של רשת רמי לוי מהחשבון המשותף, אשר שימש אותה לצורך מימון רכישת מזון והוצאות כלכלת הבית. מעבר לכך, התובע לבדו עשה שימוש בלעדי בחשבון המשותף.
הוצאות משמעותיות מומנו על-ידי הצדדים בחלקים שווים, כמו שני שותפים זרים.
ככל שנטלו הלוואות מהחשבון המשותף, הדבר נעשה על-ידי תובע בלבד, ללא ידיעת הנתבעת.
התובע התעקש להמשיך לנהל את עסק xxxxx ההפסדי, בניגוד לרצונה של הנתבעת וחרף התנגדותה.
באופן קבוע הופקדו כספי השכירות בגין השכרת יחידת הדיור לחשבון המשותף, ממנו שולמו תשלומי המשכנתה, כך שכספי השכירות שימשו לכיסוי תשלומי המשכנתה.
הצדדים שיעבדו את הבית כבטוחה למשכנתה שנטל הבן, והוסכם בין הצדדים לדחות את מועד מכירת הבית עד לסילוק המשכנתה של הבן.
לאחר עזיבת הנתבעת את הבית, הוסכם על השכרתו וחלוקת כספי השכירות בחלקים שווים.
ההסכם משנת 2020 הוא הסכם תקף ומחייב, ונוכח הסתלקות הצדדים מהטענות הרכושיות, התביעה נטולה כל יסוד. לחלופין, מועד הקרע הוא מועד אישור ההסכם משנת 2001.
הסכמה דיונית
בקדם משפט שהתקיים ביום 15.7.2024 הסכימו הצדדים כי:
“הצדדים: לאחר שיח נוסף, מוסכם בינינו שבית המשפט יקבע מהו מועד הקרע דהיינו שנת 2001 לשיטתה הנתבעת או 5.5.2020 לטענת התובע ואיזון המשאבים יבוצע במועד בו זה תוך שתינתן התייחסות במסגרת פסק הדין לתוקף של ההסכם משנת 2020, כאשר לטענת הנתבעת ההסכם משנת 2020 הוא הסכם תקף שמסיים את כל המחלוקת בעוד שטענת התובע אין להסכם הזה שום תוקף מכיוון שלא אושר כדין”
(להלן: “ההסכמה הדיונית”).
כפועל יוצא מההסכמה הדיונית, החלטה זו תעסוק בשתי סוגיות כדלהלן:
קביעת מועד הקרע וכפועל יוצא, קביעת תקופת השיתוף – לשיטת התובע, מועד הקרע חל ביום 5.5.2020 – המועד שבו הנתבעת עזבה את הבית ראו: ס’ 45 לכתב התביעה. לשיטת הנתבעת, מועד הקרע חל ביום 10.5.2021 – המועד שבו אושר ההסכם משנת 2001 ראו: ס’ 10, 58 ו-86 לכתב ההגנה.
תוקפו של ההסכם משנת 2020 – לשיטת התובע, להסכם משנת 2020 אין תוקף מחייב, שכן הוא לא אושר כדין על-ידי בית המשפט ראו: פרוט’ הדיון (להלן: “פרוט'”) עמ’ 20 ש’ 8-10, 29-30, התובע לא התכוון במסגרתו לוותר על חלקו בזכויות הנתבעת ראו: פרוט’ עמ’ 20 ש’ 30-32. לשיטת הנתבעת, מדובר בהסכם מחייב, אף שההסכם לא אושר כדין וזאת מכוח ס’ 5 (א) (3) לחוק יחסי ממון, ולחלופין מכוח עקרון תום הלב, דיני עשיית עושר השתק ומניעות ראו: ס’ 7 לכתב ההגנה, פרוט’ עמ’ 25 ש’ 12-13, אשר במסגרתו וויתר התובע “ויתור מפורש” על זכויות הנתבעת ראו: ס’ 1 לכתב ההגנה.
דיון מיום 9.12.2024
בדיון שהתקיים ביום 9.12.2024 (להלן: “הדיון”), נחקרו הצדדים, ובאי כוח הצדדים סיכמו את טיעוניהם בעל-פה.
בתום הדיון נעשה ניסיון להביא את הצדדים להסכמות והוצעו הצעות לסיום ההליך, תוך הבעת דעה לגבי סיכויו, ואולם ניסיון זה לא נשא פרי.
הכרעה
לאחר עיון במלוא התשתית העובדתית והראייתית, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את עמדת התובע ביחס לשתי הסוגיות שבמחלוקת.
קביעת מועד הקרע
על-פי הפסיקה, “מועד זה הוא המועד שבו מפסיקים בני-זוג לנהל קופה משותפת ושממנו ואילך הם נוהגים לפי הכלל של “שלי-שלי ושלך-שלך” – ראו: ע”א 809/90 לידאי נ’ לידאי, פ”ד מו(1) 602 (1992) (להלן: “פסק דין לידאי”). יצוין כי פסק דין לידאי דן בבני זוג, שלגביהם לא חל חוק יחסי ממון, ואולם העיקרון שנקבע בו יפה ונכון גם ביחס לבני זוג שעליהם חלות הוראות חוק יחסי ממון – ראו: תלה”מ 39735-12-19 פלונית נ’ פלוני (14.10.2022).
בעת קביעת מועד הקרע, המטרה היא לאתר את נקודת הזמן, שבה הפסיקו בני הזוג לנהל קופה משותפת, ומועד זה הוא הקובע כי תמו יחסי השיתוף בין הצדדים – ראו: תלה”מ 34713-04-20 א.ב. נ’ ש.ב. (7.2.2023).
הנתבעת טענה בסיכומים כי ייתכנו מספר מישורים למועד הקרע: ” … קרע זוגי , כלכלי, וקרע פיזי וזה היה היציאה מהבית. לבית משפט יש את השיקול לבחון את הדברים לכל מקרה וגופו” – ראו: פרוט’ עמ’ 22 ש’ 12-14.
אכן, על-פי הפסיקה, ניתן לאבחן את מועד הקרע “במספר מישורים:
קרע פיזי – ובכלל זה יציאה מבית המגורים, הפרדת מגורים, נקיטה בהליכים משפטיים.
קרע כלכלי – ובכלל זה הפסקת ניהול משק הבית במשותף.
קרע זוגי – ובכלל זה הפרת נאמנות מצד בן הזוג, אלימות בין בני הזוג, הגשת תלונה במשטרה על אלימות ועוד.
לבית המשפט שיקול דעת בנדון, בהתאם לנסיבות המקרה שבפניו”. [ההדגשה לא במקור – פ”ג] ראו: עמ”ש 23541-01-17 פלונית נ’ פלוני (9.8.2017); רמ”ש 51249-10-21 מ.י נ’ כ.י (15.11.2021).
עיון בתשתית הראייתית מוביל למסקנה כי השיתוף הכלכלי בין הצדדים נמשך עד לשנת 2020 – המועד שבו עזבה הנתבעת את הבית ויצאה מהחשבון המשותף. עובדות אלה מוצגות, בין היתר, בסיכומי התובע ראו: פרוט’ עמ’ 21 ש’ 9 עד לפרוט’ עמ’ 22 ש’ 4, כדלהלן:
הצדדים המשיכו להיות שותפים בחשבון המשותף עד ליציאת הנתבעת ממנו ביום 26.7.2020 – ראו: ס’ 12 לכתב התביעה, ס’ 32-33 לכתב ההגנה, פרוט’ עמ’ 15 ש’ 3-4. הנתבעת הודתה כי לא יצאה מהחשבון המשותף בשנת 2001, משום שהייתה צריכה למשוך כספים בעבור ילדי הצדדים – ראו: פרוט’ עמ’ 15 ש’ 35 עד עמ’ 16 ש’ 2.
התובע המשיך להפקיד את הכנסותיו לחשבון המשותף, עד לעזיבת הנתבעת את הבית – ראו: פרוט’ עמ’ 15 ש’ 7-8, וליתן לה כספים במזומן, שהתקבלו מהכנסותיו כעצמאי – ראו: ס’ 4 ו-9 לכתב התביעה, פרוט’ עמ’ 15 ש’ 7-12, פרוט’ בהליך הקודם עמ’ 6 ש’ 9-10. כספים אלה הופקדו על ידי הנתבעת לחשבונה, לצורך כלכלה ומחייה – ראו: פרוט’ עמ’ 17 ש’ 8-9, פרוט’ בהליך הקודם עמ’ 7 ש’ 16-17.
התובע פדה את זכויותיו הפנסיוניות אשר הופקדו לחשבון המשותף – ראו: ס’ 18 לכתב התביעה, פרוט’ עמ’ 15 ש’ 14-15. התובע טען כי כספי הפנסיה שימשו את הצדדים, בתקופת הנישואין, לצרכי המשפחה ולגידול הקטינים – ראו: ס’ 18 לכתב התביעה. התובע לא נחקר מטעם הנתבעת ביחס לטענה זו, וההנחה היא שהנתבעת אינה חולקת על דבריו – ראו: ת”ע 30541-10-21 פלוני ואלמוני נ’ האפוטרופוס הכללי במחוז ירושלים (8.5.2024) וההפניות שבו.
הנתבעת החזיקה כרטיס אשראי, אשר חייב את החשבון המשותף ובאמצעותו ביצעה רכישת מזון והוצאות כלכלת הבית – ראו: ס’ 26 לכתב ההגנה, פרוט’ עמ’ 15 ש’ 5-6, פרוט’ בהליך הקודם עמ’ 9 ש’ 31-33, עמ’ 17 ש’ 4-11.
הנתבעת טענה כי השימוש בכרטיס האשראי נעשה על-ידה, במקום תשלום דמי מזונות – ראו: ס’ 3, 23 ו- 26 לכתב ההגנה, פרוט’ עמ’ 23 ש’ 15, ש’ 18-19. הנתבעת הודתה בהליך הקודם כי גם לאחר שהסתיים חיוב התובע במזונות, היא המשיכה לעשות שימוש בכרטיס האשראי – ראו: פרוט’ בהליך הקודם עמ’ 16 ש’ 33-35. משכך, לא ניתן לקבל את טענת הנתבעת כי השימוש בכרטיס האשראי נעשה במקום תשלום המזונות.
דירת ההשקעה נמכרה בשנת 2009 ועד למועד מכירתה, כספי השכירות הופקדו לחשבון המשותף – ראו: ס’ 10 לכתב התביעה (שלא הוכחש ראו: ס’ 28 לכתב ההגנה), פרוט’ עמ’ 15 ש’ 18-19, פרוט’ בהליך הקודם עמ’ 17 ש’ 14-19, ש’ 28-31.
כספי מכר דירת ההשקעה הופקדו אף הם לחשבון המשותף, ושימשו את המשפחה עד לפרידת הצדדים בשנת 2020 – ראו: ס’ 8 לכתב התביעה. כספים אלה שימשו, בין היתר, גם לצורך ביצוע שיפוצים בבית ס’ 28 לכתב ההגנה, רכישת רכב לנתבעת – ראו: פרוט’ בהליך הקודם עמ’ 18 ש’ 10-12 וכו’.
כספי מכר דירת ההשקעה, שהופקדו לחשבון המשותף כאמור, שימשו את הצדדים גם לצורך פירעון החובות – ראו: ס’ 24 ו-28 לכתב ההגנה, פרוט’ עמ’ 14 ש’ 1-5, פרוט’ בהליך הקודם עמ’ 18 ש’ 4-9. יתרת הכספים בסך של 130,000 ₪ חולקה בין הצדדים אגב סגירת החשבון המשותף – ראו: ס’ 12 לכתב התביעה.
סך של 275,000 ₪ מתוך כספי מכר דירת ההשקעה הופקד לפיקדון, והפיקדון, על פירותיו, הופקד אף הוא לחשבון המשותף – ראו: פרוט’ עמ’ 14 ש’ 8-11, 29-30.
המשכנתה שנטלו הצדדים יחד, נפרעה מהחשבון המשותף – ראו: ס’ 10 לכתב התביעה, ס’ 28 ו-65 לכתב ההגנה, פרוט’ עמ’ 15 ש’ 20-22, פרוט’ בהליך הקודם עמ’ 9 ש’ 10-11.
כספי השכירות של הבית הופקדו אף הם לחשבון המשותף – ראו: ס’ 10 לכתב התביעה, ס’ 28 לכתב ההגנה, פרוט’ עמ’ 15 ש’ 20-22, וכך גם נעשה בעניין כספי השכירות ששולמו בעד השכרת יחידת הדיור – ראו: ס’ 65 לכתב ההגנה.
הצדדים מימנו במשותף את הוצאות המחייה של המשפחה – ראו: ס’ 4 לכתב התביעה, ס’ 3 ו-13 לכתב ההגנה, פרוט’ עמ’ 15 ש’ 23-24, זאת לרבות הוצאות משמעותיות – ראו: ס’ 27 לכתב ההגנה, תוך הסכמה אילו הוצאות משולמות על-ידי כל אחד מהם – ראו: פרוט’ עמ’ 15 ש’ 33-34.
הצדדים שיפצו במשותף את יחידת הדיור ועלויות השיפוץ שולמו על-ידי הצדדים יחד – ראו: פרוט’ בהליך הקודם עמ’ 16 ש’ 10-11.
סיכומם של דברים – הצדדים המשיכו לנהל את ענייניהם הרכושיים יחד עד לשנת 2020 – המועד שבו יצאה הנתבעת מהחשבון המשותף.
גם אם הייתי מקבל את טענת הנתבעת כי היא נאלצה להסכים להסדר כלכלי של השותפות עם התובע – ראו: ס’ 3 לכתב ההגנה – ואינני מקבל טענה זו, שכן על הטוען טענת אילוץ, מוטל נטל כבד להראות כי יריבו פעל כלפיו “בכוח או באיום” – ראו: ת”א 49239-10-10 ג’נטרג בע”מ נ’ אזקטלן (14.10.2012) – הרי שבסופו של דבר, עד לשנת 2020 התקיים בין הצדדים משטר של שיתוף כלכלי ולא משטר של הפרדה רכושית מוחלטת, כפי שטענה הנתבעת – ראו: ס’ 2 לכתב ההגנה.
פועל יוצא הוא, אפוא, כי “קרע כלכלי” שחל עם יצאת הנתבעת מהחשבון המשותף ו”קרע פיזי”, שחל במועד שבו הנתבעת עזבה את הבית, התרחשו בשנת 2020. שנה זו היא השנה שבה הופסק השיתוף הכלכלי בין הצדדים.
ער אני לטענת הנתבעת כי “קרע זוגי” התרחש בשנת 2001 כאשר התובע החל לנהל קשרים עם נשים אחרות והתנהל כגרוש, ללא מחויבות לנתבעת ולמשפחה – ראו: ס’ 3, 11-13, 19 לכתב ההגנה.
אכן, בגידה יכולה אף להוות נסיבה המשמיטה את הקרקע מתחת לקיומה של חזקת השיתוף הקיימת בין בני זוג – ראו: ע”א 264/77 דרור נ’ דרור, פ”ד לב(1) 829 (1978); בג”ץ 4602/13 פלונית נ’ בית הדין הרבני האזורי בחיפה (18.11.2018).
יחד עם זאת, טענת בגידה יש להוכיח בדרך כלשהי. במקרה שלפניי, טענת הבגידה נטענה על-ידי הנתבעת בעלמא, מבלי שפורטה כדבעי בכתב ההגנה ומבלי שהוכחה.
ער אני לטענת הנתבעת כי משנת 2001 הצדדים התרחקו זה מזו במישור הרגשי והפיזי וגרו באותו בית, אך בנפרד לחלוטין – ראו: ס’ 20 לכתב התביעה, פרוט’ עמ’ 23 ש’ 7, עמ’ 24 ש’ 10-11. יחד עם זאת, לצורך בחינת מועד הקרע, לא די בפירוד פיזי ורגשי בלבד, אלא נדרשת אינדיקציה ברורה לנקודת זמן אשר בה למעשה גילו הצדדים את דעתם שאין ביניהם עוד שיתוף כלכלי – ראו: תמ”ש 8265-07-16 ר’ נ’ א’ (2.10.2022).
למותר לציין כי בהליך הקודם הודתה הנתבעת כי בשנת 2013 הצדדים נסעו יחד למרוקו וישנו במלון באותו החדר – ראו: פרוט’ בהליך הקודם ש’ 14 ש’ 25-28. עוד הודתה נתבעת במסגרת ההליך הקודם, כי בשנת 2017, כאשר התובע חלה, הנתבעת ליוותה אותו במשך 3 חודשים לכל הטיפולים הרפואיים – ראו: פרוט’ בהליך הקודם עמ’ 14 ש’ 33 עד עמ’ 15 ש’ 3. כמו-כן הודתה נתבעת בהליך הקודם כי בשנת 2019, הצדדים נסעו לבנם שמתגורר בארה”ב – ראו: פרוט’ בהליך הקודם עמ’ 14 ש’ 29-32 ראו גם את עדות התובע בעניין זה עמ’ 6 ש’ 1-4, כך שלא ניתן לראות בצדדים שני זרים או שני שותפים בלבד לדירה אחת, כפי שטענה הנתבעת.
הנתבעת טענה בסיכומיה כי קיומו של ההסכם משנת 2009 מחזק את טענתה כי מועד הקרע חל בשנת 2001 – ראו: פרוט’ עמ’ 23 ש’ 20-22. לטענתה, אף שההסכם משנת 2009 לא אושר, הבקשה לאישור הסכם, אינה טעונה אישור, וחתימת הצדדים על-גביה מצביע על רצון הצדדים ועל הקרע שנמשך בין השנים 2001-2009 – ראו: פרוט’ עמ’ 23 ש’ 31-34.
לא ניתן לקבל את טענתה זו של הנתבעת. לא זו בלבד שההסכם משנת 2009 לא אושר כדין על-ידי ערכאה שיפוטית מוסמכת, אלא שהוא מעולם לא הוגש לאישורה, ועובדה זו הפכה את הבקשה לאישור הסכם לחסרת כל ערך.
נוסף על כך, ההסכם משנת 2009 כותרתו “הסכם גירושין” והוא כולל, בין היתר, פרק “גירושין”. ממועד עריכת ההסכם משנת 2009 ועד הלום חלפו כ-15 שנים, שבמהלכן הצדדים טרם התגרשו – ראו: פרוט’ עמ’ 2 ש’ 35 עד עמ’ 3 ש’ 7, כך ש”גולת הכותרת” של ההסכם כלל לא קוימה.
זאת ועוד, התובע העיד כי לא זכר את קיומו של ההסכם משנת 2009 – ראו: פרוט’ עמ’ 7 ש’ 16-17. באופן דומה העידה הנתבעת כי בהליך הקודם היא לא הזכירה את ההסכם משנת 2009 משום שהוא לא היה ברשותה – ראו: פרוט’ עמ’ 13 ש’ 19-23, וכי היא מצאה אותו במחסן, כשחיפשה מסמכים אחרים – ראו: פרוט’ עמ’ 17 ש’ 21-26.
לשון אחר, שני הצדדים לא ייחסו חשיבות מיוחדת להסכם משנת 2009 על-אף שחתמו עליו, ולא ניתן לראות בהסכם משנת 2009 כהסכם אשר מלמד על הקרע ביחסי הצדדים, שנמשך בין השנים 2001-2009.
לאור האמור לעיל, אני מקבל את טענת התובע וקובע כי מועד הקרע הוא מועד עזיבת הנתבעת את הבית, ותקופת השיתוף היא מיום הנישואין כדין – ראו: תלה”מ 34569-12-21 ע.י.ח נ’ א.ח (3.9.2023) – הוא יום 4.11.1980, ועד למועד הקרע ביום 5.5.2020, ובהתאם להסכמה הדיונית, איזון המשאבים יבוצע ביחס לתקופה זו.
תוקפו של ההסכם משנת 2020
הסכם משנת 2020 הוא מסמך הערוך בכתב יד וזו לשונו:
“אני מאשר שעם יציאתך מחשבון הבנק המשותף שלנו כל האחריות לחשבון זה תהיה עלי בלבד.
וכמו כן לא יהיו לנו טענות הדדיות כל שהן בקשר לכספים או זכויות משותפות מכל סוג למעט בקשר לבית שלנו.
* אני אמשיך לשלם את הוראת הקבע עבור XXXXX
– חתימות –
הנתבעת
התובע”.
אין מחלוקת כי ההסכם משנת 2020 נערך במעמד יציאת הנתבעת מהחשבון המשותף, מול פקידת הבנק – ראו: פרוט’ עמ’ 16 ש’ 13-14, וכי הוא לא אושר כדין על-ידי ערכאה שיפוטית מוסמכת.
בתוך כך נשאלת אפוא השאלה, מה תוקפו של ההסכם משנת 2020. על-מנת לענות לשאלה זו, יש לקבוע תחילה האם עסקינן בהסכם ממון, או שמא בהסכם רגיל.
עקרונית, המבחן לקביעת סוג ההסכם, אם הוא הסכם בין בני זוג – הוא הסכם ממון, אם לאו, טמון במטרתו. אם ההסכם צופה פני איזון משאבים בענייני ממון לעת מוות וגירושין, הרי שלפנינו הסכם ממון – בין אם מימדיו רחבים ובין אם צרים. לעומת זאת, אם ההסכם עוסק ביחסים השוטפים או בעסקה רגילה בין בני אדם, כגון בדיני חוזים או קניין, ללא קשר נראה לעין עם איזון משאבים בעת גירושין או מוות, לפנינו הסכם רגיל, שעליו חלים דיני החוזים הכלליים – ראו: ע”א 169/83 שי נ’ שי פדי לט (3) 776 (1985); עמ”ש 49264-10-21 א. נ’ ב. (2.3.2022); תמ”ש 3517-08-11 א. נ’ א. (14.3.2013); תלה”מ 15293-03-20 אלמוני נ’ פלונית (9.2.2022).
ביחס להסכם משנת 2020 טענה הנתבעת בסיכומיה כי “אין המדובר בהסכם צופה פני עתיד כפי שנקבע בפסיקה ביחס להסכם ממון אלא עיניינו של הסכם זה ביחסים כלכלים השוטפים שהיו בין הצדדים …” – ראו: פרוט’ עמ’ 25 ש’ 35 עד עמ’ 26 ש’ 1.
טענה זו של הנתבעת ניתן לקבל באופן חלקי בלבד. בהסכם משנת 2009 קיימים 3 הסדרים כדלהלן:
הסדר ראשון – אשר בו מתחייב התובע כי עם יציאת הנתבעת מהחשבון המשותף, כל האחריות לחשבון זה תהא עליו (להלן: “ההסדר הראשון”);
הסדר שני – ויתור הדדי על טענות הצדדים בקשר לכספים או זכויות משותפות, למעט בקשר לבית (להלן: “ההסדר השני”);
הסדר שלישי – אשר בו התחייב התובע להמשיך ולשלם הוראת קבע עבור הבן XXXXX (להלן: “ההסדר השלישי”).
לטעמי, ההסדר הראשון וההסדר השלישי עוסקים ביחסים השוטפים בין הצדדים, ומשכך הם מהווים בבחינת הסכם רגיל שאינו טעון אישור של ערכאה שיפוטית מוסמכת. לעומת זאת, ההסדר השני, אשר נוגע לוויתור על זכויות רכושיות, וצופה פני איזון המשאבים, הוא הסכם הטעון אישור של ערכאה שיפוטית מוסמכת, כתנאי הכרחי לתוקפו – ראו: ס’ 2 (א) לחוק יחסי ממון.
בעניין זה בפסיקה הובהר כי: ” נוכח היחסים המיוחדים, העדינים והמורכבים הקיימים בין בעל לאישה, קבע המחוקק, שלא יהא תוקף להסכם ממון ביניהם, אלא אם כן משתכנעת ערכאה שיפוטית, שהוא נעשה מתוך רצון חופשי, ללא לחץ וכששני הצדדים הבינו בדיוק את תוכנו ואת התוצאות האפשריות של חתימתם עליו (ראו למשל: ע”א 4/80 מונק נ’ מונק, פ”ד לו(3)421)” ראו: תלה”מ 58830-06-18 פלונית נ’ פלוני (26.12.2021).
בתוך כך נקבע בפסיקה כי דרישות אלה, בדבר אימות ואישור, הן דרישות מהותיות – ראו: עמ”ש 17125-03-19 ל’ נ’ ר’ (31.10.2019).
ער אני לקיומה של גישה בפסיקה אשר לפיה ניתן להכיר, במקרים מסוימים, בתוקפו של הסכם ממון אף אם לא אושר, אך הצדדים נהגו על פיו “ככתבו וכלשונו” – ראו: עמ”ש 14738-06-22 ר. נ’ ר. (2.3.2023). יחד עם זאת, אפשרות זו שמורה למקרים חריגים בלבד. בעניין זה הובהר בעמ”ש 17125-03-19 נ.ל. נ’ ס.ר. (31.10.2019) כי:
“מדיניות משפטית ראויה, צריכה להגביל את האפשרות של מתן תוקף להסכם שלא אושר למקרים נדירים שבהם ‘זעקת ההגינות’ וכן דיני תום הלב והמניעות מצדיקים סטייה מהוראת חוק מפורשת. …אולם כפי שנקבע בפסיקה, סטייה מהוראת חוק מפורשת בשל ‘זעקת ההגינות’ הינה החריג ויש להישמר ולהיזהר מפני מדרון חלקלק שירוקן מתוכן את הוראת החוק”.
ראו גם: תלה”מ 26729-06-21 א נ’ א (23.8.2023).
בעניין זה הבהיר בית המשפט העליון כי השאלה האם אכן נהגו הצדדים בהתאם לאמור בהסכם היא שאלה עובדתית מובהקת – ראו: בע”מ 7734/08 פלוני נ’ פלונית (27.4.2010); בג”ץ 7900/22 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול (29.6.2023).
במקרה שלפניי, לא זו בלבד שהצדדים לא נהגו על פי ההסכם משנת 2020, אלא שבשנת 2021 הגיש התובע כנגד הנתבעת תביעה רכושית במסגרת תלה”מ 56660-10-21. תביעה זו אומנם סולקה על הסף בשל קיומו של ההסכם משנת 2001 (שטרם בוטל באותה העת), אולם, עצם הגשת התביעה מלמדת כי הצדדים לא נהגו על-פי ההסכם משנת 2020.
אינני מתעלם מטענת הנתבעת כי ההסכם משנת 2020 תקף מכוח ס’ 5 (א) (3) לחוק יחסי ממון, הקובע כי:
“(א) עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט –
…
(3) נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם”.
אכן, בחוק יחסי ממון ובפסיקה נערכה הבחנה בין הסכם ממון לבין “סתם” הסכם, אשר נערך על-ידי בני זוג בכתב לגבי נכס ספציפי. על-פי הפסיקה, הסכמת בני זוג ששווי נכס מסוים לא יאוזן ביניהם על פי הסעיף הנ”ל, יכולה להיעשות בהסכם ביניהם, לאו דווקא בהסכם ממון כהגדרתו בחוק – ראו: בג”צ 10605/02 גמליאל נ’ בית הדין הרבני הגדול, פ”ד נח(2) 529 (2003); תמ”ש 19912-01-16 ג.פ. נ’ מ.פ. (1.6.2021).
יחד עם זאת, לטעמי, על-מנת שהסכם בכתב יהיה תקף מכוח ס’ 5 (א) (3) לחוק יחסי ממון, אין להסתפק בוויתור הדדי “כללי”, כפי שהסכימו הצדדים במקרה שלפניי, ויש צורך בפירוט הנכסים, שלגביהם הסכימו הצדדים ששווים לא יאוזן. דרישה זו עולה במפורש מלשון הסעיף 5 (א) (3) לחוק יחסי ממון – “נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם” [הדגשה לא במקור – פ”ג].
על הצורך בפירוט אודות הנכסים ניתן ללמוד גם מסעיפים 5 (א) לחוק יחסי ממון (הקובע כי עם התרת הנישואין או עם פקיעתם, זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של “כלל נכסי בני הזוג” השני), ו-5 (ג) לחוק יחסי ממון (אשר בו ניתן פירוט ל”כלל נכסי בני הזוג” – לרבות זכויות עתידיות לפנסיה, פיצויי פרישה, קרנות השתלמות, קופות תגמולים וחסכונות).
הצורך והחשיבות בפירוט הנכסים בהסכם מכוח ס’ 5 (א) (3) לחוק יחסי ממון מקבל משנה תוקף לנוכח העובדה שהסכם זה אינו עובר את “המסננת” של בית המשפט – ראו: עמ”ש 1015-08 פלוני נ’ פלונית (26.5.2013), ויש בפירוט הנכסים כדי להצביע על גמירות הדעת הצדדים שלא לאזן שווים של נכסים המפורטים בהסכם ומצביע על הבנתם כי שווי נכסים אלה לא יאוזן במסגרת איזון המשאבים.
במקרה שלפניי, בהסכם משנת 2020 לא ניתן כל פירוט על אודות הנכסים ששווים לא יאוזן, אלא הוסכם באופן כלל על וויתור גורף על כלל הכספים והזכויות, ואין לראות בהסכם זה הסכם תקף מכוח ס’ 5 (א) (3) לחוק יחסי ממון.
זאת ועוד, לוויתור שנעשה בהסכם משנת 2020 לא ניתן ליתן כל תוקף. ההסכם משנת 2020 לא כולל כאמור כל פירוט של נכסים לגביהם חל הוויתור וכש”אין אזכור – אין ויתור” ראו: עמ”ש 18968-06-16 פלונית נ’ פלוני (27.4.2017).
נפסק כי “יש ליתן את הדעת לוויתור בלתי מפורש בהסכם על זכויותיו של כל אחד מהצדדים, שמא נעשה שלא בגמירות דעתו המלאה של הצד המוותר, וייתכן שהיה מקום לשקול יצירת חזקה לפיה וויתור בלתי מפורש יעביר את הנטל להוכחת גמירות הדעת לצד הטוען לוויתור” – ראו: בג”ץ 7947/06 איילה קהלני נ’ בית הדין הרבני הגדול (24.12.2006); עמ”ש 12430-10-18 ג’ נ’ ג’ (2.1.2020).
עוד נפסק כי בן זוג הטוען לוויתור של בן הזוג האחר על זכות ממונית, נדרש להצביע על ויתור מפורש ואין די בוויתור משתמע וכללי – ראו: עמ”ש 39641-05-10 פלונית נ’ פלוני (2.4.2012); עמ”ש 33417-06-20 ס. נ’ א.נ (4.8.2021). בתוך כך, על הנתבעת להוכיח כי התובע ידע שיש לו זכות מסוימת ובכל זאת וויתר עליה – ראו: ע”מ (מחוזי ירושלים) 222/08 ש’ א’ נ’ ש’ ד’ (2.2.2010); עמ”ש 39641-05-10 פלונית נ’ פלוני (4.2.2012); תלה”מ 51776-11-21 פלוני נ’ פלונית (15.12.2022).
התובע העיד כי לא הייתה לו כל כוונה לוותר על זכויות הנתבעת “בתמורה” ליציאתה מהחשבון המשותף – ראו: פרוט’ עמ’ 10 ש’ 2-3, וכן טען כי במעמד החתימה על גבי ההסכם משנת 2020, הוא כלל לא ידע אילו זכויות נצברו על שם הנתבעת – ראו: פרוט’ עמ’ 8 ש’ 4-5.
הנתבעת העידה כי מעולם לא גילתה לתובע מה גובה הסכומים שנצברו בחשבון הבנק שלה – ראו: פרוט’ עמ’ 18 ש’ 15-19, ואילו סכומים נצברו על שמה בקרן ההשתלמות – ראו: פרוט’ עמ’ 16 ש’ 20-21.
לשון אחר, לתובע לא היה כל מידע אילו הכספים והזכויות נצברו על ידי הנתבעת בתקופת השיתוף ובהעדר מידע זה, לא ניתן לראות בהסכם משנת 2020 וויתור התובע על זכויות הנתבעת.
הנתבעת טענה כי בתמורה לוויתור התובע על כספיה וזכויותיה, הנתבעת וויתרה על כספים שהיו בחשבון המשותף, לרבות כספים בגין החזרי מס – ראו: ס’ 32-33 לכתב ההגנה. התובע טען בעניין זה, במסגרת חקירה ראשית משלימה, כי החזרי מס הועברו לבנם המשותף של הצדדים כדי לסייע לו ברכישת דירה – ראו: פרוט’ עמ’ 8 ש’ 3-4, וגרסתו זו לא נסתרה בחקירה הנגדית – ראו: פרוט’ עמ’ 11 ש’ 10-11.
המשמעות היא כי הנתבעת לא הוכיחה את הטענה כי מדובר בוויתור הדדי, אשר בגדרו מוותר התובע על זכויות הנתבעת מכל מין וסוג שהוא, ובתמורה מוותרת הנתבעת לטובת התובע על הכספים שהיו בחשבון המשותף, בעת יציאת הנתבעת מהחשבון המשותף, ובכך לא עמדה בנטל להוכיח ויתור על הזכויות הרכושיות – ראו: תמ”ש 33832-02-13 פלוני נ’ אלמונית (4.4.2016) וההפניות שבו.
לאור האמור, אני קובע כי בהסכם משנת 2020 לא נעשה וויתר על הטענות הרכושיות והסכם זה לא סיים את המחלוקות הרכושיות בין הצדדים.
הוצאות משפט
תקנה 152 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט–2018 (להלן: “התקנות”), קובעת כי: “בתום הדיון יפסוק בית המשפט הוצאות סבירות והוגנות, זולת אם מצא שקיימים טעמים מיוחדים שלא לחייב בהוצאות כאמור”.
לאור תוצאת שני ההליכים – והסכמת הצדדים בהליך הקודם אשר לפיה ” … שאלת הוצאות משפט בגין הליך זה תדון בהליך רכושי חדש ככל שזה ייפתח על ידי מי מהצדדים” ראו: פרוט’ בהליך הקודם עמ’ 28 ש’ 6-7, משעה שלא מצאתי כי קיימים טעמים מיוחדים שלא לחייב את הנתבעת בהוצאות משפט – ראו: ע”א 7627/20 אייזלר החברה לניהול בע”מ נ’ תפן מדיקל בע”מ (24.2.2022); רע”א 1689/24 ינקילוב נ’ נחשונוב שמחייב (21.3.2024), יש לפעול כמצוות תקנה 152 לתקנות.
לאחרונה הבהיר בית המשפט העליון במסגרת רע”א 2507/24 לבון נ’ ד”ר שרון (14.4.2024), כי “בשונה מן ההסדר שנקבע בתקנות סדר הדין האזרחי הישנות, בתקנות החדשות ברירת המחדל היא חיוב בהוצאות, כאשר נדרשים טעמים מיוחדים על מנת שלא לעשות כן”. בתוך כך, “פסיקת הוצאות נועדה לשפות את בעל הדין שכנגד על הוצאותיו בהליך, וזאת בהתחשב, בין היתר, בתוצאות ההליך, במורכבותו, במשאבים שנדרשו לניהולו ובהתנהלות בעלי הדין – כך על פי הקבוע בתקנות 151(א) ו-153(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט-2018 (להלן: התקנות)). ההוצאות נדרשות להיות סבירות והוגנות, ועל שיעורן לבטא איזון ראוי בין הבטחת זכות הגישה לערכאות ובין הגנה על זכות הקניין של הפרט, תוך שמירה על שוויון בין בעלי הדין (תקנות 152 ו-151(ב) לתקנות)”.
תקנה 155 (א) לתקנות קובעת כי: “בית המשפט יפסוק הוצאות משפט, ובלבד שבעל הדין פירט בסיכומי טענותיו באופן מפורש ומפורט את הוצאות המשפט כפי שנדרשו לצורך ההליך וצירף מסמכים התומכים בכך”.
במסגרת הסיכומים ביקש התובע להטיל על הנתבעת הוצאות משפט מוגברות – ראו: פרוט’ עמ’ 18 ש’ 11-14, בשים לב להתנהלות אשר הוגדרה על-ידו כהתנהלות חסרת תום לב.
יחד עם זאת, תובע לא פירט את שיעור ההוצאות ולא צירף אסמכתאות בתמיכה לעתירה זו, ויש לראות בו כמי שהותיר עניין זה לשיקול דעת בית המשפט – ראו: תלה”מ 42974-05-22 פלוני נ’ פלונית (10.11.2024).
לאור האמור, כאשר אני מביא בחשבון כי התנהלו שני הליכים משפטיים אשר כללו, בין היתר, ישיבות קדם משפט וישיבות הוכחות, כאשר עמדות התובע התקבלו ועמדות הנתבעת נדחו בשני ההליכים, אני מחייב את הנתבעת בהוצאות משפט בסך של 30,000 ₪.
זכות ערעור כדין.
המזכירות תסגור את התיק.
ניתן לפרסם החלטה זו בכפוף להשמטת כל הפרטים המזהים.
ניתנה היום, ט”ז כסלו תשפ”ה, 17 דצמבר 2024, בהעדר הצדדים.
