לפני
כבוד השופטת הילה מלר-שלו
תובעים
1.פ’
2.ס’
נגד
נתבעים
1.ש’
2.ת’
באמצעות יורשיו – הנתבעת 1, ש’
פסק דין
פסק דין זה עניינו הכרעה בתביעה כספית בסך 450,000 ₪; במסגרתה עותרים התובעים לקבלת הסעד הכספי, בהיותו סכום ההחזר הנדרש, לטענתם, בגין הלוואה שניתנה על ידם לידי הנתבעים.
רקע עובדתי נדרש
התובעים הם בני זוג הנשואים זו לזה; הנתבעים הם הוריה של התובעת וחמיו של התובע.
ביום x.x.2021, הלך הנתבע לבית עולמו, למרבה הצער; בהתאם לצו לקיום צוואתו מיום x.x.2022 הנתבעת, רעייתו, היא היורשת הבאה בנעליו (ר’ החלטה מיום 21.3.22;
ר’ החלטה מיום 28.3.2022); בהיות הנתבעת בשני כובעים, ולנוחות העניין, ייקראו הצדדים להלן ובהתאמה: “התובעים” ו”הנתבעים”.
הצדדים הגדירו בהסכמה את העובדות שעליהן אין חולק, כמו גם הפלוגתא העומדת להכרעה בגדרי ההליך, כדלקמן:
“ב”כ הצדדים:
לשאלת ביהמ”ש להלן המוסכמות:
הפלוגתא בתיק היא גובה ההלוואה וסכום ההחזר.
אין מחלוקת על מחיר רכישת הדירה על ידי הנתבעת והמנוח ב-xxx בסך 516,000 ₪ (סך 441,026 ₪ בתוספת מע”מ.
אין מחלוקת על מועד רכישת הדירה ב-xxx
אין מחלוקת לגבי שווי הדירה ביום הגשת התביעה בסך 1.5 מליון ₪”
(ר’ עמ’ 6 לפרוט’ מיום 31.10.22 ש’ 23-30).
הסכמה נוספת שאליה הגיעו הצדדים, בסיום שמיעת הראיות, היא, כי ככל ותתקבל תביעת התובעים, אין מניעה מבחינתם, כי פסה”ד יכלול הוראה שמימושו יערך רק
“ב-120 שנים לנתבעת”, כלשונם, תוך שלצורך הבטחת המימוש תירשם הערת אזהרה בדבר אי עריכת עסקה” (ר’ עמ’ 32 לפרוט’, ש’ 13-18).
מטעם התובעים העיד התובע, וכן זומנה לעדות עוה”ד ג’; מנגד נחקרה הנתבעת; בהינתן טיב יחסי הצדדים נערכו ניסיונות על ידי בית המשפט לסייע להם בגיבוש הסכמות שייתרו הצורך בהכרעה; ברם משלא צלח העניין, ניתנת בזאת ההכרעה דנא.
טענות הצדדים בעיקרן
התובעים
במהלך שנת 1998 או בסמוך מכרו הנתבעים את דירתם; בהיעדר דיור חלופי עבורם ומטוב ליבם הציעו התובעים לנתבעים, כי יתגוררו בביתם. הלכה למעשה, התגוררו הנתבעים בבית התובעים משך 3 שנים, שבהן לא שילמו דמי שכירות או נשאו בתשלום אחר, לרבות תשלומים הנוגעים לתחזוקה שוטפת של הנכס וחיו על חשבון התובעים.
ביום x.x.1999 התקשרו הנתבעים בחוזה לרכישת דירה ב-xxx בסך של 441,026 ₪, כאשר התובע מלווה אותם בכל התהליך. במהלך שנת 2001 פנו הנתבעים בבקשה לתובעים שיעמידו להם הלוואה בסך של 147,000 ₪ במטרה לשלם את מלוא התמורה לדירה.
הצדדים שהיו בני משפחה מקרבה ראשונה נמנעו מלחתום על הסכם הלוואה מסודר, אולם ביניהם הוסכם על התנאים הבאים: כי קרן ההלוואה לא תישא הפרשי הצמדה או ריבית וכי מועד פירעונה יהיה ביום מכירת הדירה או פטירת הנתבעים, אזי יקבלו התובעים 1/3 משוויה.
הסכמות הצדדים קיבלו ביטוי במסגרת הוראות הצוואה ההדדית שנערכה על ידי הנתבעים ביום x.x.2007.
ברם, בשל מחלוקת שנתגלעה בין הצדדים, נוצר קרע בין הצדדים עת נותק הקשר בין הנתבעים לתובעים ולאחרונים נודע כי אלו הראשונים ערכו צוואה חדשה בה הדירו אותם מרכושם.
בשנת 2019, קיבלו התובעים מכתב מטעם ב”כ הנתבעת במסגרתו היא מבקשת להשיב את סכום ההלוואה העומד לשיטתה, בתוספת הצמדה למדד, בסך של 72,629 ₪ בלבד ובניגוד לתמורה שהוסכמה בין הצדדים.
בהתאם לנתונים הידועים לתובעים, שווי הדירה הינו 1,550,000 ₪, כך ששווי ההחזר הצפוי לתובעים הינו 500,000 ₪. לאור היחסים הרעועים בין הצדדים, אין ביכולתם לקבל חוות דעת שמאית.
התובע איש עסקים מזה שנים רבות; אלמלא העמיד את ההלוואה הנ”ל לנתבעים, יכול היה להשקיע בנכסי נדל”ן וליהנות מתמורה ראויה מזו שאמור לקבל מהנתבעים. לאור זאת, יש להורות על חיובם של הנתבעים בסך הנתבע בתוספת הוצאות משפט.
בתצהירם טענו, כי יש לתקן את סכום ההלוואה שניתן לנתבעים לסך של 172,000 ₪, זאת כאשר נשכח מן התובעים כי הסכום כלל מע”מ, בשל חלוף הזמן הרב ממועד מתן ההלוואה ועד למועד הגשת התביעה. הואיל והנתבעת היא שפנתה לצורך פירעון ההלוואה, הרי שקמה לתובעים הזכות לדרוש לקבל את כל סכום ההלוואה אף בטרם התקיימות כל תנאי ההלוואה. מעולם לא קיבלו סך של 11,000 מידי הנתבעת ואף לא גרמו לעריכתה של צוואת הנתבעים אצל עו”ד ג’ זו הייתה בקשת הנתבעים בלבד.
בסיכומיהם הוסיפו, כי ההלוואה ע”ס 172,000 ניתנה לנתבעים, כאשר הוסכם כי תוחזר לתובעים בעת מכירת הדירה או פטירת הנתבעים, לפי המאוחר, כאשר יקבלו בחזרה שליש משווי הדירה במועד ההשבה. הנתבעים הם שפנו לתובעים בשנת 2007, כי ברצונם לערוך צוואות הדדיות, שם יעגנו את זכויותיהם של התובעים.
עדותה של עו”ד ג’ שערכה את צוואות הנתבעים הוכיחה את טענותיהם הצודקות של התובעים, לפיה הנתבעים הם ששיקפו לה את רצונם אשר בא לידי ביטוי בהוראות הצוואה שערכו אצלה. עוד הוסיפה עו”ד ג’, כי הנתבעת הייתה מעורה ופעילה מאוד באופן עריכת הצוואה וכי היא אישה דעתנית. מטעמה אף הוצגה תרשומת שערכה בכתב יד בדבר הסכומים שצוינו לה על ידי הנתבעים ביחס לרכישת הדירה ולסיוע הכספי שקיבלו מהתובע.
מעדות התובע, עלה כי ההלוואה לנתבעים ניתנה בשיעורים בהתאם לתשלומים בהם חויבו; עוד עלה כי בעת מגורי הנתבעים בביתם, הנתבעת לא עבדה. הוא שילם את שכרה של עו”ד ג’, לבקשת הנתבעים, כי לא הייתה להם אפשרות לשלם לה, אולם עו”ד ג’ לא ייצגה אותו ואף לא היה מעורב בתהליך הכנת הצוואה.
מעדות הנתבעת עלה, כי היא מאשרת שהנתבעים שילמו את התשלום האחרון לדירה, אולם לא ידעה להסביר כיצד שולמו שלושת התשלומים שקדמו להם, המסתכמים בסך של 133,000 ₪. אף הסכימה כי ההחזר הנטען ע”ס 11,000 ₪ אינו תואם את מועד מתן ההלוואה בחודש מרץ 2001. כן אישרה הנתבעת, כי שכר עבודתה שימש לתשלום ההוצאות השוטפות וכי לא עלה בידי הנתבעים לחסוך כסף, לצורך תשלום עבור הדירה. עוד העידה כי אינה זוכרת ששוחחה עם עו”ד ג’, טרם החתימה על הצוואות וכי התובעים סייעו לה בהחזר תשלומי המשכנתא, מלבד רכישת הדירה. לטענתה, יכולה הייתה להשיב את ההלוואה מתי שהיא רוצה.
בסיכומי התשובה נטען, כי אין לקבל את ניסיון הרחבת החזית של הנתבעים, עת נטען על ידם כי מדובר במתנה ולא בהלוואה. התובעים לא טענו דבר אודות הצוואה המאוחרת שנערכה ע”י הנתבעים והם אינם דורשים דבר מעזבון המנוח, מלבד החזר ההלוואה שניתן מטעמם. הצוואה המוקדמת שהוצגה מוכיחה את תנאי הסכם ההלוואה שסוכמו בין הצדדים. לאור טענותיהם הסתמיות של הנתבעים, יש להורות על קבלת התביעה.
הנתבעים
בעת שהות הנתבעים בבית התובעים, טיפלה הנתבעת בילדיהם- נכדיה, בישלה להם ושמרה עליהם לרבות בשהיית התובעים בחו”ל.
הנתבעים היו משוכנעים, כי הסכום שהולווה להם היה 54,000 ₪ בלבד. כמו כן, ביום x/x/2001 החזירה הנתבעת לידי התובע 1 סך של 11,000 ₪ על חשבון ההלוואה שניתנה, כך שסכום העזרה שנתנו התובעים מסתכם בסך של 43,000 ₪.
הנתבעים כופרים בתנאי ההלוואה להם טוענים התובעים, כאשר ביניהם הוסכם שכאשר תימכר הדירה יקבלו לידם את החזר הסכום שניתן בתוספת הצמדה מלאה למדד, בשום מקום לא סוכם כי יקבלו 1/3.
אשר לצוואה שהוצגה מטעם התובעים, אזי התובע הוא שלקח את הנתבעים לעוה”ד, שילם לה את שכר הטרחה והכתיב לה את הוראות הסעיף הנ”ל. בהיות הנתבעים אנשים מבוגרים שאינם שולטים שליטה מלאה בעברית, לא שמו לב להוראת הסעיף שלא תאם את הנתונים העובדתיים.
בשנת 2017 נוצר קרע משפחתי, שבעקבותיו נותק הקשר בין התובעים לבין יתר בני המשפחה מצידה של התובעת. הנתבעת מוכנה להשיב את הכסף שלוותה מטעם התובעים (על פי גרסתה) ואותם בלבד.
בתצהירה הוסיפה הנתבעת, כי פנו לרכוש דירה בסך של 441,026, כאשר בחשבון הבנק היה להם סך של 410,000 ₪ (חסכונות ומכירת דירה קודמת), בסופו של דבר שילמו על הדירה סך של 532,140 ₪, עקב הצמדות ועליית המחירים. התובעים העמידו להם הלוואה, בסך של 54,000 ₪ ע”י התובע; מעבר לכך יתר התשלומים בוצעו על ידי בעלה המנוח, חלקם אף במזומן.
התובע הוא שלקח אותם לעו”ד ג’, שם כבר חולקה להם צוואה מוכנה ומודפסת. הנתבעת סמכה על התובע שהוא פועל בהגינות; שהיא אינה כבולה להוראות צוואה זו וביכולתה לצוות על פי רצונה. שינוי הוראות צוואתם נבעה הן בגלל התרמית שהתגלה והן בגלל היחס המחפיר של התובעים כלפיהם.
בסיכומיה טענה, כי מטעם התובעים לא הוצג בדל ראיה אודות הסכומים שניתנו מטעמם לנתבעים ובאיזה מועדים, כאשר מטעמם הועלו סכומים שונים. הנתבעים מכרו את דירתם בנתניה בסך של 603,191 ₪, עליה רבצה משכנתא, כך שנותרו עם סך של 425,891 ₪. הדירה ב-xxx נרכשה בסך של 516,000 ₪, כך שנדרשו להוסיף סך של כ-120,000 ₪ כולל הוצאות שכ”ט ועו”ד.
לטענת הנתבעת היא קיבלה מהתובעים סך של 43,000 ₪ בלבד, אולם לא כהלוואה. הוראות הצוואה שנערכה ע”י הנתבעים אינם מגלים כי מדובר בהלוואה, כי אם ברצונם הטוב של הנתבעים ולא מתוך התחשבנות כספית, שלאור התנהגותם המחפירה של התובעים כלפיהם, חזרו בהם וזכותם הייתה לעשות כן. התנהגות התובעים ובפרט התובע, המציג את עצמו כאיש עסקים, אינה עולה בקנה אחד מן המצופה ממנו, להראות את שוברי התשלום/העברות שביצע לטובת עסקת הרכישה של הנתבעים.
שובר התשלום שעליו צוין בכתב יד “שולם ע”י התובע”, נכתב בטעות על שובר מיום x.x.2001 בשעה שהשובר ששולם על ידו נעשה ביום x.x.2001, במועד בו שולם לידו בשיק סך של 11,000 ₪ מחשבון הנתבעים. התובעים לא הוכיחו מה הסכום שניתן לנתבעים וכי היה מדובר בהלוואה, הנתבעים הודו כי ניתן סך של 43,000 ₪ שאותו הם מוכנים להחזיר.
דיון והכרעה
הצדדים הגיעו להסכמות בנוגע למספר עובדות כמו גם לפלוגתא שבלב ההליך, כאמור ברישא להכרעה, זאת כדלהלן:
התובעים נתנו לנתבעים הלוואה כספית.
מטרת ההלוואה –רכישת דירת מגורים על ידי הנתבעים ובעבורם.
מחיר ומועד רכישת דירת המגורים ע”י הנתבעים – מחיר רכישת הדירה על ידי הנתבעים עמד על סכום של 516,000 ₪; במועד הגשת ההליך הוערך שווי הדירה בסך 1,500,000 ₪.
הפלוגתא בתיק – עניינה בשניים: 1) גובה ההלוואה שניתנה;
2) סכום ההחזר שהוסכם בין הצדדים.
הגם שכך וחרף העובדות המוסכמות לעיל (כאמור בפרוט’ הדיון מיום 31.10.2022) העלו הנתבעים טענה משמעותית, שונה בתכלית, שזכרה בא לראשונה בסיכומיהם, לפיה הסכום שניתן על ידי התובעים לנתבעים לא היה הלוואה, אלא עזרה סיוע או מתנה (ס’ 21ד’ לסיכומים); כאשר לצד אמירה זאת הוסיפה הנתבעת בסיכומיה, כי היא נכונה להחזיר לתובעים את יתרת הסכום שלטענתה נותר להחזר (43,000 ₪; ר’ בס’ 6 לסיכומים).
מעבר לעובדה, כי טענה זו בדבר אופן סיווג העברת הכספים עומדת בסתירה מהותית לעובדות המוסכמות המוצהרות כאמור על ידי הצדדים (לעיל) היא אף עומדת בסתירה מהותית לטענות קודמות שהועלו בכתבי הטענות מצד הנתבעים, כמו גם במסמכים שצורפו להליך התומכים רובם ככולם בעובדה שלכאורה לא הייתה במחלוקת עד למועד הגשת הסיכומים – כי בהלוואה עסקינן; עוד יצוין, כי בסיכומים הועלו בזיקה לטענת הכפירה לכאורה בהיות העברת הכספים הלוואה, טענות אחרות נוספות.
כל זאת כאשר, אין חולק, כי ברקע ההליך דנא עמד אף מכתב שבחרה הנתבעת לשלוח ביוזמתה, באמצעות ב”כ לתובעים ביום 7.1.2019 בו היא מבקשת להשיב את הלוואה שניתנה על ידם (ר’ נספח ג’ לכתב התביעה), שם נכתב בין היתר כך:
הצהרת הנתבעת בדבר היות העברת הכספים בבחינת הלוואה הוצהרה על ידה מפורשות אף בתצהירה, כמפורט להלן:
אף עדות הנתבעת עצמה מלמדת, כי לא זו בלבד שהיא מודה כי היתה בקיאה במכלול הפרטים הנוגעים בלב הסכסוך, אף יותר מבעלה המנוח, אלא שהיא מודה בפה מלא בדבר קיומה של ההלוואה כשהיא חולקת על סכום ההחזר, כעולה בבירור מעדותה לפניי:
ר’ עמ’ 22 לפרוט’ ש’ 31-34.
ר’ עמ’ 23 לפרוט’ ש’ 10-12.
בהינתן האמור נהיר, כי טענות הנתבעים בסיכומיהם הינם למצער הרחבת חזית אסורה, שאין מקום להידרש אליה; זאת מעבר לנפקות היתרה שיש לדברים בראי מהימנות גרסתם.
אופן הוכחת קיומה של הלוואה בסכסוכי משפחה בין קרובים דומה במהותו לאופן הוכחת הלוואה בסכסוכים כספיים שבין צדדים זרים זה לזה; כדברי כב’ השופט א’ זגורי: “מתן הלוואה בין קרובים ניתן להוכחה בכל אמצעי הראיה הקיימים, בדיוק כשם שניתן להוכחה בין צדדים הזרים זה לזו, ואין כל דבר חקיקה או דין ההופכים את “המסמך בכתב” לגבי הלוואה בין קרובי משפחה למסמך קונסטיטוטיבי שבלעדיו אין” (תמ”ש (נצ’) 11715-04-13 א.ס נ’ א.ס (פורסם במאגרים המשפטיים, 2.2.14), סעיף 9 לפסה”ד).
אין חולק, כי בין הצדדים לא נחתם הסכם הלוואה; אליבא דהתובעים, לאור קשרי המשפחה ומערכת היחסים ששררה בין הצדדים, שאופיינה באמון ובעזרה הדדית, לא נערך הסכם בכתב, כי אם גובשו הסכמות בע”פ בין הצדדים, לפיהן, החזר ההלוואה יעמוד על שליש משווי דירת המגורים שנרכשה ע”י הנתבעים וסכום זה יוחזר, במועד מכירת הדירה או פטירת הנתבעים.
היחסים הקרובים ששררו בין הצדדים, בהיות התובעים בתם וחתנה של הנתבעים, נכון למועד רכישת הדירה ומתן ההלוואה, באו לידי ביטוי, בין היתר, בעובדה שאינה במחלוקת, כי התובעים אפשרו לנתבעים להתגורר עמם בביתם ללא תשלום כספי, למצער במשך תקופת זמן ממושכת בת כשלוש שנים, שבה המתינו לקבלת דירתם, כעולה בבירור מעדות שני הצדדים (ר’ עדות הנתבעת בעמ’ 23 ש’ 1-3; עדות התובע בעמ’ 14 ש’ 31-עמ’ 15 ש’ 2).
אמנם במסגרת הליך זה, קרי: בדיעבד, טענה הנתבעת כי “נוצלה” על ידי בתה בחתנה במהלך תקופה זו, בין השאר, מחמת העובדה שטיפלה ושמרה על נכדיה לרבות בזמן שהות הוריהם בחו”ל וכו’; אולם דומה כי טענה זו נטענה מהשפה לחוץ, ולמצער ללא כל תימוכין.
יותר מכך, דומה, כי הדברים נאמרו על רקע הקרע הקשה שנוצר במשפחה בין התובעים לבין הנתבעים. קרע שאין חולק, כי ארע מספר שנים טרם החל ההליך המשפטי; הקרע כמו גם כאבם של הצדדים השתקף אף בפרוטוקול הדיון, מפי האם והבת כאחד “העדה גב’ ש’ (הנתבעת-ה.מ.ש): כבוד השופטת, אני רק רוצה להגיד לך משהו. שכבר 6 שנים אין לי בת. דוברת (התובעת – ה.מ.ש): ולי אין אמא” (עמ’ 31 לפרוט’ ש’ 27-28).
מכל מקום, ובהינתן כלל המצוי לפניי בהליך דנא, לרבות ככל האמור לעיל, ברי כי בהלוואה עסקינן. לאור זאת ובהינתן המחלוקת הנטועה בין הצדדים לעניין שיעור ההלוואה שניתנה, כמו גם המכלול הראייתי שהוצג והוכח בפניי, לא מצאתי כי עלה בידי הנתבעת להוכיח את טענותיה בדבר הסכום שקיבלה.
אשר לרכיבי סכום ההלוואה וסכום ההחזר הנדרש בגינה – טענות התובעים בנדון נתמכו, בין היתר, במסמכים הבאים: הסכם רכישת הדירה של הנתבעים (ר’ נספח א’ לכתב התביעה), והצוואה ההדדית של הנתבעים מיום x.x.2007 הכוללת הוראה לפיה בעת מכירת הנכס של הנתבעים, יינתן 1/3 משווי התמורה לתובע 1 אשר העמיד להם 1/3 מהכספים שהיו נדרשים לרכישת הבית (ר’ נספח ב’ לכתב התביעה); כך גם זימנו התובעים את עוה”ד ג’ שערכה את הצוואות ההדדיות הנזכרות לעיל.
מתוך הצוואות ההדדיות הזהות שערכו הנתבעים, מבקשים התובעים ללמד אודות ההלוואה, היקפה ותנאי החזרתה, תוך תיקוף טענותיהם בנדון; מתוך כך יובאו עיקרי הדברים בנדון:
בנוסף, לצורך הוכחת תביעתם, עתרו התובעים לזימונה של עוה”ד ג’ להעיד, לרבות בדבר הוראות שכללו הצוואות ההדדיות שערכו הנתבעים בזיקה לתנאי ההלוואה והחזרה, בהבדל מנפקות מסמכי הצוואות בכל מישור אחר.
להשלמת התמונה בהקשר זה יודגש, שאין מחלוקת שהנתבעים ערכו צוואה אחרת תחת הצוואות שנערכו עבורם ע”י עוה”ד ג’; כך גם אין מחלוקת, כי צוואת הנתבע שהלך לעולמו הוגשה לקיום וקוימה ללא כל התנגדות מצד התובעים (ר’ המסמכים שצורפו להודעה על מתן צו קיום צוואה שהוגש מטעם הנתבעים, לרבות צוואת המנוח מיום 1.1.2020 וצו לקיום הצוואה מיום 18.1.2022, וכן החלטה בנדון מיום 28.3.2022).
את עדותה של עוה”ד ג’ מצאתי קוהרנטית, שוטפת, בהירה ומהימנה; בתחילת עדותה, היא הציגה בפירוט ובאופן חופשי את השתלשלות הדברים, בהתאם לזיכרונה לרבות בהתאם לתרשומת שערכה בפגישה מקדימה לחתימת הצוואות שקיימה עם הנתבעת אשר הוצגה על ידה.
מעדותה עולים בעיקרם הנתונים הבאים: הצוואות נערכו על ידי עוה”ד ג’ לאחר קיומה של פגישה מקדימה שנערכה עם הנתבעת עצמה, טרם פגישת החתימות, ופרטי הצוואה ניתנו על ידי הנתבעת; היתה הכרות מוקדמת, בין היתר, מאחר ובתם של הנתבעים עבדה במשרדה במשך תקופה. בפגישה זו ערכה עוה”ד ג’, כאמור, תרשומת ידנית של עיקרי הפרטים שנמסרו לה ע”י הנתבעת, וכך גם מסרה הנתבעת לפקידתה של עוה”ד ג’ את פרטי תעודות הזהות; המדובר בשני דפים אשר הוצגו במהלך העדות והוגשו כמוצג לתיק בית המשפט, האחד עיקרי הפגישה עם הנתבעת בכתב ידה של עוה”ד ג’ (ע/ 1) והנוסף פרטי שלושת ילדיהם של הנתבעים שנכתבו בכתב ידה של פקידתה של עוה”ד ג’, זאת מבלי להתעלם מכך שפקידה זו לא העידה בפניי, כהערת ב”כ הנתבעת (ע/2).
לנוחות הדברים להלן המקטע מתוך ע/1, תוך שיוער, כי סכום תמורת מכר הדירה בסך 516,000 ₪ תואם את העובדה המוסכמת, בהתאם להצהרות ב”כ הצדדים בפרוט’ מיום 31.10.22 ש’ 23-30:
בנוגע לתרשומת שערכה עוה”ד בכתב ידה הוסיפה בעדותה, כי שם נכתבו סכומים בהתאם לנתונים שנמסרו לה, ולפיהם ברצון הנתבעים היה לעגן בצוואה את העובדה כי התובע נתן להם 1/3 מערך הדירה שרכשו ועל כן ברצונם לאחר פטירתם יירש כל אחד מהם את משנהו ולאחר פטירת שניהם, יינתן לתובע תחילה 1/3 מערך הדירה שהם רכשו ולאחר מכן יירשו שלושת ילדיהם, ובהם התובעת, רעיית התובע, את היתרה בחלקים שווים: “לי היא (הנתבעת – ה.מ.ש) נתנה את הפרטים של מה שהיא רוצה שיהיה כתוב בצוואה. כמובן אחר כך כשהיא באה עם בעלה בדקנו את הדברים והכל היה, כל מה שהיה כתוב היה בהתאם לרצונם. עכשיו, היה לי בתיק, גברתי, תרשים שעשיתי בכתב יד של נתונים שהם נתנו לי. אני אראה את זה לחבריי. זה כתב היד שלי. ברשות בית המשפט אני גם אגיש את זה. זה כתב היד של הפקידה שלי ושיחה טלפונית עם הגב’ ש’. (הנתבעת –ה.מ.ש) זה כתב היד שלי בפגישה מקדימה לעריכת הצוואה. עכשיו, אם גברתי תראה, יש שם חישוב של ערך משולש למעלה של מספרים. לפי הנתונים שנמסרו לי, עלות הדירה שהם רכשו הייתה כמצוין למעלה נדמה לי 516 אלף וסכום ההלוואה שהם קיבלו מהתובע זה הסכום שמתחת.
כב’ הש’ מלר שלו: 164,300?
העדה, עו”ד ג’: כן, והם ביקשו שאני אכתוב זה כמעט שליש מעלות הדירה, אציין בצוואה שהוא נתן להם שליש מעלות הדירה החדשה שהם הולכים לקנות או שהם קנו והסכום הזה יוחזר לו משווי, שליש משווי דירה שהם קנו. כלומר למעשה הם הצמידו פה את ההלוואה לעלות שווי הדירה שהם קנו. עכשיו, מבחינת הצוואה, הצוואה פשוטה, לא מורכבת. אני לא יודעת אם הציגו בפני גברתי את הצוואות, יש את הצוואות? אז הכל באווירה טובה, ברצון ומתוך הכרת תודה שהם קיבלו פה סכום משמעותי שאיפשר להם לדבריהם לקנות דירה. הם ידעו בדיוק מה הם כותבים ומה הם רוצים. הם נתנו את הנתונים. הצוואה הייתה לשביעות רצונם, נחתמה ובזה נגמר התפקיד שלי”
(עמ’ 8 לפרוט’ ש’ 9-22; הדגשות לא במקור).
במענה לשאלת ב”כ הנתבעים, המתבקשת מטבע הדברים, בנוגע לקיומו של זיכרון פוזיטיבי של עוה”ד ג’ אודות פרטי המקרה בראי חלוף הזמן מני אז, השיבה עוה”ד ג’, כי פרטי המקרה זכורים לה היטב, בין היתר, בשים לב להכרות המוקדמת עם בתה של הנתבעת כמו גם בשל אופן התנהלותה של הנתבעת כאשה דעתנית אשר נטלה חלק פעיל בתהליך (עמ’ 10 לפרוט’ ש’ 5-10; הדגשות לא במקור); וכפי שהוסיפה בהמשך: “מי שמכיר את הגב’ ש’ (הנתבעת-ה.מ.ש) יודע שהיא בחיים לא תחתום על משהו שמישהו אחר יגיד והיא לא קוראת והיא לא יודעת. אישה מאוד מעורה, מאוד דעתנית. יודעת בדיוק מה היא רוצה. אני לא יודעת מה היום אבל אז בוודאי ידעה מה היא רוצה. בדקה כל דבר. הרעיון של הצוואה היה שלהם, מבחינתי לפחות, ובא להבטיח שמחזירים את הכסף קודם כל למי שנתן להם” (עמ’ 12 לפרוט’, ש’ 9-12, הדגשה לא במקור); למען הסדר הטוב ומשציינה הנתבעת בעדותה כי היא כבת 79 שנים (עמ’ 24 ש’ 33), אזי במועד החתימה על הצוואות היתה כבת 63 שנים.
את תשובתה, לרבות בראי התרשמותי הבלתי אמצעית מאופן התנהלות הנתבעת בגדרי ההליך, מצאתי כמהימנה, באופן המוסיף נדבך של משקל נוסף לעדותה.
במענה לשאלת ב”כ הנתבעים אודות הפער הנטען על ידם בין תמורת מכר דירתם הקודמת של הנתבעים לבין עלות הדירה שנרכשה תחתיה – בזיקה לסכום ההלוואה- השיבה כי הגם שאת המספרים לא זכרה אזי זכרה את “עצם זה שהם (הנתבעים – ה.מ.ש) היו והיא (הנתבעת – ה.מ.ש) זאת שהייתה הרוח החיה והיא זאת שכתבה והיא צלצלה ודיברה עם הפקידה ודיברה איתי והם בדקו את הכל” (עמ’ 10 לפרוט’ ש’ 18-20, הדגשות לא במקור); בכך כאמור תמכה התרשומת שהוגשה כע/1, כאמור לעיל.
לא נעלמה מעיני העובדה, לפיה היה זה התובע שנשא בשכר הטרחה בגין עריכת הצוואות; עובדה שאף אושרה בגילוי מלא על ידי עוה”ד ג’ בעדותה, שהוסיפה, כי דבר זה לא איין מהיות תוכנן של הצוואות משקף את רצון הנתבעים, כפי שהובע מפורשות על ידי הנתבעת בפניה (ר’ בעמ’ 10, ש’ 27-32 לפרוט’); ברם, לא מצאתי בכך כדי לאיין את תוכן עדותה, זאת ביתר שאת בהינתן הכרותה עם הצדדים, באופן שבו בתם של הנתבעים (אחותה של התובעת) עבדה במספרה במשך תקופה וכן כי אביו של התובע יוצג על ידה.
הנתבעת עצמה בעדותה אישרה כי התובעים שילמו את הסכום התשלום האחרון לדירה, כאשר בעדותה, לא הצליחה הנתבעת לספק הסבר מניח את הדעת לאופן הסדרת שלושת התשלומים האחרונים של הדירה שנרכשה על ידם (בשיעור משמעותי של כ-130,00 ₪ ביחס למחיר הדירה); זאת על רקע העובדה, שדומה כי לא נטענה ע”י הנתבעים כל טענה לקבלת עזרה נוספת ברכישה מכל גורם אחר, זולת התובעים (ר’ בעמ’ 24 ש’ 1-15); כך גם הודתה בעדותה, כי המסמכים שצורפו על ידה מאששים חוסר הלימה בין מועד הסכום שהיא טוענת שהושב על ידה לתובעים – 11,000 ₪ בינואר 2001, לעומת מסמכי הבנק שהוצגו לה מהם עולה, כי מועד התשלום שבגינו לכאורה נעשתה ההחזרה על ידה, אשר היה 21.3.2001; קרי מועד מאוחר (ר’ עמ’ 24 לפרוט’ ש’ 16-33).
בזהירות המתחייבת מכבודה של הנתבעת, אציין כי לא מצאתי את עדותה כמהימנה עליי; מעבר לגרסה המתפתחת והמשתנה שהוצגה על ידה בכתבי הטענות, קיים קושי ליישב במכלול הנסיבות לרבות אופן ההתרשמות הימנה טענה כביכול היא חתמה על צוואות שתוכנן היה שלא על דעתה.
לא נעלמה מעיני עובדת קיומו של פער נומינלי בין סכום ההלוואה שצוין בכתב התביעה (147,000 ₪) לבין סכום ההלוואה שצוין בתצהיר התובע (172,000 ₪); ברם מצאתי את ההסבר שניתן לכך בתצהירו כמו גם בעדותו של התובע, אשר היתה ברורה ושאותה מצאתי מהימנה עליי, כמתיישב עם מכלול הנסיבות, כמו גם עם הרציונל של שיעור ההחזר שהוסכם על הצדדים להלוואה.
בהקשר זה יודגש, כי הוראות הצוואות ההדדיות, לרבות הדרך שבה גובשו ונחתמו על ידי הנתבעים נבחנים במסגרת ההליך דנא אך ורק כראיות ליסודות ההלוואה ששוקללה בין הצדדים, בדגש על היקף הסכום שניתן כמו גם היקף ההחזר שנקבע, ולא בראי דיני ירושה ועזבון; כך שאין בכך כדי להשיג על טענות הנתבעת בנדון, לרבות בעניין חופש הציווי. בהתאם וכאמור לעיל אין חולק, כי הנתבעים, ולמצער הנתבע המנוח, אכן שינו את צוואתם וכי צוואתו קוימה ללא כל התנגדות מצד התובעים.
אשר על כן ובהינתן כלל המקובץ לעיל, מצאתי לקבל את התביעה הכספית שהגישו התובעים בסך של 450,000 ₪; אשר למועד התשלום, אזי בהינתן הסכמת הצדדים בראי הצעת התובעים (המבורכת), ישולם סכום זה בהתאם למתווה שהוצע ע”י התובעים במסגרת הדיון שנערך לפני, כמצוין ברישא פסק הדין (ר’ בעמ’ 32 לפרוט’, ש’ 13-18), כאשר מסורים לנתבעת בריאות שלמה ומלאה; כך גם ולאור הסכמות הצדדים (לעיל) אין מונע הגשת פסיקתא בדבר רישום הערת אזהרה בהתאם על הדירה.
בהינתן תוצאת ההליך, וקביעת תקנות סדר הדין האזרחי בנדון, מצאתי להורות כי הנתבעים יישאו בהוצאות משפט בסך של 18,000 ₪ אשר ישולמו לידי התובעים בתוך 30 יום.
בשים לב לכאבם של הצדדים מחמת הקרע שנוצר ביניהם, הוצעו להם מרוצת ניהול ההליך הצעות שונות שעניינן סיוע בשיקום היחסים, לרבות על דרך הפנייתם ליחידת הסיוע; צר לי כי הדבר לא הסתייע; ברם עודני סבורה, כי טוב יעשו הצדדים, לרבות בראיית הנכדים, אם יישקלו זאת בשנית, ואולי אף ישקלו להסתייע בסכום ההוצאות לצורך כך.
פסק הדין יהא מותר בפרסום לאחר השלמת תהליך התממה להשמטת פרטים מזהים.
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.
ניתן היום, ח’ אב תשפ”ד, 12 אוגוסט 2024, בהעדר הצדדים.
