לפני
כבוד השופטת מירה רום פלאי
תובעת
ר' כ'
ע"י ב"כ עוה"ד אלעזר עמר
נגד
נתבע
א' כ'
ע"י ב"כ עוה"ד צחי זיסמן
פסק דין
עניין לנו בבני זוג לשעבר, שניהלו מערכת יחסים זוגית החל משלהי שנת 1996, התחתנו בשנת 2005, גידלו יחד את בתה הבכורה של האישה מזוגיות קודמת, הביאו לעולם סה"כ שישה ילדים משותפים, התגוררו יחד עם ילדיהם וניהלו חיי משפחה יותר משני עשורים.
התובעת (להלן: "האישה") הגישה תביעה לפירוק שיתוף ואיזון משאבים כנגד הנתבע (להלן: "האיש"), במסגרת הליך אחרון מתוך 12 הליכים משפטיים שהתנהלו בין הצדדים בבית משפט זה, בנוסף למספר הליכים שהתנהלו בבית הדין הרבני.
רקע וטענות הצדדים
הצדדים הם בני זוג לשעבר, שניהלו מערכת יחסים זוגית החל משלהי שנת 1996, בשנת 1997 (לטענת האישה) או 2003-2002 (לטענת האיש) עברו להתגורר יחד, וביום 00.00.2005 נישאו זל"ז כדמו"י.
לצדדים שישה ילדים משותפים, ארבעה מהם (כיום בגירים) נולדו לפני נישואי הצדדים, ושניים (כיום קטינים) נולדו לאחר נישואי הצדדים. כאמור לאישה בת נוספת (בגירה) מזוגיות קודמת.
ההליכים המשפטיים בין הצדדים החלו בבית משפט זה בשנת 2020, עם הגשת בקשה למתן צו הגנה במעמד צד אחד שהגישה האישה כנגד האיש, ואשר נדחתה על ידי כב' השופטת בדימוס אסתר שטיין.
לצדדים טענות שונות בנוגע לרכוש שנצבר להם במהלך החיים המשותפים, אך למעשה המחלוקת העיקרית נוגעת למועד תחילת חייהם המשותפים, אשר ממנו נמנית תקופת איזון המשאבים: האם בשנת 1999 או לכל המאוחר 2002 כטענת האישה, או בחודש אוקטובר 2005 כטענת האיש. מתוך כך, נגזרות מחלוקות נוספות אודות איזון משאבי הצדדים, כגון טענות האיש להחרגת רכוש שנצבר לפני נישואיהם.
האישה עותרת להורות על איזון משאבים מכל הרכוש המשותף שצברו הצדדים במהלך החיים המשותפים, לרבות בתקופה שלפני הנישואין, וזאת מכוח "הלכת השיתוף". בהקשר זה, מבוקש פסק דין הצהרתי על היותם ידועים בציבור, עת עברו להתגורר הצדדים תחת קורת גג אחת וניהלו משק בית משותף, הביאו ילדים משותפים והאיש אף גידל עם האישה את בתה הבכורה (מזוגיות קודמת).
לטענת האישה, במהלך החיים המשותפים היא עסקה בגידול הילדים ובניהול הבית, ובכך אפשרה לאיש לשגשג ולהתפתח בעבודתו, עד שהאיש פיתח קריירה משגשגת. לעומת זאת, האישה לא התקדמה ונמצאת כיום במצב של הישרדות קיומית.
האיש טוען כי האישה פועלת בחוסר ניקיון כפיים בשביל "בצע כסף", ומתנגד לסעדים המבוקשים. לטענתו יש לדחות את העתירה להכרת הצדדים כידועים בציבור, וכפועל יוצא מתייתר הצורך בבירור חלוקת הרכוש ביחס לתקופת הקשר הזוגי עד למועד הנישואין. לטענתו, למרות שהצדדים הביאו לעולם ילדים משותפים, הם התגוררו בנפרד, וכי המרחק בין הסכמה להורות משותפת לבין שיתוף בנכסים, הוא רב.
עוד לטענת האיש, הצדדים התנהלו בהפרדת רכוש מוחלטת, בפרט בהעדר הסכם המסדיר את משטר הרכוש, וכן לטענתו לאישה אין כל זיקה לאף נכס מנכסיו, כולם נרכשו מכספו ומכספי אמו בטרם הנישואין ונרשמו על שמו או לטובתו בלבד. לטענתו, ככל שלאישה מגיעות זכויות או רכוש, מדובר אך ורק עבור התקופה שמיום הנישואין ועד למועד הקרע.
כאמור המחלוקת בין הצדדים נוגעת בעיקר לאיזון רכוש שנצבר בתחילת החיים המשותפים, לפני נישואי הצדדים, ובכלל זה: בית קרקע הרשום על שם האיש ברחוב xxx (להלן: "הבית"); חברה בע"מ בבעלות האיש; זכויות סוציאליות שנצברו עד למועד נישואי הצדדים.
מחלוקת נוספת בין הצדדים נסובה בעניין דירה ברחוב xxx (להלן: "הדירה") הרשומה על שם האישה ומושכרת לצד ג'. על כך יורחב בהמשך.
אין מחלוקת בין הצדדים בנוגע לאיזון הרכוש שנצבר ממועד הנישואין ואשר שייך לשני הצדדים בחלקים שווים, ובכלל זה: רכב מסוג xxx שנת 2011 הרשום על שם האיש; רכב מסוג xxx שנת 2016 אשר רשום על שם האיש; מיטלטלין המצויים בבית; זכויות סוציאליות שנצברו בתקופה זו.
עוד אין מחלוקת כי דירה ברחוב xxx, הרשומה על שם האיש, שייכת לו ואילו לאישה אין חלק בה.
סה"כ התקיימו בהליך דנן ארבעה דיונים, מתוכם שני דיוני קדם משפט, דיון הוכחות ודיון בו נשמעו סיכומים בעל פה. בית המשפט ניסה להביא את הצדדים להסכמות אשר תייתרנה מתן הכרעה שיפוטית, אולם ניסיונותיו לא צלחו, כאשר כל צד התבצר בעמדתו. לכן אין מנוס ממתן פסק דין.
אקדים אחרית לראשית ואומר, כי לאחר שבחנתי את כתבי הטענות ואת כל אשר מונח בפני, לרבות עדויות הצדדים ועדים מטעמם, מצאתי לקבל את התובענה ולהורות על פירוק השיתוף ואיזון משאבי הצדדים ביחס לנכסים שנצברו במהלך החיים המשותפים, גם לפני נישואי הצדדים, בחלוקה שווה ביניהם, וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן;
דיון והכרעה
חזית המחלוקת בין הצדדים למעשה מתמקדת בשאלת משטר הרכוש שהנהיגו הצדדים בחייהם המשותפים עד לחודש אוקטובר 2005 בו נישאו, שכן אין מחלוקת כי החל מאותו מועד הצדדים קיימו חיי שיתוף מלאים. האישה טוענת כי הצדדים נהגו בשיתוף החל משנת 1999 ולכל המאוחר 2002, ואילו האיש טוען להפרדת רכוש עד למועד הנישואין בשנת 2005.
בהתאם לגדר המחלוקת שהובא לעיל, הכרעה בין עמדות הצדדים מצריכה תחילה להידרש לטענות הצדדים ביחס למהותו וטיבו של הקשר הזוגי ביניהם לפני הנישואין, וההשלכה שיש לקשר זה על הזכויות ברכוש שנצבר בתקופת החיים המשותפים.
יש לבחון אפוא בשלב הראשון מה היה מעמדם המשפטי של הצדדים טרם נשאו, ובשים לב לתוצאה, יש להידרש לכוונת השיתוף של הצדדים בנכסים בנצברו בתקופה זו. לאחר מכן, יש לבחון מהי נפקות רישום הזכויות ברכוש שנצבר בתקופת השיתוף ואינו רשום על שם הצדדים בחלקים שווים.
המסגרת הנורמטיבית לתקופת הנישואין
בני הזוג נישאו זל"ז כאמור ביום 00.00.2005, וממועד זה, חל עליהם משטר רכוש הקבוע בחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג – 1973 (להלן: "חוק יחסי ממון").
בני זוג חופשיים להסדיר את יחסי הממון שביניהם כרצונם, והם רשאים לעצב הסדר אחר כראות עיניהם, באמצעות הסכם ממון בכתב, בכפוף לאישור בית המשפט בדרך הקבועה בסעיפים 1- 2 לחוק יחסי ממון.
סעיף 2(א) לחוק יחסי ממון קובע: "הסכם ממון טעון אישור בית המשפט לעניני משפחה (להלן – בית המשפט) או בית הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג (להלן – בית הדין), וכן טעון שינוי של הסכם כזה אישור כאמור".
בני הזוג כ' לא ערכו ביניהם הסכם ממון, על כן, יש לראותם כמסכימים להסדר איזון המשאבים כמפורט בחוק יחסי ממון (ראו סעיף 3(א) לחוק; ע"א 1229/90 דורותי חנוך נ' יגאל חנוך, מה(5) 584 (1991)).
התוצאה היא כי עם פקיעת הנישואין, יחול איזון שווה של כלל נכסי הצדדים, באופן שבו כל אחד מבני הזוג זכאי למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג, למעט נכסים מסוימים המנויים בסעיפים 5(א)(1)-(3), שנמצא שאין הצדקה לאזנם. על מנת שלא לכלול נכס מסוים בנכסי האיזון עם פקיעת הנישואין של בני הזוג, יש צורך במסמך בכתב.
גרסת האיש, לפיה, "התנהגות השגרתית" בין הצדדים קובעת את המשטר הרכושי, ולא החוק, ובלשונו: "הרי יש פה עניין של התנהגות שגרתית, זה מה שקובע. זה מה שקובע ההתנהגות שגרתית, לא מה העו"ד יגיד לה מה החוק" (10.01.24, עמ' 65 ש' 10-9), נעדרת משמעות משפטית וכמובן נדחית.
הסכם על הפרדת רכוש יש לערוך ולאשר לפי הוראות חוק יחסי ממון. ככל והאיש רצה לבצע ולעגן את ההפרדה הנטענת ברכוש במועד מוקדם יותר מזה הקבוע בחוק, ובכך לאזן את המשאבים בין הצדדים באופן מפורש, היה עליו לעשות כן בהסכם בכתב וכן לאשר את ההסכם בבית המשפט.
מעמדם המשפטי של הצדדים עד למועד נישואיהם
לגרסת האישה, לפני נישואי הצדדים הם היו ידועים בציבור והחלו את תקופת החיים המשותפים בשלהי שנת 1999 או לכל המאוחר בשנת 2002 (בהתאם להודאת האיש בדיון מיום 18.05.22). לטענת האיש, תקופת החיים המשותפים החלה במועד נישואיהם.
ידועים בציבור הם בני זוג שהחליטו לקשור את גורלם האחד בשני, לקיים אורח חיים משותף כבני זוג נשואים לכל דבר ועניין, אך מטעמים שונים, בין מבחירה ובין שלא, לא מיסדו את הקשר ביניהם באופן פורמלי.
הפסיקה העמידה שני תנאי סף אשר שזורים זה בזה לקיומה של מערכת יחסים שכזו: 'חיי משפחה' ו'ניהול משק בית משותף'. תנאים אלו הם תנאים מהותיים ואין המדובר בדרישה ראייתית גרידא (ע"א 6434/00 דנינו נ' מנע, פ"ד נו (3) 683). עם זאת, שאלת קיומם של תנאים אלה נבחנת על פי קריטריונים סובייקטיביים, קרי: כיצד ראו בני הזוג עצמם את מערכת היחסים ביניהם.
על רקע האמור לעיל, ובפרט בשים לב להתנהגות הצדדים במהלך השנים כפי שהיא משתקפת מהעדויות ומהראיות שהונחו לפני, נבחן את טיב מערכת היחסים בין הצדדים.
הצדדים שלפניי הכירו והחלו את הקשר הזוגי החל משלהי שנת 1996, הביאו לעולם את בתם הראשונה בשנת 1999, החלו להתגורר יחד לכל המאוחר בסוף שנת 2002 (לגרסת האיש), התחתנו בשנת 2005 וניהלו חיי משפחה במשך שנים רבות.
יש להכריע האם הצדדים היו ידועים בציבור קודם למועד נישואיהם בשנת 2005, קרי- החל משנת 1999 או משנת 2002 לכל המאוחר, כטענת האישה, או האם חייהם המשותפים החלו במועד נישואיהם, כטענת האיש. הכרעה בענין זה בהכרח תקבע את היקף הרכוש ככל שיקבע כי הלכת השיתוף חלה על היחסים בין הצדדים, טרם הנישואין.
האישה תיארה את התנהלותם הזוגית של הצדדים משנת 1997: "היינו גרים ביחד, ניהלנו משק בית משותף. היינו הולכים לאימא שלו. חגים, שבתות. זה משנת 97' כל הזמן היינו הולכים לבית שלו, להורים שלו, לילדים של אחותו. היינו הולכים לxxx. מאז שהכרתי אותו. הוא בא לxxx לבקר את ההורים שלי. תמיד הבטיח לי להתחתן, כל הזמן הבטחות. מאוד הייתי מאוהבת בו בזמנו. ראיתי בו אביר על סוס לבן. תמיד חשבתי מאז שהילדה שלי קטנה היא רואה דמות של אבא כי האבא הביולוגי לא היה בתמונה. הייתה קוראת לו אבא. אף אחד לא ידע שהוא לא אבא שלה. כולם חשבו ככה" (18.05.22, עמ' 3 ש' 32-27).
כתימוכין לטענות האישה, צירפה היא לכתבי טענותיה תמונות משותפות של בני הזוג שצולמו בשנות ה-90, תדפיס תמצית רישום ממרשם האוכלוסין המלמד על מגורי האישה יחד עם האיש בדירות שונות החל משנת 1997, וכן תצהירים מטעם קרובים ומכרים של המשפחה. בנספחים שצורפו יש לחזק את גרסת האישה אודות תחילת תקופת זוגיות הצדדים וטיבה בזמן אמת.
האיש עצמו אישר בעדותו כי הצדדים החלו לחיות ולהתגורר יחד בסוף שנת 2002- 2003 (18.05.22, עמ' 2 ש' 31-26). אלא שלטענתו, האישה ידעה שהם לא יתחתנו ולטענתו הם לא היו יחד למעט בזמן שהם "עשו ילדים" (שם, עמ' 2 ש' 33 עד עמ' 3 ש' 5).
לכך יש להוסיף כי בשנת 2001 לאחר שהאישה עברה להתגורר יחד עם האיש, היא נקנסה על ידי המוסד לביטוח לאומי בגין תשלומי מזונות שקיבלה עבור בתה הבכורה מזוגיות קודמת, מאחר שלא דיווחה על שינוי במצבה המשפחתי, לאחר שהצדדים עברו להתגורר יחד ומאותה עת האישה כבר אינה נחשבת כאם "חד הורית". כאשר האיש נשאל על כך בחקירתו, הוא אישר את הדברים אך לטענתו: "לא קנס אותי, קנס אותה. וחוץ מזה אף אחד לא אמר, אני אמרתי לה אני בא לגור פה נשמה" (10.01.24, עמ' 79 ש' 30). ואידך זיל גמור.
עובדת זוגיותם של הצדדים במשך שנים לפני נישואיהם, נתמכה גם בעדויות שהובאו מטעם האישה;
הגברת מ', בתה הבכורה של האישה מזוגיות קודמת, אשר נולדה בשנת 1996- בה החלו הצדדים את הקשר הזוגי (כיום בת 28), העידה כי מאז שהיא זוכרת את עצמה בגיל שנתיים האיש היה חלק בלתי נפרד מהחיים שלהם, וכי הוא תמיד הבהיר שהוא גידל אותה מאז שנולדה ואף כי עליה לשנות את שם המשפחה לשלו. עוד העידה כי הם התגוררו יחד בדירות שונות בין היתר בxxx, בxxx וxxx (ראו 10.01.24, עמ' 8-2).
כך בין יתר דבריה: "כל חיי אני ראיתי אותו כאבא בבית, הוא זה שהיה נמצא כל הזמן בבית, הוא זה שהיה עוזר לי בשיעורים, הוא זה שהיה לוקח אותי לפעמים לבתי ספר ומגיע לאספות הורים, הוא היה דמות אבהית לכל דבר" (שם, עמ' 9 ש' 9-6).
הגברת ר', בת דודתה של האישה, הצהירה והעידה על יחסיה הקרובים עם האישה, ועל מגוריהם המשותפים של הצדדים באותו בניין בxxx בשנת 1999 יחד עם בתה הבכורה של האישה (ראו סעיפים 5-3 לתצהיר העדה; פרוטוקול הדיון מיום 10.01.24 עמ' 25-23). התרשמתי כי עדותה הייתה ישירה, פשוטה ואמינה. גם אם לא דייקה בתאריכים במהלך עדותה, לא מצאתי כי יש בכך לפגוע במהימנותה. מכל מקום, תימוכין לגרסתה ניתן למצוא בתדפיס תמצית רישום ממרשם האוכלוסין שצורף לתצהירה.
מטעם האיש העידה אחותו, הגברת א', אשר הצהירה כי מעולם לא נערכה בינה לבין האישה היכרות רשמית. לטענתה פגשה את האישה פעמים בודדות, וכי הקשר בינה לבין האיש היה רופף, כאשר האיש לא ראה באישה בת זוג אלא אם ילדיו (סעיפים 10-4 לתצהירה). בחקירתה התקשתה לענות מתי פגשה לראשונה את האישה, תחילה השיבה בשנת 2004, לאחר מכן היססה כאשר נשאלה על תאריכים מדויקים, ולבסוף אישרה כי הכירה את האישה כבר בשנת 1999 כאשר נולדה בתם המשותפת הראשונה של הצדדים (10.01.24, עמ' 55-54).
העדויות מטעם האישה בכל הנוגע לזוגיותם של הצדדים במשך שנים לפני נישואיהם, היו אמינות ולא נסתרו בחקירה הנגדית מטעם האיש.
עדות אחותו של האיש היתה בלתי הגיונית, במילים עדינות, ולבסוף אף הודתה כי הכירה את האישה כבר בשנת 1999, כאמור.
שוכנעתי כי הצדדים ניהלו מערכת יחסים זוגית שהפכה בשנת 1999 למערכת יחסים משפחתית. סה"כ הצדדים הביאו לעולם שישה ילדים משותפים. הצדדים גידלו יחד את ארבעת ילדיהם לפני הנישואין, והביאו שני ילדים נוספים אחרי הנישואין. עובדה זו מדברת בעד עצמה כי בני הזוג קשרו את גורלם זה בזה והקימו משפחה.
ניסיון האיש להציג את הקשר הזוגי בין הצדדים לפני הנישואין כקשר של "ידידים" או אפילו פחות מזה (10.01.24, עמ' 62 ש' 30-29) הוא אבסורד בנסיבות בהן הוא בחר להביא עם האישה ארבעה ילדים משותפים לפני הנישואין (ושני ילדים נוספים לאחר מכן), וכן עבר להתגורר עם האישה לאחר לידת בנותיהם התאומות בשנת 2002- 2003, בהתאם להודאתו (18.05.22, עמ' 2 ש' 31-26 לעיל).
מאז שבתם הראשונה נולדה בשנת 1999, או לכל המאוחר בשנת 2002, הצדדים התגוררו יחד, גידלו את ילדיהם המשותפים, כמו גם את בתה של האישה מזוגיות קודמת, וכן ניהלו משק בית משותף כאשר כל אחד מהם תרם כמיטב יכולתו לכלכלת הבית והמשפחה.
הוכח מכתבי הטענות והראיות כי לפחות החל משנת 2022, הצדדים קיימו חיי משפחה וניהלו חיי שיתוף מלאים, גם אם ידעו עליות ומורדות, הביאו לעולם שישה ילדים משותפים, ארבעה מהם לפני הנישואים, התגוררו תחת קורת גג אחת וקיימו משק בית משותף, וכן הציגו עצמם בפני הזולת כבני זוג לכל דבר ועניין.
לסיכום, התשתית הראייתית שהובאה בפניי הביאה אותי למסקנה כי הצדדים חיו כידועים בציבור לכל דבר ועניין גם לפני נישואיהם, התגוררו יחד תחת אותה קורת גג, גידלו וטיפלו בשבעה ילדים (לרבות בתה הבכורה של האישה מזוגיות קודמת), ניהלו משק בית משותף, עבדו ותרמו לפרנסת המשפחה וכל אחד מהם מילא תפקידו לפי חלקו, יכולתו ובדרך שלו, ולעניין זה יוער כי אין זה משנה לענייננו מי יותר ומי פחות.
כמפורט לעיל, וכפועל יוצא של חיי משפחה משותפים במשך שנים רבות, נמצא כי התקיים בין הצדדים שיתוף רכושי. לפיכך מתקבלת גרסת האישה כי חלה על הצדדים חזקת השיתוף ממועד תחילת חייהם המשותפים. למען הזהירות, נקבע כי מועד תחילת חייהם המשותפים היא מועד הולדתה של הבת הבכורה בתאריך 00.00.1999, הגם שכפי שתואר לעיל קיימות אינדיקציות לחיים משותפים גם קודם לכן, ונדחית גרסת האיש אודות משטר של הפרדת רכוש.
מועד הקרע
ככלל, המועד הקובע לאיזון משאבים הוא מועד פקיעת הנישואין בגירושין או במועד פטירתו של אחד מבני הזוג. עם זאת, על פי סעיף 5א לחוק יחסי ממון, קיימת אפשרות להקדמת מועד ביצוע איזון המשאבים בטרם פקיעת הנישואין.
בענייננו, מועד הקרע נקבע בבית הדין הרבני האזורי בתל אביב במסגרת החלטה שניתנה ביום 00.00.2021 (נספח 11 לתע"ר האישה), בזו הלשון: "במקרה דנן הצדדים טרם התגרשו, אבל ניתן פסק דין לגירושין לאחר שהבעל ביקש שלום בית ועיכב את הגירושין תקופה ארוכה. בית הדין מקבל את העמדה שיום מתן פסק הדין לגירושין הוא מועד הקרע כלומר 00/00/21. לעניין הקדמת מועד הקרע קודם הנישואין בית הדין דוחה בקשה זו".
החלטה זו של בית הדין הרבני הפכה חלוטה, לאחר שאף אחד מהצדדים, לרבות האיש, לא ביקש לערער עליה, ומכאן שהיא מחייבת את הצדדים. אשר על כן- מועד הקרע הוא 00.00.00.
לנוכח כל האמור לעיל, נקבע כי הצדדים חיו כבני זוג ידועים בציבור לכל דבר ועניין מתאריך00.00.1999 ועד למועד נישואיהם כדמו"י בתאריך 00.00.2005. ממועד זה ועד לתאריך שנקבע כמועד הקרע- 00.00.2021, חל עליהם משטר רכוש על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, בהיותם נשואים.
הלכת השיתוף בין ידועים בציבור
לטענת האישה, בני הזוג אמנם ניהלו חשבונות נפרדים אך הם ניהלו משק בית במאמץ משותף, משכורותיהם שימשו במשותף לצרכי הבית וכלכלת המשפחה כולה. ואולם, האיש מכחיש את טענות האישה בנוגע לשיתוף בנכסים שנרכשו לפני נישואי ההצדדים וטוען כי ההכרה בצדדים כידועים בציבור אינה מקימה לאישה זכות קניינית בנכסים שנרכשו לפני נישואי הצדדים.
על טיבה ומהותה של הלכת השיתוף בנכסים והחלתה על בני זוג שאינם נשואים נכתבה פסיקה ענפה. כך בין היתר הוסברה הלכת השיתוף בפסק הדין בע"א 52-80 שחר נ' פרידמן פד"י לח (1) 443 (1984) כך: "הלכת שיתוף הנכסים היא "דוגמה מובהקת של חקיקה שיפוטית, שלידתה על אובני בית-משפט זה" (השופט אלון בע"א 630/79 [1], בעמ' 368 ). הקונסטרוקציה המשפטית, העומדת ביסוד חקיקה שיפוטית זו, היא הסכם משתמע בין הצדדים, לפיו הם שותפים שווים בזכויות ברכוש מסוים (ע"א 253/65 [2]; ע"א 2/77[3]). על-פי גישה זו, בית המשפט מסיק מנסיבות החיים המשותפים שבין בני הזוג גמירת דעת, לפיה יהיו שותפים בזכויות מסוימות. אך טבעי הוא איפוא, כי השאלות, אם במקרה קונקרטי קיים הסכם על שיתוף נכסים ומה היקפו של השיתוף, הן שאלות שבעובדה, המוכרעות על-פי כל נסיבות העניין."
הלכת השיתוף בנכסים עשויה לחול על 'ידועים בציבור' בהתקיים התנאים העובדתיים המתאימים לכך. על ההלכה המחילה את הלכת השיתוף בנכסים גם על בני זוג 'ידועים בציבור' חזר בית המשפט העליון בפסקי דין רבים (בע"א 52/80 שחר נ' פרידמן פ"ד לח (1) 443; רע"א 1468/96 יקותיאלי נ' יקותיאלי (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 7.5.96); ע"א 749/82 מוסטון נ' וידרמן פ"ד מג (1) 278; ע"א 625/83 ברקוביץ נ' בודניה פ"ד מא (4) 581) ועוד).
השאלה האם הוכחה כוונת שיתוף היא שאלה שבעובדה. ההכרעה נבחנת בהתאם לאומד דעתם של בני הזוג, בהתאם להסכמתם (המפורשת והמשתמעת) וכן לנסיבות חייהם לרבות ביחס לנכס הספציפי (בע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית פ"ד נט (1) 665 (פורסם במאגרים, 8.9.04); בע"מ 8500/12 פלוני נ' פלונית (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 20.6.13)).
מעת שנקבע שהצדדים היו ידועים בציבור בתקופה האמורה, יש לבחון האם התקיימה כוונת השיתוף בנכסים שנצברו במהלך חייהם המשותפים, ואשר שנויים במחלוקת.
כפי שפורט לעיל, העניינים השנויים במחלוקת בתקופה האמורה הם הבית ברחוב xxx, וכן עסקו של האיש.
הבית ברחוב xxx
הוכח לי כי האישה הייתה שותפה לבחירת הבית, אשר נרכש לאחר ביקור שלה בנכס עם הילדים ולאחר שהאיש ביקש את הסכמתה לרכישתו. שוכנעתי כי שני הצדדים תרמו למאמץ של ניהול הבית המשותף וכל אחד תרם לבית בהתאם ליכולתו. הוכח כי הבית שופץ פעמיים, בשנת 2010 ובשנת 2019. האישה לקחה חלק פעיל בשיפוץ, עיצוב, רכישות לבית, ואף נבנה לה סטודיו לצורך אימון כושר לציבור נשות המגזר הדתי.
הבית נרכש בחודש יולי 2005 לפני מועד נישואי הצדדים, בין היתר מכספי תמורת מכירת דירה שהייתה בבעלותו של האיש ברחוב xxx בxxx, ובצירוף הלוואת משכנתא שמוחזרה. שוכנעתי כי חלק ניכר של הכספים לרכישת הבית, היו כספים של האיש שנצברו בטרם הנישואין, ללא השקעה כספית בפועל מצד האישה, והבית נרשם על שמו בלבד. יחד עם זאת, טענת האיש כי לאישה אין זכויות בבית, נדחית.
בסיכומיו הפנה האיש לחוק יחסי ממון בטענה לתחולת החריגים ביחס לרכוש אשר נצבר לפני תקופת הנישואין ממסת הנכסים המשותפת.
כפי שנקבע, הרי שהצדדים חיו כידועים בציבור וניהלו חיי משפחה ושיתוף מיום 00.00.1999 ועד נישואיהם ביום 00.00.2005. הבית נרכש במהלך החיים המשותפים בתאריך 00.00.2005 למגוריהם של הצדדים וילדיהם כמשפחה, גם לאחר נישואיהם ועד למועד הקרע.
הצדדים עברו להתגורר בבית יחד עם ילדיהם. הבית שימש כבית מגוריהם היחיד, מאז שעברו אליו מיד לאחר נישואיהם, וכל שנותיהם המשותפות. גרסת האישה נתמכה במספר ראיות חיצוניות המעידות על כוונת השיתוף ביחס לבית בו הם התגוררו.
ראיות חיצוניות המעידות על כוונת שיתוף על הזכויות בבית;
ע"פ תמצית רישום ממרשם האוכלוסין, כתובתה של האישה במשרד הפנים רשומה xxx (כתובת הבית), כאשר תאריך הכניסה למען: "xxx" (נספח 7 לתע"ר האישה).
על פי החוזה לרכישת הבית מיום 00.00.2005 (נספח 8 לתע"ר האיש), עולה כי הבית נקנה חודשים ספורים לפני נישואי הצדדים, ובשיאה של מערכת היחסים הזוגית של הצדדים, כאשר להם כבר ארבעה ילדים משותפים.
קיומם של תנאי חוזה המכירה גלש אל תקופת נישואי הצדדים; התחייבות המוכרים למסירת החזקה בבית עד ליום 00.00.2006 (סעיף 4 לחוזה), וכן תנאי תשלום תמורת הנכס, נקבעו למועדים אשר חלו בתקופת נישואי הצדדים (סעיף 6 לחוזה על תתי סעיפיו). ליתר דיוק, למעט התשלום הראשון שהיה ביום החתימה על החוזה, יתר התשלומים עבור הבית, שולמו לאחר מועד נישואי הצדדים. האיש אישר בעדותו כי התשלומים עבור רכישת הבית שולמו בהתאם לחוזה (10.01.24, עמ' 88 ש' 13-12).
זאת, מבלי שנערך הסכם בכתב על מנת שלא לכלול את הבית בנכסי האיזון עם פקיעת הנישואין של בני הזוג. לעניין זה, ראו המפורט לעיל ביחס לסעיף 5(א) לחוק יחסי ממון (פס' 24-22 לפסק דין זה).
האישה העידה ביושר שמעולם לא שילמה בפועל כסף ממקור חיצוני שלה עבור הבית, אלא חיי השיתוף הקנו לה זכויות בו, וכן כי שני הצדדים שילמו יחד את הוצאות הבית המשותפות (ראו 10.01.24, עמ' 36 ש' 38 עד עמ' 37 ש' 5; עמ' 47 ש' 36 עד עמ' 48 ש' 10).
הוכח לי כי האישה תרמה למאמץ המשותף במימון רכישת הבית, הן בכספים ששולמו על ידה ישירות לכלכלת התא המשפחתי, והן בהשקעת משאבים אחרים לטובת התא המשפחתי, לרבות גידול שבעה ילדים (שישה מהם משותפים לצדדים) באופן שהאיש יכול היה להתפנות לעסקיו לצורך מימון התשלומים עבור הבית. פועל יוצא, כי מאמציהם המשותפים של הצדדים לגידול ששת ילדיהם המשותפים וטיפוח המשפחה הברוכה שהקימו, כמו גם פרנסת הבית באמצעות העסק שבבעלות האיש, תרמו לתשלום התחייבויות המימון של הבית ואחזקתו.
ויש להוסיף דבר מה נוסף; אפילו דמי השכירות שנגבו עבור שתי היחידות שנבנו שמסגרת השיפוץ הכולל שעבר הבית, נכנסו לפול המשפחתי ששימש להוצאות הבית והמשפחה (10.01.24, עמ' 88 ש' 30 עד עמ' 89 ש' 4- עדות האיש).
כוונת השיתוף בבית בו התגוררו הצדדים נלמדת גם מעדויות נוספות:
הגברת מ', בתה הבכורה של האישה העידה כי האיש הביא "סטפה" של כסף משותף עבור רכישת הבית ולדבריה: "זה כסף משותף. זה כסף שאימא שלי אישרה לו ואפשרה לו לעשות […] איך אני יודעת, כי אימא שלי כל חייה הייתה למען הילדים בבית כדי שא' יוכל לעבוד ולפרנס" (10.01.24, עמ' 8 ש' 32-23). התרשמתי כי עדותה הייתה מהימנה וקוהרנטית. ב"כ האיש לא הצליח להפריך ולו פרט אחד בהצהרותיה.
הגברת ל' (מי שביחד עם בעלה מכרה את הבית ברחוב xxx לצדדים) הצהירה והעידה כי הבית נרכש לאחר שני ביקורים של בני הזוג יחד עם ילדיהם בנכס, ואף פירטה את הנסיבות במעמד הביקורים (ראו סעיפים 7-4 לתצהיר העדה וכן עדותה בדיון מיום 10.01.24, עמ' 22-18 לפרוטוקול). התרשמתי כי העדה העידה בפשטות, ועדותה הייתה אמינה.
"כשעלינו למעלה בבית שהראיתי להם את הבית, מ' הלכה לחדר הכי גדול, שזה חדר הארונות שהשקעתי בו הון. והיא באה ואמרה לו, את החדר הזה אני רוצה. הוא הרים את מ' ואמר לה את החדר הזה קיבלת.
[…]
הם דיברו על הכל, הוא ירד איתה למרתף הוא אמר לה אני אעשה לך פה סטודיו להתעמלות. במרתף. תראי, זה מה שידוע לי, זה מה שהיה אצלי בבית. ואת הדברים האלה אני זוכרת מאוד כמו עכשיו.
[…]
כל מי שהיה רואה, את להתחבק ככה ולהיכנס ולראות את החדרים ואת השמחה ואיך שניהם קרנו מאושר, כל מי שהיה רואה, אני, את יודעת מתי ידעתי שאני הם לא נשואים, אצל העו"ד שאמרתי למה, איפה התעודת זהות של ר'. אז הוא אמר לי אנחנו לא נשואים. אמרתי לו רגע סליחה אז מה הילדים, הוא אמר זה שלנו הילדים, אנחנו או-טו-טו מתחתנים"
(שם, עמ' 21-20).
עדות זו לא נסתרה על ידי האיש, והיא מדברת בעד עצמה.
בחינת מכלול הראיות ביחס לאופן התנהלותם הכלכלית של הצדדים בתקופת החיים המשותפת, מביאה לתוצאה כי התקיימו מלוא התנאים להוכחת כוונת שיתוף קנייני ספציפי בבית, אשר שימש כבית מגורים של הצדדים במשך כ-20 שנים, כפי שנמסר לי על ידי ב"כ הצדדים בדיון האחרון, אפילו נכון לכתיבת שורות אלה.
בהעדר הסכם ממון המורה אחרת, ומשהוכחה כוונת שיתוף ספציפית על הבית, הרי שיש לראותו כחלק מכלל הנכסים שנצברו על ידי הצדדים במהלך החיים המשותפים עד למועד הקרע, ולפיכך יש להורות על חלוקת הזכויות בו בחלקים שווים בין הצדדים.
הדירה ברחוב xxx
לכאורה נתגלעה מחלוקת בין הצדדים תוך כדי ניהול ההליך אודות דירה ברחוב xxx (להלן: "הדירה"), אשר נרשמה תחילה על שם בתה הבכורה של האישה ובהמשך נרשמה על שם האישה עד היום, והיא מושכרת לצד ג'. יצוין כי עלו סתירות בגרסאות שני הצדדים ביחס לדירה זו.
כך למשל, טען האיש בעמ' 11 לכתב ההגנה (בפסקה השלישית. מספר הסעיף מחוק): "הדירה ברח' xxx, נרכשה בשנת 2019, במהלך תק' הנישואין ומשכך עפ"י דין היא שייכת לצדדים בחלקים שווים".
ואולם, חרף הודאת האיש המפורשת בכתב ההגנה כי הדירה שייכת לצדדים בחלקים שווים, שינה האיש גרסתו במהלך ניהול ההליך וטען כי הדירה שייכת לו בלבד, מאחר שהיא נרכשה מכספי אמו ומכספים שחסך במהלך השנים, וכי נרשמה על שם בתה הבכורה של האישה ובהמשך על שם האישה, משיקולי מס, ובכפוף להסכם משכנתא שנחתם ביניהם.
ראשית, מגרסה זו של האיש עולות שתי אפשרויות: או שהוא שיקר לרשויות המס בקשר עם רישום הבעלות בדירה, או שהוא משקר כעת. כך או אחרת, מדובר בהתנהלות חסרת תום לב של האיש, לפחות ביחס לדירה הנ"ל.
אף אילו היה עומד האיש בנטל ההוכחה המוטל עליו והיה מצליח להציג ראיות כי מימון הדירה היה מכספיו בלבד ולא מכספים משותפים של הצדדים, הרי שבהתאם לפסיקה, השקעה בלתי שוויונית בדירה היא למעשה מתנה שהושלמה. עוד נקבע כי במקרה כזה אין לחקור אחר מקור הכספים שהושקעו (ראו: עמ"ש (מחוזי – חי') 61008-06-13 נ.מ.א. נ' נ.י.א. [פורסם בנבו] (פס"ד מיום 11.06.2014).
בנסיבות הללו, ככלל לא תישמע טענת האיש כי השקיע יותר מהאישה ברכישה וכי בשל כך עומדות לזכותו זכויות בעלות ביותר מאשר מחצית הזכויות בנכס.
גם גרסת האישה אינה חפה מסתירות. כך למשל, בתביעה דנן עותרת היא להכיר בדירה כדירה משותפת של שני הצדדים ובהתאם, להורות על רישום הזכויות בחלקים שווים. לעומת זאת, בכתב התביעה שהוגש במסגרת התביעה לסעד הצהרתי להכרת הצדדים כידועים בציבור בתלה"מ 7505-04-22, טענה האישה ביחס לדירה כי היא זכאית למלוא הזכויות בה, מאחר שזו הוקנתה לה במתנה על ידי האיש.
מכל מקום, אף אחד מהצדדים לא עמד בנטל להוכיח את הסכמות הצדדים ואומד דעתם בנוגע לזכויות בלעדיות בדירה; לא האיש ביחס להשקעתו במימון רכישת הדירה, ולא האישה ביחס לרישום הזכויות בדירה על שמה.
אשר לטענת האיש אודות הסכם המשכנתא וייפוי כוח בלתי חוזר שנחתמו לצורך רישום הדירה על שם בתה הבכורה של האישה, ובהמשך על שם האישה בדרך של העברה ללא תמורה; הצדדים והבת עצמה גוללו בעדויותיהם את טענותיהם בעניין זה, לרבות מטרות השינויים ברישום הדירה, אך לא מצאתי להרחיב בסוגיה זו, אשר ממילא יש בה רק לחזק התנהלות המלמדת על שיתוף של הצדדים בדירה, וכן על האמון שרכשה בתה הבכורה של האישה לאיש, והרצון לרצותו כהוקרת תודה על כך שגידל אותה ודאג לה כל החיים, כפי שהעידה לפניי (10.01.24, עמ' 12 ש' 4-3).
מכל המקובץ לעיל, בהצלבת הנתונים ובכלל זה: מועד רכישת הדירה בשנת 2019 בתקופת נישואי הצדדים, הודאת האיש בכתב ההגנה, וכן התנהלותם הכלכלית של הצדדים ביחס לדירה, כל אלה מביאים לתוצאה כי בין הצדדים התקיים שיתוף קנייני בדירה. לפיכך הזכויות בדירה שייכות לשני הצדדים בחלקים שווים.
עסקו של האיש
בשנת 1994, טרם נישואי הצדדים, הקים האיש עסק אשר מתנהל באמצעות "xxx" (להלן: "העסק") המתמחה בxxx, ואשר רשום ברשויות על שם האיש. הצדדים חלוקים בשאלה, האם מדובר בנכס משותף.
האישה עותרת למחצית מהזכויות בעסק. לטענתה בתקופה מסוימת היא עבדה בעסק והייתה שותפה מלאה להקמתו ולהצלחתו, ואף בחלק מהזמן קיבלה שכר בגין עבודתה. לטענת האיש, מדובר בעסק שהוקם בשנת 1994, עוד בטרם הכיר את האישה, ומשכך אין לאישה כל זכויות בעסק זה.
לכאורה, משהעסק הוקם ע"י האיש טרם נישואי הצדדים, הרי שבהתאם להוראת סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון, אין לכלול שוויו במסגרת איזון המשאבים. ואולם, לא יכולה להיות מחלוקת כי אין שוויו של העסק בשנת 00.00.1999 – המועד שנקבע כמועד תחילת החיים המשותפים של הצדדים, כשוויו במועד שנקבע כמועד הקרע בתאריך 00.00.2021.
על אף שמדובר בעסק שהוקם לפני נישואי הצדדים, מאחר ולא הוסכם בין הצדדים כי העסק הרשום על שם הבעל הוא נכס מוחרג ממסת הנכסים המשותפת, הרי שאין להתעלם מהתפתחותו של העסק בתקופת החיים המשותפים כידועים בציבור ואף לא מצמיחתו במהלך הנישואין. הרציונל הניצב בבסיס שיתוף הרכוש בין בני זוג הוא שילוב הידיים והמאמץ המשותף שלהם בהקמת התא המשפחתי, וביסוסו, תוך הפניית המשאבים המשותפים של הצדדים פנימה והחוצה – הן לשם טיפוח התא המשפחתי והן לשם קידומו מן הבחינה הכלכלית וההשקעות בביסוס והצמחת המקורות לסיפוק צרכיו הגשמיים השונים.
זאת ועוד, מעדויות הצדדים שנשמעו לפניי עולה, כי בהתנהלותם לכל אורך נישואיהם, לא הייתה כל הפרדה בין ההתנהלות הפיננסית של העסק לבין זו של התא המשפחתי, אלא הכספים שהתקבלו מהעסק הוטמעו והתערבבו בכספים ששולמו להוצאות הבית והמשפחה, ללא תיעוד אודות הסכמה להפריד בין אותם כספים או בין הזכויות בעסק.
אמנם מדובר בנכס עסקי, שהוקם בשנת 1994, טרם המועד שנקבע כמועד תחילת השיתוף של הצדדים ב- 00.00.1999, אולם בראי כלל נסיבות המקרה דנן כפי הובאו לעיל, הרי שהעסק גדל, צמח והפך להיות מה שהוא כיום במאמץ משותף של שני הצדדים. מי בבית בטיפול וגידול שישה ילדים, ומי מחוץ לבית בהשקעת זמן ואנרגיה בעסק. הוכח כי פירותיו של העסק שילמו את הוצאות המחייה של המשפחה, והוא הגיע לאן שהגיע כתוצאה מהמאמץ המשותף של הצדדים.
לפיכך נקבע כי שוויו של העסק המנוהל על ידי חברת "xxx" יוערך על ידי מומחה במועד שנקבע כתחילת תקופת השיתוף בין הצדדים בתאריך 00.00.1999, וכן יוערך שוויו בתאריך 00.00.2021 -המועד שנקבע כמועד הקרע. הדלתא ביניהם תחולק באופן שווה בין הצדדים.
מאחר שמדובר בהכרעה שאינה בתחום מומחיותו של בית המשפט ולצורך קביעת ממצאים בעניין זה, תינתנה להלן הוראות למינוי רו"ח אקטואר מומחה.
רכבים, מיטלטלין וזכויות סוציאליות
בין הצדדים קיימת הסכמה על חלוקת הרכבים, על המיטלטלין ועל זכויות סוציאליות שנצברו במהלך הנישואין.
משאין מחלוקת כי שני הרכבים שנרכשו במהלך נישואי הצדדים הם משותפים לצדדים, ובהעדר הסכמה על הותרת כל רכב בידי מחזיקו, יש לאזן את שווי הרכבים. השווי ייקבע לפי מחירון יצחק לוי לחודש נובמבר 2021 (חודש הפירוד), והצד הזכאי למחצית מההפרש יקבלה בתוך 60 ימים מיום מתן פסק דין זה.
בנוגע למיטלטלין בבית, אף אחד מהצדדים לא פירט את המיטלטלין המשותפים לחלוקה ואת אופן החלוקה המבוקש. בנסיבות בהן אין אפשרות מעשית להעריך את שווי המיטלטלין שנטל כל אחד מהצדדים, בהעדר קבלות המעידות על שווי המיטלטלין שנלקחו; נוכח הזמן הרב שחלף ממועד רכישתם- המיטלטלין בבית יחולקו בין הצדדים באופן שבו האישה תערוך שתי רשימות, המחלקות את כלל המיטלטלין המשותפים שנותרו בבית במועד הקרע (למעט מיטלטלין וריהוט המשמש את ילדי הצדדים) והאיש יבחר באחת מהרשימות.
בהעדר הסכמה על חלוקה בעין כאמור, המיטלטלין המשותפים יחולקו על דרך של מכירתם בשוק החופשי לכל המרבה במחיר, תוך חלוקת תמורת מכירתם, בחלקים שווים בין הצדדים.
הצדדים מסכימים, כי יש לאזן ביניהם בחלקים שווים את הזכויות הסוציאליות שנצברו על ידיהם ו/או על ידי מי מהם ממועד הנישואין למועד הקרע. לפיכך כל צד זכאי למחצית שווי הזכויות הסוציאליות שנצברו כתוצאה מעבודתו של משנהו במהלך התקופה מיום הנישואין ועד ליום הקרע.
סוף דבר
לנוכח כל המפורט לעיל, תביעת האישה לפירוק שיתוף ואיזון משאבים בנוגע לזכויות בבית ובדירה (להלן: "הנכסים")- מתקבלת. כפועל יוצא, אני מורה על פירוק השיתוף בנכסים אלו בהתאם להוראות שלהלן:
ניתן בזאת צו לפירוק השיתוף בנכסים בדרך של מכירתם בשוק החופשי למרבה במחיר, כאשר לכל אחד מהצדדים שמורה הזכות להשתתף בהתמחרות תוך מקסום רווחיו, על בסיס חוות דעת שמאית. הנכסים יימכרו כשהם פנויים מכל אדם וחפץ וכשזכויות בני הזוג בו נקיות מכל חוב, עיקול, שיעבוד או זכות אחרת של צד שלישי כלשהו.
ניתנת הזדמנות לצדדים למכור את הנכסים בכוחות עצמם במכירה חופשית. ככל והצדדים לא יצליחו למכור את הבית בתוך 90 ימים מהיום, ימונו באי כוחם ככונסי נכסים. בהעדר שיתוף פעולה ביניהם, הליך הכינוס יועבר לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל.
על הצדדים וכונסי הנכסים לשתף פעולה על מנת לקדם את הליך הכינוס ולייתר הליכים משפטיים מיותרים בעניין זה.
תמורת הנכסים, לאחר סילוק הוצאות המכירה, תחולק בין הצדדים בחלקים שווים ביניהם.
לצורך קידום הליך פירוק השיתוף, מתמנה בזאת הגברת אורית שפט כשמאית מומחית מטעם בית המשפט, לצורך הערכת שווי שני הנכסים. שכר טרחת השמאית ישולם על ידי הצדדים בחלקים שווים. באי כוח הצדדים יפנו אל השמאית במשותף. הסכמת המומחית תוגש בתוך 14 ימים מהיום, בכפוף להגשת חוות הדעת בתוך 45 ימים מהיום.
אשר לאיזון שווי הזכויות בחברת גל אור שלטים בע"מ וכן הזכויות הסוציאליות של הצדדים, כנובע מפסק דין זה – מתמנה בזאת מר אבי יחזקאל כמומחה מטעם בית המשפט. הסכמת המומחה תוגש בתוך 14 ימים מהיום, בכפוף להגשת חוות הדעת בתוך 90 ימים מהיום.
אשר להוצאות המשפט: מאחר שטענותיו של האיש נדחו, הן בנוגע למעמד המשפטי של הצדדים כידועים בציבור לפני נישואיהם, הן בנוגע לבית, הן בנוגע לדירה, והן בנוגע לעסקו, באופן חלקי. הוא מחויב בהוצאותיה המשפטיות של האישה, בסך של 40,000 ₪, שישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין, ממועד החיוב ועד לביצוע התשלום בפועל.
פסק הדין מותר לפרסום ללא פרטים מזהים.
משתם ההליך, התיק ייסגר.
ניתן היום, י"ח תמוז תשפ"ד, 24 יולי 2024, בהעדר הצדדים.
