לפני
כבוד השופטת מירית פולוס
תובעים
ר.
ע.
נגד
נתבעים
1.ע.
2.ל.
3.מ.
ע"י ב"כ עו"ד ד"ר שמואל רומנו
4.א.
5.ר. ד.
ע"י ב"כ עו"ד זהר פשה אלון
פסק דין
בפני תביעה להצהיר על זכויות בלעדיות לתובעים בקרקעות הידועות כגוש *** חלקה 41 וחלקה 13 וכן להצהיר כי פסק הבוררות מיום 18.**.** אינו חל על זכויות התובע בקרקע.
רקע כללי:
התובעים הינם זוג נשוי. הנתבע 1 הינו בנו של עו"ד א. ז"ל, אחיה של התובעת. הנתבעות 2 ו 3 הינן אחיותיו של הנתבע 1. הנתבעים 4 ו 5 הינם אחיה של התובעת.
למען הנוחות, יקראו להלן הצדדים להליך זה בשמותיהם הפרטיים.
הליך זה, כמו הליכים רבים לפניו, עוסק באופן חלוקת רכוש משפחתי. הצדדים מנהלים ביניהם הליכים משנת 2012 ועד היום.
בקצרה, המחלוקות בין הצדדים היו ועודם בעניין כספים ורכוש שקיבל עו"ד א. ז"ל מההורים המנוחים *** ו*** ז"ל. אחיו של עו"ד א. ז"ל טענו שכל הרכוש הוחזק עבור כל האחים בנאמנות ויש לחלקו ביניהם. עו"ד א. ז"ל, ולאחר פטירתו בנו ע. , טענו שמדובר ברכושו של עו"ד א. ז"ל.
בשנת 2015 הועברו תביעות הצדדים לבירור בהליך בוררות בפני כבוד השופטת (בדימוס) ורדה אלשיך. ביום 18.**.** ניתן פסק הבוררות. פסק הבוררות הינו חלוט, לאחר שאושר על ידי בית משפט זה וערעור על האישור נדחה.
בקליפת אגוז יצוין כי פסק הבוררות אישר את טענות האחים שעו"ד א. ז"ל שימש כנאמן בניהול נכסי ההורים המנוחים ויש לחלק את הרכוש בין האחים כולם, כפי שפורט בפסק הבוררות.
פסק הבוררות מחזיק 167 עמודים והוא ניתן לאחר הליך ארוך וממצה בו התבררו טענות הצדדים. הפרוטוקולים בהליך הבוררות מחזיקים למעלה מ 1,000 עמודים. בנוסף, ניתנו על ידי הבוררת הבהרות נוספות.
חרף הכרעה במחלוקות בפסק בוררות מחייב, הצדדים ממשיכים להגיש הליכים שונים, כאשר חלק ניכר מהמחלוקות ששבות ועולות, לטעמו של בית המשפט, כבר הוכרעו על ידי כבוד הבוררת.
כפי שכבר צוין בפסק דין שניתן על ידי בית משפט זה ביום 30.6.24 בהליך אחר בין הצדדים (תמ"ש 71545-07-19), יש להצטער על התנהלות הצדדים, הגורמת להתרשמות בית המשפט נזק משמעותי עבורם. נוכח המחלוקות הרכושיות שאינן מסתיימות ומתנהלות כבר 12 שנה, אין מנהל העיזבון שמונה לניהול נכסי ההורים המנוחים, יכול לחלק הרכוש (הרב) בין בעלי הדין. לצדדים נכסים שהם אינם זוכים ליהנות מהם, וחבל.
לטעמו של בית המשפט, גם בהליך זה, כמו בהליכים אחרים שהוגשו, מתבקש בית המשפט לסטות מפסק הבוררות החלוט ולשנותו. זאת לא ניתן לעשות, כידוע היטב לצדדים כולם, ואין אלא לשוב ולהצטער על הבחירה לנהל הליכים משפטיים ארוכים שמונעים את חלוקת הרכוש וההנאה מהקניין השייך לבעלי הדין.
למען שלמות התמונה יש לציין שבית משפט זה הורה ביום 17.7.21 על מחיקת ההליך על הסף, לבקשת הנתבעים, בשל קיומו של מעשה בי דין בעניין הבעלות על הנכסים נשוא התביעה. ההליך הוחזר לבית משפט זה על ידי כב' בית המשפט המחוזי (עמ"ש 58019-10-21) ונקבע שהתביעה תתברר לגופה. בהתאם, נשמעו בהליך ראיות וסיכומים.
עוד למען שלמות התמונה – כב' השופט (בדימוס) יעקב כהן מונה כמנהל עזבון לניהול עיזבונות ההורים המנוחים והגיש כתב הגנה בהליך, כאשר לטיעוניו הצטרפו הנתבעים 3-5. מנהל העיזבון לא התייצב לדיונים.
תמצית טענות הצדדים:
טענות התובעים:
התובעים הינם בעלים בחלקים שווים במשק עזר הידוע כגוש *** חלקה 41 וחלקה 13.
על בית המשפט לתקן/להשלים החוסרים בפסק הבוררות בכל הנוגע לבעלותם המלאה של התובעים במשק העזר, חלקות 41 ו 13.
יש להתייחס להחלטת הבוררת בבקשה לתיקון והבהרה של פסק הבוררות שניתנה ביום 10.10.18, בסעיף 45 נרשם כי הבתים שנבנו עבור כל אחד מהילדים על ידי ההורים שייך באופן פרטי לכל אחד מהאחים והוא לא חלק מהרכוש העומד לחלוקה. אין משמעות לגודל ולגימור של הבית וברור כי הבתים וחלקותיהם אינם זהים.
איש לא העלה תביעה כנגד משק העזר הרשום על שם התובעים. במקביל (ובאופן שאינו מתיישב עם הטענה שהעניין לא נדון) טוענים התובעים כי בהליך הבוררות הציגו הנתבעים מצגי שווא תוך הטעיה על ריבוי יחידות דיור להם זכאים התובעים עובדה שלטענת התובעים אינה נכונה כלל. ראה בסעיפים 20, 30, 31 ו 34 לתביעה.
הבוררת התייחסה בפסק דינה לרצון ההורים המנוחים, חלוקה שוויונית ועקרון השוויון.
חלקה 41 וחלקה 13 ניתנו לתובעת ולבעלה בחיי ההורים המנוחים.
העובדה שחלקותיהם של ר.ד. וא. הוגדרו באופן ברור בפסק הבוררות איננה גורעת מזכותה של התובעת על חלקות 41 ו 13 שכן טיעון הצדדים בעניין זה היה חסר.
כל פירוש אחר אינו עולה בקנה אחד עם מהותו של פסק הבוררות על חלוקה שוויונית שהינו עקרון על, על פי רצון ההורים המנוחים.
התובע 2 לא היה "צד פורמאלי" בהתדיינויות בין הצדדים ולא היה לו יומו בבית המשפט ואין לפיכך לפגוע בזכויותיו. פסק הדין לא חל על זכויות התובע שנרשם כדת וכדין כבעל זכויות חכירה במשק העזר עוד בחיי הורי התובעת.
לנתבעים יש זכות לבנות יחידות נוספות על חלקותיהם.
מחלקות התובעים בוצעו הפקעות, בנוי שלד בית כבר 25 שנים, השלד מיצה את כל זכויות הבניה, השלמתו תעלה מיליוני שקלים.
הבוררת לא התכוונה לקפח את התובעת ולהותירה אך ורק עם שלד בית ללא החלקה בשלמות.
טענות הנתבעים 1 ו 2:
ראשית יש לציין כי הטענות של הנתבעים 1 ו 2 לא היו ברורות לחלוטין במהלך ניהול ההליך. חלק ניכר מהטענות בכתב ההגנה מתייחסות לחלקה אחרת, עליה בנוי ביתו של עו"ד א. ז"ל, ואין הליך זה עוסק בחלקה הנ"ל. לפיכך, לא יפורטו טיעונים ביחס לרכוש אחר שאינו נשוא ההליך.
הבתים אינם חלק מהרכוש המשותף.
טיעוני התובעים אינם מתיישבים עם פסק הבוררות. או שמשקי העזר ניתנו לכל אחד מהאחים או שיש לחלקם. הנתבעים מכחישים את טיעוני התובעים ביחס לחלקות 41 ו 13.
הסעד ההצהרתי המבוקש לא מתיישב עם פסק הבוררות לרבות בשל העובדה שמדובר בשתי חלקות.
התובע 2 היה שותף לכל הליכי הבוררות לרבות היותו עד.
יש בפסק הבוררות סתירות שאינן מתיישבות.
בהליך הבוררות התובעת לא רק שטענה לגבי הבתים הפרטיים של כל אחד מהאחים אלא הרחיבה וטענה שיש לחלק את כולם.
טענות מנהל העזבון בכתב ההגנה, אליהן הצטרפו יתר הנתבעים:
מדובר בתביעה לסעדים הצהרתיים הסותרים פסק דין חלוט, שהתובעת היתה צד לו והתובע קשור אליו באופן מובהק. קיים מעשה בי דין ביחס לנטען בתביעה.
התובעים מנסים להלביש על פסק הבוררות פרשנות שאינה עולה ממנו כלל, לפיה מאחר ועל המקרקעין נשוא התביעה מצוי שלד בהליכי בניה של בית מגורים אשר יועד לתובעים, הרי כל החלקה כולה צריכה להירשם על שמם. לא כך נקבע בפסק הבוררות.
התובעים מצטטים בתביעה חלקים סלקטיביים מפסק הבוררות והחלטה מאוחרת וגם בציטוטים שמביאים אין בכדי להועיל לפרשנות אותה מנסים ללמד. לא נאמר בהחלטה מאוחרת דבר וחצי דבר כאילו מלוא שטח המקרקעין בו מצוי שלד ביתם של התובעים יהיה שייך להם.
להבדיל מבית המגורים שהחל להבנות עבור התובעים, יתר חלקי המקרקעין הינם בגדר רכוש משותף.
התובעים מתעלמים מהחלטת בית המשפט מיום 20.2.20 בתיק 58338-12-19 בה נקבע כי יש לקבוע את גודל החלקה לצורך רישום הקניין של התובעת והוצע שהצדדים יפנו לשמאי מקרקעין שיקבע את השטח המינימלי שניתן לצרף לבית המבקשת על מנת שניתן יהיה לרשום את הבעלות על שמה והמבקשת תישא בעלויות פרצלציה, מיסוי וכו.
הבוררת מדגישה לאורך כל פסק הבוררות שרישום זכויות בנכסים כאלו ואחרים שהועברו מההורים המנוחים אין בו כדי להעיד על הבעלות האמתית בנכסים. הרישומים ביחס לחלקות נשוא ההליך הם רישומים פורמליים בלבד.
התובע 2 הינו בעלה של התובעת 1, ההליכים בבוררות היו ידועים לו היטב, והוא אף העיד במהלכם. הבוררת עצמה קבעה בעמ' 26 לפסק הבוררות כי התובע "הוא צד קשור לחלוטין". הכרעת הבוררת החלוטה מהווה מעשה בי דין גם כלפי התובע 2, גם אם לא היה צד פורמלי בהליך המשפטי.
פסק הבוררות קובע ההיפך הגמור מהנטען בתביעה.
דיון והכרעה:
שני הסעדים המבוקשים בתביעה – הצהרה על בעלות התובעים בחלקות 41 ו 13 בשלמות וכן הצהרה שפסק הבוררות איננו חל על התובע 2, אינם יכולים להתקבל ודינם להידחות.
כפי שיבואר להלן, לטעמו של בית המשפט טענות התובעים מועלות בחוסר תום לב מובהק ותוך גרימת נזקים משמעותיים לבעלי הדין האחרים, תוך מניעת חלוקה של הרכוש כבר מספר שנים, חרף הליכים שמתנהלים משנת 2012 ושהסתיימו בפסק דין חלוט בשנת 2018.
מדובר בתביעה שהוגשה בשנת 2021, שנים לאחר שניתן פסק הבוררות, לאחר שהתובעת עצמה עמדה על אישורו, תוך התעלמות מקביעות ברורות בפסק ותוך ניסיון שאין לו דבר עם המציאות, להציג את התובע 2 כזר להליך הבוררות שזה מקרוב בא, וגילה לפתע את הפגיעה, לשיטתו, בקניינו.
להלן הנימוקים לדחיית שני הסעדים המבוקשים בתביעה – כל אחד בנפרד.
טענות התובע 2 כי פסק הבוררות איננו חל עליו:
ראשית יצוין, כי עצם הדרישה לקבוע שפסק הבוררות איננו חל על התובע, מלמדת על כך שגם התובעים אינם מאמינים בסעד הנוסף לו עותרים – הצהרה כי המקרקעין נשוא התביעה שייכים לפי פסק הבוררות בשלמות להם. ממילא – אם סבורים כי פסק הבוררות קבע שיש להותיר בבעלותם את חלקה 41 ואת חלקה 13 בשלמות, מדוע עותרים לקבוע כי הפסק איננו חל על התובע 2? כפי הנראה גם התובעים מבינים את הדברים הברורים הכתובים בפסק הבוררות, ועל כן עתירתם להחריג התובע מתחולת פסק הבוררות ובכך להקטין במחצית את השטח שיחולק לבעלי הדין כולם.
שנית – כפי שקבעה כבוד הבוררת, רישום הבעלות ברכוש שקיבלו הצדדים מההורים המנוחים, איננו מלמד על דבר. אין לפיכך משמעות לכך שהחלקות נשוא ההליך נרשמו על שם התובעים עוד בחיי ההורים. כך קבעה הבוררת מפורשות בעמוד 110 לפסק הבוררות:
"…ידוע לכל בני המשפחה, כי הרישום הפורמלי אינו משקף את המצב לאשורו…"
ובעמוד 34:
"הנה כי כן, מוכח בראיות ממשיות ומשכנעות מזמן אמת, כי כספי ההורים שימשו לרכישת נכסים, שנרכשו ונרשמו באופן פורמלי על שם מי מבני המשפחה, ללא שיש לכך משמעות ממשית."
ובעמוד 90:
"…העברות ללא תמורה שביצעו ההורים לטובת עו"ד א., העברות כספי הפיצויים (ראה להלן), מתן כספים על מנת שירכוש נכסים וכיוצ"ב, כולם נעשו מבחינה פורמלית בלבד, כמו רישום החלקה הנ"ל ע"ש א. ועו"ד א. וכיוצ"ב, ההורים לא התכוונו כי תהיה לכך משמעות ממשית וכי נכסים אלה לא יחולקו לאחר מותם, באופן שווה בין ילדיהם…רבע לכל אח."
דהיינו – רישום הבעלות על שם התובעים בחלקים שווים, איננו ראיה לבעלותם המוחלטת במקרקעין, כשם שרישום נכסי ההורים על שם עו"ד א. ז"ל, לא היה לשיטת התובעים בהליך הבוררות ובהליכים הנוספים, ראיה לבעלותו בנכסים אלו, וטענותיהם בעניין התקבלו.
ראה גם בפסק הבוררות עמוד 9, פירוט טענותיה של התובעת כי "לאורך כל השנים משפחת *** "התנהלה כלכלית… כיחידה אחת משותפת ומגובשת…""
יתרה מכך – התובע לא בא לבית המשפט בידיים נקיות, כאשר טוען שאין להחיל עליו את פסק הבוררות שכן לא היה בעל דין פורמלי בהליך הנ"ל.
התובע, שהינו בעלה של התובעת, היה מעורב לחלוטין בהליך שהתנהל, לרבות התייצב בישיבות, קיבל יעוץ משפטי (!), שילם בעצמו מכספים שלקח מהוריו על היעוץ המשפטי והליווי בהליך הבוררות, העיד בהליך, ודרישתו שנים לאחר מתן פסק הבוררות לקבוע שהוא איננו חל עליו איננה יכולה להתקבל.
ראה עדותו של עו"ד גרידי, שהיה בא כוחה של התובעת בהליך הבוררות, עמוד 36 לפרוטוקול מיום 1.7.24, שורות 13-14, שורות 26-17, שהתובע הגיע להליכי הבוררות. הטענה כי הגיע כ"נושא הכלים" של התובעת, איננה משנה את עצם התייצבותו שם. וראה גם עדותו של התובע עצמו, כי נכח בישיבת הבוררות הראשונה, עמוד 51 לפר' שורות 20-22.
באשר לנוכחותו של התובע בפגישות עם עורך דין גריידי, ראה עמוד 36 לפרוטוקול שורות 20-21. עו"ד גריידי העיד שהתובע ישב במרבית הפגישות עם התובעת. כן ראה עדותו של התובע עצמו, עמוד 56 לפרוטוקול שהוא והתובעת היו בהתייעצות במהלך הבוררות.
באשר לעובדת היותו של התובע עד בהליכי הבוררות, ראה למשל עמוד 147 לפסק, פירוט עדותו בעניין מסוים. וראה גם התייחסות בעדותו בהליך הבוררות למקרקעין נשוא המחלוקת בהליך זה, עמוד 56 לפרוטוקול, שורות 17-18:
ש. גם נחקרת והעדת בהליך הבוררות, גם בעדותך התייחסת לחלקה 13 ו 41?
ת. כנראה שכן.
באשר לתשלום ששילם התובע לבא כח בהליך הבוררות, ראה עדותו של עו"ד גרידי עמוד 36 לפר' שורה 36 ועמוד 37 שורה 1:
ש. האם קיבלת שיקים מ *** (התובע)?
ת.אני חושב שכן.
וראה גם עדות התובע, עמוד 51 לפר' שורות 23-24:
ש. האם שילמת לבוררות מכספיך בשיקים שלך?
ת. כן. לקחתי מאמא שלי כספים 200,000 ₪ ושילמנו לגריידי לעורך הדין של ר. בבוררות…"
התובע ידע אפילו על הסכמת התובעת, בהליך הבוררות, להכניס ל"פול" המשותף לחלוקה את המקרקעין נשוא ההליך, ראה פרוטוקול עמוד 56 שורות 12-17:
ש. אתה ידעת במסגרת הליך הבוררות שר. מסרה שהיא מוכנה להכניס לפול את חלקה 41 ו 13 בגוש ***?
ת. רעיונית. נכון.
ש. ידעת מזה במהלך הבוררות?
ת. כן.
ובשורות 19-24:
ש. היתה לך את הידיעה במהלך הליך הבוררות שר. בהסכמתך כמו שאמרת מקודם, שמה בפול את חלקה 13 ו 41 רעיונית, נכון?
ת. כן.
ש. אז למה הגשת תביעה בעצם? אם ידעת אז שבהליך הבוררות נכנס 13 ו 41 רעיונית, וכמו שאמרת בהגינותך שסמכת על ר. שהיא תדע לנהל את זה נכון גם עבורך נכון?
ת. כן.
ודברי התובע בעמוד 57 שורות 7-8:
הסכמתי עוד הפעם רעיונית שאם ר. תגיע להסכמים עם האחים שלה ונגמור את הדיונים האלה ולא נגיע למה שהגענו היום, אני קרוב לוודאי לא תהיה התנגדות אבל זה לא קרה לכן אנחנו פה.
במסגרת הדיון בטענה כי פסק הבוררות איננו חל על התובע מאחר ולא היה צד להליך הבוררות, לא ניתן להתעלם מטענות התובעת בהליך אחר, שהוגש על ידי אלמנתו של עו"ד א. ז"ל, לקבוע שפסק הבוררות איננו מחייב אותה, שכן לא היתה צד להליכים – תמ"ש 28786-07-19. ההליך שהגישה אלמנתו של עו"ד א. ז"ל נמחק בסופו של יום לבקשתה. וכך טענה התובעת, שהיתה נתבעת באותו הליך, יחד עם נתבעים נוספים, בכתב ההגנה שהגישו בהליך הנ"ל –
סעיף 20.2 לכתב ההגנה:
"…התובעת היתה מודעת היטב להליך הבוררות שהתנהל בין הצדדים למעלה משנה, ובמסגרתו אף העידה ביתה ***."
סעיף 20.3:
"…לתובעת…היה זמן רב לבקש להצטרף להליכים שמתנהלים בין הצדדים בפני בית משפט זה ולהליך הבוררות, ככל שהיא חשבה באמת ובתמים שיש לה זכות כלשהי בנכסים, נשוא התביעות. התובעת בחרה שלא לעשות כן. משכך, ומשניתן פסק הבוררות שהפך לפסק חלוט, הרי שהתובעת מנועה כיום לערער על הקביעות שנקבעו בפסק הבוררת והיא מושתקת להעלות כל טענה נגד הכרעה שניתנה בפסק דין זה. לא בכדי מתחמקת התובעת מציון מועד מדויק בו "נודע" לה קיום ההליכים המאוזכרים בסעיף 37 לתביעתה."
ודוק – התובעת עצמה, ישירות ולא באמצעות בא כח, חתומה על המילים הנ"ל בכתב ההגנה כנגד תביעת אלמנת עו"ד א. ז"ל להכריז על זכויותיה בנכסים נשוא הליך הבוררות.
הייתכן שיש להחיל על אלמנתו של עו"ד א. ז"ל, כללי השתק ומניעות, שאין להחיל על בן הזוג של ר. ? מדוע? מה ההבדל בין השניים? שני בני הזוג טענו שאין להחיל עליהם את תוצאות פסק הבוררות מאחר ולא היו צד פורמלי בהליכי הבוררות. מדוע סברה התובעת כי אלמנתו של עו"ד א. ז"ל מושתקת וכו' ואילו בעלה שלה איננו מושתק?
אינני מתעלמת מכך שהתובע, בניגוד לאלמנתו של עו"ד א. ז"ל, נרשם כבעלים של חלק מהמקרקעין. ואולם, בכך אין די בכדי להבחין בין השניים, שכן ברי שלצורך קיומם של זכויות לבן זוג, אין צורך ברישום על שמו, ואין זה המקום להרחיב בעניין הדין הידוע באשר לשיתוף בנכסים של בני זוג ויחסי הממון ביניהם.
עולה אם כן, שלשיטת התובעים, דין אחד להם, ודין אחר לבת הזוג של עו"ד א. ז"ל, באופן שלא ניתן לקבל ואין לו כל הצדק משפטי או אחר.
סיכום לעניין תחולת פסק הבוררות על התובע: התובע ידע על הליכי הבוררות מתחילתם; התובעים קיבלו יחד יעוץ משפטי במהלך הליכי הבוררות; התובע שילם על היעוץ המשפטי והייצוג באמצעות כספים שלקח מאמו; התובע ידע שבהליכי הבוררות נדונים המקרקעין נשוא ההליך ואף אמר שנתן "הסכמה רעיונית" לחלוקתם; התובע ידע על מתן פסק הבוררות על קביעותיו הברורות, ולא הגיש הליך זה אלא בחלוף מספר שנים ולאחר שפסק הבוררות הפך חלוט, באופן שמהווה שיהוי ניכר.
די בכל האמור בכדי לדחות טענות התובע כי יש לקבוע שפסק הבוררות לא חל עליו. פסק הבוררות חלוט, מהווה מעשה בי דין, חל על שני התובעים ולא רק על התובעת ואין מקום לפתוח מחדש ומבראשית, את סוגיית הרכוש העומד לחלוקה.
מעבר לנדרש ובקצרה, ראה הרחבה של כלל מעשה בי דין, גם על מי שיש לו קרבה משפטית (privity)לבעלי הדין. ראה למשל ע"א 2360/99 בחר ואח' נגד דיור בניין ופיתוח בע"מ ואח', פורסם בנבו:
"מטרתו של הכלל בדבר מעשה-בית-דין היא למנוע הטרדה חוזרת של בעל-דין בגין אותה עילה ולמנוע מבית-המשפט את הצורך לברר ולהכריע שוב בעילה או באחת מהפלוגתאות שעלו בה, פעמים מספר. התנאי לכך הוא, כמובן, שלבעל-הדין שנגדו נטענת טענת מעשה-בית-דין הייתה הזדמנות להעלות את טענותיו בהליך הקודם, ומבחינה זו מקום שבעלי-הדין בשני ההליכים זהים, כי אז ניתן לומר שהייתה להם ההזדמנות להעלות את טענותיהם כבר בהליך הראשון.
אולם הלכה זו תחול גם מקום שאין מדובר במי שהיה שותף להליך הראשון, אך הוא בעל זיקת עניין (privity of interest) לדיון הקודם או שהינו חליפו של מי שהיה בעל-דין. וכך למשל נקבע כי מעשה-בית-דין יחול על מנהלים של תאגיד מקום שהתאגיד היה בעל-דין בהליך קודם, ולהפך, מקום שהמנהל ובעל השליטה בתאגיד היה בעל-דין בהליך הקודם, מושתק התאגיד שבו הוא שולט ושבו הוא מנהל, מכוח מעשה-בית-דין (ע"א 8/83 הנ"ל [2]; וכן ראה: ע"א 344/83 רויטמן נ' פרס [4], בעמ' 36; ע"א 718/75 עמרם נ' סקורניק [5]; רע"א 1903/97 עיריית תל-אביב-יפו נ' התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב בע"מ [6]; וכן ראה בספרה של ד"ר נ' זלצמן מעשה-בית-דין בהליך האזרחי [7], בעמ' 387 ואילך)."
דומני שכפי שטענו הנתבעים, ניתן להחיל הלכה זו גם על התובע בהליך זה, שהיה בעל עניין בתוצאות הבוררות מלכתחילה, מודע להם, מעורב בקבלת היעוץ המשפטי ובתשלום לגביו, והכל כפי שפורט מעלה בהרחבה. ראה גם החלת העקרון המשפטי הנ"ל על בני משפחה, בבג"ץ 6624/12 עדנאן אבו עדואן ואח' נגד מ"י ואח', פורסם בנבו.
התביעה להכריז על אי תחולת פסק הבוררות על התובע נדחית.
התביעה להכריז כי חלקה 41 וחלקה 13 שייכות לתובעים ואין לחלקם בין כלל היורשים:
גם הטענה בדבר בעלותם המלאה של התובעים על המקרקעין הנ"ל, דינה להדחות, כפי שיפורט כעת בהרחבה.
כבוד הבוררת התייחסה מפורשות בפסק הבוררות לחלקה 41 ולחלקה 13, וכך קבעה לגבי חלקה 41 בעמוד 152 לפסק הבוררות:
"למעשה בעדותה, מאשרת ר. כי מדובר בנכס שהינו חלק מהרכוש המשפחתי המשותף, המוחזק על ידה. לפיכך אף הוא עומד לחלוקה בין האחים, רבע לכל אח, וכך אני קובעת (למעט בית המגורים שהחל להיבנות עבור ר. – על כך ראה בנפרד להלן)."
ובעמוד 153:
"המדובר בנכס שהינו חלק מהנכסים המשותפים של בני משפחת ***, ששולם מהכספים המשותפים, ודינו חלוקה לארבע, 1/4 לכל אח."
ובהמשך עמודים 153-154, לעניין חלקה 13:
"ר.ד., בסיכומיו… מעלה טענות דומות גם בנוגע לעניין הפרדס בחלקה 13 הצמודה לחלקה 41 הנ"ל.
גם בעניין זה נחקרה ר. והודתה למעשה כי כמו בנוגע לחלקה 41, מדובר ברכוש משפחת *** המשותף…
לאור האמור ברור כי מדובר בנכס משותף לבני משפחת *** שגם דינו הוא חלוקה 1/4 לכל אח.
ע. בעמוד 17 לסיכומיו כי בוצע כבר שינוי ייעוד לגבי הפרדסים בחלקה 13 וכן צירף תשריט וכו' וטוען כי "שווי הפרדסים שלה עולה על השווי של הפרדסים של המנוח ז"ל או ר.ד. או א.". לאור קביעותי כי גם פרדסים אלה וגם פרדסים אלה יחולקו בשווה בין האחים, אין לטענות אלה משמעות ממשית"
לסיכום קבעה כבוד הבוררת:
"לאור האמור טענת האחים בעניין חלקה 41 וחלקה 13 הצמודה אליה מתקבלות, והן יחולקו 1/4 לכל אח (מלבד בית המגורים שהחל בבנייתו עבור ר. – ראה להלן)."
(ההדגשה בקו תחתון של הח"מ)
הדברים שצוטטו לעיל ברורים לחלוטין – יש לחלק את חלקה 41 וחלקה 13, לארבעה חלקים שווים בין הבאים בנעליו של עו"ד א. ז"ל, התובעת, ר.ד. וא., 1/4 לכל אחד, למעט שלד הבית השייך לר. .
התובעים בטענתם כי יש להעביר אליהם בשלמות את חלקות 41 ו 13 נסמכים על סעיף 45 להחלטת הבוררת בבקשה לתיקון והבהרה של פסק הבוררות מיום 10.10.18, במסגרתה הבהירה כב' הבוררת כך:
"קבעתי באופן ספציפי כי הבתים שנבנו עבור כל אחד מהילדים על ידי הוריהם שייך באופן פרטי לכל אחד מהאחים, והוא אינו חלק מהרכוש המשפחתי העומד לחלוקה. לפיכך, אין משמעות לעניין הגודל והגימור של כל בית, וברור כי הבתים וחלקותיהם אינם זהים. אין לכך משמעות, מדובר בעניין שאותו ביצעו הורי הצדדים בחייהם, כאשר בנוסף לבתים הם סייעו בכסף או בתמורת כסף לכל אחד מהאחים בשיעורים משתנים, וממילא הם חישבו, בזמן אמת, את החלוקה של משאביהם בין האחים, ואין מקום להתערב בכך בדיעבד."
עוד קבעה הבוררת בסעיפים 33 – 36 לאותה החלטה: הטענה ולפיה לא ברור האם כל אחד מארבעת האחים זכאי לקבל לבעלותו את הבית שנבנה עבורו על ידי הורי המשפחה או גם את השטחים הצמודים לאותם בתים, לאו טענה ממשית היא; ההכרעות בפסק הבוררות ברורות ונהירות; התייחסות הצדדים בנוגע לגודל החלקות הצמודות לבתים היתה חלקית וטענותיהם התקבלו כפי שפורט בפסק הבוררות; ההתעוררות של ע. להעלות טענות בדבר גודל החלקות הצמודות לכל בית הינה מאוחרת, ומהווה ניסיון לשנות את פסק הבוררות תוך שתילת עובדות וטענות שלא הועלו ולא נדונו (הכל כפי שנקבע ע"י כבוד הבוררת בסעיפים 33-36 בהחלטה מיום 10.10.18).
ההחלטה מיום 10.10.18 הנ"ל, איננה יכולה להוות עבור התובעים משענת להישען עליה בבואם לדרוש את חלקה 41 וחלקה 13 בשלמות.
כל שיש בהחלטה הנ"ל, הינו חזרה על הקביעות בפסק הבוררות. פסק הבוררות קבע את החלקות שיש להצמיד לביתם של א. ור.ד, אך לא קבע את החלק שיש להצמיד לביתו של עו"ד א. ז"ל ולשלד ביתה של התובעת. עניין זה מחייב קביעות במסגרת הליך פירוק שיתוף, אם לא יגיעו הצדדים להבנות.
הבוררת התייחסה מפורשות בפסק הבוררות לצורך בביצוע פירוק השיתוף, אם באמצעות תשלומי איזון ואם באמצעות ויתור על זכות כנגד ויתור על זכות נגדית – ראה סעיף 61 בעמוד 164 לפסק הבוררות. ודוק – הרכוש העומד ושעמד לחלוקה הינו רכוש רב, ויש מספר חלופות אפשריות באשר לאופן ביצוע פירוק השיתוף במכלול הנכסים.
יש לדחות מכל וכל את טענותיה של ר. , כאילו חלקה 41 וחלקה 13 כלל לא נדונו במסגרת הליך הבוררות. לא רק שנדונו גם נדונו, אלא שעדויות ר. מצוטטות בפסק, בעמוד 140 בכותרת פרק ח', נרשם מפורשות כי הפרק יתייחס בין היתר לטענות האחים לעניין חלקה 41, בהמשך פורטו גם טענות לעניין חלקה 13, ובכלל, הטענה כאילו הכריעה הבוררת במחלוקות שלא הונחו בפניה, לא יכולה לעמוד.
גם הטענה שפורטה בהרחבה בסיכומי התובעים, כי במקור בכתבי הטענות לא היתה התייחסות לחלקות הנ"ל, לא יכולה לעמוד, שכן בסופו של יום, בפסק הבוררות הכרעות ברורות, לאחר שמיעת טענות, ובמועד אישור הפסק עמדה ר. על אישורו כלשונו, לא ביקשה למחוק סעיפים ולא טענה להכרעות ללא סמכות, ובכל מקרה, פסק הבוררות אושר במלואו וכלשונו, על כל סעיפיו וקביעותיו.
יושם אל לב כי הליך הבוררות היה ארוך, מקיף, והושקעו בו משאבים רבים של הצדדים. בסעיפים 69-70 לפסק הבוררות ציינה כב' הבוררת: "כפי שניתן להווכח מהיקף כתבי הטענות בתיק הבוררות, מהיקף הפרוטוקולים (מעל 1,000 עמודים), הסיכומים, הראיות, הנספחים, כמות העדים, וגם מהיקף אורכו של פסק בוררות זה, מדובר בתיק שהושקעו בו משאבים רבים, ושעות אין ספור. הוצאות הליך הבוררות היו בהתאם."
לא מתקבל על הדעת כי כעת, כ 12 שנה לאחר שהחל הסכסוך בין הצדדים, כשש שנים לאחר שניתן פסק הבוררות, ימחקו סעיפים סלקטיביים מפסק בוררות מקיף הכולל התייחסות לנכסים רבים מאוד, על פי אינטרס אישי של בעלת דין שממאנת להשלים עם חלק מהקביעות החלוטות.
כבוד הבוררת התייחסה להתנהלות כל הצדדים בהליך, ולהתנהלותה של התובעת בהליך זה בפרט: "כהתייחסות כללית לעניין זה אני יכולה לציין, בלשון המעטה, כי אכן הצדדים לא התנהלו במכובדות הנדרשת בהליך בוררות זה, וזאת בלשון המעטה, והגדילו לעשות ר. וב"כ כלפי כל הצדדים וכלפי כבוררת…". (עמ' 163 לפסק הבוררות, פסקה אחרונה).
הגיעה ללא ספק העת, שההתנהלות תשתנה, והצדדים יפעלו למימוש הוראות פסק הבוררות, חלוקת הרכוש תוך פירוק השיתוף, ויחדלו מהגשת תביעות שמטרתן שינוי הוראות הפסק החלוט.
לסיום, על מנת שלא ישאר רושם, כי חלילה קופחה התובעת במסגרת פסק הבוררות, יש לבאר מספר עובדות ביחס למקרקעין עליהם בנויים בתי הצדדים והעיקרון המנחה את פסק הבוררות, שעובר כחוט השני לאורכו, כפי שיפורט להלן.
כבוד הבוררת התייחסה מספר פעמים בפסק הבוררות לצורך לבצע חלוקה שווה או ככל הניתן קרוב לכך, של הנכסים, כפי רצון ההורים המנוחים. ישנן מספר אמירות בעניין זה, ודי אם תצוטט האמירה לקראת סופו של פסק הבוררות, סעיף 58: "ככל שמדובר במונחים של צדק, אני סבורה כי תוצאת פסק הבוררות צודקת מבחינה עקרונית, לאור העובדה שהיא מקיימת את עקרון השוויון בין האחים, בכפוף לשינויים המחויבים, בהתאם לראיות בנוגע לכל נכס ותביעה, כמפורט בפסק הבוררות."
עולה אם כן, שהעיקרון שהנחה את כבוד הבוררות, הוא ביצוע חלוקה ככל הניתן שווה בין ארבעת האחים (לגבי עו"ד א. ז"ל – הבאים בנעליו). גם עו"ד גריידי, ב"כ התובעת בהליך הבוררות שהוזמן ע"י התובעים להעיד בהליך זה, אמר בחקירתו, עמוד 36 לפר' שורה 8: "המטרה היתה לייצר שוויון."
לגבי הבתים של ר.ד. וא. – כבוד הבוררת התייחסה מפורשות וקבעה את חלקם בקרקע – ראה בעמוד 160 לפסק הבוררות – שטח ביתו של ר.ד 1,304 מ"ר, שטח ביתו של א. 1,798 מ"ר.
לגבי ביתו של עו"ד א. ז"ל וביתה של ר. , לא נקבע שטח הקרקע, אלא נקבע שהבתים עצמם שייכים לעו"ד א. ז"ל ולר. .
קביעות הבוררת לא נעשו בחלל ריק, ולא בכדי לא התייחסה באופן ברור, משאף לא הונח בפניה טיעון ברור, באשר לשטח הקרקע שיש להצמיד לבתיהם של עו"ד א. ז"ל ושל ר. .
ודוק – קיים כך נראה, פער משמעותי בשטח ובפוטנציאל הבניה וההשבחה, של החלקות השונות.
שטח חלקה 13 על פי חוות הדעת 4,755 מ"ר ושטח חלקה 41 2,090 מ"ר.
בהתאם לחוות דעת שמאית שהוגשה לגבי חלקה 41 וחלקה 13 – נשוא ההליך, שהוזמנה על ידי מנהל העיזבון, נקבע לגבי החלקות הנ"ל כי ניתן לבנות עליהן בין 7 ל 12 יחידות דיור, תלוי באפשרויות לניצול הפוטנציאל התכנוני ובכפוף לקבלת האישורים הנדרשים.
השמאית הוזמנה על ידי התובעים לחקירה בבית המשפט, העידה כי חלקות 41 ו 13 אינן גובלות זו בזו, כאשר חלקה 13 מיועדת לשימוש חקלאי וחלקה 41 למגורים. ישנן תכניות בנין עיר שמאפשרות בניה, על כל מגרש של 575 מ"ר, בית דו משפחתי אחד. לפי אחת החלופות, הכוללת את השבת מגרש 13 לרמ"י, ניתן לבנות שבע יחידות ולפי חלופה נוספת, הכוללת תשלום לרמ"י בעבור בניה על חלקה 13, ניתן לבנות עד 12 יחידות דיור. (פר' עמוד 43 וכן חוות הדעת השמאית).
גם המודד מר גטניו, שהוזמן על ידי התובעים לחקירה, ציין את פוטנציאל הבניה בחלקות 41 ו 13, ולגבי חלקה 41 ציין כי ניתן לבנות עד שבע יחידות דיור, 287 מ"ר כל יחידה (פר' עמוד 22 שורה 15). בנוסף ציין כי בחלקה 13 בוצע שינוי יעוד, הפשרה של קרקע חקלאית, ולטענת המודד ניתן לבנות על חלקה 13 בית דו משפחתי בן שתי יחידות. (עמודים 22, 24 ו28 לפרוטוקול) בעמוד 29 לפרוטוקול שורה 1 אמר המודד: "יש בין 9 ל 10 יחידות דיור שניתן לבנות".
אמנם, הבניה כפופה לתשלומים שונים, אך נראה למרות זאת שפוטנציאל ההשבחה בחלקות 41 ו 13 יחד גבוה מאוד, באופן משמעותי יותר מאשר בשטח שצורף לביתם של ר.ד וא. על פי פסק הבוררות.
לציין כי הציטוט המופיע בסעיף 3 לסיכומי התובעים, שורה אחרונה, כאילו המודד אמר "מה נשאר קניין אם הכל הלך למנהל", הוא ציטוט שגוי ומטעה. זו היתה שאלת בית המשפט, ומר גטניו ענה: "זה דבר שצריכים לפתור עם המנהל. יכול להיות מה שבית משפט אומר, שלא היו מנהלים הליך משפטי אם היו נשארים עם אפס קרקע."
באשר לטענות התובעים כי לא ניתן לבצע בניה ללא הריסת השלד הבנוי על הקרקע ומשכך אין זכויות לחלוקה – בכל הכבוד לא ניתן לקבל טענה זו.
ודוק – ביתה של ר. , כפי שהתייחסה אליו כבוד הבוררת וכפי שפרטה בפסק הבוררות, הינו שלד בית בלבד. שלד הבית נבנה לפני כ 30 שנה. מאז, פקע היתר הבניה, ולא בוצעה כל פעולה להשלמת הבניה. בפסק הבוררות קצבה כבוד הבוררת לר. 30 חודשים מיום שתקבל את חלקה במכירת המקרקעין כתקופה שבמהלכה עליה לסיים את ביתה, ונקבע כי תעשה כן מחלקה בתמורת מגרש ** (סעיף 149 לפסק הבוררות). עוד נקבע כי בתוך 36 חודשים עליה לפנות את בית המגורים הנוכחי המצוי בחלקה **.
למרות הוראות הבוררת, בהליך פירוק השיתוף של מגרש **, ביקשה ר. , בניגוד לחלק מאחיה, לקבל את חלקה בדרך של התקשרות בעסקת קומבינציה ולא במזומן ובקשתה נענתה. פועל יוצא – לא קיבלה כספים ולא השלימה את בניית שלד הבית. במקביל, גם לא פינתה את הבית בו מתגוררת בחלקה **.
במועד הסיכומים שאל בית המשפט את ר. מתי בכוונתה להשלים את בניית שלד הבית. תשובתה היתה – אין זה ראוי שבית המשפט ישאל אותי…זה רכושי הפרטי…אני רוצה להשלים את הבניה…כספים אין. (מאחר ובמועד כתיבת פסק הדין טרם התקבל תמלול ישיבת הסיכומים שהתקיימה בהקלטה, אין הדברים מובאים כציטוט מדויק, אך זו היתה רוח התשובה שהתקבלה.)
לו היה שלד הבית, שנבנה לפני 30 שנה, שכונה על ידי השמאית "פיל לבן" (עמ' 39 שורה 28 לפר') מושלם על ידי ר. , ניתן היה לבחון את השטח המדויק של הבית ואת יתרת זכויות הבניה, את החלק המינימלי שניתן להצמיד לבית כשטח קרקע ואת החלק שנותר לצורך בניה של יחידות נוספות. אך בשל אי השלמת הבית בפרק הזמן שקצבה כב' הבוררת, וכאשר התובעת איננה מציגה כל מועד מתי בכוונתה, אם בכלל, להשלים הבניה, וממילא המועד שנקצב חלף, לא ניתן לעשות כן.
ודוק – לבית המשפט ספק רב אם היה בכוונת התובעת להשלים אי פעם את בניית שלד הבית. להתרשמותו של בית המשפט, בכוונת התובעת היה לקבל ההצהרה לה עתרה כי חלקה 41 וחלקה 13 שייכים לתובעים בלבד ולא לאחיה, ולאחר מכן, על מנת למצות את זכויות הבניה, לבקש היתר להריסת שלד הבית ולבניה לפי תכנית חדשה, וכפי הנראה לפעול (עצמאית או באמצעות קבלן) לבניית יחידות דיור רבות לפי הפוטנציאל התכנוני על שטחי הקרקעות. וראה דברי השמאית בעמוד 42 לפר' שורה 1 – "אפשר להגיש היתר הריסה ובנייה. גם זה קורה."
הדברים עולים לטעמי ברורות מתשובתה להצעת בית המשפט, בדיון שנערך ביום 28.6.23, עמוד 17 שורות 8-9: לאחר שהתובעת טענה כי לא ניתן לנצל זכויות בניה נוספות בקרקע, הציע בית המשפט כי רק אם בעתיד ניתן יהיה לבנות יחידות דיור נוספות, הרי שאלו יחולקו בין כולם. תשובת התובעת: "אני לא מסכימה". מדוע מתנגדת אם ממילא טוענת שלא ניתן לבנות בקרקע יחידות נוספות? נראה כי התשובה לשאלה זו ברורה.
עוד יש לציין, כי חרף טענות התובעת בהליך הבוררות, כי היא מסכימה ששווי הנכסים כולם, לרבות הבתים, יחולקו בין ארבעת האחים (עמוד 151 ו 152 לפסק הבוררות), כיום חזרה בה מהסכמה זו.
בית המשפט הציע לצדדים, כי נוכח עקרון השוויון העובר כחוט השני בפסק הבוררות, יוערך שווי כל הבתים כולם וכן כל יתר הנכסים, לרבות חובות הרובצים על הנכסים, והשווי הכולל בניכוי חובות יחולק לארבעה חלקים שווים. יעשה מאמץ שכל צד יישאר עם ביתו, תוך תשלום תשלומי איזון. הצעה זו עלתה כבר בהליך קודם, שהסתיים בפסק דין שניתן ביום 30.6.24.
בעוד שכל בעלי הדין שקלו ההצעה ונתנו הסכמתם, התובעת לא נתנה תשובה כלל. גם בדיון שהתקיים ביום 1.7.24, השיבה שאינה יכולה לענות (עמ' 63 שורה 30, עמ' 64 שורה 3). גם במועד דיון הסיכומים סירבה נחרצות לתת תשובתה, חרף הפצרה של כל האחים לסיים סוף סוף את הסכסוך ארוך השנים בהסדר הוגן שיכלול חלוקה שוויונית ושיוכל להתבצע בקלות ובמהירות על ידי מנהל העיזבון.
לסיכום פרק זה – נדחית הטענה שאין מקום לחלוקה של חלקות 41 ו 13 ונדחית העתירה למתן צו המצהיר שהחלקות שייכות לתובעים בלבד.
לעניין פירוק השיתוף – הליך זה אינו עוסק בפירוק השיתוף במקרקעין ויש לבחון את האופן המתאים לביצוע פירוק השיתוף.
תשומת לב הצדדים לתכנית חלוקה כוללת שהוגשה על ידי מנהל העזבון ביום 23.1.23. בעבר לא היתה הסכמה למתווה שהציע מנהל העיזבון, אך נוכח הקביעות בפסק דין זה ובפסק הדין שניתן ביום 30.6.24, נראה שעל הצדדים לשוב ולשקול עמדתם, על מנת לייתר הליכים נוספים והמשך דחייה של פירוק השיתוף. לא אבדה התקווה לאפשרות שהצדדים ייאותו "לשבת סביב שולחן עגול" ויסיימו סוף סוף הסכסוך ארוך השנים.
אם לא תהינה הסכמות, על מנת שבית המשפט יוכל להידרש לאופן פירוק השיתוף במכלול הנכסים, יש להגיש הליך משפטי מתאים, שמוצע כי יוגש על ידי מנהל העיזבון.
יש לבאר שאין בפסק דין זה בכדי לשלול מר. זכותה לבית מגורים, כפי שלהבנתי קבעה הבוררת. על פניו לא ניתן לקבל את הטענה שיש לתת לה את שוויו הכספי של שלד הבית בלבד, במיוחד כאשר במצב הדברים הנוכחי, ספק אם לשלד הבית שנבנה לפני עשרות שנים יש שווי כלשהו.
סוף דבר –
נדחית הטענה שפסק הבוררות איננו מהווה מעשה בי דין כלפי התובע.
נדחית הטענה שחלקות 41 ו 13 אינן עומדות לחלוקה ושייכות לתובעים בלבד.
הוצאות ההליך: משנדחו כל טענות התובעים, שלטעמי אף הועלו בחוסר תום לב, ובהתאם למצוות התקנות, יש לפסוק הוצאות ההליך בסכומים ריאליים.
עו"ד ע. ייצג את עצמו ואני פוסקת לפיכך הוצאותיו בהליך בסך של 10,000 ₪.
גב' ל. לא התייצבה לדיון שמיעת הראיות ולא לדיון הסיכומים ואינני פוסקת לפיכך הוצאותיה כלל.
גב' מ. היתה מיוצגת על ידי בא כח מטעמה, ****, אשר השאיר ההחלטה בעניין גובה ההוצאות לשיקול דעת בית המשפט. הוצאותיה של גב' מ. נפסקות בסך של 12,500 ₪.
מר א. ייצג את עצמו ואני פוסקת הוצאותיו בסך של 10,000 ₪.
מר ר.ד – באת כוחו סרקה הסכם שכר טרחה מיום 10.2.21, המלמד שסוכם על תשלום בסך כולל מע"מ של 58,500 ₪ עבור הטיפול בתביעה זו. מאחר והסכום הינו סביר בהתחשב בהיקף הדיונים, המסמכים והפרוטוקולים, ובהתחשב בשווי הכספי של המחלוקת, אני קובעת את מלוא התשלום על פי הסכם שכר הטרחה כתשלום בעבור הוצאותיו של מר ר.ד.
מנהל העיזבון אמנם הגיש כתב הגנה אך לא התייצב לדיון שמיעת הראיות ולא לדיון הסיכומים. אינני פוסקת לפיכך הוצאותיו.
סה"כ הוצאות ההליך בסך כולל של 91,000 ₪, ישולמו על ידי התובעים לכל אחד מהנתבעים, בחלוקה שנקבעה, בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין. אם לא ישולם הסכום במועד, יישא הפרשי ריבית והצמדה מהיום המיועד לתשלום ועד ליום התשלום בפועל.
המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.
מותר לפרסום ללא פרטים מזהים.
ניתן היום, ב' תמוז תשפ"ד, 08 יולי 2024, בהעדר הצדדים.
