בפני
כב' השופטת איריס ארבל-אסל
מערערים
1. האב
נגד
משיבים
1. האישה
2. הגבר
פסק דין
על הפרק ערעור שהוגש על ידי מר ____ על החלטה שניתנה ביום 20.6.21 ע"י כב' הרשמת עינת גלעד משולם, בתוארה דאז, לדחות בקשה לביטול עיקול ברישום על נכס מקרקעין.
רקע עובדתי רלוונטי בתמצית
המשיבה 1 (להלן – "האישה") והמשיב 2 (להלן – הגבר") הם בני זוג לשעבר.
המערער הוא אביו של הגבר (להלן – "האב").
ביום 4.7.18 ניתן תוקף של פסק דין להסכם יחסי ממון וגירושין בין הגבר והאישה (להלן – "הסכם הגירושין"), במסגרתו ויתרה האישה על כל זכויותיה ברכוש המשותף בכפוף להתחייבות הגבר לרכוש עבור האישה דירת מגורים תמורת סך של 2.5 מיליון ₪ לפחות, עד שהבן הצעיר יסיים ללמוד בכתה __ בחודש יוני 2022 (סעיף 25(א) להסכם הגירושין).
כן נקבע בהסכם הגירושין כי כל עוד לא מילא הגבר את התחייבויותיו על פי ההסכם, עומדות לאישה זכויותיה ברכוש המשותף ו/או ברכוש הרשום על שם הגבר (סעיף 25(ד) להסכם הגירושין).
ביום 10.2.20 הגישה האישה בקשה לישוב סכסוך כנגד הגבר, במסגרתה עתרה להטיל עיקול ברישום על דירת המגורים הידועה כגוש ____ חלקה __, הרשומה על שם הגבר (להלן – "הדירה במתחם"). האישה טענה בבקשה כי העיקול דרוש להבטחת זכויותיה, שכן קיים חשש ממשי שהגבר יפר את התחייבותו ולא ירכוש עבורה דירה כפי שנקבע בהסכם הגירושין.
הבקשה הונחה בפניי כב' הרשמת עינת גלעד משולם, בתוארה דאז, אשר נעתרה לבקשה והטילה צו עיקול על הדירה במתחם במעמד צד אחד.
ביום 1.4.20 הגיש האב בקשה להורות על צירופו כצד להליך העיקול ובקשה לביטול העיקול, בטענה כי הדירה במתחם מצויה בבעלותו ונרשמה על שם הגבר מטעמי מס בלבד.
בהחלטה מיום 5.4.20 דחיתי את הבקשה לצירוף האב כצד להליך העיקול וקבעתי כך:
הזכויות שעוקלו רשומות על שם המשיב ולכן העיקול הוטל כדין.
ככל שלמבקש יש טענה כי הזכויות הרשומות על שם המשיב למעשה שייכות לו, יתכבד ויגיש הליך מתאים.
הבקשה נדחית ללא צורך בתגובה.
ביום 7.4.20 הגיש האב תביעה לסעד הצהרתי כנגד הגבר, בה התבקש בית המשפט להצהיר כי הדירה במתחם מצויה בבעלות האב חרף הרישום (להלן – "התביעה ההצהרתית"). בהתאם להחלטת בית המשפט, צורפה האישה כבעלת דין נוספת לתביעה זו. התביעה ההצהרתית טרם הוכרעה והיא עומדת במועד זה בפניי שמיעת הוכחות.
ביום 17.5.20 הגיש הגבר בקשה לביטול העיקול שהוטל על הדירה במתחם. הגבר טען כי הוא עומד בכל חיוביו על פי הסכם הגירושין והבקשה לעיקול הוגשה רק כדי להפעיל עליו לחץ ולגרום לו להקדים את מועד ההתחייבות ולרכוש עבורה דירה כבר עתה, למרות שהמועד שנקבע לכך טרם הגיע. כן טען הגבר כי האישה יודעת היטב שהדירה במתחם מצויה בבעלות האב ונרשמה על שמו מטעמי מיסוי בלבד.
האישה התנגדה לביטול העיקול וטענה כי בהתאם לחזקת הרישום במקרקעין מוסדרים, הדירה במתחם מצויה בבעלות הגבר ובשים לב לכך שהגבר הודיע לה כי אין בכוונתו לקיים את ההתחייבות לרכוש עבורה דירה, מדובר בהפרה צפויה ויש להותיר את העיקול על כנו לצורך הבטחת החיוב העתידי.
ביום 8.6.21 התקיים דיון בפני כב' הרשמת בבקשה לביטול העיקול במעמד כל הצדדים (הגבר באמצעות היוועדות חזותית). ביום 20.6.21 ניתנה החלטת כב' הרשמת, במסגרתה נדחתה הבקשה ונקבע כי צו העיקול שהוטל על הדירה במתחם יוותר על כנו.
ביום 5.7.21 הגיש האב את הערעור שבכותרת על ההחלטה מיום 20.6.21.
בהתאם להסכמות הצדדים מהדיון שהתקיים ביום 24.10.22, פסק הדין בערעור ניתן על בסיס החומר המצוי בתיק.
למען שלמות התמונה יצוין כי המועד האחרון בו היה על הגבר לרכוש את הדירה עבור האישה בהתאם להסכם הגירושין חלף זה מכבר והדירה טרם נרכשה, כאשר כל צד טוען כי הצד שכנגד מסכל את הרכישה.
טענות האב בתמצית
האב טוען כי הובאו בפניי כב' הרשמת ראיות למכביר המעידות בעליל על כך שהאישה ידעה כי הדירה איננה בבעלות הגבר אלא בבעלות האב וכי זכויותיו במקרקעין נרשמו למראית עין בלבד על שם הגבר, משיקולי מס של האב בגינם הורשע, ריצה עונש מאסר בפועל ושילם סכומי עתק.
האב טוען כי הרים את הנטל להפוך את חזקת הרישום אולם כב' הרשמת התעלמה מהראיות ומפסיקה חד משמעית לה היא כפופה, אשר חייבו את ביטול העיקול.
טענות האישה בתמצית
האישה טוענת כי אין בנימוקי הערעור כל אדן משפטי אשר יש בו להביא לשינוי ההחלטה, שכן הערעור נסוב אחר הטרוניה לפיה שגתה כב' הרשמת כאשר לא קבעה במסגרת הליך העיקול הזמני כי האב הוא הבעלים של הדירה במתחם, קביעה שכלל איננה מצויה בסמכות כב' הרשמת אשר דנה רק בשאלה הצרה של עיקול זמני ולא בסוגיית בעלות קניינית בדירה.
כן טוענת האישה כי ככל שהעיקול יוסר תתייתרנה התביעות העיקריות העומדות בפניי בית המשפט, שכן עם הסרת העיקול האב ימכור את הדירה במתחם, כפי שהצהיר שבכוונתו לעשות, כך שהאישה תעמוד בפניי שוקת שבורה ללא בטוחה לקיום ההתחייבות של האב.
דיון והכרעה
האישה הטילה את העיקול על הדירה במתחם, על מנת להבטיח את קיום ההתחייבות של האב לרכוש עבורה דירה בשווי של 2.5 מיליון ₪ לפחות. כאמור לעיל, התביעה במסגרתה הוטל העיקול אומנם הוגשה בטרם הגיע המועד לקיום ההתחייבות, אולם מאז המועד כבר חלף והדירה טרם נרכשה, מה שמחזק את קיומה של עילת תביעה וכפועל יוצא, את הצורך בקיומה של בטוחה להבטחת ההתחייבות.
אין חולק כי הדירה במתחם רשומה על שם הגבר. בהתאם לסעיף 125(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים מהווה ראיה חותכת לתוכנו. כלומר, עצם הרישום על שם הגבר, יוצר חזקה לפיה הוא הבעלים של הדירה במתחם.
אף שאין מדובר בחזקה חלוטה אלא בחזקה הניתנת לסתירה, עדיין נתונה למרשם חשיבות רבה והנטל לסתירת המרשם הוא נטל כבד ביותר במסגרתו, על המבקש להוכיח כי הרישום איננו משקף את מצב הזכויות האמתי, לתמוך את טענותיו בראיות מבוססות ובעלות משקל רב (ע"א 2576/03 אהובה וינברג נ' האפוטרופוס הכללי לנכסי נפקדים (21.7.2007)).
האב מלין על כך שכב' הרשמת, במסגרת הליך הבקשה לביטול עיקול זמני, לא הכריעה בטענותיו בדבר אמיתות הרישום והתעלמה מהראיות הרבות שהביא בפניה, שיש בהן, לשיטתו, לסתור את חזקת הרישום ולהוכיח שהוא הבעלים של הדירה במתחם.
טענותיו של האב מהוות ערעור בפועל על החלטת בית המשפט מיום 5.4.20, כפי שהובאה לעיל, ובית המשפט איננו ערכאת ערעור על עצמו. יצוין כי נוכח ההחלטה מיום 5.4.20, ממילא לא אמור היה להיות לאב כל מעמד במסגרת הבקשה לביטול העיקול שהוגשה על ידי הגבר ולא ברור מאיזה טעם צורף כצד לבקשה לביטול העיקול שהגיש הגבר, או באיזה כובע הגיש את הערעור על החלטת כב' הרשמת.
אף אם אתעלם מהאמור לעיל ואדרש לטענות האב לגופן, הרי שהמסגרת של סעד זמני איננה מתאימה לדון בטענות קנייניות בדבר הבעלות בדירה והמקום לסתור את חזקת המרשם היא במסגרת התביעה העיקרית המתאימה, התלויה ועומדת בפניי בית המשפט ומצויה בפתח דיוני ההוכחות. כל עוד התביעה ההצהרתית לא הוכרעה, רשאית היתה כב' הרשמת להסתמך על הרישום הקיים ואין זה ממקומה או מסמכותה לקבוע כי הרישום איננו משקף את מצב הזכויות האמתי, כפי שציינה הרשמת בהחלטה נשוא הערעור (שם, סעיף 22.1).
בפועל, ככל שכב' הרשמת היתה מקבלת את טענות האב וקובעת, במסגרת הבקשה לביטול העיקול הזמני, כי הדירה במתחם מצויה בבעלות האב חרף הרישום על שם הגבר, היתה התוצאה שקולה למתן פסק דין בתביעה ההצהרתית ללא תצהירי עדות ראשית, ללא קיום הוכחות כנדרש וללא סמכות עניינית – הכל כאשר האב הצהיר לא פעם שבכוונתו למכור את הדירה, מה שהיה מותיר את האישה ללא בטוחה מבלי שהתנהל הליך ראוי ועל בסיס החלטה משוללת סמכות.
האב אומנם מפנה להודעות טקסט ששלחה לו האישה וטוען שיש לראות בהן הודאת בעל דין מטעם האישה לכך שהוא הבעלים של הדירה במתחם, אולם מעיון בהודעות עולה כי אין מדובר באמירות חד משמעיות, אלא בכאלו הניתנות לפרשנות ועל כן יש לבחון אותן במסגרת מכלול מארג הראיות על מנת ליצוק להן תוכן, דבר היכול להיעשות רק במסגרת ניהול ההליך העיקרי.
זאת, בפרט כאשר האישה נחקרה במסגרת הדיון שהתקיים בפני כב' הרשמת בבקשה לביטול העיקול והכחישה כי ידעה שהדירה במתחם מצויה בבעלות האב אלא טענה כי מאז ומתמיד נאמר לה שהדירה בבעלות הגבר.
נוכח האמור, הטענה לפיה רישום הבעלות נעשה באופן פיקטיבי ובפועל מדובר בדירה של האב, דרושה בירור עובדתי וראייתי לגופו של עניין אשר ייעשה במסגרת התביעה ההצהרתית שהגיש האב, ולא במסגרת בקשה לביטול עיקול שהוטל בבקשה לסעד זמני, מכאן שלא נפל כל פגם בהחלטת כב' הרשמת שלא להכריע בטענות האב במסגרת המצומצמת של הדיון בבקשה לעיקול זמני ולהסתמך על חזקת הרישום לצורך בירור הבקשה שהונחה לפניה.
סיכומו של דבר, הערעור נדחה.
האב יישא בהוצאות האישה בגין הערעור בסך של 3,000 ₪.
המזכירות תודיע ותסגור את התיק שבכותרת.
ניתן היום, כ"ז אב תשפ"ג, 14 אוגוסט 2023, בהעדר הצדדים.
