מספר בקשה:4
לפני כב’ השופטת איריס אילוטוביץ’ סגל
מבקש
מ.ג
נגד
משיבים
מ.מ.ו ואח’
החלטה
לפניי בקשת הנתבע מיום 1.11.2023 למחיקת תובענת המשיבים לחיובו בדמי שימוש – המושתת על הטענה, כי הצדדים אינם קרובי משפחה, ולפיכך בית המשפט לענייני משפחה אינו אוחז בסמכות העניינית לדון בתובענה.
האם לבית המשפט לענייני משפחה הסמכות לדון בתובענה, בשים לב, שהמבקש הצהיר לבית המשפט בתיק ההתנגדות לצוואה, כי הוא והמנוחה היו בני זוג.
זאת עיקר השאלה המונחת לפתחי והמצריכה תשובה.
רקע עובדתי בקצרה
התובעים הם אחיה של המנוחה א. ז”ל (להלן: “המנוחה”).
ביום 29.4.2022 נפטרה המנוחה.
בשנים שבטרם פטירת המנוחה התגוררו המנוחה והמבקש בדירת המגורים הנמצאת ברחוב XXXXX בתל אביב, שזכויות הבעלות בה רשומות על שם המנוחה (להלן: “הדירה”). כיום, המבקש עודנו מתגורר בדירה.
ביום 14.6.2022 הגיש המבקש בקשה לצו קיום צוואת המנוחה מיום 5.4.2022 (להלן: “צוואת המנוחה”) (ת”ע 46668-09-22), שבה הנחילה המנוחה את עזבונה, לרבות הזכויות בדירה, לפי החלוקה הבאה: 50% למשיב 1; 35% למבקש; 7.5% למשיב 2; 7.5% למשיב 3; 7.5% למשיב 4.
ביום 4.7.2022 הגישו המשיבים התנגדות למתן צו קיום צוואת המנוחה (ת”ע 46708-09-22).
ביום 21.9.2023 הגישו המשיבים תובענה לדמי שימוש בגין שימושו הבלעדי של המבקש בדירה (להלן: “התביעה”).
בכתבי טענות שהוגשו מטעם המבקש, הן בתיק ההתנגדות הן בתיק התביעה, טען המבקש, כי הוא והמנוחה התגוררו בדירה מכוח מערכת יחסים זוגית, שהתקיימה ביניהם עד למועד פטירתה. מנגד, טענו המשיבים, כי המבקש והמנוחה התגוררו יחדיו בדירה בשל העסקתו של המבקש כמטפלה הסיעודי של המנוחה, שסבלה ונפטרה ממחלת הסרטן, וכי לא התקיימה ביניהם כל מערכת יחסים זוגית.
טענות הצדדים
לטענת המבקש, לבית המשפט לענייני משפחה אין סמכות עניינית לדון בתובענה, בין היתר מהטעמים הבאים:
העדר קרבה משפחתית בין הצדדים;
התובענה היא תובענה כספית רגילה, שאינה נובעת מקשרי משפחה.
המשיבים כופרים בטענות המשיב וטוענים, כי לבית המשפט לענייני משפחה מוקנית הסמכות העניינית לדון בתובענה, מהטעמים שלהלן:
התביעה נובעת מזכויות הבעלות שהוקנו למשיבים בדירה מכוח צוואת המנוחה, שהליך ההתנגדות לצו קיומה נדון כיום לפני בית המשפט לענייני משפחה;
סוגיית הסמכות הוכרעה בהחלטת בית משפט השלום בתל אביב מיום 13.9.2022, שניתנה בתביעת המשיבים לפינוי מושכר כנגד המבקש (ת”א 2043-07-22), שבה נקבע כדלקמן:
“הסמכות לדון בשאלת החזקה בדירה נוגעת למעמדו הנטען של הנתבע (הטוען להיות ידוע בציבור של המנוחה) והן לזכויות על פי הצוואה”.
בדיון שהתקיים ביום 26.12.2022, במסגרת התביעה לפינוי המושכר כנגד המבקש, הציע בית המשפט למשיבים למחוק את תביעתם. וכך הם עשו.
היות שהמבקש טוען, כי היה ידוע בציבור של המנוחה, הרי שלבית המשפט לענייני משפחה מוקנית הסמכות העניינית לדון בעניינם של הצדדים מכוח סעיפים 2-1 לחוק בית משפט לענייני משפחה, התשנ”א-1995 (להלן: “החוק”).
בית המשפט רשאי להפעיל את הסמכות המוקנית לו מכוח סעיף 6 (ה) לחוק, ולהורות על איחוד התובענות – ולעניינו הליך ההתנגדות והתביעה.
דיון והכרעה
לאחר עיון בכתבי טענות של הצדדים ולנוכח הסוגיה המונחת לפתחי, מצאתי לדחות את הבקשה. ואבהיר.
סעיף 1 (2) (ו) לחוק קובע:
“1. בחוק זה, “עניני משפחה” – אחת מאלה:
…
(2) תובענה אזרחית בין אדם או עזבונו לבין בן משפחתו, או עזבונו, שעילתה סכסוך בתוך המשפחה, יהא נושאה או שוויה אשר יהא; לענין פסקה זו –
“בן משפחתו” –
…
(ו) אחיו ואחיותיו, שלו או של בן זוגו;”
בבע”מ 3885/18 פלוני נ’ פלוני (24.6.2019), בדומה למקרה שלפניי, נסוב סכסוך שבין אדם לבין אחות של בת זוגו, בנסיבות שבהן בת הזוג נפטרה בטרם הגשת התביעה – נקבע כי גם לאחר פטירת אדם יש לראותו כ”בן זוג” לעניין סעיף 1 (2) (ו) לחוק, החל על סכסוכים בין אחי מנוח לבן זוגו (להלן: “הלכת פלוני”).
בסעיף 3 לכתב ההגנה מטעם המבקש נטען, כי במועד פטירת המנוחה, בינו לבין המנוחה התקיימה מערכת יחסים זוגית במשך כשש שנים. כלומר, מכוח הלכת פלוני, לשיטת המבקש עצמו הצדדים הם בני משפחה. אלא מאי, באותה בקשה בכתב ההגנה המבקש גם טוען כי הצדדים אינם בני משפחה. הכיצד? למבקש הפתרונים.
הנה כי כן, בעניינו קם השתק שיפוטי המונע מהמבקש לטעון עתה בבקשתו, כי הצדדים אינם קרובי משפחה, כהגדרתם לפי סעיף 1 (2) (ו) לחוק, כאשר באותה נשימה ממש טוען המבקש כי המנוחה והוא היו בני זוג במשך כשש שנים. לעניין זה, יפים דברי בית המשפט ברע”א 1971/23 אליהו נ’ פור (26.7.2023):
“הטענה בדבר השתק שיפוטי יכולה להתעורר מקום שבו אחד מבעלי הדין מעלה טענות עובדתיות או משפטיות אחרות באותו הליך עצמו או בשני הליכים שונים” (רע”א 4224/04 בית ששון בע”מ נ’ שיכון עובדים והשקעות בע”מ, פ”ד נט (4) 625, 633 (2005)).
כידוע, המקרה הפרדיגמטי לקבלת טענה בדבר השתק שיפוטי הוא כאשר בעל דין מתכחש בהתדיינות מאוחרת לטענה שטען בהתדיינות קודמת, והתקבלה על דעת בית המשפט”.
לנוכח הסתירה הקוהרנטית בהצהרותיו של המבקש איני מקבלת את טענתו, כי בית המשפט לענייני משפחה אינו בעל סמכות לדון בתובענה. המבקש אינו רשאי לטעון מחד גיסא, כי היה בן זוגה של המנוחה, ומאידך גיסא לטעון כי הצדדים אינם בני משפחה, כהגדרתם בסעיף 1 (2) (ו) לחוק, ואסביר. לטענת המבקש, הוא היה בן זוגה של המנוחה במועד פטירתה. פועל יוצא של טענתו זו, היא שהמשיבים, כאחיה של המנוחה, הם בני משפחתו לפי הגדרתם בסעיף 1 (2) (ו) לחוק – וזאת גם על פי הקבוע בהלכת פלוני.
בסעיף 1 (6) (ו) לחוק נקבע כדלקמן:
“1. בחוק זה, “עניני משפחה” – אחת מאלה:
…
(6) תובענה לפי חוקים אלה:
…
(ה) חוק הירושה, התשכ”ה-1965, לרבות תובענהשעילתה סכסוך בקשר לירושה, יהיו הצדדים אשר יהיו;”
לפי הפסיקה לשם קביעה האם מתקיים התנאי, כי המדובר ב”תובענה שעילתה סכסוך בקשר לירושה”, המצוין בסעיף 1 (6) (ה) לחוק, יש לבחון את תרומת סכסוך ה”ירושה” לעילת התביעה האזרחית. קרי, מה היסוד הדומיננטי בסכסוך: האם האזרחי או הירושתי. בחינת היסוד הדומיננטי נבחנת הן על סמך נתונים אובייקטיבים, כגון אופי הסכסוך והקשרו לפטירת המנוח, הן על סמך נתונים סובייקטיביים, כגון השקפת הצדדים על המחלוקת ביניהם – סכסוך הקשור לירושה או שמא מחלוקת אזרחית (רע”א 5267/14 אמיר דוד לוין נ’ דליה שיוביץ (5.10.2014); רמ”ש (ת”א) 7846-06-12 א’ ב’ ל’ נ’ ס’ ס’ (28.10.2012)).
בעניינו, המבקש טוען שזכויותיו בדירה נובעות מהוראות צוואת המנוחה. הרי, ככל שהתנגדות המשיבים תתקבל, תישמט הקרקע תחת טענות ההגנה של המבקש כנגד התביעה לדמי שימוש בגין מגוריו בדירה. מכאן אפוא, המדובר במחלוקת מובהקת שבין יורשים, שיסודה הדומיננטי הוא היסוד הירושתי, שאופי הסכסוך הנדון בה הוא סכסוך הקשור לפטירת המנוחה ולירושתה.
הצדדים שלפניי זהים לשני ההליכים – הליך ההתנגדות והליך התביעה לדמי שימוש. שני ההליכים עוסקים בעזבון המנוחה שעיקרו הדירה. הנה כי כן, לפנינו “תובענה שעילתה סכסוך בקשר לירושה”, וככזו הסמכות העניינית לדון בה מוקנית לבית המשפט לענייני משפחה.
נוסף לסמכות המוקנית לבית המשפט לענייני משפחה מכוח הדין והפסיקה, כמפורט לעיל, הן טעמי מדיניות משפטית תומכים בקביעה, כי לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בתביעה. המסכת העובדתית הנדונה בתביעה וזו הנדונה בהליך ההתנגדות הן דומות עד כדי שניתן אף לומר – זהות הן. על כן, פיצול הדיון בין שני ההליכים האמורים יביא לסרבול מיותר שלא לצורך.
פיצול זה אף עומד בניגוד לעקרונות היסוד שנקבעו בתקנות 3-2 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט-2018 ביחס לקיום דיון יעיל, ראוי והוגן, ומנוגד לתכלית הקמת בית המשפט לענייני משפחה, שריכז את כלל המחלוקות המשפחתיות תחת קורת גג אחת מתוך מטרה ליתן להן טיפול הוליסטי רחב וכוללני.
התוצאה
לנוכח האמור לעיל, אני דוחה את בקשת המבקש ומורה כי לבית המשפט לענייני משפחה הסמכות לדון בתובענה.
המבקש יישא בהוצאות המשיב בגין בקשה זו בסך של 2,000 ₪. אי תשלום ההוצאות תוך 30 יום ממתן החלטה זו יוסיף להן הפרשי ריבית והצמדה כחוק.
המזכירות תמציא את החלטתי לצדדים.
ניתן היום, ח’ כסלו תשפ”ד, 21 נובמבר 2023, בהעדר הצדדים.
