בפני
כב' השופטת ענת הלר-כריש
התובעת
ש' ז'
ע"י ב"כ עו"ד אבישי גריידי
נגד
הנתבעים
1. ר' ז'
2. י' ז'
ע"י ב"כ עו"ד אליהו מישון
פסק דין
תביעה לפינוי וסילוק ידם של הנתבעים מנכס מקרקעין המשמש למגוריהם וחיובם בתשלום דמי שימוש בסך 840,000 ₪.
א. רקע עובדתי:
התובעת היא גיסתם של הנתבעים – התובעת נשואה למר א' (להלן: א'), שהוא אחיו של הנתבע 1, והנתבעת 2 היא רעייתו של הנתבע 1.
ביום 10.1.1984 חתמה התובעת על הסכם לרכישת מלוא זכויות החכירה בדירה הנמצאת ברחוב — בעיר —, הידועה כגוש —חלקה — (להלן: הדירה). הסכם הרכישה נחתם בין גב' פלונית כמוכרת (להלן: המוכרת) לבין התובעת כקונה, ונקבע בו כי תמורת מכירת הדירה תשלם התובעת למוכרת סך של 50,000 דולר אמריקאי. על פי נסח לשכת רישום המקרקעין שצורף לתיק, על זכויות המוכרת בדירה רשומה הערת אזהרה לטובת התובעת. עוד לפי המסמכים שהוגשו לתיק, העסקה דווחה לאגף מיסוי מקרקעין.
בסמוך לדירה נמצאת דירה הידועה כגוש — חלקה — אשר את זכויות החכירה בה רכש הנתבע 1 בשנת 1981 ואשר שימשה למגורי הנתבעים עת נרכשה הדירה (להלן: דירת הנתבעים). יוער כי לתיק בית המשפט לא צורף נסח מלשכת רישום המקרקעין בעניין דירת הנתבעים, אלא אך עמוד ראשון מתוך הסכם שנערך בשנת 2014 בין עירית — לבין הנתבע 1 ומשם נלקחו הפרטים המצוינים בפסק דין זה בעניין דירת הנתבעים.
בשנת 1992 שברו הנתבעים את הקיר המפריד בין דירתם לבין הדירה, ומאז הם עושים שימוש למגוריהם בשטח שתי הדירות.
בין הנתבע 1 לבין א' התקיימה בעבר מערכת יחסים עסקית, אולם לכל המאוחר בשנת 2015 פרץ בין השניים סכסוך, בין היתר על רקע מחלוקת שנתגלעה ביחס לזכויות בדירה. יוער כי מטענות הצדדים לא ניתן לחלץ על מה בדיוק נסוב הסכסוך ומהו המועד בו פרץ.
על מנת להסדיר את המחלוקת ביניהם פנו הנתבע 1 וא' אל הדיין הרב י' נ' (להלן: הדיין או הבורר). ביום 21.08.2015 חתמו הנתבע 1 וא' על מסמך שכותרתו "כתב בוררות" בו נקבע כדלקמן: "אנו החתומים מטה מתחייבים בזה לנהל דיון בצורה שקטה וברוח טובה על מנת שיהיה סיכום מחייב לכל דבר ועניין גם כלפי השלטונות ואין זכות ערעור כי אנו בחרנו לפתור את הטענות מרצוננו ללא כפיה וע"כ עם הגבהת קולם בעת הדיון, הדיון יפסק ואיש ילך לאוהלו נעשה קניין במנא דבשר ומקניא ביה" (להלן: הסכם הבוררות).
ביום 06.09.2015 כתב הדיין מסמך שכותרתו "סיכום בוררות ו' אלול ע"ה", אשר לשונו: "האחים היקרים — פנו אליי מיוזמתם ובקשוני לערוך ביניהם בוררות. לאחר שמיעת טענותם, מאחר ואין לשניהם הוכחות ע"פ דין או מסמכים כתובים, ואשר ניהלו ענייניהם על בסיס של אמון הדדי, ע"כ לפי טיעוניהם עולה שחזקתו של — [א'] הי"ו בדירה הסמוכה לביתו של — [הנתבע 1] הי"ו הרשומה ע"ש — [התובעת] הי"ו, בתוקף על פי ההלכה והחוק אכן שייכת ל— [א'] הי"ו ואין כוח ואפשרות לערער על חזקתו כו"ע גם ע"פ ההלכה וגם ע"פ חוק וכך יש לפעול ע"פ הסיכום בוררות הזה כי הוא תוצאה מהסכם בוררות עליו חתמו שניהם מרצון ונעשה קניין במנא דכשר למקניה ביה" (להלן: פסק הבורר).
לשלימות התמונה יצוין כי בחודש 05/20 הגיש הנתבע 1 בקשה לקיום צוואת אמו המנוחה, אשר נערכה ביום 12.10.2015 היינו כחודש לאחר שניתן פסק הבורר. האם המנוחה הותירה אחריה שישה בנים, ביניהם הנתבע 1 ו-א', וכן נכדה שהיא בתו של בן נוסף אשר נפטר לפניה. בצוואה אשר הוגשה לקיום נקבע, כי למעט דירה שיוחדה לאחד מבניה של האם שאינו חלק מהסכסוך, שאר העיזבון יחולק כך שכל אחד מבניה של האם ובתו של בנה שנפטר יקבל שביעית מהעיזבון, למעט א' שלא יקבל דבר והנתבע 1 אשר יקבל שתי שביעיות. א' הגיש התנגדות לבקשה לקיום הצוואה יחד עם חלק מאחיו. בפסק דין מיום 08.03.2023 התקבלה התנגדות לבקשה לקיום הצוואה באופן חלקי כך שבוטלה ההוראה האמורה בעניין חלוקת שאר העיזבון (ת"ע 13438-05-20 ות"ע 13513-05-20; להלן: ההליכים בעניין צוואת האם המנוחה).
ביום 01.02.2022, תוך כדי ניהול ההליכים בעניין צוואת האם המנוחה, הגישה התובעת תביעה בה עתרה לסילוק ידם של הנתבעים מהדירה ולחיובם בתשלום דמי שימוש, היא התביעה בעניינה עוסק פסק דין זה. יצוין כי על מנת לנסות לסייע למשפחה בפתרון כל המחלוקות, הוצעו מטעם בית המשפט הצעות פשרה שונות, לרבות לאחר שכבר הוגשו סיכומים בהליכים בעניין צוואת האם המנוחה ולאחר שהוגשו כתבי טענות בתביעה שלפניי (החלטה מיום 26.04.2022, פרוטוקול מיום 13.7.2022). אולם, חרף המאמצים לא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמות וכעת יש להכריע בתביעה שלפניי.
ב. טענות הצדדים:
תמצית טענות התובעת:
התובעת היא בעלת מלוא הזכויות בדירה אשר נרכשה על ידה בשנת 1984. במשך מספר שנים הושכרה הדירה לצדדי ג', עד לשנות ה- 90 שאז שברו הנתבעים את הקיר המפריד בין הדירה לבין דירתם ופלשו לדירה.
הנתבע 1 וא' היו שותפים עסקיים במשך שנים רבות, עד אשר פרץ ביניהם סכסוך בין היתר בנוגע לזכויות בדירה. מדובר בשתי משפחות דתיות, ועל כן בשנת 2015 פנו השניים להליך בוררות אותו בחרו לקיים בפני הדיין וחתמו על שטר בוררות. לבקשת הדיין, נערכה הבוררות בין הנתבע 1 לבין א' ללא נוכחות הנתבעת 2 והתובעת אשר המתינו מחוץ לחדר.
על פי פסק הבורר, הזכויות בדירה שייכות לתובעת. הנתבעים מעולם לא פנו בבקשה לביטול פסק הבורר, ולפיכך הפסק מחייב את בעלי הדין וחליפיהם כמעשה בית דין.
חרף פסק הבורר ולמרות מכתבי דרישה ששלחה התובעת באמצעות בא כוחה, הנתבעים לא פינו את הדירה.
גרסת הנתבעים כי התובעת החזיקה בנאמנות את הדירה עבורם לא נתמכה ולו בראשית ראיה. טענות הנתבעים בקשר לסכומי כסף שנתן הנתבע 1 לא' לא הוכחו ואין בידי הנתבעים כל אסמכתא ביחס לכך.
לאור פסק הבורר וכן בהתאם להערת האזהרה הרשומה לטובת התובעת, התובעת היא בעלת מלוא הזכויות בדירה ועל הנתבעים לפנותה ולהשיבה למצבה הקודם ובכלל זה לבנות מחדש את הקיר שהפריד בין הדירה לבין דירתם. כמו כן על הנתבעים לשלם לתובעת דמי שימוש בגין 7 השנים שקדמו להגשת התביעה בסך של 840,000 ₪, שהם 10,000 ₪ לחודש.
תמצית טענות הנתבעים:
הנתבע 1 וא' פנו לדיין על מנת שיכריע במחלוקת ביניהם בהתאם לדין תורה ולא התקיים בין השניים הליך בוררות. לא הייתה גמירות דעת לקיים הליך בוררות, הצדדים לא הבינו את מהות ההליך, ומכאן כי הסכם הבוררות אינו בר תוקף.
בכתב הבוררות לא מוזכר מיהו הבורר. הדיין לא מונה להיות בורר ואין לו סמכות להכריע. המסמך אינו מגדיר את השאלה שבמחלוקת, אינו קובע את גדר המחלוקת והיקפה ואין לו תוקף משפטי.
הדיין הוטעה והחלטתו התבססה על טענות א' שהסתיר מהדיין שלנתבע 1 זכויות בנכס. הדיין היה מקורב אישית לא' וקיים חשש ממשי למשוא פנים. א' הוא תלמידו של הדיין, הדיין הגיע לשמחות משפחתיות שערך א' אשר גם תרם כספים למימון ספר התורה לכולל של הדיין.
רישום הערת האזהרה אינו משקף את מצבת הזכויות בפועל. העובדה שהתובעת פנתה לרשום הערת אזהרה על שמה רק בשנת 2019 לאחר המתנה של 35 שנים, מלמדת על חוסר תום ליבה.
הנתבע 1 הוא שיזם את הפניה למוכרת והציע לה לרכוש את זכויותיה בדירה. משנענתה המוכרת להצעתו בחיוב, פנה הנתבע 1 לא' ולאח נוסף של השניים, ע'ז' ז"ל (להלן: ע' המנוח), והציע להם לרכוש בשותפות את הדירה. כל אחד משלושת האחים רכש שליש מהזכויות בדירה, אולם משיקולי מס נרשמה התובעת כרוכשת בהסכם הרכישה. מדובר בנאמנות בעל פה בה שלושת האחים היו נהנים, והתובעת הייתה הנאמנת.
בשלב מאוחר יותר, לבקשת ע' המנוח רכשו ממנו הנתבע 1 וא' את חלקו בזכויות בדירה, וזאת מתוך כספי השותפות. כאשר השותפות של הנתבע 1 וא' הסתיימה, נערכה התחשבנות בין שניהם ובמסגרתה הוסכם בין היתר כי הזכויות בדירה תהיינה בבעלות הנתבע 1, בעוד בבעלות א' תהיינה זכויות בדירה אחרת ב— בגינה קיבל א' מהנתבע 1 סך של 150,000 $. לאור האמור, התובעת היא הנאמנה על הנכס, והנתבעים הם הנהנים.
הנתבע 1 הסתמך על המוסכם בינו לבין א', השביח את הדירה וערך בה שיפוצים בהיקף של מאות אלפי שקלים. השיפוצים מומנו מכיסו של הנתבע 1, והעובדה שבשום שלב לא השתתפו התובעת וא' בעלות השיפוצים מלמדת על כך שמדובר בדירה השייכת לנתבעים.
ג. דיון והכרעה:
סעיף 16 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין) שכותרתו "תביעה למסירת מקרקעין", קובע: "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין". תנאי להגשת תביעה לפינוי מקרקעין היא כי התובע יהיה בעל המקרקעין שפינויים נתבע או בעל זכויות להחזיק בהם. נטל ההוכחה מוטל על התובע, ועליו להוכיח זכות בקרקע מסוימת על מנת לזכות בתביעתו (ע"א 8858/02 מדינת ישראל נ' זהווה (2.6.2004); רע"א 4311/00 מדינת ישראל נ' בן שמחון, פ"ד נח(1) 827 (2003)). ככל שיוכיח התובע את זכותו לבעלות או להחזקה במקרקעין בגינם הוגשה התביעה, יעבור הנטל לנתבע להוכיח כי הכניסה או השימוש במקרקעין אלו נעשו כדין.
במקרה שלפניי, התביעה מבוססת על טענת התובעת כי הזכויות בדירה שייכות לה, בהסתמך על הסכם המכר, על רישום הערת אזהרה לטובתה ועל פסק הבורר אף שלא הוגשה בקשה לאישורו.
מעמדו של פסק בורר שלא אושר:
על דרך הכלל, פסקי בוררות מבוצעים גם בלא צורך באישורם על ידי בית המשפט, ואישור בית המשפט נדרש אך על מנת לאפשר הליכי הוצאה לפועל על יסוד פסק הבורר. מטעם זה, חוק הבוררות אינו קובע מועד להגשת בקשה לאישור פסק בורר, בעוד לעניין בקשה לביטול פסק בורר נקבע כי יש להגישה בתוך 45 ימים ממועד מתן הפסק, וזאת על מנת להשיג יציבות וודאות משפטית באשר למעמדו ותוקפו (סעיף 27(א) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968, להלן: חוק הבוררות; רע"א 3640/03 יקירה דקל נ' שוקי (יהושוע) דקל (16.12.2007)).
סעיף 21 לחוק הבוררות קובע: "בכפוף לסעיפים 24 עד 28 ובאין כוונה אחרת משתמעת מהסכם הבוררות, מחייב פסק בוררות את בעלי-הדין וחליפיהם כמעשה בית-דין". משמעותו של סעיף 21 לחוק הבוררות היא כי פסק בורר שניתן מהווה מעשה בית דין בין הצדדים לבוררות וחליפיהם (ע"א 2036/03 לב יסמין בע"מ נ' ת.ג.י בע"מ פ"ד נח(6) 447, 451 (2004)). חריג לכלל האמור יכול להיות מקום בו ניתנה הסכמה מאוחרת של הצדדים לבוררות לפיה הסכסוך שהוכרע על ידי הבורר יימסר שוב לבוררות (רע"א 2441/09 בנדיקט יהודה יצחק נ' בנדיקט שלמה אליעזר (22.06.2010) (להלן: עניין בנדיקט)). "העובדה כי פסק הבוררות מהווה מעשה בית דין אינה תלויה באישורו של הפסק בבית המשפט, אלא מקורו בהסכמת הצדדים" (עניין בנדיקט; סמדר אוטלנגי בוררות – דין ונוהל חלק ב' 851 מהדורה רביעית מיוחדת 2005 בעמ' 855, להלן: אוטולנגי; רע"א 1347/94 נציגות הבית המשותף, רחוב יפו 33 חיפה נ' דאהר (27.6.1994)). קביעות עובדתיות בפסקי בוררות מקימות השתק פלוגתא ומחייבות את הצדדים (ע"א7194/13 טובית דרור חברה לנכסים בע"מ נ' ב.ס.ר מהנדסים בע"מ (22.07.2015)).
במקרה שלפניי, בלא חריג לכלל, פסק הבורר מחייב את הצדדים לבוררות וחליפיהם כמעשה בית-דין. בסיכומיהם טענו הנתבעים לראשונה כי "הנתבעת לא הייתה צד להליך שהתקיים בפני הרב וההליך אינו מחייב אותה" (פרק ה לסיכומים). מדובר בטענה שהועלתה לראשונה בסיכומים ומשכך היא מהווה הרחבת חזית אסורה ואין להידרש אליה (ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד נח(2) 145, 151 (2003); ע"א 4299/17 ויצמן נ' חברת חלקה 51 בגוש 7060 בע"מ (8.10.2020)). מכל מקום, דין הטענה להידחות אף לעיצומה, משום שהוכח שהליך הבוררות התקיים בפני הדיין בהסכמת התובעת, א', הנתבע 1 והנתבעת 2, כאשר על פי הסכמתם בפני הדיין הופיעו א' והנתבע 1 בעוד התובעת והנתבעת 2 המתינו בחוץ (ראו דברי הנתבע 1 בחקירתו הנגדית בעמ' 290 ש' 22; עדות הנתבעת 2 בעמ' 301 ש' 19-15). אמנם על כתב הבוררות חתמו רק הנתבע 1 וא', ולא התובעת והנתבעת 2, אולם כעולה מהתנהלותם ובפרט מן העובדה שהתובעת והנתבעת 2 המתינו מחוץ לחדר בו נשמעו א' והנתבע 1 על ידי הדיין – הבוררות התקיימה גם בהתאם להסכמת התובעת והנתבעת 2.
הנתבעים לא הגישו בקשה לביטול פסק הבורר – לא בתוך פרק הזמן הקצוב לכך בחוק הבוררות ולא בכלל. משכך, פסק הבורר תקף וחלוט, ואין הנתבעים יכולים להעלות טענות שמהותן בקשה לביטול פסק הבורר במסגרת הגנתם נגד תביעה שהוגשה על יסוד הפסק.
טענת הנתבעים כי לא היה הסכם בוררות:
כאמור, הנתבעים טוענים כי הדיין לא הוסמך כבורר וכי הצדדים כלל לא התכוונו לפנות אליו במסגרת הליך בוררות. דין טענה זו להידחות.
סעיף 1 לחוק הבוררות מגדיר "הסכם בוררות" כהאי לשנא: "הסכם בכתב למסור לבוררות סכסוך שנתגלע בין צדדים להסכם או שעשוי להתגלע ביניהם בעתיד, בין שנקוב בהסכם שמו של בורר ובין אם לאו". תנאי לקיומו של הסכם בוררות הוא הסכם בין הצדדים (אוטולנגי כרך א 255). על מנת לדעת אם נוצר הסכם בין הצדדים להתדיין בבוררות ואם כן מה תוקפו, יש לפנות אל דיני החוזים הכלליים (אוטולנגי חלק א עמ' 13; רע"א 4986/08 Tyco Building Services נ' אלבקס וידיאו בע"מ (12.04.2010)).
בהתאם לדיני החוזים, יסוד "גמירת הדעת" הוא תנאי עיקרי ויסודי ליצירת חוזה, ובהיעדרו לא משתכלל בין הצדדים הסכם מחייב. המבחן לקיומה של גמירת דעת הוא ככלל אובייקטיבי-חיצוני, כך שהדגש מושם על הגילוי החיצוני של ההסכמה באופן שהיא מובנת לאדם הסביר, וכפי שהיא נלמדת ממכלול נסיבות העניין לרבות התנהגות הצדדים ודבריהם לפני כריתת החוזה ולאחריו (גבריאלה שלו ואפי צמח דיני חוזים 163-159 (מהדורה רביעית 2019)). במקרים רבים, עצם החתימה על חוזה מהווה אינדיקציה משמעותית לגמירת דעת (ע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי, פ"ד נב(2) 582 (1998); ע"א 3354/18 פלונית נ' פלונית (23.3.2020)).
סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973, קובע: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו". נקודת המוצא בפרשנות חוזה היא לשון החוזה עצמו "ומטרת העל בפירוש חוזה היא איתור אומד דעתם של המתקשרים בו" (דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי הירקות אגודה חקלאית שיתופית נ' מדינת ישראל בעמ' 9 (11.5.2011)). "לשון חוזה היא זו שתוחמת את גבול הפרשנות לא ניתן לייחס לחוזה פרשנות שאינה עולה בקנה אחד עם לשונו" (שם בעמ' 14). לשון החוזה היא כלי הקיבול של אומד דעת הצדדים לחוזה וממנה ניתן להסיק מהן ההתחייבויות שנטלו על עצמם הצדדים לחוזה (ע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ (20.11.2019)).
בחינת נסיבות העניין בהתאם לכללים האמורים, מובילה למסקנה כי בין התובעת וא' לבין הנתבעים נכרת חוזה על פיו המחלוקת בעניין הזכויות בדירה תוכרע על ידי הדיין כבורר, כאשר מי שהופיע בפני הדיין במסגרת הליך הבוררות היו א' והנתבע 1, כאמור. הצדדים עצמם הכתירו את המסמך עליו חתמו הנתבע 1 וא' ואשר במסגרתו הסכימו להפנות את הסכסוך להכרעת הדיין "כתב בוררות". כלומר על פי הלשון המפורשת של המסמך עליו חתמו הנתבע 1 וא', הוסכם על פנייה להליך בוררות. זאת ועוד, בהסכם גופו נכתב כי הפנייה אל הדיין היא במטרה להגיע להסכם מחייב "לכל דבר ועניין גם כלפי השלטונות", וגם בכך יש כדי לתמוך במסקנה כי הכוונה בחתימה על ההסכם הייתה לפנות להליך של בוררות לפני הדיין. האופן בו ניסח הדיין את הפסק גם הוא מלמד באופן חד משמעי על כך שמדובר בהליך של בוררות. כך, כותרת הפסק היא "סיכום בוררות", ובגוף הפסק ציין הדיין כי הנתבע 1 וא' פנו אליו מיוזמתם "וביקשוני לערוך ביניהם בוררות" וכי "יש לפעול ע"פ הסיכום בוררות הזה כי הוא תוצאה מהסכם בוררות עליו חתמו שניהם מרצון… ". טענת הנתבעים כי הם לא התכוונו לפנות להליך בוררות ולא הייתה להם גמירת דעת לפנות להליך של בוררות, עומדת בסתירה ללשון המפורשת של המסמך עליו חתם הנתבע 1 וכן לפסק שניתן, והנתבעים אף לא הביאו כל ראיה אחרת לתמיכה בטענתם זו.
יצוין בהקשר זה, כי הנתבע 1 עצמו אישר בחקירתו הנגדית את תוכן כתב הבוררות, את חתימתו על גביו (עמ' 244 ש' 13-10 וש' 30-27, עמ' 246 ש' 12-9), והעיד כי חתם על כתב הבוררות בתום לב (עמ' 244 ש' 2).
אילו סברו הנתבעים שכאשר הדיין הוציא תחת ידיו פסק בורר, במסגרתו אף ציין כאמור שהתנהלה לפניו בוררות, הוא פעל בחוסר סמכות, או שפסק הבורר ניתן על ידי בורר שלא נתמנה כדין – היה עליהם להגיש בקשה לביטול פסק בורר (ראו סעיפים 24(2) ו- 24(3) לחוק הבוררות). אלא שהנתבעים לא עשו כן. הנתבעים לא סיפקו הסבר מניח את הדעת להתנהלותם זו (ראו תשובות הנתבע 1 בחקירתו הנגדית כי מדובר ב"טפשות שלי", עמ' 258 ש' 17; וכן "אולי זו טעות שלי", עמ' 261 ש' 33-35). הנתבע 1 השיב בחקירתו הנגדית שלא נקט בהליך לביטול פסק הבורר כי "בשביל ללכת לעשות תביעה, אני צריך לקחת עו"ד, להוציא כסף" (עמ' 263 ש' 17). אך מאחר שהנתבע 1 לא נמנע מהגשת בקשה לקיום צוואת אמו המנוחה ומניהול הליך ארוך מול אחיו בעניין זה הגם שהדבר היה כרוך ב"לקחת עו"ד", ו"להוציא כסף", ברור שלא ניתן לקבל הסבר זה. מכל מקום, אף אם היה מקום לקבל את טענת הנתבעים כי הם בחרו להימנע מנקיטה בהליך משפטי משום שלא רצו לשלם לעורך דין, תוצאת בחירה זו היא שהם לא הגישו בקשה לביטול פסק הבורר, ואין הם יכולים להלין בעניין זה אלא על עצמם.
לטענת הנתבעים, הנתבע 1 וא' הסכימו שהמחלוקת ביניהם תתברר בפני רב אשר יכריע "על פי דין תורה" (סעיפים 22 ו- 51 לכתב ההגנה, סעיף 13יא לתצהיר הנתבעים). לשיטתם, הם ידעו שהולכים לרב שמכריע על פי דין תורה, ולא לבורר ("הוא לא בוררות הוא דין תורה עושה", חקירתו הנגדית של הנתבע 1 עמ' 243 ש' 11; חקירתה הנגדית של הנתבעת 2 עמ' 292 ש' 36-33, עמ' 293 ש' 16-12, ש' 34-31, עמ' 295 ש' 14). איני מקבלת טענה זו. סעיף 1 לחוק הבוררות קובע כי בורר הוא מי "שנתמנה בהסכם בוררות או על-פיו, לרבות בורר מכריע ובורר חליף". חוק הבוררות אינו מגביל זהותו של מי שיכול לשמש כבורר בין צדדים, והגדרת בורר בחוק הבוררות היא רחבה ביותר (ע"א 688/70 משולם דאר, ו-9 אח' נ' שמעון חממי, ו-4 אח', פ"ד כה(2) 396 (1971)). ודאי שהעובדה שהצדדים הסכימו להתדיין בפני רב אינה מובילה למסקנה שההליך שקיימו אינו בוררות. אף טענת הנתבעים כי הוסכם שהדיין יפסוק לפי דין תורה אין משמעה שלא מדובר בהליך בוררות (ראו למשל רע"א 5061/11 פלוני נ' פלוני (24.11.2011), פסקה כ"ג לפסק הדין).
בסיכומיהם טענו הנתבעים כי "לא מוזכר בכתב הבוררות מי הבורר, זהותו, ובהתאם למסמך הרב לא מונה להיות בורר ואין לו סמכות להכריע" (סעיף 4 ו' לסיכומי הנתבעים). ברם, אין חובה בדין לנקוב בשמו של בורר במסגרת הסכם בוררות (סעיף 1 לחוק הבוררות). אף טענת הנתבעים כי לא צוין בהסכם הבוררות מהו הנושא שיובא להכרעת הבורר אין בה כדי לסייע להם. העובדה שגדר המחלוקת אינו מוגדר מפורשות בהסכם בוררות אינה מובילה למסקנה כי פסק הבורר ניתן בחוסר סמכות. אדרבא, ניסוח רחב של נושא הבוררות בהסכם הבוררות כמו במקרה שלפניי ("במטרה להגיע לסיכום מחייב"), עשוי להעניק "לבורר סמכות רחבה באופן שיקשה על מי מהצדדים לטעון בדיעבד כי הבורר חרג מסמכותו וכי כוונתו הסובייקטיבית של אותו צד הייתה להעניק לבורר סמכות בגזרה מצומצמת יותר" (רע"א 4095/12 מגנזי תשתיות ב.ג.מ בע"מ נ' סקיק חברה לעבודות עפר ופיתוח בע"מ (13.11.2012)). ממילא הנתבעים לא טענו ולא הוכיחו כי לא הייתה כוונה למסור להכרעת הדיין את המחלוקת בנוגע לדירה אלא מחלוקת אחרת.
זאת ועוד, גרסת הנתבעים כי הדיין לא הוסמך כבורר וכי לא התנהל הליך בוררות, סותרת את עדות הנתבע 1 בהליכים בעניין צוואת האם המנוחה, וכך בפרוטוקול הדיון מיום 21.10.2021, עמ' 84 ש' 34-28:
"ש. … היו הליכי בוררות אצל הרב י'. אתה מאשר לי?
ת. מאשר וחצי.
ש. ותאשר לי בבקשה שבהליכי הבוררות שאתה עשית בקניין והסכמתם וכולי, נקבע שהבית ב—שייך לא', תאשר לי.
ת. כן, קבע, מה שהוא קבע…אבל אני יכול להוסיף, טעה".
ראו גם תשובת הנתבע 1 לשאלת בית המשפט בדיון שהתקיים ביום 21.10.2021 בהליכים בעניין צוואת האם המנוחה, עמ' 87 ש' 5-4: "האם אמרת לאמא 'הבורר שהוא רב פסק שהבית של א" ? ת. אמת, אמרתי". גם כאן, לא הכחיש הנתבע 1 כי הדיין מונה לשמש כבורר.
גם בחקירתו הנגדית בהליך שלפניי כעת, העיד הנתבע 1: "אני עשיתי טעות מההתחלה כי זה הלכתי לבוררות" (עמ' 243 ש' 9). כלומר, גם כאן לא הכחיש הנתבע 1 שההליך שהתנהל לפני הדיין היה בוררות. לאורך עדותו שב הנתבע על כך שטעה בכך שמסר את ההכרעה במחלוקת לידי הדיין (עמ' 246 ש' 12 וש' 16, עמ' 247 ש' 13-12, עמ' 255 ש' 19-17), אולם לא כפר בסמכותו של הדיין כבורר, ולא סיפק הסבר משכנע לסתירה בין הגרסאות שמסר.
עצם העלאת טענות סותרות בהליכים שונים פוגמת קשות באמינות גרסת הנתבע שכן, בעל דין אינו יכול לאחוז את החבל בשני קצותיו. הלכה היא, כי מי שטוען טענות עובדתיות סותרות בהליכים משפטיים שונים יש לראותו כמי שנוהג בחוסר תום לב, כמי שעושה שימוש לרעה בהליכי בית משפט ופוגע בטוהר ההליך המשפטי (ע"א 1393/92 נעמי קזצ'קוב הבל נ' צפורה (פרנסיס) קזצ'קוב, פ"ד מח(4) 358, 361 (1994); ע"א 372/85 פרץ נ' פרץ, פ"ד מ(4) 781, 787 (1986)). ראו דברי כב' השופט רובינשטיין ברע"א 6762/13 אהרון ללזרי נ' שאול כהן (18.12.2013): "בתי המשפט אינם מגרשי משחקים, ובעלי דין אינם יכולים ללהטט בהליכים המשפטיים כאוות נפשם".
למעשה, הטענה העיקרית ששב הנתבע 1 והעלה בהליך שלפניי, אינה שהדיין לא הוסמך כבורר ושההליך אשר התנהל בפני הדיין לא היה בוררות, אלא כי "הבורר טעה. הטעו את הבורר" (חקירתו הנגדית של הנתבע בעמ' 256 ש' 36). הנתבע 1 שב פעם אחר פעם על טענה זו לאורך חקירתו הנגדית (עמ' 252 ש' 31 וש' 34, עמ' 257 ש' 15 וש' 17, עמ' 259 ש' 15-11, עמ' 260 ש' 6, עמ' 262 ש' 14, עמ' 263 ש'7). ראו גם חקירתו הנגדית של הנתבע 1 בהליכים בעניין צוואת האם המנוחה, פרוטוקול הדיון מיום 21.10.2021, עמ' 99 ש' 22-21: "ש. אז למה אתה מתנגד לבוררות? ת. אני מתנגד בגלל שהוא טעה". אולם, כאמור, הנתבעים לא הגישו בקשה לביטול פסק בורר ולא סיפקו לכך כל הסבר מניח את הדעת. ממילא על פי הפסיקה, טעויות בפסק בורר אינן מקימות עילה לביטול פסק הבוררות. ראו דברי כב' השופט ד' מינץ ברע"א 5507/18 ג'ו דן מור בע"מ נ' תהל מהנדסים ויועצים בע"מ (13.8.2018): "השגות על דבר טעויות שנפלו בפסק בורר מקומן, אם בכלל, בהליך של בקשת רשות ערעור מכוח סעיף 29ב לחוק הבוררות. זאת, רק במקרים שבהם הצדדים להסכם הבוררות התנו שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין והסכימו כי ניתן לערער על פסק הבוררות מכוח סעיף זה … טעויות בפסק הבורר אינן מקימות עילה לביטול פסק הבוררות מכוח סעיף 24 לחוק". לא למותר לציין כי במקרה שלפניי בהסכם הבוררות נקבע במפורש שאין זכות ערעור על פסק הבורר.
מעת שהנתבעים הסכימו לפנות לדיין במסגרת הליך בוררות, הם אינם יכולים להתנער מהסכמה זו בדיעבד אחרי שקיבלו פסק בורר שאינו לשביעות רצונם (רע"א 1307/18 אלן ספירא נ' יורגן ביק (21.03.2018)).
בכתב ההגנה טענו הנתבעים כי הדין העברי אינו מאפשר דיון בדן יחיד, אלא דורש כי מחלוקות בין צדדים תתבררנה בפני שלושה דיינים. לטענת הנתבעים, הואיל וההליך התקיים בפני דיין אחד, הרי הכרעתו ניתנה בחוסר סמכות והיא בטלה מעיקרא (סעיפים 54-52 לכתב ההגנה). עוד ובנוסף טענו הנתבעים כי הדיין היה מנוע מלדון את האחים, הואיל וא' הוא תלמידו, הדיין נטל חלק בשמחות משפחתיות שערכו א' והתובעת וקם חשש אמיתי למשוא פנים (סעיפים 62-61 לכתב ההגנה). בסיכומיהם לא שבו הנתבעים על טענות אלו ומכאן שהטענות נזנחו ובית המשפט לא ישעה להן (ע"א 447/92 רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפריישן, פ"ד מט(2) 102 (1995)). מעבר לדרוש יצוין בנוסף כי ממילא מדובר בטענות שעל פי מהותן היה על הנתבעים להעלותן במסגרת בקשה לביטול פסק בורר, אך כאמור הנתבעים לא עשו כן. עוד יצוין למעלה מהדרוש, כי טענותיהם העובדתיות של הנתבעים בעניין חשש למשוא פנים לא הוכחו.
משעה שעל פי פסק הבורר הזכויות בדירה אינן שייכות לנתבעים, דין טענת ההגנה של הנתבעים המבוססת על טענתם כי הם הבעלים של הדירה – להידחות. הואיל ועל פי פסק הבורר הזכויות בדירה שייכות לתובעת, ומאחר שהנתבעים לא הוכיחו שהם זכאים לעשות שימוש בדירה – יש לקבל את תביעת הפינוי.
אף על פי שדי באמור וניתן לסיים בכך את הדיון בעתירת התובעת לפינוי הנתבעים מהדירה, בבחינת למעלה מהצורך יצוין כי גם טענת הנתבעים כי התובעת החזיקה עבורם את הדירה בנאמנות, דינה להידחות, וזאת כפי שיפורט להלן.
טענת הנתבעים לנאמנות משתמעת:
כאמור, התובעת היא שחתמה בשנת 1984 על הסכם לרכישת הדירה מהמוכרת. שמה של התובעת מופיע בכותרת הסכם הרכישה כ"קונה", היא חתומה בתחתית ההסכם והיא זו אשר התחייבה לשלם את עבור רכישת הדירה את התמורה שנקבעה בהסכם בסך של 50,000 דולר. עיון בנסח מלשכת רישום המקרקעין אשר צורף מעלה כי זכויות החכירה עדיין רשומות על שם המוכרת כשלטובת התובעת רשומה הערת אזהרה מיום 25.02.2019 בהתאם להוראות סעיף 126(א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין). משכך, נקודת המוצא היא שהזכויות בדירה שייכות לתובעת. הנתבעים טוענים שאף על פי שהתובעת רשומה כרוכשת בהסכם המכר ולמרות הערת האזהרה הרשומה לטובתה, התובעת נאמנה והם הנהנים בהתאם להסכם נאמנות בעל פה.
"נאמנות" היא זיקה לנכס שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת (סעיף 1 לחוק הנאמנות, תשל"ט-1979, להלן: חוק הנאמנות). נאמנות יכול שתיווצר "על פי חוק, על פי חוזה עם נאמן או על פי כתב הקדש" (סעיף 2 לחוק הנאמנות). אין רשימה סגורה לאופן יצירת יחסי נאמנות, והסכם נאמנות יכול ויעשה בעל פה. העדר רישומה של נאמנות אינו שולל את קיומה. הפסיקה הכירה ב"נאמנות משתמעת", הנוצרת מכוח כוונת הצדדים ונלמדת מהתנהגותם ומפעולותיהם (ע"א 3829/91 וואלס נ' גת, פ"ד מח(1) 801 (1994) (להלן: עניין וואלס); ע"א 4351/01 איתן ארז נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(1) 467 (2005); ה"פ (ירושלים) 4283/05 י. עמרם נ' עו"ד איתן צחי (30.3.2008)).
אולם, יש לזכור כי הנטל להוכיח נאמנות מוטל על הטוען, וכי הנטל על הטוען לנאמנות בעל פה גדול עוד יותר (ע"א 7395/17 כהן נ' רשות המסים (21.2.2019).
נאמנות משתמעת עשויה להיווצר גם ביחס לזכויות במקרקעין. "כך למשל, כאשר נכס מועבר לגורם כלשהו לצורך מטרה שלא יצאה אל הפועל, או כאשר הנכס מועבר לנאמן ללא ציון מטרת ההעברה, או כאשר א' רוכש נכס בעבור ב' אך רושם אותו, כפתרון זמני או קבוע, על שמו. בכל המקרים האלה, אף שכוונת הצדדים לא הובעה במפורש, משתמע ממערכת היחסים שביניהם ומהתנהגותם, כי למרות זאת שהנכס רשום על שם אדם אחד, "הזכויות שביושר" בו שייכת לאדם אחר" (עניין וואלס עמ' 810).
עם זאת, כאשר מדובר בנכס מקרקעין לגביו מתנהל רישום בפנקסים, הנטל להוכיח כי הרישום אינו משקף את הזכות המפורטת בו אלא נאמנות בעל פה, הוא נטל כבד. ראו דברי כב' השופט צ' ויצמן בתמ"ש (כ"ס) 10880-09 ד. ז נ' מ. ק (05.04.2012): "על אף שאין בהעדרו של הסכם נאמנות בכתב בכדי להוות מחסום כנגד הוכחת הנאמנות אף שכעסקינן בזכויות במקרקעין, הרי שפשוט וברור כי כאשר עסקינן בנכסי מקרקעין לגביהם מתקיים רישום בפנקסים, בין אם זה רישום זכויות בעלות בפועל או רישום הערת אזהרה לגבי זכויות אלו ובין אם קיים בנוגע למקרקעין חוזה רכישה ובו מפורטת זהות הרוכש, הרי שנטל הראיה להוכיח כי הרישום אינו משקף זכות בעלות אלא הוראתו בהסכם נאמנות שנערך בעל פה – הינו נכבד ביותר" (עוד ראו: ע"א 2576/03 אהובה וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (21.02.2007); ה"פ (מרכז) 30380-04-10 אוטיליה קרפ נ' י. קרפ (28.06.2011); עמ"ש (ירושלים) 24628-11-11 ד.ה נ. ס.ה ואח' (20.02.2012)).
עוד ראו דברי כב' השופטת י' וילנר בבע"מ 1270/23 פלונית נ' פלוני (6.9.2023), בעניין דרישת הכתב בעסקאות במקרקעין וריכוכה מכוח זעקת ההגינות במקרים מיוחדים ויוצאי דופן בלבד: "דרישת הכתב אינה דרישה ראייתית גרידא כי אם גם מהותית וקונסטיטוטיבית שבלעדיה אין תוקף לעסקה כאמור … לנוכח הוראתו המפורשת של סעיף 8 לחוק המקרקעין, אין להכיר בקיומה של "זעקת הגינות" כאמור אלא במקרים נדירים שבנדירים, שבהם קיימת הסתמכות משמעותית ביותר על ההסכמה שבעל-פה; והצד שמתנער ממנה נוהג בחוסר תום לב קיצוני; כך שעקרונות ההגינות והצדק 'זועקים', כי לא ניתן להשלים עם תוצאה של התנערות מהעסקה … ואכן, בית משפט זה לא הכיר בקיומה של "זעקת הגינות" שבכוחה להתגבר על דרישת הכתב, אלא במקרים ספורים בלבד …" (פסקאות 12, 29-28 לפסק הדין).
במקרה שלפניי, הנתבעים טוענים כי לכתחילה נרכשה הדירה על ידי הנתבע 1, א', וע' המנוח, בחלקים שווים ביניהם. לטענתם, ברבות השנים, לבקשת ע' המנוח רכשו הנתבע 1 וא' באמצעות כספי השותפות שניהלו שניהם את חלקו של ע' המנוח בדירה, כך שבאותה העת היו הנתבע 1 וא' הנהנים והתובעת הייתה נאמנה. לטענת הנתבעים, "בין לבין" נתן הנתבע 1 לא' "מכספי השותפות סך של 150,000 $", לרכישת בית מגוריהם של התובעת וא' ב— (סעיף 28 לכתב ההגנה), "כך ששליש מהזכויות בבית מגורי התובעת שייכות לשותפות שהתקיימה בין האחים, וכפועל יוצא, שישית מהן שייכות לנתבע" (סעיף 6 לתצהיר הנתבעים). לדבריהם, בשלב מאוחר יותר נערכה התחשבנות בין הנתבע 1 לבין א' במסגרתה הוסכם "שכל צד ישאר עם הוצאותיו וכל מה שכל צד לקח מהשותפות יישאר של הצד שלקח, בין היתר כללה ההסכמה את הזכויות בבתי המגורים של האחים. כלומר, בעלה של התובעת המחה לנתבע את זכויותיו בבית המגורים נשוא התובענה, ורק בכפוף לכך – הסכים הנתבע להמחות לבעלה של התובעת את זכויותיו של הנתבע בבית ברחוב —, —" (סעיפים 31 ו- 40 לכתב ההגנה).
גרסת הנתבעים כי הדירה נרכשה לכתחילה על ידי שלושת האחים דלה ומצומצמת, היא לא נתמכה בכל ראיה ולא הוכחה. הנתבעים נמנעו מלנקוב מפורשות בסכום ששילם על פי טענתם כל אחד משלושת האחים בעסקת הרכישה הנטענת ולא סיפקו כל מידע כיצד בסופו של דבר לשיטתם הועבר הכסף לידי המוכרת. הגם שהנתבע 1 טען כי הוא זה אשר יזם את עסקת רכישת הדירה, הוא לא טרח לספק גרסה קוהרנטית ופוזיטיבית, אלא הסתפק בגרסה עמומה וחסרה שלא ניתן לתת בה אמון. זאת מעבר לכך שגרסתו, כאמור, לא נתמכה במסמך כלשהו.
גם גרסת הנתבעים לפיה בשלב מאוחר יותר רכשו א' והנתבע 1 מע' המנוח את חלקו בדירה – לא הוכחה בכל דרך. הנתבעים לא צרפו אסמכתא לתשלום או מסמך כלשהו התומך בטענתם זו. הנתבעים אף לא תמכו טענתם זו בכל ראיה אחרת, כעדות של מאן דהו אשר נכח בעת ביצוע התשלום לידי ע' המנוח או אפילו בעת הסיכום על התשלום. זאת ועוד, גרסת הנתבעים כי חלקו של ע' המנוח נרכש לבקשתו באמצעות כספי השותפות של הנתבע 1 וא', נטענה באופן סתמי וכללי, ללא פירוט כנדרש. כך, הנתבעים לא טענו מתי פנה ע' המנוח בבקשה כאמור, מתי נרכש חלקו וכיצד, ובחרו להסתפק בגרסה עמומה לפיה "לימים המנוח ביקש מאחיו שירכשו את חלקו והם עשו זאת בכספי השותפות" (סעיף 27 לכתב ההגנה). גם בעמימות הגרסה ובדלותה יש כדי להחליש מאוד את האמון שניתן לתת בה, וזאת מעבר לכך שהיא לא הוכחה כאמור.
אף גרסת הנתבעים כי סוכם בין הצדדים שהנתבעים יקבלו את מלוא הזכויות בדירה כחלק מהתחשבנות שנערכה בין הנתבע 1 לא' במסגרתה קיבל א' את הזכויות בנכס ב— – לא הוכחה בכל דרך. למרות כובד משקלה של הטענה וחרף העובדה שהיא משמעותית מאוד להגנתם של הנתבעים, הטענה לא פורטה כראוי, אלא הועלתה באופן דל ביותר תוך שהושמטו ממנה פרטים מהותיים. כך לא פורט למשל, מתי הגיעו הנתבע 1 וא' לאותו סיכום נטען – לא באיזה תאריך, לא באיזו שנה וללא התייחסות כלשהי לזמן בו נעשתה אותה עסקה נטענת בין הנתבע 1 לא'. הנתבעים אף לא טרחו לפרט באיזה הקשר נערכה ההתחשבנות, היכן התקיימה, מהם הנתונים הכספיים שעמדו בבסיס ההתחשבנות האמורה וכיצד הושגה הסכמה הנטענת לפיה הזכויות בדירה שייכות לנתבעים. גם טענת הנתבעים כי "בין לבין" נתן הנתבע 1 לא' סך של 150,000 דולר לרכישת בית ב—, נטענה באופן לקוני ולא הוכחה. הנתבע 1 הודה בחקירתו הנגדית כי אין לו אסמכתאות לתמיכה בטענה זו, אף שמדובר בסכום משמעותי (עמ' 264 ש' 30-23, עמ' 266 ש' 11-1). גם בעניין זה, מעבר לכך שטענת הנתבעים לא הוכחה בכל דרך, גם דלות הגרסה פוגמת קשות באמינותה.
הנתבעים לא סיפקו הסבר מספק לטעם שעמד בבסיס אותה נאמנות נטענת, מדוע על הסכם הרכישה לא חתמו לכתחילה גם הנתבע 1 וע' המנוח אשר לטענת הנתבעים רכשו את הזכויות בדירה ומדוע לא דאגו לרשום את הזכויות בדירה על שם בעלי הזכויות האמיתיים לשיטתם. כל שטענו הנתבעים בעניין זה הוא כי "האחים פעלו משיקולי מיסוי ולכן בחוזה המכר הרוכשת היא התובעת" (סעיף 33 לכתב ההגנה). אולם, הטענה נטענה בעלמא, היא לא הוסברה ולא הוכחה. כבר נפסק כי "המילים "לצרכי מס" אינן "מילות קסם"" (עמ"ש (ת"א) 51794-12-23 מ' ג' נ' ע' ל' ט' (28.7.2024)). זאת ועוד, אף אם היה מקום להסתפק בטענתם הכללית של הנתבעים כי לכתחילה לא נרשמה הדירה על שם שלושת האחים אלא על שם התובעת "משיקולי מיסוי"; הנתבעים לא סיפקו כל טעם, לא כל שכן טעם משכנע, מדוע נדרש כי התובעת תמשיך להחזיק בנאמנות את הזכויות בדירה לאחר שסוכם כי מלוא הזכויות בדירה תהיינה שלהם.
לא זו אף זו, לכל המאוחר בשנת 2015 כבר היו א' והנתבע 1 מסוכסכים (ראו תשובת הנתבע 1 לשאלת בית המשפט בעמ' 274 ש' 36 – עמ' 275 ש' 1). משכך, גם אם היה מקום לקבל את טענת הנתבעים כי התובעת החזיקה עבורם עד אז בזכויות בדירה בנאמנות, מעת שפרץ סכסוך בין התובעת וא' מזה לבין הנתבעים מזה ברור שאין עוד היגיון בהמשך הנאמנות. שהרי, בבסיס הנאמנות עומד אמון שרוחש הנהנה לנאמן. הנאמנות במהותה מעניקה לנאמן שליטה בנכס, וביסודה מקימה לנאמן חובה להחזיק בנכס או לפעול בו לטובת הנהנה. "ללא אמון לא תיכון נאמנות, שכן בהענקת שליטה בנכסים לאדם שאינו בעליהם קיים סיכון רב" (ע"א 1631/02 לאה ומיכאל גורבן נ' עמותת תשובה יצחק לפתרון מצוקת הדיור (31.07.2003)). נפסק, כי "כפירה בנאמנות מקנה למי שטוען להיותו נהנה מכוחה, את הזכות להפסיק את הנאמנות; ולבית המשפט את הזכות לפטרו – שהרי הכפירה בנאמנות משמיטה את היסוד לה" (ת"א (ת"א) 1123-08 אסתר כהן ז"ל נ' מאיר אבגי (18.07.2013) בעמ' 9)). לא זו בלבד שבין א' והתובעת מזה לבין הנתבעים מזה ניטש סכסוך כבר תקופה של לפחות 9 שנים, אלא שהסכסוך ביניהם כה מר עד שהוא מתבטא במריבות קשות, בהגשת מספר בקשות איש נגד אחיו לפי החוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ"א-1991, ואף בניהול הליכים באופן אמוציונלי ביותר החורג מהאופן בו בעלי דין מתנהלים בדרך כלל גם בסכסוכים בתוך המשפחה. הן בדיונים בהליכים בעניין צוואת האם המנוחה והן בדיונים בהליך מושא פסק דין זה, התקשו הצדדים מאוד למשול ברוחם והם נהגו לצעוק ולהתפרץ תדיר. היחסים הקשים שומטים את הקרקע תחת טענת הנאמנות. למרות כל זאת, משך כל התקופה הארוכה בה הצדדים מסוכסכים, הנתבעים לא פעלו לסיום הנאמנות ולרישום הזכויות בדירה על שמם ולא הגישו תביעה לפסק דין הצהרתי לפיו הזכויות בדירה שייכות להם.
הנתבעים לא תמכו בבדל ראיה את טענתם כי ערכו מכספם שיפוצים בדירה וטענתם זו לא הוכחה בכל דרך.
הנתבעים מבקשים לבסס את טענתם על תמליל הקלטה של שיחה שהתקיימה ביום 28.02.22 בין התובעת, א', ד' ז' שהוא אח של הנתבע 1 ושל א' ול' ז' שהיא גיסתם (להלן: ד' ול'). אולם עיון בתמליל מעלה כי עיקר השיחה התקיימה על רקע ההליכים בעניין צוואת האם המנוחה, תוך שד' ול' ניסו לשכנע את א' ואת התובעת להגיע להסכמות. זאת ועוד, אף בשיחה זאת, ואף שהתובעת וא' ככל הנראה לא ידעו שהם מוקלטים ולא ידעו שייעשה בה שימוש בהליך משפטי, עמדו התובעת וא' על טענתם שהדירה שייכת להם ולא לנתבעים. כך, כאשר ביקש ד' כי האחים ינסו להגיע להסכמות ביניהם, השיב א': "אין מה לשבת. הדירה היא לא של ר', היא שלי. זה פסק הדין". כאשר שאלה ל' את התובעת: "כאילו מה הקטע, מגיע לכם כל הבית", השיבה התובעת: "מה שדיברנו וישבנו עם הרב ועם הכל – מגיע מה שמגיע". הנתבעים מפנים לחלק מהשיחה אשר לטענתם תומך בגרסתם, בו ל' אמרה כי הדירה נרכשה "עם שלושה אחים… ע' יצא משם, נשארתם אתם ור'", והתובעת השיבה: "נכון אחד מת, נשארו שניים". אולם, מדובר במשפט קצר, יחיד, אשר נאמר בשטף של שיחה ארוכה, לא ניתן לדעת בוודאות מספיקה מה הייתה הכוונה שעמדה מאחוריו כשנאמר, והנתבעים אינם יכולים לבסס על כך בלבד את גרסתם העובדתית. כאשר נשאלה התובעת בחקירתה הנגדית בקשר לאמירתה זו, השיבה כי לכל היותר מדובר בהלוואות שנטל א' מהנתבע 1 (כדבריה: "אני קניתי את הבית, מה שבעלי לקח הלוואה, ממי שלקח זה לא מעניין אותי… הוא לקח גם מהשכן, לקח מאח שלי, הוא החזיר לו. הוא החזיר לכולם", עמ' 194 ש' 12-25). אמנם, גרסתה זו של התובעת אף היא לא הוכחה ולא נתמכה בכל ראיה, אולם בכך אין כדי לתקן את החסר בגרסת הנתבעים ולפצות על העדרן של ראיות שהיה עליהם להניח. עוד מפנים הנתבעים לכך שעל פי התמליל, לאחר שד' שאל "אבל למה אתם לוקחים לו את הדירה? אני לא מבין, מה?", השיבה התובעת: "מה זה קשור אבל, זה נכס שקנו כשהם היו שותפים". בחקירתה הנגדית עת נשאלה התובעת בעניין זה, היא הסבירה כי התכוונה לומר שהדירה נרכשה בתקופה בה בין הנתבע 1 לבין א' התקיימו יחסי שותפות, להבדיל מאמירה לפיה הדירה נרכשה בשותפות, ותשובתה מתיישבת עם ההיגיון (עמ' 182 ש' 18-15 וש' 32-20, עמ' 183 ש' 29-19).
הנתבעים הביאו לעדות את גב' פ' ח', דודתם של הנתבע 1 ושל א' אשר בתה הייתה נשואה לע' המנוח. גב' ח' העידה בתצהיר עדותה הראשית כי בשנת 1984 פנה אליה ע' המנוח בבקשה לקבלת הלוואה כדי שיוכל לרכוש עם הנתבע 1 ועם א' את הדירה, וכי לשם רכישת שליש מהזכויות בדירה היא נתנה לע' המנוח סך של 4,000 $. אולם, על פי חקירתה הנגדית, לגב' ח' לא הייתה ידיעה אישית בנוגע לשימוש שנעשה בכספים שנתנה לע' המנוח ואף לא בנוגע לתכלית לשמה ביקש ממנה ע' המנוח את הכספים. עדותה של גב' ח' אודות דברים שידעה באופן אישי היא אך ביחס לכך שע' המנוח ביקש ממנה כספים ולכך שהיא העבירה לו סך של 4,000 $. שאר הדברים שמסרה גב' ח' אינם ידועים לה באופן אישי אלא נמסרו לה לדבריה מפיו של ע' המנוח, ומכאן שדבריה אלה הם בבחינת עדות שמיעה ועל כן אין לייחס להם משקל משמעותי. לא למותר לציין, כי לא צורף מסמך כלשהו המלמד על כך שאכן גב' ח' העבירה לע' המנוח סך של 4,000 $. מכל מקום, לגב' ח' לא הייתה כל ידיעה אודות הרכישה בפועל, האם אכן הדירה נרכשה בשותפות בין האחים ואין בעדותה כדי לתמוך כלל בגרסת הנתבעים בנוגע לרכישת חלקו של ע' המנוח על ידי הנתבע 1 וא' ואף לא בנוגע לטענת הנתבעים כי הוסכם לאחר מכן בין הנתבע 1 לבין א' כי הזכויות בדירה תהיינה שייכות במלואן לנתבעים. עוד הביאו הנתבעים לעדות את מר ד' ז', אחיהם של הנתבע 1 ושל א', אשר העיד בתצהיר עדותו הראשית כי הנתבע 1, א' וע' המנוח רכשו מהמוכרת את הזכויות בדירה, כי הנתבע 1 וא' רכשו את חלקו של ע' המנוח וכי הנתבע 1 נתן לא' כסף לרכישת בית ב— וא' והתובעת אישרו בפניו את קבלת הכסף. אולם, בחקירתו הנגדית עלה כי הדברים שמסר בתצהירו אודות אופן רכישת הזכויות בדירה מהמוכרת, אודות רכישת חלקו של ע' המנוח ואודות העברת כספים מהנתבע 1 לא' – אינם ידועים לו מידיעה אישית אלא מדובר בעדות שמועה ועל כן אין לייחס לדברים משקל משמעותי.
אמנם, אף שהדירה נרכשה בשנת 1984, הערת אזהרה לטובת התובעת נרשמה רק בשנת 2019. זאת ועוד, הנתבעים מתגוררים בדירה משנת 1992, אך רק בשנת 2020 לראשונה נשלחו מכתבי התראה מטעם התובעת וא' בדרישה לפינוים מהדירה. אף שעובדות אלה פועלות לרעת התובעת, אין בהן די כדי להטות את הכף אל עבר קבלת גרסת הנתבעים, וזאת בשים לב למכלול נסיבות המקרה כמפורט בפסק דין זה. לא למותר לציין עוד, כי אף שיש לתמוה על כך שמשך שנים ארוכות לא הועברו הזכויות בדירה מהמוכרת לתובעת ואף לא נרשמה הערת אזהרה לטובת התובעת על זכויות המוכרת בדירה עד שנת 2019, אין בעובדות אלה כדי לחזק בכל דרך את טענת הנתבעים כי התובעת החזיקה עבורם את הזכויות בדירה בנאמנות. כמו כן, העובדה שהתובעת לא ביקשה לפנות את הנתבעים מהדירה אלא למעשה אפשרה להם לעשות בה שימוש למגוריהם, אין בה כשלעצמה כדי להוכיח שהזכויות בדירה שייכות לנתבעים, בפרט לנוכח יחסי המשפחה והקשרים העסקיים שהתקיימו בין הנתבע 1 לבין א'.
הינה כי כן, הנתבעים לא הוכיחו בכל דרך את טענתם כי התובעת מחזיקה עבורם את הזכויות בדירה בנאמנות, ודין טענתם בעניין זה להידחות. יצוין עוד, כי בעדויות הנתבעים נפלו סתירות רבות ולא מצאתי לתת בהן אמון. כך, למשל, כאשר נשאל הנתבע 1 האם לאחר סיום הבוררות הוא הלך אל הדיין לבקש ממנו ברכה, בתחילה הכחיש, אך לאחר מכן חזר בו ואישר זאת (עמ' 269 ש' 29 – עמ' 271 ש' 27). כאשר נשאל הנתבע 1 האם לאחר שניתן פסק הבורר שיתף בכך את בני המשפחה השיב בשלילה ("לא נתתי לאף אחד, לא התייחסתי לזה בכלל … מה פתאום שאני אשתף את … האנשים", עמ' 279 ש' 27 – 280 ש' 8), אולם לאחר מכן הודה ששיתף את אמו המנוחה (ש' 10) ובהמשך הודה כי סיפר לבני משפחה נוספים (עמ' 281 ש' 22-15, עמ' 282). כאמור, כאשר נשאל הנתבע 1 מדוע לא הגיש בקשה לביטול פסק בורר, השיב שלא רצה לפנות לעורכי דין, וכאשר נשאל כיצד תשובתו מתיישבת עם העובדה שפנה לעו"ד לשם ייצוגו בהליכים בעניין צוואת האם המנוחה, השיב ששאלות עוה"ד טיפשיות (עמ' 285 ש' 11). עוד בעניין העדר אמינות הנתבע 1 ראו סעיפים 27-26 לפסק דין זה. הנתבעת 2 העידה בחקירתה הנגדית כי לא ראתה את פסק הבורר אלא לראשונה אצל עוה"ד במסגרת ההליכים המשפטיים, בהמשך ניסתה להתחמק בתשובותיה ולבסוף אישרה שראתה את פסק הבורר כבר בשנת 2015 וזאת בניגוד לתשובתה קודם לכן. על רקע העדר מהימנותם של הנתבעים ברי שלא ניתן לקבל את טענתם לנאמנות המבוססת על גרסתם בלבד ושאינה נתמכת בראיה כלשהי.
הנתבעים לא הוכיחו את טענותיהם – לא בנטל הרגיל בהליך אזרחי של מאזן ההסתברויות ואף לא למטה מזה.
לנוכח כל המפורט לעיל, מעת שהתובעת הוכיחה כי היא בעלת הזכויות בדירה והנתבעים לא הראו כי נתונה להם הזכות לעשות בדירה שימוש – יש להורות על פינוי הנתבעים מדירת התובעת כשהיא נקייה מכל חפץ ואדם. הואיל והתובעת עתרה להשיב את המצב לקדמותו, ובהתחשב בכך שעל הנתבעים לערוך שינויים בנכס תוך שעליהם לבנות מחדש את הקיר המפריד בין הדירה לבין דירתם, יש לאפשר להם תקופת התארגנות סבירה עד ליום 4.11.2024.
העתירה לחיוב הנתבעים בתשלום דמי שימוש:
בכתב התביעה טענה התובעת כי יש לחייב את הנתבעים בדמי שימוש ראויים בסך 840,000 ₪, הואיל ולנתבעים אין זכויות בדירה והם עושים בה שימוש שלא כדין. לטענת התובעת, הנתבעים עושים שימוש בנכס תוך עשיית עושר שלא במשפט (סעיפים 25-24 לכתב התביעה).
הבסיס המשפטי לחיוב בדמי שימוש בעל דין אשר עשה שימוש שלא כדין במקרקעין שאינם בבעלותו מצוי בהוראת סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט–1979 (להלן: חוק עשיית עושר) הקובע: "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן – הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן – המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה – לשלם לו את שוויה". לצד החיוב, קובע סעיף 2 לחוק עשיית עושר כדלקמן: "בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת". נפסק כי "נקודת המוצא של המחוקק (שהתקבלה גם בפסיקה) הייתה כי לא ניתן להגדיר מראש באופן ממצה את כל הנסיבות שבהן תיחשב השבה לבלתי צודקת ואשר יבססו פטור מהשבה לפי סעיף 2 לחוק עשיית עושר. על כן, הוטל על בית המשפט לצקת תוכן מוחשי במושג הרחב האמור ולהבהיר, ממקרה למקרה, מתי יחול הפטור מטעמי צדק" (דנ"א 7398/09 עיריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית (14.4.2015); דברי הסבר להצעת חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ח-1978, ה"ח 1353, 266, 267)). בין השיקולים להפעלת הסמכות למתן פטור מלא או חלקי מחובת השבה, נמנים – שאלת תום ליבם של הצדדים, הסתמכות הזוכה שהביאה לשינוי מצבו לרעה, שינוי נסיבות שחל במצבו של הזוכה שלא כדין בגינו תהא ההשבה בלתי צודקת, מאזן הנוחות, והשאלה האם הנזק שבחיוב הזוכה בהשבה עולה על הנזק שייגרם למזכה ככל שלא תושב לו הזכיה (ע"א 4708/14 י.ח דמרי בניה ופיתוח בע"מ נ' המועצה המקומית גן יבנה (24.08.2015); ע"א 580/17 מדינת ישראל נ' המועצה המקומית בית דגן (31.05.2018)). יש לייחס משקל גם להתנהגות התובע, אשר יתכן "והתנהגותו, בצירוף נסיבות נוספות, תצדיק הפחתת שיעור ההשבה הניתנת לו או אף את שלילתה" (ע"א 5267/03 פרג'- גשורי נ' מיטל, פ"ד נט(5) 337, 364 (2005)). אשר לסוגיית תום הלב נפסק, כי "לא בכדי בסעיף 2 לחוק עשיית עושר … נקבע כי בית המשפט רשאי לפטור מחובת השבה אם ראה בית המשפט "…נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת". יתר על כן, נראה כי גם התנהלות שיש בה משום חוסר תום לב, תהיה לה השפעה על קביעת החבות או הפטור" (עמ"ש (ת"א) 7396-12-09 פלונית נ' אלמוני (24.04.2013)).
במקרה שלפניי, בחינת מכלול הנסיבות מובילה למסקנה כי יש לעשות שימוש בסעיף 2 לחוק עשיית עושר, ולפטור את הנתבעים מתשלום דמי שימוש לתובעת בשלב זה, שכן חיובם בתשלום דמי שימוש עד למועד שנקבע כמועד פינוי הדירה יהא בלתי צודק.
כאמור, הנתבעים החלו לעשות שימוש בדירה עוד בשנת 1992, אז שברו את הקיר מפריד בין הדירה לבין דירתם. משך עשרות שנים מתגוררים הנתבעים בדירה באין מפריע. איני מקבלת את טענת התובעת כי היא "לא נחה על זרי הדפנה ועשתה ככל שביכולתה על מנת לסלק את הנתבעים מהנכס" (סעיף 8 לכתב התביעה). טענה זו נטענה ללא פירוט והיא לא הוכחה. התובעת טענה בעניין זה אך כי היא שלחה "כמה וכמה מכתבי התראה טרם נקיטה בהליכים משפטיים ופנתה לנתבעים אין ספור פעמים בדרישה לפינוי הנכס", אך לא ציינה מתי פנתה וממילא לא הוכיחה. גם בקדם המשפט שהתקיים ביום 13.7.2022 לא ידעה התובעת למסור תשובות מניחות את הדעת בעניין זה (עמ' 176 ש' 17-5). התובעת לא טענה וממילא לא הוכיחה כי במשך עשרות השנים בהן התגוררו הנתבעים בדירה היא אי פעם דרשה מהם לשלם דמי שכירות. אמנם, בחקירתה הנגדית העידה התובעת כי היא דרשה מהנתבעים לאורך השנים לשלם לה דמי שכירות (עמ' 188). אולם, על פי כתב התביעה, פנייתה הראשונה אל הנתבעים בעניין זה נעשתה ביום 12.2.2020 במכתב דרישה שנשלח באמצעות בא כוחה. טענת התובעת בחקירתה הנגדית בעניין זה היא גרסה מתפתחת ומטעם זה בלתי אמינה, שהרי אילו באמת הייתה התובעת פונה אל הנתבעים בדרישה לתשלום דמי שכירות בעבר, הדעת נותנת שהיא הייתה מציינת זאת בכתב התביעה או לכל הפחות בתצהיר עדותה הראשית, אך היא לא עשתה כן. מעבר לכך, טענת התובעת כי פנתה אל הנתבעים בעבר בדרישה לתשלום דמי שכירות, עוד לפני מכתב הדרישה משנת 2020, לא הוכחה בכל דרך. טענה זו אף אינה מתיישבת עם התנהלותם בפועל של הצדדים, שהרי חרף אי תשלום דמי שכירות בפועל לאורך כל השנים, לא פנתה התובעת ולא דרשה את פינויים מהדירה, וכל זאת עד למכתב הדרישה משנת 2020. אם הייתה התובעת דורשת מהנתבעים לשלם לה דמי שכירות והם לא היו עושים כן, ניתן להניח שהיא הייתה דורשת כבר אז את פינויים מהדירה, אולם היא לא עשתה כן. הינה כי כן, משך כ- 28 שנים עשו הנתבעים שימוש בדירה מבלי שנדרשו לשלם דמי שכירות ומבלי ששילמו דמי שכירות. התנהלות הצדדים בפועל מלמדת כי הייתה ביניהם הסכמה לפיה כל עוד הצדדים רשאים לעשות שימוש בדירה הם אינם נדרשים לשלם בגין כך דמי שכירות. יש לזכור בהקשר זה גם, כי לאורך מרבית השנים היחסים בין התובעת וא' לבין הנתבעים היו יחסי משפחה טובים והדוקים ובין א' לבין הנתבע 1 אף התקיימו יחסים עסקיים. לפיכך, הסכמה לפיה הנתבעים לא נדרשו לשלם דמי שכירות עבור השימוש שהם עשו בדירה, הצמודה פיזית לדירתם – מתיישבת עם ההיגיון.
שתיקתה של התובעת, השיהוי הניכר בו נהגה עת במשך כ- 28 שנים נמנעה מלפנות אל הנתבעים בדרישה כי יתפנו מהדירה או ישלמו דמי שכירות, ואף לאחר שניתן פסק הבורר המתינה כ- 5 שנים נוספות עד ששלחה את מכתב הדרישה הראשון, אשר אף לאחריו המתינה עוד כשנתיים נוספות עד שהגישה את התביעה – יצרה הסתמכות אצל הנתבעים כי הם אינם נדרשים לשלם דמי שכירות עבור מגוריהם בדירה (ע"א (ת"א) 1368/06 עזבון המנוח מירום (מוסרי) ז"ל נ' עיריית חולון (27.11.2006); נינה זלצמן רישיון במקרקעין הפרקליט מב (תשנ"ה) 24, 57)). התנהלות זו מלמדת על הסכמה לפיה חיוב הנתבעים בדמי שכירות עבור מגוריהם בנכס לא יהיה מיד עם הודעת התובעת על הפסקת הרשות להשתמש בדירה ודרישה לפינויים, אלא תוך מתן שהות מספקת לנתבעים להיערך לפינוי כנדרש.
לאור האמור לעיל, במקרה זה מוצדק שלא לחייב את הנתבעים בתשלום דמי שכירות לתובעת וזאת עד למועד שנקבע לפינויים מהדירה. מובן שאין בפסק דין זה כדי לגרוע מזכותה של התובעת להגיש תביעה לחיוב הנתבעים בתשלום דמי שכירות עבור התקופה שלאחר מועד הפינוי ככל שיעלה בכך הצורך.
אף שדי באמור כדי לדחות את התביעה, יצוין כי התובעת לא הוכיחה גם את גובה דמי השכירות. בתביעתה עתרה התובעת לחיוב הנתבעים בתשלום סך של 840,000 ₪ עבור 7 השנים שקדמו למועד הגשת התביעה, לפי חישוב של חיוב בסך של 10,000 ₪ לחודש. ברם, התובעת לא הוכיחה בכל דרך שזהו אכן גובה דמי השכירות הראויים עבור הדירה. התובעת אף לא עתרה למינוי שמאי לצורך הערכת דמי השכירות הראויים עבור הדירה לתקופת התביעה.
ד. לסיכום:
לנוכח כל המפורט לעיל אני מורה כדלקמן:
עד ליום 4.11.2024 יפנו הנתבעים את הדירה כשהיא נקיה מכל חפץ ואדם ולאחר שישיבו אותה למצב בו הייתה בטרם החלו לעשות בה שימוש למגוריהם, תוך בניית הקיר המפריד בין הדירה לבין דירתם.
תביעת התובעת לתשלום דמי שימוש נדחית.
הנתבעים יישאו בהוצאות התובעת בסך 15,000 ₪.
פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.
המזכירות תסגור את התיק.
ניתן היום, ט"ז אב תשפ"ד, 20 אוגוסט 2024, בהעדר הצדדים.
