בפני
כבוד השופטת הילה מלר-שלו
תובע
ט’
נגד
נתבעים
1. ש. א. ע.
2. ב. ש. ג.
3. י. א.
4. ר. א.
5. מ. נ.
6. י. ר.
7. י. א.
פסק דין
הכרעה בתביעת התובע לביטול הסכם, שגובש במסגרת הליך משפטי במהלך דיון שנערך במעמד הצדדים, וקיבל תוקף שיפוטי; זאת מחמת פגמים נטענים בכריתתו.
רקע נדרש
הצדדים הם אחים וילדיו של המנוח א.ל ז”ל (להלן: “האב המנוח”) שנפטר בשנת 2015 ואשר החזיק בזכויות בנחלה הידועה כמשק מס’ 4 במושב ***, בגוש ***, חלקה * (להלן: “המשק”).
הליכים מתנהלים בין הצדדים מזה מספר בלתי מבוטל של שנים, שעניינם משק אביהם המנוח; כאשר מצד אחד של המתרס עומד התובע ומצדו האחר יתר אחיו ואחיותיו; ברם, למרבה הצער, אלו טרם באו לכלל סיום.
במרוצת ניהול ההליכים, במסגרת תובענה שהגיש התובע (אשר בה עתר לקבלת סעד בדבר קביעה, כי המשק אינו חלק ממסת נכסי העזבון של האב המנוח וכי דין הזכויות להירשם על שמו כבן ממשיך, תלה”מ 22547-04-16) גובשו בין הצדדים הסכמות, אשר קיבלו תוקף של החלטה בדיון אשר נערך ביום 19.7.2016 בפני המותב הקודם (להלן “ההסכם” או “הסכם הפשרה”).
ההחלטה מיום 19.7.16 תובא כלשונה להלן, מפאת חשיבות הדברים:
“הצדדים:
הגענו להסכמות כדלקמן:
המשק נשוא ההליך יוצא למכירה כפנוי מכל אדם וחפץ, למרבה במחיר. תמורת המשק תופקד בנאמנות אצל ב”כ הצדדים, אשר ישמשו כמנהלי מכירה.
מנהלי המכירה ישומו את שווי המשק באמצעות שמאי שימונה ע”י בית המשפט.
הליך המכירה יהיה בשלב ראשון בין הצדדים לתיק בלבד.
לצורך מתן הצעה יהיה המציע נדרש ליתן שיק בנקאי ויחולו הכללים הרגילים (קרי התמחרות וחזרה מההצעה שתגרור חילוט הפקדון).
ככל שהמחיר הגבוה ביותר שיוצע ע”י מי מהצדדים בתיק יהיה זהה או גבוה להערכת השמאי ימכר המשק למציע הנדון.
היה והמחיר הגבוה שיוצע כאמור יהא נמוך מחוות דעת השמאי, יוצע המשק למכירה בשוק החופשי.
לאחר המכירה יטענו הצדדים לעניין אופן חלוקת התמורה.
מנהלי המכירה יפנו בבקשות למתן הוראות ואלו תעבורנה לתגובת כל הצדדים.
מבקשים ליתן להסכמות תוקף של החלטה. (עמ’ 2 לפרוט’ הדיון מיום 19.7.2016).
ביום 22.7.2016 ובהמשך להסכמות לעיל שתוקפּוּ משפטית הגיש התובע בקשה לתיקון פרוטוקול הדיון מיום 19.7.2016; בבקשתו עתר התובע להוספת הסכמה להסכם הפשרה, הנוגעת לאופן התנהלות הצדדים כפי שהייתה עד כה ביחס למשק ולבית המגורים וביתר פירוט, להמשך מגוריו של התובע במשק, כאשר רצונו היה שימשיך ויתקיים ללא כל שינוי.
ביום 10.8.2016 ניתנה החלטת כב’ המותב הקודם ובה נקבע: “אין צורך בתיקון פרוטוקול. ברי כי עד למכירת המשק ימשיכו הצדדים לנהוג כפי שנהגו עד כה- בכבוד הדדי איש לרעהו ובאופן שיכבד אותם ואת זכר אביהם המנוח.”
ביום 12.9.2016 עתר התובע בבקשה לביטול ההחלטה המאשררת את הסכם הפשרה; בבקשתו טען, בין היתר, כי הוא לא נתן הסכמה להסכמות שאושרו.
התבקשו והתקבלו תגובות הצדדים; ולאחר מכן, ניתנה ביום 1.12.16 החלטת כב’ המותב הקודם הדוחה את בקשת התובע.
לשלמות התמונה יצוין, כי התובע לא השיג על החלטות מיום 19.7.2016 ומיום 1.12.2016, שעניינן תוקף הסכם הפשרה.
ביום 11.11.2017 במסגרת בקשה למתן הוראות, העלה התובע שוב טענה בדבר בטלות הסכם הפשרה.
בהחלטה מיום 6.2.2018 נדחו טענותיו של התובע, והמותב הקודם קבע, בין השאר, כי: “עסקינן בבקשה זהה לבקשה שהוגשה ביום 12.9.2016, אשר נדחה על ידי, כאמור, בהחלטה מנומקת מיום 1.12.2016. בית משפט זה אינו מהווה ערכאת ערעור על החלטותיו שלו ולבטח לא באמצעות בקשות דומות עם כותרת שונה, המוגשות כשנה לאחר מכן.” התובע אף חויב בתשלום הוצאות לטובת הנתבעים בסך של 3,000 ₪ (ר’ בעמ’ 2 להחלטה).
על החלטה זו האחרונה בחר התובע להשיג והגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי (במסגרת רמ”ש 16484-03-18).
במסגרת דיון שנערך בבית המשפט המחוזי ביום 15.7.2018 ניתנה החלטתו הקובעת, כי הבקשה נדחית, זאת, בין השאר, לאחר שהתובע קיבל את המלצת בית המשפט וחזר בו מבקשת רשות הערעור שהגיש, תוך שחויב בתשלום הוצאות לנתבעים בסך 5,000 ₪ (ר’ בעמ’ 3, ש’ 14 וכן בעמ’ 4, ש’ 20 לפרוט’ הדיון מיום 15.7.2018).
באוקטובר 2018 פתח התובע בהליך זה שבכותרת; תובענה שעניינה, כאמור, סעד לביטול הסכם הפשרה אשר אושר בין הצדדים.
להשלמת התמונה הדיונית אוסיף, כי לאחר הגשתו של הליך זה וקיום קדם משפט לפני, התגלגל התיק בין הערכאות השונות לצורך קביעת זהות המותב השיפוטי אשר ידון במאוחד בהליך דנן ובתביעה במסגרתה אושר הסכם הפשרה (תמ”ש 25547-04-16), שעודנה מתבררת; תוך שהתובע מתנגד נחרצות, כי ההליך ימשיך ויישמע לפני המותב הקודם שנתן תוקף להסכם הפשרה. בסופם של הליכי ערעור שונים שהוגשו על ידי התובע, אשר השיג על החלטות כב’ סגנית הנשיאה אשר קבעה כי ההליך יישמע לפני המותב הקודם וכן על החלטת בית המשפט המחוזי, אשר דחה את ערעורו ואישרר את החלטתה; ניתנה החלטת בית המשפט העליון במסגרת הליך ע”מ 8152/19 מיום 16.1.2020, המורה על קבלת הערעור שהוגש מטעם התובע, תוך קביעה, כי הדיון בתיק המאוחד ישמע בבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה; בהלימה ובהתאם להחלטת כב’ סגנית הנשיאה דאז מיום 2.2.2020 נותב התיק חזרה לבירורו לפניי.
בהקשר האמור לעיל, יצוין, כי בהחלטת כב’ המותב הקודם בדיון שנערך לפניו ביום 12.9.2019, נקבע כי ביצוע הוראות הסכם הפשרה יושהה עד לבירור הליך זה שבכותרת. לצד זאת, נקבע כי על התובע, המתגורר במשק ועושה בו שימוש בלעדי, לשאת בכלל התשלומים בגין אחזקתו הבלעדית במשק (ר’ בעמ’ 12 לפרוט’ הדיון מיום 12.9.2019).
בין לבין השתלשלות ההליכים דנן, הוגשה לתיק ביום 14.5.2020 שומת מקרקעין ביחס למשק בה הוערך שווי הנחלה בסך של 3,630,000 ₪ (ר’ חווה”ד בתיק).
טענות הצדדים בעיקרן
התובע
יש להורות על ביטול הסכם הפשרה בשל הפגמים בכריתתו; הוא נכרת תוך חריגה מהוראות בית המשפט והוראות חוזה המשבצת של רמ”י ותוך שלילת זכויותיו של התובע כבן ממשיך במשק וגורם לפינויו של התובע מהמשק.
לתובע זכות ייחודית בנחלה לפי סעיף 19ג(3) לחוזה המשבצת של מושב ***, להירשם כבן ממשיך במשק ומכוחו היותו משמש בתפקיד הזה, קודם פטירת האב המנוח. יתר הצדדים אינם קשורים למשק מזה שנים רבות, איש מהם אינו מתגורר בו, אינו מעבד אותו או דואג לעיבודו או נושא בתשלום ההוצאות. התובע הוא שעושה כן, לאורך עשרות שנים.
התובע בלבד הוא הזכאי כדין לזכויות במשק והעונה על דרישות החוק להירשם כבן ממשיך. ניסיונות הנתבעים לסכל ולאיין את זכויותיו במשק נובעים מרצונם להשיג טובות הנאה כספיות מהמשק. אף השקעותיו הכספיות של התובע במשק ובבית המגורים שנמצא בו עולות על סכום המכר שניתן היה לקבל בעבורו.
המנוח אמנם לא הותיר צוואה הקובעת, כי התובע יהיה בן ממשיך במשק, אך אין בצוואתו לשלול את מעמדו של התובע ככזה. אילו היו זכויותיו של התובע מעוגנות בדין הפורמאלי, לא יכולים היו הנתבעים להעלות טענות כנגדן.
מעמד “בן ממשיך”, הניתן למי שמעבד ומטפח את המשק משך השנים, גובר על זכויות אחרות לפי חוק הירושה. על כן להוראות צוואת המנוח ביחס למשק המופיעות בצוואה, אין כל תוקף לפי הוראות חוזה המשבצת החל על האב המנוח ורעייתו כחברי אגודה של מושב ***.
בהתאם להוראות הסכם המשבצת, יעברו הזכויות בנחלה לגורם המתאים ביותר לעיבודה ולא בהתאם להוראות צוואה כלשהי שאינן הופכות את זכויות בר הרשות של המחזיק בנכס לחלק מעזבונו.
המשק אינו חלק ממסת העזבון וממילא אין משמעות לציווי האב המנוח ביחס אליו בצוואתו. בהתאם להוראות הסכם המשבצת, הנכס יועבר לילד המסוגל לקיים את המשק ובאין הסכמה בין הצדדים, יחליט על זהות הבן הממשיך בית המשפט.
התובע הוא שמחזיק ומנהל את המשק, אף בעת שחלה האב המנוח באלצהיימר ולא תיפקד כלל. בכך הוכיח את התאמתו לשמש כבן ממשיך בנכס. הוראות צוואת האב המנוח בטלות מעיקרן, בהיותן נוגדות את הוראות הסכם המשבצת אודות הערת המשק ליותר ממוטב אחר ובניסיון להקנות למוטבים זכויות קנייניות בנכס, החורגות מזכויות בר הרשות שהיו למנוח.
בנסיבות עובדתיות אלה, מתבקש בית המשפט להצהיר, כי לתובע זכות החזקה בלעדית בבית המגורים בנחלה ולחלופין ביחידה נפרדת שאינו נופל מ-60 מ”ר נטו ח למגוריו. התובע זכאי לקבלת החזקה, מכוח השקעותיו בנכס או מתוקף סעיף 23 לחוק המקרקעין, כמי שהקים את בית המגורים. התובע אף היה שותף להוריו בגידול אחיו ואחיותיו.
בשורת פסקי דין נקבע, כי הנחלה אינה חלק מנכסי העיזבון וכי זכויות הבר רשות אינן ניתנות להורשה. משכך, הכשילו הנתבעים את בית המשפט, שעה שהתיימרו להסכים ל”הסכם הפשרה” המורה על מכירת המשק באמצעות כונסי נכסים ובאופן הנוגד את הוראות הסכם המשבצת.
התובע הוא שנשא לבדו בעול ההחזקה, הטיפול והתפעול של המשק במיוחד לאחר שהאב המנוח לקה באלצהיימר ומשכך אינו מחויב לפצות כספית את אחיו בגין מעמדו כבן ממשיך במשק.
התובע עתר בתביעה לאכיפת זכויותיו במשק כנגד הנתבעים באופן שתוכנם של הסעדים המבוקשים שוללים כל סעד שאינ מתיישב עם רציונאל שימור הזכויות כפי שהתבקש ע”י התובע, לרבות מכר הנחלה והעברתה לצד שלישי, קבלת תמורה כספית וחלוקתה בין הצדדים. במסגרת התביעה אף התבקש ליתן סעד זמני של צו מניעה האוסר על העברת זכויות במשק.
התובע לא נתן הסכמתו לפשרה הסותרת את הסעדים של שימור הזכויות בנחלה בידיו ולא הסכים לוויתור על זכויותיו כבן ממשיך. הסכמת בא כוחו של התובע דאז כשלוח שניתנה בדיון שנערך ביום 19.7.2016 נעשתה ללא הרשאה ותוך חריגה מוחלטת מן הסמכויות שניתנו בידו.
הדיון ביום 19.7.2016 התנהל ללא קלדנית, בשל שביתה שהתקיימה בבית המשפט, כאשר במהלכו אמר התובע דברים קשים אודות הנתבעים ואז הוצא מן הדיון בהתאם להוראות בית המשפט. מעת הוצאתו, נמשך הדיון באופן שבו לא ניתנה האפשרות לתובע להגיב או לנוכח באולם ומבלי להביע את דעתו ביחס להצעות שהועלו מטעם בית המשפט. העדרותו הכפויה של התובע הובילה לכך, כי השלוח נתן את הסכמתו להסכם הפשרה, בהיעדר כל הרשאה אשר ניתנה לו מטעם התובע, לרבות למכירת הנחלה, למינוי כונס נכסים ולחלוקת התמורה. לא היה בדבר משום פשרה, כי אם וויתור על זכויות התובע בנחלה.
לא נהיר מדוע לא ביקש השלוח להכניס את הנתבע פעם נוספת כדי שיביע עמדתו ביחס להסכמות. יכול אף היה לבקש להגיש עמדתו של התובע ביחס להסכם הפשרה, אשר תוגש כמה ימים אחר כך לתיק בית המשפט. במידה ולא ניתנה לו הסכמה לקרוא לתובע בחזרה לבית המשפט, יכול היה השלוח לצאת למספר דקות מהדיון על מנת להיוועץ עם התובע.
בסיום הדיון, לא זכה התובע לקבל הסברים מטעם בא כוחו אודות ההסכמות שגובשו בין הצדדים, השלוח התחמק מתשובה וביקש ממנו להגיש למשרדו, רק בעוד כמה ימים. כשהגיע התובע למשרדו, נדהם לגלות עובדות המקרה ואף סורב על ידי בא הכוח לבקשתו להגיש בקשה לביטול ההחלטה.
לאחר שעתר התובע בבקשה לביטול ההחלטה באמצעות בא כוחו הנוכחי, הגישו הנתבעים תגובותיהם, חלקם אף הודו כי התובע לא נתן הסכמתו להסכם הפשרה ועל כן הם אינם מתנגדים לבקשתו להורות על ביטולו. על אף זאת, החליט כב’ המותב הקודם לדחות את הבקשה בהתבסס על טעות מוחלטת, כי התובע נכח בשלב זה באולם ונתן את הסכמתו המפורשת להצעת הפשרה.
התובע החליט שלא לערער על החלטת הביניים של כב’ המותב הקודם שדחה את בקשת הביטול, ברם מטעמו הוגש ערעור על דחיית בקשתו הנוספת למתן הוראות לשמאי, בו התבקש הנ”ל להתייחס בחוות דעתו לסוגיית היותו בן ממשיך. בדיון שנערך ביום 15.7.2018 בבקשת רשות הערעור, הונחה התובע להגשת התביעה הנ”ל לביטול ההסכם. בשל כך, לא ניתנה החלטה בערעור שהוגש מטעמו.
על פי סעיף 6 לחוק השליחות, התובע מעולם לא נתן הסכמה שאישררה את הסכם הפשרה ולכן יש לבטלו. אין בתוצאה זו כדי לגרום עוול כלשהו לנתבעים אשר ידעו אודות עמדתו המפורשת של התובע בסוגיה.
יש ליתן משקל לציפייה החד משמעית של התובע מבא כוחו אשר יפעל בעת הדיון, בהעדרו של התובע, לצורך שמירה על האינטרסים שלו בהגנת זכויותיו במשק ולא להיפך. הסכם הפשרה איננו פשרה כי אם כניעה מוחלטת לתכתיבי הנתבעים ואין מנוס מביטולה בהיותה חריגה מפורשת מההרשאה שניתנה לשלוח.
יש חשש, כי השלוח פעל לקידום הסכם הפשרה עם הנתבעים בשל ההטבה הכספית הטמונה בה במינויו ככונס נכסים למכירת הנחלה. מחובת הצדק לבטל את ההסכם שנכרת בהעדר הסכמה מטעם התובע ובאין כל מפגש של רצונות של בין הצדדים. כריתת ההסכם אף נגועה בחוסר תו”ל מצד הנתבעים, אשר ניצלו את העדרו של התובע כדי לקדם הסכמה העושקת את זכויותיו.
בסיכומיו הוסיף, כי גרסאותיהם השונות של הנתבעים ביחס לנוכחותו של התובע במהלך אשרור ההסכמות מעידות כי הן אינן אמת. רק נתבעת 1 אשר הוקלטה ע”י התובע כשהעידה נכונה שהתובע לא נכח באולם וכי בא כוחו נתן הסכמתו בהעדרו, זו לפתע בדתה מליבה גרסה חדשה לפיה אחד האחים שם לב להעדרו של התובע מהדיון וביקש כי יכניסו אותו לאולם ואז התובע כן נכח בשלב גיבוש ההסכמות. גרסה זו לא נטענה ע”י אף אחד מהנתבעים בכל ההליכים הקודמים.
לא ניתן לאשר קבלת מכתבו של עו”ד ש’, אשר הומצא במהלך דיון ההוכחות, כי אם היו רוצים הנתבעים להביא את עמדתו של עו”ד ש’, היה עליהם לזמנו לעדות או להגיש תצהיר בכתב מטעמו ולא לנסות למנוע את חקירתו הנגדית בידי התובע. הסתרת קיומו של המכתב משך 5 שנים, הפכה אותו לעדות כבושה שהוסתרה ובשל כך היא פסולה ואין לייחס לה ערך. הדבר אף עולה כעדות שמיעה בכתב, בהעדר הזדמנות לתובע לחקור את כותב המסמך על אמיתותו ותוכנו של המסמך.
הנתבעים מנסים להיתלות על פרק הזמן שלקח לתובע להחליף את ייצוגו לבא כוחו הנוכחי, כדבר המלמד על הסכמתו לפעולותיו של עו”ד ש’, אולם אין בכך ללמד דבר. התובע העיד כי חלק מפעולותיו של עו”ד ש’ נעשו על דעתו וחלק לא; כך דרש ממנו לבטל את ההחלטה נשוא התובענה וכן ביקש שידאג לזכות החזקה שלו במשק ובשל כך דאג עו”ד ש’ להגיש את הבקשה לתיקון פרוטוקול שהוגשה בהעדר תצהיר התובע, ברם נמנע מלבקש את ביטול ההחלטה, מתוך עניין אישי שלו ככונס נכסים.
למרבה הצער, המותב הקודם התבצר בעמדתו ובדחיית הבקשה לביטול ההחלטה נמנע מלהיווכח בטעותו, כי התובע לא נכח באולם בעת אשרור ההסכמות. בשלב זה ומשטרם עמדו בידי התובע מארג הראיות לצורך ניהול הליך, לא הוגש ערעור על החלטת הדחייה של המותב הקודם. רק בהמשך לגילוי עמדתה של כב’ השופטת פלאוט, הגיש התובע תביעה זו לביטול הסכם הפשרה.
בנסיבות של אובדן האמון של התובע בעו”ד ש’, ברי כי נצמד זה האחרון לעמדתו כי התובע נתן הסכמתו במהלך הדיון, דבר שלא היה ולא נברא, הואיל וכך, נמנע התובע מלהעידו.
עדות התובע מוכיחה, כי אף אחד מהנתבעים לא השקיע דבר במשק ואכן אף אחד מהם לא הצליח להוכיח כל השקעה או תשלום בעבור המשק. התובע אף הוכיח כי התנגד למכירת המשק, עת מונה נתבע 3 כאפוטרופוס לאב המנוח ואף מלמדות כי בביצוע תפקידו, בזבז נתבע 3 כספים רבים של המשק. השתלשלות זו מעידה על שקריות הטענה כי התובע נתן הסכמתו במסגרת הדיון למכירת המשק למרבה במחיר. הנתבעים בעדותם הראו כי לא היו מעורבים ולא ידעו דבר בכל הנוגע לניהול המשק.
יש לדחות קבלת מכתבו של בעל התפקיד, מר ש.ח אשר צורף מטעם הנתבעים, אשר לא ברור מכוח מה נוטל את הסמכות להגדיר מיהו בן ממשיך או חבר באגודה השיתופית והתנכרותו לתובע נובעת מסירובו של זה האחרון להעברת זכויות מים למר ח. מהמשק. זו מהווה גם עדות שמיעה בכתב, בהעדר אפשרות לחקור את כותב המסמך.
בעדותו של התובע ציין כי רמ”י איתנה בדעתה אודות העדר עמידותה של צוואת המנוח המבקשת לפצל את זכויות החכירה במשק בין 7 יורשים ובאופן שאינו עומד עם הסכם המשבצת.
בסיכומי התשובה טען התובע, כי זכויות האב המנוח היו זכויות כבר רשות ולא זכויות קנייניות מכוח חכירה הניתנות להורשה. מכאן כי לא ניתן לסחור בזכויות אלו אף לא באמצעות הסכם פשרה. הנתבעים 6 ו-3 הודו מפורשות כי התובע לא נכח בדיון ועל כן אינם מתנגדים לביטול הסכם הפשרה. הנתבעות 1-2 בשיחות שהוקלטו עימן גם הודו בטענה זו ואח”כ חזרו בהן. הדרך להביא לביטול הסכם הפשרה הייתה רק באמצעות הגשת התביעה דנן ולכן לא לא הוגשה מטעם התובע בר”ע קודם לכן. הנתבעים מתעלמים מהעובדה כי אכן נוהגים בו הלכה למעשה כחבר אגודה, אף אם לא נרשם ככזה ואילו אף אחד מהנתבעים לא עונה על קריטריונים אלו.
בשורת פסקי דין נקבע כי אין ביפוי כוח סטנדרטי להסמיך בא כוח להסכים להסכם פשרה, מכאן כי על עו”ד ש’ היה לקבל את הסכמתו. התובע היחיד שעונה על קריטריונים הבן הממשיך אינו צריך לפצות את יתר אחיו לפי הוראות סעיף 114 לחוק הירושה, ברם לפנים משורת הדין הציע לאחים כי יפצה אותם כספית לפי שווי המשק נטו, אך אלו סירבו להצעה.
הנתבעים
לטענת נתבעות 1,2 ו-5 תובענה זו אינה אלא ניסיון נוסף של התובע לאיין פסיקה מפורשת של בית המשפט, לאחר שהסוגיה נדונה שלוש פעמים בערכאה זו ואף נדחה הערעור אשר הוגש ע”י התובע לבית המשפט המחוזי.
לדידן של נתבעות 1,2 ו-5 בעניינו של התובע לא מתקיימים התנאים שבגינם זכאי להירשם כבן ממשיך במשק. לתובע אין זכויות בנחלה ולא יכול הוא להצביע על מקור כלשהו בגינו קיבל זכויות, למעט טענתו בעלמא אודות הזכויות שרכש מעבודתו במשק; טענה שאין בה ממש.
בדומה לטענות המועלות ע”י התובע עתה, הוא פעל להגשת התנגדות לבקשה לצו ירושה שהוגשה אחר אימם המנוחה של הצדדים, אלא שתביעה זו נדחתה. האב המנוח נאלץ אף הוא להתמודד עם התנהלותו התוקפנית של התובע עוד בחייו ואף הגיש נגדו תלונות במשטרה.
דווקא הוראות החוק שעליהן נשען התובע בתביעתו, מדירות את התובע מכל זכות וטענה במשק, שהרי האב המנוח לא השאיר אחריו בן ממשיך למשק, משכך תחול בעניינו של המשק הוראת סעיף 114 לחוק הירושה, לפיה יימסר המשק החקלאי לאחד מן היורשים אשר מוכן ומסוגל לקיימו, כנגד פיצוי של יתר היורשים לפי שווי המשק. משלא הראה התובע כל ראשית ראיה לטענתו, בהיותו “בן ממשיך” או בעל זכויות במשק, אין צידוק למתן הסעד המבוקש.
ההחלטה מיום 19.7.2016 אינה מקפחת את התובע, שכן היא מבוססת על ההסכמות אליהם הגיעו הצדדים, לפיהן המשק יימכר כפנוי לאחר ששמאי יישום את שוויו, תוך מתן זכות סירוב לכל אחד מהאחים, לרבות התובע. טענות התובע אודות נסיבות כריתתו של הסכם הפשרה, נדונו פעמיים בערכאה זו ונדחו. גם ערעור שהוגש נדחה.
הנתבעות 1,2 ו-5 מבקשות למצות עם התובע את הדין, קרי לפנותו מבית המגורים, לחייבו בתשלום דמי שימוש וכן להשית עליו את כלל החשבונות בעד השימוש בבית המגורים עד כה. לתובע ניתנה רשות הצדדים להמשיך להתגורר במשק מכוח אותן הסכמות אשר אושררו ע”י הצדדים ושאותן מבקש התובע לבטל כעת. יש לדחות את תביעת הסרק ולחייבו בהוצאות מהותיות.
בסיכומיהן הוסיפו נתבעות 1,2 ו-5 כי התובע כשל להוכיח את טענתו בדבר הפגמים שנפלו בעת אשרור הסכם הפשרה, כראיה לכך בין היתר בקשתו של התובע לתיקון פרוטוקול אשר הוגשה בסמוך להסכמות שאושררו והנעדרת כל התייחסות מטעם התובע לצורך בביטול ההסכמות וכך אף ביתר שאת בחירתו של התובע שלא לערער על ההחלטה מיום 19.7.2016.
התובע אף וויתר על חקירת הצדדים בסמוך למתן ההחלטה הרלוונטית, במסגרת הדיון מיום 24.11.2016 וזאת על מנת להוכיח את גרסתו העובדתית הנטענת. כך גם נמנע מלהעיד את עו”ד ש’ ובבחירתו זו יש בה להעיד כי עדות זו הייתה פועלת לחובתו של התובע. נמצא כי גרסת התובע הייתה לא אמינה, לאחר שנכח בדיון ואישר את ההסכמות שגובשו וממילא ייצוגו כלל אף את האפשרות להסכים להסכם פשרה, ככל ויגובש. התובע שהינו איש אמיד מנהל מלחמת חורמה נגד אחיו, במטרה להתישם ולמנוע מהם את קיום צוואת האב המנוח ויש ליתן את הדין על כך בפסיקת הוצאות לנתבעים.
לטענת נתבע 4, התובע הינו פולש למשק, עושה פעולות ביודעין המזיקות למשק תוך גרימת נזק לנתבעים ע”י שימוש בהליכי משפט ליצירת סחבת וצבירת חובות במשק. הזכויות במשק הינן חלק מצוואת המנוח, כאשר צוואה זו תקפה ואינה כוללת הוראה הקובעת כי התובע הינו “בן ממשיך”. התובע אף אינו רשום כבן ממשיך לא בספרי המושב או ברמ”י.
התובע כלל לא התגורר במשק ולא עיבד אותו מאז פינויו משם ע”י האב המנוח, בין השנים 2001-2015, עת נפטר האב המנוח. התובע פלש לבית המגורים במשק בשנת 2016, ללא הסכמה של כל הנתבעים ולצורך יצירת עובדות בשטח. לא היה מקום להתיר את המשך מגוריו של התובע במשק.
לטענת הנתבע 3, התובע היה צריך לאמץ את הסכם הפשרה שגובש בין הצדדים, שכן תחת דחיית תביעתו חסרת הסיכוי של התובע להצהרה על היותו בן ממשיך, ניתנה לו האפשרות לרכוש את המשק, תוך שחלוקת התמורה בין האחים תוכרע בהמשך ההליך, אם ע”י בית המשפט או הסדר אליו יגיעו הצדדים. לצד זאת, התירו הצדדים לתובע להמשיך ולהתגורר במשק עד למכירתו ולא דרשו את פינויו הגש שלא קיים תנאי יסודי בהסכם הפשרה והוא שיתוף פעולה עם הליך המכירה.
מעת גיבוש הסכם הפשרה ועד כה חלפו מספר שנים, שבהן ממשיך התובע לעשות ככל העולה על רוחו; מתגורר במשק מבלי לשלם שכ”ד או לשאת בתשלומי האחזקה; מסכל את הליך המכירה ומתכחש להסכם הפשרה. לתובע שלא העמיד צאצאים, הכנסות חודשיות גבוהות והוא בעל זכויות קנייניות בנכסים שונים ומכאן כי אין לו כל מניעה להמשיך ולהחזיק במשק.
התובע לא הציג בדל ראיה שממנו ניתן ללמוד כי הוא עונה על הקריטריונים של בן ממשיך או בעל זכויות במשק. התובע כלל לא הורשה להתגורר במשק החל משנת 2002 ועד לפטירת האב המנוח, בין השנים 2009-2015 המשק כלל לא עובד ע”י מי מהצדדים, בשל מצבו של האב המנוח, ולא היו ממנו הכנסות. הוצאות שנדרשו לצורך תחזוקה וניקיון במשק שולמו באמצעות כספיו של האב המנוח.
לדידו של נתבע 3 איננו מתנגד לביטול הסכם הפשרה אשר יבטל את הרשאת המגורים של התובע במשק ויביא לפינויו וכן יבטל את הליך המכירה ומינוי מנהלי המכירה ואף יוביל לפתיחה מחודשת של תיק מינוי מנהל עזבון, דבר הנדרש לקידום ההליך. התובע עושה שימוש ציני במצבו הרפואי, כאשר הוא משתמש בניסיון שצבר ליצירת הישגיים כלכליים שונים; כך רשום הוא כתושב מושב ***, אך בפועל מתגורר במקומות שונים. לאורך השנים עשה התובע שימוש במשק באמצעות ההורים המנוחים של הצדדים, ברם אלו לא העניקו לתובע זכויות יתרות במשק, על פני אחיו.
מעמדת רמ”י ניתן ללמוד, כי ניתן למכור את המשק ליורש אחד או לצד ג’ ובכך אף לקיים את הוראות צוואת האב המנוח. התובע מעולם לא בנה בית במשק, לא השקיע בבניית בית המגורים הקיים שהיה שייך לאב המנוח, במצבו הרפואי אף לא יכול היה לעבד חקלאית את המשק או להביא לפיתוחו. התובע לא קיבל זכויות במשק מעצם מגוריו שם, משך השנים.
מבוקש, כי בית המשפט ישים סוף לניצול הליכי משפט לרעה בידי התובע ויקבע ברחל בתך הקטנה כי לתובע אין כל זכות במשק, אף לא זכות חזקה או מגורים בבית וכי אינו עונה על הקריטריונים של בן ממשיך. יש למנות מנהל עזבון, לקבוע את חלקו של כל יורש ולבצע הליך של העברת זכויות במשק לפי סעיף 114 לחוק הירושה.
בסיכומיו הוסיף נתבע 3 כי התמשכות ההליכים גורמת לנתבעים לעוול רב, זאת בשעה שיש ליתן פס”ד במאוחד הן בתביעה זו והן בתביעה להחרגת המשק ממסת נכסי האב המנוח כדי להביא את הצדדים לסיום כלל המחלוקות. התובע הצהיר בדיון כי אין בכוונתו לעתור בבקשה לביטול צו קיום צוואה שהוצא אחר האב המנוח. התובע אף לא ידע להסביר בחקירתו איזה גידולים גידל במשק להוכחת טענתו כי עיבד את המשק. לא נכון היה לאשר את הסכם הפשרה בדיון אשר נמשך זמן רב, ללא נוכחות קלדנית ובהעדר תיעוד מפורט של הקורות בדיון. אם יורה בית המשפט על ביטול הסכם הפשרה, הרי שאין לחייב את נתבע 3 בהוצאות, עקב אי התנגדותו לביטולו.
נתבעת 6 ביקשה להצטרף לטענות ההגנה שהעלה נתבע 3 בכתב ההגנה שהוגש מטעמו, תוך חיוב התובע בהוצאות כבדות בגין מעלליו החמורים, שאינו חס על כבוד ההורים והמשפחה, פוגע באחיו בדבקותו במציאות עובדתית שאינה קיימת (ראה כתב תשובה מיום 16.1.2019).
נתבע 7 טוען כי יש לדחות את התביעה על כל נימוקיה; כאשר התובע לא הוכיח כי הינו בן ממשיך במשק, בא כוחו הוסמך לייצגו בהליכים אשר התנהלו אז בין הצדדים (התביעה להחרגת המשק וכן מינוי מנהל עזבון) ואף הוסמך להתפשר בכל עניין הנוגע להליכים אלו. בית המשפט מוסמך להציע הצעות פשרה רחבות בהליכים מסוג זה, כך שאין כאן חריגה מסמכות או הסדר חורג מן המקובל. כל עתירותיו הקודמות של התובע לביטול הסכם הפשרה נדחו ע”י הערכאות השונות. בכוונת התובע לעשות כל שביכולתו כדי להתיש את הצדדים ולהמשיך ולהתגורר במשק ללא נשיאה נשיאה בתשלום הוצאות או דמי שימוש ראויים ואין לתת לזה יד.
בסיכומיו הוסיף נתבע 7 כי התובע אכן יצא מן האולם משך הדיון שנערך בין הצדדים, אולם שב אחר כך ואף נכח באולם בעת אישור ההסכמות. התובע לא פעל באופן אישי כנגד עו”ד ש’ ויש בדבר ללמד כי גרסתו בדבר התנהלותו של החורגת של בא כוחו לשעבר הינה שקרית. התובע בכוונה תחילה נמנע מלהעיד את עו”ד ש’ בהמשך למכתבו שם מאשר כי התובע נתן הסכמתו להסכם הפשרה. ההכרעה הנדרשת בתביעה זו הינה אך לעניין ביטול או אי ביטול הסכם הפשרה. יש לדחות את התביעה הן לעניין זכות המגורים והן לעניין ביטול ההסכמות ולהורות על חיוב התובע בהוצאות ריאליות בגין כל הליכי הסרק.
דיון והכרעה
מסגרת נורמטיבית בעיקרה
ככלל מתיר הדין ביטולו של פסק דין שניתן בהסכמת הצדדים מחמת פגם בכריתתו בהתאם לעילות המנויות בפרק ב’ לחוק החוזים (חלק כללי), תשל”ג – 1973 (להלן: “חוק החוזים”).
נטל ההוכחה להוכחת העילות לביטול ההסכם רובץ על העותר לביטולו.
ברם, הגם שבמישור העקרוני, העילות לתקיפת אופן כריתת הסכם פשרה זהות לאופן תקיפתו של כל הסכם, לא בנקל יעניק בית המשפט סעד לביטולו; ולהצדקת קבלת סעד זה על התובע להצביע על טעמים משמעותיים וכבדי משקל (ר’, למשל, ע”א 5914/03 שוחט נ’ כלל חברה לביטוח בע”מ (פורסם באתרים האלקטרוניים, 1.1.2005); ע”א 2495/95 בן לולו נ’ אטראש, פ”ד נא (1) 577, 588 (1997)).
הזהירות שבבחינת טענות בדבר פגמים בכריתת הסכם פשרה נובעת, בין היתר, מייחודיות תכונותיו; כפי שהיטיב לתאר בדבריו כב’ השופט דנציגר: ” […] אין להתעלם מתכונותיו המיוחדות של הסכם פשרה, כהסכם שנועד לסיים את הסכסוך בין הצדדים ושיש בו משום “קניית סיכון” מצד שני הצדדים. הסכם פשרה משמעותו הגעה לפיתרון מוסכם שנראה לשני הצדדים הוגן בנסיבות העניין, אגב ויתורים הדדיים וחלוקת הסיכונים והסיכויים של כל אחד מהצדדים. תכונה מרכזית של פשרה הינה סופיוּתה, כשציפייתם הסבירה של הצדדים הינה כי מדובר ב”סוף פסוק” וכי לא יבואו בעקבותיו תביעות בעתיד בעניין שבמחלוקת […] לפיכך, לא בנקל תתקבל טענתו של צד להסכם פשרה כי נפל פגם בכריתתו, ונטל ההוכחה לעניין זה מוטל, מטבע הדברים, על כתפי הצד שתובע את ביטול ההסכם. אמנם, לא מדובר בנטל הוכחה מוגבר […] אך נקודת המוצא הינה כי הסכם פשרה מעצם טבעו הינו הסכם שהצדדים שקלו היטב שיקוליהם בטרם כריתתו, ולכן יש לבחון בזהירות יתרה את טענת הפגם בכריתה”(ע”א 7663/11 גבריאל דדון נ’ יוסף יהויקים חדד (פורסם באתרים האלקטרוניים, 29.4.2013), פסקה 1 לפסה”ד של כב’ השופט דנציגר, הדגשות לא במקור).
אין צורך להכביר במילים אודות מעמדם של הסדרי פשרה המתגבשים במסגרת סכסוכים משפטיים, בין דיוניים ובין מהותיים. בדרך זו ניתן לקדם ערכים כוודאות וסופיות, המתיישבים עם האינטרס הציבורי.
הדבר משתקף ברורות בדברי כב’ הנשיאה א’ חיות, בקובעה, כי ” גישה אחרת […] שתאפשר ביטול הסכם פשרה כל אימת שמי מן הצדדים יסבור בדיעבד שהפשרה לא הייתה מוצלחת או כדאית מבחינתו, אינה מתיישבת עם דיני החוזים הכלליים לפיהם טעות בכדאיות העיסקה איננה עולה כדי פגם בכריתת החוזה ואינה מזכה את הצד שטעה בביטולו […] גישה כזו אף חותרת תחת יסודותיו של מוסד הפשרה. היא מערערת את הוודאות ואת הסופיות שהן מסימניו המובהקים של המוסד ועלולה להרתיע מתדיינים מלסיים בדרך זו את המחלוקות שביניהם. בכך יצא נפסד האינטרס הציבורי המחייב לפעול, ככל שהדבר ניתן, לקידום ולעידוד פשרות בהליכים משפטיים.” (ע”א 11750/05 יעל שמר נ’ בנק הפועלים בע”מ (פורסם במאגרים האלקטרוניים, 15.11.07), ס’ 9 לפסה”ד, הדגשות לא במקור).
בהתאם, קובעת הפסיקה, כי אין מקום לפתוח פסק-דין שניתן בהסכמת הצדדים, הקובע בגדרי הסכמתם את סופיות וסיום המחלוקות שביניהם, אלא במקרים נדירים (ר’, למשל, רע”א 2919/01 דניאל אושרוביץ נ’ יעל ליפה (פריד), פ”ד נה(5), 592 (2001); ע”א 443/83 קם נ’ קם פ”ד לח (1) 767; הפ (י-ם) 7326/08 מירב עמר נ’ תום חביב (פורסם במאגרים האלקטרוניים, 28.11.08)).
הלכה פסוקה זו מקבלת משנה תוקף במקרים שבהם מדובר בצדדים קרובים המנהלים ביניהם סכסוכים משפטיים; היטיב לתאר זאת בדבריו כב’ השופט נ’ סילמן:
“הסדר פשרה הוא נשמת אפו של ישוב סכסוך בין אדם לרעהו. במקורותינו נקבע, כי יפה פשרה מכוח הדין. אם בהליכים “רגילים” אמורים הדברים, מקל וחומר אמורים הם בבית משפט זה, אשר לפשרה ערך מוסף במסגרתו. מטבע הדברים עת מדובר בצדדים אשר הינם בני משפחה, ומתוך צפיית המשך תפקוד התא המשפחתי, כולו או חלקו, ביחסים כאלו או אחרים, יטה ביהמ”ש לערוך פשרה לצדדים ולהביאם להסכמות, ולא רק למען ההליך המשפטי, אלא למען הצדדים עצמם ובמיוחד ילדיהם וסובביהם.” (תמ”ש (קריות) 19421-02-16 עזבון המנוח X ואח’ נ’ פלוני (פורסם במאגרים האלקטרוניים, 24.4.17, הדגשות לא במקור).
מגמה זו משתקפת אף בחקיקה המסדירה את אופן ניהול סכסוכי המשפחה; כאשר בעקרונות היסוד של תקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ”א-2020 (שחוקקו כהשלמה לתקנות סדר הדין האזרחי, תשפ”א-2018) נקבע בסעיף 2(א): “בית המשפט לענייני משפחה אחראי על ניהול ההליך השיפוטי גם לשם צמצום ההתדיינות השיפוטית בין בעלי דין שהם בני משפחה במטרה להגיע לסיום הסכסוך ביניהם וכן ליישובו בדרכי שלום אם ניתן, ותוך התחשבות במכלול ההיבטים הקשורים לסכסוך המשפחתי” (הדגשות לא במקור).
זה האופן שבו ממשיג המחוקק את אחריות בית המשפט לענייני משפחה, ככזו הכוללת, במידת האפשר, את ניהול הסכסוכים במטרה להוביל לצמצום ההתדיינות שבין בעלי הדין; זאת בהינתן יחסי הקרבה המשפחתיים ובחתירה ליישוב הסכסוך בדרכי שלום, תוך התחשבות במכלול ההיבטים הקשורים לסכסוך (ר’ למשל החלטת כב’ השופטת ע’ בן דב-ג’וליאן בתמ”ש (פ”ת) 9029-12-17 י.מ. נ’ א.מ (פורסם במאגרים האלקטרוניים 18.1.21) במסגרת הובאו בחשבון שיקולי מדיניות משפטית ראויה בראי התקנות החדשות, שעה שנדחתה בקשה לביטול החלטה שנתנה תוקף להסכמות צדדים).
ולנסיבות דנא
גדרי הכרעה זו מתכנסים, כאמור, לבחינת תוקפו של הסכם הפשרה, אשר גובש בין הצדדים וקיבל תוקף ההחלטה ביום 19.7.2016.
למען הסדר הטוב אציין כבר עתה, כי חרף ניסיונות מי מהצדדים להרחיב את יריעת ההכרעה הנדרשת בגדרי הליך זה לדיון מהותי בסוגיית הזכויות של מי מהצדדים במשק וכן לאופן העברת הזכויות הנדרשת לאחר פטירת האב המנוח, אין זה המקום לדון ולהכריע בסוגיות אלו תחת מסגרת נורמטיבית זו. כאן יש להדרש לשאלה מקדמית בדבר תוקפו של ההסכם שקיבל תוקף שיפוטי, כאמור, זאת מבלי להתעלם מהזיקה הקיימת בין ההליך דנא להליך הנוסף שהגיש התובע בנוגע להחרגת המשק וקביעת זהותו כבן ממשיך.
ההסכם, נושא ההליך, גובש לאחר קיומו של דיון במעמד הצדדים, שעה שהתובע מיוצג, וקיבל תוקף ביום 19.7.2016.
לא זו אף זו; התובע פנה לבית המשפט ביום 22.7.2016, קרי: בהזדמנות הראשונה שנקרתה בפניו, והגיש בקשה לתיקון ההסכם, על דרך הוספת נדבך הסכמי לאותו הסכם הפשרה; נדבך העולה בקנה אחד עם אינטרסיו של התובע כמי שמתגורר במשק, והקובע, כי המצב הנוהג יוותר על כנו.
בית המשפט נעתר לבקשת התובע ובהחלטה מיום 10.8.2016 קבע, בין השאר, כי עד למכירת הנכס ימשיכו הצדדים לנהוג כפי שנהגו עד כה.
משמע, לא זו בלבד שהתובע לא עתר לבית המשפט בהזדמנות הראשונה שעמדה לפניו לביטולו של הסכם הפשרה או לחלופין השיג על אישורו בערכאת ערעור; נהפוך הוא – הפעולה האקטיבית הראשונה שבה נקט התובע היא לעיבוי ההסכם על דרך הוספת הסכמה נוספת; פעולה שאינה מתיישבת עם טענתו המאוחרת, העומדת בלבו של הליך זה, בדבר הצורך בביטול; כל זאת שעה שגם כאן כמו לעת גיבושו ואישורו של הסכם הפשרה היה התובע מיוצג.
רק ביום 12.9.2016, בחלוף כחודשיים ימים ממועד אישור ההסכם ובאופן העומד בסתירה מהותית לעתירתו לעיבוי ההסכם, כאמור לעיל, עתר התובע לבית המשפט בבקשה לביטול; בבקשתו טען, בין היתר, כי הוא לא נתן הסכמה להסכמות שאושרו.
דיון במעמד הצדדים התקיים בבקשת הביטול של התובע, לפני המותב הקודם, ביום 24.11.2016; במסגרתו עתרו הצדדים, כי הכרעה בבקשה תינתן על סמך כתבי הטענות והטיעונים שהועלו בדיון, מבלי שיערכו חקירות הצדדים (ר’ בעמ’ 5, ש’ 15-16 לפרוט’ הדיון).
בהחלטה מיום 1.12.2016, נדחתה בקשת הביטול של התובע ע”י בית המשפט.
עיון בתוכן החלטה זו שופך אור על מהלך הדיון והרקע לקבלת ההסכמות מנקודת מבטו של בית המשפט במותבו הקודם: “יצוין כבר עתה כי במועד הדיון האמור היתה בבית המשפט שביתת קלדניות. מטעם זה, וע”מ שלא להשיב פני המתדיינים ריקם, נהג מותב זה להקליד לפרוטוקול הדיון בכוחות עצמו את עיקרי הדברים שהיו בכל דיון ודיון וככל שצדדים הגיעו לכדי הסכמות, תוך ניהול דין ודברים באולם בית המשפט, בסיועו של בית המשפט, נהג מותב זה לרשום ההסכמות וליתן להן, לפי בקשת הצדדים, תוקף של החלטה או פסק דין, לפי נסיבות העניין. כעולה מכתבי הטענות השונים מטעם הצדדים, דומה כי אין בין הצדדים מחלוקת כי בדיון היה דין ודברים ממושך, אשר לא נרשם בפרוטוקול הדין” (ר’ בעמ’ 1 להחלטה).
כך גם משתקפים בהחלטה הרציונאליים אשר עמדו בבסיס קידום הסכם פשרה בנסיבות ההליך וטענות הצדדים:
“הרציונל של ההסכם היה כי גם אם יקבע בית המשפט כי התובע הינו בן ממשיך, הרי שעפ”י סע’ 114 לחוק הירושה, יש לקבוע ממילא את הפיצוי שהוא יעביר ליתר אחיו. בשים לב לכך שלא הובאה ע”י התובע ולו ראשית ראייה מכל סוג שהוא למינויו כבן ממשיך, לעובדה כי התובע הודר מצוואת המנוח ולכללים הנהוגים לעניין מינוי בן ממשיך, הושג הסכם הפשרה כאמור לעיל, והכל מתוך ראייה כוללת של סיכויי תביעתו של התובע ובנסיון שלא להחריף הסכסוך בין האחים וליתן לתובע אפשרות לרכוש המשק, תוך שחלוקת התמורה בין האחים תוכרע בהמשך ההליך, אם ע”י בית המשפט ואם באמצעות הסדר אליו יגיעו הצדדים.” (שם, הדגשות לא במקור).
לאחר דחיית בקשתו לביטול ההחלטה, הגיש התובע בקשה נוספת “למתן הוראות” ובה העלה בשנית טענות כנגד תוקפו של הסכם הפשרה; אשר בהתייחס אליה נקבע ע”י ביהמ”ש במותבו הקודם, כי “ביום 1.12.16 ניתנה החלטה מנומקת ומפורטת, בה נדחתה הבקשה לביטול ההחלטה מיום 19.7.2016. בהחלטה מיום 1.12.16 הורתי כי התובע לא הראה טעם של ממש לבטל ההסכם אשר קיבל תוקף של החלטה שיפוטית וכן התייחסתי לטענות המשפטיות בדבר אי חוקיותו של ההסכם מיום 19.7.2016 ודחיתי אותן.” וכן: “יש לקיים איפוא ההחלטה מיום 19.7.2016 ככתבה וכלשונה, כאשר נושא חלוקת התמורה ידון בתום ההליך, ככל שלא תושג הסכמה ביחס אליו” (ר’ בעמ’ 2 להחלטה).
רק אז בחר התובע להשיג על ההחלטה בהליך ערעורי; בדיון שנערך בבית המשפט המחוזי ביום 15.7.2018 קיבל התובע את המלצת ערכאת הערעור וחזר בו מההליך (ר’ החלטה בנדון מאותו המועד ברמ”ש 16484-03-18).
בחינת טענות התובע בעיקרן בהליך זה כנגד תוקפו של הסכם הפשרה, ובהן טענות בדבר שקלול הסכם הפשרה ללא ידיעתו או הסכמתו כמו גם העדר היתכנות מצידו לאישורן בהיות ההסכמות פוגעות אנושות בזכויותיו מעלה, כי הן מערבות פן הסכמי, הוא ההסדר שאליו הגיעו הצדדים ואשר אושר בפסק הדין מיום 19.7.2016 ופן השיפוטי, שהוא השלב שבו נותן בית המשפט גושפנקה להסכם (ראה רע”א 4976/00 בית הפסנתר נ’ דליה מור ואח’, פ”ד נו (1), 577).
כאן קיימת הבחנה ברורה בפסיקה בין ההיבט הסכמי והגושפנקה השיפוטית, והדברים ידועים; בתמצית יאמר, כי תקיפתו של פגם שנפל בהליך המשפטי, צריכה להיעשות במסגרת ערעור ואילו טענה לפגם בהיבט ההסכמי תעשה על דרך הגשת תובענה לביטול ההסכם שאושרר (כך גם בפס”ד בעניין שוחט, לעיל).
בענייננו, לא הוגש ערעור מטעם התובע על הסכם הפשרה או על החלטות כב’ המותב הקודם בעניין תוקפו השיפוטי של ההסכם.
כאמור ורק בחלוף למעלה משנתיים ממועד הסכם הפשרה, בחודש אוקטובר 2018, הוגשה מטעם התובע תביעה זו לביטול הסכם הפשרה; זאת תוך שבמהלך פרק זמן זה המצב, בדבר מגוריו של התובע במשק, נותר על כנו.
דומה כי כלל טענותיו של התובע בהתייחס להיבט השיפוטי, לרבות אופן אישור ההסכם ואופן מתן הגושפנקה השיפוטית ע”י כב’ המותב הקודם מקומן היה בירור במסגרת ערכאת ערעור; ברם, על מנת שלא יוותר דבר שאינו דבור על אופניו, למצער לטענותיו של התובע, אדרש לנטען; זאת תוך שתונח כאן תחילה, ובזהירות המתחייבת, העובדה, כי התובע פעל נמרצות ובכל ערכאה אפשרית, לרבות בית המשפט העליון, על מנת שהליך זה לא יוכרע ע”י כב’ המותב הקודם, שאישר את ההסכם בין הצדדים; זאת הגם שידוע, כי תובענות לביטול הסכמים שאושרו בבית המשפט לענייני משפחה נדונות ע”י אותו המותב שלפניו אושרו ההסכמים, בין היתר, מכוח הדוקטרינה של one family one judge” ” (שופט אחד-משפחה אחת), המהווה עקרון יסוד באופן ניהול סכסוכים בבית המשפט לענייני משפחה.
ומכאן לטענות התובע.
בהתייחס להעדרו הנטען מאולם הדיונים לעת אשרור ההסכם, יש להפנות תחילה לאמור בהחלטה מיום 1.12.2016: “ראשית יצוין, כאמור, כי התובע היה נוכח בדיון. לא נרשמה בפרוטוקול הדיון כל הערה על כך שזה יצא מהאולם, וגם אם יצא, ברי כי היה נוכח בשלב ההסכמה. טרם מתן תוקף של החלטה לכל הסדר אליו מגיעים מתדיינים, מוודא מותב זה היטב כי כל הצדדים נוכחים ומבינים היטב את מהותו ותוכנו של ההסדר וכך היה גם במקרה דנן.” וכן “ויודגש – החלטה זו ניתנת לא מהטעם שיכול היה ב”כ התובע להגיע בשמו להסדר פשרה כי אם, כאמור, בעיקר מהטעם שהתובע היה נוכח והסכים, באופן אישי, לפשרה האמורה” (ר’ בעמוד 5 להחלטה).
ועתה לבחינת עדויות הצדדים לפניי:
התובע העיד, כי הוצא מן האולם ע”י כב’ המותב הקודם, מאחר והתווכח עם ב”כ הנתבע 7. הוסיף, כי לאחר מכן שב לאולם ושוב הוצא, תוך שנאמר לו שלא לשוב לאולם, כך שההחלטה ניתנה בהעדרו (עמ’ 31, ש’ 12, 19-24 לפרוט’). לטענתו, הדיון ארך כ-20 דקות, ברם אף אחד לא יידע אותו אודות מתווה הפשרה המסתמן, מכירת הנכס באמצעות כונסי נכסים וחלוקת התמורה (שם, בעמוד 31). רק לאחר כמה ימים, כשהגיע למשרדו של עו”ד ש’, נודע לו על ההסכם (ש’ 6-7, בעמוד 32).
לדידו של התובע, בסמוך לתחילת הדיון הוצא מן האולם ולא נכנס בשנית ועל כן לא ידע על ההתרחשויות באולם. אף לאחר שהסתיים הדיון, לא קיבל לידו את פרוטוקול הדיון מידי ב”כ דאז, אלא זומן לפגישה במשרדו, שם שטח בפניו את הסכם הפשרה שהושג. התובע הוסיף וטען כי הדבר נתמך בטענות חלק מן הנתבעים, אשר הודו כי הוא לא נכח פיזית באולם הדיונים בעת אשרור ההסכמות.
מטענות הנתבעים או מי מהם, עולה כי אכן התובע הוצא מן האולם; ברם כי לאחר מכן שב לאולם, ומכל מקום נכח בעת אשרור הסכם הפשרה ונתן הסכמתו לכך.
התובע שב וטען כי לא נתן הסכמתו להסכם הפשרה, המנוגד במהותו לתביעה שהוגשה מטעמו להכרה בזכויותיו במלוא המשק (ראה בעמוד 33, שורות 22-28). אשר לקביעת המותב הקודם אודות שהותו באולם הדיונים, בעת אשרור ההסכמות, השיב התובע כי זה שקר וכזב וכי אין בסיס לקביעה (ראה בעמוד 44, שורות 25-30). הוסיף בעדותו, כי הנתבעים 3 ו-6 אישרו באוזניו שלא נכח באולם ואף לגלגו עליו ש”נמכר” באמצעות עורך דינו (שם, בעמוד 45, שורות 10-12, 16-17).
הנתבעת 1 העידה כי התובע נכח מרבית מהזמן בדיון. הוא הוצא ע”י השופט בשלב מסוים של הדיון, לאור התנהגותו הפראית, אך אח”כ, בשלב גיבוש ההסכמות נקרא פנימה והוא נכח בעת מתן ההחלטה (ראה בעמוד 54, שורות 4-8 לפרוט’). עוד הוסיפה וטענה כי מצבו הנפשי של התובע אינו תקין, כשהוא מערבב בין מציאות לדימיון ומתוך כך מסיק מסקנות שגויות, כך מבקש הוא להתגורר במשק, ללא פיצוי וללא תשלום שכירות בסוברו כי יש לו זכויות במשק (שם, בעמוד 54). מטעם נתבעת 5 הוצגה גרסה דומה לנתבעת 1 בדבר הקריאה לתובע להיכנס חזרה לדיון, לאחר שאחד האחים העלה את הצורך בנוכחותו (ראה בעמוד 63, שורות 15-19).
התרשמתי, כי גרסתו של התובע לעניין העדר נוכחותו ככלל בדיון, וגילויו המאוחר בדיעבד אודות הסכם הפשרה לוקה בחסר ולמצער אינה מתיישבת עם המכלול הראייתי, כפי שהונח לפניי; כך גם אין בטענה זו בדבר העדרו מאולם ביהמ”ש לכאורה, כדי להסביר את הפעולה המשפטית הראשונה שבה נקט, בדבר עתירה לעיבויו של ההסכם על דרך הישארותו במשק, כאמור לעיל. יתרה מכך, התובע בחר שלא לזמן לעדות את עוה”ד ש’, אשר ייצג אותו במועדים הרלבנטיים לטענותיו ולא מצאתי כמספקים את טעמיו לכך בדבר “התבצרותו של עוה”ד ש'” בעמדתו כי התובע ידע אודות ההסכם.
דומה, כי “התפקחותו” של התובע התרחשה רק זמן מה לאחר מכן, עת הגיש הגיש בקשה לביטול ההסכם, תוך החלפת ייצוג; בזהירות המתחייבת ייתכן וגרסתו מתיישבת יותר עם טענות כגון טעות בכדאיות העסקה; ומכל מקום, לא הוכח על ידו ואין בידי לקבל טענה זו של התובע הנוגעת לפגמים ברצון.
טענות לכאורה בדבר חריגה מהרשאה
אין חולק והדבר אף עולה מפרוטוקול הדיון מיום 19.7.2016 כי התובע היה מיוצג בדיון באמצעות בא כוחו דאז.
אליבא דהתובע, אשרור ההסכמות בידי בא כוחו דאז, נעשתה תוך חריגה מההרשאה אשר ניתנה לו, לייצוגו בהליך, אך לא למתן הסכמה להסכם פשרה, כדוגמת זה שנכרת וכי הסכמת בא כוחו להסכם הפשרה, נגועה באינטרסים זרים, בשל רצונו להתמנות כמנהל מכירה למשק באופן המקנה לו יתרונות כלכליים.
בסוגיות מעין אלה, המעוררות טענות לייצוג רשלני כבסיס לעתירה לביטול הסכם פשרה קבע בית המשפט העליון, בפרשת דדון (לעיל): “ודוק, אילו היה מדובר “רק” בטענתו של צד להסכם פשרה כי התברר לו בדיעבד שעורך דינו במסגרת המשא ומתן התנהל ברשלנות וכי כתוצאה מכך הסכים לפשרה גרועה, הרי שטענה זו לא הייתה מובילה לביטולו של הסכם הפשרה. למותר לציין כי אין לחשוף צד להסכם פשרה לסיכון של ביטולו בדיעבד עקב פגם בכריתתו, אך ורק עקב ייצוג רשלני של הצד השני להסכם. ככלל, טענות בדבר ייצוג רשלני שהוביל לכריתת הסכם פשרה גרוע צריך שתהיינה תחומות למערכת היחסים שבין עורך הדין ללקוחו ואינן אמורות להיות מעניינו של הצד השני להסכם.”
כך גם מצויה בפסיקה העמדה, לפיה ככל וטוען צד להסכם כי נפל כשל בייצוגו, ראוי כי יצרף את עורך הדין כלפיו מעלה טענה זו כצד להליך שיוגש בהמשך לטענת הביטול, על מנת שיינתן לו יומו בבית המשפט (ר’ ע”א (חיפה) 70892-03-19 כמאל עקאב כבישי נ’ רשות מקרקעי ישראל – מדינת ישראל (פורסם באתרים האלקטרוניים, 15.12.2019), בסעיף 20 לפסה”ד; וכן ר’ ע”א 457/77 מפעלי בתים טרומיים בע”מ נ’ טמסיט, פ”ד לב (2) 42).
אלא שבמקרה דנן שבו לא עתר התובע לצירופו של עו”ד ש’ כצד להליך, אזי ובאופן מתמיה אף בחר שלא להעיד אותו; זאת תוך שלדידו, בחירת הנתבעים שלא לזמן את עו”ד ש’ כעד מטילה ספק במהימנות טענותיהם.
ברי, כי בעדות עוה”ד ש’, אשר נכח בעת גיבוש ואשרור הסכם הפשרה, היה כדי לשפוך אור על נסיבות שקלול וכריתת ההסכם, המניעים שעמדו בבסיסו כן המהלכים שהתרחשו אחר כך, למצער עד לשחרורו מייצוג. סבורתני, כי בנסיבות ההליך, אי זימונו של עו”ד ש’ עומד לרועץ, הן לתובע והן לנתבעים; ברם להימנעות זו, השלכה בעלת משקל יתר בשקלול נטל הראייה המוטל על התובע להוכיח טענותיו. כך ובזהירות המתחייבת יצוין, כי בעובדה שלא זו בלבד שלא שחרר את ב”כ דאז מייד לאחר הדיון, אלא שהגיש באמצעותו בקשה להוספת נדבך להסכם, חותרת אף היא תחת טענות התובע וגרסתו.
התובע נשאל על כך והשיב בצורה מתחמקת ובהעדר טעם המניח את הדעת, באופן החותר ברורות תחת מהימנותו:
“ש.אתה ביקשת מעו”ד ש’ לבוא לתת עדות מטעמך?
ת. עדות מטעמי? איזו מן שאלה זו.
ש. האם פנית אליו ואמרת לו שאומרים שהיית נוכח כשהיו את ההסכמות ושיתן עדות שלא הייתה נוכח. ביקשת ממנו את זה?
ת. לא זוכר.
ש. אתה לא זוכר אם פנית לעו”ד ש’ בעניין כזה?
ת. אני לא זוכר.
ש. האם פנית לעו”ד ש’ לבקש לבטל את ההחלטה מה- 19.07.2016. כי הרי אתה טוען שלא היית.
ת. ההיגיון אומר שלא עשיתי את זה. אם כן או לא, אני לא זוכר” (ראה בעמוד 43, שורות 20-29 לפרוט’).
ובהמשך חקירתו:
“ש. עו”ד ש’ אתה פנית אליו ואמרת לו באיזשהו שלב מה פתאום נתת הסכמה שלי, אני מעולם לא הסכמתי להסדר הזה?
ת. אני לא זוכר.
ש. האם פנית אליו ואמרת לו שיתן לפחות תצהיר בו הוא מאשר שלא נכחת?
ת. לא ביקשתי. ” ( ר’ בעמ’ 45, שורות 27-31).
בעניין ההסמכה שנתן לעוה”ד ש’ טען התובע בחקירתו:
“ת. בעיקר ביקשתי ממנו לקבל את כל הזכויות של המשק באופן פורמלי כי למעשה אני
החזקתי במשק כל הזמן. זה היה מאוד מדהים לראות שהוא נתן הסכמה למכירה של
המשק. מה שאני הסכמתי איתו וגם היה לי הסכם איתו זה לתבוע את כל הזכויות של
המשק לי באופן פורמלי כי אני מחזיק במשק כל השנים למרות הטענות של האחים שלי.
אף אחד לא היה במשק, לא עשה שום דבר במשק כל השנים, רק אני החזקתי את המשק
בשיניים עם הרבה מאבקים. יש המון התנגדויות מצד כל מיני גורמים בסביבה לכך שאני
ביקשתי את הדברים באופן פורמלי.
ש. איזה סמכויות נתת לעו”ד ש’ לצורך פשרה או לצורך מכירת המשק.
ת. לא נתתי לו שום סמכות לאישור פשרה. אני דרשתי ממנו בהסכמים ובכתב התביעה
שהוא הגיש היה ברור לחלוטין, לא זוכר את מספר הסעיפים, ברור לחלוטין שידרוש רק
את כל הזכויות של המשק לי בלעדית ולא מעבר לזה. לא הייתה לו שום סמכות להגיע
לפשרה, הסכם, הסדר שיוותר על הזכויות שלי, זה היה מאוד מדהים ההתנהגות הזו.”
(ר’ בעמ’ 30, ש’ 1-12 לפרוט’).
לטענת התובע, עו”ד ש’ עשה “דיל” יחד עם בא כוחו של נתבע 7, להתמנות ככונסי נכסים למכירת המשק, להעשיר את כיסם, כך שלאחר תשלום שכר הכונסים ומיסים, לא תיוותר יתרה ליורשים (ר’ בעמ’ 35, ש’ 14-19). אישר בחקירתו כי לא פעל באופן אישי כנגד עו”ד ש’, הגם טענתו לייצוג לא ראוי על ידו (ר’ בעמ’ 36, ש’ 12-20).
למען הסדר הטוב, יצוין כי לתיק הומצא מכתב מטעם עו”ד ש’, אשר ניתן במענה לפנייתו של ב”כ נתבע 7; במכתב אשר צורף לתיק כמוצג מס’ נ/1 סתר עו”ד ש’ את טענות התובע אודות חריגתו מסמכות, בהתאם ליפוי הכוח עליו חתם התובע המסמיכו אף להגיע לפשרה והסכמה שבמקרה הנדון הייתה פרי מו”מ שניהלו הצדדים בדיון, ביניהם היה גם התובע, שנטל בו חלק פעיל. חשוב להדגיש בהקשר זה, כי התובע טען שאין מקום לקבל את מכתבו של עו”ד ש’, כאשר מטעמו לא צורף תצהיר ואף לא זומן לעדות והדבר מהווה עדות שמיעה בכתב. מנגד טענו הנתבעים כי אי זימונו של עו”ד ש’ לעדות עומד לחבותו של התובע וכי עמדתו של עו”ד ש’ כפי שהובאה במכתב מאשרת זאת. בהחלטתי מיום 11.7.2021 התרתי את צירוף המסמך שהוגש לראשונה במסגרת ישיבת ההוכחות, באופן מותנה וכאשר הכרעה בגינו תינתן במסגרת פסק הדין.
כפי שהובהר לעיל ואף מבלי ליתן משקל למכתב עוה”ד ש’ השנוי במחלוקת, סבורתני, כי אופן נוהגו של התובע ביחס לב”כ דאז, עוה”ד ש’, לרבות על דרך נסיון לצירופו כצד להליך ולמצער זימונו למתן עדות עומד לחובתו, מבלי להתעלם מטענתו כי לא היה טעם בזימון בהנתן עמדתו הברורה.
דומה, כי בנסיבות כגון דא, ובהינתן כי המדובר בב”כ שהינו עו”ד, לא די בטענתו אלו כדי להצדיק את אופן פועלו בגדרי ההליך דנא. לכך יוסף, כי העובדה שהתובע בחר שלא לנקוט בהליך מובחן כנגד עו”ד ש’ בהמשך לטענות החמורות שהעלה כנגדו וכנגד ייצוגו בהליך מדברת אף היא בעד עצמה. יחד עם זאת והואיל ובידי הנתבעים הוחזק מכתבו של עו”ד ש’, אשר גם הם בחרו שלא לזמנו לעדות, כך שלא ניתנה הזדמנות לחקור אותו על תוכן מכתבו, בנסיבות אלה, הרי שלא מצאתי לקבל המכתב.
לצד זאת מבלי לקבוע מסמרות לעניין הצורך בקביעה אופרטיבית במישור זה בגדרי ההליך דנא, לכל הפחות במישור היחסים המקצועי שבין התובע לב”כ דאז, לא מצאתי, שעלה בידי התובע תחת גדרי הליך זה ובזיקה לסעדים שבבסיסו, להוכיח את טענותיו בנדון בהקשרן זה, לרבות בדבר צמצום סמכות הייצוג באופן החותר תחת מתן הסכמתו להסכם הפשרה, כפי שבאה לידי ביטוי בחומרים המצויים לפניי בהליך. מן המפורסמות, כי במסגרת הדיון, מוסמך בא הכוח ליתן עמדתו ביחס לפשרה מוצעת ובמכלול הנסיבתי בהליך זה, עולה הסכמת התובע להסכם הפשרה.
בהתאם, לא מצאתי להכריע בטענות התובע אודות חריגה מהרשאה לפי דיני השליחות, זאת בפרט כאשר לא הובאה בפני עמדתו של עו”ד ש’ ביחס לטענות שהועלו כנגדו, הנוגעות למישור היחסים בין התובע לעו”ד ש’, כעו”ד-לקוח ואין בהן כדי להשליך על תוקפו של הסכם הפשרה שנכרת בין הצדדים במסגרת הדיון ובעת שהם מיוצגים. ככל ומצא התובע את שירות הייצוג שניתן לו בידי עו”ד ש’ כלא מספק או רשלני, היה עליו לפעול במסגרת הנורמטיבית המתאימה.
הטענה בדבר חוקיות הסכם הפשרה אל מול הסכם המשבצת
אליבא דהתובע לא ניתן לקיים את הסכם הפשרה העומד באופן מנוגד ולא חוקי להוראות הסכם המשבצת, הקובעות את אופן העברת זכויות השימוש במשק. מתוך כך, אין אף תוקף לצוואת האב המנוח הכוללת בתוכה הנחיות בדבר העברת זכויותיו במשק לזוכים על פי הצוואה.
בהקשר זה יצוין כי אחר האב המנוח הוצא ביום 6.1.2016 צו קיום צוואה בענין צוואתו מיום 14.1.2005 לפיה כל רכושו של האב המנוח, לרבות זכויותיו במשק, יחולק בין שבעה מילדיו (לחמישה מהילדים ניתן 1/9 ולשתיים מהבנות ניתן 2/9), כאשר התובע הודר מן הצוואה ולא נכלל בה. בהמשך לזאת וכפי שעולה מטענות הצדדים, העניקו שניים מהנתבעים חלק ממנותיהם בעזבון המנוח לטובת התובע. כאן המקום להדגיש, כי התובע חזר וטען, כי אין בכוונתו לעתור לביטול צו קיום הצוואה וכי עתירתו נשענת ביסודה על הטענה כי המשק אינו כלול במסת נכסי עזבון האב המנוח.
לכתב התביעה צירף התובע הסכם משבצת מיום 2.7.2006 אשר נחתם מול האגודה השיתופית של מושב עובדים *** הכולל בתוכו הוראות למסירת זכויות בר הרשות שבשימושו של חבר האגודה במקרה של פטירה (ר’ בסעיף 19 ג להסכם המשבצת). בהתאם לסעיף 19ג(5) רשאי אדם לכלול בצוואתו הוראות למי תימסרנה זכויות השימוש שלו במשק ואולם לא יהיה בהוראות אלו כדי לגרוע מזכויות בן הזוג בהתאם להסכם המשבצת או להעביר את המשק ליותר מאדם אחד.
עוד קובע הסכם המשבצת, כי זכויות בר הרשות יועברו במקרה של פטירה לבן זוגו של הנפטר ובאם בן הזוג אינו בחיים, לאחד מילדיו של הנפטר המוכן ומסוגל לקיים את המשק; באין הסכמה בין הילדים בשאלה מי מוכן ומסוגל לקיים את המשק, יחליט על כך בית המשפט (ראה בסעיפים 19ג (1)-(3)).
לדידו של התובע, הוראות הסכם המשבצת ברורות דיין ואינן כוללות אפשרות של העברת זכויות במשק לצד ג’ בדרך של מכירה, כפי שנקבע במסגרת הסכם הפשרה. כך אף לא ניתן להורות על העברת המשק בהתאם להוראות צוואת האב המנוח, המורות על העברה ליותר מאדם אחד. הנתבעים מנגד טענו, כי בענייננו חלה הוראת סעיף 114 לחוק הירושה, תשכ”ה -1965, הקובעת כי משק חקלאי יימסר ליורש המוכן ומסוגל לקיימו והוא יפצה את היורשים האחרים במידה ושווי המשק עולה על המנה המגיעה לו מהעזבון. בהתאם לכך, הסכם הפשרה הקובע כי המשק יימכר לצד ג’, שיכול להיות גם אחד מן האחים ותמורתו תחולק ביניהם בהתאם להכרעת בית המשפט בסוגיה, אינו סותר את הוראות החוק והדין.
יצוין כי לתיק צורפו מספר מוצגים, שמהם יש ללמוד כי חלו תמורות בהוראות העברת הזכויות בנחלות המעוגנות בנהלי רמ”י, הרשות המוסמכת בסוגיה: כך במוצג נ/2 הנחזה כמכתב מטעם עמותת תנועת המושבים בישראל מיום 24.6.2018 צוין, כי חל תיקון בכללי הורשה בנחלה באופן בו בוטלה ההורשה האוטומאטית של זכות בר הרשות במשק לידי בן הזוג, כך שהעברת הזכויות במקרה של פטירה, תעשה על פי דיני הירושה או מכוח צוואה ובמקרה של יותר מיורש אחד, ליורש בהתאם להסכמות בין היורשים או לגורם שיאושר ע”י בית המשפט, כאמור בסעיף 114 לחוק הירושה; וכן נוהל רמ”י מס’ B37.02 מיום 13.5.2019 שצורף לתיק המוצגים בו צוין כי הוראות נוהל זה גוברות על כל נוהל הוראות קודמות בנוהל קודם או בהוראות אגף או בהנחיות מנהל, לפיו העברת זכויות במקרה של פטירה תעשה בהעדר בן זוג ובן ממשיך, ליורש על פי צוואה או צו ירושה, בכפוף לעקרונות סעיף 114 לחוק הירושה (ראה מוצג נתבע 3-1).
אלא שלא מצאתי, כי בהקשרו של הליך זה עמד התובע בנטל הוכחת טענתו בדבר אי חוקיות הסכם הפשרה; למצער על דרך הבאת עמדותיהם הרשמיות של הרשות המוסמכת והאגודה השיתופית של מושב *** בהתייחס לנוהל העברת הזכויות במשק שלפני וכאשר הסוגיה אינה נתונה להכרעתי תחת מסגרת נורמטיבית זו.
בהתאם לזאת והיות והמדובר בהסכמות שאושרו בין הצדדים שהינן פרי פשרה, בתיווכו של המותב הקודם, תוך שקלול הנסיבות שהונחו לפניו ותוך מתן הסכמות הצדדים למתווה שגובש, הרי שלא מצאתי לקבל טענה זו.
דומה, כי הדברים מקבלים משנה תוקף עת הם נבחנים במסגרת כתלי בית המשפט לענייני משפחה, כערכאה הדנה בסוגיה המשפטית, תוך התחשבות במערכת היחסים המשפחתית וברצון במציאת פתרונות יצירתיים לסכסוך המשפחתי, תוך שמירה ואיחוי קשרים אלו, בשונה מסכסוכים הנדונים במישורים משפטיים אחרים.
סוף דבר
אשר על כן ובהינתן המקובץ לעיל, מצאתי כי דין התביעה להידחות.
בהתאם לתוצאה זו, על הצדדים להקדים ולפעול ליישום הוראות הסכם הפשרה בשיתוף הפעולה המצופה והנדרש. בהתאם לזאת, יוגשו לתיק עמדות באי כוח הצדדים, אשר מונו כמנהלי מכירה, במסגרת ההליך הקשור, על המשך מילוי תפקידם, בתוך 20 יום והוראות נוספות יינתנו בהתאם.
אשר לפסיקת ההוצאות בגין ניהול ההליך; נוכח דחיית התביעה, לרבות משך זמן ואופן הההתנהלות, ובין היתר, בשים לב לקביעת התקנות בנדון כמו גם מבלי להתעלם מהאמור בהחלטות קודמות או מי מהן בנדון (בדבר שמירת טענות הצדדים בנוגע לפסיקת הוצאות), מצאתי להורות על חיובו של התובע בתשלום הוצאות משפט לנתבעים בסך כולל של 56,000 ₪, אשר ישולמו לידי שבעת הנתבעים (בחלקים שווים) בתוך 30 יום ממועד מתן פסק הדין.
המזכירות תמציא לצדדים.
עותק פסה”ד זה מותר בפרסום, לאחר ביצועם של התממה ותיקוני הגהה.
ניתן היום, ט’ אלול תשפ”ב, 05 ספטמבר 2022, בהעדר הצדדים.
