לפני
כבוד השופטת, סגנית הנשיאה ו. פלאוט, אב”ד
כבוד השופט צ. ויצמן
כבוד השופטת צ. גרדשטיין פפקין
מערערת
א. ד. ג.
ע”י ב”כ עוה”ד שרה מרקוביץ ועו”ד אורי צפת
נגד
משיבה
א. פ.
ע”י ב”כ עוה”ד שירה רביד, עוה”ד אווה שטיינמץ ועוה”ד דרור דיין
פסק דין
השופט צבי ויצמן
פתח דבר
ערעור הנוגע לשלוש תביעות להן נדרש בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (כב’ הש’ מ. רום פלאי) בפסק דינו מיום 2.7.23, בעניין עזבונו של מנוח, אשר הזוכָה בו על פי צוואתו היא אחותו, המשיבה, ואשר המערערת – אלמנתו, וילדיו הודרו ממנו.
האחת, תביעה שהגיש המנוח בחייו לחיוב המערערת בדמי שימוש בדירת המגורים של הצדדים (תמ”ש 8496-04-19), השנייה, תביעת המערערת לפסיקת מזונות מן העיזבון (תמ”ש 61701-11-19) והשלישית, תביעת המערערת לכתובה מן העיזבון (תמ”ש 61776-11-19).
עיקר הערעור שלפנינו מוסב על פסיקת בית המשפט באשר לחיוב כתובה מן העיזבון במסגרתה נקבע כי הכתובה לה התחייב בן הזוג בשיעור של 1.8 מיליון ₪ היא כתובה מוגזמת, לפיכך מצא בית המשפט להעמידה בשיעור של 180,000 ₪ בלבד. עיקר טענת המערערת היא כי בית משפט קמא לא היה מוסמך להתערב ולשנות מסכום הכתובה הנקוב בה, וחייב היה לפסוק למערערת את סכומה המלא מתוך העיזבון, למצער כל עוד יש בעיזבון די לתשלום סכום זה.
עוד מצאה המערערת לערער על שיעור חיובה בדמי שימוש בדירת המגורים של הצדדים בהתייחס לכך שגם ילדי בני הזוג התגוררו בדירה.
רקע עובדתי הנדרש לנדון
המערערת ובן זוגה נ.ג ז”ל (להלן – המנוח) נישאו ביום 23.11.94 ולהם שלושה ילדים מנישואיהם אלו. במועד תחילת ההליכים לפני בית משפט קמא היו שניים מהילדים בגירים והשלישי קטין כבן 15.
מעת שגבה הר ביניהם, נדרשו בני הזוג להליכים שונים הן בבית המשפט לענייני משפחה והן בבית הדין הרבני. עד כדי כך באו הדברים שבני הזוג נאותו להתגרש ולהפריד חבילתם, כפי ציין בית הדין הרבני האזורי באשדוד בהחלטתו מיום 11.6.18 (תיק 1140649/1) – “הצדדים יתגרשו זמ”ז כהסכמתם”.
אלא שהסכמה לחוד ומעשים לחוד, ולמעשה לא התגרשו הצדדים עד למותו הטרי של המנוח, על אף ההחלטה הנזכרת, ועצימותם של ההליכים ביניהם רק הלכה וגברה.
המערערת הגישה לבית הדין הרבני תביעה לשלום בית ואולם זו נדחתה, ובדומה נדחה אף ערעורה לפני בית הדין הרבני הגדול, אשר קבע כי תביעתה לשלום בית אינה כֵּנָה והורָתה ברצונה לפגוע בהליך פירוק השיתוף לו עתר המנוח. וכך קבע בית הדין הרבני הגדול בהחלטתו מיום 14.1.19 –
“אנו קובעים שלא בבקשה כנה ואמתית לשלום בית מדובר, אלא ברצון להמשיך ולהתגורר בדירה המשותפת…”
מנגד המנוח עתר לפני בית משפט קמא לפירוק השיתוף בבית הצדדים בגדרה, למכירתו ולחלוקת התמורה בין הצדדים (תמ”ש 7879-10-17; להלן – התביעה לפירוק שיתוף). המערערת טענה מנגד לדחיית פירוק השיתוף בחמש שנים ממועד הגירושין, שכאמור כלל לא התקיימו. בהמשך הוסיפה ועתרה להשהיית הדיון בפירוק השיתוף עד לבירור התובענות שהגישה בבית הדין הרבני באשדוד – תביעה לשלום בית ומדור ספציפי.
ביום 21.5.18 התקבלה תביעתו של המנוח לפירוק השיתוף בדירת הצדדים (תמ”ש 8496-04-19, להלן- תביעת דמי השימוש). ערעור שהוגש על פסק הדין לפירוק השיתוף נדחה בהסכמת הצדדים ביום 1.5.19. עיון בהחלטות שונות שניתנו באותו עניין מלמד כי המערערת עשתה כל אשר לאל ידה על מנת לעכב את הליך פירוק השיתוף (ראו, כדוגמה, הודעת בא כוחה דאז עוה”ד משה דהאן על סירובה לשתף פעולה בהליך המכירה).
ביום 3.4.19 הוסיף המנוח והגיש את תביעתו לדמי שימוש, אלא שלמרבה הצער, ביום 5.10.19 נפגע המנוח בתאונת דרכים והלך לבית עולמו.
המנוח הותיר אחריו צוואה מיום 24.10.18, בה קבע את המשיבה, אחותו, כיורשת יחידה לעיזבונו. ביום 6.6.21 ניתן צו לקיום צוואת המנוח (ת”ע 8089-02-21).
ביום 12.4.21 פינתה המערערת את בית המגורים.
כאמור, עוד ובנוסף, הוגשו על ידי המערערת שתי תביעות ביום 26.11.19. האחת, תביעה לתשלום כתובה מן העיזבון ובה עתרה לחייב את העיזבון בתשלום כ-1,800,000 ₪, שהינו סך כתובתה הנקוב, והשנייה, תביעה לתשלום מזונות ילדים מן העיזבון.
פסק דינו של בית משפט קמא
בכל הקשור לתביעת המנוח לדמי שימוש, קיבל בית המשפט את התביעה באופן חלקי. כך עמד בית המשפט על כך שעל אף שהמנוח עזב את ביתו כבר בחודש 3/18 תביעתו הוגשה רק בחודש 4/19, לפיכך חייב בית המשפט את המערערת בתשלום דמי שימוש רק מחודש 4/19, מועד הגשת התביעה, ועד לפינוי הדירה על ידי המערערת בחודש 4/21, היינו משך שנתיים. את שיעור דמי השימוש הראויים קבע בית המשפט על בסיס חוות דעת שמאי שמונה על ידו, אשר העריך את דמי השימוש הראויים לאורך כל התקופה בשיעור של 160,600 ₪. בית המשפט חייב, אפוא, את המערערת במחצית הסכום (שכן מחצית הבית הייתה בבעלותה), היינו בסך של 80,300 ₪ נומינלי.
בכל הקשור לתביעת המערערת לכתובה מן העיזבון (תמ”ש 61776-11-19). נתן בית המשפט דעתו לכך שבמעמד נישואיהם חתם המנוח על כתובה ובה זולת לעיקר הכתובה בסך 200 זוז טבין ותקילין, הוסיף המנוח לכלתו, המערערת, תוספת כתובה בסך 1,800,000 ₪ (להלן: הכתובה). אלא שהמנוח נפטר ביום 5.10.19 ואת עיזבונו ציווה בצוואתו, אשר קוימה ביום 6.6.21, לאחותו, המשיבה, תוך שהוא מדיר מעיזבונו את המערערת ואת ילדיו.
נקדים ונזכיר כי המערערת טענה כי המנוח הוסת על ידי המשיבה שלא לצוות לה ולילדיו דבר והיא תבעה את סכום הכתובה במלואו מתוך עיזבון המנוח. המשיבה טענה, מאידך, כי המערערת אינה זכאית כלל לכתובה שכן היא פתחה בהליכים כנגד המנוח, הרחיקה אותו מביתה, קיללה את המנוח במהלך דיונים בבית הדין הרבני ונוכח קביעת בית הדין, כאמור, כי תביעת שלום בית שהגישה המערערת אינה כנה וחסרת תום לב, הרי שלא הייתה זוכה כלל בכתובה לו הייתה תובעת אותה לפני בית הדין בחיי המנוח.
כך נטען כי המערערת נהגה בחוסר תום לב לאורך ההליכים עם המנוח ולא תבעה ממנו את כתובתה במהלך הליכים אלו, משידעה כי לא מגיעה לה כתובתה, ורק עם מותו הגישה תביעתה זו, ואין מקום כעת לפסיקת כתובה מהעיזבון ולחלופין עסקינן ב”כתובה מוגזמת”, שהסכום הנקוב בה אינו סביר, וככזו היא בטלה שכן לא הייתה גמירות דעת מצד המנוח בעת כתיבתה.
בית המשפט בפסק דינו עמד על כך שזכותה של המערערת לגבות את כתובתה מן העיזבון מוגנת בסעיף 11 (ג) לחוק הירושה, תשכ”ה-1965 (להלן: חוק הירושה או החוק). וכי נקבעו בחוק הוראות לעניין גביית חובות מן העיזבון כאשר מתקיימת קדימות ל”סכום הכתובה שאינו עולה על סכום סביר” (סע’ 104 (א) (3) לחוק הירושה). כך עמד בית המשפט על כך שאין הבעל יכול להשתמט מחובת תשלום הכתובה בדרך של עריכת צוואה המצווה עזבונו וכי עסקינן בחיוב בעל תוקף משפטי לכל דבר ועניין (ע”א 293/72 פילוסוף, עו”ד נ’ “תעוז” קופת-תגמולים לשכירים בע”מ ליד בנק לאומי לישראל בע”מ (1973); בע”מ 9606/11 עזבון המנוח פלוני נ’ פלוני (2013)).
בית משפט קמא עמד על כך, שהמערערת הגישה תביעתה לכתובה רק אחר פטירת המנוח, ובחיי המנוח נהגה ב”שב ואל תעשה”, למרות שבית הדין הרבני הבהיר לה כי תביעת שלום הבית שלה אינה כנה וכי היא רשאית להגיש תביעה לכתובה. בית המשפט התרשם, כי עתירת המערערת לגבות את כתובתה מעיזבון המנוח בנסיבות המפורטות לעיל, וכן סירובה להתגרש מהמנוח במשך כל התקופה על מנת ליהנות מיתרונות כלכליים וכספיים בהיותה נשואה פורמאלית ו”על הנייר” למנוח, מטילה צל כבד על תום ליבה. בצד זה נקבע כי לא הוכח שבנדון מתקיימת עילה שיש בה כדי לשלול הכתובה מהמערערת על פי העילות הרלוונטיות בדין העברי. בית המשפט דחה את טענת המשיבה לדחיית התביעה בהעדר מקור הכתובה (הוצג רק העתק כתובה) בהבהירו שהטענה לא הועלתה כלל בכתב ההגנה וכי עצם קיומה של הכתובה לא נסתר, ובתשתית הראייתית שהונחה לפני בית המשפט אין כל בסיס לאומד דעתו של המנוח בעניין זה.
בית המשפט בחן פסיקות שונות הנוגעות לסכום הכתובה ומצא כי, בדין העברי, יש ידיים לעמדה לפיה אין לכבד במלואה כתובה מוגזמת, וכי בסמכותו של בית המשפט או בית הדין לקבוע סכום סביר תחת הסכום המוגזם הנקוב בכתובה. הסכום הסביר נקבע מתוך תכליתה של הכתובה לאפשר לאישה קיום בכבוד למשך תקופה לאחר גירושיה או לאחר פטירת בעלה. בית המשפט מצא כי בנדון סכום כתובה של 1.8 מיליון ₪ הוא סכום מוגזם וכי חלף הסכום המוגזם, ראוי להעמיד סכום הכתובה על סך של 180,000 ₪ בלבד.
בכל הקשור לתביעת המערערת למזונות מן העיזבון (תמ”ש 61701-11-19), נקבע בבית משפט קמא כי מאחר ורק אחד מילדי בני הזוג היה קטין אותה עת, הרי שיש להעמיד את מזונותיו של הקטין בשיעור של 1,600 ₪ למשך 7 חודשים עד הגיעו לגיל 18 ולאחר מכן, מֶשֶך שלוש שנים, להעמידו על שליש מהסך הנזכר ובסך-הכול העמיד בית משפט קמא את מזונות הקטין מן העיזבון בסך של 30,400 ₪. נציין כי על רכיב מזונות הקטין מן העיזבון לא הוגש כל ערעור מצד מי מהצדדים.
בנסיבות העניין לא חייב בית המשפט את הצדדים בהוצאות משפט.
תמצית טענות המערערת
שגה בית המשפט בכך שקצב את סכום הכתובה מן העיזבון ולא העמידו על הסך הנקוב בכתובה, במלואו. מדובר בהחלטה שרירותית המתעלמת מהוראות חוק הירושה והפסיקה הנוגעת לו, לפיה, בניגוד לעמדות כאלה ואחרות בבית הדין הרבני, הכתובה מהווה מסמך משפטי שיש לקיימו ככתבו וכלשונו ולא אחת יש מקום אף לשערך הסכומים המפורטים בה בדרך כזו או אחרת. בנדון הדברים מחוייבים אף מגדר מידת הדין והצדק שכן המנוח הותיר את המערערת וילדיו ללא כלום ומבלי שציווה להם פרוטה מעזבונו, כך שאף לא התאפשר למערערת לרכוש את מחצית בית הצדדים שהייתה שייכת למנוח לצורך מגוריה.
אין מקום בחוק הירושה ואף לא בדין העברי לדון בשאלת הזכאות לכתובה בפטירה ואין דין כתובה בחיים (בזמן גירושין) כדינה של כתובה לאחר פטירה. סעיף 17 לחוק יחסי ממון בין בני זוג התשל”ג- 1973 (להלן – חוק יחסי ממון) קובע מפורשות שאין לפגוע בזכויות האישה על פי כתובתה. הוראות חוק הירושה וחוק יחסי ממון אינן כפופות לדין תורה אלא לדין האזרחי המפורט בחוקים אלו, וממילא אין לבית המשפט האזרחי סמכות להפחית מן הכתובה.
כך סעיף 104 לחוק הירושה אינו עוסק בכתובה מוגזמת אלא קובע הוראה ספציפית כי לעניין קדימות חובות מן העיזבון יתחשב בית המשפט אך ורק בסכום כתובה סביר, ואולם ככל שיש די בעיזבון יש לפסוק את מלוא סכום הכתובה לאחר תשלום חובות העיזבון המפורטים בסעיף 104 לחוק.
יש סתירות בפסק הדין. מחד קובע בית המשפט כי לא ניתן לעמוד על אומד דעתו של המנוח בעת עריכת הכתובה, ומאידך הוא קובע כי הכתובה מוגזמת מתוך הערכתו שלו.
שגה בית משפט קמא בהסמכו על פסק דין אחד של בית הדין הרבני הגדול המפחית מסכומה של כתובה מוגזמת, כאשר למולו עומדים פסקי דין רבים אשר קובעים שאין להפחית מסכום הכתובה על אף מוגזמותה, ובוודאי שכך הם פני הדברים כאשר מדובר בכתובה מן העזבון ולא בכתובה במהלך הגירושין. יתרה מזו, נושא ‘הכתובה המוגזמת’ עולה בבתי הדין הרבניים רק בעניין גירושין ולא בעניין כתובה מן העיזבון, שכן לא ניתן להוכיח אומד דעתו של החתן אחר פטירתו.
שגה בית משפט קמא בכך שחייב את המערערת לשאת במחצית דמי שימוש לטובת העיזבון, כאשר בדירה התגוררו עמה אף שלושת ילדיו של המנוח, שניים מהם בגירים.
תמצית טענות המשיבה
בניגוד לטענות המערער, הובהר בפסיקה כי יש להחיל על כתובה מן העזבון את הדין העברי. הדין העברי מאפשר ואף עומד על קציבתה של ‘כתובה מוגזמת’, ואין זה משנה אם מועד תשלומה בא בשל גירושין או בשל פטירה. אם אכן צודקת המערערת בטענתה כי אין סמכות לבית המשפט להתערב בסכום הכתובה הנקוב או בעילות הנוגעות לביטול הכתובה מן העזבון, מדוע נדרש בכלל ניהול הליך בתביעת כתובה מן העזבון?
בנדון לא מתקיימות תכליות הכתובה שכן הצדדים ניהלו הליך גירושין ואף הסכימו להתגרש ולא נטען כלל לתשלום כתובה ע”י המערערת במהלכם של אותם הליכים. על פי המשפט העברי לאישה אין חלק ברכוש הצדדים, ועל כן נפסקת כתובתה, ואולם בנדון על שם המערערת רשומה מחצית דירה, ומנגד אין מדובר בעזבון בעל רכוש רב של המנוח.
בניגוד לטענת המערערת, בית המשפט העליון נתן דעתו לכתובה מוגזמת וסבר כי אין מקום לפוסקה במלואה (עמדת כב’ הש’ א. רובינשטיין בעניין בע”מ 9606/11 הנ”ל). יתר על כן, בפסיקה הרבנית קיימת דיעה לפיה כתובה מוגזמת בטלה לחלוטין מחמת “אסמכתה”, ומכיוון ש”אין אדם קונס עצמו בסכום מופרז”. בנדון נקט בית המשפט בגישה הממוצעת והמקלה עם המערערת – לא ביטל את הכתובה, בין בשל היותה מופרזת ובין נוכח הסכמת המערערת להתגרש ללא תנאי, והעריך סכום כתובה סביר, ואין להתערב בסכום זה.
מכיוון שהכתובה היא מסמך דתי יש להחיל בנדון תקנות שניתנו לאורך הדורות בעניינה של הכתובה, כגון תקנת טוליטולא שאינה מאפשרת לאישה לגבות לצרכי כתובתה מתוך העזבון למעלה ממחצית שווי הנכסים, ואין זה משנה מי הם הזוכים האחרים בעיזבון.
דמי השימוש נקצבו באופן ראוי ומתון ואין מקום להתערב בהם.
*****
“אֲנָן סַהָדֵי אֵיךְ הֶחָתָן הַמְּהוּלָּל
אָמַר לַהֲדָא בְּתוּלְתָּא שַׁפִּירְתָּא”
(מתוך נוסחה של כתובה יהודית מסורתית)
מהי כתובה?
הכתובה היא מסמך עליו חותם הבעל קודם לנישואיו, ובו מפורטות התחיבויותיו כלפי אשתו בימי נישואיהם, או לאחר הפסקתם עקב גירושין, או מות הבעל. כיום מכינים את הכתובה לפני החופה כדי שתהא מוכנה להימסר לכלה בין הקידושין ובין אמירת שבע ברכות (הרמב”ם אישות, י’ ז’; שולחן ערוך אבן העזר ס”ו, א’). על מהותה ותכליתה של הכתובה עמדו רבים ונביא רק מדברי המאסף פר’ א. רוזן צבי בספרו דיני המשפחה בישראל – בין קודש לחול (תש”ן) 237 –
“התחייבות הבעל לתשלום עיקר הכתובה לאשה עם סיום קשר הנישואין, עקב גירושין או מחמת מיתה, מבטיחה לאשה הן את יציבותו של מוסד הנישואין והן את עתידה הכלכלי לאחר הגירושין. בתנאי זמן ומקום של עדיפות לנישואין עבור האשה ובמצב של נחיתות כלכלית מצדה משרתת הכתובה את המטרה הכפולה, בהבטיחה הן את קשר הנישואין והן את אפשרות שיקומה של האשה לאחר יציאתה מן ה’חממה’ הכלכלית של הנישואין… הכתובה היא מוסד בעל סממנים מודרניים, המשלב היבטים חברתיים וכלכליים – של הצורך בהגנת מוסד הנישואין ובהגנת האשה ושיקומה – בהיבטים פסיכולוגיים של בני הזוג, ותוך שמירה על איכות החיים של כל אחד מהם…מבחינה כלכלית חוסה האשה תחת כנפי הכתובה, תוך ניתוק התלות הנמשכת בבעל לשעבר, תלות הקיימת בשיטות משפטיות, הדוגלות בפתרון כלכלי של תשלום מזונות לאחר הגירושין. תשלום חד פעמי, במתכונת עיקר הכתובה, מאפשר רמת שיקום גבוהה של האשה ומוסיף לה נופך של עצמאות”
וכגון דא מצאנו אף בפסיקה הישראלית, דוגמת דברי כב’ הש’ ע. ארבל בעניין בע”מ 9692/02 פלונית נ’ פלוני (2007) –
“לכתובה – עיקר ותוספת – שתי תכליות מרכזיות… ראשית, הכתובה נועדה לחזק את יציבותו של מוסד הנישואין. כאשר הגירושין כרוכים בהשלכות ממוניות, בני הזוג שוקלים את צעדיהם ביתר זהירות. מסיבה זו תיקנו חכמים כתובה לאשה “כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה” (תלמוד בבלי כתובות, נ”ד ע”א). טעם נוסף שנזכר במקורות עניינו הבטחת עתידה של האשה לאחר הגיע הנישואין לקיצם, ובפרט במטרה להקל עליה להתחתן מחדש, “כדי שיהיו הכל קופצין עליה לישאנה” (תלמוד ירושלמי כתובות פ”ט ה”ז)”.
הסכומים הנקובים בכתובה
הכתובה נוגעת בארבע התחיבויות כספיות שונות – עיקר כתובה, תוספת כתובה, נדוניה ותוספת נדוניה. הרמב”ם בהלכות אישות פרק י, הלכה ז מוסיף ומבהיר את מהות סכומי הכתובה –
“…וכמה הוא כותב לה, אם הינה בתולה, אין כותבים לה פחות ממאתיים דינרים. ואם בעולה, אין כותבין לה פחות ממאה דינרים. וזה הוא הנקרא עיקר כתובה. ואם רצה להוסיף לה אפילו ככר זהב, מוסיף, ודין התוספת ודין העיקר אחד הוא לרוב הדברים. לפיכך כל מקום שנאמר בו כתובה סתם, הוא העיקר והתוספת כאחד. וחכמים הם שתיקנו כתובה לאשה, כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה” (ה.ש. – צ.ו)
היינו, עיקר הכתובה הנקוב בדיבור “מאתיים זוז”, ומכונה אצל הרמב”ם “מאתיים דינרים”, הוא סכום מינימלי אותה נדרש הבעל לכתוב לאשתו, ומיד נעמוד על ערכו ושוויו. לבד מכך נהוג היה שהחתן מוסיף עוד סכום מסויים על אותו סך מינימלי, סכום הקרוי – תוספת כתובה. כמו כן התחייב החתן להחזיר לכלתו במקרה של גירושין או פטירה את הנדוניה שהכניסה לו – בו הוא רשאי לעשות שימוש במהלך הנישואין תוך שמירת הקרן לאישה, וכן נהוג היה לכתוב לאישה תוספת כספית שעל הבעל להחזיר בתמורה לזכות השימוש בנדוניה – סך המכונה תוספת נדוניה, גם על סך וטיבו זה נעמוד בהמשך הדברים.
עיקר כתובה – מאתיים זוז
נקדים ונאמר כי הובהר בראשונים כי סכום עיקר הכתובה מגלם סכום שנועד לפרנסת האישה למשך שנה. כך כתב הרא”ש (רבי אשר בן יעקב, המאה ה- 13) בפירושו (פאה פרק ח, י):
“מאתים זוז – שיערו חכמים שזהו הוצאת אדם לשנה למזון ולפרנסה.”
והרב ישראל ליפשיץ (גרמניה, המאה ה-19) בפירושו תפארת ישראל (שם) כתב:
“בזמן הש”ס הוה סגי בהכי לפרנס את עצמו בהן ובכך סגי ליה לשנה לכסות ומזונות, ומצאתי כתוב דלהכי תקנו מאתיים זוז לבתולה, שלא תצטרך לצדקה שנה תמימה” (וכן ראו שו”ת הרשב”ש סימן שסא)
ואם כן נראה כי חישוב עיקר הכתובה הוא תלוי זמן ומקום ועיקר תכליתו סך שיש בו די לפרנסת האישה למשך שנה. אם בכל זאת ננסה לעמוד על השווי הכספי של 200 זוז נדרש לעשות המרה בין מטבעות שונים עד להערכת השווי בכסף טהור, לעניין זה יש שתי דיעות מובילות, האחת מעריכה 200 זוז כשווה ערך ל 120 גרם כסף טהור (נכון למועד כתיבת פסק הדין גרם כסף טהור עומד על 2.38 ₪, היינו 200 זוז = 285 ₪) והשניה המעריכה סכום זה בערך הגדול פי 8 כיוון שהיא מתייחס לכסף צורי שערכו גבוה יותר מכסף “רגיל”, ומעמידה אותו על 960 גרם כסף טהור (העולה כיום לסך 2,285 ₪). ברי כי סכומים אלו אינם מספיקים כיום לכלכלת אישה ולו לחודש בודד (לעניין הערכת שווי מאתיים זוז ראו – מאמרו של רבה של בת ים הרב אליהו בר שלום בקישור – שווי מאתיים זוז בימינו | מרכז י.נ.ר ללימודי נישואין ומשפחה (ynrcollege.org) ובתשובת הרב שלמה אישון ממכון כת”ר בקישור – מאתיים זוז – שאלות ותשובות – מכון כת”ר (keter.org.il)).
תוספת כתובה
העובדה שעיקר הכתובה בערכו הכספי הוא נמוך מדי בימינו ואין בו די לכלכלת האישה, עלתה כבר בעבר. אף בימי הביניים, כדוגמה, תמהו יהודים רבים על הסך המועד בו מתחייב חתן לכלתו, כך בשאלה שנשאל הרב יצחק בר ששת (הריב”ש), מחכמי ספרד במאה ה- 14, הוא מבהיר לשואל כי עיקר הכתובה המפורט בתלמוד נכתב לציבור עני הרגיל ב”לחם צר ומים במשורה” ולא לציבור העשיר של העיר מיורקה, משם הופנתה אליו השאלה, הרגיל ב”מרגליות ורוב פנינים”, ציבור זה ראוי שיוסיף תוספת ראויה בעת עריכת הכתובה, ובלשונו –
“והוקשה לך, איך תקנו חז״ל דבר מועט כזה לכתובת אישה, והם אמרו: כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה; והלא אפילו׳ עני שבישראל, כשיהיה לו קטטה עם אשתו, תהא קלה בעיניו להוציאה בדבר מועט כזה! תשובתך: אתה שערת באנשי מיורקה, שעשיריה היו להם בתים מלאים כל טוב, אוצרות כסף וסחורה ומטמוני מסתרים, מרגליות ורוב פנינים, ומערות מלאות דינרי זהב. ואשר אין לו כל אלה, אף אם יהיו לו חפצים ותכשיטים ואלפי זהב, ואומנות נקייה להרויח בה פרנסתו והותר, נקרא עני. אבל תשער בתושבי הארץ הזאת, שאינם מספיקים ללחם צר ומים במשורה, ועל הארץ ישנים, או על שטיח עור, ובכסות יום מתכסים בלילה, ומלבושיהם טלאי על גב טלאי, ורובם הולכים יחפים. ובימי חז״ל כך היו, כמו ששערו במזונות האישה למשרה אשתו על ידי שליש (כתובות סד ע”ב). …וחכמים ז״ל תקנו כתובה לאישה – לכלן בשוה, שלא לבייש את מי שאין לו, ושיערו בעני ואמרו שאם רצה להוסיף אפילו מאה מנה, יוסיף; והעני, אם ירצה לגרש את אשתו, את כל אשר לו צריך ליתן. עכ״ל”
המורם מדברי הריב״ש שסכום מאתיים זוז הוא סכום מועט ביחס לאנשי עירו של השואל – העשירים, אולם בימי חז״ל שהיו עניים היה זה סכום גבוה, אבל בכל אופן זה אינו סכום מופרז אלא סכום גבוה ביחס לעניים שבאותו הדור.
27. והנה גם בעידן המודרני, קודם לקום המדינה, בשנת 1944, נאספו חברי מועצת הרבנות הראשית בנשיאות הרב י. הרצוג והרב בן ציון עוזיאל ז”ל ודנו בהעלאה קבועה של הסכום שנקבע כעיקר הכתובה (ששוויו עמד אז על כ – 10 ל”י), היינו קביעת סכום לתוספת כתובה, וזאת מתוך הבנה כי מדובר בסכום זניח שאינו ראוי לאישה, וקבעו:
“בשים לב אל רמת החיים בישוב בזמננו ואל היסודות הכלכליים, נוכחנו שהסכום הקבוע ונהוג של מאתיים זוז (בערך עשר ל”י) לבתולה ושל מאה זוז (בערך חמש ל”י) לאלמנה וגרושה מן הנישואין ולבעולה איננו הולם את המצב ההווי, ואין בו בכדי לקיים את כוונת חז”ל בתקנתם שלא תהא קלה בעיניו להוציאה…ובהיות שהרשות נתונה להוסיף על הכתובה החלטנו לתקן להוסיף בכל כתובה לא פחות מחמישים ל”י לבתולה ולא פחות מעשרים וחמש ל”י (=צ”ל לאלמנה) באופן שמהיום והלאה יכתבו בכתובת בתולה: מוהר בתולייכי כסף זוזי מאתן דחזי ליכי ותוספתא חמישים ל”י […] ובכל בי”ד שבארץ ישראל יגבו סכום זה כדין לבתולה” […]”(ראו ספרו של הרב הרצוג “תחוקה לישראל על פי התורה” (הוצאת מוסד הרב קוק כרך ג עמוד 118–121)).
תקנה זו נחתמה ע”י הרבנים הראשיים הנ”ל ביום כ”א טבת תש”ד ונכנסה לתוקף בר”ח אדר תש”ד, בדיוק לפני שמונים שנה, אחר שאושרו במועצת הרבנות הראשית לארץ ישראל והסכימו עליהם רבני הקהילות בארץ. הרב עוזיאל נימק התקנה בספרו שו”ת משפטי עוזיאל (סימן עד – במהדורה החדשה ירושלים תשס”ה) וכתב:
“ועל יסוד זה גם אנו תלמידיהם ושלוחים דרבנן קדמאי נדרשנו לאשר שאלונו ומצאנו כי סכום הכתובה של עשר לא”י לבתולה וחמש לא”י לאלמנה שהותקן בארצנו, מאז נכנסה ארץ ישראל תחת שלטונה של ממשלת אנגליה, לפי שאז היה זה סכום הגון ובעל ערך, לפי המצב הכלכלי ורמת החיים בארץ. אבל עתה שנשתנו דברים אלה תכלית שינוי, וסכום זה נעשה פעוט ואינו יכול למלא תעודת הכתובה שיהיה קשה בעיניו לגרשה…לכן מצאנו ראינו לטוב ונחוץ להגדיל סכום הכתובה לחמישים לא”י לבתולה, ועשרים וחמש לאי לאלמנה או גרושה” (הדגשה שלי-צ.ו).
בקהילות רבות הונהג, וכך המנהג עד היום בכתובות המכונות “כתובות על פי נוסח נחלת שבעה” להוסיף תוספת המכונה 200 זקוקים כסף” – מאה זקוקים כנגד הנדוניא שהכניסה לו ומאה זקוקים כתוספת שמוסיף לה (תוספת נדוניה).
במאמרו של הרב נחום גורטלר, אב”ד רחובות (שורת הדין ד, עמוד קי) הוא ציין כי אכן הנוהג להוסיף 200 זקוקים כסף, הוא מפני שמאתיים זוזים ימיהם היה סכום קטן שלא היה בו כדי לגרום שלא תהיה קלה בעיניו לגרשה. וכן הוסיף –
“בתחילת תקנת כתיבת הזקוקים היה ערכם רב. אולם, מאחר והזקוקים לא היו מטבעות אלא חתיכות כסף לשימוש הצורפים, הצמידו את ערך הזקוקים למטבעות, כדי שיהיה קל לגבות הכתובה במטבע עובר לסוחר. הצמדה זו גרמה שערך המאתים זקוקים ירד במשך הזמן עם זיוף המטבעות וירידת ערכם”. (שם עמ’ קכ”ה)
ומהו ערך הזקוקים כיום ? כפי שהערנו למעלה קיימות שתי גישות, הגישה המחמירה (שיטת החזון אי”ש) גורסת כי זקוק שווה ל 288 גרם כסף. וממילא 200 זקוקים שווים ל 57,600 גרם כסף, השווים בערכים של היום לפי 2.38 ₪ לגרם כסף, כ – 140,000 ₪). ולפי הגישה המקילה (שיטת רבי שמואל בן דוד הלוי, המאה ה-17, פולין, בעל ספר נחלת שבעה הכולל את מרבית נוסחי השטרות הנהוגים בעם ישראל בצירוף הלכות העוסקות בכתיבת שטרות ובדיניהם) מדובר בשווי של 2,784 גרם כסף השווים בערכים של היום כ 6,600 ₪ (אכן פערים משמעותיים בין הגישות).
אלא שבאה הצרה, כיום אנו מתמודדים עם תופעה הפוכה של תוספת כתובה בסכומים גדולים מאוד ובלתי מתקבלים על הדעת, במיוחד כאשר החותם הוא חתן צעיר שטרם עלה בידו להשתכר ולו את השקל הראשון בחייו וכבר הוא מבטיח לכלתו בצד גן של שושנים גם גן של זהובים. עמד על הדברים כב’ הש’ א. רובינשטיין בעניין בעמ 9606/11 – עזבון המנוח פלוני נ’ פלוני, (2013) –
“…נציין כבר כאן, כי לא מעטים כותבים, בתוך השמחה הגדולה של הנישואין, סכומי התחייבות גדולים בכתובה, בהניחם כי לא תגיע עת מימוש, או מתוך יחס מקל לתוקף ההתחייבות; אך לא אחת אין החיים על מי מנוחות, ולפתע צץ ומתגבה חיוב הכתובה. אכן, יש להניח כי במרבית המקרים מוסדר הנושא במשא-ומתן לפרידה; אך אין הדבר מוכרח, ודנים אנו במקרים שבהם לא הגיעו להסכמה. יש איפוא להטעים את רצינותו של מוסד הכתובה כחיוב כספי; הדיין הרב יצחק זר, במאמרו “גובה סכום הכתובה בימינו”, קובץ כנס הדיינים תשע”ב (תשע”ג), 193, מציין “מחלוקת גדולה” בין הדיינים באשר ליחס לכתובות מוגזמות: “יש המחייבים את כל הסכום, יש פוטרים בלא כלום, ויש שמפשרים בעניין כמו שיתבאר””
וכאן אנו הולכים וקרבים לסוגיות להן אנו נדרשים – מה דינה של ‘כתובה מופרזת? מה יחשב כסכום מופרז בכתובה? האם דין ‘כתובה מופרזת’ בעת גירושין זהה לדין ‘כתובה מופרזת’ מן העיזבון? האם מחוייב בית המשפט לענייני משפחה להיזקק לדין הדתי בדונו בעניין כתובה מן העיזבון או שעליו לפסוק בעניינה על-פי הדין האזרחי במנותק ממה שאנו מכנים – המשפט העברי?
נבהיר תחילה מה היא כתובה מן העיזבון?
כתובה מן העיזבון
הן הדין הדתי-העברי והן הדין האזרחי מאפשרים לאישה לגבות את כתובתה מתוך עיזבון בעלה המנוח. לעניין זה אין זה משנה טיב יחסי בני הזוג עובר לפטירת המנוח, בדיוק כפי שאין זכות הירושה משתנה על פי טיב יחסיהם של בני הזוג עובר לפטירה. גם אם יחסי בני הזוג היה גרועים ולא סוגים בשושנים עובר לפטירת המנוח, תזכה בת הזוג בכתובה מן העזבון ככל שלא קיימת עילה בדין הדתי השוללת ממנה זכותה זו. יתר על כן, לא מצאנו בפסיקת פוסקי ההלכה יחס שונה בין כתובה מן הגירושין לכתובה מן העיזבון, ופשוט הדבר, שכן כתובה היא כתובה, בין אם היא נגבית בחייו של הבעל ובין אם במותו. הסיבה לכך שאין למצוא דיונים רבים בבית הדין הרבני בכתובה מן העזבון נעוצה בכך שלרוב מוריש בן הזוג למשנהו דבר מה, בין מכוח ירושה ובין מכוח צוואה, וככל שדבה הר בניהם הדברים באים לידי פתרון בין בפשרה ובדין בדין עוד בחייהם, לא כן במקרים הנדירים בהם נדרשים בתי המשפט ובתי הדין לדון בכתובה מן העזבון ואכן מקרים אלו “היו לאחדים בידינו”.ב”כ המערערת אמנם האריך לטעון בעניין זה בסיכומיו וגרס שאין תכלית ‘כתובה בחיים’ כתכלית ‘כתובה מן העיזבון’, ואולם אין כל תמיכה ואישוש לטענתו זו בדברי הפוסקים. ההתחייבות בכתובה אינה תלויה בגורם המשפעל אותה – גירושין או מוות – בשני המקרים הדין הנוגע לביצועה יהא אותו דין.
הדין האזרחי, חוק הירושה, מתייחס, כאמור, באופן מפורש לעניינה של הכתובה מן העזבון. כך, כדוגמה, סעיף 11 (ג) לחוק הירושה קובע –
“(ג) המגיע לבן-זוג על פי עילה הנובעת מקשר האישות, ובכלל זה מה שאשה מקבלת על פי כתובה, ינוכה מחלקו בעזבון; הוראה זו לא תחול על מה שמגיע לבן-זוג לפי HYPERLINK “https://www.takdin.co.il/Document/IndexLaw?id=806” t “_blank” חוק יחסי-ממון בין בני-זוג, התשל”ג-1973, או לפי הסכם-ממון כמשמעותו באותו חוק, ואינה באה לפגוע בזכותו של בן-זוג לקבל מן העזבון מה שהמוריש קיבל לרגל הנישואין על מנת להחזירו כשיפקעו” (הדגשה שלי – צ.ו)
הוראת חוק זו מבקשת למנוע את מה שאנו נוהגים לכנות כ”כפל זכיות” של האישה. לסברת המחוקק, אין מקום כי האלמנה תזכה הן לחלק נכבד מעיזבון בעלה המנוח, על פי חלקה של בת הזוג בחוק הירושה ובחוק יחסי ממון, ובנוסף לכך במלוא כתובתה, שאז ימצא כי לא נותר ליורשים האחרים דבר או כי חלקם נגרע באופן מהותי. ניתן לומר כי המחוקק הישראלי הלך בקביעתו זו בדרכן של תקנות שונות שתוקנו לאורך הדורות בפסיקה היהודית על מנת לאזן בין אינטרס האישה לאינטרס היורשים האחרים – יהיו אשר יהיו. כך, כדוגמה, תקנות טוליטולא (שמה המוקדם של העיר טולדו בספרד) ומולינא (מולינה דה סגורה, אף היא עיר בדרום מזרח ספרד). בטליטולא, כדוגמה, הותקנו תקנות שונות הנוגעות לעיזבונו של אדם ובכללן תקנה הקובעת כי אישה יכולה לגבות בגין כתובתה מתוך עיזבון בעלה לכל יותר מחצית מרכוש העיזבון, ובלשונו של הטור (ר’ יעקב בן אשר, המאות 13-14) אה”ע סי’ קי”ח-
“תקנות הנישואין של קהל טוליטולה (ומולינה) ותשובות שהשיב עליה א”א (=אדוני אבי)… שכתוב בתקנה שתוציא נדוניא שהביאה לבעלה ושאר כל הנכסים תיטול האלמנה חציה ויורשי המת חצי האחר…” (ה.ש. – צ.ו)
ודוק, התקנות הותקנו כחלק מעולם הלכתי בו האישה אינה יורשת את בעלה (בבא בתרא ח, א; רמב”ם נחלות א, ח; שו”ע אבהע”ז צ, א), מה שאין כן בימינו אנו, ומכאן תקנתו המודרנית של המחוקק הישראלי בסעיף 11 (ג) לחוק הירושה, שיש לקזז מחלקה של האישה בעיזבון את מה שהאישה מקבלת מן הכתובה (לעניין תקנות טוליטולא ראו בהרחבה מאמרי – תקנות טוליטולא בדין הישראלי, גליונות פרשת השבוע באתר משרד המשפטים, פרשת נצבים, תשע”א, גיליון מס’ 395).
דין הכתובה ע”פ חוק הירושה הוא כחוב שחב העיזבון כלפי האלמנה ויש לפרוע אותו לאלמנה לפני חלוקת העיזבון (ראו סעיף 104 (א)(3)(4) לחוק הירושה). ואולם, זאת מתוך הגבלה מפורשת של המחוקק – “במידה וסכום הכתובה אינו עולה על סכום סביר”, כאשר נראה לכאורה מלשון החוק שלאחר פרעון החלק הסביר כחוב העיזבון, אם וככל שיוותר בעיזבון רכוש תוכל האלמנה לגבות את יתרת כתובתה (וראו לעניין זה – ע”א 293/72 פילוסוף נ’ תעוז, (1973) ודוק, אין משמעות הדבר כי ככלל כל סכום הנקוב בכתובה על אף חוסר סבירותו ישולם לאישה, ובכך נרחיב בהמשך הדברים). מכל מקום, מכיוון שסעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי”ג-1953 (להלן – חוק השיפוט) מעניק לבתי-הדין הרבניים סמכות ייחודית לדון ב”עניני נישואין וגירושין” של יהודים בישראל, וענייני ירושה אינם באים עם נושאים אלו נפסק כי הסמכות לדון בתובענה לכתובה מן העיזבון, ככל שלא באה הסכמת היורשים להתדיין בבית הדין הרבני, היא לבית המשפט לענייני משפחה (וראו, כדוגמה – בג”ץ 2621/00 לוי נ. בית הדין הרבני הגדול (2000)). ממילא אנו באים לשאלה על פי איזה דין ידון בית המשפט לענייני משפחה בבוחנו תביעה לכתובה מן העזבון – הדין הדתי או הדין האזרחי?
הדין הדתי או הדין האזרחי
מהו הדין אשר לו ידרש השופט בערכאה האזרחית הדנה בכתובה מן העזבון – האם הדין העברי-הדתי או הדין האזרחי? ובכן, לסברתי התשובה לכך פשוטה ולא יכול להיות לה חולק. הכתובה היא מסמך דתי ולפיכך היא תפורש ועניינה ידון בהכרח על פי היבטיו הדתיים וההלכות הדתיות העומדות בצידו. אינך יכול להתייחס ולקיים מסמך דתי שלא על פי אמות המידה הדתיות העומדות בבסיס הורתו וקיומו. אומנם בית המשפט האזרחי רשאי לפרש את הדין הדתי כהבנתו, וממילא אין הכרח כי פרשנות זו תהא שווה לפרשנות המקובלת בבית הדין הרבני, אך ברי כי לא ניתן לנתק את הכתובה משורשיה הדתיים יהודיים ומשורש מחצבתה. למעשה הדברים ברורים אף מתוך לשון המחוקק עצמו, כך לשונו של סע’ 148 לחוק הירושה –
“חוק זה אינו בא לפגוע ביחסי-ממון בין איש לאשתו או בזכויות הנובעות מקשר האישות; אולם על זכויות ירושה ועל זכויות למזונות מן העזבון לא יחול אלא חוק זה.”
לשונו של החוק ברורה ביותר – דווקא על ענייני ירושה ועניין מזונות מן העזבון לא יחול הדין הדתי שכן ביחס אליהם ביקש המחוקק להתנתק מכבליו של הדין האישי הדתי, מה שאין כן לעניין כתובה מן העיזבון לגביה ברור כי לא ניתן להתעלם מן הדין הדתי העומד בבסיסה. עמד על הדברים המלומד פר’ שמואל שילה ז”ל בספרו פירוש לחוק הירושה, תשכ”ה-1965 (כרך א, 1995) עמ’ 139-140 –
“על בית המשפט הדן בעזבון לכבד את קביעת הדין הדתי. ואם ישאל השואל, הלא כשהמחוקק רצה לקבוע קביעה מעין זו, הוא עשה זאת במפורש, כגון בסע’ 57 (ב) לחוק, הדן במזונות מן העזבון, כשקבע “בן זוג שערב מות המוריש נשללה ממנו זכותו לקבל מזונות ממנו, אינו זכאי למזונות מעזבונו, ואין קביעה דומה בנוגע לכתובה בחוק? יש לענות שחוק הירושה דן בשני נושאין בלבד, שיוכרעו על פי הדין הכללי- החילוני, ירושה ומזונות מן העזבון. אין זה מתפקידו של חוק הירושה להתייחס לפרטי הדין הדתי – הלוא הם כתובים בספרי הש”ס והפוסקים … זכויות ואיבוד זכויות האלמנה על פי הדין הדתי המעוגנות בכתובה ובדינים המתייחסים לזכויות על פי הכתובה, חוץ מעניין מזונות מן העזבון, אינן רלבנטיות בחוק ירושה חילוני ולכן אין מקום לפרט”
ואף יותר מכך, פּוּק חָזִי מַאי עַמָא דָבַר– בחינת פסיקת בתי המשפט בנוגע לכתובה מן העזבון מלמד אחת – בתי המשפט לעולם בחנו את הדין הדתי קודם שקבעו גורלה ואומדנא של הכתובה (וראו כדוגמה – ת”ע (ת”א) 951/75 קיפר נ’ רבשטיין, מנהל עיזבון, (1978); בג”ץ 2621/00 לוי נ. ביד”ר הגדול (2000)) ואף כב’ הש’ ארבל בעניין פלונית כתבה הדברים בהדיא תוך שהיא מביאה מבואות ואיזכורים רבים נוספים מהפסיקה הישראלית –
“…באשר לדין החל על כתובת האשה, נראה, כפי שציין בית המשפט המחוזי, כי יש להחיל את המשפט העברי כיוון שהכתובה הינה כאמור מוסד מהמשפט העברי. גישה זו עולה מפסיקת בית משפט זה בה נזכרה הכתובה (ע”א 155/83 ברמן נ. ברמן, פד”י ל”ח (2) 231; ע”א 761/88 פרידמן נ. פרידמן פ”ד מ”ג (4) 505; ע”א 4909/92 דורות נ. דורות…כך גם הגיונם של דברים, מטעמים שונים… בהקשר זה ראוי להזכיר, שבתי המשפט האזרחיים מחילים את הדין העברי על חלק מחיובי הכתובה מדי יום ביומו ובהתאם לסעיף 2 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי”ט-1959. כפי שציינתי לעיל, חיוב המזונות על פי הדין העברי מקורו בכתובה. הכתובה עצמה מפנה לדין העברי, מנוסחת בשפת התלמוד, גדושה במונחים מהמשפט העברי ונמסרת לאשה במסגרת עריכת החופה על פי הדין העברי. במצב זה תחולתו של הדין העברי על הכתובה השתרש והתקבל מימים ימימה וככלל מקובלת על הצדדים הבאים בברית הנשואין בטקס דתי. אכן, שתי הערכאות הקודמות, כמו גם הצדדים עצמם, ניתחו את הסוגיה שבפנינו על פי מקורות ההלכה היהודית. בדרך זו אלך אף אני” (הדגשה שלי – צ.ו)
אחר שקבענו כי על עניינה של כתובה מן העזבון יחול הדין העברי, או למצער, דין זה כפי שהוא מתפרש על ידי הערכאה האזרחית, נבוא ונבחן את דינה של כתובה מוגזמת או מופרזת בדין העברי.
כתובה מוגזמת
מהי כתובה מוגזמת? מתי נדע וכיצד נבחן כי אכן בכתובה מוגזמת עסקינן? עיון בפסיקת בתי הדין הרבניים מלמד כי הדרך לבחון את מוגזמתה של הכתובה היא בחינת מצבו הכלכלי המשוער של החתן בעת הנישואין, כך אם היה בחור צעיר בראשית דרכו התעסוקתית הרי שכתובה של מאות אלפי ₪ שכלל אינם מצויים בידו בשעת חתימת הכתובה, תחשב הכתובה כמוגזמת. הדברים אומנם אינם מוחלטים ותלויים באומדנו של בית הדין אך זהו בדיוק עניינה של האומדנא שנדרש לכתובה, כפי שנפסק על ידי פוסקים רבים שמעט מזער מפסיקתם נביא להלן.
כאמור שלוש גישות מצאנו בבית הדין הרבני ביחס לכתובה מוגזמת – הגישה השמרנית המורה על חיוב סכום הכתובה על אף היותו מופרז, הגישה האמצעית הסבורה כי מעת שנמצא כי הכתובה מוגזמת רשאי הדיין לקוצבה ולאומדא באופן סביר על פי הערכת דעתו של הדיין את דעת הבעל או ליתר דיוק הערכתו באשר לאומד דעתו של חתן סביר במצבו הכלכלי של החתן הנדון, ודיעה שלישית ולפיה מעת שנמצא פגם בגמירות דעתו של החתן, הרי שחיוב תוספת הכתובה בטל כולו.
להלן נעמוד בקיצור מילין על עיקר סברת הגישות החולקות.
הדעה השמרנית גורסת, כי הכתובה מחייבת ככל שטר, אף שנקוב בה סכום גבוה ולבעל אין יכולת כלכלית ולא הייתה לו אף בשעת ההתחייבות, ולמעשה אין דבר שכזה הפרזה בכתובה שהרי אין מחיר לאהבה, וכדברי החכם באדם אשר 1000 נשים לו – “אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה, בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ” (שיר השירים ח ז), וכדברי ר’ יצחק בר ששת (שו”ת הריב”ש סי’ קכ”ז) – “… ואפילו בכל ממון שבעולם, דאין דמים לאישה”.
גישה זו נשענת, בין השאר, על האמור במשנה במסכת נדרים דף סה ע”א בו חייב רבי עקיבא חתן נלהב שכתב לאשתו כפל כתובה, במלוא סכום התחייבותו (400 דינר במקום 200 המהווים, כאמור, עיקר כתובה) וזאת למרות קושי אובייקטיבי בתשלום מצד החתן:
״מעשה באחד […] והיתה כתובתה ארבע מאות דינרים, ובא לפני רבי עקיבא, וחייבו ליתן לה כתובתה. אמר לו: רבי, שמונה מאות דינרין הניח אבא, נטל אחי ארבע מאות ואני ארבע מאות, לא דיה שתיטול היא מאתים ואני מאתים? אמר לו רבי עקיבא אפילו אתה מוכר שיער ראשך, אתה נותן לה כתובתה.״
הרי לנו שאותו בעל חויב בתשלום מלוא סכום הכתובה, למרות שזהו כל רכושו, ולא עלה על דעת רבי עקיבא לקבוע אומדנא שעל דעת כן לא התחייב שיאלץ להעביר את כל רכושו, או אף את “שיער ראשו” (כמובן ביטוי מוגזם לצורך הדגשת העקרון), כתשלום עבור הכתובה (ובל נשכח זה אותו רבי עקיבא שהבטיח לאשתו בעוניו כי יקנה לה “ירושלים של זהב” – תכשיט זהב יוקרתי שנשים אותה תקופה נשאו עיניהן אליו). וכך גם במסכת כתובות נד ע”ב נשנה:
“אף על פי שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה, אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף.” (הדגשה שלי – צ.ו)
וכבר בתוספות על כתובות נד ע”ב ד”ה “אף על פי” התיחסו לנוהג לכתוב כתובות מוגזמות וכתבו שיש לקיימן למרות שאין לו את סכום הכתובה כעת ולמרות קיומו של הכלל “אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם” שכן הוא למעשה משעבד עצמו לאותה התחייבות כבר עתה :
“תימה דעכשיו נהגו שכותב חתן לכלה מאה ליטרין אף על פי שאין לו שוה פרוטה, דבשלמא כשיש לו הוא משעבד נכסיו לזה החוב והואיל ונתחייב אפילו נאבדו אלו הנכסים וקנה אחרים הם משתעבדים אף על פי שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם … ושאל ר”י לרבי אליהו והשיב לו דמצינו כענין זה בפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא דף צד ע”א) דתניא מתנה שומר חנם להיות כשואל ופריך במאי בדברים ומשני בשקנו מידו משמע בכל ענין אף על פי שאין מקנה לו שום נכסים אלא שמשעבד גופו לזה החוב מעתה ולכשיהיו לו נכסים חל שעבודו מעתה.” (ועוד ראו לעניין זה בספר שיטה מקובצת (על המשנה שם), וכן עיינו מאמרו של הרב דוד לבנון אב”ד בית הדין באשקלון (שורת הדין ח עמודים ער–רצג)
כאמור, אל מול גישה שמרנית דווקנית זו נמצאת גישה דווקנית הפוכה הגורסת כי תוספת כתובה מופרזת ומוגזמת כמוה “כחספא בעמא”, ואין היא אלא כנייר לצור על פי צלוחית. על פי גישה זו כתובה מוגזמת מלמדת על חוסר גמירות דעת של החותם, עניין המכונה בספרות התלמודית – “אסמכתא”, ובו נרחיב להלן.
לגישתם של אלו בהעדר גמירות דעת ההתחייבות בטֵלה כולה ואין המתחייב חייב דבר. גישה זו אוחזת כדוגמה בדברי הרא”ש (בבא מציעא פרק ט סימן ז) כי “אסמכתא בטילה כולה”. וראוי שנביא לעניין זה מדבריו של הרב שאול אבן דנאן ששימש כרב הראשי של מרוקו בשנות החמישים והשישים של המאה שעברה (בשנת 1968 קיבל תואר יקיר ירושלים), בהבהירו את הנזקים העולים מכתיבת כתובות מופרזות, דבר ההופך את תכליתה של הכתובה לחוכא ואיטלולא, שכן האביון שהבטיח לאשתו מיליונים יודע כי לעולם לא יקיים התחייבותו זו :
“אחת שאלתי ממעלתכם כת׳׳ר לשים עין השגחתם ולהציץ בעד המספחת אשר פשתה בארצותינו ומחץ מכתה תרפאו, של הכתובות הגבוהות אשר הנהיגו בימים הרעים האלה אשר לא ראו אבותינו ואבות אבותינו ורבותינו הראשונים נ״ע (= נוחם עדן) אשר שמענו ונדעם, כי מימיהם נתנו גבול וקצבה אם מעט ואם הרבה הצד השווה שבהם נתנו שיעור וקצבה לתוספת.
…והגביהו התוספת על הנדוניא מאה לעשרה ואחרים הלכו בעקבותיהם וכתבו על החתן אלף לעשרה, ואחרים כתבו על אחת אלף, ודור אחר דור הולכים ומוסיפים עד שהגיעו לשער הגדול של מליונים או לפחות מאת אלף עד שנעשה המנהג הזה לשחוק וללעג בעיני בני אדם, כי היאומן כי יסופר כי העני שאין לו פת בסלו יוכל לפרוע מן הסך הגבוה ההוא אפילו שמץ מינהו זהו שקר מוחלט…ובתוספת של הזמן הרע הזה נעשה ממנו כמה היזקים, האחת כשהבעל ריקם ריקם לגזירה שוה לא חש לסך הגדול הכתוב בכתובה ובין הוא ובין אשתו אין דעתם סומכת לפרוע הכתובה, וכשהיא רואה שאין לו במה לפרוע אין שואלת ממנו רק הגט ויוצאת חינם אין כסף. וההיזק השני שאם הבעל יש לו כדי כתובתה וכל שכן פחות מכתובתה ואשתו עקרה ולא ילדה ומוכרח הוא לישא בת בנים, או שיש לה חולי המונע לידה או תשמיש וצריך הוא לגרש הייטב בעיני ה׳ לתת כל הנמצא אצלו וישאר משולל וערום ויצא נקי מנכסיו?…”
פסיקה על פי הגישה המבטלת לחלוטין את תוספת הכתובה כאשר לא הייתה גמירות דעת מצד הבעל בעת חתימת הכתובה, ניתן למצוא, כדוגמה, בפסק דינו של הדיין ציון לוז בתיק 139871/4 מיום 30.6.11.
נבוא, אפוא, לגישת הביניים המבקשת לְמַתֵּן את הכתובה המוגזמת ולקבוע סכום סביר תחת הסכום הנקוב בה על פי שיקול דעתו של בית הדין. נאמר כבר עתה כי לסברתנו ראוי כי בתי המשפט יאמצו גישה מפשרת זו המאזנת בין האינטרסים של הבעל או יורשיו לבין אינטרס האישה. גישה זו ראויה הן משום כך שלסברתנו היא הגישה המובילה כיום בפסיקת בתי הדין הרבניים, והן בהיותה גישה התואמת את ערכי המשפט הישראלים המבקשים לאחד בין הגישה ה”יהודית”לגישה ה”דמוקרטית” וזאת בהינתן שהשתנו העתים, וכעת אף לאישה יש את חלקה שלה ברכוש (כבנדון בו רשומה על שם המערערת מחצית הדירה), ואין האישה נחשבת, ככלל, כנזקקת אל מול בעלה, אלא שווה אליו במעמדו, גם זה הכלכלי (ברי כי העניין תלוי נסיבות ואולם על מדברים על דרך הכלל – כאשר מנהג המדינה שנשים יוצאות לעבודה ושוות מעמד לבעל; לעניין הגישה המשלבת יהודית ודמוקרטית ראו – דבריו הידועים של כב’ הש’ אלון בעניין ע”א 506/88 שפר נ. מד”י (1994), המבקש להחיל את הדין היהודי בכל מצב של לאקונה תוך ישומו בדרך המתיישבת עם הערכים הדמוקרטיים, “יהודית ודמוקרטית והיו כאחדים בידך”; וכן ראו דברי כב’ מ”מ הנשיאה הש’ ע. פוגלמן בעניין בע”מ 919/15 פלוני נ’ פלונית (2017) ודברי כב’ הש’ ד. ברק ארז בענין בע”מ 9606/11 הנ”ל)).
ומה הבסיס ההלכתי של אלו המבקשים להתערב בכתובה ובסכום התוספת הנקובה בה ?
ובכן הבסיס הראשון הוא קיומה של “אסמכתא” והכלל לפיו “אסמכתא לא קני” (סנהדרין כד ע”ב). אסמכתא הוא ביטוי הלכתי-תלמודי למתן התחייבות או הסכמה ללא גמירות דעת. נציין כי האוחזים בגישה זו סבורים כי לא ניתן להביא ראיה מהסיפור הנזכר לעיל באותו חתן שהתחייב על ידי רבי עקיבא בכפל עיקר הכתובה, כדי לשלול התערבות בסכום הכתובה, שכן להבנתם המעשה הנזכר אינו עוסק כלל בכתובה מופרזת אלא בעיקר כתובה שהוכפל ואין הדבר מגיע לסכום מופרז ובלתי הגיוני, לכן נדרש הבעל לשלם את כולו (וראו לעניין זה בשו”ת הריב”ש סי’ קנג הנ”ל), וכך הובהר אף בשיטה המקובצת על כתובות נ”ד ע”ב כי דברי הגמרא לפיה ניתן להוסיף בכתובה אף 100 מאה מנה הכוונה דווקא למי שיש לו את היכולת הכספית לעשות כן, וזו לשונו:
“אפילו מאה מנה וכו’. מדהאריך ותני אפילו מאה מנה ולא קצר ותני אם רוצה להוסיף יוסיף דמה לי חד מנה או מאה מנה, דכיון דלא עבדו רבנן קיצותא הכל שוה, שמעינן דאפילו אין לו מאה מנה יכול להתחייב. … ומכל מקום יש לדחוק לישנא דמתניתין ולמימר דלא איירי מתניתין אלא דוקא ביש לו (=שלא דיברה המשנה אלא במי שיש לו את היכולת להתחייב בסך זה)…” (הדגשה שי – צ.ו)
מכל מקום, לסברת האוחזים בגישת הבינים, התחייבות מוגזמת היא בהכרח התחייבות חסרת גמירות דעת. לפיכך אם חתן כותב בכתובה סכום מופרז זוהי הבטחת גוזמא ובגדר אסמכתא דלא קניא. והדברים נאמרו במפורש בדברי רש”י על הגמרא בבא מציעא קד ע”ב:
“רבי יוסי אומר מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה, גובה מלוה, מקום שנהגו לכפול גובה מחצה”.
וכתב רש״י שם-
“מקום שנהגו לכפול תשלום את שמכנסת לו כפליים בדמיו בשביל כבוד ולכתוב כפליים בכתובתה וכשהיא יוצאת אינה נפרעת אלא החצי ” (וכן ראו – הרמב״ם פרק כג מהלכות אישות הלכה יא; שולחן ערוך אבן העזר סימן סו סעיף יא)
מדברים אלו עולה כי אף על פי שכתב בכתובה סכום גבוה אינו משלם אלא החצי, משום שלא כתב לה אלא לשם כבוד כדי להרבות בפני הציבור.
ולכאורה ניתן לשאול הרי בנוסח הכתובה כתוב “וגם התחייב החתן דנן בקניין דלא כאסמכתא בעלמא ודלא כטופסא דשטרי” ואם כן לכאורה לשון זה מועיל להוציא את השטר מידי אסמכתא ? ואולם השולחן ערוך בחושן משפט (סימן רז סעיף יח) כתב וזו לשונו:
“שטר שכתוב בו […] וכתוב בסוף השטר דלא כאסמכתא ודלא […] אין זה מוציאו מידי אסמכתא, ולא קנה.”(והרמ”א במקום הסכים עמו – כך שזהו הדין לספרדים ולאשכנזים כאחד)
וכן כתב מפורשות הרב דוד הלוי (פולין, המאה ה – 17) בפרושו הט״ז (שם סעיף יח) וזו לשונו:
“זהו דווקא כשכתב כן ששטר זה נעשה בעניין שאין בו אסמכתא משא״כ נוסח שטרי כתובות דאינו כן, ודאי דלא מועיל להוציא את חיסרון אסמכתא.”
העולה מדברינו עד כה, כי חתן המתחייב בכתובה בסכום מופרז הווי אסמכתא ואינו חייב במלוא הסכום הרשום בכתובה. אך מהו הסכום בו ראוי לחייבו בכל זאת ? ובכן לכך רמזנו לעיל באומרנו שיש להעריך ולאמוד את דעתו של החתן בעת הנישואין. ולהלן נרחיב הדברים.
הערכת סכום כתובה ראוי
40. ההנחה היא כי חתן מעוניין לתת כלתו דבר מה מעבר לעיקר הכתובה. אך כיצד נדע כמה מבקש חתן לכבד את כלתו הצעירה ביום כלולותיה?
פוסקים רבים סברו כי לעניין כתובה מוגזמת יש לחייב את הבעל על פי מעמדו הכלכלי הנחזה. כך מצאנו, כדוגמה, בתשובת הגאונים שהובאה בבית יוסף (אבן העזר סימן סו), אם נאבדו כל כתובות הנשים בעיר צריך להעריך את ערך תוספת הכתובה לפי מעמדו הכלכלי של הבעל:
“עיר שכבשוה גוים ואבדו כתובותיהן וכו׳ כך היא תקנת הדבר, ויחוקו חוק לפי מנהג מדינתם העשיר לפי עשרו והעני לפי עניו והבינוני לפי מה שהם.” (ובדומה ראו – הרמ”א אבה”ע סימן סו סעיף ג).
לפיכך הובהר בפסיקת דיינים רבים בבית הדין הרבני כי חתן אשר התחייב בכתובה בסכום מופרז הווי אסמכתא ולא קניא ויש לבי״ד לחייבו לפי מצבו ומעמדו הכלכלי בזמן הנישואין בסכום ראוי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ומאידך, בסכום שיש בו כדי לעמוד בו בהתחייבות לכתובה. ואכן לעיתים כאשר עסקינן בחתן עשיר במיוחד הותיר בית הדין על כנה אפילו כתובה של מיליון ₪. כך נפסק בפסק דין של בית הדין הגדול בתיק 842107/1 בעניין כתובה שהייתה נקובה בסך מיליון ש”ח, בית הדין האזורי פטר את הבעל מתשלום תוספת הכתובה בטענת אסמכתא, וחייבו אותו במאתיים אלף ש”ח כפיצוי על הכתובה ועל כך ערערו שני הצדדים. הרב שאנן קיבל את עמדת המערערים וקבע –
“[…] אין במקרה שלפנינו כל פסול משום “אסמכתא”, זאת מכיוון, שהיה ברשותו של הבעל בעת ההתחייבות סכום הגדול מסכום הכתובה, והצפי היה שהוא יוכל לעמוד בהתחייבות מעין זו שקיבל עליו. כמו כן הסכום שנכתב לא נבע ממנהג שנהגו במקום נישואיו, ועל כן על הבעל לעמוד בהתחייבותו בכתובה בשווי מיליון ₪.” (הדגשה שלי – צ.ו )
אלא שבאותו מקרה דובר ברופא שיניים ותיק שהתמחה בהשתלות שיניים והיו בבעלותו שתי מרפאות שיניים ורכושו הרב, עוד לפני הנישואין, הוערך במיליון וארבע מאות אלף ₪ לפיכך הוסיף הרב שאנן והדגיש –
“מקום שנהגו לכפול יכפול הכתובה” ודברי רש”י שם דאינו אלא “בשביל כבוד” וכמו שכתב רש”י לגבי תוספת חומש שהחתן מוסיף על הנדוניה שהכניסה הכלה: “ודרך הנועדים למזמוטי חתן לשומם יותר משווים לכבוד הכלה ולחבבה על בעלה”, ותוספת חומש זו שנכתבה לשם כבוד ולחבב הכלה, לא מחייבים החתן לשלם”.(הדגשה שלי – צ.ו)
מתוך שכך מצאנו, כדוגמה, את דברי ר׳ יעקב אבן צור, מגדולי חכמי מרוקו במאה ה- 18, שמחה בספרו משפט וצדקה ביעקב (חלק ב סימנים כט ו־ל) על המנהג להפריז בכתובה, ונחרד מכך חרדה גדולה וכתב שהדבר מסור ביד ביה״ד לפְחות מה שנראה להם שנוסף דרך כבוד בעלמא. וזו לשונו –
“אמנם כשעושין כתובות מסך גדול כגון בסלא שכותבין ט״ו אלף וכדומה או בתיטאוון שכותבין חי אלף (=18,000) וכדומה מי פתי יסור הנה לומר שעלה על דעתו החתן שיפרע הסך הנזכר והוא מעולם לא ראהו אפילו בחלום ואנן סהדי שלא נתכוון אלא לכבוד בעלמא ולהראות חיבת הכלה וקרוביה וכדומה, ולא עוד אלא שלפעמים מייעצים אותו העומדים שם לאמר שים נא כבוד והרבה לה מוהר ומתן והוא ממאן קצת אומרים לו למה תמאן …חס ושלום להעלות כן על הדעת אלא הדבר מסור ביד ב״ד שיש בהם מדעת קונם ויבחינו מה הוא השיעור הראוי כפי הנידון דהיינו כפי ערך הנדוניא …” (הדגשה שלי – צ.ו)
ובימינו אנו מצאנו בפסיקת בית הדין הרבני הגדול משנת 2005 את קביעת הרב ש. דיכובסקי בשני פסקי דין (לפחות) שבכתובה מוגזמת אין לחייב אלא יש לפַשֵר. כך בתיק 1213655, פס”ד מיום 22.5.2005, כותב הרב דייכובסקי שכתובה בסכום של חצי מיליון ש”ח, היא כתובה מרובה ומוגזמת ויש להעמידה על סך שאינו עולה על 120,000 ₪ :
“יש לי בעיה עם כתובה שנקוב בה סכום מוגזם. יתכן ויש לראות בזה התחייבות לשם כבוד בלבד… חושבני שרק חסר דעה לחלוטין יסכים שלאחר שהרכוש יחולק בשווה, יאלץ עוד להפריש מחלקו את דמי הכתובה המופרזת, ולהישאר עני מרוד… חז”ל מצאו לנכון שאישה לאחר פרידתה מבעלה לא תאלץ לחזר על הפתחים, ועד אשר תינשא מחדש תהיה לה אפשרות קיום מינימלית במשך שנה אחת, כמו למי שנמצא על הגבול בין עני לבין מי שאינו עני. זהו סודה של עיקר כתובה…משום כך, יש לדעתי לקבוע סכומי מינימום ומקסימום לכתובה, בהתחשב באפשרות הקיום של האישה לאחר היפרדה מבעלה, לפי רמת החיים שהייתה מורגלת בנישואין, וזאת למשך שנה שלימה. חושבני שהמינימום לפרנסה חודשית הוא קו העוני של הביטוח הלאומי, ועל כן הייתי מציב את הסכום החודשי על 4,000 – 3,000 שקל לחודש, שהם בין 36,000 ל – 48,000 שקל לשנה. זה דומני הרף התחתון לכתובה. את הרף העליון הייתי קובע לסכום חודשי של 10,000 לחודש שהוא 120,000 שקל בחישוב שנתי. כל כתובה בערך גבוה יותר נחשבת לדעתי לכתובה מוגזמת.”
וכך מצאנו דבריו בפס”ד נוסף בביה”ד הרבני הגדול, כשלדעתו הצטרף הרב בוארון (תיק מס’ 1687241, פס”ד מיום 2.9.2007):
“…לסיכום. הכתובה נחשבת למוגזמת, ואין לה תוקף מחייב. יחד עם זאת רשאי ביה”ד – במסגרת מנגנון הפיצויים – לפסוק לאישה סכום מתאים כפיצוי ראוי לכל זכויותיה. הייתי קובע ערך גג של פיצוי עד 100-120 אלף שקל חדש, וערך רצפה של מחצית מסכום זה, באם יסכימו חבריי לדעתי…”
וכך גם מוצאים בפס”ד של ביה”ד האזורי חיפה (תיק מס’ 1054415/2, מיום 1.1.18) שדנו על כתובה שסכומה הינו 5,555,555 ש”ח, ולבסוף בדרך פשרה חייבו 240,000 ש”ח. ובפס”ד של ביה”ד הרבני האזורי בפ”ת (תיק מס’ 1278440/4, מיום 9.2.22) כתב מותב ביה”ד שאין לכתובה מוגזמת כל ערך:
“… שונה הדבר בכתובות מוגזמות ומופרזות הנקובות במאות אלפי או מיליוני שקלים שעבור פירעונן יצטרך הבעל למשכן את שארית ימי חייו (אם שנות חייו יספיקו לכך..) בכדי שיוכל לפרוע אותה או חלק ממנה. אין לך אסמכתא גדולה מזו, וברור שעיקר ההתחייבות הייתה בדרך של גוזמה, או לשם כבוד והתרברבות, ואין בהן ממש”.
ובהמשך האריך בית הדין לסתור את מנהג בתי הדין לפשר ולקבוע סכום בכתובה מרובה, בטענה שככל שתוספת הכתובה אין לה כל בסיס לחיוב, אין מקום לפשרה, ואין מקום לאמוד דעת החתן ביום חתונתו, ואף אין מקום לחייב מדין של פיצוי. על פס”ד זה הוגש ערעור לביה”ד הרבני הגדול (תיק מס’ 1337422/2, פס”ד מיום 27.11.22, (בהרכב: הראשל”צ הרב יוסף, הרב זמיר, והרב עמוס), והערעור התקבל כך שהבעל חויב בסכום של 120,000 ש”ח. עיקר פסה”ד נסוב על החלטת ביה”ד הרבני האזורי, שאין לעשות פשרה בכתובה מוגזמת, ובתוך הדברים גם נכתב באשר לכתובה מרובה, שניכר שנכתבה לכבוד ולתפארת, בסכומים שהחתן לא ראה אפילו בחלומו, שאין לחייב את הבעל בתוספת כתובה זו, וכך נפסק לבסוף –
“וברוב הפעמים כשכתוב סכום גבוה מאד, ברירא לן דלא נכתב כן אלא לכבוד ולתפארת, וא”א לחייב את הבעל בסכום זה, ויש לביה”ד לחייבו לפי ראות עיניהם כפי יכולתו וכפי הראוי לחייבו משאר הנסיבות שהביאו אותו לגירושין”.
כך, לאחרונה, ביטל בית הדין הרבני האזורי בתל אביב כתובה בה נכתב סכום של 859,000 ₪ זאת אחר שקבע כי הסך הכתוב הוא מוגזם. בית המשפט לא מצא לפסוק לאישה באותה עניין את כתובתה על אף שקבע כי עסקינן באישה שגורלה לא שפר עליה וזאת בהתייחס לכך שקיבלה סכומים כאלה ואחרים במסגרת איזון המשאבים על פי חוק יחסי ממון ואלו מתקזזים עם סכום סביר של כתובה (וראו תיק 1376465/7 פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב מיום 19.10.23).
יפה לסיים פרק זה בדברים שנכתבו בעמדת דעת הרוב בפסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים בתיק 1052109/1 (מותב הדיינים – הרב אוריאל לביא, הרב שלמה תם והרב דוד מלכא) המסכמים באופן תמציתי ונאה את הדברים עליהם עמדנו עד כה –
“גם אני הקטן סבור כדעת דייני ישראל שנקטו שאין לחייב בתוספת כתובה מוגזמת מכל הטעמים שהתבארו בדבריהם, אם משום שהיה ברור לכל הנוכחים במעמד החופה שהבעל לעולם לא יוכל לעמוד בהתחייבות לסכום כה גדול, והוא אינו גומר בדעתו להתחייב בסכום זה בפועל. אם משום שאומרים לחתן שכך המנהג לכתוב סכום גדול לכבוד בעלמא ואין לו לחשוש כלל ממימוש התחייבות זו, או משום הלחץ על החתן תחת החופה שאם לא יכתוב סכום גדול הוא מבייש את משפחת הכלה ועוד. יש להבהיר עוד ולומר שכתובה מוגזמת לדעתי, אינה נקבעת בהתאם למה שאנשים ככלל חושבים למוגזם, אלא באופן יחסי למצבו של החתן המתחייב. אומנם ישנה הנחייה מטעם הרבנות הראשית לישראל לרושמי נישואין שלא לכתוב סכום של יותר ממיליון שקל בכתובה, אך אין הכוונה שכל מי שיכתוב סכום של מיליון שקל זה מחייב אותו, אלא בכל מקרה לפי עניינו ויכולתו של החתן… זכורני מה שהגרז”נ גולדברג שליט”א היה רגיל לומר שמה שהסכום בכתובה גדול יותר הכתובה שווה פחות, כי לא ניתן לחייב החתן בסכום המוגזם שנרשם בכתובה. ומה שהסכום נמוך יותר היא יותר שווה וברת מימוש בסכום הסביר בו התחייב החתן. בהתאם לכך אינני מסכים עם מי שסבור שהתחייבות בסדר גודל של שווי דירה רגילה היא התחייבות סבירה שניתן לממשה” (הדגשה שלי – צ.ו; לא ברור מי מהדיינים בדעת הרוב אמר דברים אלו כיוון שבתיקים רגישים הדיינים החתומים אינם מזהים בשמותיהם, ויש להרהר על נוהג זה ואכ”ל)
ויפים הדברים לנדון ככפפה ליד, ואף שיכולנו להאריך בדברים הרבה דומה כי עיקרם אחד הוא – מעת שמצא הדיין כי הכתובה מוגזמת וכי הדעת נותנת כי הסכום הנקוב בה נכתב לתפארת המליצה ולחיבוב הכלה והקהל, ראוי כי תעשה התערבות של הגורם השיפוטי בסכום הכתובה על פי אומדנו של בית הדין את דעתו של חתן במצבו הכלכלי של החתן בעת כתיבת הכתובה.
ומן הדין לנדון
43.טענה המערערת כי הערכת בית משפט קמא את הסך הראוי בכתובה נעשתה על דרך הסתם, מדוע העריך בית המשפט הכתובה ב 180,000 ₪ דווקא ולא 240,000 ₪, על דרך הדוגמה? מקשה בא כוחה המלומד בסיכומיו. אלא שקושיה זו יפה לכל דבר שבאומדנה. זו מלאכתו של בית המשפט להעריך וגם שֵם נתנו לדבר – “שודא דדייני” (בבא בתרא ל”ד, ב), ויש לבחון האם הערכה עולה בקנה אחד עם מעט המידע אודות המנוח שבא לפני בית המשפט.
ראשית, עצם הקביעה כי עסקינן בסכום כתובה מופרז היא פשוטה וברורה בנדון. בנדון לא נטען כלל כי המנוח היה אמיד בעת נישואיו וכי היה לו רכוש או עסק מכניס, אשר יש בו להצדיק מתן התחייבות של 1.8 מיליון ₪, התחייבות המלמדת, לכאורה, על אמידות רבה. היפוכם של דברים אנו מוצאים כי הזוג שלפנינו אינו בעל נכסים רבים ולמעשה העומד בעזבון המנוח הוא אך ורק מחצית דירתו (אם כי ישנה טענה כי כעת אף יירש חלק זכויות מעזבון אמו המנוחה שהלכה לבית עולמה ואולם ברי כי רכושו שלו עצמו לא היה רב).
מבחינת הסכום החלופי שהוערך על ידי בית משפט קמא, הרי שבאומדן זה הלך אחר הרוח המובילה והנוהגת בבית הדין הרבני וטוב עשה שנהג כך שכן טובתו של הציבור היא כי תהא אחידות דעים בין הערכאות ולא ירוץ אחד לבכר ערכאה אחת על חברתה. זאת ועוד, האומדן עצמו יש בו לשרת תכליתה של כתובה במציאת מזור כלכלי לגרושה או אלמנה בשנה שלאחר סיום הנישואין. סך של 180,000 ₪ מגלם סך של 15,000 ש”ח לחודש שדומה שדי בו לכלכלת המערערת לרבות צרכי מדורה למשך שנה. העמדת סכום הכתובה בסך של 180,000 ₪ תחת 1.8 מיליון ₪ הגיונה בצידה, שהרי ביקש המנוח ליתן תוספת כתובה לכלתו ולהכפילה בח”י, כמנהג רבים הרואים בכך יחוד וסגולה. לפיכך תחת הכפלת סך מאה אלף בח”י שהוא סכום מוגזם ומופרז, מצא בית המשפט להכפיל רבבה בח”י שהוא סכום נאה וראוי ובנסיבות העניין אינו מופרז, שכן לא בא לידיה של האלמנה בנוסף מאום מרכושו של המנוח.
מתוך שכך לא מצאנו מקום להתערב בקביעת בית משפט קמא אשר העמיד את חיוב עזבון המנוח בסך של 180,000 ₪.
דמי שימוש
44. בית משפט קמא פסק את חיובה של המערערת עבור דמי שימוש לתקופה של שנתיים בשיעור של מחצית מסך 160,600 ₪ שכן רק מחצית מהזכויות בדירה היו שייכות למנוח. ואולם לסברתנו התעלם בית משפט מכך שזולת למערערת התגוררו בדירה אף שלושת ילדי בני הזוג – שניים בגירים ואחד קטין, ואולם אף לבן הקטין לא נפסק רכיב המדור במזונות מן העיזבון. ואם כן במחצית הזכויות בדירה השייכות למנוח חלקו ארבעה – המערערת וילדיה, לפיכך על המערערת לשאת אך ורק בשמינית מדמי השימוש הראויים הכוללים לדירה, היינו בסך 20,075 ₪, וכך אנו מורים.
סוף דבר
45.ואם כן אציע לחברותיי כי ערעורה של המערערת ביחס לפסיקת כתובה מן העיזבון ידחה.
ערעור המערערת ביחס לדמי השימוש יתקבל באופן שחיוב דמי השימוש יועמד על סך 20,075 ₪ בלבד. מכיוון שבית משפט קמא לא מצא מקום לצרף לחיוב הפרשי הצמדה וריבית והמשיבה לא ערערה על כך, הרי שאף לסך זה ככל שישולם תוך 30 יום לא יצורפו הפרשי הצמדה וריבית. ככל שלא ישולם הסך במועד יצטרפו לו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום.
בנסיבות העניין אציע שלא לעשות צו להוצאות.
השופטת ו. פלאוט
הנני מסכימה לתוצאה אליה הגיע חברי כב’ השופט צבי ויצמן בפסק דינו המלומד.
השופטת גרדשטיין פפקין
אני מסכימה לפסק דינו המעמיק של חברי כבוד השופט ויצמן.
אוסיף רק, שלטעמי, מוקשית עד מאוד טענת המערערת לפיה מצד אחד, על בית משפט ליתן למערערת כתובתה במלואה, כתובה שמקורה בדין העברי ובהתאם לדין הדתי, כתובה שחתימה עליה היא בגדר חובה על כל בני הזוג הבאים בקשרי הנישואין לפי דת משה בישראל, אך בד-בבד, מצד האחר – אסור, כך נטען, לבית המשפט האזרחי להתערב בסכום הכתובה, התערבות שנעשית כל העת בבית הדין הרבני, מקום בו הסכום הנקוב בכתובה הוא מוגזם ואינו סביר.
הזכויות של המערערת לכתובתה שאובות מן הדין העברי-הדתי, ומכך, גם הגבלת אותן זכויות שאובות מאותו הדין. ככל שההליך עומד לפני בית המשפט האזרחי, הרי שההחלטה כמו גם הפרשנות של אותן זכויות נסמכות על החוק הישראלי (בין אם חוק הירושה חוק יחסי ממון חוק החוזים ועוד) כמו גם מן הדין הדתי.
לאור האמור ומהטעמים שפורטו בפסק דינו של כב’ השופט ויצמן, אני מצטרפת לקביעותיו ולתוצאת פסק דינו.
*****
הוחלט כמפורט בפסק דינו של השופט צ. ויצמן.
ערעורה של המערערת ביחס לפסיקת כתובה מן העיזבון נדחה.
ערעור המערערת ביחס לדמי השימוש מתקבל באופן שחיוב דמי השימוש יועמד על סך 20,075 ₪ בלבד. מכיוון שבית משפט קמא לא מצא מקום לצרף לחיוב הפרשי הצמדה וריבית והמשיבה לא ערערה על כך, הרי שאף לסך זה ככל שישולם תוך 30 יום לא יצורפו הפרשי הצמדה וריבית. ככל שלא ישולם הסך במועד יצטרפו לו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום.
בנסיבות העניין אין צו להוצאות.
הערובה שהופקדה על ידי המערערת תושב לה באמצעות בא כוחה.
ניתן לפרסום ללא פרטי הצדדים.
ניתן היום, א’ אדר ב’ תשפ”ד, 11 מרץ 2024, בהעדר הצדדים.
ורדה פלאוט, שופטת, סגנית הנשיאה – אב”ד
צבי ויצמן, שופט
צבייה גרדשטיין פפקין, שופטת
