בימ”ש המחוזי בת”א – יפו, השופטת יעל בלכר: החלטה בשאלה למי נתונה הסמכות לדון בתביעה כנגד עובד על רקע טענות המעסיק לגניבה ופעולות שלא כדין בנכסי העסק, לבית המשפט האזרחי או לבית הדין לעבודה (ת”א 51862-06-21)

לא מצאת פסק דין שחיפשת? ניתן לעשות חיפוש מתקדם ולמצא את כל רשימת פסקי הדין!

לפני

כבוד השופטת יעל בלכר

התובעים

1. לואיס דניאל טפייה

2. עומר טפייה

ע”י ב”כ עו”ד אורין ארד

נגד

הנתבעים

1. שלומי איבגי

2. קרן איבגי

ע”י ב”כ עו”ד מיכאל חי

החלטה

עניינה של החלטה זו בשאלה למי נתונה הסמכות העניינית לדון בתביעה שהגיש התובע (המעסיק) כנגד הנתבע (עובד לשעבר) על רקע טענות לגניבה או פעולות שלא כדין בנכסי העסק – בית המשפט האזרחי או בית הדין לעבודה.

כללי

התביעה

עסקינן בתביעה כספית על סך 3,560,683 ש”ח (מיום 16.6.21). על פי התביעה, התובע 1 (התובע) הוא בעל עסק לעבודות נירוסטה ומפעל לייצור נירוסטה, אשר מתנהל כעוסק מורשה על שמו של התובע (העסק). התובע 2 הוא בנו של התובע, אשר עובד עמו בעסק (להלן, התובע ובנו יחדיו: התובעים). הנתבע 1 (הנתבע) עבד כשכיר בעסק כשבע שנים, עד ליוני 2020, שאז, לטענת התובעים, הודיע על התפטרותו (הנתבע טוען שפוטר). הנתבעת 2 היא אשתו של הנתבע (הנתבעת).

לפי האמור בתביעה, בשנת 2013 החל הנתבע לעבוד כמנהל הכספים בעסק. התובע היה אחראי על הניהול הפיננסי של העסק, ניהול הזמנות העבודה, התקשרויות מול הלקוחות, ביצוע תשלומים לספקים ולרשויות המדינה ועוד. לפי הטענה, בתוקף תפקידו ניתנה לו גישה מלאה לקופת העסק, הנתבע החזיק בכרטיס אשראי של התובע/העסק וכן, ניתנו לו מעת לעת פנקסי שיקים חתומים על ידי התובע, לצורך ביצוע תשלומים שונים לטובת העסק. לטענת התובעים, ניתן בנתבע אמון מלא, עד שבפועל “הנתבע הדיר את רגליהם של התובעים מניהול כספי העסק והותיר אותם להתמקד בניהול המקצועי של העסק”.

לטענת התובעים, לאחר עזיבתו של הנתבע ביוני 2020 ועוד קודם לכן, החלו להעמיק בעניינים הכספיים של העסק ואז גילו מעילה בת שנים, המסתכמת במליוני שקלים. לטענתם, הנתבע ורואה החשבון הקודם של העסק, קשרו קשר להונות אותם, ניצלו את האמון שניתן בהם ואת הגישה החופשית לכספי העסק ולמליוני השקלים שנמשכו מקופת העסק לצרכיהם האישיים שלא כדין. הוגשה גם תלונה במשטרה כנגד הנתבע (נספח א’ לכתב התביעה, התלונה).

אציין כבר עתה כי לפי כתב ההגנה והמסמכים שצורפו לו, התלונה במשטרה נסגרה עקב חוסר בראיות מספיקות להעמדה לדין.

התביעה על סך של 3,560,683 ₪, מורכבת מהסכומים הבאים:

– השבת סך של 1,990,206 ₪ פדיון שיקים של העסק למזומן בציינג’ (בשנים 2014-2018);

– השבת סך של כ- 371,742 ₪ בגין תשלומי שכר דירה, ועד בית והוצאות פרטיות שונות בשיקים של העסק (בשנים 2014-2020);

– השבת סך של 240,000 ₪ הוצאות פרטיות בכרטיסי האשראי של העסק (בשנים 2015-2020).

– הנתבע העלה את משכורתו שלו על דעת עצמו וללא אישור בשנים 2018-2020 ובגין כך נתבעו הפרשי שכר בסך כולל של 183,435 ₪;

– השבת סך של 97,000 ₪ ששולמו לנתבע כפיצויי פיטורין. הנתבע רשם לעצמו ללא ידיעת התובע וללא הסכמתו, שלושה שיקים בסך כולל של 145,000 ש”ח כפיצויי פיטורין. שניים מהם (בסכום שנתבע) נפרעו בטרם התגלה הדבר לתובעים ועל כן הם כלולים בתביעה זו (השיק השלישי בוטל ובגינו הגיש הנתבע תביעה לביצוע שטר שהועברה לבית הדין לעבודה).

– השבת סך של 73,000 ₪ שהוציא הנתבע מכספי העסק ע”י שימוש בשיקים של העסק לתשלום לספקים עבור עסק חדש שפתח הנתבע בבעלותו בסמוך למועד עזיבתו;

– סך של 175,000 ₪, בגין התמורה שהתחייב הנתבע לשלם עבור רכישת רכב מהעסק.

– גניבת סודות מסחריים ושימוש בזכויות יוצרים של העסק תוך הצגת עבודות שבוצעו על ידי העסק באתר עסקו החדש – הוערך ונתבע סך כולל של 200,000 ₪;

– סך של 76,000 ₪ כספי העסק שהועברו ישירות לנתבעת 2. לאחר עזיבת הנתבע התברר כי הועברו לחשבונה כספים וניתנו שיקים של העסק ללא ידיעת התובעים וללא הסכמתם, בסך כולל של 76,000 ₪; ועוד 154,300 ₪ משכורת ששולמה לה באמצעות תלושי שכר פיקטיביים (בסך הכל – 230,300 ₪).

מהות התביעה הוגדרה בכותרת כתב התביעה כך: “מהות התביעה: כספית, עשיית עושר ולא במשפט, גניבה בידי מעביד” (צ”ל “גניבה בידי עובד” – י’ב’).

אשר לעילות התביעה כנגד הנתבע 1, צוין כדלקמן:

“ד. האחריות של הנתבעים

31.הנתבע 1 אחראי להשיב לתובעים את כל הכספים שהוא הוציא מהם במרמה מאחורי גבם ותוך ניצול מחפיר של האמון שניתן בו הכל כמפורט לעיל. מעשי הנתבע 1 לא רק מהווים הפרה של חובת האמון שהוא חב מכוח תפקידו ודיני השליחות, אלא גם מהווים עבירות פליליות חמורות של גניבה בידי עובד, גניבה בידי מורשה, קבלת דבר במרמה, מרמה והפרת אמונים ועבירות נוספות.”

(יוער כי בתביעה שני פרקים שסומנו “ד” וגם שני סעיפים שסומנו 31. הציטוט הוא של סעיף 31 השני שבעמ’ 10 במסגרת פרק ד’ השני).

[ההדגשה בקו בציטוט זה ובציטוטים אחרים שבהחלטה זו, היא שלי – י’ב’].

לעניין אחריות הנתבעת 2 נטען:

“33. הנתבעת 2, אשתו של הנתבע 1, אחראית ביחד ולחוד עם הנתבע 1 להשבת כל הכספים שנלקחו ע”י הנתבע והועברו על ידו לתשלום הוצאות המחייה המשותפת וקיום משק הבית שלה ושל בעלה. אין ספק כי הנתבעת 2 ידעה מהו המקור הבלתי חוקי של הכספים, לא נמנעה לקבלם למרות הידיעה בדבר אי חוקיות מקורם, כאשר חלק מכספי ההונאה אף הועברו ישירות לחשבונה”.

לעניין רוה”ח (שאינו נתבע בהליך זה) צוין כי עם גילוי המעילה פוטר גם הוא והוחלף באחר. בכתב התביעה נטען עוד כי רוה”ח אחראי יחד ולחוד עם הנתבע בכך שאפשר את המרמה, סייע לנתבע ולא דיווח על מעשיו לתובע, הפר את חובת הזהירות שלו כלפי החברה כמו גם את חובותיו החוזיות ואת חובות האמון שלו כלפי התובע, והיה שותף לדבר עבירה. עם זאת צוין כי פרטי המעילה שנטען כי ביצע אינם ידועים לתובעים עד תום, הוגשה תביעה לבית משפט השלום להורות לו למסור לתובעים את החומר החשבונאי שברשותו; וכי תוגש כנגדו תביעה כספית נפרדת. בקדם המשפט שהתקיים בתיק זה עדכנו התובעים, כי ניתן לטובתם צו כמבוקש, אך טרם הוגשה תביעה כספית כנגד רוה”ח.

עיקרי טענות ההגנה

הנתבעים מכחישים את כל המיוחס להם בתביעה. לטענתם, התובעים לא ציינו כי בין הצדדים מתנהל הליך נוסף בבית הדין לעבודה (בד”ע), בתביעה על סך של כ- 300,000 ₪ שהגיש הנתבע כנגד התובע בגין רכיבי שכר וזכויות סוציאליות המגיעים לו בשל עבודתו בעסק במשך כשבע שנים, משנת 2013 ועד לפיטוריו מהעסק בעטיה של מגפת הקורונה בשנת 2020. לטענת הנתבעים, מדובר בתביעת הפחדה, שנועדה ליצור משקל נגד לתביעה בבד”ע והיא בבחינת שימוש לרעה בהליכי משפט. על כך מעידה, לפי הטענה, גם העובדה שהתביעה כאן הוגשה רק ביוני 2021 כשנה לאחר שנטען כי “התגלתה המעילה”. כמו כן התלונה שהגיש התובע במשטרה נסגרה מחמת העדר ראיות ולאחר שנערך עימות במשטרה שממנו עלו סתירות בגרסת התובע.

לטענת הנתבעים, לנתבעת אין כל קשר למחלוקת וצירופה לתביעה מדגיש גם הוא, כי תביעה זו אינה אלא שימוש לרעה בהליך המשפטי. אין בסיס עובדתי ומשפטי סדור, אם בכלל, לתביעה כנגדה ואין כל עילת תביעה כנגדה. כשמדובר בטענות פליליות חמורות כנגד הנתבע לא ניתן סתם כך, כלאחר יד, לכלול בתביעה את הנתבעת. הכספים שהועברו לחשבון הנתבעת הועברו ע”י התובע עצמו בידיעתו ובהסכמתו, הם כספי תמורה בגין רכב שרכש התובע מאחותו של הנתבע וכן, כספי משכורת של הנתבע. בכל מקרה, אלה בוודאי אינם מקימים עילת תביעה של 3.5 מיליון ₪ כנגד הנתבעת. עוד נטען כי אין כל סיבה לכרוך את הנתבעת בתביעה והדבר נעשה על מנת ליצור מראית של סמכות עניינית לבית משפט זה לדון בתביעה. כך גם ביחס לצירופו של התובע 2 כתובע. אין לתובע 2 כל עילת תביעה כנגד הנתבעים ולא הובהר מדוע הוא צד לתביעה ולמחלוקת בין התובע לנתבע בכלל.

הנתבע מכחיש את הטענה כי שלט בענייני הכספים ואת טענת התובעים לפיה לא היו מעורבים בענייני הכספים ולא ידעו דבר ביחס להתנהלות הכספית במשך שנים. לטענתו, הרכישות והתשלומים בוצעו ע”י התובע, בהסכמה מלאה, לצרכי העסק ובוצעו תשלומים שהוסכם כי יבוצעו ע”י העסק. מדובר בעסק המתנהל כעוסק מורשה על שמו של התובע ולפי תעודת הזהות של התובע. כרטיס האשראי הוא של התובע ועל שמו. לא היה בידי הנתבע כרטיס אשראי של העסק שבו יכול היה לעשות כרצונו או לחייב את העסק ללא הרשאה ואישור של התובע. חשבון הבנק של העסק נוהל ע”י התובע, שהוא בעל החשבון ומורשה החתימה הבלעדי, ולתובע הייתה השליטה והידיעה לגבי הנעשה בו במשך השנים. לא היה בכוחו של הנתבע להעביר מחשבון זה כספים לגורם כלשהו ובוודאי שלא לחשבונו. כל שיק שנמשך מהחשבון וכל חיוב בכרטיס אשראי, אף מלווה בהודעה לטלפון הנייד של התובע או באפליקציה. התובע עבר בכל חודש על כלל החיובים והרכישות בחשבונו. השיקים יצאו בחתימתו של התובע ולא יתכן כי יצאו כספים מחשבון העסק ללא ידיעתו ואישורו, בוודאי במשך שנים כנטען. כך גם ביחס לטענה כי הנתבע העלה את משכורתו באופן חד צדדי ובהיקף של עשרות אלפי ש”ח בשנה, כשתלושי השכר היו בשליטתו של התובע.

הטענה שהתובע לא ידע במשך שנים מה מתחולל סביבו וכאילו חשבונו אינו בידו והוא חותם על השיקים בעינים עצומות, מופרכת. טענות התובע להוצאת כספים שלא בידיעתו ושלא בהסכמתו בסך של כ- 3.5 מיליון ₪ בלתי סבירות גם בשים לב למחזור העסק ולכך שרווחיו העסק אינם עולים על עשרות אלפים בשנה (כ- 100,000 ₪ לשנה). לא ניתן להוציא מהעסק 1.9 מיליון ₪ (כספי השיקים שנטען שנפדו ע”י הנתבע בציינג’) או 3.5 מיליון ₪ ללא ידיעת התובע ואין העסק יכול לשאת גירעון שכזה.

לטענת הנתבע, הכספים שהתקבלו משיקים שנפדו בציינג’, שימשו את העסק ואת התובע, לרבות העברות כספיות שביצע התובע לחשבונות בחו”ל, בדרום אמריקה, מקום הולדתו של התובע, ומקום מגורי קרוביו. התובע הוציא את השיקים הללו, חתם עליהם וקיבל לידיו את תמורתם, לעיתים תוך שנכח בציינג’ ולפי הטענה, יש תיעוד על כך בציינג’. התשלומים שנטען שעשה הנתבע לצרכיו האישיים, נעשו דווקא ע”י התובע, לצרכיו שלו. אשר לתשלומים לספקים – אלו הם תשלומים עבור עבודות שבוצעו לטובת העסק ושולמו ע”י העסק ואין להם כל קשר לעסק החדש של הנתבע. לגבי אחד הספקים שהזכיר התובע (גורלוב), אף נדחו טענות התובע בדבר חוסר שליטה בחשבון ובכספי העסק, והוא חויב בתשלום. מלוא התמורה עבור הרכב התקבלה בהתחשבנות בין הצדדים ובהתאם הועברה הבעלות ברכב לאחר מספר ימים.

עתה אפנה לתאור ההליך בבד”ע.

תחילה אעיר כי על אף קיומו של ההליך בבד”ע, בחרו התובעים לציין בכותרת התביעה שהוגשה כאן, כי “לא קיים הליך נוסף בבית המשפט”. זאת, בניגוד לחובתם המעוגנת בתקנה 10(11) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט – 2018 (התקנות) לפרט בפתח התביעה “דבר קיומו של הליך נוסף בבית המשפט או בבית הדין, בקשר למסכת עובדתית דומה שהתובע הוא צד לו או היה צד לו”. לא ניתן לכך הסבר מניח את הדעת (ראו פרוטוקול הדיון).

התביעה בבית הדין לעבודה – סע”ש (ת”א) 27845-11-20 איבגי נ’ לואיס דניאל טפייה

כתב התביעה וכתב ההגנה שהוגשו לבית הדין לעבודה, צורפו לכתבי הטענות של הנתבעים (כנספח לכתב ההגנה וכנספח לתגובת הנתבעים בשאלת הסמכות העניינית) (להלן: כתב התביעה בבד”ע וכתב ההגנה בבד”ע, בהתאמה).

למען הנוחות ועל מנת למנוע בלבול, בתיאור ההליך בבד”ע יכונה התובע בתיק שלפניי (הנתבע בבד”ע) – “מעסיק” והנתבע בתיק שלפניי (התובע בבד”ע) – “עובד”.

כמפורט בכתב התביעה בבד”ע (נחתם ביום 28.2.21), ראשית הדברים בתביעה מיום 11.10.20 לביצוע שטר, שהגיש העובד כנגד המעסיק. לטענת העובד, עם פיטוריו קיבל מהמעסיק שלושה שיקים בסך כולל של 155,000 ₪ כפיצויי פיטורין. שניים נפרעו ואילו השלישי בוטל ע”י המעסיק (השיק שבוטל). המעסיק הגיש התנגדות והתביעה הועברה לבית הדין לעבודה. בהמשך לכך הגיש העובד לבד”ע תביעה כספית בעילות כדלקמן: פיצויי פיטורין (לרבות בגין השיק שבוטל) ופיצויי הלנה, הפרשות לקרן הפנסיה/גמל, פדיון חופשה, דמי הבראה ופיצוי בגין אי מתן הודעה על תנאי עבודה בכתב; בסך כולל של 300,000 ₪ בתוספת פיצויי הלנה.

בכתב התביעה בבד”ע נטען, בין היתר, כי העסק היה מושתת על עבודתו של העובד שהוא בעל ידע מקצועי בנירוסטה והכיר את הלקוחות. בהמשך התבקש העובד גם לבצע גביה, לכתוב שיקים לצרכי העסק בשליחותו של המעסיק ולפי דרישתו עבור ספקים ותשלומים שונים, כשלאחר מכן היה המעסיק חותם על השיקים. עוד צוין כי את משכורתו קיבל לרוב במזומן ובמקרים ספורים ניתן לו שיק או שבוצעה העברה בנקאית לחשבונו. במרץ 2020 הוצא לחל”ת בשל משבר הקורונה, בחודש יוני ניתנה לו הודעה מוקדמת לעניין הפיטורין, ובתאריך 31.6.22 פוטר.

בכתב ההגנה בבד”ע טען המעסיק, כי אין מקום לדון בסעדים שהתבקשו על ידי העובד למעט השיק שבוטל (יוער כי לא הובהר היסוד המשפטי לטענה). עוד טען שם כי בכוונתו להגיש כנגד העובד תביעה על סך של יותר מ- 3 מיליון ₪ וכי יש לקזז מכל סכום שיגיע לעובד בשל סיום העסקתו (אם יגיע), חובו זה. בהמשך מפרט המעסיק את אותן טענות כפי שבאו לידי ביטוי בתביעה שהוגשה לאחר מכן לבית משפט זה, לרבות ציון סכומי התביעה (למעשה מובאים שם חלקים נכבדים של כתב התביעה כפי שהוגש לאחר מכן בתיק שלפניי). לא אחזור כאן על טענות המעסיק שכבר הזכרתי במסגרת תיאור התביעה דנא. אוסיף כי בכתב ההגנה בבד”ע נטען עוד, כי העובד הודיע על התפטרותו באמצע שנת 2020 ועזב לצורך הקמת עסק מתחרה, שהחל בהקמתו עוד בהיותו עובד; ואף משך כספים מהעסק לטובת הקמת העסק המתחרה, שאליו הוא גם העביר לקוחות של העסק. לטענת המעסיק, העובד אינו זכאי לפיצויי פיטורין שכן לא פוטר אלא התפטר ובנוסף, יש לקבוע כי אינו זכאי לפיצויי פיטורין בשל מעשיו המהווים גניבה ממעביד ובשל הכספים שנטל לעצמו והוא חייב בהשבתם (כמפורט בתביעת המעסיק). עוד נטען כי יש לדחות את התביעה כולה, שכן העובד קיבל את כל המגיע לו ומעבר לכך, בתקופת העסקתו. לחלופין, התבקש בית הדין להתלות את הדיון בתיק שלפניו עד לדיון בתביעה שבכוונת המעסיק להגיש כנגד העובד.

בהחלטה מיום 16/1/22 קבע בית הדין לעבודה, כי יש להמתין להחלטת בית משפט זה בקשר עם הסמכות העניינית בטרם מתן הוראות בעניין המשך ההליכים בבית הדין.

בהיבט הדיוני אציין כי עם הגשת כתב ההגנה בתיק זה, אשר ממנו למד בית המשפט כי בין הצדדים מתנהל הליך בבית הדין לעבודה, הורתה כב’ סגנית הנשיא השופטת שבח, לתובע להתייחס לטענה שמדובר בסכסוך בין עובד למעביד אשר לגביו כבר קיימת תובענה שמתבררת בבית הדין לעבודה ולסוגיית הסמכות (החלטה מיום 26/12/21). לאחר אורכות שונות הוגשה עמדת התובעים, שלפיה הם סבורים כי הסמכות נתונה לבית משפט זה. הוגשה גם עמדת הנתבעים ולאחר מכן, התקיים דיון קדם משפט שבו הוסיפו הצדדים והתייחסו לסוגיית הסמכות. ניסיון להגיע להסכמות לקידום פתרון המחלוקת בין הצדדים או בעניין הסמכות, לא צלח. עם זאת, יש לקוות כי הצדדים ישכילו לפנות להליך גישור לצורך סיום כלל המחלוקות ביניהם בדרכי נועם (אף שהסכימו לפנות לגישור משום מה לא עלה בידם לממש הסכמה זו עד כה, וטרם פנו כלל למגשר).

עיקר טענות הצדדים בסוגיית הסמכות העניינית

לטענת התובעים, ההליך בבית הדין לעבודה הוא תוצאה של הבקשה לביצוע שטר בסך 48,000, יש לדון רק בעניין השטר ואין כל ממש בטענות הנתבע אודות זכויות סוציאליות ששווין כ- 300,000 ₪. הנתבע מעולם לא עמד על אותן הזכויות שתבע בבד”ע, ורק לאחר שהתביעה השטרית הועברה לבד”ע החליט “לנפח” את התביעה. לטענת התובע, התביעה שהוגשה לבית משפט זה נפרדת מזו שבבד”ע ואינה מערבת ענייני עבודה. אף נטען כי שני ההליכים אינם מעלים שאלות מהותיות דומות; וכי די לבחון לצורך העניין את סכומי התביעה, שעה שהתביעה בבית הדין נסבה על ביצועו של שיק על סך 48,000, המהווה 1.2% מסך התביעה הכולל בהליך הנוכחי. עוד לטענת התובעים, הנתבע מעולם לא פוטר, והשטר שקיבל היה אחד מני רבים המתקשרים למעשי המרמה ולמשיכת כספים סדרתית שביצע הנתבע.

לטענת התובעים, ברע”א 2407/14 רוחם נ’ אג’נס פרנס פרס בע”מ (ניתן ביום 14/10/15) (עניין רוחם), שאליו עוד אתייחס בהרחבה בהמשך, נקבע כי מקומן של תביעות נגד עובדים בטענות לגניבה ולמעילה בכספי מעסיק הוא בבית המשפט האזרחי, ולבית הדין לעבודה אין סמכות לדון בהן. עוד לטענת התובעים, הסמכות מוקנית לבית משפט זה בשל העדר זהות בין הצדדים לשני ההליכים, כשבתביעה זו תובע גם תובע 2 ונתבעת גם הנתבעת, אשת העובד.

לטענת התובעים אין גם כל מקום להעמדת התביעה שלפניי מכוח הכלל של “הליך תלוי ועומד” שכן שני ההליכים אינם מעוררים שאלות משותפות הנוגעות ליחסי העבודה של הצדדים.

לטענת הנתבעים, הסמכות לדון בתביעה נתונה לבית הדין לעבודה, שם תלויה ועומדת תביעתו של הנתבע כעובד של העסק, אשר נסבה על מסכת עובדתית זהה וטענות ההגנה של התובע-המעסיק שם, הן אותן הטענות שהוא טוען בהליך זה ולמעשה התביעה בהליך זה היא “העתק הדבק” של הטענות שטען בכתב ההגנה שהגיש המעסיק בבד”ע. על פי מבחני פסק הדין בעניין רוחם, הסמכות נתונה לבית הדין לעבודה, שכן אין בנמצא עילה נזיקית בתביעה שהוגשה. לחלופין, יש להעמיד את התביעה בהליך זה מחמת הליך תלוי ועומד ולאפשר בירור התביעה בבד”ע, על מנת להימנע מהכרעות סותרות. התביעה השטרית איננה מנותקת מחלקיו האחרים של ההליך ומהשאלות המועלות בו; וממילא גם אין מדובר בתביעה לביצוע שטר בלבד, אלא בתביעה שכוללת סעדים שקשורים ליחסי העבודה בין הצדדים.

דיון והכרעה

המסגרת הנורמטיבית

כידוע, תכלית הקמתו של בית הדין לעבודה היא לרכז בבית הדין את מכלול הסכסוכים שבין עובדים ומעסיקים בקשר ליחסי העבודה ולביטחון סוציאלי, כערכאה מומחית לדבר. סמכותו של בית הדין לעבודה בעניינים שבסמכותו היא ייחודית ומצד שני, אין בידו אלא לדון בסוגיות שנמסרו לסמכותו (ע”א 2618/03 פי.או.אס (רסטורנט סוליושנס) בע”מ נ’ ליפקונסקי, פ”ד נט(3) 497, 508). סמכויות בית הדין לעבודה מוגדרות (בעיקר) בחוק בית הדין לעבודה, תשכ”ט-1969 (חוק בית הדין לעבודה או החוק). בשונה מכללי הסמכות העניינית הנוהגים בקשר לערכאות האזרחיות לפי חוק בתי המשפט, תשמ”ד-1984 (חוק בתי המשפט), שם בדרך כלל נקבעת הסמכות לפי הסעד המבוקש בתביעה – הסמכות העניינית של בית הדין לעבודה נקבעת בעיקר על פי מבחן העילה. להלן אתמקד בסעיף 24(א)(1) לחוק בתי הדין לעבודה, הרלבנטי לענייננו.

סעיף 24(א)(1) לחוק קובע כי בסמכות בית הדין לעבודה לדון “בתובענות בין עובד או חליפו למעסיק או חליפו שעילתן ביחסי עבודה, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עבודה ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]”.

כאמור בעניין רוחם (כב’ השופטת ברק-ארז), הסמכות לפי סעיף זה קנויה לבית הדין לעבודה בהתקיים שלושה תנאים: התנאי הראשון הוא מבחן זהות הצדדים, שמהותו בקיומם של יחסי עובד-מעסיק בהווה או בעבר. התנאי השני הוא מבחן העילה, שלפיו על עילת תביעה לנבוע מיחסי העבודה שבין הצדדים. התנאי השלישי הוא שלילי. נדרש כי עילת התביעה לא תהיה מבוססת על עוולה לפי פקודת הנזיקין (פסקה 30). המונח “עילה ביחסי עבודה” שברישא לסעיף הנדון הוא רחב, ומתייחס “למכלול העובדות המולידות זכות (או חובה) הנובעת מיחסי העבודה, או זכות שמקורה במשפט העבודה”. לעומת זאת, פרשנות המונח “עילה בפקודת הנזיקין” בחריג הקבוע שם בסיפא, לגבי תביעות שהוצאו מתחום הסמכות של בית הדין לעבודה, “מצומצמת יותר ומכוונת לאותם מצבים שבהם מקור ההגנה על הזכות הנטענת בדין המהותי הוא עוולה בפקודת הנזיקין (גם אם מקורה של אותה זכות ביחסי העבודה)” (פסקה 31).

מלאכת שרטוט קו הגבול שבין סמכות בית המשפט האזרחי לסמכות בית הדין העבודה ביחס לתביעת המעסיק שמעלה טענות לגניבה או פעולות שלא כדין בנכסי העסק ופרשנותו של החריג הקבוע בסיפא לסעיף 24(א)(1) – נדונו בהרחבה בעניין רוחם. כפי שנאמר שם (פסקה 3) “… השאלה היא מה היקפו של חריג זה, ובאופן ספציפי אף יותר, האם הוא משתרע גם על תובענות שעניינן גניבה ומעילה בכספי המעסיק. תובענות מסוג זה מבוססות במקרה הרגיל על עוולות בנזיקין, כדוגמת תרמית וגזל. במקביל לכך, אותם מעשים עצמם מהווים במקרים רבים גם הפרה של חוזה העבודה. כמו כן, לעתים, מעשים שלגביהם טוען המעסיק כי הם מהווים תרמית וגזל עשויים להיות כאלה שהעובד טוען כי נעשו מכוח הזכויות שהוענקו לו בחוזה העבודה (היינו, שמדובר בהטבות שהיה מותר לו לקבלן מכוח יחסי העבודה). איפה יתבררו תביעות מסוג זה?

הקושי בתיחום הסמכויות בין בית הדין לעבודה לבין הערכאות האזרחיות במקרים מסוג זה נובע, כאמור, מכך שאותם מעשים הנטועים בשדה יחסי העבודה, יכולים להקים במקביל גם עילות תביעה נזיקיות (שבסמכות בית המשפט האזרחי) וגם עילות תביעה חוזיות ואחרות, כגון עשיית עושר ולא במשפט (שבסמכות בית הדין לעבודה). בתמצית, המתווה שנקבע בפסק הדין בעניין נוחם, הוא כדלקמן: אם התביעה מנוסחת כתביעה בנזיקין, כך שצוין בה במפורש שעילתה בעוולה הקבועה בפקודת הנזיקין – הסמכות לדון בה תהא לבית המשפט האזרחי (שידון אך ורק בעילות הנזיקיות שצוינו). “הפררוגטיבה להגדיר את עילות התביעה היא של התובע” (שם פסקה 43), אולם עליו גם הנטל לפרט בכתב התביעה ולציין בו במפורש מהי עילת התביעה ולהסביר במפורש כי התביעה הוגשה בעילות נזיקיות. אם לא יעשה כן, תהא הסמכות נתונה לבית הדין לעבודה. זאת, בשונה מהליכים אחרים שבהם אין מתעוררת שאלת סמכות בית הדין, שאז נדרש התובע לפרט בכתב התביעה את העובדות הנחוצות לביסוסה של עילת התביעה ומתי נולדה בלבד, ואין חובה לציין במפורש את עילת התביעה. כך בלשון פסק הדין (פסקה 67):

“לאחר ששקלנו את הדברים, אנו סבורים שיש ללכת בדרך הבאה: ככלל, כאשר התביעה מנוסחת כתביעה בנזיקין, היינו כתביעה המיוסדת על עוולה או עוולות הקבועות בפקודת הנזיקין, הסמכות לדון בה תהיה נתונה לבית המשפט האזרחי. יחד עם זאת, על מנת למנוע ניצול לרעה של חריג זה יש לעמוד על כך שבית המשפט האזרחי ידון אך ורק בעילות הנזיקיות, ולא בעילות שהסמכות לדון בהן נתונה לבית הדין לעבודה. לא למותר להזכיר כי תקנה 9(6) לתקנות סדר הדין האזרחי (בדומה לתקנה 9(5) לתקנות בית הדין לעבודה) מחייבת את התובע לציין בכתב התביעה את העובדות המקנות לבית המשפט את הסמכות לדון בעניינו. אם כן, הדעת נותנת כי מקום שבו הוגשה לבית המשפט האזרחי תביעה שהצדדים לה הם עובד ומעסיק והיא נוגעת למערכת היחסים ביניהם, על התובע לציין ולהסביר במפורש כי עילות התביעה הן נזיקיות (שהרי אם לא יעשה כן הסמכות לדון בתובענה תהיה נתונה לבית הדין לעבודה). זאת, כחריג לכלל שלפיו התובע אינו חייב לפרט מהי התשתית המשפטית המבססת את זכותו לקבל מן הנתבע את הסעד”.

ועוד כפי שנקבע שם במקום אחר (פסקה 64):

“בכל הנוגע לעילות התביעה כתב התביעה נשפט ‘על פניו’ כבר עם פתיחתו של ההליך (וכידוע, על התובע לציין את העובדות המבססות את סמכותה של הערכאה אשר אליה הגיש את התביעה לדון בה […] אם כתב התביעה מכיל עילות מפקודת הנזיקין – אזי נשללת סמכותו של בית הדין לעבודה לדון בהן, והסמכות נתונה לבית המשפט האזרחי. ויודגש: גם אם יש מקום להידרש לכתב ההגנה על מנת להכריע האם עילתה של התביעה היא ביחסי עבודה … הרי שאין בכך כדי להשליך על השאלה האם העילה היא ‘חוזית’ או ‘נזיקית’. התשובה לשאלה האחרונה תלויה במקור המשפטי בדין המהותי שעליו התובע בוחר לבסס את תביעתו, ואין באמור בכתב ההגנה כדי לשנות לעניין זה.”

יוער כי בפסק הדין נזכרות תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984. הסדר דומה קיים היום בתקנה 11(3) ו- (4) לתקנות. על התובע לפרט את תמצית העובדות הנחוצות לביסוס עילת התביעה ומתי נולדה וכן את העובדות המקנות סמכות לבית המשפט (בהתאמה).

בעניין רוחם עמד בית המשפט העליון גם על הקושי הנובע מיישומה של הלכה זו, שעה שבמקרים לא מעטים יידרש לפצל את ההתדיינות בשל אותן נסיבות בין הערכאות השונות (בית המשפט האזרחי ובית הדין לעבודה) בהתאם לעילות התביעה. בשל כך הוסיף וקבע, כי כאשר קיימים הליכים בשתי הערכאות, ככלל, יש להעדיף להעמיד את ההליך בערכאה האזרחית עד לאחר תום הדיון בבית הדין לעבודה, מכוח הכלל של “הליך תלוי ועומד” (ועל פי השיקולים הרלבנטיים ליישומו). זאת, גם אם החפיפה בין שני ההליכים אינה מלאה. והדברים יפים גם אם ההליך האזרחי נפתח קודם להליך בבית הדין לעבודה. אביא גם כאן את הדברים כלשונם (פסקאות 68-69):

“ומה באשר לאותם מצבים שבהם הוגשה תביעה של מעסיק לבית המשפט האזרחי בטענה לגניבה ומעילה מצדו של עובד וכן תביעה של עובד בבית הדין לעבודה בקשר לזכויותיו (בדרך כלל, אגב סיום יחסי העבודה) הנסבות על מערכת עובדתית דומה ושאלות דומות? במקרים המתאימים, שדוגמה להם ניתן למצוא בענייננו, נכון יהיה להעדיף – כעניין של מדיניות וכיבוד הדדי בין ערכאות – נקיטה בהעמדת ההליך בבית המשפט האזרחי על בסיס העיקרון של ‘הליך תלוי ועומד’ (Lis alibi pendens). כך, ההליך בבית הדין לעבודה יתברר קודם, ורק לאחר מכן יתברר ההליך בבית המשפט האזרחי. כידוע, לבית המשפט נתונה סמכות שבשיקול דעת לעכב בירור תובענה כאשר קיים הליך תלוי ועומד המעורר שאלות דומות, וזאת על יסוד שיקולים שעניינם יעילות הדיון, חסכון במשאביהם של בית המשפט ובעלי הדין ומניעת הכרעות סותרות. נקיטה בדרך זו – בהתאם לכללים החלים על דוקטרינה של “הליך תלוי ועומד” – תוביל לכך שמכלול השאלות הנוגעות ליחסי העבודה יוכרעו בערכאה המתאימה לכך ביותר. קביעותיו של בית הדין לעבודה עשויות לשמש את בית המשפט האזרחי ולחייב את הצדדים גם בהתדיינות שבפניו לפי הכללים של מעשה בית דין, ככל שיש מקום לעשות כן […]. לא למותר לציין, כי גם אם אין חפיפה מלאה בין כל השאלות שעשויות להתעורר במסגרת שתי התביעות ניתן לנקוט בעיכוב הליכים באמצעי זה של הליך תלוי ועומד […].

[…] הכלל צריך להיות שכאשר הוגשו הליכים בשתי הערכאות (ואפילו ההליך בבית הדין לעבודה נפתח לאחר ההליך בבית המשפט האזרחי) תינתן עדיפות לסיום הבירור בבית הדין לעבודה”.

לבסוף, טרם יישומו של הדין על ענייננו, ראיתי לפרט את נסיבות המקרה שנדונו בעניין רוחם. המעסיקה שם הגישה תביעה כספית לבית משפט השלום כנגד העובדת ובעלה. נטען כי המערערת-העובדת, ניצלה את האמון שניתן בה בהיותה מנהלת המשרד במשך כשש שנים, כדי לרכוש לעצמה מוצרים שונים על חשבון החברה-המעסיקה ותוך הצגתם כתשלומים עבור החברה. כמו כן, באותה עת סיפק בעלה לחברה שירותי ניקיון. נטען כי בעלה שיתף עמה פעולה ובכלל זה, קיבל תשלום מופקע עבור שירותי הניקיון תוך הסתרת העובדה שהוא נשוי למערערת. כפי שפורט בפסק הדין של בית המשפט העליון (פסקה 8) התביעה הוגשה בעילות של גזל ותרמית לפי סעיפים 52 ו- 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הסגת גבול במטלטלין לפי סעיף 31 לפקודה ועשיית עושר ולא במשפט, אשר צוינו במפורש בכתב התביעה. כחודש לאחר הגשת תביעת המעסיקה, הגישה העובדת תביעה לבית הדין לעבודה לקבלת כספים להם היא זכאית לטענתה מכוח חובות מדיני העבודה בתקופת העסקתה ופיצויים עקב סיום יחסי העבודה. בית משפט השלום דחה את בקשת העובדת לדחיית התביעה בשל חוסר סמכות עניינית. בר”ע על ההחלטה נדחתה ע”י בית המשפט המחוזי. בית המשפט העליון נתן רשות ערעור וקיבל את הערעור בחלקו תוך שקבע, כי התביעה כנגד המערערת בעילות של גזל ותרמית נתונה לבית המשפט האזרחי, אך התביעה בעילות של הסגת גבול במטלטלין (שבסמכות בית הדין לפי סעיף 24(א)(1ב) לחוק) ועשיית עושר ולא במשפט, נתונה לסמכותו של בית הדין לעבודה ואין לבית משפט השלום סמכות לדון בהן. אין בית הדין לעבודה מוסמך לדון גם בתביעה כנגד בעלה. עוד נקבע, כי התביעה בבית משפט השלום (כנגד העובדת בעילות שנותרו וכנגד בעלה) תעוכב ותידון רק בסיום ההליך בבית הדין לעבודה.

מן הכלל אל הפרט

ביישום הדין ולאור קביעות בית המשפט העליון בעניין רוחם, מצאתי כי הסמכות לדון בתביעה שהוגשה כנגד הנתבע, נתונה לבית הדין לעבודה ואני מורה על העברתה לבית הדין לעבודה. התביעה כנגד הנתבעת (שאין מחלוקת שאיננה עובדת), תיוותר בבית משפט זה תוך שתעוכב עד לאחר תום הדיון בבית הדין לעבודה.

כאמור, מחובתו של התובע לבסס את סמכותו של בית המשפט אליו הוגשה התביעה. בניגוד לנדרש, התובעים הסתפקו בציון כללי וסתום כי לבית המשפט יש סמכות לדון בתביעה “לאור סכומה ומהותה” (סעיף 6 לכתב התביעה). אלא שכמפורט לעיל, תיחום הסמכויות בין בית הדין לעבודה לבין הערכאה האזרחית אינו מבחן סכום התביעה (ואינו מבחן הסעד). משעה שמדובר בסכסוך על רקע יחסי עבודה, יש לבחון אם נופל המקרה בגדר סמכותו הייחודית של בית הדין (תוך שלילת סמכותה של הערכאה האזרחית), לפי עילת התביעה לאור סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה; ועל התובע חובה לציין במפורש את עילת התביעה ולהצביע על כך שעילת התביעה היא בסמכות בית המשפט.

סבורני כי בכל הקשור לתביעה כנגד הנתבע-העובד, מתקיימים כל התנאים המקימים את סמכותו הייחודית של בית הדין לפי סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה. ראשית, אין מחלוקת כי הנתבע היה עובד בעסק. שני הצדדים בשני ההליכים מסכימים כי הנתבע היה שכיר שעבד בעסקו של התובע במשך כ- 7 שנים וכי נוצרו בין הצדדים יחסי עובד-מעסיק. שנית, מעיון בכתב התביעה עולה בברור כי התביעה נסבה על עילה שביחסי עבודה. הטענה היא שהעובד ניצל את האמון שניתן בו ואת הגישה לכספי העסק להוצאת כספים לא מורשית, לטובתו שלו ולא לצרכי העסק (מבחן העילה). שלישית, אף שעסקינן בתביעה על רקע טענות למעילה ולגניבה (בשונה עניין רוחם), התביעה כאן לא הוגשה בעילות של “גזל” או “תרמית” לפי פקודת הנזיקין, אלא מבוססת על מסגרת משפטית אחרת שנתונה לסמכות בית הדין לעבודה; עילה חוזית, טענה להפרת חובת אמון ועשיית עושר ולא במשפט (המבחן השלילי).

להלן ארחיב ביחס למבחן השלילי.

האם ענייננו בתביעה בנזיקין שמוחרגת מסמכות בית הדין לעבודה? – כאמור, לפי עניין רוחם, יש לבחון זאת בראש ובראשונה ובעיקר, על פי נוסח כתב התביעה. אחזור גם כאן על פרטי כתב התביעה שהובאו לעיל, לצורך בחינה זו.

מהות התביעה הוגדרה כך בכותרת כתב התביעה: “מהות התביעה: כספית, עשיית עושר ולא במשפט, גניבה בידי מעביד” (כאמור, צ”ל “גניבה בידי עובד” – י’ב’). נמצא כי התביעה לא הוגדרה כאן (גם) כתביעה נזיקית. למותר לציין כי “גניבה בידי עובד” היא עבירה פלילית ואינה כשלעצמה וככזו עילת תביעה בערכאה אזרחית או בבית הדין לעבודה. יצוין כי לא נטען בכתב התביעה שביצועה הנטען של העבירה, מבסס עוולה בנזיקין. כך גם עבירת נוספות שמנו התובעים (ראו למשל בסעיף 31 לתביעה, שם צוינו “קבלת דבר במרמה” ו”מרמה והפרת אמונים”).

לא צוין, אפוא, במסגרת “מהות התביעה” שהיא (גם) תביעה “נזיקית” (כמקובל בהגשת תביעות בעילה נזיקית. ראו גם החובה לפרט את “סוג התביעה ונושאה” המעוגנת בתקנה 10(8) לתקנות). ממילא גם אילו צוין בתיאור התביעה כי התביעה במהותה “נזיקית”, הרי שבגוף התביעה, לא צוינה במפורש עילה נזיקית כלשהי ובפרט לא צוין, כי עילת התביעה היא “גזל” או “מרמה” לפי פקודת הנזיקין. גם תחת הכותרת “אחריותם של הנתבעים” בסעיף המצוטט לעיל (או בכל מקום אחר בתביעה) לא צוין במפורש כנדרש, כי התביעה היא בעילה נזיקית של “גזל” או “מרמה” אלא עולה מעיון בתביעה כי היא מבוססת על ההיבט החוזי (הפרה של חוזה העבודה) וצוין כי עילת התביעה נובעת מ”הפרה של חובות האמון שהוא חב מכוח תפקידו ודיני השליחות”.

יוער כי בהתייחסותם לסוגיית הסמכות, לא דנו התובעים כלל בעילות התביעה לפי כתב התביעה. הם לא ראו צורך בכך, שכן לשיטתם (כעולה מהטענות), יש ללמוד מעניין רחום כי כל תובענה של מעסיק נגד עובד על רקע טענות למעילה ולגניבה היא א-פריורי בסמכות בית המשפט האזרחי. אלא שכאמור, לא אלה פני הדברים.

מכל המקובץ עולה, כי התובעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם ללמד כי התביעה באה בגדר החריג הקבוע בסיפא לסעיף 24(א)(1) לחוק. בעניין רוחם נקבע במפורש כי “על התובע לציין ולהסביר במפורש כי עילות התביעה הן נזיקיות (שהרי אם לא יעשה כן הסמכות לדון בתובענה תהיה נתונה לבית הדין לעבודה)”. משכך ועל רקע כל האמור, הסמכות לדון בתובענה כנגד הנתבע 1 אינה באה בגדר חריג זה והיא נתונה לבית הדין לעבודה.

לשלמות התמונה ולמען לא יחסר אוסיף עוד, כי כפי שנקבע בעניין רוחם, תביעה בעילה של עשיית עושר ולא במשפט שנזכרה בכתב התביעה, היא בסמכות בית הדין לעבודה (שם, פסקאות 71-72). כמו כן, לפי סעיף 22 לחוק עוולות מסחריות, התשנ”ט-1999 לבית הדין לעבודה סמכות ייחודית לדון בתובענות שעניינן גזל סוד מסחרי הנובעות מיחסי עבודה גם לאחר שהסתיימו (ראו גם שם, פסקה 52) ובית הדין לעבודה מוסמך לדון גם בטענה להפרת זכויות יוצרים, שלא הוחרגה מסמכותו לפי סעיף 24(א)(1) (ראו למשל סע”ש 19783-12-20 קנאזע נ’ קנאזע מיום 8.8.21 בפסקה 41 והפסיקה הנזכרת שם).

התוצאה היא שיש להורות על העברת התביעה כנגד הנתבע 1 לבית הדין לעבודה.

אני דוחה את טענת התובעים כי לא ניתן להורות על העברה בשל העדר זהות בין הצדדים בשני ההליכים, ככל שמדובר בתביעת התובע 2. מהתביעה כפי שהוגשה לא ברור מדוע התובע 2 הגיש תביעה זו ביחד עם התובע 1. כל שצוין הוא כי הוא עובד עם אביו, התובע 1, בעסק ולא בוססה כל עילת תביעה של התובע 2 (לא הוצגה כל תשתית עובדתית או משפטית ספציפית לגביו). ככל שהעסק הוא של שני התובעים, מקומה של התביעה בבית הדין לעבודה. אם התובע 2 אינו בעל העסק עם אביו, אין התביעה מבססת עילת תביעה עצמאית שלו ואין כל מקום לתביעתו. על פניו נראה כי יש טעם רב בטענת הנתבעים, כי התובע 2 הוסף בניסיון להקנות סמכות עניינית לבית משפט זה. מכל מקום, זכות התביעה של התובע 2 תתברר על ידי בית הדין. להזכיר, בית הדין מוסמך גם להכריע בשאלה אם קיימים יחסי עבודה.

לטענת התובעים, אין כל קשר בין התביעה דנא לבין ההליך בבית הדין לעבודה ושתי התביעות אינן מעלות שאלה מהותית דומה. התובעים ביססו טענתם זו בכך ש”די אם נבחן את סכומי התביעה כאשר בתביעה בבית הדין לעבודה מדובר על שיק על סך 48 אלף ₪ שהוגש לביצוע המהווה כ- 1.2 אחוז מסכום התביעה דנא” (סעיף 3 לעמדת התובעים). אני דוחה טענות אלה. ראשית, לא ניתן לקבל את הטענה שלפני בית הדין עומדת אך ורק תביעה שטרית. מעיון בכתבי הטענות שם, מדובר בתביעה על סך של כ- 300,000 ₪ בעילות שונות. הכל כמפורט לעיל. שנית, כפי שהובהר לעיל, סכום התביעה אינו רלבנטי לקביעת סמכות בית הדין לעבודה אלא רק לתיחום הסמכות בין הערכאות האזרחיות לפי חוק בתי המשפט. שלישית, גם אם אניח כי בתביעה שטרית לביצוע שיק בסך של 43,000 ₪ מדובר, הטענה שאין קשר בין התביעות נסתרת כבר מתוך כתב התביעה עצמו, שעה שנטען בו כי השיק הוא אחד משלושה שמשך הנתבע לטובתו בגין פיצויי פיטורין שאינו זכאי להם, כחלק מפעילות המרמה המפורטת בתביעה. רביעית, מעיון בכתב ההגנה בבד”ע נמצא כי כל טענותיו של התובע בכתב התביעה שהגיש כאן הועלו שם אחת לאחת. בהמשך לכך נטען כי הנתבע (העובד), אינו זכאי כלל לפיצויי פיטורין (ראו גם פסקה 53 בפסק הדין בעניין רוחם שם נזכר כי שלילת הזכאות לפיצויי פיטורין בשל התנהגות רעה של העובד, ובכלל זה פעולות גניבה ומרמה, מתבררת בבית הדין). כן נטענה טענת קיזוז שלפיה אם זכאי העובד לכספים שתבע או חלקם, יש לקזז את הסכומים המגיעים למעסיק לפי תביעתו. יתר על כן, בכתב ההגנה בבד”ע ביקש התובע לחלופין, להתלות את הדיון בתביעת העובד עד להכרעה בתביעתו לכשתוגש. דומה כי הדבר מדבר בעד עצמו ומעיד אף הוא על הקשר שבין שתי התביעות. אין יסוד, אפוא, לטענת התובע כאילו אין קשר בין שתי התביעות, והיא נדחית.

בכל הקשור לתביעה כנגד הנתבעת 2, אין סמכות לבית הדין לעבודה, שכן אין מחלוקת בין הצדדים כי לא התקיימו יחסי עבודה בין התובע או התובעים לבינה. עם זאת, אני סבורה כי יש להורות על עיכוב התביעה כנגדה עד לאחר תום בירור ההליך בבית הדין לעבודה. זאת, בהתאם לפסק הדין של בית המשפט העליון בעניין רחום (כאמור, גם שם נתבע גם בן זוגה של העובדת). כפי שנקבע שם, ככלל, יש להעדיף את הבירור בבית הדין לעבודה ולהעמיד את ההליך האזרחי. אזכיר עוד כי ההליך בבד”ע נפתח ראשון (אף שלפי עניין רחום הנטייה היא לעכב את ההליך האזרחי גם אם הוא זה שנפתח ראשון) וההליך כאן מצוי בראשיתו. תוצאה זו מתבקשת גם לגופו של עניין. ברי כי לתביעה כנגד הנתבעת 2 אין תקומה אלא אם תתקבל התביעה כנגד הנתבע. אחריות הנתבעת משנית לאחריותו של הנתבע ותלויה בקביעות בית הדין לעבודה בעניינו. שאלת אחריותה תתעורר אך ורק אם יימצא שהנתבע אמנם קיבל או נטל כספים שלא כדין שהוא חייב בהשבתם.

למותר לציין כי חיוב הנתבע בהשבת מי מהסכומים שנתבעו אינו גורר אחריות אוטומטית של הנתבעת 2, אלא יש לבסס את אחריותה בעילות משפטיות כדין. בתביעה נטען כי הנתבעת “אחראית ביחד ולחוד עם הנתבע 1 להשבת כל הכספים שנלקחו ע”י הנתבע והועברו על ידו לתשלום הוצאות המחייה המשותפת וקיום משק הבית שלה ושל בעלה. אין ספק כי הנתבעת 2 ידעה מהו המקור הבלתי חוקי של הכספים, לא נמנעה לקבלם למרות הידיעה בדבר אי חוקיות מקורם, כאשר חלק מכספי ההונאה אף הועברו ישירות לחשבונה”. הנתבעים טענו כי אין עילת תביעה כנגד הנתבעת וכי אף היא שורבבה לתביעה בניסיון לשוות לבית משפט זה סמכות עניינית. ככל שיידרש בהמשך הדרך, תתברר שאלת אחריות הנתבעת לפי כל דין. אין טעם בבירורה כעת, כל עוד לא הוכחו הטענות שהנתבע נטל מהעסק כספים לא-לו והוא חייב בהשבתם; וכל עוד לא התבררו בתוך כך, הטענות ביחס לכספים שהועברו לחשבונה של הנתבעת כמפורט לעיל. אוסיף כי בנוסף לכך (וככל שיהא הדבר רלוונטי), מתעוררת שאלת הסמכות העניינית של בית משפט זה לדון בתביעה כנגד הנתבעת, אם נתונה היא לבית משפט זה או לבית משפט השלום. אזכיר בהקשר זה כי לפי כתב התביעה, הכספים שנכנסו לפי הטענה לחשבונה עומדים על סך כולל של 230,000 ₪. גם עניין זה יתבהר לאחר שייקבעו הקביעות הרלוונטיות בהליך המתנהל בבד”ע מול הנתבע.

סוף דבר

התביעה תועבר לבית הדין לעבודה בתל אביב לצורך בירורה בכל הנוגע לנתבע 1.

בכל הקשור לתביעה כנגד הנתבעת 2, אני מורה על עיכוב ההליכים.

אני מחייבת את התובעים בהוצאות בקשה זו בסך של 12,000 ₪.

המזכירות תעביר את התיק לבית הדין לעבודה

המזכירות תפתח תיק נוסף לצורך התביעה כנגד הנתבעת 2. תיק נוסף חדש זה יעוכב מחמת הליך תלוי ועומד.

ניתנה היום, י”ד חשוון תשפ”ג, 08 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.

לחזור למשהו ספיציפי?

פורטל פסקי הדין בישראל

פורטל פסקי הדין בישראל

פורטל פסקי הדין של ישראל - מקום אחד לכל פס"ד של בתי המשפט הישראלי והמחוזות השונים

השאר תגובה

פורטל פסקי הדין של ישראל

פס"ד חדשים באתר

רוצים לקבל עדכון לגבי פסקי דין חדשים שעולים לאתר?

בשליחה הינך מאשר שאנו יכולים לשלוח לך מידע שיווקי / פרסומי

error: תוכן זה מוגן !!