לפני
כבוד השופט עודד שחם
מערערים
1. פלונית
2. פלוני
3. פלוני (קטין)
על ידי ע’ גרינפלד, עו”ד
נגד
משיבים
משרד הפנים ירושלים
על ידי א’ קדוש, עו”ד, מפרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי)
פסק דין
בפניי ערעור מנהלי.
1. הערעור מופנה נגד פסק דינו של בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, תשי”ב – 1952 (להלן בהתאמה – פסק הדין, בית הדין וחוק הכניסה לישראל) בערר (י-ם) 4402-22. פסק הדין ניתן ביום 3.7.23 על ידי כב’ הדיין ש’ ויזן.
2. ברקע ההתדיינות מצויות העובדות הבאות. המערערת 1 (להלן – המערערת) היא אזרחית פיליפינים, ילידת 1974. היא נכנסה לישראל בשנת 2002 ברישיון מסוג ב/1 בענף הסיעוד. הרישיון הוארך עד לשנת 2007. מאותה שנה, שוהה המערערת בישראל ללא אשרה. המערער 2 (להלן – המערער) הוא אזרח הפיליפינים, יליד 1974. הוא נכנס לישראל בשנת 2003 ברישיון מסוג ב/1 בענף הסיעוד. הרישיון הוארך עד לשנת 2008. בשנת 2009 יצא את ישראל. הוא שב לישראל בשנת 2016 באשרת תייר. על פי הטענה, השנים נמצאים במערכת יחסים זוגית, שנוצרה בעת שהותם בישראל. להלן ייקראו השניים יחד – הבגירים. המערער 3 (להלן – הקטין) נולד למערערת בשנת 2008. השלושה ייקראו להלן יחד – המערערים.
3. בדצמבר 2016 הגישו המערערים בקשה להסדרת מעמד בישראל מטעמים הומניטריים. במוקד הבקשה עמדה הטענה כי הקטין סובל מבעיות רפואיות שונות, ובמרכזן מחלת אפילפסיה. עלו גם טענות לקשיים במישור הנפשי. בהמשך להליכים שונים, אשר אין צורך לפרטם כאן, החליט מנכ”ל המשיבה (23.10.21) לאמץ את המלצת הוועדה הבינמשרדית למתן מעמד מטעמים הומניטריים (להלן – הוועדה) ולדחות את הבקשה. ערר שהגישו המערערים לבית הדין נדחה בפסק הדין. מכאן הערעור שבפניי.
4. נקודת המוצא הנורמטיבית לדיון היא, כי מדובר בהחלטה של גורם מוסמך במשרד הפנים, בבקשה למתן מעמד מטעמים הומניטריים. מדיניות משרד הפנים, לפיה ניתן מעמד לזרים במשורה, אושרה על ידי בית המשפט העליון (ראו עע”ם 11538/05 נטיוסוב נ’ שר הפנים, 25.11.2007). בכל הנוגע להתערבות בהחלטות משרד הפנים בענייני מעמד, פסק בית המשפט העליון כי “בהפעילו את סמכותו למתן אשרות ורישיונות ישיבה בישראל מכוח חוק הכניסה לישראל מסור למשיב 1 [שר הפנים – ע.ש.] שיקול דעת רחב … קל וחומר שרחב הוא שיקול הדעת המסור לו לצורך קבלת החלטה בדבר מתן אשרה או רישיון מטעמים הומניטאריים חריגים. בהתאמה, יהא גדר ההתערבות של בית המשפט בהחלטות ממין זה מצומצם ויוגבל למקרים יוצאי דופן בהם נפל פגם חמור בהחלטה הנוגעת למתן אשרה או רישיון מטעמים הומניטאריים, כגון שיקול זר או פגם חמור אחר היורד לשורש העניין” (בג”ץ 2629/03 איבשין נ’ שר הפנים (28.9.2008), בפסקה 8 לפסק דינה של כב’ השופטת א’ חיות; ראו גם עע”ם 3919/14 ברנט נ’ רשות האוכלוסין וההגירה (18.6.2015)).
5. במאמר מוסגר אעיר, כי אין יסוד לטענת המדינה לפיה מתן מעמד מטעמים הומניטריים מיוחדים הוא “הטבה לפנים משורת הדין”. בהקשר זה פסק בית המשפט העליון, כי “מדינת ישראל הינה מדינת חוק; מדינת ישראל היא דמוקרטיה, המכבדת זכויות אדם, והשוקלת בכובד ראש שיקולים הומניטריים. שוקלים אנו שיקולים אלה משום שהחמלה וההומניות טבועה באופיינו כמדינה יהודית ודמוקרטית; שוקלים אנו שיקולים אלה, שכן יקר בעינינו כבודו של כל אדם…” (דברי כב’ הנשיא א’ ברק בבג”ץ 794/98 עובייד נ’ שר הביטחון, פ”ד נה(5) 769 (2001), בפסקה 8 לפסק הדין). הדברים יפים בשינויים המחויבים אף למקרה הנוכחי.
6. הנימוק העיקרי ביסוד טיעוני המערערים נעוץ במצבו של הקטין. בהקשר זה טענו המערערים, כי המשיבה קיבלה את החלטתה בלי לקחת בחשבון את עקרון טובת הקטין. בית הדין קבע, כי עקרון זה הוכר כערך מרכזי בשיטתנו. הוא הוסיף, כי העיקרון מחייב בחינה יסודית של עניינו של הקטין. שתי קביעות אלה מבוססות היטב, ואינן שנויות במחלוקת.
7. אשר לקביעת בית הדין, כי עקרון טובת הילד אינו גובר על כל שיקול אחר שעל המשיבה לשקול, הרי שניתן לתאר מקרים בהם כך יהיה הדבר. לצד זאת, עשויים להיות מקרים בהם משקלו של העיקרון האמור יגבר על שיקולים אחרים. הדבר תלוי בעוצמתו של השיקול האמור בכל מקרה ומקרה. חובתה של המשיבה היא לתת לעקרון את המשקל הראוי בנסיבות העניין, לצד כלל השיקולים האחרים הצריכים לעניין.
8. אכן, השיקול של טובת הילד הוא חלק, לעתים מרכזי, מן השיקול ההומניטרי. ככזה, הוא עשוי לבסס, במקרים חריגים, טעם הומניטרי מיוחד אשר יבסס החלטה על מתן מעמד. ברוח זו צוין בפסיקת בית המשפט העליון, בהקשר קרוב, כי “טיעון הנוגע לטובת הילד יכול, במקרים חריגים, לבסס טעם הומניטרי מיוחד המצדיק מתן היתר או רישיון לפי חוק האזרחות. אולם, לא בכל פגיעה עסקינן…. בכדי לבסס טעם הומניטרי מיוחד, אין להסתפק בטענה כללית לפגיעה בטובת הילד, אלא שיש להראות כי בנסיבות המקרה, תיווצר פגיעה קונקרטית ומיוחדת, החורגת מגדרי הפגיעה הבלתי נמנעת הנגרמת תמיד מאי-מתן ההיתר או הרישיון” (דברי כב’ השופט נ’ סולברג בעע”מ 3091/21 מדינת ישראל – שר הפנים נ’ פלונית (22.5.2022), בפסקה 2 לפסק דינו). הדברים יפים, בשינויים המחויבים, למקרה שבפניי. במקרים מיוחדים כאלה, אין עקרון טובת הילד נסוג בפני מדיניות ההגירה של המשיבה, וזאת בניגוד לקביעתו הגורפת של בית הדין.
9. לגופם של דברים, נקודת המוצא מצויה במכתבו של ד”ר רוני ורד, מומחה בפסיכיאטריה של הילד והמתבגר (22.3.21; להלן – מכתב ד”ר ורד; עמוד 156 לנספחי הערעור). מן המכתב עולה, כי הקטין סובל מקשיים שפתיים, רגשיים ונוירולוגים. בכלל זה, הוא סובל הפרעת קשב וריכוז (ADHD), עם מרכיב בולט של היפראקטיביות. הוא נחשף לחוויות קשות ומטלטלות, ובהן נטישת אביו, אירועים בהם הלך לאיבוד ונמצא אחרי שעות, התעללות פיזית ונפשית שעבר בבייביסיטר, וחוויות של דחייה חברתית. עולה גם, כי הקטין מטופל במרפאתו של ד”ר ורד ממרץ 2018 עקב קשייו הרגשיים, שהגיעו למצב משברי מדאיג בעת הפנייה. הקטין תואר כילד שסובל מחרדות משמעותיות, עצב, נטייה להסתגרות, בכי רב. תוארו התנהגויות לא מותאמות, כמו דיבור לעצמו, צחוק בלתי פוסק ללא הקשר מתאים, התנהגויות טקסיות ואובססיוויות, והתפרצויות בהן מרביץ לילדים ולצוות. עולה גם, כי ביטא בעבר רצון למות והיכה עצמה במספר הזדמנויות. הקטין טופל בפסיכותרפיה פרטנית בהדרכת הורים, ומקבל טיפול פסיכיאטרי. חל שיפור במצבו הרגשי. ההתנהגויות הלא מותאמות פסקו. הוא מצליח להשתלב בבית הספר לימודית וחברתית. הוא לומד בכיתת חינוך מיוחד. לצד השיפור במצבו, הוא עדין זקוק להמשך טיפול ומעקב פסיכיאטרי. קשייו, בשילוב נסיבות חייו המורכבות, הביאו לכך שהוא נזקק למעטפת טיפולית נרחבת, שכללה טיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי, הדרכת הורים, ומסגרת לימודית מיוחדת. המומחה כתב, כי נוכח ההיכרות עם הקטין ועם מצבו הנפשי, התרשמותו היא כי הגירה תהיה גורם סטרס קיצוני, העלולה להביא לנסיגה משמעותית במצבו הרגשי וההתנהגותי של הקטין.
10. מנכ”ל המשיבה שקל, במסגרת החלטתו, את טובת הקטין (עמוד 7 להחלטה). הוא נתן דעתו לאמור במכתבו של ד”ר ורד. עם זאת, בהחלטה צוין (שם), כי נציגת משרד הבריאות לא מצאה כי יש במצבו הרפואי של הקטין משום טעם הומניטרי המצדיק הענקת מעמד בישראל. היא ציינה כי יוכל לקבל טיפול רפואי בפיליפינים. מנכ”ל המשיבה ציטט מתוך מכתב של מנכ”ל משרד הבריאות משנת 2015, לפיה מי שהפרוטה בכיסו יכול לקבל טיפול מיטבי בכל מקום בעולם, והשאלה היא של יכולתו הכלכלית של דורש הטיפול. הוא הפנה לדברי הבגירים בראיונות לפיהם הטיפול במדינת המוצא קיים, אך יקר. הוא נתן דעתו לדו”חות של האו”ם לפיהם הנגישות לטיפול רפואי בפיליפינים, בעיקר של חסרי אמצעים, מוגבלת ונמוכה ביותר. התייחסותו לכך הייתה, כי “אין משמעות הדברים שאין טיפול כלל. ייתכן והקטין לא יוכל לקבל טיפול זהה לזה אשר הוא מקבל בישראל ואף ייתכן והדבר יהיה יקר, אך בסופו של דבר מדובר על טענה כלכלית במהותה”. במצב זה, שלל מנכ”ל המשיבה קיומו של טעם הומניטרי לעניין זה.
11. קביעות אלה קשה לקבל. הנתונים הכלליים עליהם עמדו המערערים, בדבר הנגישות המוגבלת של חסרי אמצעים לטיפול רפואי במדינת מוצאם, אינם שנויים במחלוקת. ההידרשות לדו”חות האו”ם לעניין זה עולה בקנה אחד עם פסיקת בית המשפט העליון, אשר קבע כי “בהקשר זה יש להביט אל כל מקרה על פי המידע הנתון באשר למדינה אליה עתיד החולה להישלח” (דברי כב’ השופט א’ רובינשטיין בבג”ץ 5665/05 פלונים נ’ שר הפנים (25.9.2007), בפסקה יא(2) לפסק דינו של כב’ השופט א’ רובינשטיין). מן הדו”ח משנת 2009 עולה (ראו פסקה 42 להודעת הערר), כי חל שיפור במצב מערכת הבריאות במדינה, אך באזורים עירוניים עניים ובאזורים כפריים מרוחקים, שירותים חברתיים אינם קיימים או שאינם נגישים. עולה גם, כי מצב מערכת החינוך בכי רע, וכי מדובר בפיגור גדול במספר הכיתות לעומת הצורך; ובהעדר אמצעי חינוך בסיסיים, כמו ספרים ואמצעי הוראה, ברבים מבתי הספר (פסקה 43 להודעת הערר). מן הדו”ח לשנת 2007 עולה, כי עניים נמצאים בעמדת נחיתות משמעותית בכל הנוגע לגישה לשירותי בריאות (פסקה 45 להודעת הערר).
12. בשום שלב, לא הוצגה תשתית העומדת בסתירה לחומרים אלה. גם דבריה של נציגת משרד הבריאות בוועדה לא גובו בתשתית רלוונטית כלשהי. אכן, למערערים, כעולה מן החומר, בית קטן בן שני חדרים בפיליפינים (ראיון המערערת, 14.3.21, בעמוד 3; ראיון המערער מאותו יום, בעמוד 2). עם זאת עולה מפסק הדין, כמו גם מהחלטת המשיבה, כי בישראל הם “מתקיימים בצמצום והפרוטה אינה מצויה בכיסם” (סעיף 10 לפסק הדין). אין כל אינדיקציה, הנוגעת להשכלתם או לכישוריהם, העשויה לרמז כי בפיליפינים מצבם יהיה שונה באופן מהותי. המשיבה אינה מצביעה על אינדיקציה כאמור. עולה, אפוא, סימן שאלה של ממש, האם במישור הקונקרטי, יהא בידם לדאוג לטיפולים הנדרשים לקטין. לא למותר להפנות לדברים שכתב מנכ”ל משרד הבריאות במכתבו הנ”ל משנת 2015, לפיהם “השאלה העיקרית אינה מהי האפשרות ה’אובייקטיבית’ לקבל טיפול מוגדר במדינה פלונית, אלא מהי האפשרות שיש למטופל חסר אמצעים להשיג אותו, אל מול הפתרון המעשי שאולי נמצא לו בישראל”.
13. אוסיף, כי נוכח הרקע הרפואי, הקוגניטיבי והרגשי המורכב העולה מן החומר, העובדה שבעת הזו לא נדרשים טיפולים מיוחדים (לצד הצורך עליו עמד המומחה בהמשך מעקב וטיפול פסיכיאטרי), אינה שוללת את הצורך בהם בהמשך. הדברים אמורים ביתר שאת, נוכח הקביעה של המומחה, אשר לא נסתרה בשום שלב, לפיה “הגירה תהיה גורם סטרס קיצוני, העלולה להביא לנסיגה משמעותית במצבו הרגשי וההתנהגותי” (ההדגשה הוספה – ע.ש.). הן מנכ”ל המשיבה בהחלטתו, הן בית הדין בפסק דינו, לא נתנו דעתם באופן ממשי לקושי המשמעותי הנובע מהיבט זה. אף תשובת המדינה לערעור לא נדרשה להיבט זה. העדר ההתייחסות בולט שבעתיים נוכח דברי בית המשפט בעניין פלונים הנ”ל, לפיהם “כשמדובר בקטין התלוי בזולת, ובוודאי ‘קטינים צעירים’, המבט ההומניטרי צריך שיהא עמוק ומדוקדק ביתר” (בפסקה יא(1) לפסק הדין). דברים אלה מתעצמים במידה ניכרת שעה שמדובר בקטין בעל צרכים מיוחדים, כמו הקטין במקרה שבפניי. אף להיבט ייחודי זה אין התייחסות של ממש בפסק הדין או בטיעוני המדינה. לא למותר לציין, כי הקביעה בדבר היות הגירה גורם סטרס קיצוני, ובדבר ההשלכות השליליות העלולות להיגרם בשל כך, מצויה על פניה בתחום מומחיותו של ד”ר ורד, שהוא, כאמור, מומחה בפסיכיאטריה של הילד והמתבגר. מכלול נתונים אלה, אשר המשיבה ובית הדין לא נתנו את הדעת לחלק משמעותי מהם, מלמד כי קיימים במקרה הנוכחי שיקולים הומניטריים מיוחדים, המצדיקים מתן מעמד לקטין, וכפועל יוצא מכך, לאמו.
14. ודוק. הסיכון לנסיגה משמעותית במצבו הרגשי וההתנהגותי של הקטין אינו בעל אופי כלכלי, כפי שגרסו המשיבה ובית הדין. מדובר בעניין הנוגע לליבת הווייתו ורווחתו של הקטין. הרחקתו של הקטין למדינת נתינותו עלולה להיות כרוכה במחירים נפשיים ואישיים כבדים. הדברים אמורים ביתר שאת נוכח המצב המשברי המשמעותי ממנו כבר נחלץ הקטין בעבר הלא רחוק. הם אמורים גם נוכח היותו קטין בעל צרכים מיוחדים, כמפורט לעיל. המשיבה אינה מפנה, בהקשר זה, לתשתית כלשהי, העשויה להניח את הדעת כי אם, חלילה, תארע נסיגה משמעותית במצבו הרגשי וההתנהגותי, ניתן יהיה לתקנה, גם בזו הפעם.
15. לא נעלמה מעיניי הערת בית הדין, כי מדברי המערערת בדיון עולה, כי התקף האפילפסיה האחרון של הקטין היה לפני כשש – שבע שנים. המעקב הנוירולוגי האחרון שעבר היה לפני תקופת הקורונה, במועד שהמערערים לא יכלו לנקוב בו. הקטין מקבל טיפול תרופתי. הוא אינו מקבל טיפולים פסיכותרפיסטים. לדברי האם, הפעם האחרונה שקיבל טיפול כאמור הייתה לפני תקופת הקורונה. יוצא, כי מזה שנים הקטין לא נזקק למעקב נוירולוגי או רפואי. עם זאת יוער, כי בראיון שנערך לאם (14.3.21) עלה, כי למחרת היום היה הקטין אמור להיפגש למעקב אצל פסיכיאטר, כאשר המפגש האחרון עם פסיכיאטר היה כשנה קודם לכן (בעמוד 3 לראיון).
16. המערערים טוענים כי לבית הדין אין מומחיות בעניין זה. בטענה זו יש ממש. בה בעת, לא הייתה מניעה כי בית הדין יקיים במהלך הדיון בירור עובדתי, שתכליתו היא לברר את מצב הדברים העדכני. בפי המערערים אין טענה קונקרטית במישור העובדתי כנגד קביעותיו של בית הדין לעניין אחרון זה. במצב זה, לא מצאתי כי מדובר בפגם העשוי להצדיק התערבות. עולה מכך, כי במוקד לא מצויה מחלת האפילפסיה של הקטין, כי אם היותו קטין בעל צרכים מיוחדים, אשר הרחקתו מישראל למדינת נתינותו עלולה לגרום לו לפגיעה משמעותית, הכול כמתואר לעיל.
17. לתשובה שהגישו המערערים לתשובת המדינה, צורפו ראיות חדשות, הכוללות העתק הפנייה של רופא משפחה להמשך מעקב בריאות נפש (3.9.23), ומכתב בית הספר (22.1.24) לעניין הצורך בבירור נוירולוגי ופסיכיאטרי. על רקע זה ביקשו המערערים למסור הודעת עדכון בעניינים אלה. נוכח המסקנה אליה הגעתי, אשר לא נשענה על חומרים חדשים אלה, התייתר הצורך בכך.
18. בית הדין עמד על חוסר תום לב מובהק של הבגירים. לעניין זה, יש להבחין בין המערערת לבין המערער. המערערת אכן שהתה שלא כדין בישראל, החל משנת 2007. עם זאת אעיר, כי במהלך השנים האחרונות, החל מיום 11.6.17, הליכי אכיפה נגדה עוכבו, במסגרת הליכים משפטיים שונים שנקטו המערערים. השהייה שלא כדין מהווה נתון משמעותי לחובת המערערת. עם זאת, אין בה כדי לגבור על השיקול ההומניטרי עליו עמדתי, נוכח משקלו ועוצמתו של שיקול זה.
19. שונה בתכלית הוא מצבו של המערער. לא הוצגה, בשום שלב, תשתית אובייקטיבית, העשויה לתמוך בטענתו, כי הוא אביו של הקטין. אין חולק, כי לא נערכה בדיקת רקמות. אין חולק גם נכנס לישראל בזהות שאולה, תוך שימוש בתיעוד מזויף. לא ברור אם הזהות אותה הוא מציג כעת היא, אמנם, זהות אותנטית. בית הדין דחה בצדק את הסברי המערער כי נכנס בזהות שאולה משום שחשש כי בקשתו תסורב, הואיל ואחיותיו שהו בישראל באותה תקופה. אכן, הסבר זה מלמד כי השימוש בזהות שאולה נועד במישרין ובמכוון לעקוף את דיני ההגירה. בית הדין צדק בקבעו כי מדובר בחוסר ניקיון כפיים ממשי, הפועל לחובת המערער (ראו, למשל, עע”מ 471/12 מדינת ישראל נ’ בוטנג (8.7.2012), בפסקה 5 לפסק דינו של כב’ השופט נ’ הנדל). הבאתי בחשבון, כי המערערים הם, כולם, יחידה משפחתית אחת, וכי מן החומר הרפואי עולה כי מצבו של הקטין בעבר היה קשור, בין היתר, לתחושת נטישה שלו מצד אביו. לצד זאת, הבאתי בחשבון גם את העובדה, שבמשך תקופה ממושכת (2008 – 2016), לא היה המערער בישראל, וממילא לא היה חלק שלוב בתא המשפחתי. בשים לב לכלל השיקולים, לא שוכנעתי כי ביחס למערער זה, יש עילה להתערבות בהחלטת המשיבה ובפסק דינו של בית הדין.
20. אשר לטענות הבגירים להתערות בישראל, הרי שגם כאן אין עילה להתערב בקביעות בית הדין ומנכ”ל המשיבה בהחלטתו. הבגירים לא צברו רכוש משמעותי. הם מתגוררים בדירה שכורה עם עוד תשעה חברים ממדינת מוצאם. הם לא פיתחו קריירה מקצועית או תעסוקתית. המערער נהג לעבוד בעבודות מזדמנות. הוא אינו עושה כן משך שנים בשל דלקת פרקים, לטענתו. המערערת עובדת כמטפלת מחליפה. אין בפניי טענה המעלה סימן שאלה מעל קביעת מנכ”ל המשיבה בהחלטה, כי לא הוצגו אסמכתאות לקשרים חברתיים משמעותיים שקשרו הבגירים בישראל. במצב זה, אין עילה להתערבות בקביעת בית הדין, כי בנסיבות בהן המערערים נמצאים בישראל שלא כדין שנים ארוכות, הקושי הכרוך בחזרתם למדינת נתינותם אינו מהווה, כשלעצמו, טעם הומניטרי העשוי להצדיק מתן מעמד. צדק גם בית הדין בציינו, כי מדובר במדינת מוצאם, אשר הם מכירים את תרבותה ודוברים את שפתה. יש גם יסוד לקביעת בית הדין, כי שהייה ארוכת שנים בישראל אינה מהווה, כשלעצמה, טעם הומניטרי מיוחד המצדיק מתן מעמד (ראו בעניין בוטנג הנ”ל, בפסקה 5 לפסק הדין). אוסיף, כי אין עילה להתערב בקביעת בית הדין, אשר נתן משקל לכך, שלבד מאחותה של המערערת, אשר הגישה בקשה לחיים משותפים עם אזרחי ישראלי, אין למערערים קרובי משפחה נוספים בישראל. שאר בני משפחתם הגרעינית מתגוררים בפיליפינים. בכל האמור אין כדי לגרוע מן הטעמים ההומניטריים המיוחדים העומדים לזכותו של הקטין, וכפועל יוצא מכך, גם אמו, הכול כמפורט לעיל.
21. התוצאה של כל האמור היא, כי הערעור בעניינם של הקטין והמערערת מתקבל. נקבע בזה, כי על המשיבה ליתן להם מעמד, מטעמים הומניטריים מיוחדים. העניין מוחזר למשיבה, על מנת שזה ייתן את ההוראות האופרטיביות הנדרשות, ובכלל זה יקבע את המעמד להם זכאים השניים, ופרק הזמן בו יהיה בתוקף, והכל בהתאם לכל דין ונוהל. החלטה לעניין זה תתקבל עד ליום 3.3.24. ערעורו של המערער נדחה. המשיבה תישא בשכר טרחת עורך דין בסך של 10,000 ₪, לו אין לצרף מע”מ. החיוב האמור משקף את היקף העבודה שנדרשה בהליך זה, ואת הקביעות לעיל. כן תשפה המשיבה את המערערים בגין האגרה אותה שילמו. כל הסכומים ישולמו עד ליום 3.3.24. העירבון שהפקידו המערערים יושב להם באמצעות ב”כ.
22. מטעמים של צנעת הפרט, הושמטו מפסק הדין שמותיהם של המערערים.
ניתן היום, ט”ו שבט תשפ”ד, 25 ינואר 2024, בהעדר הצדדים.
