מספר בקשה:2
לפני
כבוד השופט אריאל ממן
המבקשים
1. א. מ. א.
2. ד. א.
ע"י ב"כ עו"ד אלדד אופק
נגד
המשיב
ר. ב.
ע"י ב"כ עו"ד ענת נוי פרי
החלטה
עניינה של החלטה זו הוא עתירת המבקשים לסילוק התביעה שבכותרת על הסף;
רקע כללי
המשיב (הוא התובע בתובענה שמספרה בכותרת) הינו אחיה של המבקשת 1 והמבקש 2 הוא בעלה של המבקשת 1 ואשר לטענת המשיב, מי שבחשבונו ככל הנראה ולפי דבריה של המבקשת 1, הופקדו כספים שנטלה המבקשת 1 שלא כדין מחשבונות הוריה ז"ל ומשכך הגיש המשיב כנגדם תביעה כספית, להשבת כספים שניטלו שלא כדין, ע"ס 500,000 ₪.
המשיב הדגיש, כי המבקש 2 הינו בעל דין דרוש בתובענה.
אביהם של המבקשת 1 והמשיב, מ. ב. ז"ל, נפטר ביום 1.5.2013 ואמם, המנוחה א. ב. ז"ל נפטרה ביום 14.1.2020. למנוחים נולדו 4 ילדים (3 בנות – ביניהן המבקשת 1 ובן – שהוא המשיב). המנוח עבד במפעלי ים המלח בתפקיד מסגר והשתכר ברמות שכר גבוהות יחסית וגם כשפרש לגמלאות, קיבל, על פי הנטען, מענק פרישה בסך 1.5 מיליון ₪. המנוחה הייתה עקרת בית וגידלה את ארבעת ילדיה במסירות.
המשיב טען בתביעתו, כי לאור העובדה שמעולם לא נישא ולא הקים חיי משפחה, החליטו הוריו להוריש לו את כל רכושם, מכל מין וסוג שהוא וצירף לתביעתו העתקי צוואות וצווי קיום צוואות והוסיף, כי מלבד הירושה, הוריו אף חסכו עבורו סך של 400,000 ₪.
בתחילה, לאחר שהחלה התדרדרות במצבו הרפואי של אב המשפחה, הסתייעו ההורים בניהול ענייניהם הכספיים בבתם הקטנה י', אך בשנת 2000 החלה המבקשת 1 לייצר מתיחות במשפחה וטענה כי הבת י' עלולה לברוח עם הכספים של ההורים ומשכך העבירו ההורים למבקשת 1 את כלל ענייני ניהול הכספים, חתמו עבורה על ייפוי כוח וניתנה לה גישה לכלל הכספים והחסכונות ולטענת המשיב בתביעתו, המבקשת 1 נטלה שלא כדין כספים רבים מחשבונות הוריה ועשתה בהם כבשלה ובין היתר נטלה סך של 400,000 ₪ שנחסכו עבורו. אשר על כן, המשיב עתר להשבת הכספים שניטלו שלא כדין וביקש להורות על מתן צווים לקבלת מידע מהבנקים להוכחת טענותיו.
טענות הצדדים בתמצית
לטענת המבקשים, המבקשת 1 הקדישה את מיטב זמנה לתמיכה, ליווי ומילוי צרכיהם של הוריה המבוגרים, אשר התקשו לנהל את ענייניהם בבנקים, במוסדות שונים ובחיי היומיום ופעלה באמון מלא אל מול הוריה, תוך שנאלצה לנהל חשבונות בנק שונים. החל משנת 2012 ובמיוחד לאחר פטירת אבי המשפחה, החל המשיב במסע השמצות וזריעת פילוג במשפחה המורחבת וטען ללא הפסקה כי "א' רוקנה את החשבונות, גנבה את החסכונות, גנבה מאות אלפי שקלים מהוריו" ובהמשך אף ניצל את מצוקת האם וגילה המתקדם והסית אותה כנגד ילדיה, תוך שהוא נעזר לצורך כך באחיינו א' ובתמורה הבטיח לו תגמול נאה עבור "מאמציו".
לאור התנהלות המשיב, המבקשת 1 נאלצה לפנות לבית המשפט בדימונה בבקשה למתן צו הרחקה כנגדו. בעקבות צו ההרחקה ולבקשת האם נסגרו כל החשבונות המשותפים לאם ולמבקשת 1 והמשיב החל לעשות בכספי האם כבשלו, תוך שהוא מחריף את הקרע במשפחה ואף לקח את האם בהיותה תשושה לעו"ד, לשם הגשת תביעה אזרחית ע"ס 104,600 ₪, אשר במסגרתה אף ניתן פסק דין בהעדר הגנה.
המבקשים טענו, כי יש לדחות את התביעה על הסף בשל התיישנות העילה, שכן כלל טענות המשיב ביחס לכספים "שנגנבו" על ידה לכאורה מחשבונות הבנק המשותפים לה ולאימה המנוחה, הינן בגין חשבונות שנסגרו כבר בשנת 2014 ומשכך המועד האחרון להגשת התביעה היה בשנת 2021.
המבקשים הוסיפו וטענו, כי יש לדחות את התביעה על הסף בשל העדר עילה והעדר יריבות כנגד המבקש 2 וזאת משום שבכתב התביעה, רובו ככולו, מועלות טענות כלפי המבקשת 1 ואין כל יריבות עם המבקש 2 ולו מעשה או מחדל אחד, המיוחס למבקש 2, שיש בו כדי להקים יריבות ישירה בינו לבין התובע.
המשיב בתגובתו לבקשת המבקשים הפנה לתסקיר שנערך בעניינם של הצדדים, במסגרת הליך אפוטרופסות קשור, ע"י העו"ס … מיום 20.8.2017, במסגרתו תועדו דברי הצדדים בפגישות שנערכו עמם ואשר בהן הודתה המבקשת 1 כי הוריה חסכו סכום של 400,000 ₪ עבור אחיה ר' והמבקשת 1 לא הגישה כל הסתייגות בעניין התסקיר.
המשיב הוסיף, כי המבקשת 1 הודתה בסעיף 89 לכתב הגנתה, כי אכן מדובר בסכום שנצבר על שמה בבנק הפועלים, שמקורו בהפקדות אותן חסכה לבקשת המשיב, ואשר העבירה אותם לאחיין א' ובנספח ד' לכתב הגנתה צירפה המבקשת 1 מסמך המאשר כי ביום 9.1.2014 העבירה לאחיין א' סך של 237,000 ₪, שנחסכו בחשבון הנתבעת בבנק הפועלים ולמרות כל זאת, בסרטון שצולם ביום 1.11.2017 נראית ונשמעת המבקשת 1 כשהיא מודה שוב כי היא מחזיקה בסכום הנ"ל ולכן, לטענת המשיב, הסך של 237,000 ₪ שהועברו לאחיין א' בינואר 2014 אינם קשורים לסך של 400,000 ₪ שנחסכו עבורו על ידי הוריו ומצויים בחזקתה.
לאור כל האמור ובשעה שנודע לו על הכספים הנ"ל בפעם הראשונה בסוף שנת 2017 ובפעם השניה בשנת 2020, ובהתחשב בכך שתביעתו הוגשה ביום 16.2.2023, הרי שלא חלפו 7 שנים מיום הגילוי ומשכך אין כל בסיס לטענת הנתבעת בדבר התיישנות התובענה. המשיב הוסיף, כי הודאת המבקשת 1 בפני העו"ס והודאתה בסרטון המדובר, מהוות הודאה בזכות לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, באופן המאריך ממילא את תקופת ההתיישנות, ל 7 שנים מיום ההודאה הנ"ל.
המשיב הדגיש, כי דחייה על הסף מחמת התיישנות, עוד בטרם התבררו כל העובדות נשוא התביעה ועוד בטרם נחקרה המבקשת 1 על גרסתה, מהווה סעד קיצוני וחריג, אשר בתי המשפט לא ימהרו לתיתו, אלא לאחר בירור מלא של התביעה ובמיוחד כאשר מדובר בהודאה שניתנה בפני מספר גורמים שונים, מהם עו"ס שהיא "נייטרלית" והודאה נוספת בפני עדים.
בדיון שהתקיים ביום 11.9.2023 במעמד הצדדים בית המשפט שמע את הצדדים וניסה לברר את גדרי המחלוקת וזאת במיוחד לנוכח הבקשה למחיקה על הסף שהוגשה כבר בחודש מאי 2023. בטרם מתן הכרעה, בית המשפט שיקף לצדדים את מצב הדברים כהווייתו וזאת לנוכח דברים מפורשים שעלו מעדותו של התובע בדיון והבהיר כי על פניו מדובר לכל היותר בתביעה שהתיישנה וזאת לנוכח המועדים בהם לשיטתו של התובע עצמו חדלה הנתבעת 1 מלנהל את חשבונותיה של האם המנוחה.
כמו כן, הובהר לצדדים כי התובע מסתמך על הודאות לכאורה של הנתבעת 1 משנת 2017, אשר אף הן אינן מבוררות דיין וכי התובע נדרש לעבור "משוכה" נוספת, שכן הוא מבקש להסתמך על צו גילוי מסמכים ביחס לחשבונותיה של הנתבעת 1 (בבחינת "מסע דייג") ואשר בהעדרו אין בידיו לכאורה כדי ללמד על עילת תביעה ונראה כי בבוא היום יוטל עליו נטל מוגבר להוכחת תביעתו.
חרף האמור לעיל, ב"כ התובע עמדה על בירור התובענה ומשכך לא היה מנוס מבירור הבקשה לדחייה על הסף ומשכך הוריתי לצדדים להגיש סיכומיהם בכתב ביחס לבקשה למחיקת ההליך על הסף.
סיכומי הצדדים:
המבקשים תיארו בסיכומיהם את העובדות כהווייתן ופירטו את חשבונות הבנק שנפתחו על ידי המבקשת ומי מהוריה, כאשר האחרון שבהם נסגר ביום 7.3.2014, קרי: כ – 9 שנים קודם להגשת התובענה. המבקשים הבהירו, כי קיימות אינדיקציות רבות לכך שטענות המשיב נטענו על ידו כבר משנת 2013 וחרף טענותיו, לא נודע לו עליהן באיחור.
בין יתר האינדיקציות מצויים מכתבי המשיב, בהם טען טענות בשנת 2020 ביחס לכספים שנלקחו 7 שנים קודם לכן – בשנת 2013, קרי: עשור לפני הגשת התובענה ולכן המבקשים עתרו לדחיית התביעה על הסף בשל התיישנות העילה וזאת נוכח הוראות סעיף 18 לחוק ההתיישנות. המבקשים הוסיפו, כי אף תחולת סעיף 8 לחוק ו/או הדין החל בענייני ירושה אינם רלוונטיים בענייננו שכן התובע עצמו היה מודע היטב לטענות בעניין "גניבות" המיוחסות לנתבעת עוד בחיי הוריו וגם לאחר פטירת אמו (ביום 14.1.2020) לא פעל לתבוע את זכויותיו הנטענות במשך 3 שנים תמימות. יתרה מכך, הנתבעת היתה בעלים במשותף בחשבונות נשוא התביעה, ומשכך היא הבעלים של הכספים אשר "נגנבו" לכאורה וממילא אלה לא נכללו בירושת התובע ועל כן, גם אם היה מגיש את תביעתו במסגרת הזמן הקבועה בדין, הרי כי אין מדובר בזכויות מכוח ירושה.
המבקשים הדגישו, כי ההתיישנות במקרה דנן הינה בת 7 שנים מיום היווצרות העילה ולנוכח טענת המשיב ביחס לסכומים ש"נגנבו" מחשבונות שנוהלו במשותף, הרי שחישוב ההתיישנות יחל ממועד העלאת הטענות – בשנת 2012 ועד לשנת 2019, או לחילופין משנת 2013, כאשר אמם של הצדדים הפסיקה להעביר כספים לחשבונות המשותפים, או משנת 2014, המועד בו נסגר החשבון האחרון ומשכך, היה על המשיב להגיש תביעתו לכל המאוחר עד לשנת 2021.
באשר לטענות המשיב בעניין הודאת הנתבעת, אשר התבטאה בהעברת הכספים לאחיין א', טענו המבקשים, כי אין בכך הודאה כלל, אלא שהכספים שהועברו לאחיין א' הועברו למעלה מן הצורך ולמעשה יכלו להיוותר בידי הנתבעת אילו חפצה בכך ולתובע לא היה חלק בהם על פי דין.
במהלך הדיון, התובע הודה כי כספים ששייכים לו לשיטתו הושבו לו וכי ללא מתן הצווים הנדרשים, אין בידיו כל ראיה ואף לא ראשית ראיה לטענות נשוא התביעה, למעט עדות שמועה נטענת.
המבקשים הוסיפו וטענו, כי יש להורות על סילוק התביעה על הסף כנגד הנתבע 2 וזאת בהעדר עילה ובהעדר יריבות כנגדו.
המשיב טען בסיכומיו, כי לא ידע לפני שנת 2017 על הכספים שהוריו חסכו במיוחד עבורו בסך 400,000 ₪ וכי הדברים הובאו לידיעתו רק באמצעות העו"ס, כאשר אמרה את הדברים לאחיינו א' בנוכחותו ולשיטתו, לנוכח העובדה כי נודע לו לכאורה על הכספים רק בשנת 2017, הרי שממועד חשיפתו למידע זה ועד למועד הגשת התובענה לא חלפו 7 שנים ומשכך, התובענה לא התיישנה.
המשיב הוסיף, כי לנוכח הוראות סעיף 9 לחוק ההתיישנות, הרי שהודאות הנתבעת 1, אשר ניתנו בשתי הזדמנויות שונות – האחת בפני העו"ס במהלך כתיבת התסקיר והשניה במהלך השיחה עם האחיין א' – עוצרות את מניין ההתיישנות ומתחילות אותה מחדש ממועד ההודאה הראשונה הינה בחודש אפריל 2017.
דיון והכרעה
לאחר ששמעתי את הצדדים בדיון מיום 11.9.2023 ולאחר עיון בכל אשר הוגש לפניי, באתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את טענת ההתיישנות ולדחות את התביעה כנגד הנתבעים.
כידוע, קולמוסים רבים נשברו בעניין הזהירות הנדרשת מצד בית המשפט בדונו בבקשות לסילוק על הסף, משתוצאת ההיעתרות להן היא נעילת דלתות בית המשפט בפני בעל דין – צעד קיצוני השמור למקרים חריגים בלבד.
ראו בעניין זה פסיקת בית המשפט העליון: "מחיקת תובענה או דחייתה על הסף הן בגדר אמצעים, הננקטים בלית ברירה, ופתרון ענייני של כל מחלוקת, לגופה, הוא לעולם עדיף. רצוי, על כן, שבית המשפט יבכר תמיד דיון ענייני בפלוגתא על פני פתרון דיוני-פורמאליסטי…מכיוון שכך, קבעה הפסיקה מבחנים צרים וברורים ורק בהתקיימם ייאות בית המשפט לנקוט דרך מקוצרת והחלטית זו בלי להידרש לסוגיה שבמחלוקת גופא" (ע"א 50/89 פרופ' רות לוטן נ' פרופ' חיים אילתה ואח', פ"ד מה(4)18).
לפיכך ועפ"י ההלכה הפסוקה, כאשר קיימת אפשרות, ולו קלושה, שעל פי העובדות המבססות עילת התביעה יזכה התובע בסעד המבוקש על ידו, לא תימנע ממנו הכניסה בשערי בית משפט [וראו לעניין זה: ע"א 642/89 עזבון המנוח שניידר ז"ל נגד עיריית חיפה, פ"ד מו(1) 470, 476-477, ע"א 35/83 חסין נגד פלדמן, פ"ד לז(4), 721 (1983); י' זוסמן, סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית- 1995) בעמ' 387].
סילוק תביעה על הסף מוסדר בתקנות 41 -45 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"). נביא להלן את הרלוונטיות לענייננו:
"מחיקה על הסף
41(א) בית המשפט רשאי להורות על מחיקת כתב תביעה בכל עת על יסוד אחד מאלה:
(1) כתב התביעה אינו מעלה עילת תביעה;
(2) מכתב התביעה עולה כי התביעה היא טרדנית או קנטרנית;
(3) התובע מתמיד באופן שאינו מניח את הדעת, להימנע מלקיים הוראות מתקנות אלה או נמנע מלקיים החלטה או הוראה של בית המשפט.
(4) כל נימוק אחר שלפיו הוא סבור שראוי ונכון למחוק את התביעה.
….
מחיקה מחמת שימוש לרעה בהליכי משפט
42. סבר בית המשפט שבעל דין עשה שימוש לרעה בהליכי משפט רשאי הוא, מטעם זה בלבד, למחוק את כתב טענותיו כולו או מקצתו".
דחיית תביעה במקרים מיוחדים
43. בית המשפט רשאי לדחות תביעה בכל עת בשל קיומו של מעשה בית דין, התיישנות או מכל נימוק אחר, שלפיו הוא סבור כי ראוי ונכון לדחות את התביעה".
עינינו הרואות, כי במסגרת תקנות סדר הדין האזרחי ובהלימה לעקרונות היסוד שבבסיסן, הורחבה סמכותו של בית המשפט לסלק תובענה על הסף ועמה הורחב גם מתחם שיקול הדעת שלו.
כך, בין השאר, רשימת העילות לסילוק תביעה על הסף אינה סגורה והמחוקק העניק לבית המשפט הסמכות לעשות כן בהתבסס על "כל נימוק אחר", אשר לדעת ביהמ"ש מצדיק זאת.
למען הסר ספק יובהר, כי אין באמור משום התעלמות מן ההלכה הפסוקה אשר הובאה לעיל חלילה, וודאי אין בכך כדי להכשיר שימוש נמהר ותדיר בסעד של סילוק תביעה על הסף. זכות הגישה לערכאות הייתה ועודנה זכות יסוד, שיש להגן עליה ולכבדה, ומשכך שומה עדיין על בית המשפט להפעיל הסמכות הנתונה לו לסילוק תביעה על הסף במשורה ובמקרים חריגים המצדיקים זאת בלבד.
כפי שיפורט להלן, מצאתי כי המקרה דנא על נסיבותיו הקונקרטיות בא בגדר המקרים החריגים בהם יש הצדקה עפ"י דין להורות על סילוק התביעה על הסף.
באשר לטענת ההתיישנות, סעיף 5 לחוק התיישנות, תשי"ח – 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), קובע:
"התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן – תקופת ההתיישנות) היא –
(1) בשאינו מקרקעין – שבע שנים;
(2) …".
סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע, כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה.
עילת התובענה בענייננו הינה מועד "גניבת" הכספים לכאורה ע"י הנתבעת 1 מחשבונות הבנק של הוריה. אין מחלוקת, כי טענות אלו נטענו על ידי האם במספר הזדמנויות שונות ובין היתר, במסגרת מכתבים שונים. אין מחלוקת גם, כי חשבונות הבנק השונים שניהלה הנתבעת 1 עבור הוריה נסגרו זה מכבר, כאשר האחרון שבהם נסגר ביום 7.3.2014. ברי, כי במועדים אלה נולדה עילת התביעה הנטענת לאם המנוחה וממועדים אלה חלפו למעלה משבע שנים עד להגשת התביעה, שהוגשה ביום 16.2.2023.
חרף האמור, טען התובע כי העילה עליה הוא מתבסס נולדה במועד בו ניתנו הודאות הנתבעת 1, בשתי הזדמנויות שונות, כאשר הראשונה שבהן באפריל 2017 ולשיטתו הודאות אלה מהוות הודאה בקיום זכות התובע, כאמור בסעיף 9 לחוק ההתיישנות:
"הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה.
בסעיף זה, "הודאה" – למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות".
לטענת התובע, הודאות הנתבעת 1 עוצרות את מניין ההתיישנות ומתחילות אותה מחדש ממועד ההודאה הראשונה, קרי: בחודש אפריל 2017.
אלא שככלל, תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה, כאמור בסעיף 6 לחוק ההתיישנות, כאשר אחד החריגים לכלל זה קבוע בסעיף 9 לחוק ההתיישנות.
הדרישה העיקרית שמציב סעיף 9 לחוק ההתיישנות לשם חידוש מירוץ ההתיישנות היא כי הודאת הנתבע תכיר "בקיום זכות התובע". דרישה זו נדונה בפרשת משה בע"א 1017/91 משה נ' הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול בע"מ (לא פורסם).
בין היתר, נקבע באותה פרשה כי ההודאה חייבת לבוא מצד הנתבע וכי צורת המסמך המכיל לכאורה את ההודאה צריכה להעיד על היותו של המסמך "הודאה". כמו כן, נקבע כי תוכן המסמך צריך ללמד במפורש על הודאה בקיום הזכות הנתבעת בבית המשפט. לכל הפחות, כך נקבע, על המסמך להעיד על כך שהנתבע הודה בכל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות. לא מצאתי כי "ההודאות" שניתנו לכאורה ע"י הנתבעת 1 עומדות בדרישות ובתנאים המפורטים לעיל, באופן שניתן להסיק מהם כי הנתבעת 1 מודה בקיום זכותו של התובע.
אמם של הצדדים נפטרה ביום 14.1.2020 ואין מחלוקת גם כי היורש היחיד עפ"י צוואתה של האם המנוחה מיום 22.8.2016 הוא התובע בלבד (ראו צו קיום צוואה שהוגש בנספח א' לכתב התביעה).
יש לזכור גם כי התביעה הוגשה לאחר למעלה משלוש שנים תמימות אף ממועד פטירת האם המנוחה, שכאמור לעיל, הלכה לבית עולמה ביום 14.1.2020. בהתאם לסעיף 18 לחוק ההתיישנות, "לענין חישוב תקופת ההתיישנות אין נפקא מינה אם הזכות נתבעת על-ידי הזכאי המקורי או על-ידי חליפו… ובלבד שאם נסבה הזכות בדרך ירושה, לא תסתיים תקופת ההתיישנות לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו נסבה הזכות".
מסעיף 18 עולה בבירור כי העברת הזכות מהתובע המקורי לתובע נעבר לא פוגעת במירוץ תקופת ההתיישנות, למעט לענין הארכה של תקופת ההתיישנות עד שנה מיום שבו נסבה הזכות (רע"א 2929/07 הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל [מאגרים משפטיים] (ניתן ביום 19.9.2010). זכות התביעה של האם – ככל שעמדה לה – נסבה אל התובע עם פטירת האם ומשחלפה למעלה משנה ממועד זה, הרי שהסתיימה תקופת ההתיישנות.
התובע מבקש לדחות את טענת ההתיישנות על יסוד הטענה כי בנסיבות המקרה מתקיים החריג הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, העוצר את מירוץ ההתיישנות.
על פי התובע, הוא לא ידע על כך שהוריו חסכו עבורו 400,000 ₪ ונודע לו על כך לראשונה רק באמצעות התסקיר שנערך בעניינם של הצדדים באפריל 2017.
אין בידי לקבל טענות אלה. סעיף 8 לחוק ההתיישנות מורה כדלהלן:
"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלו".
כלומר, סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע את כלל הגילוי המאוחר: כאשר נעלמו מעיני התובע עובדות מהותיות המהוות את עילת התביעה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא היה יכול למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות עם גילוי העובדות.
מאחר שסעיף 8 לחוק הינו חריג לכלל ההתיישנות, נטל ההוכחה כי התקיים כלל הגילוי המאוחר רובץ על הטוען לו (רע"א 2929/07 הנ"ל; ע"א 97/77 זונבנד נ' קלוגמן, פ"ד לא(3) 466, 471 (1997); ע"א 1349/05 שוב נ' בנק ירושלים [מאגרים משפטיים] (ניתן ביום, 18.3.2009)). יתרה מכך, על המבקש להסתמך על כלל הגילוי המאוחר, לטעון בכתב טענותיו את העובדות המבססות את הטענה (ע"א 7261/97 שרבני נ' חברת האחים שבירו בע"מ, פ"ד נד(4) 464, 474 (2000); ע"א 2167/94 בנק למסחר בע"מ נ' שטרן, פ"ד נ(5) 216 (1997)).
מלבד האמור, הרי שלנוכח הוראות סעיף 18 לחוק ההתיישנות, הרי שעילת התביעה נולדה במועד בו נודע לאם התובע על עובדות המהוות עילת תביעה, ובשעה שחשבונות אלה נסגרו, לכל המאוחר, בשנת 2014 בעת היות אם התובע בחיים, הרי שזהו המועד שבו סביר כי האם ידעה על עילת התביעה הנטענת וזהו המועד המאוחר ביותר בו יכלה להתגבש עילת התביעה עבור אם המנוחה ומשכך גם עבור התובע עצמו (בסייג האמור בסע' 18 לחוק, כאמור לעיל).
אדגיש כי סעיף 8 לחוק כולל את מבחן הסבירות, המבקש לבחון את ידיעתו בפועל ובכוח של התובע. על התובע להראות כי נעלמו מעיניו העובדות המהוות את עילת התובענה "מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן". היכולת לגלות את העובדות נבחנת על פי מבחן אובייקטיבי. יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט ס' ג'ובראן בע"א 393/08 שגיא נ' כפר ביאליק כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ [מאגרים משפטיים] (ניתן ביום 23.2.2010):
"לעניין הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, לא די בכך שהתובע לא ידע על העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו, אלא, עליו להוסיף ולהוכיח כי אף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן. כלומר רק אי ידיעה אשר עומדת במבחני סבירות אובייקטיביים תפעיל את עילת ההשעיה. מדובר באמת מידה אובייקטיבית של האדם הסביר….".
בין הפרמטרים לבחינת סבירות הגילוי יש להתחשב במושא הגילוי; המידע שכבר הצטבר אצל התובע; וכן מידת המאמץ הכרוכה בגילוי העובדות. כל אלה משליכים על סבירות התנהגותו של התובע.
במקרה דנן, התובע טען בכתב התביעה את העובדות המבססות את טענותיו והעובדה שנעלמה, על פי הנטען, מידיעתו היא העובדה שהוריו חסכו עבורו כספים בסך 400,000 ₪ וכי נודע לו על כך רק באמצעות ההודאות לכאורה של הנתבעת 1, נטענה כלאחר יד וללא ביסוס כלשהו זאת במיוחד בשעה שאין מחלוקת כי התובע ידע שהוא היורש היחיד של הוריו (ראו סעיף 14 לכתב התביעה) וכי הוא אמור לרשת את כל רכושם וכי היה מצוי בסכסוך ארוך שנים עם הנתבעת ואין זה סביר כי דווקא עניין "גניבת הכספים" הנטענת לא הייתה ידועה לו ונודעה לו במקרה רק בשנת 2017.
אין מחלוקת גם, כי התובע העלה טענות ביחס להתנהלותה של הנתבעת 1 בניהול כספי הוריהם וניתן לראות כי כלל טענות התובע מתייחסות באופן כללי ל"גניבות" שביצעה לכאורה הנתבעת 1, אשר אף היא תמכה טענותיה במכתב בכתב ידו מיום 16.10.2020, שצורף בנספח ט' לכתב הגנתה ובמסגרתו הוא מייחס את טענותיו "לסכסוך שנמשך כבר 7 שנים", קרי: מאז פטירת אבי הצדדים, בשנת 2013, כך שלפי דבריו הוא, הסכסוך שאותו תולה התובע בלקיחת כספים על ידי הנתבעת, הינו בן 9 שנים לכל הפחות במועד הגשת התובענה. משכך, איני מקבל טענת התובע כי נודע לו על עובדות המבססות את עילת התביעה רק בשנת 2017 (יוער כי סכסוך זה הגיע אף לפתחו של בית המשפט מספר פעמים, בין בתובענה שהגישה אם הצדדים כנגד בתה – הנתבעת 1 ובין בעתירה למתן צו הגנה ולא סביר כי התובע לא ידע על הכספים הנטענים בטרם מועד חשיפתו לדברי הנתבעת 1 בתסקיר העו"ס.
אלא שגם אם אכן לא נודע לתובע על כך עד לשנת 2017, בשעה שאם התובע בוודאי ידעה על כך ומשכך ידיעתו או חוסר ידיעתו של התובע עצמו, אינה מעלה ואינה מורידה (כאמור לעיל), מה גם שבשעה שלעניין טענת ההתיישנות, נכנס התובע בנעליה של אמו המנוחה, וזו אינה כאן על מנת להעיד מתי נודע לה על התגבשות עילת התביעה, הרי שאין בידי התובע כל ראיה על מנת שיוכל לעבור "משוכה" גבוהה זו.
אוסיף ואומר כי גם אמו המנוחה של התובע, לכשטענה טענותיה בעניין התנהלות הנתבעת לכאורה, דרשה במכתב שכתבה בכתב ידה "פיצויים" אך לא טענה שגנבה ממנה כספים בסכומים הנטענים על ידי התובע ותביעתה הוגשה על סך של 104,000 ₪ בלבד (ראו נספח ה' לכתב התביעה). תביעה זו הוגשה על ידי אם התובע המנוחה בשנת 2016 ביחס למועדים לא מבוררים, ולא מן הנמנע כי הללו חופפים למועד בו נסגרו החשבונות ובהם נודע לאם התובע, כי נלקחו כספים שלא כדין.
אלא שביום 11.11.2016 ניתן פסק דין בהיעדר הגנה ביחס לתובענה זו (ראו נספח ז' לכתב התביעה) ומשכך קיים אף מעשה בית דין בו נקבע כי הסכומים שנלקחו על ידי הנתבעת עמדו לכל היותר על סכום זה. בנסיבות אלה עתירת התובע בעת הזאת מנוגדת אף לפסק דין חלוט (במסגרתו התקבלו כל טענות האם המנוחה) ומשכך מנוע התובע לטעון (בשם אמו המנוחה) טענות ביחס לכספים נוספים שנלקחו לכאורה על ידי הנתבעת, בעת שאמו המנוחה צמצמה את עילת תביעתה לסך הנקוב וקיבלה את כל מבוקשה במסגרת פסק הדין מיום 11.11.2016.
כמו כן, מתוך טענות התובע שנשמעו בדיון מיום 11.9.2023 לא שוכנעתי כי התובע לא ידע בעבר על "גניבת" הכספים, שכן התובע היה מעורה בענייני הוריו החל מהמועד בו נסגרו חשבונות הבנק, כאשר האחרון שבהם נסגר במרץ 2014, שכן לכשנשאל התובע בעניין זה, השיב "לשאלת בית המשפט ממתי אני אחראי על החשבון של אמא, אני משיב שיש לי חשבון לבד של הנכות שלי, היא ניהלה את החשבונות עד שאבא נפטר בשנת 2013" באופן שמלמד כי מאז ועד לפטירת אימו הוא התעסק בניהול חשבונות האם המנוחה (ראו עמ' 4 לפרוטוקול הדיון, ש' 29-30).
יודגש כי הנתבעת 1 המציאה אסמכתאות ביחס לסגירת כלל החשבונות, כאשר החשבון האחרון שבהם נסגר בחודש מרץ 2014 (ראו נספחים א' עד ד' לכתב ההגנה).
התובע תלה את יהבו והסתמך רבות על התסקיר שהוגש במסגרת תיק האפוטרופסות שהתנהל בעניינה של אמו (א"פ 7874-06-17) ואולם, גם במסגרת התסקיר הראשון שהוגש בתיק טענה הנתבעת 1 כי הוריה חסכו כספים עבור אחיה וכי גם על כספים אלה היא היתה חתומה "עד שר' ביקש להעביר כסף זה לטובת אחיינו א'" (ואמרה זו, המהווה לכל היותר עדות שמועה לא מבוררת, בוודאי אינה מבססת עילת תביעה) וזאת במיוחד בעת שבסעיף 91 לכתב הגנתה, הודתה התובעת כי העבירה לאחיין א' את הכספים וגם התובע הודה בחקירתו ביום 11.9.2023, כי כספים אלה התקבלו (ראו עמ' 5 לפרוטוקול מיום 11.9.2023, שורות 14-15) ומשכך לא מצאתי בדברים אלו כל ביסוס לטענת התובע. ההפך הוא הנכון.
עדותו של התובע בדיון מיום 11.9.2023, בה סיפר כי נודע לו על הכספים רק באפריל 2017, לא הותירה רושם מהימן. עדות זו אינה מתיישבת עם מכלול המסמכים והטענות שצורפו לכתבי הטענות, מהם עולה כי המידע היה ידוע לתובע זמן רב קודם לכן.
כאמור לעיל, הנטל להוכיח את היסודות המנויים בסעיף 8 לחוק ההתיישנות מוטל על התובע והתובע לא עמד בנטל זה.
סוף דבר
נוכח האמור לעיל, מצאתי כי במקרה דנא נוטה הכף אל עבר דחיית התביעה על הסף, מחמת התיישנות.
לפיכך, אני מורה על דחיית התובענה.
בהינתן כי המבקשים הגישו כתב הגנה מטעמם, מצאתי לחייב המשיב בהוצאות בסך 10,000 ₪ לטובת המבקשים.
בזאת מסתיים ההליך שבכותרת החלטה זו.
המזכירות תשלח העתק החלטתי זו לב"כ הצדדים ותסגור את התיק.
ההחלטה מותרת בפרסום בהשמטת פרטים מזהים ושמות הצדדים.
ניתנה היום, כ"ח אייר תשפ"ד, 05 יוני 2024, בהעדר הצדדים.
אריאל ממן, שופט
