בפני
כבוד השופט בן שלו
מבקש (המשיב בבקשות לביטול צו קיום צוואה)
י.כ. ת”ז XXX
ע”י ב”כ עו”ד עמוס האוזנר
נגד
משיבים
1.האפוטרופוס הכללי במחוז דרום משרדי ממשלה 999012
2.י.כ ת”ז XXX
ע”י ב”כ עו”ד חיים גלעדי
3.ח.כ. ת”ז XXX
ע”י ב”כ עו”ד רענן פלץ
בעניין המנוח ס.כ. ז”ל (להלן: “המנוח”) ת”ז XXX
פסק דין
שתי בקשות לביטול צו קיום צוואתו של המנוח ס.כ. ז”ל מיום 26.5.10, שניתן ביום 26.12.19 (להלן: “הבקשות”, “הצוואה”, “המנוח” ו”הצו”, בהתאמה). הצוואה עצמה היא צוואה בעדים, ואחד העדים לה הוא עורך הצוואה, עו”ד א.ב.י.
ת”ע 42380-02-20 היא בקשת בנו של המנוח, י’, לביטול הצו.
ת”ע 42417-02-20 היא בקשת בתו, ח’, לביטול הצו.
ת”ע 41980-02-20 הוא הליך הבקשה לקיום צוואה, שהועברה לצד תיקי הבקשות, לבית משפט זה.
הבקשות הועברו לטיפולי במהלך חודש מרס 2022.
לנוחות הקריאה יכונו מבקשי הביטול, י’ וח’, ומנגד מבקש הקיום, יה’, בשמותיהם הפרטיים.
רקע כללי ודיוני
במוקד טענותיהם של המבקשים, על פי הבקשות שהוגשו בחודש ינואר 2020, פחות מחודש לאחר מתן הצו, טענות שונות בדבר השפעה בלתי הוגנת ונטילת חלק בעריכתה של הצוואה, זיוף, היעדר כשירות של המנוח, פגמים בחתימה כמו גם פגמים שונים בהליך הגשת הבקשה לצו קיום.
לאור הגשת הבקשות, הורה כב’ הרשם לענייני ירושה ביום 9.1.20 על עיכוב ביצועו של הצו, וביום 29.1.20 הורה על העברת ההליכים לבית המשפט.
נוהלו הליכי ביניים רבים, בהם בקשת י’ (מבקש צו הקיום) לדחיית הבקשות על הסף, בקשה שנדחתה ביום 17.9.20.
ביום 20.11.20 האריך בית המשפט את צו עיכוב הביצוע לצו קיום הצוואה.
בדיון מיום 23.2.21 הופנו הצדדים לישיבה לצורך קידום ההליך אצל כב’ הנשיא (כתוארו אז) א’ גביזון. אלא שבסופו של יום ישיבה במעמד כלל הצדדים לא התקיימה (ראו החלטות מימים 13.7.21 ו – 14.7.21).
מונה גרפולוג ביום 19.10.21 כמומחה מטעם בית המשפט לבחינת אותנטיות החתימה.
ביום 10.1.22 קיים בית המשפט קדם משפט, במסגרתו שריין שני מועדים לשמיעת הראיות.
ביום 1.2.22 הוגשה חוות הדעת ולפיה קרוב מאד לוודאי שהחתימות על גבי הצוואה נחתמו על ידי המנוח.
ביום 30.3.22 הועברו התובענות לטיפולי.
הוגשו תצהירי בעלי הדין, וביום 21.11.22 קיימתי קדם משפט שעם תומו הוריתי על שמיעת הראיות.
ביום 15.3.23, לבקשת מבקש קיום הצוואה, הוריתי על זימונם של עדי הצוואה.
ביום 17.4.23 החלה שמיעת הראיות בעדותו של עו”ד ב.י., עד הצוואה ועורכה, אשר הוזמן כאמור מטעם מבקש הקיום.
במסגרת שמיעת הראיות התברר כי ביום 19.8.12 ערך המנוח צוואה מאוחרת, אשר היתה אצל עורכה, עו”ד ב.י. (ת/2 ; להלן: “הצוואה המאוחרת” ; ראו עמ’ 10 לפרוטוקול הדיון המתומלל, אשר נשמר בתיק ת”ע 42380-02-20).
כפועל יוצא, בהסכמת הצדדים הופסק הדיון, וניתנה החלטתי לפיה בנסיבות אלה, לכאורה קמה עילה נפרדת וחדשה לביטול הצו, ביחס לצוואה שכזכור נעשתה לפי הנטען בשנת 2010.
הואיל ומבקש הקיום לא היה נכון אותה העת להסכים לביטול הצו מעילה זו, ניתנה לצדדים שהות בדיון לטעון טיעוניהם וכן ניתנה למבקש הקיום שהות להודיע האם מוסכם שהצו יבוטל ללא הודאה בטענות. כן ניתנה למזכירות הוראה לשמירת הצוואה המקורית בכספת.
תמצית טענות הצדדים
בתגובתו הכתובה מיום 20.4.23, מצא יה’ לדחות את הצעת בית המשפט ולשיטתו על ההליך להימשך כסדרו. יה’ טוען כי הצוואה המאוחרת כלל איננה בבחינת צוואה שעה שלא נתבקש ולא נתקבל בעניינה צו קיום. בנוסף, עסקינן במסמך שתוכנו למעשה זהה לתוכן הצוואה נושא ההליכים שלפני כך שלשיטתו לאור הוראות סעיף 36 לחוק הירושה, התשכ”ה – 1965 אין צורך לקיימה על פני הצוואה שכבר קוימה. יה’ אף מלין כי מדובר בעילה שכלל לא נזכרה בבקשות המבקשים, ומדובר בהרחבת חזית לשיטתו. בנוסף טוען יה’ להיעדר תום לב מצד מבקשי הביטול, שעה שעתירתם לביטול הצוואה תוביל לניהול מסורבל של ההליך ולקיום דיונים מרובים בצוואות שונות, שעה שמכלול הצוואות דומות בתוכנן (שכן ישנה צוואה מוקדמת לזו נושא ההליך שלפני).
ח’ מבהירה בטיעוניה, כי עניינו של ההליך אך ביטולו של הצו, וממילא עת התגלה כי קיימת צוואה מאוחרת, בידה להגיש בקשה חדשה בעילה לפיה קיימת צוואה מאוחרת. ח’ מבהירה כי הלכה למעשה הצוואה המאוחרת הוסתרה על ידי יה’, שעה שהוא עצמו הביא כעולה מדברי העד את המנוח למשרדו. ח’ טוענת כי בשלב זה רב הנסתר על הגלוי ולפיכך אין מקום להידרש עתה לשאלת הדמיון או השוני שבין שתי הצוואות, תוך שיה’ עצמו הוא שמוביל לסרבול הדיון שלא לצורך.
י’ טוען כי יש להורות על ביטול הצו, בשים לב להוראות סעיף 36 לחוק הירושה. י’ מתעכב על נימוקי הבקשה בדמות השפעה בלתי הוגנת וכשרות לצוות, ומלין גם הוא על כך שיה’ ידע על הצוואה ובחר שלא להגישה.
דיון והכרעה
לאחר עיון בכלל המצוי בתיק ומששמעתי את הצדדים, שוכנעתי כי לאור דבר גילוי הצוואה המאוחרת יש מקום לחדול כבר עתה מניהול ההליכים שלפני שלא לצורך, עת דין הבקשות להתקבל וכפועל יוצא, דין הצו להתבטל ; זאת הגם שלא מנימוקיהם המקוריים של המבקשים.
הטעם למסקנתי הוא דבר קיומה של הצוואה המאוחרת והכלל המנחה בדיני הירושה והוא המצווה לקיים את רצון המוריש. משהתברר שלאחר עשיית הצוואה הנטענת בשנת 2010 בחר המנוח – מנימוקיו הוא – לסור ולערוך צוואה חדשה, יש בכך משום עילה חדשה, עצמאית ונפרדת, לביטולו של הצו.
האפשרות להידרש לביטול או לתיקון צו ירושה מנויה בסעיף 72 (א) לחוק הירושה, התשכ”ה – 1965 (להלן: “חוק הירושה”), אשר מורנו כדלקמן:
” …נתן רשם לעניני ירושה או בית משפט צו ירושה או צו קיום, רשאי כל אחד מהם, לגבי צווים שנתן, לפי בקשת מעוניין בדבר, לתקנם או לבטלם על סמך עובדות או טענות שלא היו בפני בזמן מתן הצו ; ואולם ראה רשם לעניני ירושה שלא להיזקק לעובדה או לטענה שהמבקש יכול היה להביאה לפני מתן הצו, או שיכול היה להביאה לאחר מכן ולא עשה כן בהזדמנות הסבירה הראשונה, יעביר את הבקשה לבית המשפט….” (שם).
במובנים רבים, ההליך שלפנינו דומה להליך ביטולו של פסק דין שניתן על פי צד אחד. משמעותו איננה האם יש לקבל את טענות מבקשי הביטול לגופן. משמעותו היא האם יש לאפשר להם לחצות את סיפה של הערכאה המבררת לשם ניהול ההליך המהותי, לגופו, תוך ביטולו של הצו שניתן, שדינו כפסק דין חפצא.
בנוסף, כמפורט לעיל, לשון החוק מבהירה מפורשות, כי היסוד להידרש לבקשה נעוץ בעובדות או בטענות שלא היו בזמן מתן הצו. ברי, כי דבר קיומה של צוואה מאוחרת הוא בבחינת עובדה שלא הייתה לפני כב’ הרשם בטרם ניתן הצו, ובוודאי שלו הייתה מונחת עובדה זו בפניו, ספק רב אם היה ניתן צו הקיום כפי שניתן. זאת, ללא כל קשר לטענותיהם של המבקשים בהליכים שלפני.
הפסיקה מונה שיקולים שונים שיש להידרש להם לצורך בחינת השאלה האם יש לבטל צו ירושה או צו קיום צוואה. בין שיקולים אלה לא נדרשת קבלה של טענות מבקשי הביטול לגופן, כל עיקר, שכן כאמור, תכלית הליך ביטולו של צו קיום שונה היא מתכלית הליך התנגדות לקיום צוואה (בזה האחרון נידונות הטענות ומבוררות לגופן).
בת”ע (טב’) 41070-08-10 גשוק נ’ וייסמן (מצוי במאגרים המשפטיים ; 4.9.11) סקר בית המשפט לענייני משפחה שיקולים מספר שבנסיבות המתאימות יש להידרש להם לצורך הפעלת שיקול הדעת השיפוטי במסגרת בקשות כגון דא: מנין הזמן שחלף ; מידת השיהוי בהגשת הבקשה ; הסברו של המבקש לשיהוי ומידת הסבירות של הסבר זה (לעניין זה מקובל, כי הגם שמידת השיהוי היא משנית לשאלת ההסבר לשיהוי, ככל שהשיהוי ממושך יותר כך נטל השכנוע שבמתן ההסבר לו הופך כבד יותר) ; טיבה ומשקלה של העובדה החדשה שמבוקש להידרש לה ומצדיקה את ביטולו או תיקונו של הצו ; הנזק הראייתי הפוטנציאלי לאיזה מהצדדים בעצם השהיית הבקשה ; חומרת הפגיעה בצדדים או בצדדי ג’ עקב השינוי בצו המבוקש (שם ; כן השוו, בין היתר, ת”ע (קריות) פלונית נ’ פלוני 31549-03-10 (מצוי במאגרים המשפטיים ; 2.9.13) וכן ש’ שוחט נ’ פינברג וי’ פלומין דיני ירושה ועיזבון 197 – 202 והאסמכתאות שם).
אבחן השיקולים באשר לענייננו, ולאחר מכן אדרש לשיקול נוסף שלטעמי יש לשקול אף הוא, כאשר בבקשה כגון דא עסקינן. מכלול השיקולים המרכזיים שאפרט להלן תומכים במסקנתי.
בענייננו, אף מבלי להידרש לטעם להגשת הבקשות לאחר ביטול הצו (טענות מסוג הטעיה), הרי שעצם השיהוי הוא מזערי. גם לו הייתי קובע כי י’ וח’ היו מודעים לעצם הגשת בקשת צו הקיום, הרי שמעצם מתן הצו ביום 26.12.19 עד להגשת בקשתה של ח’ ביום 9.1.20 למשל חלפו שבועיים ימים בלבד. די בכך כדי להטות את הכף משמעותית לכיוון מתן האפשרות לח’ ולי’ לנהל הליך לגופו של עניין תוך חציית סיפה של הערכאה השיפוטית.
באשר לטיבה ולמשקלה של העובדה החדשה. דומני שלא ניתן לחלוק על כך שדבר גילויה של צוואה מאוחרת, יהא תוכנה אשר יהא, הוא בבחינת עובדה מהותית מאין כמוה. עובדה שיש בה לבדה כדי לשמש עילה, כאמור, לביטולו של הצו. הרציונל לכך הוא ברור, שכן כלל היסוד בדיני ירושה הוא המצווה לקיים את רצונו של המוריש. אין לשכוח שהדיון שלפנינו עתה עוסק בעיקרו בשלבו הטרומי של ההליך – חרף משך קיומו – ועניינו השאלה האם יש לאפשר בסופו של יום לברי הפלוגתא של מבקש הקיום לחצות את סיפה של הערכאה הדיונית.
כמובן שעת התברר שיכול והמוריש טרח והתייצב שנתיים לאחר מתן הצוואה הנטענת נושא ההליך שלפנינו, וערך לפי הנטען צוואה חדשה, חובה לאפשר בירור של רצונו המשוער לרבות סיבת עריכתה של הצוואה המאוחרת, גם אם תוכנה דומה.
גם לא נטען וממילא ספק רב אם נגרם לאיזה מן הצדדים נזק פוטנציאלי (ראייתי או אחר) כתוצאה מהשהיית הבקשה לביטול במשך שבועיים ימים. זאת, הן לאור משך השיהוי המזערי והן לאור העובדה שממילא ביצועו של הצו עוכב ועודנו מעוכב.
יתרה מכך, דווקא היעתרות לעתירתו של יה’ להמשיך בבירורו של ההליך שלפני, שעניינו אך בקשה לביטול הצו, עת ברור כי על הפרק צוואה מאוחרת שלפי הנטען ערך המנוח והתגלתה רק בתחילת דיון שמיעת הראיות, אך תוסיף להקצאת תשומות שיפוט ומינהל מיותרות בהליך זה, אשר תבואנה אינהרנטית על חשבונם של מתדיינים אחרים (לעניין זה השוו: תקנות 2 – 5 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט – 2018).
בהקשר אחר כבר נקבע לאחרונה, כי “… מאחר שזמן שיפוטי הוא משאב חברתי מוגבל, ועל כן השקעה מאסיבית של הזמן בהליך אחד תדחה את טיפולו של השופט בהליכים אחרים, דבר אשר עלול לפגוע קשה – ולעיתים, אנושות – בבעלי הדין שמחכים ליומם בבית המשפט ולסעדים המשפטיים להם הם זכאים ואין שופט שישמע את טענותיהם…” [ע”א 6460/21 פרץ נ’ כהן (מצוי במאגרים המשפטיים ; 18.6.23)]. אם בעניין פרץ הנ”ל הדברים נאמרו על רקע הנטיה שלא לאפשר חקירה ודרישה בלתי מידתיים בנסיון להגיע לחקר האמת, הרי שבענייננו הדברים יפים שבעתיים מקום בו בעת קיום הליך שבאופיו הוא טרומי, התבררה עובדה משמעותית מאין כמוה, אשר יש בה בקלות וביעילות לאפשר הכרעה בהליך הטרומי שלפני, קרי השאלה האם לאפשר לי’ ולח’ לחצות את סף הדיון השיפוטי ולהתנגד לאיזו מן הצוואות שתוגשנה לקיום. בנסיבות אלה, המשכו של הדיון שלפני, אך בשאלה האם לבטל את הצו אם לאו, אין בו כל תועלת ואך יגרע מן האינטרס הציבורי, עת דווקא קבלת עמדתו של יה’ והמשך הדיון בהליכים שלפני תגרום לסרבול מיותר.
לעניין זה אין ממש בטענותיו הדיוניות של יה’. שכן הלכה למעשה, במיוחד עת ביצועו של הצו מעוכב ממילא, לא יגרם לו כל נזק מהותי. אדרבא, יתאפשר לו לתקן את מצב הדברים, קרי דבר קיום הצוואה המאוחרת, שלטענתו לא היה ידוע לו (חרף העובדה שהוא זה שזימן את עורך הצוואה למתן עדות) ; ולבקש להגיש לקיום את הצוואה הנטענת שהיא האחרונה והמאוחרת, בבחינת רצונו המשוער האחרון והעדכני של המנוח.
בנוסף, כמובן שיתאפשר לו במידת הצורך לנהל הליך מהותי לגופם של דברים, ככל שמאן דהוא, בכלל זה י’ או ח’, יבקש להתנגד לקיום הצוואה שיבחר לבקש קיומה.כמובן שבכך אין משמעות הדברים שהתקבלה איזו מטענותיהם המהותיות של י’ או ח’ וכל שנקבע במסגרת זו היא שיתאפשר להם להציג טענותיהם ביחס לצוואה או לצוואות שתתבררנה לגופן.
גם הטיעון בדבר הרחבת חזית איננו מחזיק מים. כשם שלדבריו של יה’ (ואינני קובע בעניין זה כל מסמרות עובדתיים), הוא לא היה מודע לדבר קיומה של הצוואה המאוחרת, הוא הדבר גם בעניינם של י’ וח’. לא לחינם הוריתי על הפסקת דיון שמיעת הראיות לאור גילוי עובדה זו. אין מדובר אפוא בהרחבת חזית אסורה שביצע איזה מן הצדדים, כי אם בעובדה מהותית חדשה שהתגלתה אגב ניהול ההליך, אשר הובילה כשלעצמה לשינוי נקודת העיגון הדיונית.
עוד אציין, כי האסמכתאות שצירף יה’ לתמיכה בטענתו לפיה אין לקיים צוואה מאוחרת שתוכנה דומה לצוואה המוקדמת, לא זו בלבד שהן בודדות גרידא וספק אם מלמדות את אשר טען להן; אלא שחשוב מכך, הן כלל אינן רלוונטיות כל עיקר למקרה שלפני, בשים לב להליך הדיוני ולשלב הדיוני השונים שבין ההליכים שלפני ובין ההליכים שנזכרו. בעוד שבמקרה שלפני מבוקש ביטול הצו על מנת לאפשר למבקשי הביטול לבוא תחת סיפה של הערכאה המוסמכת ולנהל את הדיון לגופו, הרי שבאותם המקרים שהזכיר יה’, נוהל הליך לגופו של עניין, והסוגיות נידונו אגב התנגדויות לבקשות לקיום צוואה ו/או צו ירושה. קרי, בניגוד למקרה שלפני, בכל המקרים שנזכרו התאפשר למתנגדים לחצות את הסף ולנהל דיון שיפוטי לגופו.
עמ”ש 35500-05-16 עניינו היה ערעור על הליכי בהתנגדות לבקשה לקיום צוואה, טרם זו קוימה, ובבקשה למתן צו ירושה לצידם. ת”ע (ת”א) 42816-09-12 א.ר.א נ’ י.מ, שנזכר בטיעוני יה’, אף הוא עסק בבקשות שונות – האחת לקיום צוואה אחת, והשניה לבקשה למתן צו קיום למסמך “ביטול צוואה”, בבחינת צוואה. גם הליך זה לא התבקש כל עיקר ביטול צו קיום שניתן לצוואה זו או אחרת.
במאמר מוסגר יוער, כי האסמכתא הנוספת שאזכר יה’ (ת”ע 1271/05), לא צורפה אף היא לתגובתו אולם גם לא אותרה כל עיקר. אולם גם הימנה כעולה מטיעונו של יה’ לא עולה לכאורה שהסוגיה עלתה אגב דיון בבקשה לביטול צו שכבר ניתן.
בכך, נתפס יה’ לכלל טעות בסברו שבהליך שלפני אדחה או אקבל התנגדות לבקשה לקיום צוואה – משל לא ניתן צו הקיום זה מכבר ומשל ח’ וי’ לא ביקשו למעשה אך לאפשר להם לחצות את סף הדיון.
סיכום אופרטיבי
פועל יוצא של מכלול האמור לעיל הוא שדין הבקשות להתקבל, ובהתאם דין הצו להתבטל, וכך אני מורה. אין בכך כדי לקבוע ממצא עובדתי או להכריע בטענותיהם של י’ או ח’ לגוף הצוואה נושא ההליך שלפניי.
לאור הנסיבות שהתבררו, יגיש יה’ בקשה חדשה לפני כב’ הרשם כהבנתו בה יגלה את מלוא העובדות הידועות, בשים לב כי קיימת צוואה מאוחרת אשר שמורה במקורה בכספת בית המשפט, או-אז יוכל צד מעוניין לבחור להגיש עמדתו ביחס לבקשה.
באשר להוצאות. ההליכים שלפני נוהלו תוך הכבדה דיונית שלא לצורך מטעם הצדדים כולם (שדומה שנתפסו לפרקים לדבר טעות באשר לאופי ההליך), שעה שעל פני הדברים דומה שעל נקלה יכולים היו להגיע לכלל הסכמה דיונית בדבר האופן שבו יבוררו טענות הצדדים לגופן. גם לאחר דבר גילוי הצוואה המאוחרת, בחר יה’ להמשיך בהכבדה על ניהול ההליך. כפועל יוצא, בשקלול אופיו הראוי של הליך זה ולאור התוצאה לה הגעתי, יישא יה’ בהוצאותיהם של ח’ ושל י’ ברף מתון, בסך כולל של 5,000 ₪ לכל אחד.
פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת מלוא פרטיהם המזהים של הצדדים ובאי כוחם.
המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור את כלל התיקים שבכותרת.
ניתן היום, ט’ תמוז תשפ”ג, 28 יוני 2023, בהעדר הצדדים.
