בפני
כב’ השופטת הילה גלבוע
תובעת
א.מ.
ע”י ב”כ עו”ד רונן דליהו ועמרי דליהו
נגד
נתבע
א.מ.
ע”י ב”כ עו”ד דוד ביטון
פסק דין
תביעה למזונות שני ילדים קטינים, א’… כיום כבן 9 שנים וב’… כבן 7 שנים, שהוגשה על ידי אמם (להלן – “התובעת”), כנגד אביהם – (להלן – “הנתבע”).
התובעת והנתבע הינם יהודים, נשאו זה לזה כדת משה וישראל ביום 1.8. 12, כאשר לנתבע היו אלו נישואים ראשונים ולתובעת נישואים שניים, ולה בת קטינה מנישואיה הראשונים, ילידת 23.4.07 (כבת 16).
לצדדים נולדו שני ילדים: א’… יליד 18.6.14, כיום כבן 9 שנים, וב’… יליד 22.7.16, כיום כבן 7 שנים.
בחודש 8.20 הפרידו הצדדים מגוריהם ב…, והתובעת עברה להתגורר בעיר …., ובהמשך ביום 25.10.20 הצדדים התגרשו בבית הדין הרבני.
בהחלטת המותב שדן בתיק מיום 12.11.20 הועמדו מזונותיהם הזמניים של הקטינים, עת הבן ב’ היה מתחת לגיל 6, על סך של 1,900 ₪ לחודש, סך הכולל את חלקם של הקטינים במדור האם ובהוצאות אחזקת מדור. כן נקבע כי הצדדים יישאו בחלקים שווים בהוצאותיהם הרפואיות והחינוכיות של הילדים, כאשר בהחלטה מיום 4.4.22 הבהיר בית המשפט מה כולל החיוב האמור ביחס להוצאות רפואה וחינוך.
בישיבת קד”מ מיום 4.4.22 הגיעו הצדדים לידי הסכמות בהליך הרכוש והמשמורת והדיון בתיקים אלה הסתיים.
בהתאם להסכמות הצדדים, להן ניתן תוקף של פסק דין, המשמורת הינה משותפת, וזמני השהות שווים, כאשר בימים ראשון ושלישי מתראים הקטינים עם אמם לרבות לינה, ימי שני וחמישי עם האב לרבות לינה, וימי רביעי וסופי שבוע מתחלפים לסירוגין.
בנוגע להליך דנן למזונות, הסכימו הצדדים למתווה דיוני, לו ניתן תוקף של החלטה, לפיו הם ויתרו על דיון הוכחות והסכימו כי יוגשו מטעמם סיכומים בתיק (תוך 30 יום ממועד פינוי דירת המגורים), כאשר “לסיכומים יוכל כל צד לצרף כל מסמך והרצאת פרטים מעודכנת ועל סמך החומר שיוגש לבית המשפט בית המשפט יתן פסק דין בנושא המזונות והמדור של הקטינים. עד להחלטה אחרת ההחלטה למזונות זמניים תישאר על כנה”.
להשלמת התמונה יצויין דירתם המשותפת של הצדדים נמכרה, ותמורתה חולקה בחלקים שווים בין הצדדים בהתאם להסכמתם שקיבלה תוקף של פס”ד ביום 4/4/22 , וכל צד קיבל מתמורתה סך של כ 633,000 ₪ .
טענות הצדדים
התובעת עתרה לקביעת מזונות הגבוהים מסך המזונות הזמניים, בסכום של 4,540 ₪ וכן לחלקם היחסי של הקטינים בהוצאות מדור בסך של 2,533 ₪; לנוכח גדילת הילדים וגידול בהוצאותיהם וצרכיהם בהתאמה; ובשים לב לפער ההשתכרות הנטען על ידה לטובת הנתבע; כן עתרה לקבוע כי היא “תמשיך לשמש כהורה המטפל והמרכז ביחס לענייני הקטינים”.
התובעת שוכרת דירה ב…. ביחד עם בן זוגה הנוכחי, כאשר דמי השכירות עומדים על סך של 6,700 ₪ לחודש בהתאם להסכם השכירות שצורף כנספח 5 לסיכומיה. התובעת טענה כי היא ובן זוגה “חולקים בחלקים לא שווים את הוצאות המדור ואחזקתו”, כך שהיא נושאת ב- 75% ובן הזוג ב-25% (סעיף 13 לסיכומים), ולפיכך עתרה להפחתת 25% מחלקם של הקטינים ברכיב המדור ואחזקתו, בשיעור של 40% מעלות המדור.
לטענת התובעת היא נושאת במלוא נטל הנסיעות, לאחר שוויתרה על דרישתה לחלוקה בנטל ההסעות בזמני השהות במסגרת הדיון מיום 4.4.22 (שורה 17 עמ’ 8 לפרוטוקול, סעיף 30 לסיכומיה), היא עותרת להביא זאת בחשבון במסגרת פסיקת המזונות הסופיים כמו גם את וויתוריה על איזון הזכויות הסוציאליות וחלוקת הוצאות החינוך והרפואה בחלקים שווים חרף יחס ההכנסות .
הנתבע מצדו עתר לדחיית התביעה תוך חיובה של התובעת בהוצאות, ביטול חיובו במזונות, והשבת כל הכספים ששולמו לידי התובעת עד כה (סעיף 1 לסיכומיו) וכן לחיובה של התובעת בתשלום סך של 700 ₪ מזונות עבור כל ילד, ולחילופין ולמען הזהירות עתר לקבוע כי כל צד יישא בהוצאות הקטינים בזמן שהותם אצלו, למעט הוצאות חינוך ורפואה שישולמו על ידי הצדדים בחלקים שווים (סעיף 24 לסיכומיו);
זאת לדבריו, בהתחשב בגילי הקטינים ולעובדה כי הם חולקים זמני שהות שווים עמם; ולנוכח טענותיו כי הצדדים בעלי הכנסות זהות (שלא בכדי הסכימו בשל כך לוותר על איזון פנסיוני וכל צד נותר עם זכויותיו), וככל שישנו פער בהכנסות הרי שזה נוטה באופן ניכר לטובת התובעת, לנוכח הכנסותיה מעבודות נוספות ותמיכה חודשית קבועה של הוריה. הנתבע טען שהכנסתו הפנויה פחותה משמעותית מזו של התובעת.
עוד טען הנתבע, כי התובעת אינה זכאית להוצאות מדור של הקטינים, הן לנוכח חלוקת זמני השהות השווה והן נוכח מגוריה עם בתה מנישואיה הקודמים (הגדלה אצלה בלבד ומשתלמים עבורה מזונות) ועם בן זוג (שמקיים סדרי שהות עם בתו מנישואיו הקודמים); וכן על רקע מעברה החד צדדי להתגורר עם בן זוגה החדש ב…, יישוב בו עלויות השכירות גבוהות יותר מ…. (מקום מגורי הקטינים).
הנתבע נושא בדמי שכירות בסך של 6,000 ₪ לחודש עבור דירת ארבעה חדרים ב… בהתאם להסכם השכירות שצירף כנספח ז’ לסיכומיו; לטענת הנתבע, הוא שכר דירה הקרובה למסגרות החינוך של הילדים שמרכז חייהם ב… ועל כן לא הייתה לו ברירה אלא לשכור דירה בעלות זו, שלא מותירה לו כמעט כל הכנסה פנויה.
מסגרת הדין
לנוכח גילי הקטינים שלפני, שכיום שניהם למעלה מגיל 6, ובהתאם לדין האישי החל על הצדדים, חיובם במזונות הוא מדין צדקה. חיוב זה חל על שני ההורים באופן זהה, על פי שוויון מהותי ביניהם, בהתאם ליכולתם הכלכלית מכלל המקורות העומדים לרשותם. על בית המשפט לשקול בין יתר שיקוליו את השתכרות האיש, השתכרות האישה, כושר השתכרותם ורכושם, וכן את זמני השהות הנוהגים. ראו: בע”מ 919/15 פלוני נ’ פלונית (2017) (להלן – “בע”מ 919/15”); עמ”ש (ת”א) 33549-04-16 פלונית נ’ פלוני (2017).
החיוב מדין צדקה נסמך על שלושה פרמטרים: האחד, אמידות ההורה – מי שיש בכוחו הכלכלי לזון עצמו כפי צרכיו, ועדיין נותרת בידו היכולת הכלכלית; השני, חובת הצדקה היא כלפי נצרך, קרי – כלפי מי שאין בכוחו לדאוג לצרכיו; השלישי, כדי מחסורו של הנצרך. ראו: ע”א 4480/93 פלונית נ’ פלונית, פ”ד מח(3) 461, 481 (1994), פסקה 18 לפסק הדין; פורטוגז נ’ פורטוגז, פ”ד לו(3) 449 (1982); ע”א 466/82 גרובשטיין נ’ גרובשטיין, פ”ד לו(4) 157, 163 (1982); ע”א 247/64 רושטש נ’ רושטש, פ”ד יח(4) 264, 269 (1964); ע”א 210/82 גלבר נ’ גלבר, פ”ד לח(2) 14, 20 (1984) ; את המונח: “כדי מחסורו של הנצרך”, יש לפרש באופן בו יפסקו מזונות הילד בהתאם לאורח החיים לו הורגלו, טרם פרוץ הסכסוך בין הצדדים. על אורח החיים לו הורגלו הילדים ניתן ללמוד הן מהראיות שהוצגו באשר לאורח חיים זה, וכן ניתן לגזרו מיכולתם הכלכלית של הצדדים. ראו: ע”א 93/85 שגב נ’ שגב, פ”ד לט(3) 822 (1985) (להלן – “עניין שגב”).
לשם קביעת חיוב המזונות על בית המשפט לקבוע ממצאים בארבע שאלות עובדתיות כדלקמן: צרכי הילד ועלותם (גובה צרכים תלויי שהות לרבות מדור ואחזקתו; צרכים שאינם תלויי שהות; צרכים חריגים); יכולתם הכלכלית של שני ההורים מכלל המקורות העומדים לרשותם; יחסיות יכולתם הכלכלית של ההורים, האחד מול רעהו (נתון הרלבנטי ביחס לצרכים שאינם תלויי שהות ולצרכים חריגים); חלוקת זמני השהות בפועל. ראו: עמ”ש (ת”א) 14612-10-16 פ.ב. נ’ א.ב. (2017), פסקה 8 לפסק דינו של כב’ השופט שאול שוחט.
בסופו של יום, כפי שנקבע בפסיקה, אין מדובר בקביעת נוסחאות אריתמטיות נוקשות וקביעת סכום המזונות אינה פועל יוצא של חישוב מתמטי דקדקני ודווקני בהתאם לנוסחאות הקושרות בין הכנסות ההורים והיקף המשמורת הפיזית המסורה לכל אחד מהם לבין שיעור המזונות. ראו: בע”מ 919/15, סעיף 126 לדברי כב’ השופט פוגלמן, עמ’ 74-75; תכלית הנוסחאות לשמש כלי עזר, אך אין הן בבחינת חזות פני הכל, כך שגם לאחר הצבת הנתונים בנוסחאות למיניהן, על בית המשפט להפעיל שיקול דעת פרטני אשר לחיוב גופו, בשים לב למכלול נסיבות העניין. ראו: בע”מ 919/15, סעיף 64 לדברי כבוד השופט פוגלמן, עמ’ 40 ; כך יש מקום לתחושתו של השופט באשר לזהות ההורה עליו מוטל עיקר הנטל בגידול הקטינים ומתוך כך לשקלול הפרמטרים הנזכרים על פי הנסיבות שלפניו, לאו דווקא על פי חישוב מתמטי מדויק. ראו: עמ”ש (מרכז) 11623-07-17 ד.ש. נ’ מ.ש. (2018), פסקה 22 לפסק הדין.
בהתאם לכך, יש מקום לבחון “ממעוף הציפור”, האם פסיקת המזונות מאפשרת את קיום שני התאים המשפחתיים של ההורים שנפרדו, ואין די אך בחישוב אריתמטי, על פי נוסחה שוויונית לכאורה, אשר לעיתים תוצאתו אינה מאפשרת את קיומם הכלכלי של שני משקי הבית. ראו: עמ”ש (ת”א) 32172-11-17 ע. ש. (קטינה) נ’ נ. ש (2019), פסקה 14 לפסק דינה של כב’ השופטת יהודית שבח; עמ”ש (חיפה) 20634-04-18 פלוני נ’ פלונית (2019); עמ”ש (באר שבע) 30516-10-18 י.ר נ’ ש.ר (2019); תלה”מ (י-ם) 60999-06-19 ח.כ נ’ א.ד.כ (2020); הקביעה תהיה נטועה תמיד במכלול נסיבות העניין, כאשר שיקול העל המנחה אותה הוא טובת הילד ורווחתו בבתי שני ההורים. ראו: בע”מ 919/15, סעיף 126 לדברי כב’ השופט פוגלמן, עמ’ 74-75.
מן הכלל אל הפרט;
להלן אנתח את השאלות הרלוונטיות לקביעת המזונות כאמור, כדלהלן:
הכנסות ההורים
הכנסות הנתבע וכושר השתכרותו
מחישוב ממוצע של תלושי השכר שצירף הנתבע לכתב הגנתו (שצורפו אך ביחס לשנת 2020), עולה כי הכנסתו הממוצעת עומדת על סך 9,249 ₪ נטו לחודש, ובנוסף הוא מחזיק ברכב חברה.
התובעת טוענת כי הכנסתו של הנתבע גבוהה לאין שיעור מהכנסותיה ומפנה לטופס 106 שצירף הנתבע לכתב הגנתו לשנת 2019, על פיו לשיטתה השתכרותו הממוצעת של הנתבע עומדת על סך של 14,983 ₪ נטו בחודש. אעיר, כי דומה שחישובה של התובעת מתייחס לעלות המעביד ולא לשכר ברוטו. מכל מקום, טופס 106 אך מרכז את הנתונים המופיעים ממילא בתלושי המשכורת שהוגשו, ודומה כי עיקר הפער נובע מההטבות בגין שווי הרכב שנמצא בהחזקתו, שעל פי תלושי השכר, שוויו הינו כ- 3,300 ₪ לחודש.
עוד יובהר כי לא ניתן ללמוד מהמשכורת הקובעת לצורך חישוב זכויותיו הפנסיוניות של הנתבע כפי שמופיעה בדפי קרן הפנסיה שצורפו כנספח ה’ לכתב הגנתו, והנתונים הרלוונטיים הם המופעים בתלושי המשכורת שהוגשו לפניי.
התובעת טוענת כי בנוסף למשכורתו מקבל הנתבע סכום חודשי במזומן של כ -1,500 ₪ עבור עבודות נוספות שאינן מדווחות, כגון סיוע בעבודת בן דודו כתקליטן (סעיף 18.4 לסיכומי התובעת) –המדובר בטענה שנטענה לראשונה בסיכומיה. אמנם, הטענה לא הוכחשה במפורש על ידי הנתבע בסיכומיו, אולם הנתבע טען הן בכתב הגנתו, והן בסיכומיו, כי אין לרשותו הכנסה או מקור כספי אחר מלבד הכנסתו מעבודתו כסוכן מכירות שכיר בחברת “….” וקרן הפנסיה שנצברה לזכותו (סעיף 18 לסיכומיו וסעיף 10 לכתב הגנתו), וכאמור האישה בחרה שלא לקיים דיון הוכחות וויתרה על חקירתו.
יחד עם זאת, הנתבע, כמו התובעת, לא טרח לצרף תדפיסי עו”ש מלאים, שהיה בהם ללמד כדבעי על יכולתו הכלכלית (וזאת חרף הביקורת המפורשת שהביע המותב הקודם לעניין זה בהחלטתו למזונות זמניים; שורות 25-28 בעמ’ 1 להחלטה מיום 12.11.20) ואף לא צירף תלושי משכורת עדכניים, על אף שבהסכמת הצדדים שקיבלה תוקף של החלטה מיום 4/4/22 התאפשר לכל צד לצרפם במסגרת הרצאת פרטים מעודכנת.
מהתדפיס החלקי שצורף כנספח ח’ לכתב ההגנה אשר לטענת הנתבע היווה חשבון המשותף ניתן לראות הפקדות מזומנים לחשבון וכן זיכויים מבל”ל באופן עקבי מידי חודש, שאינם תואמים את משכורותיו של הנתבע על פי התלושים ולא ברור מקורם. כך, בחודשים לגביהם צורפו דפי חשבון הבנק המשותף ישנן הפקדות מזומנים כדלהלן: בחודש 4/20: 8,300 ₪, בחודש 5/20: 9,000 ₪ , בחודש 6/20: 8,150 ₪, בחודש 7/20: 7,500 ₪ , ובממוצע חודשי עומד סכום ההפקדות החודשיות במזומן ע”ס של 8,237 ₪ .
יובהר, אין אינדיקציה לכניסת משכורתם של הצדדים לחשבון זה בחודשים האמורים והסכומים שנכנסו אינם תואמים לא את משכורת האב ולא את משכורת האם על פי התלושים שצורפו לתקופה האמורה, באופן שעשוי להצביע כי שניהם החזיקו בחשבונות נפרדים אליהם הופקדה ככל הנראה משכורתם. יוער כי בהרצאת הפרטים שצורפה מטעם הנתבע הוא ציין כי פתח חשבון פרטי בבנק יהב רק לאחר מועד הקרע, ברם לנוכח האמור נדמה כי היה לרשותו חשבון נוסף עוד קודם לכך אליו ככל הנראה הופקדה משכורתו, כפי שעולה ביחס לתובעת – אשר מעיון בדף חשבון שצורף מחשבונה הפרטי, ניתן לראות כי משכורתה המשתלמת מחברת א’….. הופקדה אליו, ובהעברת המשכורת צויין מפורשות הגוף המעביר “א’…”.
זאת ועוד, מדף החשבון של חשבונה הפרטי של התובעת, שצורף כנספח ח’ לסיכומי הנתבע ניתן לראות כי אף דמי המזונות הזמניים ששולמו על ידי הנתבע עבור שני הקטינים הופקדו על ידו לחשבונה במזומן (ראו למשל העברה מיום 9/8/22 ע”ס של 1,900 ₪).
הלכה פסוקה היא כי כאשר בעל דין נמנע מלהציג ראיה, יש להניח כי המדובר בראיה הפועלת לרעתו ותשמש כנגדו, ודאי כאשר מדובר בראיות שבשליטת בעל הדין. ראו ע”א 465/88 הבנק למימון מסחר בע”מ נ’ סלימה מתתיהו ואח’, פד”י מ”ה (4) 651, ע”א 795/99 פרנסואה נ’ פוזיל פד”י נ”ד (3) 107.
לפיכך, בנסיבות בהן מדפי החשבון החלקיים שצורפו ניכרות הפקדות חודשיות וקבועות במזומן, וכן דמי המזונות שולמו ע”י הנתבע במזומן, כמו גם העובדה שעולה מתדפיס החשבון המשותף שמשכורות הצדדים כפי שדווחו בתלושי המשכורת שהוצגו לא הופקדו אליו ישירות, עולה כי הנתבע לא גילה את מלוא הנתונים אודות חשבונותיו והיקף הכנסותיו; אינדיקציות אלו כמכלול, מהוות אפוא ראשית ראיה לטענות התובעת כי הכנסות הנתבע עולות על המוצהר על ידו, וככל הנראה למצער חלקן שולם במזומן.
בנסיבות אלה, בהתחשבי בהטבת הרכב המחושבת בשכר עבודתו של הנתבע, ובאינדיקציות המצביעות כי לרשותו הכנסה נוספת המשולמת במזומן, אעמיד את פוטנציאל השתכרות הנתבע על בסיס אומדנה על סך ממוצע שאינו נופל מ 14,000 ₪ נטו לחודש.
אציין כי לצרכי המזונות איני סבורה שיש מקום להביא בחשבון את שווי זכויותיו הסוציאליות של הנתבע, היות ודומה, כי עסקינן בזכויות, אשר יפיקו תועלת כלכלית אך בעת פרישתו לגמלאות, ולפיכך אין בהן בעת הזו כדי לסייע במימון מזונות הילדים. מכל מקום אף האישה בעלת זכויות סוציאליות משלה, לאחר שהצדדים הסכימו כי כל צד יוותר בעלים של הזכויות הסוציאליות הרשומות על שמו ולא יערך איזון.
הכנסות התובעת וכושר השתכרותה
התובעת עובדת בתפקיד … בחברת “א’…. בע”מ” – בחינת תלושי השכר שצירפה התובעת לסיכומיה לחודשים יולי 2021- יוני 2022, מלמדת כי ממוצע השתכרותה הינו בסך של 8,792 ₪ נטו לחודש, כפי שיפורט להלן.
ממוצע השתכרות זה מביא בחשבון סכומים המופיעים בתלושי השכר כ”נטו לתשלום” (וזאת לנוכח ההבדל המופיע לעניין זה בתלוש שכר לחודש 10/21, אליו אתייחס בנפרד להלן), וכולל אף רכיבי בונוס שהשתלמו לתובעת.
התובעת עתרה שלא להתחשב ברכיבי הבונוס אשר לטענתה השתלמו לידיה באופן חריג וחד פעמי “כמשכורת 13” אותה קיבלה בחודשים אוקטובר, דצמבר 2021, ובחודש אפריל 2022, על חשבון שנתיים קודמות, ברם, טענה זו אינה עולה מתלושי המשכורת ולא צורפה בגינה אסמכתה ברורה מאת מעסיקה שתלמד על כך , ועצם העובדה כי הבונוס שולם במשך שלושה חודשים לא רצופים ולא אך במסגרת משכורתה לחודש דצמבר, אין בה לכשעצמה להוות תמיכה ראייתית מספקת לעניין טענתה זו, ומשכך לא מצאתי כי טענה זו הוכחה כדבעי. מעבר לכך שהטענה לא הוכחה כאמור, הרי שלא עלה בידי התובעת להבהיר מדוע אין להתחשב “במשכורת 13” לצורך חישוב השכר הממוצע לצרכי קביעת יכולת הכנסתה.
כאמור, החישוב נערך על פי “שכר נטו” ולא על פי “נטו לתשלום”, שכן מעיון בתלוש השכר של התובעת לחודש 10/21, עולה כי שולמה לתובעת מקדמה, כאשר ברכיב “שכר נטו” מופיע – סך של 13,340 ₪, הכולל את הבונוס שקיבלה התובעת באותו חודש; ולעומת זאת ברכיב “נטו לתשלום” הופיע סכום של 6,600 ₪ בלבד. בתלוש זה מופיע בניכויי הרשות שורה של “מקדמה” ע”ס 6,740 ₪, אשר מהווה את הפער “שכר נטו” לבין “נטו לתשלום”, וביחס ליתר תלושי השכר שהוגשו מטעם התובעת בהליך דנן, הן במסגרת תביעתה, הן במסגרת סיכומיה, מדובר בשורה חריגה על פניה. משכך, במסגרת חישוב ממוצע המשכורות, יש להתחשב “בשכר נטו” של חודש 10/21 (13,340 ₪), ולפיכך, שכרה הממוצע של התובעת, כולל הבונוסים שקיבלה בחודשים אוקטובר ודצמבר 2021, ובחודש אפריל 2022, וכולל המקדמה הנ”ל, עומד כאמור על סך של 8,792 ₪.
לטענת הנתבע, השתכרותה הממוצעת של האישה “כמנהלת משרד” עומדת על סך ממוצע של כ-8,000 ₪, ובסיכומיו טען לראשונה כי, שכר ממוצע זה משתלם לה עבור עבודה בכ-3/4 משרה. הדבר לא עולה מפורשות מתלושי השכר של התובעת (בתלושים לא מצוין אחוז המשרה ואף לא צוין היקף שעות העבודה החודשיות); אם כי ניתן ללמוד מהתלושים שצורפו לסיכומיה, כי החל מחודש ספטמבר 2021, עבדה התובעת 17 ימים כל חודש, בעוד שבתלושי השכר שצורפו לכתב הגנתה עבור התקופה 9/19-9/20, עולה כי עבדה מספר רב יותר של ימים (19, 22, 23) כל חודש. מכל מקום, בנסיבות בהן נטען כי לאורך השנים האם שימשה כבן הזוג הביתי, ולא השתכרה שכר גבוה יותר, ונוכח חלוקת השהות השווה ונטל הנסיעות המוטל כולו על האם, לא מצאתי להגדיל את פוטנציאל השתכרותה מטעם זה.
בנוסף טען הנתבע, לראשונה בסיכומיו, כי מעבר למשכורתה מעבודתה בחברת א’… משתכרת האישה הכנסות לא מדווחות שיש להביאם בחשבון לצורך חישוב השתכרותה– אם מעבודתה כמנהלת קבוצות ה… שבן זוגה הנוכחי מדריך ומפעיל, אם מעיסוקה ב…., מהן לטענתו היא משתכרת לשיטתו סך נוסף של כ- 6,000 ₪ לחודש, הנתבע צירף ראיות לתמיכה בטענות אלו בנספחים ד’ ו-ה’ לסיכומיו.
באשר לטענה בדבר הכנסותיה מניהול קבוצת ה… שבבעלות בן זוגה, מעיון בנספח ד’ עולה כי התובעת מופיעה יחד עם בן זוגה הנוכחי … בתמונת הפרופיל של קבוצת ה… של בן זוגה מר …., וכן כי ב… מסויים היא נכחה עם בן זוגה. לא מצאתי להסיק מכך כי היא “מנהלת עבור בן זוגה את קבוצת ה…” כנטען, ולא מצאתי כי הורם הנטל להוכיח כי יש לה הכנסה נוספת מעבודה זו.
באשר לטענה בדבר הכנסותיה מעבודות פרטיות של …., בנספח ה’ צורפו ראיות בדבר שני אירועים בהן התובעת ביצעה …., כאשר לגבי אירוע אחד נכתב שבמקום 350 ₪ שולמו לתובעת 500 ₪, ולגבי האירוע השני לא הובהר הסכום ששולם, ולא הובהר האם מדובר באותו אירוע אם לאו. כמו כן, אם אכן עבודה זו סיפקה מקור הכנסה נוסף לתובעת, יש לתמוה מדוע טענה זו הועלתה אך בסיכומיו ולא הוזכרה בכתב הגנתו.
יוער, כי גם התובעת, כמו הנתבע, לא טרחה להמציא תדפיסי עו”ש, לא לתביעתה למזונות, לא לבקשתה למזונות זמניים, ואף לא לסיכומיה – למעט התדפיס הבודד האמור (שצורף כנספח 7 לסיכומי התובעת) עבור חודשיים בלבד, והדבר נזקף אף לחובתה.
יחד עם זאת מתדפיס החשבון שצירפה התובעת כנספח 7, אליו הפנה אף הנתבע עצמו בסיכומיו כנספח ח’, עולה כי לחשבון התובעת הופקדו מעבר לשכר החודשי המשתלם לה מחברת “א’…”, ומעבר לדמי המזונות המשולמים לה עבור בתה ועבור שני הקטינים (ע”ס 1,900 ₪ וע”ס 1,400 ₪), סכום חד פעמי אחד ששולם באמצעות פייבוקס ע”ס 350 ₪ ביום 9.8.22, ומעבר לו הופקד סך של 3,700 ₪ במזומן בתאריך 17.7.22, אשר לא ברור פשרו .
לא מצאתי כי יש בסכומים אלה לבסס את הנטען בגין הכנסות לא מדווחות שוטפות מעבודות פרטיות בתחום ה…. בסך הנטען על ידי הנתבע; לאחר שהנתבע וויתר על חקירת התובעת לעניין זה ולא מצא לנכון לעמוד על הגשת תדפיסי חשבון בנק נוספים מטעמה, איני מוצאת כי הוכחה הכנסה כנטען של 6,000 ש”ח לחודש מעבודה זו, שמשמעה עבודה כמעט מידי יום ב…., בנוסף לעבודתה כ…. כאמור. לכל היותר ניתן לאמוד את פוטנציאל הכנסתה הנוספת מעיסוקה כ… על בסיס הראיות שהוגשו על סך ממוצע של כ- 1,500 ₪ לחודש.
בנוסף לאמור, הרי כפי שטען הנתבע, לרשות התובעת משתלמת קצבת הילדים מהמל”ל בסך 394 ₪ (כפי שעולה מנספח 7 לסיכומי התובעת), אולם זו כוללת אף את בתה מנישואיה הקודמים, ומתוכה חלקם של שני הילדים הינו כ 250 ₪ לחודש.
בכל הנוגע לסך המזונות בסך 1,400 ₪ לחודש – מזונות עבור בתה מנישואיה הראשונים, הרי לשיטת התובעת הוא כולל בחובו הן הוצאות מדור והן את כלל הוצאות החינוך והוצאות רפואיות של הקטינה והוא משמש אך ורק לצרכיה של בתה ל’ (סעיף 27 לסיכומיה); ממילא, אין מקום להתחשב בסכום זה כחלק מהכנסת התובעת.
בכל הנוגע לטענת הנתבע אודות תמיכה כספית קבועה מהוריה של התובעת בסך של 2,500 ₪ לחודש, שהשתלמו לידי התובעת מידי חודש בחודשו בתקופת הנישואין לחשבון בנק פרטי שניהלה (סעיף 19 לסיכומי הנתבע; סעיף 11 לכתב הגנתו; ושורות 23-24 עמ’ 6 לפרוטוקול מיום 4.4.22) – התובעת הכחישה בסיכומיה הטענה לפיה מדובר בתמיכה קבועה וטענה מנגד כי הוריה אינם מסייעים באופן קבוע לרווחתה אלא “נאלצים לסייע באופן חריג ומעת לעת, בסכומים זעומים” (סעיף 27 לסיכומיה);
על פי הפסיקה, אין לראות בכספים אותם מקבלת האם ממשפחתה כהכנסה קבועה, שכן מדובר אך בסיוע שיכול להיפסק בשלב מסוים.(השוו: עמ”ש 11101-12-17 ב’ ואח’ נ’ ב’ ואח’ (2018)).
הנתבע לא הציג אסמכתאות להוכיח כי אכן מדובר בתמיכה קבועה לאורך כל שנות הנישואין ואודות הסכום הנטען ובחר שלא לעתור לגילוי מסמכים לעניין זה וויתר על חקירתה. מדף החשבון החלקי שצורף כנספח 7 כאמור עולה כי בחודש 7/22 הועברו לחשבונה מבל”ל בסך של 2,400 ש”ח, ובחודש אוגוסט הועברו לחשבון כספים מבל”ל בסך של 7,500 ₪ אולם לא ברור מקורם ולא הוכח כי ההעברות מבל”ל הם מהוריה של האישה ומכל מקום לא ניתן ללמוד מחודשיים בודדים בדבר התמיכה המתמשכת הנטענת. זאת ועוד, לא ברור האם תמיכה זו נמשכת אף לאחר הפירוד, והדברים כאמור לא הובהרו די צרכם בראיות מספיקות.
לפיכך, משעה שממוצע הכנסותיה של התובעת מעבודתה בחברת “א’…” בצירוף המענקים הינו 8,792 ₪, בהתחשב בקצבת הילדים המשתלמת לידי התובעת, אשר חלקם של שני הקטינים בה הינו 250 ₪, ובהתחשב בפוטנציאל הכנסותיה מעבודותיה הנוספות אותו הערכתי על סך של 1,500 ₪; הרי שאעמיד את פוטנציאל השתכרותה של התובעת על סך של כ- 10,500 ₪ לחודש.
ערה אני לטענת הנתבע לפיה לאחר פירוק השיתוף בדירת המגורים נותר בידי כל אחד מהם סך של כ-633,000 ₪ (סעיף 20 לסיכומיו), ויש להביא סכום זה בחשבון בחישוב יכולתם הכלכלית של הצדדים, אולם מאחר ושני הצדדים קיבלו סכום דומה, אין בכך כדי לשנות מיחס יכולותיהם הכלכליות של הצדדים, ולפיכך לא מצאתי להביאו בחשבון.
חישוב יחס הכנסות פנויות
לצורך קביעת יחס ההשתכרות של הצדדים יש לעשות שימוש בהכנסתם הפנויה, שכן אך ורק בהכנסה פנויה זו הם יכולים לשרת את צרכי הקטינים (ראו: עמ”ש (מרכז) 51056-09-20, פלונית נ’ פלוני, (2021). לצורך חישוב הכנסה פנויה שומה עלינו להפחית מסך ההשתכרות סך מינימלי ומצומצם של הוצאות שחייב אדם להוציא עבור עצמו, וכן את הוצאות המדור בניכוי חלקם של הקטינים במדור, ראו: תלה”מ (י-ם) 42474-06-20 פלוני נ’ פלונית (2021); תלה”מ (י-ם) 6984-07-19 פלונית נ’ פלוני (2020) פסקה 42 לפסק הדין; עמ”ש (מחוזי תל אביב) 32172-11-17 ע. ש. (קטינה) נ’ נ. ש (2019), פסקה 8(א)(2) לפסק הדין.
לעניין ההוצאות האישיות המינימאליות עבור כל צד, התובעת לא הוכיחה את הוצאותיה האישיות כדבעי ; כך גם הנתבע לא כימת הוצאותיו הנטענות ולא הוכיחן בראיות, ובכלל זה לא צירף כאמור תדפיסי עו”ש של חשבון הבנק שלרשותו, ואף לא תדפיסי אשראי שילמדו על היקף הוצאותיו הנטענות, לרבות החזר ההלוואה הנטען בנספח ו’ לסיכומיו.
לפיכך, בהתחשב בטענת הנתבע לפיה הוא נושא במלוא הוצאות המדור ואחזקתו בגפו בעוד הנתבעת חולקת את ההוצאות עם בן זוגה עימו היא מתגוררת, ובהתחשב בטענת התובעת כי נטל הנסיעות מוטל עליה בלעדית, מצאתי לייחס לכל אחד מהצדדים הוצאות אישיות על דרך של אומדנה בסך של 1,500 ₪ .
לו אעריך את הוצאותיו האישיות של הנתבע בסך של 1,500 ₪ כאמור, ובהתחשב בהוצאות המדור בהן נושא הנתבע (6,000 ₪), בניכוי חלקם של הקטינים בהוצאות המדור (40% שהם 2,400 ₪), דהיינו 3,600 ₪; הרי שהכנסתו הפנויה של הנתבע עומדת על סך של 8,900 ₪.
לצורך חישוב הכנסתה הפנויה של התובעת, יש להפחית כאמור את הוצאותיה האישיות וכן את הוצאות חלקה במדור בניכוי חלקם של הקטינים כאמור.
כאמור, התובעת טענה כי מדמי השכירות שמשלמת בסך של 6,700 ₪ יש להפחית 25% בשל השתתפות בן זוגה- הנתבע לא הפריך טיעון זה, אשר מסתבר בעיני לאור העובדה שהתובעת מתגוררת בדירה עם בתה מנישואיה הקודמים ויחד עם שני בניה אשר שוהים אצלה בזמני שהות שווים מחצית מהזמן והיא מחזיקה עבורם חדר בדירתה.
לאור האמור, הרי שלצורך חישוב הכנסתה הפנויה של התובעת, אפחית מעלות השכירות תחילה את חלקו של בן זוגה (25%) ואתחשב אך בחלקה של התובעת ברכיב זה (6,700*75%=5,025 ₪), לאחר הפחתת חלקם של הקטינים במדור (5,025*40%= 2,010 ₪), דהיינו – 3,015 ₪ לחודש. לפיכך, ובהתחשב בהוצאות אישיות של התובעת המוערכות כאמור בסך של 1,500 ₪, הרי שהכנסתה הפנויה של התובעת הינה כ – 6,000 ₪ לחודש.
לאור האמור, יחס ההכנסות הפנויות בין הצדדים מוערך בכ 40% לתובעת, ו 60% לנתבע.
זמני שהות
בהתאם להסכמות הצדדים בדיון מיום 4.4.22 להן ניתן תוקף של פסק דין, הרי שהמשמורת הקטינים משותפת, וזמני השהות שווים (בימים ראשון ושלישי הם מתראים עם אמם לרבות לינה, ימי שני וחמישי עם האב לרבות לינה, וימי רביעי וסופי שבוע מתחלפים לסירוגין).
לאור האמור יחס זמני השהות הינו 50% לתובעת ו50% לנתבע
צרכי הקטינים
בכתב התביעה עתרה התובעת למזונות כל ילד בסך של 1,970 ₪, ברם סיכום הסכומים שנתבעו על ידה בטבלת הצרכים המופיעה סעיף 23 לתביעתה מלמדת כי היא העריכה את צרכיו של כל ילד בסך של 2,070 ₪.
בסיכומיה עתרה התובעת לחיוב הנתבע במזונות הקטינים בסכומים העולים על הסכום לו עתרה במסגרת כתב תביעתה, וגבוהים מדמי המזונות הזמניים שנפסקו, ולדבריה ההוצאות המפורטות בסיכומים נכונות יותר למועד זה, לאחר שמיום ההחלטה למזונות זמניים חלפו כשנתיים, בהן גדלו הקטנים ובהתאם אף גדלו והשתנו הוצאותיהם.
הסך הכולל לו עתרה התובעת בסיכומיה עבור כל ילד הוא 2,270 ₪ לחודש (מזון-1,200 ₪; מספרה – 70 ₪; ביגוד והנעלה-300 ₪; תרופות 100 ₪; חופשות, הצגות, תרבות – 150 ₪; מתנות, משחקים, ספרים- 150 ₪; נסיעות – 300 ₪); ובסה”כ 4,540 ₪ עבור מזונות שני הקטינים.
בחינת טבלת ההוצאות של התובעת בסיכומיה, מלמדת כי השוני היחיד בין הוצאות הקטינים במועד הגשת התביעה לבין הוצאות הקטינים כיום, מתבטא אך בהוצאות עבור “מתנות משחקים ספרים” אשר נוספו להם 50 ₪ לכל ילד, ועבור “נסיעות” שהוכפלו לסך של 300 ₪ עבור כל ילד.
בתביעתה למזונות טענה התובעת כי בהתאם להכנסות הנתבע חיה המשפחה ברמת חיים גבוהה, וכפועל יוצא מכך הורגלו הקטינים לרמת חיים מסוימת והוצאותיהם היו גבוהות מהמקובל. דא עקא, לא מצאתי כי התובעת הוכיחה את צרכי הקטינים בראיות מספיקות, לא במסגרת תביעתה ולא במסגרת סיכומיה.
הנתבע טען אמנם כי לא עלה בידי התובעת להוכיח את צרכי הילדים הנטענים על ידה, אולם אף הוא עצמו לא טרח כלל להעמיד את צרכי הילדים על סכום כלשהו, ואף לא טרח להבהיר מהו הסכום שהוא עצמו נושא בו עבור צרכי הקטינים, עת הם שוהים במחיצתו, אף לא על דרך של אומדנה. בנסיבות אלה יש לראות בטענותיו משום טענת הודאה והדחה. ראו: עמ”ש (חיפה) 59345-11-22 א. נ’ ב. (2023).
בנסיבות בהן שני הצדדים לא הציגו ראיות של ממש להוצאות הקטינים, ואף לא הבחינו בין הוצאות תלויות שהות להוצאות שאינן תלויות שהות, הרי שיש לפנות אל החזקות העובדתיות שנקבעו בפסיקת בתי המשפט ולהעריך ההוצאות וצרכי הקטינים על פי אומדנה, כפי שנקבע לעניין זה בפסיקה: “כאשר עובדות אלה אינן שלמות, וקשה להגיע על-פי חומר הראיות לממצא ברור על פיהן, יכול השופט המלומד לאמוד את צורכיהם של הילדים גם על-פי ניסיון החיים שלו כשופט, היושב בקרב עמו”. ראו: עניין שגב, עמ’ 828; תלה”מ 42474-06-20 פלוני נ’ פלונית (2021), פסקאות 33-34 לפסק הדין.
בעוד שבעבר החזקות העובדתיות העמידו את שיעור הצרכים ההכרחיים של הקטין על סך של 1,300-1,400 לחודש, כאשר סכום זה אינו כולל הוצאות בריאות או חינוך והוצאות מדור. ראו: עמ”ש (חי’) 32385-11-18 א’ ג’ נ’ ר’ ג’ (2019), פסקה 20 לפסק הדין; עמ”ש (חיפה) 41465-10-17 ש’ נ’ ש’ (2018); הרי ברבות הימים ונוכח שינוי העיתים, מצאו לנכון להעמיד את החזקות העובדתיות האמורות בנוגע לשיעור הצרכים המינימליים של קטין על סכום של 1,600-1,700 ₪ לחודש. עמ”ש (מרכז) 21704-03-18 א. ו נ’ א. ו (2019); עמ”ש (חיפה) 32385-11-18 א’ ג’ נ’ ר’ ג’ (2019).
בעניינו, לאחר הלכת בע”מ 919/15, ומשעסקינן בקטינים שגילם עולה על 6 שנים, הרי שאין מקום עוד להבחין בין צרכים הכרחיים לצרכים אחרים, שהרי הלכה זו קבעה כי את סך כל צרכי הקטינים – בין הכרחיים ובין שאינם הכרחיים – יש לחלק בין ההורים בהתאם ליחס ההכנסות ולזמני השהות, כך שיש לאמוד על צרכי הילדים בכללותם. עמ”ש (ת”א) 12792-10-19 ע’ נ’ נ’ ע’ ע’ נ’ (2020).
בהתאם לכך התפתחה בפסיקת בתי המשפט פרקטיקה הקובעת חזקה עובדתית, באשר לעלות החודשית של צרכי הבסיס של ילד, אשר אינם אך בבחינת צרכים הכרחיים, המתחשבת אף בעובדה כי צרכיו של קטין המתגורר בשני בתים עולים על צרכיו של קטין המתגורר בבית אחד, נוכח הכפילויות הנדרשות מטבעם של דברים כחלק מהוצאותיו, והעריכה את כלל צרכיו של הקטין המחלק את זמנו בין שני בתים בשיעור הנע בין 2,250-2,400 ₪ לחודש; רמ”ש 59188-10-18 י.נ. נ’ א.נ. (2018), פסקה 10 לפסק הדין; עמ”ש (מרכז) 65692-11-19 ד. ס נ’ ל. צ. ס (2020), פסקה 22 לפסק הדין והאזכורים שם; עמ”ש (מרכז) 51056-09-20 מ. א נ’ י. מ (2021).
בהתחשב בהלכה הפסוקה כי עת קיימים במשפחה מספר קטינים, הסך הכולל של הוצאותיהם אינו כפולה אריתמטית של הוצאותיו של כל אחד מהם, אלא יש לקחת בחשבון את עקרון ההוצאה השולית הפוחתת (ר’ ע”א 552/87 ורד נ’ ורד פ”ד מב(3), 599), אני רואה להעמיד את צרכי שני הקטינים בשני הבתים יחד, לא כולל מדור, על סך של 4,200 ₪.
מסכום זה אייחס 1,300 ₪ לחודש לכל ילד עבור צרכים תלויי שהות וסך של 800 ₪ לחודש לילד עבור צרכים שאינם תלויי שהות.
חישוב המזונות
בנסיבות דנן, לאור פערי ההכנסות האמורים בין הצדדים ( 60%-40%) ולנוכח העובדה כי זמני השהות שווים, מצאתי להורות כדלהלן:
על האב לשאת ב-60% מצרכי קטין שהם תלויי שהות, דהיינו סך של 780 ₪. מתוך סכום זה יש להפחית את הסכומים בהם הוא נושא בעין עת הקטין שוהה אצלו (50% מהזמן), דהיינו 390 ₪ . כך שעליו לשאת בעד רכיב זה סך של 390 ₪ בעד כל קטין .
אשר לצרכים שאינם תלויי שהות שנאמדו בסך של 800 ₪ לכל קטין, הרי שעל הצדדים להתחלק בתשלום צרכים אלה בהתאם ליחס ההכנסות ביניהם. על האב לשאת אפוא ב-60% מהוצאות הקטינים שאינן תלויות שהות, ובסך של 480 ₪, לכל קטין.
את רכיב עלות המדור יש לחשב בשני הבתים של ההורים. כנזכר לעיל חלק הקטינים בעד עלות המדור בבית האב עולה לסך של 2,400 ₪ ( 40% מתוך 6,000 ₪) וחלקם בעד עלות המדור בבית האם, בניכוי חלקו של בן זוגה הנוכחי, עולה כאמור לסך של 2,010 ₪ (40% מתוך 5,025 ₪) ובסה”כ 4,410 ₪.
בהתאם ליחס ההכנסות בין הצדדים על התובע לשאת ב-60% מתוך חלקם של הקטינים, דהיינו סך של 2,646 ₪. מתוך סכום זה יש להפחית את הסכומים בהם הוא נושא בעד רכיב זה בסך של 2,400 ₪. הנה כי כן, על התובע לשאת בהפרש בין הסכומים בסך של 246 ₪ (2,646-2400) עבור שני הילדים, דהיינו 123 ₪ עבור כל קטין.
העולה מהאמור הוא שסכום חלקו של התובע בתשלום הוצאות תלויות השהות (390 ₪), הוצאות שאינן תלויות שהות (480 ₪) והוצאות המדור (123 ₪) עומד בסך הכל על סך של כ 1,000 ₪ בעד כל אחד מהקטינים, ובסך הכל על האב להעביר לאם עבור מזונות שני הקטינים ומדורם סך של 2,000 ₪ לחודש.
סכום המזונות האמור יוחל רטרואקטיבית החל ממועד הגשת התביעה, גם ביחס לתקופה בה הבן ב’… טרם הגיע לגיל 6, וזאת לאחר בחינת מכלול השיקולים, לרבות חיובו של האב קודם לגיל 6 בצרכים הכרחיים בלבד ולא במכלול הצרכים; בהינתן חלוקת זמני השהות באופן שווה בין ההורים, אשר רלוונטית גם כאשר נבחן גובה חיובו של אב במזונות ילדו מתחת לגיל שש (ראו: עמ”ש (מחוזי ת”א) 1180-05-14 א’ א’ נ. מ’ א’ (2015); ובשים לב כי דמי השכירות של האם, שכיום עומדים ע”ס של 6,700 ₪ עמדו תחילה ע”ס של 5,900 ₪ בלבד.
סיכום
אשר על כן, החל מחודש מאי 2023 ולא יאוחר מה- 10 לכל חודש, יעביר האם לאב סך של 1,000 ₪ בעד כל קטין, ובסך הכל 2,000 ₪ לחודש עבור מזונות שני הקטינים ומדורם.
סכום זה יהא צמוד למדד המחירים לצרכן על בסיס המדד הידוע היום, ויתעדכן מדי שלושה חודשים, ללא עדכון בדיעבד.
בנוסף, הצדדים יישאו בחלקים שווים בכלל תשלומי החינוך והרפואה עבור הילדים לרבות מוסדות החינוך, הסעות ממוסדות למוסדות החינוך, צהרון, חוגים, ציוד הנדרש לחוג (בגדים מתאימים, ספרים וכיוב’), שעורי עזר, אבחונים, טיפולים פסיכולוגיים, משקפיים, עדשות מגע וטיפולי שיניים, רכישת ספרי לימוד לצרכי בית הספר וטיולים, המתקיימים במסגרת החינוכית.
על הצדדים לתאם ביניהם כל הוצאה חינוכית ורפואית, כל צד יתכבד להגיב לדרישה מהאחר בתוך 7 ימים, וככל שלא יעשה כן יראה כמסכים להוצאה. הצדדים יראו לפעול לשם מיצוי ההנחות והזכאויות העומדות להם, ועלות הנשיאה בהוצאה חינוכית או רפואית תחושב לאחר הפחתת שוויין.
בית המשפט התרשם כי מדובר בשני הורים מיטיבים הדואגים לרווחת ילדיהם ולפיכך הנחת המוצא הינה כי הם ישתפו פעולה ביניהם בכל הנוגע להוצאות הקטינים ולא יחסירו מהם מאומה, כפי שנהגו עד כה.
סכום אשר לא ישולם במועדי ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מחיוב החיוב ועד לתשלום בפועל.
חוב העבר בגין התקופה שהחל ממועד הגשת התביעה ועד לחודש 4/23 (כולל) בניכוי הסכומים ששולמו בפועל בתקופה זו ישולם בתוך 30 יום ממועד החלטה זו.
קצבת הילדים מאת המל”ל וכל קצבה או מענק המשולם בגינם של הקטינים ישולמו לידי האם בנוסף לדמי המזונות.
עם הגיע כל אחד מהקטינים לגיל 18 או לסיום בית ספר תיכון, המאוחר מבין השניים, ועד לסיום שירות צבאי סדיר או שירות לאומי, יופחת סכום המזונות לשליש עבור חלקו. אם לא ישרת בשירות צבאי או שירות לאומי יופסק החיוב בעדו במועד האמור, המאוחר מבין השניים.
בשים לב לתוצאת פסק הדין ובהתחשב בהסכמות הצדדים לייתר דיון הוכחות, לא מצאתי להשית הוצאות משפט.
פסק הדין הותר לפרסום בהשמטת הפרטים המזהים.
ניתן היום, י”ז אייר תשפ”ג, 08 מאי 2023, בהעדר הצדדים.