בפני
כב’ השופטת ורד שביט פינקלשטיין
בעניין:
המבקשים:
עיזבון המנוח ש’ ס’ ז”ל
1. א’ ס’
2. ע’ ל’ ש’
ע”י עו”ד ערן פלס ואח’
נגד
המשיבה:
ל’ ס’
ע”י עו”ד ישראל נטר
החלטה
מונחת לפני בקשה לעיון וגילוי מסמכים כמפורט להלן:
תכתובות וואטסאפ ודוא”ל בין המשיבה ו/או בתה לב”כ דאז עוה”ד נדר וגברא ממועד תחילת הליך הגישור (25.7.2021) ועד יום 11.8.2021.
כתבי בית דין בהליכים משפטיים המתנהלים בין המשיבה לב”כ דאז (תביעה ותביעה שכנגד).
הבקשה הוגשה במסגרת התביעה שבכותרת שעניינה אכיפת הסכם שהתגבש לכאורה בהליך גישור בין הצדדים. הליך הגישור עסק בתובענה לקיום צוואת המנוח ובהתנגדות שהגישו המבקשים לביטול הצוואה עקב טענות שונות.
במסגרת הגישור, הצדדים חתמו לכאורה על מסמך מסוים בכתב –יד בנוגע להסכמה שהתגבשה לכאורה בדבר בטלות הצוואה ושיעור חלוקת העיזבון בין הצדדים. לאחר מכן באי כח הצדדים גיבשו ביניהם נוסח סופי ופורמלי של הסכם לצורך הגשתו לאישור המגשרת, אולם המשיבה לא הסכימה לחתום על הנוסח הסופי וחזרה בה מההסכמות אליהן הגיעו הצדדים לכאורה בגישור. יובהר, כי המשיבה חולקת על אותו מסמך שנערך בכתב יד במסגרת הליך הגישור, ומבחינתה היא לא חתמה עליו. לטענתה, מדובר בטיוטה בלבד ולא בהסכם סופי ומחייב והיא כלל לא נתנה את הסכמתה לביטול הצוואה, כך שלא התגבש כלל הסכם שניתן לאוכפו בבית המשפט. לאור סירובה של המשיבה לחתום על הנוסח הסופי ובקשתה להמשיך בהליך לצו קיום הצוואה, הגישו המבקשים ביום 23.11.21 תביעה לאכיפת ההסכם נשוא ההליך שבכותרת.
בכתב התביעה טענו המבקשים כי המשיבה היתה מודעת היטב לאמור בהסכם וכי עמה נכחה גם בתה בעת הגישור, כאשר בהסכם הסופי היה צריך רק להסדיר את אופן ניהול העיזבון, בין אם ע”י באי כוח הצדדים או מינוי מנהל עיזבון חיצוני, אולם לא היתה מחלוקת על ביטול הצוואה ואופן חלוקת העיזבון והמשיבה חתמה על כך בהסכם בכתב יד.
מנגד, בכתב ההגנה חזרה המשיבה והדגישה כי מדובר במסמכים חסויים במסגרת הליך גישור שאסור היה למבקשים כלל להציגם בביהמ”ש וכי לכל היותר מדובר רק בטיוטת הסכם והמו”מ לא התגבש לכדי הסכם סופי וכולל. לטענת המשיבה, היא אישה מבוגרת כבת 92 שנים ובעלת ליקוי שמיעה והיא לא נתנה הסכמה לטיוטת ההסכם שנשלחה אליה כעבור שבועיים ואינה מקובלת עליה ועל כן לא חתמה על ההסכם הסופי. כן טענה המשיבה כי לא היתה מודעת להסכמת בא כוחה לבטל את הצוואה, שכן היא ביקשה לקיים את צוואת בעלה המנוח ולא לבטלה. לתמיכה בטענתה צירפה המשיבה לכתב הגנתה דף אחד של צילום הודעות וואטסאפ מיום 25.7.2021 בו נרשם בין היתר “יהודה לא חותמים הרגע נכון. צריך לנסח הסכם כולל ביישוב הדעת”. עוד טענה המשיבה כי מרגע הידיעה לבטל את הצוואה, פיטרה המשיבה את בא כוחה הקודם.
לאור האמור, הגישו המבקשים את הבקשה דנן, ובה עתרו לחשוף את כל הודעות הוואטסאפ והתכתובות בין המשיבה (ובתה) לבין באי כוחה הקודמים של המשיבה בכדי להוכיח כי המשיבה ידעה והסכימה לפשרה שהתגבשה בהליך הגישור וכל שנותר היה להסדיר עניין טכני בנוגע למינוי מנהל עיזבון. לטענת המבקשים, שעה שהמשיבה חשפה הודעות וואטסאפ בינה לבין עורך דינה, הרי שהיא ויתרה על החיסיון. לאור כך כי החיסיון הינו של הלקוח ולאור ויתורה של המשיבה על החיסיון בעצם הצגת הודעות וואטסאפ ועל מנת לקבל תמונה שלמה ולהבין את גמירות דעתה של המשיבה בחתימה על ההסכם, יש לחשוף את כל הודעות הוואטסאפ וכל התכתובות שהתנהלו בין המשיבה לבין בא כוחה הקודם. כן, לאור כך כי לאחר הגישור וטרם החתימה על טיוטת ההסכם הסופי, פיטרה המשיבה את בא כוחה הקודם ושכרה עו”ד חדש, עותרים המבקשים לקבל כתבי בי דין בהליכים משפטיים המתנהלים בינה לבין בא כוחה הקודם על מנת ללמוד על הלך הדברים ביניהם מתוך כתבי בית הדין.
המשיבה התנגדה להמצאת המסמכים האמורים מהטעמים הבאים: הליכי משא ומתן והליכי גישור הינם חסויים ואין להציגם וזאת עפ”י תקנות בית המשפט (גישור) תשנ”ג – 1993 ועומדים בניגוד לכללי חסינות עוה”ד – לקוח (סעיף 90 לחוק לשכת עו”ד) ובניגוד לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין) תשפ”א 2020; על פי תקנות הגישור, המשיבה שאינה חתומה על כל מסמך יכולה להפסיק את הליך הגישור בכל עת ולבקש חידוש ההליכים בביהמ”ש וכך עשתה ובכל אופן אסור היה למבקשים להציג לבית המשפט כל מסמך מהליך הגישור לרבות המסמך שהם טוענים כי חתמה עליו, כשלטענת המשיבה היא לא חתמה על כל הסכם סופי.
לאחר הגשת הבקשה, התגובה והתשובה ועיון בכלל טענות הצדדים, ניתנת החלטתי.
דיון והכרעה:
לאחר שבחנתי ושקלתי את מכלול טענות הצדדים ולנוכח הפסיקה הנוהגת, שוכנעתי כי דין הבקשה להידחות. להלן יפורטו הנימוקים ביסוד מסקנתי זו;
בהתאם להוראות הדין, חילופי דברים בין עורך דין לבין לקוחו הינם חסויים ולא ניתן לגלותם בהליך המשפטי, אלא בחריגים מסוימים או אם ויתר הלקוח על חסינותם כאמור בהוראות החוק להלן:
בהתאם להוראות סעיף 48(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל”א-1971, “דברים ומסמכים שהוחלפו בין עורך דין לבין לקוחו או לבין אדם אחר מטעם הלקוח ויש להם קשר עניני לשירות המקצועי שניתן על ידי עורך הדין ללקוח, אין עורך הדין חייב למסרם כראיה, אלא אם ויתר הלקוח על החיסיון”.
סעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ”א -1961 קובע: “דברים ומסמכים שהוחלפו בין לקוח לבין עורך דין ויש להם קשר עניני לשירות המקצועי שניתן על ידי עורך הדין ללקוח, לא יגלה אותם עורך הדין בכל הליך משפטי, חקירה או חיפוש, מלבד אם ויתר הלקוח על חסינותם”.
כלל 19 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ”ו-1986, קובע: “עורך דין ישמור בסוד כל דבר שיובא לידיעתו בידי לקוח או מטעמו, תוך כדי מילוי תפקידיו, זולת אם הסכים הלקוח במפורש אחרת”.
בענייננו, אין חולק כי תכתובות דואר אלקטרוני והודעות ווטסאפ בין עורך הדין לבין המשיבה נכנסים לגדר חיסיון עו”ד – לקוח ועל כן לא ניתן להציגם בהליך משפטי, אלא אם הלקוחה ויתרה על החיסיון.
במקרה דנן, המשיבה הציגה הודעת וואטסאפ בינה לבין עו”ד הקודם מיום 25.7.2021 (נספח 2 לכתב ההגנה) ממנה מבקשת להיבנות כי לא הסכימה לחתום על טיוטת ההסכם. בנוסף, ציטטה במסגרת כתב הגנתה שתי הודעות נוספות שנשלחו מאת בתה לב”כ (סעיפים 6 ו-17 לכתב התביעה).
בת”פ 6089/84 מדינת ישראל נ’ חנוך לפיסקי, פ”מ תשמ”ו (1) 370 נקבע כך:
“בפרשת מירון קבע כבוד השופט כהן: “לא ניתן לעשות שימוש במסמכים מתוך תיקו של הלקוח על-מנת להוכיח שנתקיימו יחסי עורך-דין ולקוח ושניתן שירות מקצועי, בלא להסתכן ע”י כך בטענות היריב, כי השימוש החלקי בתיקו של הלקוח עולה כדי ויתור על התיק כולו” (שם, בעמ’ 74).
ומשתמע מכך המובן מאליו: שאם התיר הלקוח להוציא אל פני השטח חלק ממגעיו והמסמכים שהוחלפו בינו לבין עורך-דינו – אין הוא יכול לומר כי די לו בכך, וכל השאר חסוי. משגילה טפח – הרי רשאי הצד שכנגד לבוא ולגלות טפחיים, שהרי טענת החיסיון, שכל כולה ומהותה מטרתה לשמור על הסודיות, אין לה על מה שתסמוך מקום שהלקוח, מרצונו, ויתר על חלק מהסודיות, ולו גם כדי להוכיח את דעתו הוא”.
כמו כן, הפנו המבקשים לדברי כב’ השופט יצחק עמית בספרו “חסיונות, ערכים ואינטרסים מוגנים” הוצאת נבו, התשפ”א – 2021 פרק י’ סעיף 4 לפיהם: “כאשר הלקוח חשוף חלק מההתייעצות בינו לבין עורך דינו, בית המשפט עשוי לראות בכך ויתור משתמע על החיסיון … בית המשפט אינו נכון לקבל חשיפה סלקטיבית של המסמכים, של גילוי טפח וכיסוי טפחיים: “כאשר לקוח חשף חלק מהדברים שנאמרו במסגרת יחסי עורך דין –לקוח, הוא לא יישמע בטענת חיסיון. דהיינו הברירה בידי הלקוח אם לשמור על החיסיון או לוותר עליו, אך לא ניתן לוותר על החיסיון לחצאים ולרבעים (רע”פ 761/12 מדינת ישראל נ’ מקור ראשון המאוחד (הצופה) בע”מ)” (שם, בעמ’ 479).
הנה כי כן, על פי הפסיקה, אם הלקוח מתיר להוציא אל פני השטח חלק מהמגעים והמסמכים שהוחלפו בינו לבין עורך דינו, אין הוא יכול לומר שדי לו בכך, וכל השאר הוא חסוי. בנסיבות אלו, על המשיבה היה לכאורה להמציא את כל תכתובות הוואטצפ שלה עם עו”ד הקודם עו”ד גברא ממועד תחילת הגישור ועד ליום 25.7.21 שכן לכאורה ויתרה על החיסיון.
עם זאת, אין חולק כי בענייננו מדובר בתכתובות בין המשיבה לבין בא כוחה שהתנהלו במסגרת הליך גישור שהתנהל בין כל צדדים דנן ובאותו עניין המתנהל כעת בבית המשפט.
להווי ידוע, כי לחיסיון במסגרת הליכי גישור יש מעמד מיוחד ועל כן נקבעו לגביו הוראות מיוחדות. כך, בסעיף 79ג(ד) לחוק בתי המשפט(נוסח משולב), תשמ”ד – 1984 נקבע כי דברים שנמסרו בהליך הגישור לא ישמשו ראיה בהליך משפטי, ובכלל כך נכללים אף מסמכים שהוכנו במסגרת הליך הגישור וכן הצהרות הצדדים אשר נמסרו במהלכו, אלא אם כל הצדדים לגישור הסכימו להציגם. כן, בהוראת סעיף 3 (ב) לתקנות בית המשפט (גישור), תשנ”ג – 1993 נקבע כי: “בית המשפט יסביר לבעלי הדין כי דברים שיימסרו במסגרת הליך הגישור לא ישמשו ראיה בהליך משפטי אזרחי, וכי אי הסכמתם להעברת הענין לגישור או הפסקת הגישור לא ישפיעו על תוצאות הדיון בבית המשפט”.
הרציונאל העומד ביסוד כלל זה הוא עידוד פשרות ומניעת התדיינויות ממושכות בין כתלי בית המשפט והרצון לעודד ולחזק קיומן של מסגרות חלופיות ליישוב סכסוכים בין בעלי דין (ראו: רע”א 2235/04 בנק דיסקונט לישראל בע”מ נ’ אלי שירי (27.6.2006)).
חשיפת תכתובות בין המשיבה לבין בא כוחה במלואן במסגרת הליך גישור חותרת תחת מהותו של הליך הגישור. מטרת הגישור היא לאפשר לצדדים להתנהל באופן חופשי בכדי לנסות להגיע להסכמות, מבלי לחשוש שמא דברים שייאמרו בהליך הגישור ישמשו כנגדם במסגרת הליכים משפטיים (כפי שעותרים המבקשים לעשות כאן) שאם לא כן, צדדים לא יסכימו לנהל הליך שכזה ולא תהא כל משמעות לחלופה דיונית זו של הליך הגישור.
יפים לעניין זה דברים שנאמרו ע”י כב’ הש’ שוחט ברמ”ש (ת”א) 34741-09-16 א.ש. נ’ ט.פ. (2.01.2017), בו נדחתה בקשה לחשיפת מכתב מטעם המגשרת שניתן בהסכמת שני הצדדים לצד שלישי כלשהו וכך נכתבו הדברים:
“מטרת החיסיון של ההליך הגישורי היא לא רק בשל סודיות הדברים המתגלים בו כלפי כולי עלמא, אלא גם ואולי אף בעיקר, כלפי ביהמ”ש אשר ידון בסכסוך בין הצדדים אם הליך הגישור לא יצלח … לצורך השגת מטרה זו, חיוני ומתבקש כי צד לא יחשוש שמא הסכמות לצורכי משא ומתן יחשבו כהודאות או כנקודת פתיחה להליך בביהמ”ש אם הגישור לא צלח ובכך יגיע בנקודת פתיחה חלשה יותר לביהמ”ש, דבר שימנע ממנו לתת מראש להליך הגישור הזדמנות להצליח”.
בעניין א.ש. נ’ ט.פ. לעיל מפנה כב’ הש’ שוחט לפסק דינו של בית המשפט העליון (כב’ הש’ רובינשטיין) בבע”מ 8769/08 פלוני נ’ פלונית (31.12.2008) הדן בשאלה מתי מסמך ייחשב ככזה שניתן להוציאו מחיסיון הגישור ומדגיש את החשיבות הן בשמירה על משא ומתן חופשי בהליך הגישור והן על אי הקבילות של דברים שהוחלפו לצורך הליך הגישור כגון טיוטות הסדרי גישור. וכך נאמרו הדברים שם:
“ט”ו. כללם של דברים – שיטת המשפט בישראל מעדיפה, וטעמיה עמה, הן של דרכי שלום הן של עומס, שצדדים לסכסוך ינהלו משא ומתן ויגיעו להסדר מוסכם מבלי להזדקק להכרעה שיפוטית. מסיבה זו – ועל מנת להבטיח “משא ומתן חופשי” – הכירה הפסיקה באי קבילות ובחיסיון החלים על מסמכים שנוצרו במסגרת משא ומתן לפשרה (ע”א 440/75 זנדבנק נ’ דנציגר, פ”ד ל(2) 260; ע”א 172/89 סלע חברה לבטוח בע”מ נ’ סולל בונה בע”מ, פ”ד מז(1) 311):
“ההנחה היא, כי כאשר מתנהל משא ומתן לשם השגת פשרה, הצדדים לו עלולים להימנע ממצגים, הצהרות או הצעות, אשר טמון בחובם ויתור כלשהו לטובת הצד השני, מחשש שויתור כאמור ישמש כראיה לרעתם בהליך עתידי העשוי להתנהל בין הצדדים. בכך עלולים הסיכויים להשגת פשרה בין הצדדים להיפגע, ותוצאה בלתי רצויה זו בא הכלל, המגביל את קבילותם של מסמכים אלו, למנוע” (ענין סלע, 333 – הנשיא שמגר).
קרי, על אף הרתיעה מפני יצירת חסיונות (ראו בג”צ 9197/06 יחיא נ’ ראש המטה הכללי (טרם פורסם)) והרצון לנהל הליכים משפטיים “בקלפים גלויים” (רע”א 4249/98 סוויסה נ’ הכשרת הישוב, פ”ד נה(1) 515) – מוכנה שיטת המשפט לשלם מחיר מסוים כדי לאפשר משא ומתן גלוי ללא מורא של שימוש במידע בהליך עתידי. כללים אלה חלים – כך נקבע בפסיקה – גם על מסמכים שנוצרו כהכנה וכחלק מהליכי יישוב סכסוך חלופיים (רע”א 2235/04 בנק דיסקונט לישראל בע”מ נ’ שירי (טרם פורסם)) ולענייננו גישור. הדבר מעוגן בשכל הישר; בהליך משא ומתן, מתבקש משתתף להתייחס לאפשרויות שיש בהן ויתור על זכות שבדין – ונכונותו לעשות כן תלויה במידת הבטחון שלא ייעשה בכך שימוש כנגדו אם תידרש הכרעה על פי דין. בתי המשפט מודעים לכך שויתור במהלך מו”מ אינו מהווה הודאה בזכות הצד שכנגד, אך בעלי דין חוששים כי קלפיהם ייגלו לעין השמש, ויגרמו להשפעה פסיכולוגית על בית המשפט, כביכול “הנה הוא – הצד – כבר היה מוכן לקבל פחות, נפסוק לו כך”. מכשול זה שאינו תקף ככלל, יש להסיר מדרך הגישור.
ט”ז. להגנה על “דברים שנמסרו במסגרת הליך גישור” עוד מעלה יתירה שבדין על פני משא ומתן אחר – שכן לאלה נקבע דין ספציפי:
“דברים שנמסרו במסגרת הליך גישור לא ישמשו ראיה בהליך משפטי אזרחי” (סעיף 79ג(ד) לחוק בתי המשפט).
“כל שהוחלף במסגרת הליך הגישור, בין בעלי הדין לבין עצמם וביניהם לבין המגשר, בין בעל-פה ובין בכתב, חסוי הוא וחסין מגילוי וליתר דיוק: אסור בגילוי” (ת”א (שלום תל אביב) 72677/04 סברס יזמות וייצוג – אוליאמפרל גיל בע”מ נ’ ארמה (לא פורסם) – השופט יפרח). חסיון זה (לענייננו חשובה אי הקבילות, אך בנסיבות אין צורך להיכנס להבחנות) חל גם על “מסמכים הנערכים לצורך הליך הגישור, כגון: רשימות המגשר, הצעות של צדדים, הצעות מגשר וטיוטות הסדרי גישור” (סטי, עמ’ 104), ותכליתו: “הינה הפרדה, חיץ בין הליך הגישור לבין הדיון המשפטי” (שם, עמ’ 102):
“הליך הגישור מבוסס, בין היתר, על עקרון ההפרדה בין הליך הגישור להליך המתנהל בביהמ”ש לענייני משפחה, וזאת על מנת לאפשר לצדדים לחלוק בפתיחות את המידע שנועד לקדם את המשא ומתן בין הצדדים, גם אם אין, ברצונם או בכוונתם, להביא מידע זה בפני בית המשפט” (בר”ע (תל אביב) 1099/04 ג’ נ’ נ’ ג’ מ’ (לא פורסם) – השופטת שטופמן).
י”ז. קרי, נבנה חיץ בין הדברים והמסמכים המוחלפים בחדר הגישור – לבין העולם המשפטי שמחוצה לו. רק דברים שהצדדים הסכימו שיחצו חיץ זה יכולים לעבור מעולם לעולם (על חשיבות הסודיות והחסיון להליך הגישור ראו גם ת”א (שלום תל אביב) 22971/04 רוזן נ’ אליעז בנימינה (18-18) בע”מ (לא פורסם); לחשיבות בהקשר סכסוכים בין בני זוג ראו בע”מ 8579/05 פלונית נ’ פלוני (לא פורסם) שעניינו החלטת השופטת שטופמן הנזכרת). על כן גם מקפידים בתי המשפט, כי דברים שהוחלפו בהליך גישור (או במו”מ אחר לפשרה) לא יישמעו באולם בית המשפט אלא בהסכמת הצדדים.
כיצד נזהה מסמך שניתן להוציאו מגדרי החיסיון
י”ח. על כל אלה אין כמובן חולק. השאלה המרכזית – והיא גם השאלה שביסוד ההליך הנוכחי – היא מתי ניתן להעביר מסמך שנוצר בחדר הגישור הבלתי פורמלי לשדה המערכה הפורמלי של בית המשפט. דומני, כ”כלל אצבע”, כי כדי לעודד את הגישור, כל מסמך שנוצר בחדר הגישור – למעט “הסדר גישור” כמשמעותו בחוק ובתקנות – אינו יכול לצאת מתחת כנפי אי הקבילות. רק התוצר הסופי של הליך גישור, אשר עומד בתנאים שנקבעו בתקנה 9 לתקנות הגישור, יכול להיות מועבר מחדר הגישור לאולם המשפט. זכותו של צד לגישור להניח, כי בהעדר הסכמה אחרת כל מסמך אחר לא יוצג בפני בית משפט.
“הפסיקה בישראל קובעת כי ככלל מוחרג הסדר הגישור עצמו מעניין הסודיות. כך, על מה שהועבר בין הצדדים ונחשף עד לרגע הכריתה חלות הוראות הסודיות. אך על האמור בהסדר הגישור עצמו הן אינן חלות … בהתאם לכך, על מנת לסמן את שלב כריתת החוזה ולהדגישו נקבע בפסיקה כי הוראות הסודיות מחריגות מתכולתן רק הסדר גישור המקיים דרישות צורניות מסוימות של כתב ושל חתימתם של הצדדים …” (הדגשות אינן במקור).
כן, מפנה כב’ הש’ שוחט מפנה לפסק דינה של כב’ הש’ שטופמן בבר”ע (מחוזי ת”א) 1099/04 ג.נ. נ’ ג.מ. (5.7.2005) אשר קובע כי וויתור על חיסיון הליך הגישור צריך להיות מכוון ולא אקראי וכך נאמרו הדברים:
“בענייננו, אכן ציין המשיב, פרטים כלליים בדבר הליך הגישור שהתנהל בין הצדדים. יחד עם זאת, פרטים אלה, המצויים בסעיפים 13 ו-38 לתצהיר עדות ראשית, שהוגש לביהמ”ש לענייני משפחה הם כלליים בלבד, ואינם יורדים, כלל ועיקר, לתוכנו של הליך הגישור.
אין לראות, אפוא, בשום פנים באמור בתצהיר עדות ראשית של המשיב, משום ויתור על חיסיון הליך הגישור. המשיב לא ויתר על חיסיון הליך הגישור, לא בדברים שאמר בתצהירו ולא בדברים שאמר בעדותו.
חיסיון הליך הגישור, הוא עניין כבד משקל ומשמעותי ביותר, וויתור על חיסיון זה, מן הראוי שיהא מכוון ולא אקראי.
סבורה אני, כי על מנת לשמור על אמון צדדים בהליך הגישור, אין לאפשר, בנקל, את הסרת החיסיון שבהליך הגישור, אלא במקרים חריגים ביותר. הליך הגישור מבוסס, בין היתר, על עקרון ההפרדה בין הליך הגישור להליך המתנהל בביהמ”ש לענייני משפחה, וזאת על מנת לאפשר לצדדים לחלוק בפתיחות את המידע שנועד לקדם את המשא ומתן בין הצדדים, גם אם אין, ברצונם או בכוונתם, להביא מידע זה בפני בית המשפט.
(ר’ עו”ד ר’ סטי, “דרך גישור להסכם”, עמ’ 102).
סבורה אני, כי על בית המשפט לכבד את עקרונות הליך הגישור, על מנת שלא לפגוע באמון הציבור בהליך הגישור, ובאפשרותם של מתדיינים לחשוף, בפתיחות, בפני מגשר, את עמדותיהם וראיותיהם, בלא חשש, שהדברים ינוצלו בהמשך, לרעתם, במסגרת הליכים משפטיים.
על כל אלה, הערעור נדחה” (ההדגשות אינן במקור).
בנסיבות אלו, לאור האמור, ככל שהצדדים להליך גישור מבקשים לוותר על חיסיון זה נדרשת הסכמתם המפורשת באופן חד משמעי וברור. על כן, המסקנה היא שאין בעצם חשיפת הודעת וואטצאפ אחת בין המשיבה לבין ב”כ הקודם כדי לפתוח פתח לחשיפת כלל התכתובות שהוחלפו בין המשיבה לב”כ הקודם במסגרת הליך הגישור שיש בהן לחשוף תכנים מתוך הליך הגישור שהינו חסוי מפני ההליך המשפט ויש צורך בהסכמה מפורשת של המשיבה לעשות כן ביחס לכלל התכתובות, וזאת לא ניתנה.
עם זאת, בשים לב לקביעה דלעיל עולה כי גם המשיבה עצמה לא תוכל לעשות שימוש בתכתובות שצורפו לכתב הגנתה שכן במצב דברים שלא נתנה הסכמה גורפת של כלל הצדדים לגישור לרבות שלה לא ניתן לאפשר לה להציג מקטעי דברים ואף אין הצדק לעשות כן.
בשולי הדברים אך לא בשולי החשיבות אציין כי ספק רב אם במקרה דנן קיימת רלוונטיות להודעות וואטסאפ של המשיבה עם ב”כ שכן כאמור השאלה שיש לבחון היא האם המסמך שהוצג בפני בית המשפט הוא אכן הסכם סופי שהתגבש בין הצדדים העומד בכל התנאים הצורניים והמהותיים של תקנות הגישור או רק “טיוטת הסכם” שקדמה להסכם הסופי ולצורך כך אין להידרש למצגים כאלה או אחרים בין המשיבה לבין ב”כ הקודם.
סיכומם של דברים, לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי לא ניתן לחשוף את התכתובות הנוגעות להליך הגישור שהוחלפו בין המשיבה לבין עורך דינה הקודם ועל כן הבקשה נדחית. מנגד, המשיבה עצמה לא תוכל לעשות שימוש בתכתובות חלקיות שהוגשו בינה לבין עו”ד הקודם בהליך זה, אלא אם כן תתקבל הסכמה מפורשת של כל הצדדים לחשיפת כלל תכני הגישור באופן גורף.
אשר לחשיפת התכתובות בין בתה של המשיבה לבין עו”ד של המשיבה ו/או עם המשיבה – דין הבקשה להידחות. אין חולק כי הן הבת והן עו”ד הקודם של המשיבה אינם צד להליך המשפטי דנן, לא צורפה עמדתם וכלל לא ברור מכוח מה מבוקש לגלות תכנים של הודעות וואטסאפ פרטיות של שני אנשים אשר אינם צד להליכים המשפטיים.
אשר לחשיפת כתבי בית הדין שהוגשו בהליך אזרחי אחר בין המשיבה לבין עורך דינה הקודם – אף עתירה זו להידחות, ואפרט: ראשית, כאמור, עוה”ד הקודם של המשיבה אינו צד להליך דנן והצגת כתבי בית דין בעניינים אישיים שלו ושל המשיבה מהווים פגיעה בפרטיותו מבלי שניתנה לו הזדמנות להשמיע את עמדתו. שנית, לא ברור כיצד כתבי בית דין המתנהלים בין המשיבה לבין עורך דינה הקודם יכולים לסייע בהכרעה בתיק זה ולא הוכחה הרלוונטיות של מסמכים אלו להליך דנן. גם אם היו חילוקי דעות בין המשיבה לבין עורך דינה הקודם, אזי בסופו של יום יש לבחון האם גובש הסכם סופי בין הצדדים שלא ניתן לחזור ממנו ולצורך כך אין רלוונטיות לכתבי בית דין שהוגשו בהליך אחר שהינם שנויים במחלוקת וטרם ניתן בעניינם פסק דין חלוט.
בשולי הדברים, אציין כי מכלול טענות הצדדים בנוגע לתחולתו של רע”א 5273/19 דוד אביבי נ’ רפאל אסולין (19.12.2019) אשר צורף ע”י המבקשים בתמיכה לתביעתם לאכיפת ההסכם והשגות המשיבה בקשר לתחולת פסק הדין במקרה דנן, יתבררו בהליך העיקרי ולא מצאתי להידרש אליהן במסגרת החלטה זו.
סוף-דבר:
אשר על כן, לאור כל האמור לעיל – אני מורה כדלקמן:
הבקשה נדחית. לא ניתן יהיה לעשות שימוש בתכתובות שהוחלפו במסגרת הליך הגישור בין הצדדים ו/או בין הצדדים למגשרת ו/או בין הצדדים ובאי כוחם, אלא בהסכמה מפורשת וגורפת של כל הצדדים.
לאחר שבחנתי את ההתנהלות הדיונית ולאור התוצאה, אני מורה כי המבקשים ישלמו למשיבה את הוצאות הבקשה בסך של 1,500 ₪ בתוך 30 ימים שאם לא כן, יישא התשלום הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד החיוב ועד התשלום בפועל.
ההחלטה מותרת בפרסום בהשמטת כל פרט מזהה.
המזכירות תמציא החלטתי לב”כ הצדדים.
ניתן היום, א’ טבת תשפ”ג, 25 דצמבר 2022, בהעדר הצדדים.
