בית החולים הוטרינרי האוניברסיטאי מיסודה של האוניברסיטה העברית בירושלים,ע”י ב”כ עוה”ד עמוס תיבי, ריבוש לוליטה,ע”י ב”כ עוה”ד אהובה ריבוש, פסק דין

בפני

כבוד השופט ישראל פת

התובע

בית החולים הוטרינרי האוניברסיטאי מיסודה של האוניברסיטה העברית בירושלים

ע”י ב”כ עוה”ד עמוס תיבי

נגד

הנתבעת

ריבוש לוליטה

ע”י ב”כ עוה”ד אהובה ריבוש

פסק דין

רקע כללי ותמצית טענות הצדדים בקליפת אגוז

עניינו של פסק הדין בתביעת התובע (להלן: התובע או בית החולים) כנגד הנתבעת, בגין טיפול בכלבה של הנתבעת, כלב מגזע פקינז, העונה לשם טוי (להלן: הכלב), טיפול שבגינו נותרה הנתבעת חייבת לבית החולים חוב כספי.

לטענת התובע, הנתבעת פנתה לבית החולים ביום 22.6.15, לשם טיפול בכלב. עובדי בית החולים מסרו לנתבעת את הערכת המצב שלהם בעניינו הכלב ואת עלויות הטיפול. הנתבעת הסכימה לכך והתחייבה לשאת בהוצאות הטיפול בכלב. בסופו של דבר ולשיטת התובע, נותרה לנתבעת יתרת חובה כלפי בית החולים בגין הטיפול הרפואי בסך של 14,333 ₪, כאשר נכון למועד הגשת התביעה עמד סכום זה בצירוף ריבית והפרשי הצמדה על הסך של 15,558 ₪. חוב זה לא שולם ע”י הנתבעת לבית החולים עד למועד הגשת התביעה.

לטענת הנתבעת, אשפוזו של הכלב החל כבר בחודש יולי 2014, כפי שהדברים עולים מכרטסת הנהלת החשבונות של בית החולים עצמו, ולא כאמור בכתב התביעה (שלפיו החל האשפוז אך ביום 22.6.15). משכך, טוענת הנתבעת להתיישנות של חלק מהחוב, בנסיבות שבהן הוגש כתב התביעה ביום 2.9.21. כלומר: לטענת הנתבעת, הרכיב של החוב הנובע מהטיפולים בכלב לתקופה שעובר ליום 2.9.14 התיישן. כן טוענת הנתבעת לשיהוי בהגשת התביעה (ר’ למשל: סע’ 37 לכתב ההגנה מטעמה), לרשלנות בטיפול, שבוצע שלא בהתאם לנהלים שלעניין ובאמצעות סטודנטים שביצעו הליך של הכנסת צנתר לכלב, ללא השגחת מומחים ושלא באופן סטרילי (סע’ 34.1 לכתב ההגנה), תוך כדי שהכלב נדבק בחיידק במהלך שהותו בבית החולים, כאשר בסופו של דבר הוא מת (יודגש כבר כעת כי הכלב מת לאחר חודש ינואר 2017). לטענת הנתבעת, היא העלתה את השגותיה באמצעות מכתב מטעם ב”כ; ובית החולים אף המשיך ליתן לכלב טיפול (ובכלל זה, טיפול עיניים) עד לחודש ינואר 2017, וזאת, ללא העלאת כל טענה בדבר החוב מושא התביעה, באופן שגרם לנתבעת להבין כי טענותיה שלעניין התקבלו (סע’ 32-33 לכתב ההגנה).

התביעה דנא הוגשה בסדר דין מהיר, כאשר היא לוותה בתצהיר לתמיכה ע”י נציגה ממשרד ב”כ התובע, ואילו כתב ההגנה לווה בתצהיר לתמיכה מטעם הנתבעת עצמה.

רקע דיוני, הבקשה לסילוק על הסף וראיות הצדדים

ראשית, יצויין כי ההליך דנא הוגש בתחילה לביהמ”ש השלום בבית שמש. הנתבעת טענה להעדר סמכות מקומית, טענתה התקבלה, ובסופו של דבר הועבר ההליך למותב דנא.

שנית, אפנה לבקשת ב”כ הנתבעת לסילוק התביעה על הסף, כאשר במסגרת זו טענה הנתבעת להעדר עילה, השתק, שיהוי, שימוש לרעה בהליכי משפט והתיישנות. כן נטענה טענת העדר הסמכות המקומית, נושא שבא על פתרונו עם העברת ההליך למותב דנא, כאמור לעיל. אפרט בקצרה את התייחסותי לטענות הנתבעת במסגרת בקשתה לסילוק על הסף, טענות שעמדו גם במוקד הליך ההוכחות, ושיש בהן לסייע להכרעתי גם בתומו של הליך זה.

בהחלטתי מיום 31.8.22 הוריתי על דחיית הבקשה לסילוק על הסף, תוך חיוב הנתבעת בהוצאות הבקשה בסך של 1,500 ₪, לטובת התובע. באשר לטענת ההתיישנות הפניתי לדבריה של הנתבעת עצמה בסע’ 4 לתצהירה, ולפיהם ענייננו “בתביעה שעיקר רכיביה התיישנו”. ודוק: גם לשיטת הנתבעת, “רוב” הרכיבים התיישנו, אך לא כולם, וברי כי בנסיבות העניין אין כל הצדקה לסילוק התביעה על הסף בשל טענת התיישנות.

באשר לטענת הרשלנות בטיפול הרפואי, הבהרתי כי לא הומצאה לפניי חוות דעת מומחה, בניגוד להוראות תקנה 87 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע”ט-2018 (להלן: התקנות). יוער כי חוות דעת כזו לא הומצאה לעיוני עד עתה, ומשכך, דומה כי הנתבעת ויתרה על טענתה זו, בהעדר ראיה.

עוד טוענת הנתבעת להסכמות בין הצדדים, עובר להגשת התביעה וכבר במהלך שנת 2015. בעניין זה ציינתי כי לא מצאתי כל ראיה לכך שהתובע זנח את תביעתו. יודגש כי גם בשלב זה שלאחר שמיעת הראיות לא הציגה הנתבעת לפניי ולו בדל ראיה להוכחת טענתה בדבר הסכמה מעין זו. יתירה מכך וכפי שציינתי בבקשה לסילוק על הסף, הוצג לפניי מכתב ב”כ הנתבעת מיום 19.7.15, המשקף את טענות הנתבעת ביחס לחוב ולטענת הרשלנות, אולם לא מצאתי כי בעקבות מכתב זה הגיעו הצדדים לאיזשהו הסדר. באשר לטענות השיהוי וההתיישנות, הרי שאתייחס לאלו בהמשך הילוכי.

במסגרת ההליך התקיים לפניי דיון קדם משפט אחד, שבמסגרתו, הוריתי לבקשת הנתבעת על זימונו של פרופ’ גלעד שגב, מנהל המחלקה לרפואה פנימית בבית החולים (להלן: פרופ’ שגב), לדיון ההוכחות, בעקבות טענת הנתבעת לאירוע מוחי שאירע לכלב בעקבות הטיפולים בבית החולים (עמ’ 1, ש’ 23-24 לפר’); וזאת, חרף העדרה של חוות דעת רפואית מטעם הנתבעת. עוד ביקשה הנתבעת לזמן עדים נוספים מטעם בית החולים, את מנהל בית החולים, פרופ’ אמיר שטיינמן (להלן: פרופ’ שטיינמן), ואת המנהל האדמיניסטרטיבי של בית החולים, אינג’ אנדריי אטיין יאנק (להלן: מר יאנק); ואני הוריתי על זימונם של עדים אלו באמצעות התובע, בהחלטתי מיום 20.11.22, על גבי בקשה 8, בכפוף להפקדת הסך של 2,000 ₪. יוער כבר כעת כי בבוקרו של דיון ההוכחות מיום 14.9.23 לא התייצבו עדים אלו לדיון, אולם לאחר שהפניתי את שימת לבו של ב”כ התובע להחלטתי שלעניין, אלו התייצבו ונשמעו לאחר חקירת הנתבעת עצמה וגב’ מרים אוחיון מטעם התובע (להלן: גב’ אוחיון). מצד שני, התייצב לדיון מטעם התובע, פרופ’ גלעד שגב, אולם הנתבעת ויתרה על עדותו. בהקשר זה אפנה לכך כי גם בבקשה שלגביה ניתנה החלטתי מיום 20.11.22 על גבי בקשה מס’ 8, ולפיה יזומנו לדיון ההוכחות רק פרופ’ שטיינמן ומר יאנק, עלה כי הנתבעת ויתרה על זימונו של פרופ’ שגב. אזדקק לכך בהמשך הילוכי.

בשולי הדברים אציין כי במסגרת כתב ההגנה מטעמה (בסע’ 31) טענה הנתבעת כי עמדה בקשר עם מנהל בית החולים, ד”ר בוריס יעקובסון (להלן: ד”ר יעקובסון), במהלך כל הליך הטיפול. הנתבעת חזרה על כך גם במסגרת הבקשה בפר’ דיון קדם המשפט, שבמסגרתו ביקשה לזמן את מנהל בית החולים, ד”ר יעקובסון (עמ’ 1, ש’ 16 לפר’). דא עקא שבמהלך דיון ההוכחות התברר שד”ר יעקובסון איננו נושא כלל באיזשהו תפקיד בבית החולים: לא כמנהל בית החולים ולא בתפקיד אחר, אלא מכהן כמנהל השירותים הווטרינריים במשרד החקלאות. מכל מקום, הנתבעת ויתרה על זימונו של ד”ר יעקובסון לעדות ובמקומו עתרה לזימונם של העדים דלעיל. אתייחס לסוגיית העדר זימונו של ד”ר יעקובסון בהמשך הילוכי.

הנתבעת הגישה תצהיר לתמיכה מטעמה, בהתאם להוראות התקנות ביחס להליך בסדר דין מהיר. מטעם התובע, הוגש תצהיר לתמיכה של פקידת תביעות במשרד ב”כ התובע, כאמור, אולם זו לא נחקרה על תצהירה, ולדידי לא היה צורך בכך.

דיון והכרעה

אקדים אחרית לראשית ואומר כי לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בראיות הצדדים, בעדויות שעלו בפר’ הדיון, ובסיכומים בעל פה מטעם הצדדים, נחה דעתי כי דינה של התביעה להתקבל. ואפרט החלטתי בתמצית: במסגרת הדיון בתיק סקרתי את התשלומים שבוצעו ע”י הנתבעת ומצאתי כי החיוב מתייחס לתקופה שהחל מחודש דצמבר 2014, באופן שלא חלה התיישנות. אתייחס לעניין זה בפרוטרוט בהמשך הילוכי. כמו כן, נתתי דעתי לטענת השיהוי, שאותה מצאתי לדחות כמפורט בהמשך הילוכי. כן נתתי דעתי לטענת הנתבעת בדבר הרשלנות הרפואית בטיפול בכלב, ולא מצאתי לזו כל תימוכין כמו גם חוות דעת של מומחה מטעם הנתבעת. אין די בתחושות בטן ובאמירות כלליות של מאן דהוא, ואפילו לא בהמצאת רשומות רפואיות ממהלך טיפולו של הכלב (כפי שאלו נשטחו על גבי עשרות עמודים שצורפו לכתב ההגנה). משענייננו בהליך אזרחי ומשהתובעת הרימה את הנטל בדבר החיוב הכספי מוטל על הנתבעת להוכיח את טענותיה מדוע אין היא חבה בחיובים אלו שהושתו עליה לכאורה כדת וכדין, הרי שאין מנוס מלקבוע כי הנתבעת לא השכילה להרים את נטל השכנוע והראיה בעניין. אדרש לכלל הטענות בהמשך הילוכי ביתר הרחבה.

עוד התרשמתי מעדותה הקוהרנטית של גב’ אוחיון מטעם בית החולים, שטיפלה באופן אישי בחוב. מאידך גיסא מצאתי כי הנתבעת לוקה באבדן זכרון סלקטיבי, המקשה על הוכחת טענותיה שלה.

יודגש כי גם ביחס לראיות שצורפו ע”י התובע, כמו גם ביחס לראיות הנתבעת, הרי שלא מצאתי ולו בדל ראיה של הסכמה מטעם התובע להפחתת איזשהו סכום מחובה של הנתבעת. זאת ועוד: הנתבעת איננה חולקת על כך שלמעשה ענייננו בחוב שלה כלפי בית החולים, אלא שיש לה טענות קיזוז שלא הוכחו, ובכלל זה: טענת קיזוז בסך של 10,000 ₪ בגין עגמת נפש. עגמת הנפש לא הוכחה וברי כי אין מקום לקיזוז סכום בלתי קצוב זה. משכך, ענייננו בטענת הודאה והדחה ונטל הראיה והשכנוע בעניין זה על הנתבעת.

ההתכתבות בין הצדדים

ראשית, אפנה להתכתבות הענפה בין הצדדים. תחילת ההתכתבות בין הצדדים נעוצה דווקא במכתבה של הנתבעת מיום 1.2.15. מדובר במכתב תלונה על הטיפול הרפואי הכושל, שניתן לכלב ע”י התובע. לדברי הנתבעת (בסע’ 4 למכתב) בוצע ניתוח ראשון ע”י רופאה בשם אורלי. בהמשך נראה כי הנתבעת כבר מסתפקת האם מדובר בווטרינרית או בסטודנטית. לדברי הנתבעת, לאחר הניתוח הראשון הוחמר מצבו הרפואי של הכלב, כאשר ניתוח זה לא היה בדיוק אותו ניתוח שעליו דווח לנתבעת ע”י הצוות הרפואי, כך לטענתה. מכל מקום, מסע’ 6 למכתב התלונה של הנתבעת עולה כי בחודש נובמבר 2014 בוצע ניתוח שני לכלב שמטרתו קיצור דרכי השתן. לשיטתה, לאחר הניתוח הראשון נדבק הכלב בחיידק שמצריך טיפול אנטיביוטי יקר. בסע’ 9 למכתבה מציינת הנתבעת כי בשל הטיפול בכלב ומצבו הבריאותי נגרמה עגמת נפש לה ולמשפחתה. עוד היא מוסיפה כי בעקבות הטיפול נזקק הכלב לתרופות וטיפולים שמסתכמים בחשבונית החוב הנוכחית העומדת על סך של 12,000 ₪, לא כולל תשלומי עבר שהועברו כבר לבית החולים. כלומר: הנתבעת מודה במכתבה זה מיום 1.2.15 בחובה לתובע. עם זאת, היא מאיימת כי לפניה שתי דרכים לפעול כנגד בית החולים בגין הטיפול הכושל בכלב: פניה בתלונה למשרד החקלאות, והגשת תביעה בגין רשלנות רפואית. יודגש, כי לא מצאתי כי הנתבעת נקטה עד עתה באיזו מהדרכים הנ”ל.

ביום 22.6.15 פנתה מחלקת הנהלת חשבונות של התובע לנתבעת במכתב התראה ביחס לחובה של הנתבע כלפי התובע, מיום 1.12.14, שעמד נכון לאותה עת על הסך של 14,093.50 ₪. כן נדרשה הנתבעת במסגרת המכתב הנ”ל לסור לגב’ יוהנה ממחלקת הנהלת החשבונות של התובע ולהסדיר את חובה. למכתב צורף חשבון מס’ 176084, ובו פירוט הפעולות וכן כרטסת הנהלת חשבונות. פירוט הפעולות, החשבונות וכרטסת הנהלת החשבונות צורפו הן לכתב התביעה והן לכתב ההגנה. בד בבד נשלחה הודעת דוא”ל לנתבעת מאותו יום ע”י גב’ בשם מרים (בדיעבד התברר כי הכוונה לגב’ אוחיון) מטעם התובע, ולפי ההודעה הנ”ל, נשלחו לנתבעת כל החשבונות בצירוף מכתב טרום תביעה. בהודעה זו מובהר בהדגשה כי מדובר בטיפולים שנעשו החל מחודש דצמבר 2014 וטרם שולמו. ויודגש: כרטסת הנהלת החשבונות כוללת אמנם פירוט של כלל הטיפולים החל מחודש יוני 2014, אולם כפי שניתן לראות לצד שורת החובה, המשקפת חיובים, מופיעה שורת זכות, המשקפת תשלומי זכות שנעשו ע”י הנתבע, באופן שהנתבעת שילמה סכומים בגין הטיפולים בתחילת הדרך, בניגוד לטענתה. בהקשר זה יודגש כי מהכרטסת עולה כי במהלך הטיפולים עד לשנת 2017 שילמה הנתבעת לתובע סכום כולל בסך של 27,674.20 ₪, כאשר סכום החיוב הכולל עומד על הסך של 42,007.70 ₪, ונותרה יתרת חובה בסך של 14,333.50 ₪. עוד יודגש כי הנתבעת שילמה את חובותיה עד לחיוב האחרון מדי חיוב בחיוב, מלבד החיובים בסוף שנת 2014, שעליהם חלקה.

ביום 23.6.15 הוצא מכתב תלונה ע”י ב”כ הנתבעת, עו”ד ליעד טובבין. יוער כבר כעת כי הן עו”ד טובבין והן עו”ד אהובה ריבוש, בתה של הנתבעת וב”כ בהליך שלפניי, מועסקים באותו משרד עו”ד, משרד סחרוב, זליגמן ושות’. עוד יוער כי מכתב זה עצמו לא צורף ע”י הנתבעת בכתב ההגנה מטעמה, וניתן ללמוד עליו רק מתשובת ב”כ התובע למכתב זה. ביום 29.6.15 הוצא מכתב תשובה מטעם התובע, באמצעות עו”ד מאיה צמח, מהלשכה המשפטית של האוניברסיטה העברית למכתב התלונה (שלא צורף, כאמור) מיום 23.6.15. במכתב התשובה מבהירה ב”כ התובע כי לנתבעת יתרת חובה לבית החולים בסך של 14,333 ₪. לדברי ב”כ התובע, הועמד סכום החוב על הסך הנ”ל לאחר מתן הנחות משמעותיות לנתבעת, ובכלל זה, הנחות בשיעור של 20% בגין פרוצדורות רפואיות, ובשיעור של 10% בגין בדיקות מעבדה. עוד היא מציינת כי חוסר שביעות הרצון של הנתבעת מהטיפול הרפואי איננו מוסבר במכתבו של עו”ד טובבין. לדבריה, מדובר בטענות שווא, כאשר הנתבעת עצמה המשיכה להזדקק לשירותי בית החולים עבור כלבה, חרף טענותיה על הטיפול הכושל בכלב. לדברי ב”כ התובע במכתב הנ”ל, ניתנו לנתבעת הארכות והקלות בתשלום חובה לאחר התערבותו של ד”ר יעקובסון, ואילו הנתבעת ניצלה הקלות אלו לרעה וביכרה שלא לשלם את חובה. ב”כ התובע מסיימת בכך שעל הנתבעת לשלם חובה לבית החולים, שאם לא תעשה כן הרי שהומלץ לתובע לפנות לערכאות משפטיות לשם גביית חובו. עו”ד טובבין משיב למכתבה זה של ב”כ התובע במכתבו מיום 19.7.15, הנושא 6 עמודים ו-48 סעיפים. במכתבו מלין ב”כ הנתבעת בעיקר על הטיפול הרפואי בכלב, תוך פירוט הבעיות הרפואיות של הכלב, המצוי בחזקתה של הנתבעת נכון לאותה עת, משך 8 שנים, והסובל מבעיות במערכת השתן. לדברי ב”כ הנתבעת, לאחר שהכלב עבר 3 ניתוחים להסדרת עניין זה עובר לאשפוזו בבית החולים, ואלו לא הועילו, קיבלה הנתבעת המלצה להעביר את הכלב לטיפול בית החולים. לדברי ב”כ הנתבעת במכתבו אובחן הכלב כסובל מבעיות כרוניות בדרכי השתן, אושפז בשל מצבו הירוד, ובכלל זה, אושפז במחלקת טיפול נמרץ. במכתבו מזכיר ב”כ הנתבעת את הגורמים הרפואיים שעסקו בטיפול בכלב, ובכלל זה, ד”ר ירון ברוכים (סע’ 8 למכתב), ווטרינרית או סטודנטית העונה לשם אורלי (סע’ 10. כאמור לעיל, במכתב אחר מוגדרת אורלי כרופאה), טענה לדברי ווידוי של טכנאים עלומים בבית החולים (סע’ 20), ד”ר גלעד שגב (סע’ 26), מר יאנק וד”ר יעקובסון (סע’ 29), ד”ר אנה שיפוב, שביצעה ניתוח נוסף, שעבר לשיטת הנתבעת ללא רבב (סע’ 31), וסטודנטים עלומים שהכניסו קטטר (סע’ 35). כל אלו, להוציא מר יאנק, לא זומנו ע”י הנתבעת לעדות, על כל המשמעויות הנובעות מכך, כפי שאדרש לעניין זה בהמשך.

וכעת אבקש לצטט את הקטע הרלוונטי במכתב התשובה של עו”ד טובבין (סע’ 46-47 למכתב התשובה), כאשר בסעיפים אלו מתייחס עו”ד טובבין לסירוב של בית החולים לקבל את הכלב לטיפול בבעיות עיניים שיש לו בשל החוב של הנתבעת:

“במידה ובית החולים ימשיך להטריד את מרשתי בתשלום סכומים שאינם תואמים את נסיבות המקרה ואת התנהלותו בעניינה, מרשתי תעמוד על פיצויים וכן תפנה העתקים מכל המכתבים כולל מכתב זה למשרד החקלאות לצורך תחקור המקרה.

בעניינה של מרשתי, בית החולים נוהג בחוסר צדק ומוסריות, כאשר דורש תלוש מהמציאות של כ-15,000 ₪ וכל זאת עקב מחדלים וטעויות שבוצעו על ידו ואם לא די בכך, גם לא מקבל את המטופל לטיפולים שנקבעו לו מראש.” (החוסרים והטעויות – במקור. י”פ).

בשולי עניין זה אפנה למכתב ההתראה של ב”כ התובע, מיום 24.8.21, סמוך למועד הגשת כתב התביעה (נספח 3 לכתב התביעה); כאשר לא מצאתי כי מכתב זה נענה ע”י הנתבעת. סמוך לאחר מכן, הוגש כתב התביעה מיום 2.9.21.

עולה מן המקובץ בפרק זה, כי אכן התנהלה חלופת תכתובות בין הצדדים באשר לחיוב הכספי אל מול טענת הנתבעת באשר לרשלנות רפואית, אולם סוגיה זו לא הוכחה. יתירה מכך: הנתבעת איננה מכמתת, גם לא בזמן אמת, את הסכומים שהיא מבקשת לקזז בגין הרשלנות הרפואית. לא זו אף זו, בהמשך יתברר כי הנתבעת עצמה פעלה נואשות על מנת שבית החולים יקבל את הכלב לטיפול בעיניו במהלך שנת 2017, חרף טענותיה הקשות לרשלנות בטיפול בו, וברי כי אדם שיש לו תלונה מוצדקת באשר לרשלנות בטיפול ע”י בית החולים לא יטרח ויעמול על אשפוזו הנוסף של כלבו באותו בית חולים שלגביו הוא מלין.

העדר זימון של עדים רלוונטיים

בהמשך לתכתובת בין הצדדים עלה כי הנתבעת מציינת גורמים קונקרטיים בבית החולים שטיפלו בכלב, ובכלל זה, ד”ר ירון ברוכים, ווטרינרית או סטודנטית העונה לשם אורלי (כאשר כאמור לעיל, במכתב אחר מוגדרת אורלי כרופאה), טכנאים בבית החולים, ד”ר גלעד שגב (במסגרת ההליך שלפניי הוגדר מר שגב כפרופ’), מר יאנק וד”ר יעקובסון, ד”ר אנה שיפוב, שביצעה ניתוח נוסף שעבר ללא רבב, וסטודנטים שהכניסו קטטר לכלב. כל אלו לא זומנו ע”י הנתבעת לדיון ההוכחות.

זאת ועוד: היה מצופה מהנתבעת שתזמן לעדות גורם כמו ד”ר יעקובסון, שתיווך בין הצדדים וגרם להפחתת התמורה שקיבל בית החולים בשיעור של 20%, אולם זה לא נעשה. בהקשר זה אפנה לנסיונותיה של ב”כ הנתבעת לתרץ עניין זה בהעדר כתובת של ד”ר יעקובסון (מנהל השירותים הווטרינריים של מדינת ישראל) ובהעדר קשר איתו (עמ’ 53, ש’ 16-33 לפר’).

יתירה מכך: במהלך סיכומי הנתבעת עלה כי ב”כ של הנתבעת, שהיא גם בתה, עו”ד אהובה ריבוש, טענה כי היא עצמה היתה מעורבת באופן אישי בשיח בין הצדדים ושיש לה ידיעה אישית בעניינים אלו (עמ’ 60, ש’ 10 לפר'(, ובכל זאת, לא מצאה הבת, ב”כ של הנתבעת, המנהלת את ההגנה מטעמה, להעיד לפניי בעניינים שבהם היתה מעורבת באופן אישי.

לא זו אף זו: במסגרת כתב ההגנה מטעמה, טענה הנתבעת לרשלנות בית החולים בטיפול בכלבה. להוכחת טענותיה הציגה הנתבעת באמצעות ב”כ העתק נהלי משרד החקלאות (נספח 4 לכתב ההגנה). נהלים אלו לא הוגשו באמצעות תעודת עובד ציבור, כנדרש בסע’ 23 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל”א-1971 (כן ר’: תקנה 62 ותקנה 83(ד) לתקנות). כל זאת, לבד מכך שלא מצאתי כי הובא איזשהו בדל ראיה לטענת הנתבעת, לפיה טופל הכלב ע”י סטודנטים במקום ע”י גורמים מקצועיים.

באשר להעדר זימון של עדים רלוונטיים, אפנה לפסיקתו של כב’ השופט אליעזר גולדברג בפסק הדין בע”א 465/88, הבנק למימון ולסחר בע”מ נ’ סלימה מתתיהו ואח’, פ”ד מח(4), 651, 658, כדלקמן:

“11. אי-הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד….”

כן אפנה לדברי השופט יעקב קדמי, בספרו, על הראיות (חלק רביעי, תש”ע-2009, בעמ’ 1719, להלן: קדמי) כי –

“נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין (תובע או נתבע) להוכיח את טענותיו כלפי יריבו; כאשר אי עמידה בה – משמעה דחיית הטענות.” (ההדגשה כאן – במקור. י”פ)

עוד הוא קובע (שם, בעמ’ 1721) כי –

“כלל אוניברסלי הוא כי בעל דין הטוען טענה מסוימת החשובה לעמדתו במשפט… עליו הראיה…. חובה זו – ונכנה אותה בשם חובת הראיה (למעשה: נטל השכנוע) (the burden of establishing a case ) היא היא החובה העיקרית במשפט.” (ההדגשות כאן ולהלן – שלי. י”פ).

הדברים אמורים אף ביחס למכתב מטעם ב”כ הנתבעת, עו”ד טובבין, מיום 23.6.15, שבשונה מכל התכתובת העניפה שלעניין, שהוצגה ע”י הנתבעת, זה לא צורף לכתב ההגנה ולא הוצג אף לא במהלך דיון ההוכחות, ללא כל ניסיון להבהיר את העדר הצגתו של מסמך זה. בהקשר זה כבר נקבע כי הימנעות מגילוי של פרט מהותי או הימנעות מהמצאת ראיה דינם כהימנעות מזימונו של עד והלכת הבנק למימון חלה אף על התנהלות זו. לעניין זה ר’ פסק דינו של כב’ השופט סאלים ג’ובראן בע”א  9656/05 נפתלי שוורץ נ’ רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע”מ (27.7.08, פסקה 26) שקבע את הדברים הבאים:

“הדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, באופן דומה לראיה נסיבתית, וניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הגשת ראיה. התנהגות כגון דא, בהעדר הסבר אמין וסביר – פועלת לחובתו של הנוקט בה, שכן היא מקימה למעשה חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון חיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגרסת היריב.”

עוד ר’: קדמי, שם, חלק שלישי 1649-1650, הקובע כי הימנעות זו מחזקת את הראיות העומדות לחובת הנמנע ומחלישה את הראיות המובאות מטעמו להוכחת גרסתו.

בשולי עניין זה ולא בשולי חשיבותו אדגיש כי דווקא זימונם של עדים לא רלוונטיים מציג בצורה אבסורדית את ניהול הגנתה. כאמור לעיל, הנתבעת לא זימנה עדים רבים רלוונטיים להגנתה, אולם מאידך גיסא טרחה לזמן עדים לא רלוונטיים; קרי: הנתבעת זימנה לעדות את מנהל בית החולים, פרופ’ שטיינמן, ואת המנהל האדמיניסטרטיבי, מר יאנק. באשר לפרופ’ שטיינמן הרי שכל “חטאו” היה בכך שהיה מכותב בהעתק למכתבה של ב”כ התובע מיום 29.6.15. כן חתמו שני המנהלים הנ”ל על כרטסת הנהלת החשבונות בעניינו של הכלב (ר’ הבקשה לזימונם של עדים אלו, מיום 30.10.22). הא ותו לא. ויודגש: במהלך העדויות לפניי התברר כי ענייננו בבית חולים המונה מאות עובדים, וברי כי לא מצופה ממנהל בית החולים לזכור מכתב שאליו הוא מכותב בהעתק משנת 2015. אותם דברים אמורים אף ביחס למר יאנק, שהיה מעורב קצת יותר במחלוקת מושא התביעה שלפניי אולם גם הוא לא עסק בעניינים אלו באופן אישי. כאמור לעיל, דווקא זימונם של גורמים לא רלוונטיים, אל מול העדר זימונם של גורמים רלוונטיים מעורר תהיה בדבר חוזק טענותיה של הנתבעת ובמיוחד ביחס לאסטרטגיה שבה נקטה ההגנה.

גרסתה של גב’ אוחיון מטעם התובע

כאמור לעיל, מטעם התובע העידה גב’ אוחיון. זו כפופה למנהלי בית החולים, פרופ’ שטיינמן ומר יאנק, כפי שעולה מעדותה. לגופו של עניין הבהירה גב’ אוחיון במסגרת חקירתה הנגדית את המו”מ שהתנהל בין בית החולים לבין הנתבעת באשר לבקשתה למתן הנחה לעלויות הטיפול בכלב. גב’ אוחיון הבהירה בחקירתה כי החיוב החדש על סך של 7,700 ₪ נערך לאחר מתן ההנחה. נציג את גרסתה בחקירתה הנגדית (עמ’ 23, ש’ 13-19 לפר’) כדלקמן:

“האמת שלי לא זכור מתי התקיימו אני יודעת שבאמת ניהלתם שיחות היה שמה את בוריס יעקובסון שהיה מטעמכם שדיבר עם אנדריי על מנת לקבל הנחות בתיק, אז לכן לאחר שהפקנו את החשבון אני זוכרת שהיה חשבון גדול על 9,400 שקלים, אני שוב אני לא מדויקת בסכומים אבל בערך. אז לאחר מכן נתבקשתי לבטל את החשבון ולבצע הנחות חריגות של 20% על הפרוצדורות המותרות, 10% על בדיקות מעבדה ולכן החשבון הזה נסגר על 7,700 שקלים אבל זה היה בעקבות השיחה שניהלת עם אנדריי ועם בוריס ולכן כך הפקנו את החשבון.”

עולה מדבריה של גב’ אוחיון כי זו מבהירה כי החשבון שנערך ביום 30.11.14 הוא חשבון חדש שנערך לבקשת הנתבעת, שמבטל את החיוב הקודם שלה, בעקבות הסכמות למתן הנחות.

יוער כי גם משאלות החקירה הנגדית שנשאלו ע”י ב”כ של הנתבעת (בעמ’ 31, ש’ 21-22 וש’ 31-33 לפר’), עולה כי גם ב”כ הנתבעת מסכימה לקביעה של גב’ אוחיון, שלפיה החשבון החדש (בעקבות ההנחה שנערכה לבקשת הנתבעת, באמצעות ד”ר יעקובסון, כמוסכם) נערך ביום 30.11.14, באופן שלא חלה בעניינו התיישנות.

בהמשך עדותה מבהירה גב’ אוחיון כי החשבון החדש נעשה בעקבות הפנייה של הנתבעת למתן הנחות, כדלקמן:

“אני עוד הפעם אמא שלך הייתה במשרדי ההנהלה אמא שלך קיבלה את ההנחות לכן החשבון בוטל” (עמ’ 27, ש’ 14-16).

גב’ אוחיון ממשיכה ומבהירה כי החיוב הקודם בוטל ונערך חיוב חדש מיום 30.11.14 (ר’ למשל: עמ’ 32, ש’ 1-3 וש’ 14-15 ו-23-26 לפר’).

בהמשך מבהירה גב’ אוחיון כי החיוב מיום שהונפק בחודש יוני 2015 –

“… מרכיב את כל החלק השני של הטיפול מאוקטובר כולל הניתוח השני שנעשה, ולכן הוא הופק בחודש 6/2015.” (עמ’ 33, ש’ 22-23 לפר’).

גם בהמשך מבהירה גב’ אוחיון מדוע התובע השתהה עם הגשת כתב התביעה, מתוך רצון להגיע להבנות ולהסדרים עם הנתבעת (ר’ למשל, הסבריה באריכות של גב’ אוחיון, שם, ש’ 20-30 ועמ’ 29, ש’ 18-26).

עולה מן המקובץ עד כה כי התובע, באמצעות גב’ אוחיון, מצליח לבסס את החיובים שבהם חוייבה הנתבעת בגין כל תקופות האשפוז והטיפול של הכלב בבית החולים, באופן שמעמיד את החיוב בתוך 7 שנים עובר למועד הגשת כתב התביעה ללא התיישנות.

גרסתו של פרופ’ שטיינמן

כאמור לעיל, ביקשה ב”כ הנתבעת ובתה לזמן את פרופ’ שטיינמן, בשים לב לכך שהוא מכותב לאחד המכתבים שנשלחו בעניין.

פרופ’ שטיינמן מבהיר שהוא עצמו לא היה מעורב בפרטים של גביית החוב. עם זאת הוא מבהיר את הדברים הבאים, שלטעמי חשוב לצטטם כדלקמן:

“לקוחות V.I.P שניסינו למרות הצורות הצגה שלו עכשיו הפכה את זה ב-180 מעלות, שניסינו להתחשב בו זה לא טריוויאלי שהוא מנהל השירותים הוטרינריים מבקש עזרה ללקוחה, ושוב ניסינו לעבוד הכי טוב שאנחנו יכולים בנסיבות האלה ולצערי זה לא צלח ולצערי כרגע מה שאת עושה איזה מנצלת את המעשה הזה בשביל לנסות להפוך אותו ב-180 מעלות, צר לך רק מלמד אותנו שבעתיד (again) agin no good deed goes unpunished.”

מלכתחילה לא היו ברורות לי נסיבות זימונו של עד זה; אולם, עדותו בעניין התנהלותה של הנתבעת, שקיבלה התייחסות מיוחדת כלקוחה V.I.P (כלשונו) וניצולה את ההתייחסות הזו, מדברת בעד עצמה.

גרסתו של מר יאנק

הנתבעת, באמצעות ב”כ, ביקשה לזמן לעדות גם את מר יאנק, המנהל האדמיניסטרטיבי של בית החולים. הסוגיה שלפניי תחת אחריותו, אולם גם הוא מבהיר כי לא עסק בעניין הגביה באופן אישי (עמ’ 43, ש’ 15-16 ו-23-24 לפר’). בהקשר זה מבהיר מר יאנק לשאלתי כי בבית החולים מועסקים כ-300 עובדים, וכי בהנהלת חשבונות מתעסקים שני עובדים, כמו גם פקידות הקבלה, וכן גב’ אוחיון (עמ’ 44, ש’ 3-8 לפר’).

גם מר יאנק מבהיר שהשיקול שלא להגיש לאלתר תביעה כנגד הנתבעת, נובע מההיכרות עמה ומתוך רצון לסייע לה (עמ’ 44, ש’ 31-34 לפר’), והכל בשל ההיכרות שלה עם ד”ר יעקובסון ותיווכו (עמ’ 45, ש’ 3-6) כדלקמן:

“בגלל המכון הוטרינרי בוריס יעקבסון הרים טלפון ואמר תשמע זה מכירה שלי חברה שלי אולי אתה יכול לעזור לה, ברגע שהיא התקבלה לבית החולים ואז נשאר לנו איזה כסף בוא נשאל מה איתה לפעמים, אז ניסינו לעזור זה לא טיפול שחייב בלקוח רגיל שאין לנו הסנטימנטים ומיד שולחים לתביעה.”

עולה מכל המקובץ, כי ההתנהלות כלפי הנתבעת והשיהוי בהגשת התביעה כנגדה, נבעו מהתנהלות של התובע כלפיה בבחינת “לפנים משורת הדין”.

גרסתה של הנתבעת

גרסתה של הנתבעת עלתה למעשה במסגרת חקירתה הראשית, וזאת, בשים לב לכך שתצהירה לתמיכה בהליך שהתנהל בסדר דין מהיר הוא קצר ביותר. במסגרת חקירתה מתרעמת הנתבעת כנגד עלויות הטיפול היקרות, המגיעות כלשונה עד כדי “הון תועפות”, כאשר לטענתה שילמה סכום המתקרב לסך של 30,000 ₪ ונותרה חייבת סכום של כ-20,000 ₪ (ר’ למשל: בעמ’ 10, ש’ 34 לפר’; עמ’ 11, ש’ 23; עמ’ 12, ש’ 6, טענה בדבר חוב המתקרב לסך של 100,000 ₪; וכן בעמ’ 13, ש’ 1). הנתבעת נשאלה בחקירתה הנגדית על סיועו של ד”ר יעקובסון במאמצי התיווך, ועל מעמדו ותפקידו בבית החולים. ראשית, נראה כי הנתבעת מודעת לכך שד”ר יעקובסון לא נשא בתקופה הרלוונטית ובכלל תפקיד בבית החולים; אולם סברה שיש לו מעמד בבית החולים, לאחר שפגשה בו שם (עמ’ 12, ש’ 8-22 לפר’). כאשר היא נשאלת מול איזה גורם בבית החולים סייע לה ד”ר יעקובסון היא משיבה כי איננה זוכרת (עמ’ 13, ש’ 12-17 לפר’). לאחר מכן חוזרת בה הנתבעת מהקביעה בדבר עלויות הטיפול הרפואי בסך של כ-100 אלש”ח וקובעת כי אמירתה בעניין נאמרה באופן ציורי (עמ’ 13, ש’ 22). כמו כן היא טוענת שלא ברור לה שבכלל נעשו בעניינה הנחות (שם, מש’ 13 ועד ש’ 31). דומה כי דבריה אלו סותרים את הגרסה שלה עצמה (בסע’ 31 לכתב ההגנה מטעמה) לפיה ניהלה שיחות רבות עם ד”ר יעקובסון ועם מר יאנק מטעם בית החולים. לדבריה של הנתבעת, לאחר מעורבות עורכי הדין, היא סירבה לשלם את החוב לבית החולים (עמ’ 14, ש’ 3-21) כאשר היתה הסכמה בשתיקה שהנתבעת לא תתבע בגין הרשלנות הרפואית של בית החולים והתובע לא יתבע בגין החוב. עם זאת, הנתבעת איננה משכילה להצביע על הסכמה כתובה בעניין זה (שם, ש’ 17-18). הנתבעת מודה שהכניסה את הכלב לבית החולים כאשר זה כבר היה במצב בריאותי לא פשוט נוכח בעיית השתן שלו. עם זאת, לדבריה, הכלב לא הוגדר באותו שלב כ”חצי מת” (עמ’ 15, ש’ 1-4). הנתבעת איננה משכילה להתמודד עם הטענה שלה בדבר רשלנות רפואית ובדבר הידבקות מחיידק עמיד, כאשר ב”כ התובע מציג בפניה בדיקת שתן ותרבית, שממנה עולה כי הכלב נדבק בחיידק עמיד עובר לכניסתו לבית החולים, כאשר כבר בתחילת קליטתו בביתה חולים נמצא שהוא נשא של אותו חיידק (עמ’ 15, ש’ 18-26). מדבריה של הנתבעת עולה כי היא איננה זוכרת את רצף האירועים בחלוף 7 שנים (עמ’ 16, ש’ 30 ועמ’ 18, ש’ 1-5). בשלב זה מעלה הנתבעת טענות נוספות שזכרן איננו בא בכתב הטענות והתצהיר מטעמה, וזאת, ביחס לביוב שהיה פתוח בחדר מסויים בבית החולים (עמ’ 20, ש’ 6-11).

סיכומם של דברים: הנתבעת לא השכילה להוכיח את טענותיה בדבר ויתור על חובה, או בדבר רשלנות רפואית של התובע. עדותה של הנתבעת היתה מבולבלת ורצופת סתירות ואבדני זכרון, ובהינתן שזו העדות היחידה מטעם הנתבעת, כמו גם בשים לב לאמור לעיל בדבר העדר הוכחת טענת הרשלנות, הרי שאין מנוס מדחיית גרסתה של הנתבעת.

הרשלנות הרפואית בהלכה הפסוקה ובמשפט העברי

כאמור לעיל, הנתבעת לא השכילה להוכיח את טענת הרשלנות הרפואית. ענייננו בכלב שהגיע לבית החולים כשהוא חולה ומצבו הרפואי לא שפיר בלשון המעטה, נוכח נסיונות רפואיים כושלים, שהנתבעת עצמה מודה בהם. בסופו של דבר, גם לשיטתה של הנתבעת, הכלב טופל במסגרת הניתוח השני בצורה טובה וראויה. לא זו אף זו, שהנתבעת המשיכה להזדקק לשירותי בית החולים גם כאשר טענה טענות שונות לרשלנות רפואית בטיפול בכלב, ואף נאבקה בהנהלת בית החולים שסירבה לקבל את הכלב לטיפול עיניים נוכח חובות העבר של הנתבעת. הכלב מת רק בשנת 2017, כשנתיים עד שלוש שנים ממועד הטיפול הכושל (לטענתה של הנתבעת). ולבסוף: הנתבעת לא המציאה כל חוות דעת רפואית לתמיכה בטענותיה. מושכלות יסוד הן כי ללא חוות דעת רפואית או חוות דעת מומחה לא ניתן להוכיח את טענות הנתבעת.

על מנת שעוולת הרשלנות תחול יש להוכיח שלושה תנאים: קיום חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) כלפי הניזוק, הפרת החובה, וקשר סיבתי (עובדתי ומשפטי), בין הפרת החובה לנזק (ע”א 145/80 ועקנין נ’ המועצה המקומית בית שמש, פ”ד ל”ז (1) 113). בשנים האחרונות, אומץ מודל חדש לבחינת עוולת הרשלנות, הקובע שיש לבחון תחילה אם הייתה התרשלות. במסגרת זו ייושם מבחן הצפיות. אם קיימת התרשלות, ייבחן אם קיימת חובת זהירות לפי שיקולי מדיניות, ובמסגרת זו ייושם מבחן הסיכון (ע”א 4486/11 פלוני נגד פלוני, (1.5.2013)).

סוגיית חובת הזהירות המושגית שווטרינרים חבים בה נבחנה במסגרת פסקי הדין הבאים: פסק דינה של כב’ השופטת עדנה יוסף קוזין בת”א (פ”ת) 29821-12-15 הילה שיאון נ’ אמנון דוידוף (10.10.19, פסקאות 11-13); פסק דינו של כב’ השופט מנחם קליין בת”א 57087-06 אברג’יל נ’ ד”ר חייק (2.6.2011, להלן: עניין ד”ר חייק); ופסק דינה של כב’ השופטת יעל הניג בת”א 40425-06 אברג’יל נ’ בית חולים הווטרינרי האוניברסיטאי ואח’ (22.9.2012).

אפנה במיוחד לדרישה לחובת הטיפול בכלב במשפט העברי, כפי שהדברים מצוטטים מפסק דינו של כב’ השופט קליין בעניין ד”ר חייק (בעמ’ 12):

“המשפט העברי מחייב את הדאגה לרווחתם של בעלי החיים, ולא אחת, דאגה זו קודמת אף לדאגה לרווחתם של בני האדם. העיסוק ברפואת בעלי חיים מוגדר כמצווה, אם משום הערך של מניעת צער מבעלי חיים, ואם משום הערך של השבת אבידה, הכולל גם את החובה לעשות לשמירת רכושו של הזולת.”

כאמור לעיל, משלא הוכחה טענת הרשלנות על יסודותיה ומשלא הומצאה חוות דעת מומחה, הרי שאין לקבל את טענת הנתבעת גם בהיבט זה. בהקשר זה אחדד כי על מנת להוכיח את הטענה בדבר רשלנות רפואית בטיפול בכלב לא די בצירוף תרשומת ומסמכים רפואיים של בית החולים, תוך הדגשת קטעים מסויימים ברשומות בית החולים, אלא יש להמציא חוות דעת מומחה, וזו, כאמור, לא הומצאה.

טענת הקיזוז

הנתבעת טוענת לטענת קיזוז, אולם איננה מצליחה לשים את האצבע על הסכום שלטענתה יש לקזזו; עד כדי כך שבסע’ 40 לכתב ההגנה מטעמה היא מבקשת להורות על קיזוז סך של 10,000 ₪ מכל סכום שייפסק לטובת התובע בגין עגמת נפש שנגרמה לה. משלא השכילה הנתבעת להוכיח את טענתה בדבר הנזק ו/או הרשלנות הרפואית שנגרמה לכלב ע”י התובע, הרי שברי כי אין כל מקום לקיזוז סכומים בגין עגמת נפש.

יתירה מכך, בהתאם להלכה הפסוקה, טענת קיזוז אינה יכולה להיטען ללא הודעה בכתב, והודעה כזאת לא נשלחה. לעניין זה ר’ סע’ 53(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל”ג-1973:

“חיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה מתוך עסקה אחת והגיע המועד לקיומם, ניתנים לקיזוז בהודעה של צד אחד למשנהו; והוא הדין בחיובים כספיים שלא מתוך עסקה אחת, אם הם חיובים קצובים.”

כן נפסק (ר’ למשל: בת”א (חדרה) 3894-02, קיבוץ שער העמקים נ’ עו”ד שפריר דן, 24.3.2004), כי לשם הוכחת טענת קיזוז יש להוכיח שלושה רכיבים: הוכחת זכות קיזוז מהותית, משלוח הודעת קיזוז ופירוט מדוייק של סכום הקיזוז.

בנדון דנן לא הוכחה זכות הקיזוז, לא נשלחה הודעת קיזוז ולא פורט בסיס הנתונים שבהתאם לו נערך החישוב של סכום הקיזוז. למעשה, ענייננו בעיכוב כספי התמורה שנעשה ע”י הנתבעת בבחינת עשיית דין עצמי. עוד אפנה לע”א 2196/93 מכבסת שלג חרמון בע”מ נ’ סלע חברה לביטוח בע”מ, פ”ד נ(3), 744, 746 (פסקה 3(ג)), שבמסגרתו נפסק כדלקמן:

“על הטוען קיזוז להוכיח טענתו, ומשלא מצא בית המשפט בחומר הראיות ביסוס לטענה זו, בדין דחה אותה.”

משכך, אין מנוס מלקבוע כי לא היה מקום לקזז כל סכום באופן של עשיית דין עצמי.

טענת ההודאה וההדחה

מגרסתה של הנתבעת עלה כי זו איננה חלוקה על עצם החיוב העולה מכרטסת החשבונות של התובע, הגם שלטעמה מדובר בהוצאות של הון עתק, אולם, כאמור, היא איננה מצליחה להצביע על איזשהו חיוב שנעשה שלא כדין. מעבר לכך: הנתבעת טענה כי הטיפול בכלב היה רשלני, אולם לא הצליחה להוכיח טענתה וודאי שלא לכמת טענה זו. מכל מקום, אני מקבל את טענת ב”כ התובע (עמ’ 46, ש’ 25-26 לפר’) לפיה מדובר בטענת “הודאה והדחה”. בשים לב להודאתה של הנתבעת בעצם החוב. אמנם ב”כ הנתבעת טענה בסיכומיה (עמ’ 47, ש’ 3-4) כי מדובר בהרחבת חזית, אולם משענייננו בטענה משפטית הרי שאינני מוצא כל מקום לטענת הנתבעת. מכל מקום ומשענייננו, כאמור בטענת “הודאה והדחה”, הרי שיש לכך חשיבות בהיבט הראייתי ובשאלת נטל ההוכחה.

אחת ההבחנות המרכזיות בדיני הראיות במשפט הישראלי היא ההבחנה בין שני נטלי הוכחה: נטל השכנוע ונטל הבאת הראייה. בעוד נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח טענותיו כלפי יריבו, נטל הבאת הראיה מבטא הסדר דיוני הקובע את סדר הטיעון והבאת הראיות. באופן רגיל הן נטל השכנוע והן נטל הראיה מוטלים על כתפיו של התובע. זאת, בשים לב לעקרון המנחה בשיטתנו המשפטית לפיו “המוציא מחברו עליו הראיה”, שמשמעו הוא כי אדם התובע דבר מה מחזקת נתבע נדרש להביא הוכחה לדבריו. עם זאת, לעיתים מובילים שיקולים של מדיניות משפטית להעברת נטל ההוכחה על כתפי הנתבע (ר’: קדמי, חלק רביעי, עמ’ 1719-1724). כך, למשל, ניתן למנות בין מצבים אלה את טענת ההגנה מסוג “הודאה והדחה”, טענה אשר, כפי שקבעתי מתקיימת בענייננו.

הסיטואציה של הודאה והדחה נוצרת כל אימת שנתבע מודה בעובדותיה המהותיות של עילת התביעה ומוסיף טענות אחרות העשויות להביא לדחייתה. לסיטואציה מסוג זה יש פן מהותי ופן דיוני. הפן המהותי משמעו העברת נטל השכנוע לכתפי הנתבע. משמעות הדבר היא כי אם בסופו של ההליך לא ישתכנע בית המשפט בטענות הנתבע אזי יזכה התובע בתביעתו, שהרי הנתבע הודה למעשה בכל רכיביה. הפן הדיוני הוא כי סדר הטיעון הרגיל הקבוע בתקנה 66 לתקנות, נהפך על פניו (ר’ פירוט נרחב בסוגיה זו במאמרו של פרופ’ יובל סיני, הדוקטרינה של הודאה והדחה וכללי נטל השכנוע במשפט האזרחי, מחקרי משפט, כד, התשס”ח-2008).

לענייננו: לאחר שקבעתי שענייננו בטענת הודאה והדחה, ולאחר שהנתבעת לא השכילה להוכיח טענותיה, הרי שאין מנוס מלקבוע כי יש לקבל את טענות התובע בעניין ואת תביעתו.

טענת השיהוי

הנתבעת העלתה טענה כבדת משקל של שיהוי, בשים לב לשיהוי הכבד בהגשת התביעה בחלוף שנים ממועד ההתדיינות בין הצדדים בעניין. כבר במסגרת החלטתי הדוחה את בקשת הנתבעת לסילוק על הסף הבהרתי כי דינה של טענה זו להתברר במסגרת הליך ההוכחות, באשר ענייננו בטענה שנטל ההוכחה בעניינה מוטל על הטוען אותה, ובמקרה זה, על הנתבעת. כעת אבהיר מדוע יש לדחות את טענות הנתבעת בעניין גם בתומו של ההליך.

לעניין זה אפנה לכללים בדבר השיהוי בהליך האזרחי, שאותם סוקרת כב’ השופטת אילה פרוקצ’יה בע”א 6805/99, תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ’ הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ”ד נז(5), 433, 446 (להלן: עניין עץ חיים), כדלקמן:

“השתהות בהגשת תביעה אינה, כשלעצמה, שיהוי כמובנו במשפט. שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית-המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע – שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי…

לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום-לבו של התובע…. הנטל להוכיח את התנאים הנדרשים לקיום שיהוי מוטל על הטוען לכך, קרי הנתבע….

איחור בהגשת תביעה הוא כשלעצמו אינו מעיד על ויתורו או מחילתו של התובע על זכות התביעה. השתהות בתחום תקופת ההתיישנות הינה זכותו של המתדיין, והיא עשויה לעתים לשמש אמצעי חשוב בדרך לפתרון המחלוקת מחוץ לערכאות, לפיכך קיימת דרישה לקיום מצג ברור מצד התובע על אודות ויתור או מחילה מצדו על זכות התביעה הנתונה לו. דרישה זו מתיישבת עם הצורך להימנע מהטלת מגבלות דרקוניות על תובע הפונה לעזרת בית-המשפט בתוך תקופת ההתיישנות, והיא הולמת את המדיניות המשפטית המבקשת לעודד משא ומתן בין הצדדים להשגת פתרון לסכסוך מחוץ לפתחו של בית-המשפט, גם אם הדבר יארך זמן רב (השווה ע”א 8301/98 אנואר נ’ ש.א.פ. בע”מ [20], השופט ריבלין, בעמ’ 350). טענה בדבר ויתור או מחילה על זכות תביעה מחייבת רמת הוכחה נכבדה על-ידי הטוען לה.”

נמצאנו למדים, כאמור, כי על מנת להוכיח את טענת השיהוי יש להצביע על ויתור או מחילה של התובע על תביעתו, באמצעות מצג ברור: נטל ההוכחה בדבר זניחת התביעה ע”י התובע מוטל על הנתבעת, ולא ניתן לומר כי זו הרימה את הנטל בדבר זניחת התביעה ע”י התובע. לא זו אף זו, שדווקא הנתבעת היא שהציגה מסכת ראיות מקיפה, שהיתה שמורה בידיה, באופן שבו לא נראה כי ראיותיה וטיעוניה נפגעו בחלוף שנים רבות ממועד היווצרות החוב. זאת ועוד: כאמור בעניין עץ חיים, המדיניות המשפטית מבקשת לעודד משא ומתן בין הצדדים להשגת פתרון לסכסוך מחוץ לפתחו של בית-המשפט, כפי שאכן התרשמתי מהמאמצים שהושקעו ע”י התובע להגיע להסדר מחוץ לכתלי ביהמ”ש (בסיועו של ד”ר יעקובסון). כאמור, עלינו לעודד נסיונות אלו ולא לקטוע אותם באבם, ולכן בנסיבות אלו לא אאפשר הכרה בטענת שיהוי בגין העדר פעילות בתוך התקופה של שבע השנים. משכך, אין לי אלא לדחות את טענות הנתבעת בהיבט זה.

טענת ההתיישנות

סע’ 5 לחוק ההתיישנות, תשי”ח-1958 (להלן: החוק), קובע כי תקופת ההתיישנות ב”שאינו מקרקעין” עומדת על 7 שנים. סע’ 6 לחוק קובע ממתי יש למנות את תקופת ההתיישנות:

“תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה”.

מכוחם המצטבר של שני הסעיפים ניתן אפוא לקבוע את הכלל בדבר התיישנותה של תביעה לאחר חלוף שבע שנים מהיום בו נולדה עילת התביעה. הנה כי כן, בחינת טענת התיישנות מחייבת לדעת מהי עילת התביעה אשר לגביה נטענת טענת ההתיישנות (ת”א (מרכז) 10475-09-09 יוסף יצחק נ’ “דלק” חברת הדלק הישראלית בע”מ (10.2.13)).

סע’ 9 לחוק עוסק בהודאה בזכות וקובע כי –

“הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה.

בסעיף זה, “הודאה” – למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות.”

בהתאם להלכה הפסוקה, ביצוע מקצת הזכות יכול לבוא לידי ביטוי באמצעות תשלום שוטף בגין חובות עבר, כמו במקרה שלפניי.

לעניין זה, ר’ למשל: ת”א (י-ם) 707218/04 עיריית ירושלים נ’ פאן חן בע”מ, 7.2.08, פסקה 15; כן ר’: ת”א (חי’) 17801-01-12 עיריית חיפה נ’ הנסיכה חיפה – אולמות וגנים בע”מ (8.9.16, פסקה 18):

“האם ניתן לראות בעצם התשלומים שבוצעו מטעם הנתבעת 1 בגין ארנונה במהלך השנים הנדונות כהודאה בזכות?

לטעמי, בחינת התשלומים שבוצעו מטעם הנתבעת 1 מובילה למסקנה כי מדובר במעשה “שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות” כמובנה בסעיף 9 לחוק.”

לענייננו, מעיון בכרטסת התשלומים עולה כי הנתבעת המשיכה לשלם את התשלומים בגין הטיפולים השוטפים עד ליום 8.2.17, באופן שיש בו משום הודאה במקצת הזכות, בהתאם להוראות סע’ 9 לחוק.

עם זאת, אינני נזקק לטענה זו, באשר בהתאם לקביעתה של גב’ אוחיון, שלא נסתרה, החוב נוצר רק לקראת חודש דצמבר 2014, כאשר החוב הקודם כבר שולם. אפרט ואבהיר: מעיון בכרטסת הנהלת החשבונות של התובע (המהווה רשומה מוסדית), עולה כי שולמו ע”י הנתבעת חובות שונים בסך של 700 ₪ ו-4,000 ₪ בתחילת חודש אוגוסט 2014. לאחר מכן נוצר חיוב בסך של 9,429.90 ₪ ביום 17.7.14. חיוב זה בוטל ע”י התובע ביום 30.11.14, כך שבמועד זה הועמדה יתרת הזכות של הנתבעת על סכום של 4,700 ₪ וכלל לא על יתרת חובה (לעניין זה ר’ גם דבריו של ב”כ התובע בסיכומיו, בעמ’ 59, ש’ 6-29 לפר’). מכל מקום, נכון ליום 30.11.14 עמד מאזן החיובים של הנתבעת אצל התובע ביתרת זכות ולא ביתרת חובה, ומכאן חיזוק לטענתה של גב’ אוחיון שהחיובים בהמשך נעשו רק בגין חובות החל מחודש דצמבר 20.14. לא זו אף זו, גם אם נקבל את גרסת הנתבעת (שלא הציגה לפניי, כאמור, גרסה קוהרנטית, לא ביחס למעורבות של ד”ר יעקובסון ולא ביחס לעצם מתן ההנחה), הרי שלאחר מו”מ נקבע והועמד הסכום השנוי במחלוקת על הסך של 7,000 ₪ רק ביום 30.11.14, ומכאן שתקופת ההתיישנות צריכה להיות מחושבת ממועד זה, מועד ההסכמה בין הצדדים על יישור הקו, איפוס החשבון והעמדתו על הסך של 7,000 ₪ בלבד, כפי שהדברים עולים מהכרטסת עצמה (לעניין זה אני מקבל את טענתו של ב”כ התובע בסיכומיו, מעמ’ 47, ש’ 31 ועד עמ’ 48, ש’ 9). בהקשר זה אפנה לגרסתה של הנתבעת עצמה במסגרת כתב ההגנה מטעמה (סע’ 31) ולפיה היא עצמה ניהלה שיחות רבות עם ד”ר יעקובסון (שנדמה היה בעיניה, בטעות, כמנהל בית החולים), שיחות שבסופן הגיעה להבנה מול התובע על איפוס החוב ועל ההנחה המשמעותית. למעלה מן הצורך וכאמור לעיל, גם אם לא נקבל גישה זו, הרי שעצם התשלומים השוטפים של הנתבעת “על החשבון” עד ליום 8.2.17 יש בהם משום הודאה במקצת הזכות, וממילא הם מבטלים את טענת ההתיישנות, באופן שמועד חישוב ההתיישנות יחל רק במועד תום התשלום האחרון, קרי: 8.2.17. עולה מכל המקובץ עד עתה כי גם טענת ההתיישנות אין לה על מה שתסמוך, אף לא ביחס לחלק מסכום החוב.

לפני סיום

ענייננו בטיפול בכלב, חיית מחמד, שעולה מההליך שלפניי, כי היה כלב שעשועים של הנתבעת ובני משפחתה. הנתבעת מתארת קושי רב עם מותו של הכלב, ואני מקבל את גרסתה בעניין זה. מצאתי כי בענייננו מתקיימת האמרה הקובעת כי – “הכלב הוא ידידו הטוב ביותר של האדם”, ובמקרה דנן, של כל משפחת הנתבעת. בהקשר זה גם ראיתי את הניסוח המשפטי שבו בחרה הנתבעת להתייחס במכתבה מיום 1.2.15 להנהלת בית החולים (נספח 3 לכתב ההגנה) בדבר הסימפטיה שרוכשים בתי המשפט לכלבים. דא עקא שענייננו בטיפול רפואי שהנתבעת מסרבת לשלם עליו ללא כל הצדקה ולאחר שהוכח כי קיבלה הנחה משמעותית מהמחיר המקורי, לפנים משורת הדין. דומה כי הנתבעת משליכה את תסכולה באשר לאבדנו של הכלב (בחלוף שנתיים ממועד הטיפול הכושל לטענתה) על בית החולים ומכאן סירובה להכיר בחובה. בהקשר זה יוער כי כבר בזמן אמת (ושנתיים עובר למותו של הכלב) סירבה הנתבעת לשלם את מלוא חובה, מאחר שסברה כי בית החולים מחייב אותה בסכומים הנראים בעיניה כ”הון תועפות”, אולם כעת לאחר מותו של הכלב הנתבעת מייחסת את מותו לבית החולים. עם זאת, ענייננו בהליך אזרחי שבמסגרתו עליי לפעול בהתאם לדיני הראיות, והנתבעת נכשלה בהוכחת טענותיה. ויודגש: אל מול טענות הרשלנות הרפואית של הנתבעת עומדת זכותו של בית החולים לקבל את מלוא התמורה בגין השירותים שנתן, שהיא זכות חוזית, שאין עליה חולק, כאשר כידוע, חוזים יש לקיים. מכאן שאין מנוס מלדחות את גרסתה של הנתבעת ולקבל את התביעה במלואה.

סוף דבר ותוצאה

עניינו בתיק פשוט בתכלית. לנתבעת יתרת חוב לתובע בשל טיפול התובע בכלב, העומדת על סך של 15,558 ₪, נכון למועד הגשת התביעה. כאמור לעיל, לאחר עיון בכתבי הטענות, בראיות הצדדים ובסיכומים מטעמם, כמו גם כפי שעולה מהתכתובת שלעניין, מצאתי כי יש לקבל את התביעה במלואה. הנתבעת לא הכחישה את החוב שנוצר לה, אלא טענה טענת הודאה והדחה כי איננה חבה בסכום הנקוב, בשל טענות של רשלנות רפואית, שיהוי והתיישנות. מצאתי לנכון לדחות טענות אלו, ולקבל, כאמור, את התביעה במלואה.

באשר לטענת הרשלנות הרי שיש לדחות טענה זו ממספר טעמים. ראשית, טענה זו לא הוכחה באמצעות חוות דעת מטעם מומחה, כנדרש בהתאם לתקנות. יודגש כי גם הנתבעת עצמה מעידה בכתב ההגנה מטעמה כי הכלב הובא לטיפול בבית החולים במצב רפואי קשה, נוכח בעיותיו במערכת השתן. לא זו אף זו: שדווקא ב”כ התובע הציג ראיות לכך שהחיידק שעליו מלינה הנתבעת נקלט בגופו של הכלב עובר לכניסתו לבית החולים דנן. יתירה מכך: הכלב מת רק בשנת 2017, ומשכך ברי כי אין שום קשר בין הטיפול בכלב לבין מותו, וודאי וודאי שלא ניתן להוכיח קשר סיבתי. זאת ועוד: הנתבעת עצמה המשיכה לפעול לאשפוזו של הכלב בבית החולים, חודשים ושנים לאחר שזה חווה טיפול כושל לטענתה, וברי כי לו היתה לה ביקורת אמיתית בזמן אמת לא היתה פועלת לאשפוזו של כלבה בבית החולים שהתרשל בטיפול בכלב, ולא היתה נלחמת על עניין זה מול הנהלת בית החולים, שסירבה לקבל את הכלב לטיפול, בהעדר תשלום בגין טיפול קודם.

עולה מן המקובץ כי על הנתבעת לשלם לתובע את סכום החוב בסך של 15,558 ₪, כאשר סכום זה נושא ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. כמו כן, תישא הנתבעת באגרת משפט כפי ששולמה, בשכר טרחת עו”ד בסך של 5,000 ₪, בשכרה של עדת התובע, גב’ אוחיון, בסך של 600 ₪. באשר לזימונו של עדות של פרופ’ גלעד שגב, מנהל המחלקה לרפואה פנימית אצל התובע, הרי שבדיון קדם המשפט מיום 7.9.22, עתר ב”כ התובע לשחררו מהתייצבות לדיון ההוכחות, ואילו ב”כ הנתבעת עתרה לזמנו לדיון. עם זאת, בבקשה לזימון עדים מטעם הנתבעת (מיום 30.10.22) לא התבקש זימונו של פרופ’ שגב, לצד הבקשה לזמן את פרופ’ שטיינמן ומר יאנק. פרופ’ שגב התייצב בכל זאת לתחילתו של דיון ההוכחות (כאשר דווקא חבריו לא זומנו ע”י ב”כ התובע לדיון, נושא שנרפא במהלך השעה הראשונה לדיון) ואני הוריתי על שחרורו. משכך, אינני מורה על פסיקת הוצאות התייצבותו של פרופ’ שגב לדיון. כלל הסכומים ישולמו ע”י הנתבעת לתובע בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו ריבית והפרשי הצמדה כדין.

המזכירות תדוור את פסק הדין לב”כ הצדדים.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז לוד כדין.

ניתן היום, י”א תשרי תשפ”ד, 26 ספטמבר 2023, בהעדר הצדדים.