בפני
כבוד השופטת שירי היימן,
סגנית נשיאה לענייני משפחה-מחוז חיפה
תובע
י.פ.
אינו מיוצג
נגד
נתבעת
א.ר.
אינה מיוצגת
פסק דין
מונחת לפני תביעה לניכור הורי שהגיש התובע (להלן: “התובע” או “האב”) כנגד הנתבעת (להלן: “הנתבעת” או “האם”).
הצדדים, יהודים, נישאו ביום 10.10.02. מנישואים אלה נולדו שני הקטינים נשוא התביעה ילידי 2004 ו – 2008. נישואי הצדדים עלו על שרטון האב עזב את הבית בחודש 6/2016 והצדדים התגרשו ביום 12.9.2017.
האב התחתן בשנית ביום 13.2.2019 ונולד לו בן נוסף.
בין הצדדים התנהלו הליכים בעניין מזונות ורכוש.
השתלשלות ההליכים
ההליכים בין הצדדים החלו ביום 6.9.2016 עת הגישה האם בקשה ליישוב סכסוך (*****-09-16). במסגרת ההליך נקבעו ביום 10.10.2016 מזונות דחופים עבור הקטינים בסך של 3,200 ₪ והוא נסגר מבלי שהצדדים הגיעו להסכמות.
ביום 29.3.2018 נתן בית הדין הרבני תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים בעניין משמורת וזמני שהות. נקבע כי המשמורת תימסר לאם והאב יהיה זכאי לקחת את הילדים בימי שלישי אחה”צ בתיאום עם האם, בכל סוף שבוע שני ומחצית החגים.
ביום 23.5.2019 פתחה האם בקשה נוספת ליישוב סכסוך (י”ס *****-05-19) התיק נסגר ביום 3.7.2019.
ביום 21.7.2019 הגיש התובע תביעה לקביעת מזונות. הנתבעים היו שני הקטינים באמצעות אמם. התובע טען כי מאז נפרדו הצדדים הוא משלם מזונות בסך של 3,200 , אך למרות שניסה לשמור על קשר עם הקטינים, הקטינים ניתקו איתו כל קשר, לא ענו לטלפונים ואף קיללו אותו. ביום הגשת התביעה היה הקטין ***** בן 15 והקטינה ***** בת 11. לכן טען התובע יש להכריז על הקטינים כקטינים מורדים ולהפחית ממזונותיהם.
מנגד, הגישה האם ביום 9.9.2019 תביעה למזונות (תלה”מ ******-09-19) ותביעה רכושית (******-09-19).
ביום 12.2.2020 התקיים דיון בכלל ההליכים.
ב”כ האב טענה במהלך הדיון: “המזונות צריכים להיות מדין צדקה גם בגילאים האלה וזה משהו שצריך לתת עליו את הדין. הילדים מסרבים לכל קשר עם האב. הוא ניסה לפנות אליהם והם חסמו אותו בוואטפס. שמעתי את הערת ביהמ”ש כי האב לא הגיש מצידו כל תביעה או כל הליך שעניינה חידוש הקשר עם הילדים ולכן לא תישמע הטענה להפחתת מזונות מחמת סירוב לקשר עם האב.”
ב”כ האם טענה: “לגבי הטענה לניתוק הקשר הטענות לא נכונות עובדתית. מאז שהצדדים נפרדו, הם התגרשו ב- 9/2017 כאשר כל הזמן האישה עשתה כל שביכולתה לדבר על לבו של האיש שיבוא לילדים, שישמור איתם על קשר והוא פשוט נעלם, התנכר לילדיו.”
האב טען: “במשך חיי הנישואין השקעתי ועבדתי מאוד קשה כדי לדאוג לפרנסה ראויה לבית עד שהתחלתי להרגיש שלנישואין האלה לא יכול להיות המשך ולכן החלטתי לעזוב. אני אמנם חי היום בבית של אמא שלי אבל המשכורת שאני מרוויח והמזונות שאני משלם זה בערך חצי מהמשכורת. בנוסף יש לי הלוואה והבנק סירב לתת לי הלוואה נוספת כדי שאמשיך להתקיים ואמא שלי נאלצה לקחת הלוואות כדי שאוכל לחיות. זה מסתכם בסכום של 40,000 ₪. אני גר בעכו עם אמא שלי. יש לי ילד נוסף בן שנתיים וחצי. אשתי מטפלת בילד. אם היא תצא לעבוד הילד יצטרך להיכנס לגנון וזה מה שהיא תרוויח.”
האם טענה: “עד היום הגרוש שלי לא שיתף בשום פעולה במה שקשור לילדים המשותפים שלנו. עד היום הוא אפילו פעם אחת לא פנה למוסד החינוך ולא בירר מה שלומם. כל הזמן הוא טוען שאני אמא כזאת לא טובה שלא נותנת לו לראות אותם. הבת שלי לפני חודש התקשרה אליו בבכי ושאלה למה הוא לא רוצה לראות אותה והאבא אמר לה שהאמא לא טובה. אף מורה לא ראתה את האבא בכל התקופה הזאת בבית ספר….”
בסיום הדיון ניתנה החלטה בעניין גובה המזונות וכן העיר בית המשפט כדלקמן: “מאחר והאיש אינו מקיים כל קשר עם הקטינים ולו קשר מינימאלי, כל נטל גידול הקטינים מוטל על האם. האיש טוען כי האם מונעת ממנו קשר עם הקטינים אך הוא לא עשה כל מאמץ לחידוש הקשר ולא הגיש תביעה בעניין זה.”
ציטטתי בהרחבה מתוך פרוטוקול הדיון על מנת להדגיש כי למרות שביום הדיון חלפו כשלוש וחצי שנים מאז עזב האב את הבית ונותק הקשר בינו לבין הקטינים, האב לא פעל ולא הגיש כל תביעה או בקשה בעניין חידוש הקשר ובחר להגיש תביעה להפחתת מזונות, בין היתר בעילה של “בן מורד”. גם בדבריו בפני בית המשפט התמקד בקשייו הכלכליים ולא ניצל את ההזדמנות לקדם את סוגיית הקשר עם הקטינים.
ביום 26.4.2020 ניתן תוקף של פסק דין למזונות הזמניים שנקבעו בדיון ותיק המזונות נסגר.
ביום 6.5.2020 הגיש האב באמצעות ב”כ בקשה לסעד דחוף (י”ס *****-05-20) “תביעה לחידוש קשר”.
ביום 7.5.2020 ניתנה החלטה כדלקמן: “המבקש טוען כי מאז התגרשו הצדדים בשנת 2017 נותק הקשר בינו לבין הקטינים, דהיינו חלפו למעלה משלוש שנים. בנסיבות אלו אין מקום למתן סעד דחוף. על המבקש לפתוח בהליך ליישוב סכסוך, שכן במסגרתו תסייע יחידת הסיוע בתהליך חידוש הקשר.” נוכח החלטה זו הבקשה לסעד דחוף נסגרה.
התביעה הרכושית המשיכה והתנהלה, הוגשה חוו”ד אקטואר, התקיימו דיונים ובהסכמת הצדדים ניתן פסק דין על סמך סיכומים.
בחלוף שנה מיום הגשת הבקשה לסעד דחוף שנסגרה כאמור, ביום 4.4.2021 פתח האב בבקשה ליישוב סכסוך (****-04-21), הצדדים נפגשו ביחידת הסיוע אך לא עלה בידיהם לגבש הסכמות והתיק נסגר ביום 6.5.21. בדיווח מיום 6.5.2021 יח”ס המליצה על מינוי עו”ס לס”ד ככל ותוגש בקשה מתאימה.
ביום 10.8.21 הגיש האב תביעה זו לניכור הורי בה עתר למינוי אפוט’ לדין, מינוי עו”ס לס”ד וטיפול פסיכולוגי לקטינים.
במסגרת ההליך הוזמן תסקיר ומונה אפוטרופוס לדין לקטינים.
ביום 25.11.21 הוגש תסקיר עו”ס לס”ד. עת הוגש התסקיר היה הקטין בן 17 והקטינה בת 12 ולא התקיים קשר בין האב לבין הקטינים מזה 5 שנים.
בתסקיר שהוגש ביום 25.11.21 תאר עו”ס לס”ד את התרשמותו מהשיחה עם הקטינים: “בשיחה עם כל אחד מהילדים בנפרד עלה כעס מאוד גדול על האב ואכזבה גדולה. הילדים אמרו כי במשך כל השנים האב לא ניסה ליצור עימם קשר ולא היה איתם בימי הולדת או אירועים במסגרות החינוכיות. הילדים הביעו ספק לגבי נכונות כוונותיו של האב ולא מאמינים כי האב רוצה עמם קשר. הילדים גילו התנגדות עזה לחידוש הקשר עם האב.”
בהערכה המסכמת כתב עו”ס לס”ד:
“ההורים נישאו בשנת 2003. נפרדו בשנת 2016 והתגרשו בשנת 2018. ישנם שני ילדים משותפים בגילאי: 12,17. מאז פרידה ההורים, הילדים מתגוררים יחד עם האם ולא מתקיים קשר בין האב לילדים מזה 5 שנים.
בשיחה עם האם, עלתה טענה כי האב ניתק קשר עם הילדים לאחר הפרידה ולא התעניין כלל בשלומם של הילדים. האם סבורה כי מטרת הפניה של האב כיום הינה קשורה למניעים כלכליים בנושא המזונות.
האב האשים את האם בכך שהסיתה את הילדים נגדו וטען כי לא היו לו אמצעים כלכליים לפנייה לבית משפט וכאשר פנה השופטת לא נתנה עדיפות לפנייתו מכיוון שכבר אז היה שנתיים בנתק מהילדים. בהסברו של האב לשאלה מדוע הוא רוצה את הקשר עם הילדים אמר כי מעוניין לדעת להיכן הולך הכסף של המזונות. ובנוסף העלה טענות בדבר נושאים כספיים שונים. רק לאחר שיקוף הדברים לאב חזר בו האב מאמירתו.
להערכתי המקצועית, במצב של נתק ממושך וההתבטאות בנושאים כלכליים של האב בנוגע לרצונו לחידוש הקשר עם האב חובה עלינו לבדוק בשלב הראשון כי אכן כוונותיו של האב טהורות ביחס לחידוש קשר אמיתי עם הילדים. להערכתי המקצועית ישנה חשיבות להגן קודם כל על הילדים מפני פגיעה ואכזבה נוספת. יש לציין כי תהליך חידוש קשר לאחר 5 שנים הינו תהליך מורכב וארוך ויש להתחיל אותו ממניעים של רצון אמיתי לקשר כי אחרת הדבר עלול לגרום למפח נפש עבור הילדים. בהתאם לכך מומלץ כי בשלב הראשון האב יגיע לשיחות פרטניות בתחנת לטיפול משפחתי ….. וזאת לצורך בחינה להתאמה לתהליך חידוש הקשר. לאחר התהליך הפרטני תבחן האפשרות להתחיל בהליך חידוש הקשר וזאת מתוך ראיית טובת הילדים. בנוסף מומלץ כי האב יצהיר בפני בית המשפט כי אכן פועל מתוך מניעים טהורים לצורך חידוש הקשר ולחייב את האב בסנקציה באם יתגלה שאין הדבר כך…….”
ביום 5.12.21 הוגשה עמדת האפוטרופוס לדין. בתגובתה כתבה:
“האפוטרופוס לדין מתרשמת שלא עסקינן בניכור הורי, אלא בהורים שהתגרשו בשנת 2017 ומאז אין כל קשר בין האב לילדיו. קרי במשך 4 שנים שלמות, האב לא נקט בהליך שתכליתו חידוש קשר עם ילדיו.
כאשר האפוטרופוס לדין שוחחה על כך עם האב, עמדתו הייתה כי הוא היה בתקופה כלכלית קשה, היה זקוק לזמן לעצמו (בערך שנתיים) ושהתחיל פחות או יותר להתייצב כלכלית נקט בהליך משפטי, אולם ההליך היה “הכרזת הקטינים כקטינים מורדים והפחתת מזונותיהם” ולא בקשה לחידוש הקשר.
עוד עלה מהשיח עם האב, כי כיום הוא בוחר לנקוט בהליך של חידוש קשר, כי הבן שלו לקראת גיוס לצבא והוא סבור שכעת הזמן לתת לו עצה טובה לקראת הגיוס.”
האפוטרופוס לדין המליצה על מינוי מומחה לחידוש קשר ולאפשר תהליך טיפולי בין האב לקטינה לאור הסכמתה ורצונה לערוך ניסיון לחידוש הקשר עם האב. כן המליצה שלא לכפות על הקטין תהליך חידוש קשר לאור גילו והתנגדותו, אלא לאפשר לו להשתתף בתהליך בהתאם לקצב שלו.
ביום 17.2.22 התקיים דיון בהשתתפות עו”ס לס”ד והאפוטרופוס לדין.
במהלך הדיון עדכן עו”ס לס”ד כי האב התחיל בשיחות טיפוליות אך לאחר שהבין שהטיפול בבימ”ש מתמשך והתהליך ייקח זמן אמר למטפלת שלא ימשיך להגיע. עוד ציין כי: “המרחק של הזמן מדאיג, גם יש התנגדות מאוד קשה של האמא וזה יהיה לא פשוט. כמובן שהילדים מגיבים בהתאם. אולי עם הילדה זה יהיה יותר קל כי היא יותר קטנה אבל עם הבן זה נראה סיכוי קלוש. ”
האפוטרופוס לדין סברה שיש להפריד בין הקטין שהיה בן 17.6 בזמן הדיון וההתנגדות מצידו קשה “ועם אמירות שאי אפשר להתעלם מהן שב- 5 שנים אחרונות זה לא שהאבא מאוד רצה קשר ופנה אליו וחיזר אליו או קנה לו מתנה ביומולדת או עשה פעולות שהראו לו שהפעולות לקשר באמת אמיתיות.” לבין הקטינה “שנכון שהיא לא ממש זוכרת את אביה או חוויות שהיו לה איתו, אבל הרגשתי והיא אמרה שלא מתנגדת לבחון את חידוש הקשר.” האפוטרופוס לדין ציינה לגבי עמדת האם כי: “בשיחות עם האמא לא שמעתי התנגדות נחרצת לחידוש קשר, ממש לא, החשש היה מאכזבה נוספת ולבחון שזה לא תהליך שנתחיל והילדה תתכונן רגשית ונפשית ובסוף הוא לא יגיע. ”
בסיום הדיון ניתנה החלטה כי: “תהליך טיפול חידוש הקשר יחל לגבי הקטינה. נוכח גילו של הקטין שבחודש אוגוסט ימלאו לו 18 והוא לומד בכיתה יב’ והביע התנגדות נחרצת לחידוש הקשר עם האב, איני סבורה כי ניתן לכפות עליו תהליך זה, במיוחד נוכח המלצת האפוט’ לדין ועו”ס לס”ד ועל כן תהליך חידוש הקשר יתמקד בקטינה בלבד שגם הביעה נכונות להשתתף בתהליך. עו”ס לס”ד יגיש תוכנית טיפולית בתיאום עם התחנה לטיפול משפחתי בתוך 14 יום.”
ביום 21.2.22 הגיש עו”ס לס”ד תכנית טיפולית בתחנה לטיפול משפחתי בעכו שקיבלה תוקף של החלטה. התכנית כללה מפגשים של כל אחד מההורים עם המטפלת, מפגשים משותפים של ההורים, מפגשים נפרדים לקטינה ומפגשים משותפים לקטינה ולאב.
ביום 11.4.22 הגיש עו”ס לס”ד עדכון בו דווח כי הטיפול המשפחתי החל בפגישות עם ההורים ועם הקטינה. הקטינה מגלה התנגדות עזה לפגישה משותפת עם האב, הסכימה רק לקבל הודעות כתובות מהאב אך היא אינה מגיבה להן. עו”ס לס”ד דיווח כי המטפלת עושה מאמצים לריכוך הילדה, אך התהליך מורכב והוא בראשיתו. כן הומלץ כי האב יכיר באחריותו לנתק הממושך מהילדה ויעביר לה מסר מפויס באמצעות ההודעות הכתובות בו הוא מתנצל ולוקח אחריות על הנתק. עוד הודגש כי על האב לשתף פעולה באופן מלא עם התהליך הטיפולי מתוך מקום אמיתי לחידוש הקשר. עו”ס לס”ד המליץ כי האם תסייע בריכוך הילדה והגברת המוטיבציה שלה לחידוש הקשר וכי לא תערב את הקטינה בקונפליקט הזוג.
ביום 4.5.22 הוגש דיווח נוסף לפיו הקטינה עדיין מתנגדת לחידוש הקשר, מקבלת הודעות מהאב אך לא עונה. האם הביעה הסכמתה לטיפול ולפגישות של האב עם הילדה. האב מביע מורת רוח ואי שביעות רצון מקצב הטיפול ולטעמו הטיפול צריך להיות אחר, טיפול של מומחה בניכור. האב ביקש להקליט את השיחה שהתקיימה עם המטפלת ביום 1.5.22 וחזר והדגיש בשיחה את רצונו שהטיפול יהיה בניכור הורי. לסיכום כתב עו”ס לס”ד:
“ההתרשמות המקצועית הינה כי האב עסוק בניכור ובמאבק המתמשך התורם לקשיים בתהליך חידוש הקשר. עוד נראה כי האב אינו פנוי לטיפול אמיתי בחידוש קשר, טיפול בחידוש קשר לאחר נתק של מספר שנים דורש סבלנות רבה, עמל רב ויכולת לספוג תסכולים ואכזבות בתהליך המייגע. בפועל נראה כי האב קצר רוח, אינו מבין את התהליכים הנדרשים עבור הילדה לרכוש את אמונו מחדש. עוד נראה כי האב עסוק בלהוכיח כי האם אשמה בניכור ואינו פנוי להתעסק בכאן ועכשיו בטיפול חידוש הקשר. עוד נראה כי האב אינו מבין את אחריותו בנתק שנוצר ומשליך את האחריות על האם בלבד.
בנסיבות דנן, לא ניתן להמשיך בהליך הטיפולי במסגרת התחנה לטיפול משפחתי לצורך חידוש הקשר. טובת הילד אמנם הינה לקשר עם 2 ההורים אך במצב הקיים המתואר אין זו טובת הילדה להמשיך בתהליך חידוש הקשר כאשר ההתרשמות המקצועית מהאב הינה כי אינו פנוי להליך אמיתי של חידוש קשר כמתואר.”
לאור עמדה זו ביקש האב כי הצדדים יופנו לתהליך חידוש קשר בפני מומחה פרטי. האפוטרופוס לדין הודיעה ביום 15.6.22 כי הקטינה תהיה מוכנה להשתתף בניסיון נוסף.
בהחלטה מיום 5.6.22 קבעתי כי מאחר ומדובר על ניתוק קשר של למעלה מחמש שנים במהלכם לא פנה האב לבית המשפט בבקשה לחידוש הקשר, ונוכח המתואר בתסקיר כי האב אינו פנוי לטיפול אמיתי בחידוש הקשר, אין הצדקה להטיל את ההוצאות על האם והאב ישא בעלות הטיפול הפרטי. ובהחלטה מיום 19.6.22 נקבע כי כתנאי להפניית הקטינה והאב לטיפול אצל ד”ר בראון על האב להגיש התחייבות נתמכת בתצהיר להשתתף בתהליך עד תומו, לפעול בהתאם להנחיות המטפלת ולשאת במלוא עלות התהליך.
לאחר שהאב קיים החלטה זו מונתה ד”ר בראון לשמש כמומחית מטעם בית המשפט לטפל בחידוש הקשר בין האב לקטינה.
בדיווח שהגישה המומחית ביום 18.9.22 כתבה כי כרגע אין היתכנות לחידוש הקשר בין האב לקטינה. הקטינה שחוקה מאוד מבחינה פסיכולוגית, נוקשה, מבוצרת והגנתית מאוד. המומחית סברה שיש להפנות את הקטינה לטיפול פרטני למשך שנה ואז לבדוק מוכנות לתהליך חידוש הקשר.
נוכח דיווח זה הגישה האפוטרופוס לדין ביום 20.9.22 את עמדתה שהקטינה מבוצרת בעמדתה, לא מוכנה לשום חידוש קשר, לא מוכנה להשתלב בטיפול פרטני ואין מנוס ממחיקת התביעה.
ביום 17.11.22 התקיים דיון בהשתתפות האפוטרופוס לדין ועו”ס לס”ד. האפוטרופוס לדין המליצה לסגור את ההליך, לנסות לשלב את הקטינה בטיפול פרטני ולבחון את מצבה בעוד שנה.
עו”ס לס”ד אמר:
“עם כל הכבוד למצב של הקטינה יש משהו יותר מורכב מהרגע שהכרתי את האבא. היה חוסר נטילת אחריות של האב על הנתק הארוך של 5 שנים. בהתחלה האבא הטיל את האשמה על מערכת המשפט, הוא פנה אחרי שנתיים מהנתק וביהמ”ש דחה לו את המסמכים. אח”כ בניסיון הטיפולי בתחנה היו שם טרוניות על המטפלת בפנינו וגם על האמא. לא שמעתי עדיין משהו שבו האבא לוקח אחריות על מה שהיה. זה חזר על עצמו גם עכשיו. לכן אני אומר שעם כל הכבוד לטיפולים, אם אין רצון ולבוא ולבקש סליחה על מה שהיה ולקחת אחריות, אז לא יעזור.
אני מציע לאב לחשוב איפה החלק שלו בנתק הארוך הזה.
יש פה אחריות, גם יש פה אחריות של האמא, אבל יש פה בראש ובראשונה אחריות של האבא שלא יכול להיות ש- 5 שנים היה נתק כזה ארוך. אי אפשר לבוא ולהטיל אשמה על כל המערכות מסביב.”
בדבריו בדיון התקשה האב לקבל אחריות על המצב שנוצר והמשיך בהטחת האשמות כלפי האם: “התיק כולו נבנה על שקרים. מלכתחילה. מהרגע שאפוט’ הגיעה לביתה של המשיבה, שם היא סיפרה לה שקרים על כך שאני עזבתי אותה בגלל אישה שהכנסתי להריון, מה שלא היה נכון, אבל היא עדיין לא הבינה מה פשר כל התהליך הזה וברגע שהמשיבה נקראה לעו”ס שם הוא אבחן שיש התנגדות מצד האם, כאשר האם מצידי אומרת שלא משקרת. אז מי האחראי פה?”
לבסוף ולשאלת בית המשפט ענה: “לשאלת ביהמ”ש מה הייתי לא בסדר מאז הגירושין ועד היום שגרם לזה שהילדה לא רוצה לפגוש אותי, אני אומר שאני יודע שהמצב הכלכלי לא מצדיק אותי בכך שלא פניתי לגורמים או לכלים של בתי משפט שהיה אפשר להשתמש בהם ללא עלות. בעצם גם אי הידיעה לא מחפה על המרווח הזה של השנים. זאת הבעיה.
אני מסכים להצעת ביהמ”ש שהתיק יישאר פתוח ואני מתחייב ללכת בזמן הזה לטיפול.
שמעתי מעו”ס לס”ד שעדיף שאני אלך לטיפול פרטי במקום נטראלי.”
בסיום הדיון נקבע כי על האב להתחיל בטיפול פרטני שיעזור לו להבין את אחריותו וחלקו בניתוק הקשר ולהגיש אישור על השתתפות בתהליך כזה.
ביום 26.12.22 הגיש האב מסמך המאשר כי הוא ביצע 12 שיחות פרטניות עם מטפלים מתנדבים בארגון “מקשיבים”. וביום 16.5.22 הגיש סיכום טיפול מארגון “מקשיבים”.
בתגובה מיום 6.6.23 עו”ס לס”ד סבר שמסמך הסיכום אינו נותן מענה על השאלה האם הטיפול סייע לאב להבין את האחריות שלו לנתק, להבין את התהליכים הנדרשים לילדה לרכוש את אמונו מחדש, האם הטיפול סייע לאב להיות פנוי יותר להתעסק בכאן ועכשיו עם חידוש הקשר ולא בהאשמות. עו”ס לס”ד ציין כי תמוהה העובדה שהאב טופל על ידי מטפלים רבים ומשתנים וכי צוות המטפלים נתן המלצה לגבי טיפול לקטינה מבלי שפגש בה.
לאחר שעו”ס לס”ד נפגש עם האב על מנת לקבל הבהרות על הטיפול הגיש דיווח ובו תאר שהקשר הטיפולי היה טלפוני בלבד. האב התקשר מיוזמתו כשחש צורך בכך, בכל פעם שוחח עם מתנדב אחר. ניכר כי השיחות עזרו לאב לשתף בקשייו, אך האב לא עבר תהליך טיפולי שיסייע לו בהבנת התהליכים הנדרשים עבור הילדה כדי לרכוש את אמונו מחדש, אחריותו לנתק וכו’. משיחה עם האב לא חל שום שינוי או תובנה ביחס ליחסו לעניין חידוש הקשר. האב הבין שהפנייה לארגון מקשיבים לא מהווה מענה הולם לצרכיו אך פנה אליהם מאחר והשירות הוא ללא תשלום.
בעדכון שהגישה האפוטרופוס לדין ביום 21.6.23 דיווחה כי נפגשה שוב עם הקטינה שעומדת על סירובה לחידוש הקשר ועל כן יש לסיים את התהליך ולסגור את התיק.
בעדכון נוסף שהגישה ביום 12.7.23 חזרה על הדיווח כי הקטינה עדיין מתבצרת בעמדה נוקשה של חוסר רצון טוטאלי לחידוש קשר, לטיפול פרטני ולטיפול משפחתי עם האב או בכלל. האפוטרופוס לדין סבורה שנוכח גילה של הקטינה, 15, ועמדתה לא ניתן לחייבה להשתתף בטיפול ויש לסיים את ההליך המשפטי.
האב התנגד להמלצות, הגיש ביום 26.2.24 את סיכומיו וביקש כי יינתן פסק דין מנומק. האם הגישה סיכומיה ביום 10.4.24.
טענות התובע
הנתק בינו לבין הקטינים נובע מניכור הורי שנוקטת האם. האם סיפרה לקטינה כשהייתה בת 9 שאביה עזב אותה לטובת אישה אחרת אותה הכניס להריון והמדובר בשקר וכזב.
הטיפול בתחנה לטיפול משפחתי לא הואיל מאחר והאם המשיכה בשקריה ועשתה עצמה משתפת פעולה. המומחית הבינה בדיוק במה מדובר ולכן האם לא הסכימה להמשיך אצלה את הטיפול.
התובע טוען כי בית המשפט והאפוטרופוס לדין אינם פועלים לטובת בתו הקטינה ובית המשפט מנצל את העובדה שהוא אינו מיוצג על מנת לקפח את זכויותיו.
הקטינה נמצאת במצוקה ומתנהגת בצורה מסוימת מתוך פחד מפני האם ועונשיה.
התובע טוען כי הגיש את התביעה כשהקטינה הייתה בת 12.5, לאחר 3 שנים בהן ניסה לשכנע את האם לאפשר לו קשר עם הקטינה, ומאז הגיש את התביעה כל הגורמים המטפלים עשו ככל יכולתם על מנת למשוך את הטיפול בתביעה.
התובע טוען כי קיים את כל החלטות בית המשפט והשתתף בתהליך טיפולי ואילו האם לא עשתה דבר.
יש לאמץ את המלצת המומחית ולקבוע שעל הקטינה להשתתף בטיפול פרטני ולדחות את המלצת האפוט’ לדין ועו”ס לס”ד הממליצים על סגירת התיק.
אשר על כן טוען התובע שיש להפנות את הקטינה לטיפול פסיכולוגי ולפסוק לו החזר כספי בגובה שכר הטרחה ששילם לעו”ד בסך של 25,000 ₪ וכן פיצוי על עוגמת הנפש שנגרמה לו מניתוק הקשר בינו לבין הקטינים במשך 6 השנים האחרונות בסך של 157,500 ₪.
טענות הנתבעת
הנתבעת טוענת כי מאז עזב התובע את הבית ביום 29.7.2016 לא יצר קשר איתה או עם הקטינים בנוגע לפגישות עמם, לא בשבתות, לא בחגים ואפילו לבתי הספר לא הגיע.
רק בשנת 2020 עת פתחה בהליכי הוצל”פ לגביית המזונות פתח הליך לגבי הקשר עם הקטינים.
יש לדחות את תביעתו לפיצוי כספי לאחר שלא רק שלא יצר קשר עם הקטינים ולא התעניין בהם, כל נטל גידול הקטינים נפל על כתפי הנתבעת לבדה.
כיום הבן הגדול ***** חייל ונלחם בעזה והתובע לא מתעניין בו כלל.
אשר על כן מבקשת הנתבעת לדחות את התביעה.
דיון והכרעה
התובע עותר לשני סעדים, שילוב הקטינה בטיפול פסיכולוגי וחיוב האם בתשלום פיצוי בגין הניכור ההורי ועוגמת הנפש שנגרמה לו.
שילוב הקטינה בטיפול פסיכולוגי
ההחלטה האם לחייב את הקטינה להשתלב בטיפול פסיכולוגי בניגוד לרצונה, או לסגור את התיק ולהפסיק את תהליך חידוש הקשר אליו הקטינה מתנגדת, יוכרע בהתאם לטובת הקטינה.
לעיקרון על זה, היטיב להתייחס כב’ השופט זילברג בע”א 209/54 שטיינר נ’ היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ”ד ט 241, בעמ’ 251 וכפי שגרס:
“מבחן טובת הילדים, לדעתי, לא יימלט בו אחד מן השניים: או שאינו שיקול רציני כלל או שמתחשבים בו, ובו בלבד, כגורם החלטי, מכריע, הדוחה (במקרה התנגשות) כל שיקול אחר. פשרה לא תיתכן כאן: הוא אינו ניתן לחלוקה, ואין למזגו ולערבבו באיזה שהוא שיקול אחר. כי משהתרומם המחוקק לדרגת התפיסה המודרנית – ובתפיסה מודרנית זו הנוקטים חכמי ישראל זה עידן ועידנים – כי הילד אינו “אובייקט” של שמירה והחזקה להנאתו או לטובתו של אחד ההורים, אלא הוא עצמו “סובייקט”, הוא גופו “בעל דין” בשאלה חיונית זו, הרי לא יתכן להתעלם מן האינטרסים שלו בשום צירוף מסיבות שהוא, ולא יתכן כי נדחה אותם מפני “זכות” של מישהו אחר, ויהא זה האב או האם שלו”.
מבחן טובת הקטין הינו מבחן טובתו הקונקרטית של הקטין העומד בפני בית המשפט (ראה בג”צ 5227/97 דויד נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים פ”ד נה(1) 453). ההכרעה בו מבוססת על מכלול הראיות המונחות בפני בית המשפט, לרבות חוות דעת מומחים מקצועיים שיש להם את הכלים המתאימים לבחינת עיקרון זה ויישומו. יפים לענייננו דברי כב’ השופט ע’ ארבל בבע”מ 27/06 פלוני נ’ פלונית (ניתן ביום 1.5.2006):
“קבלת חוות דעת מומחים הינה אם כן האמצעי המרכזי שבידו של בית המשפט הדן בבקשה להתיר הגירתו של קטין. חוות הדעת מהוות חלק חשוב ומשמעותי של מסכת הראיות שבפני בית המשפט, על בסיסה יגבש את תמונת המצב העובדתית בה הוא מכריע. חוות הדעת הן ההופכות את “טובת הילד” ממושג ערטילאי ואמורפי, לבעל ממשות ותוכן קונקרטי”.
מה היא טובתה של הקטינה?
המומחית ד”ר בראון קבעה שהקטינה נחרצת בסירובה לכל תהליך חידוש קשר עם האב וכי על מנת ליצור אפשרות לתחילת תהליך יש לשלבה בטיפול פסיכולוגי פרטני למשך שנה ולאחר מכן לבחון את מוכנותה לתהליך. המומחית לא קבעה שטובתה של הקטינה היא שילובה בטיפול פסיכולוגי, אלא קבעה שהסיכוי לגייס את הקטינה לתהליך חידוש קשר יהיה רק אם הקטינה תשתתף בטיפול פסיכולוגי למשך שנה לפחות.
המלצה זו של המומחית נשקלה בכובד ראש על ידי עו”ס לס”ד, האפוטרופוס לדין ובית המשפט. ביום 17.11.22 התקיים דיון שעסק בהמלצה ובמצבה של הקטינה.
האפוטרופוס לדין הביעה עמדתה שהקטינה מבוצרת, אינה מוכנה להשתתף בטיפול וכי לאור מצבה וגילה – 15, לא ניתן לחייב אותה להשתתף בטיפול כזה.
בדיון חזר וציין עו”ס לס”ד שהבעיה העיקרית היא חוסר יכולתו של האב ליטול אחריות על המצב שנוצר. האב מטיל את האשמה על כל הגורמים, האם, מערכת המשפט, המטפלת בתחנה לטיפול משפחתי, ואינו מוכן לבחון את אחריותו שלו.
בדיון אכן חזר האב על עמדתו זו, טען כי התיק כולו נבנה על שקרים והאם היא האחראית למצב שנוצר. לשאלת בית המשפט הסכים האב להשתתף בטיפול פרטני שיעזור לו להבין את אחריותו וחלקו בניתוק הקשר.
האב בחר להשתתף בטיפול שאינו טיפול פרטני מעמיק. הוא בחר לנהל שיחות טלפוניות אקראיות, עם מתנדבים במוקד טלפוני. בשיחה שקיים עם עו”ס לס”ד הבהיר כי בחר בדרך זו מאחר והיא בחינם וללא תשלום.
עו”ס לס”ד דיווח שלאחר שיחה עמו התרשם שלא חל אצל האב כל שינוי או תובנה ביחס ליחסו לעניין חידוש הקשר והשיחות עם המתנדבים בארגון “מקשיבים” לא היוו תהליך טיפולי מתאים.
עינינו הרואות שהאב מצידו אינו מוכן ליטול על עצמו אחריות כלשהי למצב שנוצר, אינו רואה את חלקו ואינו מבין את השינוי שעליו לעשות כדי לאפשר את חידוש הקשר. האב דורש לחייב את הקטינה להשתתף בטיפול פסיכולוג, אך כשנדרש לעשות זאת בעצמו, טען כלפי המטפלת המשפחתית שהיא אינה עושה מלאכתה נאמנה וגם לאחר שהצהיר שישתלב בטיפול לבחירתו, בחר בדרך הקלה והנוחה של שיחות טלפוניות עם מתנדבים, מדי פעם, בהתאם לזמנו הפנוי וללא תשלום.
האב לא השתלב בטיפול משמעותי ורציני עם מטפל קבוע, לא היה מוכן להשקיע את הזמן והמשאבים הדרושים לכך, אך דורש לחייב את הקטינה לעשות זאת.
לאחר שעיינתי בהמלצת האפוטרופוס לדין ועו”ס לס”ד ולאור העובדה שהאב לא עשה כל שינוי מאז החל התהליך ועד היום אני קובעת כי אין לחייב את הקטינה להשתתף בטיפול פסיכולוגי בניגוד לרצונה. חיוב כזה לא יוביל לתוצאה הרצויה, ייצור אצל הקטינה התנגדות עזה יותר כלפי הקשר עם אביה ועלול לפגוע בסיכוי שהקשר יתחדש בעתיד.
בדיווח מיום 4.5.22 כתב עו”ס לס”ד: “טובת הילד אמנם הינה לקשר עם 2 ההורים אך במצב הקיים המתואר אין זו טובת הילדה להמשיך בתהליך חידוש הקשר כאשר ההתרשמות המקצועית מהאב הינה כי אינו פנוי להליך אמיתי של חידוש קשר כמתואר.”
בנסיבות שנוצרו, נוכח התנגדותה הנחרצת של הקטינה מחד, כאשר כל גורמי הטיפול התרשמו שלא ניתן לגייסה לשתף פעולה עם התהליך, ומנגד האב שלא לקח כל אחריות על חלקו ולא היה מוכן אף ליטול חלק בתהליך טיפולי מעמיק ויסודי אין מנוס מלהורות על סגירת התיק.
פיצוי בגין ניכור הורי
בטרם תידון עתירת האב לפיצויו בגין עוגמת נפש וניכור הורי יש לדון בשאלה המקדמית האם הנתבעת נקטה בניכור הורי.
בעמ”ש 60592-03-15 ק’ ל’ נ. י’.פ’ (ניתן ביום 8.6.2015 – פורסם במאגרים) התייחס כבוד השופט שוחט לתופעת הניכור ההורי וכך קבע:
“ניכור הורי – כשמו כן הוא – תופעה המתגלית אצל ילדים להורים הנמצאים בסכסוך משמורת לגביהם, שבאה לידי ביטוי בהתנכרות של הילדים לאחד ההורים ללא כל צידוק לכך.
הראשון שהתייחס בצורה שיטתית לתופעה זו וראה בה משום הפרעה היה פרופ’ ריצ’ארד גרדנר, אשר טבע את המונח ‘תסמונת ניכור הורי’ (Parental Alienation Syndrome), מונח המשמש כיום להגדרתה של התופעה. על פי גרדנר, כל אימת שאין הצדקה לתופעה – התעללות של ההורה המנוכר בילד, הזנחה אמיתית שלו; התעלמות מצרכיו וכו’, שאז אין להשתמש בתופעה כהסבר לעויינות הילד כלפיו – מי שנושא באחריות לקיומה של התופעה הוא ההורה האחר, בדרך כלל ההורה המשמורן, אשר ‘שוטף את מוחו של הילד’…..
העולה מהמקובץ – חרף הביקורת שנשמעה ונשמעת על תורתו של גרדנר – “תסמונת הניכור ההורי” – לא ניתן להתעלם מקיומה של התופעה בסכסוכי משמורת.
לשם קביעה, כי במקרה נתון עניין לנו בתסמונת ניכור הורי, יש לקבוע, כשלב הכרחי, כי קיים “ניכור הורי”. עם זה, אין די בקיומם של התסמינים המלמדים על “ניכור הורי” כדי לקבוע כי בפנינו “תסמונת ניכור הורי”. קביעה שכזו תבוא רק לאחר שלא נמצאה כל הצדקה לניכור הקיים. אם ישנה הצדקה לקיומו, גם גרדנר יסכים, כי תורתו אינה ישימה, ובלשונו:
“… When the parental abuse and/or neglect is present, the child’s animosity may be justified and so the parental alienation syndrome explanation for the child’s hostility is not applicable”.
באין הצדקה, יש לבחון את רמתה של התופעה במקרה נתון ולהחליט, בהתאם לנסיבות העניין, על דרכי הטיפול המתאימות. בכל אלה על בית המשפט להיעזר בגורמים מקצועיים שאת חוות דעתם יש להעביר במבחן הביקורת.”
בתלה”מ 43670-04-21 פלוני נ. אלמוני (ניתן ביום 24.3.24- פורסם במאגרים) קבע כב’ השופט פפרני:
“12. הפסיקה הכירה בתופעת ניכור הורי כמקימה עילת תביעה נזיקית, הבאה תחת הפרת חובה חקוקה (סעיף 287 לחוק העונשין, התשל”ז- 1977) או תחת עוולת הרשלנות (ס’ 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). ההכרעה בתיקים אלה, והקביעה האם הייתה הסתה, שהביאה לסרבנות קשר, ולניכור הורי, והאם היא עולה כדי עוולה נזיקית, תיעשה על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. (ראו: עמ”ש (ת”א) 60592-03-15 ק. ל. נ’ י. פ. (08.06.2015); עע”מ (ת”א) 33/96 פלוני נ’ פלונית (25.07.1996); תמ”ש (י-ם) 48750-07-12 ש’ נ’ כ’ [פורסם במאגרים] (19.2.14); תמ”ש (י-ם) א.ל. נ’ ש.ה. [פורסם במאגרים] (20.11.11)).
13.ניכור הורי, בהגדרתו הקלאסית, מתאפיין אף הוא בסרבנות קשר. עם זאת, ניכור הורי מתייחס למצבים בהם סרבנות הילד לקשר עם מי מהוריו היא תוצר של התנהגות מסיתה מצד ההורה האחר. (ראו: עמ”ש (ת”א) 51782-01-20 ע’ ע’ נ’ ש’ א’ ב’ עו”ס לחוק הנוער [פורסם במאגרים המקוונים] (2020).
14.דיני הנזיקין קובעים קריטריונים להערכת התנהגויות, כאשר הקו המנחה הוא שהתנהגות לא מוצדקת תחשב כעוולה המזכה את הנפגע בקבלת סעד. התכלית של דיני הנזיקין היא צדק, הרתעה, פיצוי, השבת המצב לקדמותו, פיזור הנזק; יעילות כלכלית והפסת רגש הנקם של הנפגע. (ראו: עמוס הרמן, מבוא לדיני נזיקין, תשס”ו, מאי-2006 בעמ’ 3).”
בעניינו לאור השתלשלות העניינים והנסיבות אני קובעת כי האם לא נקטה בניכור הורי כלפי האב ועל כן יש לדחות את תביעתו של האב.
האב הוא זה שניתק את הקשר עם הקטינים לאחר שעזב את הבית ביוני 2017, לא יצר עמם קשר ולא ביקש להיות נוכח בחייהם.
הפעם הראשונה שבה פנה לבית המשפט הייתה 3 שנים לאחר שעזב את הבית ביולי 2019 ואז עתר להפחתת המזונות וקביעה כי הקטינים הם קטינים מורדים. האב לא פתח בהליך לחידוש הקשר.
במאי 2020 הגיש בקשה לסעד דחוף ולאחר שבקשתו כסעד דחוף נדחתה והובהר כי עליו להגיש בקשה ליישוב סכסוך ולהיעזר ביחידת הסיוע, התמהמה עוד שנה שלמה עד אשר הגיש בקשה ליישוב סכסוך באפריל 2021.
לאב תירוצים רבים ושונים לסיבה שרק לאחר 5 שנים פתח בהליך המתאים והנכון, הוא טוען כי האם מנעה ממנו קשר עם הילדים, טוען כי היה במצב כלכלי קשה ולקח לו שנתיים להתייצב, טוען כי בית המשפט לא טיפל בבקשתו וכי לא היה לו כסף לשכור שירותי עו”ד, למרות שהבקשה לסעד דחוף הוגשה כשהיה מיוצג ובמקביל ניהל הליכים ארוכים בתיק הרכוש מול הנתבעת כשהוא מיוצג.
לאחר נתק כה ממושך אין פלא שהקטינים גילו סרבנות ואי רצון לחידוש הקשר. קיים צידוק אובייקטיבי לסרבנות הקטינים והוא אינו תולדה של ניכור הורי מצד האם. לנטישה שחוו הקטינים השפעה מכרעת על סירובם והם הביעו את אכזבתם מהאב והכעס עליו בפני האפוטרופוס לדין ועו”ס לס”ד.
במצב זה גורמי הרווחה עשו מאמצים רבים לאפשר את חידוש הקשר, כאשר עו”ס לס”ד חזר והדגיש שהמדובר בתהליך ארוך, מורכב, שכולל טיפול בכל בני המשפחה ושבמסגרתו על כל אחד מהם להבין את אחריותו למצב שנוצר ולהבין את צרכי הקטינה.
לשם כך נבנתה תכנית טיפולית ארוכת טווח. האם השתתפה בכל הפגישות הטיפוליות ודווקא האב הוא זה שגילה חוסר סבלנות לתהליך ומשראה שההתקדמות אינה בקצב משביע רצון מבחינתו בחר להטיח טענות במטפלת באופן שלא אפשר את המשך התהליך.
הן האפוטרופוס לדין והן עו”ס לס”ד לא סבורים שהאם נקטה בניכור הורי. עו”ס לס”ד הבהיר שהאחריות מוטלת על שני ההורים, אך הדגיש מספר פעמים שהאב אינו מוכל ליטול על עצמו כל אחריות.
בנסיבות אלו אני קובעת כי האם לא נקטה בניכור הורי. סרבנות הקשר מצידם של הקטינים נעוצה בחלקה הרב בכך שהאב נטש אותם משמך מספר שנים ורק בחלוף כארבע שנים בחר לפנות לבית המשפט בבקשה לחידוש הקשר.
מאחר וקבעתי כי לא חל ניכור הורי, תביעתו של התובע לפיצוי כספי נדחית.
לפנים משורת הדין איני עושה צו להוצאות.
המזכירות תודיע לכלל הגורמים ותסגור את התיק.
ניתן היום, ב’ אלול תשפ”ד, 05 ספטמבר 2024, בהעדר הצדדים.