בפני
כבוד השופטת אליאנא דניאלי
המאשימה
מדינת ישראל
נגד
הנאשמים
1. איוון אולוס – הסתיים
2. אולגה זבירוב
גזר דין בעניינה של נאשמת 2
פתח דבר והכרעת דין הנאשמת
הנאשמת הורשעה לאחר הבאת הראיות בגרימת מותה ברשלנות של טליה דשקוב, פעוטה אשר בשעת מותה טרם מלאו לה 3 שנים.
את העבירה, בניגוד לסעיף 304 בחוק העונשין, תשל”ז – 1977, ביצעה הנאשמת משטליה נשכחה ברכב ההסעה בדרכה לגן הילדים, עת הנאשמת שימשה כסייעת בגן וכמלווה בהסעה.
בהתאם לעובדות כתב האישום, היה נאשם 1 בעל היתר ברישיון הנהיגה להסעת ילדים ושימש כנהג הסעות בגן הילדים “הקקדו הלבן” בנתניה, שהיה בבעלות אשתו.
יחד עם הנאשמת היו השניים אוספים בשעות הבוקר את ילדי הגן מבתיהם, ועם עליית הילדים לרכב, הייתה הנאשמת מושיבה אותם במושבים וחוגרת להם חגורת בטיחות. עם ההגעה לגן היו הנאשמים משחררים את הילדים מחגורות הבטיחות, מורידים אותם מהרכב, ומלווים אותם אל דלת הגן.
בתום סבב אחד של הבאת ילדים לגן, היו מבצעים הנאשמים סבב שני.
לאחר הסבב השני היה הנאשם חוזר עם הרכב לביתו, ואילו הנאשמת הייתה מתחילה את עבודתה כסייעת בגן.
ביום 8.8.11 ערכו הנאשמים סבבי הסעות כמפורט לעיל, ובמסגרת הסבב השני אספו בשעה 7:45 או בסמוך את טליה, ילידת 18.8.2008 מביתה. היא הושבה בכיסא הבטיחות ברכב ונחגרה בחגורת בטיחות. עם הגעת הרכב לגן הילדים החלו הנאשמים בהורדת הילדים מהרכב וליוו אותם לדלת הגן. הנאשמים לא הבחינו שטליה לא עזבה את הרכב, לא ערכו סריקה בין מושבי הרכב על מנת לוודא כי כל הילדים ירדו ממנו בבטחה, ולפיכך לא הבחינו כי טליה לא הגיעה לגן הילדים.
הנאשם, שחשב שכל הילדים ירדו מהרכב, שב אל הרכב, עלה על המדרגה הראשונה כדי להביט לתוכו ולבדוק שמא נותרו בו ילדים, על אף שלא ניתן לראות משם את כל פנים הרכב ולוודא כי אכן כל הילדים ירדו מהרכב. אז נעל את הרכב ונכנס לסייע כ-20 דקות בגן הילדים ולאחר מכן שב לביתו, כאשר גם בנסיעה זו שארכה כ-10 דקות לא הבחין שטליה עודנה ברכב.
הוא החנה את הרכב סמוך לביתו, במקום חשוף לשמש.
במקביל עבדה הנאשמת בגן כסייעת, מבלי להבחין משך כל היום כי טליה, אותה אספה בבוקר מביתה, אינה בגן.
במהלך היום, בעוד הרכב חונה בשמש, עמדה הטמפרטורה שנמדדה מחוץ לרכב על מעל 30 מעלות צלזיוס, שעה שהטמפרטורה ברכב הסגור עלתה כדי רמה אפשרית של 90 מעלות.
כתוצאה מכך, לקתה טליה במכת חום, ממנה נפטרה בעודה בתוך הרכב הסגור.
רק בשעה 14:45, לאחר כ-7 שעות, משחזר הנאשם מביתו לרכב בכוונה לנסוע לגן הילדים לאסוף ממנו את הילדים לצורך פיזורם בביתם, הבחין בגופתה של טליה בתוך הרכב.
כפי שיפורט בהמשך, הנאשם הודה במעשהו ודינו נגזר לפני שנים ארוכות.
לעומתו, הורשעה הנאשמת לאחר הבאת הראיות, על ידי סגנית הנשיאה (בדימוס) כב’ הש’ בן שלמה ביום 4.11.2013.
במסגרת הכרעת הדין נקבע כי הנאשמת עשתה כל שביכולתה על מנת למזער את חלקה ולהתנער מכל אחריות – כמלווה וכסייעת. היא סירבה לעשות שימוש במילה “אחריות” או “מלווה”, ולא הסכימה לאשר כי תפקידה קשור בבטיחות הילדים, או כי הייתה אחראית על ילדים בגן, הגם שהייתה אחראית על קבוצת ילדים, ולעיתים אף על יותר מקבוצה אחת. היא טענה כי רק נכחה ברכב, ובהכרעת הדין צוין בהקשר זה כי היא העידה כאילו לא היה כלל אדם שקיבל את הילדים לידיו, הושיבם בכיסא הבטיחות וחגר אותם.
אשר להתנהלות בגן ככלל, ציין בית המשפט, משנחשף למלוא הראיות, כי כמות הילדים בגן ביום האירוע לא הובררה באופן מוחלט – 44 ככל הנראה, מתוכם הייתה הנאשמת אחראית על 18-20 ילדים.
בית המשפט לא חסך שבטו מהתנהלות הגן בפרט, והעדר פיקוח המדינה על הגנים ככלל. אשר לגן הנדון צוין כי ההתנהלות אופיינה בחמדנות שערורייתית, אשר באה לידי ביטוי הן ביחס בלתי סביר בין כמות המטפלות/גננות לכמות הילדים, הן ביצירת מצג שווא כלפי ההורים בכל הנוגע לאוכל אותו קיבלו הילדים, ובעיקר בסוגיית הבטיחות, פועל יוצא מהיחס האמור בין כמות הילדים לכמות הגננות.
עם זאת, הובהר באופן ברור כי הנאשמת שבפניי חבה חובת זהירות קונקרטית לטליה, בוודאי ביודעה את התנאים בהסעה ובגן. נקבע כי ככל שרצתה, יכולה הייתה להפסיק לעבוד בגן, אולם הנאשמת בחרה לשתף פעולה עם מצגי השווא כלפי ההורים ועם התנהלות הבעלים, ולא התריעה בפני ההורים או גורם אחר אודות הסכנה בה היו מצויים הילדים.
הנאשמת בחרה להתנער מהאחריות בה הייתה חייבת לנהוג, השליכה אחריות על הנאשם, והסתתרה מאחורי טענות בדבר היררכיה בגן. בהכרעת הדין הובהר כי היא אינה יכולה להתפרק מאחריותה בתואנה של מילוי הוראות הנאשם, וכי האחריות בהסעות היא אחריות אנושית בסיסית.
הובהר מפורשות במסגרת הכרעת הדין כי מקור חובת הזהירות אותה חבה הנאשמת הוא הן בהיותה מלווה בהסעה, אשר קיבלה את טליה מידי אמה באותו יום נורא, והן בהיותה הגננת האישית של הפעוטה (ר’ עמ’ 41 להכרעת הדין). הוטעם כי ככל שהילד רך יותר בשנים, הפיקוח הנדרש רב וצמוד יותר, וכי שיכחת ילד בהסעה היא הסיכון הגדול ביותר של כל מי שנוטל חלק בהסעה, כאשר היה על הנאשמת לוודא כי כל ילדי ההסעה נמצאים בגן.
ואולם הנאשמת לא שמה לב כלל, שעות ארוכות, כל יום עבודתה למעשה (אף אם יום קצר –כטענת ההגנה) – כי טליה לא נכנסה כלל אל תוככי הגן, משלא ירדה מהרכב.
הובהר בהקשר זה כי מי שמטפל בילדים רכים בשנים חייב לדעת בכל רגע נתון מי מהילדים נמצא תחת פיקוחו ומי חסר – כפי שעשתה בפועל מטפלת אחרת באותו גן, חרף תנאי העבודה הקשים.
אך הנאשמת, אשר היא שקיבלה את טליה מידי אמה, לא וידאה הורדתה מהרכב, לא שמה לב להעדרה משך כל היום, ואף כאשר השכיבה את הילדים לישון לא שמה לב לכך שטליה לא הושכבה לישון, שכן כלל אינה נמצאת בגן – פעוטה שטרם מלאו לה שלוש, הנמצאת בקבוצה עליה הייתה הנאשמת אחראית.
השתלשלות האירועים בתיק
בתום פרשת התביעה הודה הנאשם והורשע, וביום 18.4.2013 נגזר דינו, לאחר שהוגש תסקיר שירות המבחן בעניינו. על הנאשם הוטלו 12 חודשי מאסר, 12 חודשי מאסר על תנאי וענישה נלווית, ובכללה פיצוי סמלי להוריה של טליה, בגובה 20,000 ₪ (ערעורו על גזר הדין נדחה במסגרת עפ”ג (מחוזי מרכז) 35553-05-13, אולוס נ’ מדינת ישראל, ניתן ביום 22.10.13)).
במסגרת פסק הדין אשר דחה את ערעור הנאשם צוין כי מדובר במקרה חמור ביותר, בו בעקבות רשלנות נפטרה ילדה קטנה במוות נורא. לפיכך, חרף תסקיר עדכני שהוגש לדיון בערעור, בו צוין כי מצבה הנפשי והתפקודי של אשת הנאשם הידרדר, והוערך כי ככל שיאסר הנאשם היא תתקשה לטפל בילדיהם הקטינים, נדחה הערעור.
הנאשמת כאמור הורשעה לאחר הבאת הראיות, אז הופנתה לבקשתה לקבלת תסקיר שירות המבחן.
אלא שהיא ניצלה תקופה זו על מנת לצאת את הארץ, לא שבה אל תחומי המדינה, וביום 3.7.14 הותלו לפיכך ההליכים בעניינה.
ביום 23.12.2022 נעצרה הנאשמת על בסיס בקשת מעצר שהגישה המדינה, ולאחרונה הוסגרה ארצה, אז גם חודשו ההליכים בעניינה. משכך, רק עתה נשמעו הטיעונים לעונש והגיעה העת לגזירת דינה.
טיעוני הצדדים לעונש
מטעם המאשימה העיד אביה של טליה, מר גינדי דשקוב. הוא ציין כי הגיע לבדו לבית המשפט, שכן בני המשפחה האחרים אינם מסוגלים להתמודד שוב עם האירוע.
האב סיפר כי המשפחה התרסקה לחלוטין לאחר האירוע, האם עברה שתי הפלות, הפכה לחרדתית, והתקשתה לחזור לתפקוד תקין – כאם ובכלל. שנים חלפו עד שהמשפחה הצליחה לאסוף את עצמה.
הוא ביקש צדק, והרתעת אלו הבוחרים לעבוד עם ילדים.
ב”כ המאשימה טענה בצדק כי האירוע בגינו נותנת הנאשמת את הדין הוא סיוט הבלהות של כל הורה, וכי גורלה לא נגזר בידי שמיים – אלא בידיי שני הנאשמים.
נטען כי הערך החברתי שנפגע הוא הערך החשוב ביותר – קדושת החיים. ב”כ המאשימה היפנתה לעדות אביה של טליה במסגרת הטיעונים לעונש בעניינו של הנאשם, כאשר כבר אז העיד אודות השבר הגדול אותו עברה המשפחה, השלכות האירוע גם על גידול הבת שנולדה לאחר מות טליה, והשינוי שחל בו ובאשתו מאז אותו אסון.
המאשימה ביקשה לקבוע מתחם ענישה שנע בין 12 ל – 24 חודשי מאסר בפועל, ולמקם את הנאשמת ברף המקסימלי של המתחם, כך שייגזרו עליה 24 חודשי מאסר בפועל. נטען כי טעמים משמעותיים מאבחנים בין הנאשם לנאשמת, אשר מידת רשלנותה גבוהה. בהקשר זה נטען כי כסייעת בגן, שהייתה אחראית על קבוצת הילדים עליה נמנתה טליה, הייתה הנאשמת אחראית לשלומם וביטחונם של פעוטות רכים, לאורך כל שעות היום.
צוין כי הנאשמת נטלה את טליה מידי אמה של טליה בהגיען להסעה בבוקר, הושיבה אותה על הכסא וחגרה אותה במושב הבטיחות ברכב. חרף זאת, היא לא שמה לב לכך שטליה אינה בגן באף שלב במהלך היום, ולפיכך עסקינן ברשלנות מתמשכת.
כן טענה המאשימה כי בעוד הנאשם שימש כנהג רכב ההסעות ותפקידו הסתכם בהסעה בלבד, שימשה הנאשמת הן כמלווה בהסעה והן כסייעת המטפלת בקבוצה של טליה. בעניין זה הפנתה לקביעת בית המשפט בהכרעת הדין (עמ’ 39) באשר לאחריות המוגברת כלפי פעוטות, שעה שככל שהם רכים יותר בשנים, חובת הזהירות מוגברת, ולכך שפעוטה שטרם מלאו לה 3 שנים תלויה באופן מלא בנאשמת.
הוטעם כי חרף זאת, ניסתה הנאשמת לאורך כל ההליך המשפטי להסיר מעצמה כל אחריות, החל בחקירתה במשטרה, בהשליכה את האחריות על הנאשם ועל מנהלת הגן (שלא ידעה כלל שטליה עלתה להסעה באותו יום), וטענה שאינה אחראית על הילדים.
המאשימה התבססה בעתירתה למתחם על גזר הדין שניתן בעניינו של הנאשם ועל פסיקה נוספת.
צוין כי יש למקם את עונשה של הנאשמת בקצה העליון של מתחם הענישה, משבניגוד לנאשם, הנאשמת כפרה במיוחס לה וניהלה את המשפט עד תומו. משהורשעה, נמלטה כאמור מהארץ.
הנאשמת התמקדה בטובתה בלבד, מבלי לחשוב ולו פעם אחת על רגשותיהם של הוריה של טליה ועל הסבל אותו גרמה להם גם בעזיבתה. בהקשר זה נטען כי אלמלא פרצה המלחמה באוקראינה, לא הייתה הנאשמת נתפסת בגבול ונעצרת.
כן נטען, בשים לב לסעיף 40 ז’ בחוק העונשין באשר להרתעת הרבים, כי יש להעביר מסר ברור על מנת להילחם בתופעה הקשה של שכחת ילדים ברכב על ידי נהגי הסעות, סייעות וגננות, וביתר שאת יש לעשות כן בעניינה של הנאשמת, אשר כאמור ניסתה להסיר מעצמה כל אחריות, והתחמקה שנים ארוכות מנשיאה בעונש על מעשיה.
המאשימה הפנתה לדברי אמה של טליה, אשר כוחה לא עמד לה להתייצב לדיון שבפניי, אולם נשאה דברים לפני כעשור, טרם גזירת דינו של הנאשם. אז ביקשה להשית על הנאשם את העונש המקסימלי.
כן עתרה המאשימה להשית על הנאשמת מאסר על תנאי, קנס בסך 10,000 ₪ – הוצאות המדינה בהליך הסגרתה, ופיצוי הולם לנפגעי העבירה.
מטעם הנאשמת העידו שני הורים אשר ילדיהם היו בגן בתקופה הרלוונטית. לעדות שניהם – גב’ לירה בולטץ ומר רוסלן גולד, הנאשמת הייתה האדם האחראי ביותר בגן זה, ובכלל במערכת הגנים בה נתקלו.
שני העדים העידו כי סמכו על הנאשמת באופן מלא. מר גולד טען כי הנאשמת לא התרשלה וכי מדובר בצירוף מקרים בלבד.
כן הוגשה לעיוני אסופת מסמכים שנכתבו על ידי הורים לילדים נוספים שהיו תחת טיפולה של הנאשמת בגנים, המלמדים על מסירותה, אחריותה, ואהבתה לילדים בגן.
ב”כ הנאשמת ציינה בטיעוניה כי גם מסלול חייה של הנאשמת השתנה נוכח האירוע הטרגי. עקב האירוע נקלעה הנאשמת למצב נפשי מורכב, וטופלה בשל אובדן תיאבון, התפרצויות בכי, הפרעות שינה, שתיקות ארוכות, ועוד. כן נטען כי במהלך ניהול המשפט הנאשמת הייתה בהריון, אולם הלחץ הנפשי, המצוקה והטראומה הביאו להפלה, ומאז אינה יכולה להיכנס להיריון.
בתה של הנאשמת, אשר במועד האירוע הייתה בכיתה א’, חוותה על פי הנטען חרם והתנכלויות בשל הפרסומים על אמה.
אשר לעזיבת הארץ, טענה ב”כ הנאשמת כי סבתו של בעל הנאשמת חלתה בסרטן, ולכן תוכננה הנסיעה. בעלה של הנאשמת לא הסכים להשאיר אותה ואת הבת לבד בארץ במצבה הנפשי הרעוע ולכן נרכשו כרטיסי טיסה מתוך כוונה לשוב לארץ, אולם באוקראינה החליטה הנאשמת שלא לשוב ארצה. נטען בהקשר זה כי מדובר היה בהחלטה שגויה אך לא מדעת, החלטה שאינה רציונלית, וכי בהמשך החמיר מצבה הנפשי והומלץ לאשפזה בבית חולים פסיכיאטרי מקומי לאחר שאובחנה כסובלת מדיכאון שככל הנראה נגרם מהטראומה שחוותה עם מות טליה.
באותה תקופה שולבה בהצלחה בת הנאשמת בבית ספר מקומי, ובני הזוג החליטו להישאר באוקראינה. המשפחה חוותה את המלחמה באוקראינה מהשעות הראשונות שלה, ובהמשך עזבה לסלובקיה.
כשביקשה לחזור לאוקראינה, נעצרה לבקשת ישראל, ושהתה במעצר עד הסגרתה לארץ, בתנאים מורכבים.
נטען כי נוכח התנאים הקשים בבית הכלא, אשר כללו תקיפה מינית נטענת, כל עונש שיושת עליה כעת לא ישתווה לגיהינום אותו עברה בשנים האחרונות, ובכלל זאת במעצר. לפיכך, גרסה ההגנה כי הדין כבר מוצה עם הנאשמת.
לגופם של מעשים נטען כי יש להבחין בין אחריותה של הנאשמת על הפעוטה לבין מעשי הנאשם ובעלת הגן, בשים לב לתנאי התעסוקה שסיפקה בעלת הגן, אשתו של הנאשם, תנאים אכזריים, אשר מנעו מהנאשמת להבין בזמן אמת כי הפעוטה לא ירדה מההסעה.
המעשה בגינו הורשעה לא היה מתוכנן, הוא נעשה בהיסח הדעת, וחלקה של הנאשמת בביצוע העבירה הוא יחסי. ב”כ הנאשמת היפנתה בהקשר זה לטיעון המאשימה לעונש בעניינו של הנאשם, אז נטען כי לנהג הסעות אחריות מוגברת.
עוד נטען כי התופעה של שיכחת ילדים ברכבי הסעות מוגרה, ולכן לא נמצאה פסיקה המתארת אירוע דומה לאירוע הנדון. כן צוין כי באותה עת לא היה פיקוח על הגנים בגילאי 0 – 3, וכך גם לא היו מגבלות שעניינן בבטיחות, הכשרת הצוותים, תקני הגננות והסייעות, וכיוצא בזה.
ב”כ הנאשמת היפנתה לכמות הילדים הגדולה בגן, ולעדות לפיה באותו בוקר נורא הורה הנאשם לנאשמת להיכנס לגן, ולקח על עצמו את סוגיית העברת הילדים אל הגן, כשהנאשמת נותרת בחצר הגן עם לפחות 33 ילדים. התבקש לשקול במסגרת גזירת הדין את התנאים בהם הועסקה הנאשמת כמו גם את אי העמדת בעלת הגן לדין. אשר לקביעת בית המשפט במסגרת הכרעת הדין כי הנאשמת הייתה חלק ממעגל השתיקה בכל הנוגע למתרחש בגן, נטען כי כשאדם אחד אחראי על כמות כזו של ילדים אין לו זמן להתקשר למשטרה או לרווחה ולהתריע.
אשר למתחם העונש, נטען כי קביעת המתחם בגזר דינו של הנאשם נעשתה תוך התייחסות לאחריות המוגברת של הנאשם כנהג הסעות, ולפיכך התבקש לקבוע מתחם נמוך יותר בעניינה של הנאשמת, כך שיחל ב-6 חודשי מאסר שיכול וירוצו בעבודות שירות ועד 14 חודשי מאסר.
הוגשה פסיקה לשם תמיכה בטיעונים.
אשר למיקום העונש בתוך המתחם נטען כי בשנים שחלפו מאז האירוע היו חייה של הנאשמת מלווים בעצב, והשתנו מן הקצה אל הקצה. המשפחה עברה תלאות כולל מחלות קשות של אמה של הנאשמת, והנאשמת עצמה מבודדת כמעט 10 חודשים ממשפחתה נוכח מעצרה.
משכך, התבקש להסתפק בימי מעצרה, ולחילופין לקבוע מכח אחידות הענישה את אותו מתחם שנקבע בעניינו של הנאשם.
הנאשמת בדברה האחרון לעונש נטלה לראשונה אחריות על האירוע. היא טענה כי הוא ילווה אותה עד יומה האחרון, וכי כל שנה יום האירוע הוא יום קשה עבורה, בו היא מדליקה נר ומתפללת עבור משפחת המנוחה.
דיון והכרעה
בבוקר שגרתי בחודש אוגוסט 2011, השתנו חיי משפחת דשקוב לעד. אמה של טליה, פעוטה שהייתה עתידה לחגוג את יום הולדתה השלישי כעבור ימים ספורים, הביאה אותה להסעת הגן, כבכל בוקר, מבלי להעלות בדעתה כי הנאשם והנאשמת שהיו אחראים על הורדתה של טליה מהרכב והכנסתה לגן, כשהנאשמת אף הייתה אחראית על טליה במשך יום הפעילות, ימעלו באחריותם, ואיש לא ישים לב עד תום אותו יום כי טליה נשכחה ברכב ההסעות הסגור, בחום הלוהט של חודש אוגוסט, ומצאה בו את מותה.
בהכרעת הדין בעניינה של הנאשמת נקבע כאמור כי הנאשמת חבה חובת זהירות לטליה הן בהיותה מלווה בהסעה, אשר קיבלה את טליה מידי אמה באותו יום, והן נוכח היותה המטפלת הישירה של טליה. צוין עוד בהכרעת הדין כי מששיכחת ילד בהסעה היא הסיכון הגדול ביותר של מי שנוטל חלק בהסעה, בודאי של ילד רך בשנים, עליו לוודא כי כל ילדי ההסעה ירדו ממנה. אך הנאשמת לא עשתה כן, ואף לא שמה לב משך כל יום עבודתה, והגם שהשכיבה את הפעוטות לישון טרם לכתה, כי טליה לא ירדה מהרכב ולא נכנסה כלל אל הגן.
בכך חטאה לתפקידה העיקרי – כמלווה וכסייעת – שמירה על הפעוטות שהופקדו תחתיה, במיוחד בשים לב לגיל הפעוטות, אשר היו תלויים בה לשם ביצוע פעולות יום יומיות.
במעשיה פגעה הנאשמת בערך החשוב ביותר, קדושת החיים. גם מידת הפגיעה בערך המוגן היא הגבוהה ביותר, משטליה מצאה את מותה נוכח אירועי אותו יום.
ההגנה על קדושת החיים מקבלת משנה תוקף שעה שמערכת היחסים בין מבוגר אחראי אל מול פעוטה חסרת ישע אינה שוויונית, ובעלת רכיבי תלות. לפיכך, ככלל על הענישה לבטא את חומרת הפגיעה בקדושת החיים ואת החובה להגן עליהם.
נוכח קביעת בית המשפט כי הנאשמת למעשה כשלה בשני כובעיה – הן במסגרת ההסעה והן במסגרת תפקידה בגן, מלוודא כי כל ילדי ההסעה נמצאים בגן, שעות ארוכות, ומשאין המדובר לפיכך באירוע קצר ונקודתי של התרשלות אשר הסתיים עם עזיבת רכב ההסעה, אין מנוס מקביעה כי רמת רשלנות הנאשמת גבוהה.
העיקרון המנחה את בתי המשפט בענישה הוא עקרון ההלימה – קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו.
עיון בפסקי דין במסגרתם נידונו נאשמים בגין גרימת מותם ברשלנות של ילדים שעל שלומם היו אמונים, כל אחד בהתאם לנסיבותיו, מלמד כי בתי המשפט עמדו על ענישה ההולמת מקרים אלו.
ברע”פ 8058/03, עמיר חריזי נ’ מדינת ישראל, ניתן ביום 15.9.03 (פורסם בנבו) – נידון עניינו של נהג הסעות שהורשע בגרימת מותה ברשלנות של ילדה כבת 6 שלא ירדה מן ההסעה ליד המוסד החינוכי בו למדה ונפטרה ממכת חום. גם באותו ענין טענה ההגנה כי אין מדובר במכת מדינה ועל כן אין צורך בהרתעת הרבים. באותו מקרה הנאשם הודה בביצוע המעשה, הוגש בעניינו תסקיר חיובי שלימד על מידת החרטה שלו והמליץ להשית עליו מאסר בעבודות שירות, אולם הוא נידון ל-12 ח’ מאסר בפועל. ערעוריו נדחו.
בת”פ (שלום תל אביב) 20282-09-15, מדינת ישראל נ’ אביגיל דניאל, ניתן ביום 27.10.16 (פורסם בנבו) – הורשעה נאשמת בגרם מוות ברשלנות ובהשארת ילד בלא השגחה, עת הועסקה כמטפלת של תאומים, וברשלנות גרמה למות אחד מהם בטביעה באמבטיה. זאת, משיצאה את חדר האמבטיה לחמש דקות לשם שימוש בשירותים. גם באותו ענין מדובר היה במי שהודתה במעשיה, ואשר שירות המבחן לימד על קבלת אחריות מלאה, ועל מצב פוסט טראומטי ודכאוני מאז האירוע, והמליץ לפיכך על השתת עבודות שירות וצו מבחן. חרף זאת היא נידונה לשנת מאסר, מאסר מותנה ופיצוי בסך 80,000 ₪.
יצוין כי ההגנה הגישה לעיוני פסקי דין נוספים, במסגרתם חרגו בתי המשפט מן העונש הראוי, בשל נסיבות חריגות וקיצוניות (כפי שצוין בת”פ (שלום רמלה) 44527-02-13, פרקליטות מחוז מרכז נ’ נחמן שטיצר, ניתן ביום 14.7.14 (פורסם בנבו)), או בשל התרשמות שירות המבחן כי נאשמת חוותה בעקבות האירוע משבר אישי ומשפחתי קשה ביותר, ונאלצה לעסוק בהישרדות אל מול עולמה הקורס (ת”פ (שלום באר שבע) 4888/01, מדינת ישראל נ’ חנה חיים, ניתן ביום 17.10.02 (פורסם בנבו)). כך נעשה גם במסגרת ת”פ (שלום ירושלים) 9808-11-10, מדינת ישראל נ’ עותמן סלטי, ניתן ביום 26.11.12 (פורסם בנבו), אירוע לגביו צוין כי הנאשמת עברה באותו יום אירוע לבבי, ככל הנראה עקב גרם המוות, ונמצא כי היא סובלת מפוסט טראומה קשה וקיים חשש לאובדנות.
ככלל מתחם העונש ההולם נקבע בשים לב לנסיבות ביצוע המעשה, לערכים המוגנים שנפגעו, מידת הפגיעה בהם, ורמת הענישה הנוהגת.
בענייננו ניתן ללמוד על מתחם העונש ההולם גם מהמתחם שנקבע בעניינו של הנאשם. הצדדים נחלקו ביניהם למי מהנאשמים יש ליחס מידת אחריות גבוהה יותר. הנאשם הודה במסגרת כתב האישום כי לא הבחין שטליה נשארה ברכב בתום הסבב השני, עזב את הרכב בטרם ירדו ממנו כל הנוסעים, לא בדק כראוי שכל הילדים ירדו מהרכב אלא הסתפק בהצצה מהמדרגה בכניסה לרכב במקום לבצע סריקה, לא הבחין בטליה גם בנסיעה הביתה, וככלל לא נהג בתשומת הלב הנדרשת מנהג הסעות מקצועי.
בדיון שבפניי ציינה המאשימה בהקשר זה את שני כובעיה של הנאשמת, וביקשה לקבוע מתחם גבוה מזה שנקבע בעניין הנאשם (9 – 20 חודשי מאסר בפועל), שעה שההגנה טענה כי הנאשם הוא נהג מקצועי שעבר הכשרה מתאימה והיה מודע לסכנות, בשונה מהנאשמת, וכי הנאשמת כאמור הועסקה בתנאים מחפירים בגן אותו ניהלה אשת הנאשם.
כן טענה ההגנה כי במסגרת הטיעונים לעונש בעניינו של הנאשם טענה המאשימה כי לנהג ההסעות אחריות מוגברת.
יובהר כי עיון בטיעון המאשימה בעניינו של הנאשם מלמד כי לא נעשתה במסגרתו השוואה בין חלקו של הנאשם לחלקה של הנאשמת, אלא נטען כי לנהג הסעות יש אחריות מוגברת (על פניו – ביחס לנהג שאינו נהג הסעות).
כב’ השופט טרסי ציין בגזר הדין כי משפטה של הנאשמת טרם הסתיים, וכי אף אם יימצא כי יש לה חלק בגרימת מותה של טליה, הרי שעל כתפי הנאשם “מוטלת מידה גבוהה ורבה של אחריות, מתוקף תפקידו כנהג ההסעות, מתוקף גילם הצעיר של הנוסעים ומתוקף הכשרתו המקצועית ומודעותו לחשיבות ההקפדה על כללי הבטיחות, אשר נכתבו בדמם של קורבנות קודמים”.
גם בדברים אלו אין משום התייחסות לחלקה של הנאשמת, אלא למידת אשמו ורשלנותו של הנאשם.
בעניינו של הנאשם נקבע כי רף הרשלנות גבוה, כאשר כאמור היה לו אמנם תפקיד משמעותי בהיותו נהג הסעות, ומנגד, חלקו התמצה בהבאת הילדים לגן, שעה שהנאשמת לא שמה לב להיעדרה של פעוטה שהייתה אמורה להיות תחת השגחתה, שעות ארוכות, ואף כאשר הושכבו הילדים לשנת הצהרים. תוזכר בעניין זה קביעת בית המשפט במסגרת הכרעת הדין, כי מעבר לחלוקת העבודה וחובותיה של הנאשמת במסגרת עבודתה, הרי שהאחריות בהסעות היא אחריות אנושית בסיסית.
בנסיבות אלו, אני סבורה כי יש לקבוע מתחם גבוה מעט יותר בעניינה של הנאשמת בהתחשב בשני כובעיה במסגרתם התרשלה, ונוכח נסיבות ביצוע המעשה, היחס בין חלקה לחלקו של הנאשם, הערכים המוגנים שנפגעו ומדיניות הענישה, יעמוד המתחם בעניינה על 10-22 חודשי מאסר, לצד רכיבי ענישה נוספים.
אשר לגזירת עונשה של הנאשמת בתוך המתחם, הרי ששני רכיבים משמעותיים מבחינים בינה לבין הנאשם, כמו גם למעשה בינה לבין רוב הנאשמים העומדים לדין בנסיבות דומות, כמשתקף מהפסיקה אותה הציגו בפניי הצדדים.
ראשית – לאורך כל ההליך הפלילי, החל בחקירתה במשטרה, לא לקחה הנאשמת אחריות, לא הודתה, וניהלה את ההליך המשפטי עד תם. אמנם זכותה של הנאשמת לעשות כן, ואולם היא אינה ראויה להקלה בעונש לה זכאי מי שלוקח אחריות על מעשיו, חוסך מזמנו של בית המשפט, חוסך בהבאת העדים, ומביע חרטה על מעשיו.
לעומתה, הנאשם, בעניינו היא טוענת לאחידות הענישה, הודה בסיום פרשת התביעה, לקח אחריות והביע חרטה.
הפסיקה אותה הציגו הצדדים מלמדת כי כל הנאשמים אשר עמדו לדין בנסיבות דומות לקחו אחריות על מעשיהם. התנהלות חריגה זו של העדר לקיחת אחריות משתקפת בהכרעת הדין, משציין בית המשפט כאמור כי הנאשמת עשתה כל שביכולתה על מנת למזער את חלקה ולהתנער מכל אחריות. היא סירבה לעשות שימוש במילה “אחריות” או “מלווה”, לא הסכימה לאשר כי תפקידה קשור בבטיחות הילדים או כי הייתה אחראית על ילדים בגן, וטענה כי רק נכחה ברכב.
כן צוין כי הנאשמת הייתה חלק מיצירת מצג השווא כלפי ההורים, בין היתר בסוגיית בטיחות הילדים.
אשר לטענות ההגנה גם בפניי, כי לא יכולה הייתה הנאשמת להתפנות להתריע על כך, מוטב היה כי טענות אלו לא היו נטענות – אין המדובר בסיטואציה שהתרחשה רק ביום האירוע, אלא במצב מתמשך, לגביו נקבע בהכרעת הדין כי ככל שרצתה, יכולה הייתה להפסיק לעבוד בגן, ולהתריע בפני ההורים אודות הסכנה בה מצויים ילדיהם.
אך הנאשמת השליכה אחריות על הנאשם, וטענה כי אינה אחראית לדבר.
גם הטענות בכל הנוגע לאי העמדת מנהלת הגן לדין נידונו במסגרת הכרעת הדין ונידחו.
רק במסגרת הטיעונים לעונש – משנתפסה ונעצרה במדינה זרה בחלוף שנים ארוכות, והיא מבינה כעת כי אינה יכולה להתחמק עוד מגזירת דינה, הביעה לראשונה צער על מעשיה ולקחה עליהם אחריות.
שנית – באופן חריג נמלטה הנאשמת מאימת הדין לאחר הרשעתה.
הנאשמת ביקשה כי יתקבל תסקיר שירות המבחן בעניינה, משהורשעה, אולם בתקופת הדחיה לשם קבלת התסקיר עזבה את הארץ, ולא שבה עד שאולצה לעשות כן משנתפסה בחו”ל.
ב”כ הנאשמת טענה כי הנאשמת ומשפחתה יצאו את הארץ נוכח מצבה הרפואי של סבתו של בעלה (צורפה תעודת פטירה המלמדת כי הסבתא נפטרה שנה וחצי לאחר מכן), ואולם בא כוחה הקודם הודיע בזמן אמת לבית המשפט כי הנאשמת עזבה את הארץ לצרכי התאוששות (הודעה מ-9.2.14).
כך או כך, אין חולק כי הנאשמת לא שבה אל הארץ שנים ארוכות, ולא היה במצפונה, אשר לכאורה ייסר אותה, כדי להביאה לעשות את המעשה המוסרי והמתחייב – ליתן את הדין בגין מעשיה.
ב”כ הנאשמת טענה כי הנאשמת עברה התמוטטות נפשית, והציגה מסמכים המלמדים על הפלה אותה עברה בשנת 12′, ומסמכים רפואיים מאוקראינה המלמדים על חוסר רצון לחיות, אובדן תאבון ומצב רוח ירוד משנת 14′.
כן הוצג מסמך המלמד על כריתת ציסטה אותה עברה הנאשמת טרם הארוע הנדון – טענה שכבר נבחנה על ידי בית המשפט במסגרת הכרעת הדין, ונמצא כי אין בה כדי להשליך על הכרעת הדין, ואיני מוצאת כי יש בה כדי להשליך על עונשה כעת.
הניסיון מלמד כי על פי רוב, באירועים בהם נגרם מותו של אדם ברשלנות, עסקינן בנאשמים נורמטיביים, נעדרי עבר פלילי, אשר מושפעים נפשית בעצמם, מטבע הדברים, מתוצאות מעשיהם. בהתאם לפסיקה, אין בכך ככלל כדי להביא להקלה בעונש, נוכח עקרון ההלימה, והצורך בהרתעת הרבים. משכך, רק במקרים חריגים נידונים נאשמים אלו למאסר שלא בעבודות שירות או למאסר קצר, וככלל נעשה הדבר לאחר שמתקבל בעניינם תסקיר שירות המבחן.
בעניינה של הנאשמת לא הוגש תסקיר שירות המבחן, משכאמור עזבה את הארץ ולא שבה.
להבדיל, בעניינו של הנאשם התרשם שירות המבחן כי הוא סבל בעצמו מתופעות פוסט טראומטיות בעקבות המקרה, עסק בשחזור אובססיבי של האירוע, במצב המשפחה חל שינוי נפשי וכלכלי, הנאשם הוצף רגשות אשמה, ושירות המבחן המליץ על השתת מאסר לריצוי בעבודות שירות, לצד צו מבחן. בית המשפט ציין כי שקל בגזירת עונשו שיקולים אלו באופן משמעותי לקולא, והבהיר כי משכך לא מיצה איתו את הדין. חרף זאת, דן אותו לשנת מאסר (וכאמור, ערעורו נדחה).
רושם דומה התקבל בעניינם של נאשמים אחרים אשר בתי המשפט מצאו לפיכך להתחשב בהם התחשבות משמעותית, כעולה מהפסיקה שהוגשה לעיוני.
בשונה מנאשמים אלו, הנאשמת לא עברה הליך טיפולי, והמסמכים שהוגשו בעניינה מאוקראינה מלמדים על מצב נפשי מורכב אומנם, אולם ללא התייחסות לגורם לאותו מצב. ייתכן שמצבה זה נבע ממותה של טליה, וייתכן שלא – הדברים לא הובררו.
עדי האופי העידו כי הנאשמת אחראית וחמה. אולם דבר בהתנהגותה סביב מות טליה אינו נורמטיבי, הגם שכאמור, ככלל נאשמים נורמטיבים הם שעומדים לדין בגין ביצוע עבירות שעניינן ברשלנות – כאמור, היא הכחישה מראשית הדברים כי הייתה אחראית לילדים, ולא נטלה אחריות על דבר, עד מועד הטיעונים לעונש. משהורשעה, עזבה את הארץ, והושבה לכאן רק משנעצרה בגבול אוקראינה, משנאלצה לצאת משם עקב המלחמה.
איני מקלה ראש בטיעונים בדבר תנאי המעצר הקשים בהם הושמה (ואשר גרמו לה להסכים להליך ההסגרה). ואולם כאמור, התנהלות הנאשמת חריגה בנוף הנאשמים אשר עומדים לדין בגין גרימת מוות – הנאשמת הייתה אחראית לשלומה ובטחונה של פעוטה שטרם מלאו לה 3 שנים. היא נכשלה בשמירה על היקר מכל עליו הייתה אמורה להשגיח – הן במסגרת ההסעה והן במסגרת תפקידה בגן, וגרמה למותה של טליה, כשהיא מפזרת האשמות ואחריות כלפי כל עבר, ואינה נוטלת ולו קמצוץ של אחריות על עצמה.
אין המדובר ברשלנות רגעית, אלא ברשלנות שהתמשכה על פני שעות ארוכות ובאופנים שונים.
משהורשעה, ברחה מאימת הדין ולא הסבה ראשה לאחור. אלמלא נעצרה, דומה כי לא הייתה שבה לכאן לעולם לתת את הדין על מעשיה.
עסקינן בהתנהגות חריגה, המחייבת להשית עליה עונש ברף העליון של המתחם אותו קבעתי.
להוריה של טליה אין נחמה והזמן לא מרפא את הפצעים. כל עונש לא יביא מזור לכאבם של בני המשפחה. על בית המשפט לשוות לנגד עיניו את האסון הכבד אותו המיטה הנאשמת – יחד עם הנאשם – הן על טליה והן על בני משפחתה, וליתן ביטוי לערך חיי האדם. אף אם מוגרה במידה מסוימת התופעה של מות פעוטות בהסעה, הרי שהרתעת הרבים מחייבת לשקול הן את המעשה בגינו נותנת הנאשמת את הדין והן את התנהגותה לאחר מכן – התנהלות שהוסיפה כאב וקושי למשפחתה של טליה, ואשר יש בה כדי ללמד כי אם יש למצות את הדין עם נאשם כלשהו – הרי שזאת עם הנאשמת שבפניי, אשר לאורך כל הדרך, משך שנים ארוכות מאז האסון ועד עתה, ראתה לנגד עיניה את עצמה בלבד.
עקרון אחידות הענישה אין משמעותו גזירת עונש זהה על מי שנסיבותיהם שונות. אמנם יש להתחשב בעונש שהושת על הנאשם, אולם תיקון 113 בחוק העונשין, המתווה את אופן גזירת הדין, מלמדנו כי יש להבחין בין חלקו של נאשם אחד לחלקו של נאשם אחר, ובין מי שלקח אחריות על מעשיו, עבר הליך טיפולי ונתן את הדין על מעשיו, לבין מי שלא לקח אחריות, לא עבר הליך טיפולי, ונמלט מאימת הדין.
אשר לרכיב הפיצויים, הרי שהלכה היא שיכולתו הכלכלית של נאשם אינה משמשת אמת מידה לקביעת גובה הפיצוי (ר’ ע”פ 8441/17, פלוני נ’ מדינת ישראל, ניתן ביום 31.10.19 (פורסם בנבו)).
בהתחשב בכל האמור לעיל, אני גוזרת על הנאשמת את העונשים הבאים:
א. 22 חודשי מאסר בניכוי ימי מעצרה בהתאם לרישומי שב”ס וכן מיום 23.12.2022.
ב. שנת מאסר על תנאי למשך 3 שנים, לבל תעבור העבירה בה הורשעה.
ג. קנס בסך 10000 ש”ח או 3 חודשי מאסר תמורתו. הקנס ישולם ב-4 תשלומים שווים ורצופים, החל מיום 1.11.23 ובכל 1 לחודש שלאחריו.
ד. פיצוי להוריה של טליה בסך 20,000 ש”ח. הפיצוי ישולם ב-5 תשלומים שווים ורצופים, החל מיום 1.3.24 ובכל 1 לחודש שלאחריו.
זכות ערעור כדין.
ניתן היום, י”ב תשרי תשפ”ד, 27 ספטמבר 2023, במעמד הצדדים.
