לפני
כבוד השופט בן שלו
תובעים
1.ד.א. ת”ז XXX
2.ה.א. ת”ז XXX
נגד
נתבעת
ע.ג. ת”ז XXX
פסק דין
התביעה שלפני נוסחה כתביעה של שניים מיורשי המנוחה ש.א. ז”ל להשבת חלקם כיורשים בכספים שלפי הנטען ניטלו על ידי הנתבעת שלא כדין עוד בחייה של המנוחה.
התביעה הוגשה בעקבות ניהול הליכים אחרים בעניין עזבונה של המנוחה, בקשר עם משק שבעלי הזכויות בו היו המנוחה ובעלה המנוח (תמ”ש 13030-07-18 ותמ”ש 14042-05-18). באותם ההליכים נשמעו ראיות וביום 26.6.23 גם ניתן פסק דין אשר הבהיר את גורלו של אותו המשק והזכויות בו.
בקדם המשפט ביום 10.5.23 העלה בית המשפט סימני שאלה בכל הנוגע לעילת התביעה, אשר פורטו בין היתר בהחלטה שניתנה עם תום אותו ההליך. בין היתר הובהר כי מסתבר שהכספים שהשבתם התבקשה מתייחסים לחשבון משותף לשני ההורים המנוחים כמו גם לנתבעת ולא רק למנוחה בלבד, באופן אשר מעלה סימני שאלה לייחוס האישי דווקא כלפי המנוחה. הובהר גם כי כתב התביעה כלל לא פירט מה מתוך הכספים הם למעשה כספי הנתבעת. אף עלה סימן שאלה מדוע הוגשה התובענה אך ורק ביחס לעזבון המנוחה בלבד ; מדוע לא צורפו יורשיו של המנוח אף הוא ; ומכח מה ניתן היה בכלל לנהל תובענה בקשר עם שני עזבונות בהליך אחד. חשוב מכך – עלתה השאלה מדוע הוגשה התביעה כתביעה כספית במסגרת עתרו התובעים עצמם לסעד כספי, בטרם הובהר והוסדר כי ככל שהיו לאיזה מהעזבונות הרלוונטיים חובות לנושים – הוסדר התשלום לנושים.
לכל אלה הצטרפה שאלת תוחלת ניהולם של ההליכים, בשים לב לסעד הכספי המצומצם שנתבע, גם בראי האינטרס הציבורי שבניהול הליכים לשיעורין ובמקוטע. לפיכך ניתנה הוראה מותנית בדבר מחיקתה של התובענה, ככל שלא יגישו התובעים בקשה אופרטיבית אחרת.
התובעים עמדו על ניהול ההליך. בבקשתם התייחסו בעיקר לסוגיות עובדתיות בהן עדויות שנשמעו בהליכים הקשורים, המגלים לשיטתם את זכאותם לסעד כספי וטענו כי על פי הדין הם זכאים לקבל את חלקם בעזבון המנוחה. התובעים טענו כי אינם יודעים מה קיבלו יורשים אחרים, וכי חובות עזבונות ההורים המנוחים (שיורשיהם לשיטתם הם אותם היורשים), הם חובות מינוריים. לדבריהם, יש לקבוע מהו הסכום שמגיע לכל אחד מהיורשים מהעזבון, וכי שאלות מתחום תוחלת ניהול ההליך אינן צריכות להישאל במסגרת תביעה להשבת עיזבון. לחילופין, ביקשו התובעים להעביר את ניהול ההליך להליכי גישור.
לאחר ששקלתי בדבר, שמעתי את הצדדים ועיינתי במכלול הקשור, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה כפי שהוגשה להימחק.
טענת התובעים למעשה היא טענת נשייה של עזבון המנוחה כנגד הנתבעת. אלא שטענה שכזו צריכה בראש ובראשונה להיבחן במסגרת הליכים לניהול עזבון ולא במסגרת תביעה כספית עצמאית של חלק מן היורשים. זאת ממגוון נימוקים.
בראש ובראשונה, מקום בו עסקינן בטענה השואבת בטבורה מניהולו של עיזבון. עזבון יש לנהל בדרכים שקבע לכך הדין. הפרק השישי לחוק הירושה, התשכ”ה – 1965 (להלן: “חוק הירושה”) קובע מסגרת ברורה וסדורה ביחס לשאלה כיצד ינוהל ויחולק עזבונו של מוריש.
בין אם עזבון מנוהל באמצעות מנהל עזבון (סימן ב’ – ד’ לפרק השישי לחוק הירושה) ובין אם מנוהל על ידי היורשים עצמם, תנאי מרכזי לחלוקת נכסי העזבון ליורשים הוא סילוק חובותיו של העזבון (השוו: סעיפים 99, 100, 107, 124-125 לחוק הירושה).
במקרה שלפנינו, למעשה דומה שאין חולק כי לעזבון המנוחה חובות, כעולה גם מבקשתם האחרונה של התובעים. אלא שעד כה כפי הנראה חובות אלה לא סולקו. חרף העלאת הסוגיה על ידי בית המשפט כלל לא הבהירו התובעים האם מולאו הוראות חוק הירושה ; האם פורסמו הזמנות לנושים (סעיפים 123 או 99 לחוק הירושה לפי העניין) ; וממילא ברור כי חובות העזבון לא סולקו.
יוצא, אפוא, שהלכה למעשה לא קמה עילה לחלוקת כספים כלשהם ליורשים. מכאן שתביעתם של התובעים, כחלק מיורשי עזבון המנוחה, מוקדמת היא ואיננה מגלה עילה כתביעה עצמאית.
בנוסף, גם לו תמצי לומר, כאחת מטענות התובעים, כי ניתן להסדיר את חובות העזבון ללא קשר לתביעתם הכספית, הרי שטענה זו איננה יכולה לעמוד ; זאת מקום בו כאמור לעיל, בבסיס התביעה טענה משתמעת לפיה לעזבון המנוחה ז”ל (ולא לתובעים במישרין) קמה עילת תביעה כספית כנגד הנתבעת ; שכן לטענת התובעים הנתבעת גזלה מן המנוחה בחייה כספים.
טענה זו היא טענה מובהקת הקשורה עם ניהול עזבון, ואיננה בבחינת זכות תביעה עצמאית של איזה מיורשיו. שכן בראש ובראשונה הזכות הכספית היא זכות של המנוחה ז”ל, ולא של איזה מן היורשים. רק במידה שייקבע כי למנוחה ז”ל אמנם קמה זכות כספית כנגד מאן דהוא, יהא מקום להידרש לשאלה האם ובאיזו דרך יש לחלק את עזבון המנוחה, לרבות את הזכות הכספית ככל שקמה כנגד אותו אדם. ברור כי סוגיה זו יש לבחון באספקלריה של דיני ניהול עזבון וחלוקתו – לרבות בכל הנוגע לשאלה האם יש להתיר לעיזבון באמצעות מי שיורשה לכך, להגיש תביעה כספית שכזו – ולא באמצעות תביעה לזכות כספית עצמאית של יורש אחד כנגד אדם אחר (בין אם הוא יורש ובין אם לאו).
מכאן, שהתביעה כפי שנוסחה, איננה מגלה עילה עצמאית של התובעים ודינה סילוק על הסף.
בנוסף, ובניגוד לטענת התובעים, בוודאי שיש מקום להביא בחשבון גם את האינטרס הציבורי שבניהול הליך ספציפי לבחינתו של מקטע אחד בלבד בקשר עם עזבון המנוחה. שכן ממילא גם אם תתקבל טענתם העובדתית של התובעים, התובעים לא יוכלו למצות את עניינם בסעד הכספי שנתבע ; שכן כאמור, קביעה שפלוני חב כספים למנוח איננה מביאה אינהרנטית להוראה בדבר תשלום כספים אלה ליורש ספציפי, במנותק מניהולו וחלוקתו של העזבון בדרך שקבעה לכך הדין.
ככל שיידרש בית המשפט להליך שכזה, אינהרנטית יוביל הדבר להקצאת משאבי ציבור מיותרים להליך הלא נכון, על חשבונם של מתדיינים אחרים, וממילא סיומו של ההליך לא יוביל לא לחלוקת עזבון המנוחה אף לא להגשמת האינטרס הכספי לו עתרו התובעים, כך או אחרת וגם אם ייקבע שהנתבעת חבה כספים לעזבון המנוחה דווקא (לעניין זה השוו למשל: תקנה 5 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט- 2018).
גם לטענה המשתמעת לפיה מקום בו עסקינן בסוגיות שהעלה בית המשפט מיוזמתו אין לשעות להן, אין מקום. שכן בית המשפט הוא שאחראי ואמון על ניהולו של ההליך השיפוטי, וכפי שהובהר לעיל, אחריותו היא גם לנהל את משאבי השיפוט והמינהל השיפוטי באופן מידתי, תוך הבנה שגם מתדיינים אחרים ממתינים לתורם.
לא זו בלבד אלא שניתנה גם לתובעים בהחלטתי האחרונה שהות להגיש בקשה אופרטיבית ובמסגרת זאת גם שהות לבחון האם ברצונם לבקש לתקן את התובענה כך שחלף התובענה שהוגשה תנוהל תובענה למינוי מנהל עזבון ; זאת באופן שגם יוכל להביא לידי ביטוי את מכלול האינטרסים הקשורים עם עזבון המנוחה וגם את האינטרסים של התובעים עצמם כיורשים. אלא שהתובעים ביקשו להותיר התובענה כמות שהיא. לכך, מן הנימוקים שדלעיל, אין ניתן להסכים.
כפועל יוצא, דין התובענה מחיקה, וכך אני מורה.
אין בכך כאמור כדי למנוע מהתובעים לפעול כהבנתם, לרבות בדרך של הגשת תובענה למינוי מנהל לעזבון איזה מן המנוחים הקשורים עם החשבון נושא ההליך.
שעה שעסקינן בסוגיה שבית המשפט העלה, ולפנים משורת הדין, איני עושה צו להוצאות.
המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.
פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת מלוא פרטיהם המזהים של הצדדים ובני משפחותיהם.
ניתן היום, א’ כסלו תשפ”ד, 14 נובמבר 2023, בהעדר הצדדים.
