האב,ע”י ב”כ עו”ד לוי, האם,ע”י ב”כ עו”ד גייזלר ועו”ד טיטמן, פסק דין

בפני

כב’ השופטת תמר סנונית פורר

התובע:

האב

ע”י ב”כ עו”ד לוי

נגד

הנתבעת:

האם

ע”י ב”כ עו”ד גייזלר ועו”ד טיטמן

פסק דין

לפניי שתי תביעות על פי חוק איסור לשון הרע שהגיש התובע כנגד הנתבעת לפיצוי ע”ס 100,000 ₪ בכל תביעה:

תלה”מ 42034-12-21 – תביעת התובע בשל תלונת שווא במשטרה שהגישה הנתבעת ביום 28.3.20 וכן בשל פנייתה למרכז לאלימות במשפחה ביום 25.5.20.

תמ”ש 37960-01-23 – תביעת התובע בשל תלונת שווא שהגישה הנתבעת ביום 18.7.20.

יוער כי בכתב התביעה בשני התיקים עתר התובע לחיוב הנתבעת מכוח עוולות נוספות מפקודת הנזיקין (נגישה, רשלנות והפרת חובה חקוקה) בלא שפירט לעניין זה. בתצע”ר ובסיכומיו זנח התובע כליל טענות בגין עוולות אלו. אשר על כן במסגרת פסק הדין תדון ותוכרע העילה אך ורק בהתאם לחוק איסור לשון הרע.

רקע עובדתי וההליכים המשפטיים

הצדדים נישאו זל”ז בחודש 6/2017 ולהם בת משותפת קטינה ילידת 9/2019.

יחסי הצדדים עלו על שרטון בסמוך לאחר לידת הקטינה והם מנהלים הליכים בבית הדין הרבני.

ביום 27.3.20 בעקבות ויכוח בין הצדדים עזבה הנתבעת ביחד עם בתם הקטינה של הצדדים את דירת המגורים המשותפת.

ביום 28.3.20 הגישה הנתבעת תלונה במשטרה כנגד התובע לאחר שהגיע לבית הוריה שם שהתה עם הקטינה (להלן: “התלונה הראשונה”).

ביום 30.3.20 התיק נסגר מחוסר ראיות בהתאם להודעת המשטרה אשר צורפה לתצהירי שני הצדדים.

ביום 25.5.20 פנתה הנתבעת למרכז לאלימות במשפחה בעיריית *** (להלן: “הפניה למרכז לאלימות במשפחה”).

ביום 18.7.20 הגישה הנתבעת תלונה נוספת במשטרה כנגד התובע לאחר תקרית שאירעה בין הצדדים בעת ששהו עם הקטינה בגינה ציבורית (להלן: “התלונה השניה”, ושלושתן ביחד להלן: “התלונות”).

ביום 20.7.20 התיק נסגר בשל היעדר תשתית ראייתית לקיומה של אשמה פלילית בהתאם להודעת המשטרה אשר צורפה לתצהירי שני הצדדים.

כתב התביעה בתלה”מ 42034-12-21

ביום 20.12.21 הגיש התובע כתב תביעה וביום 22.9.22 הגיש כתב תביעה מתוקן במסגרתו טען כי התלונה הראשונה והפניה למרכז לאלימות במשפחה הינן תלונות שווא המהוות פרסום לשון הרע ועתר לחיוב הנתבעת לפיצוי בסך של 100,000 ₪ (להלן: “התביעה הראשונה”). הנתבעת הגישה כתב הגנה וכתב הגנה מתוקן.

כתב התביעה בתמ”ש 37960-01-23

ביום 16.1.23 הגיש התובע כתב תביעה במסגרתו טען כי התלונה השניה הינו תלונת שווא המהווה פרסום לשון הרע ועתר לחיוב הנתבעת לפיצוי בסך של 100,000 ₪ (להלן:” התביעה השניה”). הנתבעת הגישה כתב הגנה.

שני כתבי התביעה שהגיש התובע זהים למעט שוני הכרחי בחלק העובדות. כמו כן בתלה”מ 37960-01-23 עתר התובע לסעד נוסף למינוי מומחה להערכת נזקים שנגרמו לו. אולם לאור החלטתי מיום 18.5.23 בה דחיתי סעד זה מאחר ומדובר בתביעה לפי חוק איסור לשון הרע ולא בתביעה נזיקית, ישנה זהות גם בסעדים להם עתר האב בשתי התביעות.

בשני התיקים התקיימו שלושה דיוני קד”מ ושני דיוני הוכחות במאוחד, במסגרתם נחקרו עדי הצדדים. הוגשו סיכומים בכתב ובהתאם ניתן פסק דין.

תמצית טענות הצדדים

תמצית טענות התובע

לטענת התובע התלונות שהגישה הנתבעת (ובכלל זה פניה למרכז לאלימות במשפחה) בגין טענות לאלימות פיזית מילולית ונפשית מצד התובע, הינן תלונות שווא המהוות פרסום לשון הרע ובהתאם לחוק איסור לשון הרע יש לחייב בגינן את הנתבעת לפצותו בסך של 100,000 ₪ בכ”א מהתביעות.

לטענת התובע כל התלונות מבוססות על שקרים והכפשות כנגדו בגין דברים שלא אירעו מעולם והוגשו על ידי הנתבעת בחוסר תום לב ובזדון במטרה לפגוע בו באמצעות הצגתו כאדם אלים. זאת על מנת להשפיע על זמני השהות של התובע עם בתם של הצדדים וכן על מנת לזכות ביתרון בהליכים נוספים המתנהלים בין הצדדים בבית הדין הרבני.

לגבי התלונה השנייה טען התובע כי האירוע שבגינו הוגשה הינו פרובוקציה יזומה מצד הנתבעת אשר קטעה במכוון מפגש שלו עם הקטינה בגינה ציבורית גרמה לו תסכול וכאב תוך שהיא מקליטה את האירוע בכוונה להגיש תלונה למשטרה. לטענת התובע מחקירת עדי התובעת עולה כי לא הייתה הצדקה בהגשת התלונה בהיעדר איום מצד התובע וזאת לצד ספק לגבי נוכחותם הנטענת באירוע.

לטענת התובע לנתבעת לא עומדת הגנת תום הלב בהתאם לסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע שעניינו הגשת תלונות לרשות מוסמכת. התלונות הוגשו ע”י הנתבעת בחוסר תום לב הן אובייקטיבי זאת נוכח סגירת התלונות ע”י המשטרה והן סובייקטיבי כפי שעולה מחקירות הנתבעת ועדיה ומחקירת העו”ס בהן הוכח כי לא היו כלל איומים כלפיה מצד התובע וכי הנתבעת עצמה לא האמינה באמיתות תלונותיה וידעה כי הן אינן אמת.

לטענת התובע בשל תלונות השווא של הנתבעת נגרמו לו נזקים ממוניים של עשרות אלפי שקלים בשל בדיקת מסוגלות הורית ודו”ח פוליגרף שנאלץ לעבור וכן נזקים לא ממוניים של פגיעה בשמו הטוב וכן הפסד זמן יקר עם הקטינה.

תמצית טענות הנתבעת

הנתבעת עותרת לדחיית שתי התובענות וחיוב הנתבע בהוצאות משמעותיות. לטענת הנתבעת חלה עליה הגנת תום הלב בהתאם לסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע. היא הגישה את התלונות (ובכלל זה כאמור הפניה למרכז לאלימות במשפחה) בשל חשש כן ואמיתי מהתובע לאור התנהגותו האלימה כלפיה. לטענת הנתבעת מצבו הנפשי של התובע לקוי ומעורר חשש וזאת בהתאם לתסקיר מסוכנות ומסמכים רפואיים שצירפה.

לטענת הנתבעת גרסתה לגבי אלימות התובע כלפיה, חששותיה האמיתיים מהתובע ואמיתות תלונותיה נתמכת בדו”חות החקירה של המשטרה וכן בחקירת העו”ס, אימה והעדים אשר נכחו באירוע שבגינו הוגשה התלונה השניה וכן בדברי התובע עצמו בחקירתו.

לטענת הנתבעת לתובע לא נגרם נזק כתוצאה מהתלונות ומכל מקום לא הוכיח נזק כאמור.

לטענת הנתבעת, הדברים שאמרה במרכז לאלימות במשפחה וכן דו”ח המסוכנות אשר נערך ע”י המרכז אינם מהווים פרסום לפי חוק איסור לשון הרע מהטעם שחלים עליהם חוקי החיסיון ולא ניתן להגיש תביעת לשון הרע בגינם וכי היעתרות לתביעה תפגע באינטרס ציבורי לאפשר לנשים נפגעות אלימות לפנות למרכז ללא חשש מתביעה שתוגש נגדן. לטענת הנתבעת דו”ח המסוכנות נערך בהתאם לנוהלי ופרמטרים שנקבעו ע”י משרד הרווחה וגם מטעם זה יש לדחות את התביעה.

דיון והכרעה

לאחר בחינת טענות הצדדים עדויותיהם וראיותיהם, דין שתי התביעות להידחות מהטעמים שלהלן.

בעמ”ש (מרכז) 53338-03-22 ס.א. ואח’ נ’ ס’ (4.3.2023) מפרט בית המשפט מתווה בן ארבעה שלבים לבחינת תביעות לשון הרע כפי שנקבע בע”א 751/10 פלוני נ’ דר’ אילנה דיין אורבך (נבו, 2012) כדלהלן:

“24. בעניין ע”א 751/10 – פלוני נ’ דר אילנה דיין –אורבך (2012) עמד כב’ הש’ י. עמית על המתווה או, כלשונו, על “תרשים הזרימה” בבחינת תביעות לשון הרע.

בשלב הראשון נבחנת השאלה אם הביטוי מהווה לשון הרע על פי אחת מארבע החלופות בהגדרה שבסעיף 1 לחוק, והאם מתקיים יסוד הפרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק. רק אם התשובה חיובית עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הביטוי הוא בגדר פרסום מותר בהיותו נהנה מאחת החסינויות המוחלטות הקבועות בסעיף 13 לחוק. אם נכנס הפרסום לד’ אמות של אחת החסינויות – דין התביעה להידחות. אם לא כן, אנו עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הפרסום מוגן על פי אמת המידה הקבועה בסעיף 14 לחוק, רוצה לומר – אמת בפרסום ועניין ציבורי. אם הפרסום אינו נהנה מהגנה זו, יש להמשיך ולבחון אם הפרסום מוגן בתום ליבו של המפרסם, בגדר אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 15 לחוק במשולב עם חזקות תום הלב בסעיף 16 לחוק. היה והתברר כי הפרסום אינו נהנה מהגנת סעיף 14 או מהגנת סעיף 15, או-אז עוברים לשלב הרביעי של הסעדים (לתיאור שונה במקצת של השלבים ראו בע”א 89/04 נודלמן נ’ שרנסקי (2008) בפסקה 7).”

ראו: עמ”ש (מרכז) 53338-03-22 ס.א. ואח’ נ’ ס’ (4.3.2023), סעיף 24 לפסק הדין.

על כן ראשית יש לבחון האם הגשת תלונות כנגד התובע במשטרה ובמרכז לאלימות במשפחה מהוות פרסום עפ”י חוק איסור לשון הרע.

בפסיקה עניפה נקבע כי התשובה לכך חיובית. הגשת תלונה במשטרה הינה פרסום העולה כדי לשון הרע כמשמעו בסעיפים 1 ו-2 לחוק באשר הן עלולות לגרום להשפלתו של הנילון בעיני הבריות, לעשותו מטרה לשנאה לבוז וללעג ולבזותו:

“27. המערערים טענו כי הנטען מהווה צֶבֶר של תלונות שווא שקריות שאין בינן לבין המציאות מאומה, המערער לא נהג באלימות פיזית כלפי המשיבה, ולא ביצע את המעשים אותם היא מייחסת לו תלונות השונות. לא לחינם נדחו רוב התלונות בהעדר אשמה.

28. על מנת שלא להאריך בדברים הפשוטים, נאמר כי הפרסומים הנזכרים הן פרסומים העולים כדי “לשון הרע” כהגדרתו בסע’ 1 לחוק שכן אלו דברים שפרסומם עלול, מעצם טיבם, להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם או לפגוע בעיסוקו. וכי מסירתם לאחר בין בשל של תלונה ובין בדרך של מסירת מידע מהווה “פרסום”. וכפי שהובהר בעניין ע”א 7426/14 פלונית נ. עו”ד אורי דניאל (2016) –

“תביעת לשון הרע בגין הגשת התלונות למשטרה – אין ספק שמסירת תלונה לפיה אדם עבר עבירה פלילית כלפי אדם אחר … היא “על פניה” לשון הרע כמובנו בחוק איסור לשון הרע …”.

אלא שבית משפט קמא מצא כי עומדות למשיבה הגנות שונות אותן מציע חוק לשון הרע כנגד פרסומה של לשון הרע ובכלל זה – הגנת “אמת דיברתי” שהורתה בסע’ 14 לחוק, וכן מכוח הוראת סע’ 13 (5) וסע’ 15 (8) לחוק.”

ראו: עמ”ש (מרכז) 53338-03-22 ס.א. ואח’ נ’ ס’ (4.3.2023), סעיפים 27-28 לפסק הדין.

האמור לגבי תלונה במשטרה בהיבט זה של “פרסום” נכון גם לגבי פנייה למרכז לאלימות במשפחה. על כן את המשוכה הנ”ל עובר התובע.

הנתבעת טענה בכתבי ההגנה לתחולת הגנות סעיפים 14 (אמת דיברתי), 13(5) (פרסום במסגרת הליך משפטי) ו-15(8) (הגשת תלונה לרשות מוסמכת) לחוק. אולם זנחה בסיכומיה את שני הראשונים וטענה להגנה מכוח סעיפים 15(8) ו-16 לחוק בלבד. בהערת אגב יוער כי בענייננו התלונות אינן נכללות בגדרי סעיף 13(5) לחוק מהטעם שאינן דברים שנאמרו באולם בית המשפט או במסגרתו של ההליך השיפוטי כי אם מחוץ לגדרו. כמו כן התלונות אינן חוסות בגדרי סעיף 14 לחוק והנתבעת לא טענה וממילא לא הוכח כי מדובר בפרסום שיש בו עניין ציבורי.

אשר על כן כעת יש לבחון האם הפרסום מוגן בתום ליבה של הנתבעת, בגדר אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 15 לחוק במשולב עם חזקות תום הלב בסעיף 16 לחוק.

הסעיפים הרלבנטיים לענייננו הינם 15(3) ו-15(8) לחוק לאיסור לשון הרע אשר זו לשונם:

“15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

….

(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;

….

(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה. ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה”.

הגשת תלונה למשטרה וכן פניה למרכז עירוני לאלימות במשפחה הן מקרה מובהק של “פרסום לשם הגנה על עניין אישי כשר” של הנתבעת וכן בבחינת “תלונה שהוגשה לרשות מוסמכת לקבל תלונות או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה”.

בעמ”ש 53338-03-22 צוין כי גישת הפסיקה לעניין תחולת הגנת תום הלב על תלונה שהוגשה למשטרה או לרשות מוסמכת היא רחבה, ודי שהמתלוננת האמינה כי תלונתה נכונה:

“32. הובהר בפסיקה כי תלונה המוגשת לרשות מוסמכת ובכלל זה המשטרה חוסה תחת מטריית ההגנה של סע’ 15 (8) לחוק שהוראתו במתן הגנה ככל ש –

“(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה. ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה;”

וכך הובהר בעניין אורי דניאל הנ”ל בכל הקשור להגשת תלונות במשטרה –

“מדובר בהוצאת לשון הרע בנסיבות שבהן קיים אינטרס חברתי חיוני ב”זרימת מידע” לרשויות החוק. על כן, דיני לשון הרע פורשים, באופן מסורתי, “מטריית מגן” מעל ראשיהם של מי שהתלוננו למשטרה, ובלבד שהגישו את תלונתם בתום לב, הכול כאמור בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע”

33. זאת ועוד, יש להזכיר כי גישתה של הפסיקה בכל הנוגע לתחולתה של ההגנה על הגשת תלונות למשטרה היא מרחיבה. נפסק כי די שהמתלוננת האמינה כי תלונתה נכונה על מנת להקים את ההגנה ללא קשר למניע להגשתה (ע”א 788/79 ריימר נ’ רייבר [פורסם בנבו] (1981)). בנוסף על פי סעיף 16 (א) לחוק – ככל שהפרסום הינו הגשת התלונה למשטרה – קיימת חזקה לפיה התלונה הוגשה בתום לב, ובמילים אחרות, להיבט הסובייקטיבי יש משקל משמעותי בהגשת תלונות לרשות מוסמכת”.

ראו: עמ”ש (מרכז) 53338-03-22 ס.א. ואח’ נ’ ס’ (4.3.2023), סעיפים 31-33 לפסק הדין.

כמו כן נקבע בעמ”ש 53338-03-22 כי גם אם התלונה נוסחה על ידי המתלוננת על דרך ההפרזה ונמצאו בה אי דיוקים אין הדבר מאיין את הגנת תום הלב אשר בסעיף 15(8), כל עוד יש ממש בעיקרי הנטען ומנקודת מבטה הסובייקטיבי של המתלוננת:

“[..] בנדון התלונות הגיעו בתקופה בה מערכת היחסים של הצדדים הייתה קשה ונראה כי חששותיה של המשיבה ממעקב שהטמין לה המשיב ברכבה היו כנים ואף לא ניתן לשלול לחלוטין את תלונותיה לאלימות של המערער כלפיה, כפי שעלה מהעדויות השונות והראיות כאמור מעלה. […] לסברתנו אין להפוך את אי הדיוקים וההפרזה ככאלה המאיינים את ההגנה שנותן סע’ 15 (8) לחוק, שכן הדברים נאמרו על ידי המשיבה מזווית ראיה סובייקטיבית שלה עצמה, לו כך היה די היה לו למחוקק לקבוע את הגנת אמת דיברתי ולא היה נדרש למתן הגנות נוספות הרחבות מעצם אמירת האמת כפשוטה. מעת שעיקרו וגרעינו הרחב של הנטען בתלונות השונות היה בו ממש, אין לומר כי אלו הוגשו בחוסר תום לב”.

ראו: עמ”ש (מרכז) 53338-03-22 ס.א. ואח’ נ’ ס’ (4.3.2023), סעיף 33 לפסק הדין.

לשם בחינת יסוד תום ליבה של הנתבעת בהגשת התלונות למשטרה ובפניה למרכז לאלימות במשפחה, יש לבחון האם מתקיימת חזקת תום הלב הקבועה בסעיף 16 לחוק.

בהתאם לסעיף 16(א) חזקת תום לב לגבי פרסום אשר נעשה בנסיבות המפורטות בסעיף 15 קמה במקרה בו הפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן הנסיבות. בהתאם לסעיף 16(ב) לחוק חזקה שפרסום נעשה שלא בתום לב רק אם יוכיח התובע את החלופות המפורטות להלן:

” (1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו

(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא

(3) הוא נתכוון ע”י הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים ע”י סעיף 15″.

לאחר שמיעת הצדדים ובחינת חומר הראיות שוכנעתי כי הנתבעת הגישה את התלונות למשטרה ופנתה למרכז לאלימות במשפחה בתום לב ובשל חשש אמיתי מפני התובע וזאת לאור התנהגותו כלפיה בסמוך לפרידת הצדדים וסביב מחלוקות לגבי זמני שהות עם הקטינה.

מעדותה של הנתבעת שוכנעתי כי במועד הגשת התלונות והפניה למרכז לאלימות במשפחה הנתבעת חששה כי התובע יפגע בה:

“אז אמרתי לך, קשת הרגשות של בן-אדם היא רחבה, אפשר גם לפחד מבן-אדם וגם לרחם עליו וגם לדאוג לו. יש נשים שהן נמצאות במערכת יחסים אלימה גם 30 שנה וגם מתות עם אותו בן-אדם והן עדיין מפחדות ממנו ועדיין אפילו ישנות אתו באותה מיטה, זה לא נוגד אחד את השני, אני מפחדת ממנו אני אמשיך לפחד ממנו כנראה גם עד היום שאני אמות, אני אומרת לך את האמת זה תמיד נמצא לי בפנים, היום קצת פחות כי אני עברתי איזשהו תהליך עם עצמי אבל הפחד תמיד היה נוכח שם ותמיד יהיה נוכח.” (ההדגשה בקו הוספה).

ראו: פרוטוקול מיום 28.1.24 עמ’ 50.

בעדותה בפניי עמדה הנתבעת על מורכבות מערכת היחסים בין הצדדים תוך שהיא מביעה מצד אחד דאגה לתובע ורגישות למצבו ומצד שני מבטאת במילים ברורות את חששה מפניו (“קשת הרגשות של בן אדם היא רחבה, אפשר גם לפחד מבן אדם וגם לרחם עליו ולדאוג לו” – ראו: פרוטוקול מיום 28.1.24 עמ’ 50). עמדתה זו של הנתבעת אשר אינה מבקשת להצטייר כמי שרק מאויימת באופן חמור מפני התובע בשל התנהגותו כלפיה, מחזקת גם היא את המסקנה לגבי תום ליבה של הנתבעת בעת הגשת התלונות והפניה למרכז.

גרסתה של הנתבעת בעדותה הייתה מנומקת סדורה ועקבית ושוכנעתי במהימנותה.

חיזוק לגרסתה של הנתבעת לגבי חששה הסובייקטיבי מפני התובע מצאתי גם בעדות העו”ס בחקירתה אשר העידה במפורש כי התרשמה שנתבעת פחדה מפני התובע (ראו: פרוטוקול מיום 20.5.24 עמ’ 78 שורות 28-30).

התרשמותה של העו”ס כי היחסים בין הצדדים סוערים וכי האם חוששת מפניו קיבלה ביטוי מפורש גם בתסקיר מיום 12.8.20 שם נכתב בין היתר כי:

“ההורים נמצאים בראשיתה של פרידה זה מזו המתאפיינת בחיכוכים רבים ביניהם הבאים לידי ביטוי בויכוחים סוערים הכוללים גם אלימות מילולית והכל בנוכחות בתם הרכה בשנים” (ראו: פסקה 4 לתסקיר מיום 12.8.20)

“האם מביעה חשש כבד מפני האב ולכן מונעת את קיום המפגשים” (ראו: פסקה 7 לתסקיר מיום 12.8.20)

“נראה כי האב מתקשה לווסת את רגשותיו, בייחוד בעת מפגש עם האם באופן הבא לידי ביטוי בתגובות בלתי הולמות ובכעס” (ראו: פסקה 7 לתסקיר מיום 12.8.20).

גם בעדותה אמה של הנתבעת מצאתי חיזוק לגרסת הנתבעת לפיה הנתבעת והוריה חששו מפני התובע אשר התנהג באופן לא צפוי, קילל והילך אימים על הנתבעת והוריה למצער מנקודת מבטם הסובייקטיבית.

יודגש כי במסגרת פסק הדין איני נדרשת לקבוע האם האירועים שבגינם הוגשו התלונות אכן התרחשו ומה אירע בהם, כי אם נדרש לבחון את שאלת תום ליבה של הנתבעת במועד הגשת התלונות והפניה למרכז וזאת על פי חומר הראיות שהונח בפניי והתרשמותי מהצדדים ועדיהם.

בכל הנוגע לעדותו של התובע ההתרשמות הינה כי הוא מגן על התנהגותו במלואה, אינו רואה בה כל פסול, היה נסער וכועס גם במהלך עדותו וסבור כי העוול נגרם רק לו. אין הוא רואה את מורכבות התמונה ואת בתו שהייתה בטווח בין הצדדים. אל מול תמונה מורכבת שהוצגה על ידי הנתבעת הדברים שהוצגו על ידי התובע היו חד צדדים ובמידה רבה גם חד מימדיים לפי תפיסתו את התלונות.

התלונה הראשונה

התלונה הראשונה הוגשה על ידי הנתבעת ביום 28.3.20 לאחר שהתובע הגיע לבית הוריה של הנתבעת יום לאחר עזיבתה את הדירה המשותפת ביחד עם הקטינה ובסמוך לאחר ששלח לה את ההודעות הבאות:

לשון ההודעות, החזרתיות וחוסר היכולת לעצור – מעידים על מצבו של התובע באותה העת ועל הסקת המסקנות שיכולה הייתה הנתבעת להסיק באופן אובייקטיבי וסובייקטיבי מרמת הקונפליקט בין הצדדים ומרמת כעסו של התובע כלפיה ומהאמירות המפורשות של התובע כלפיה מה יתרחש היה ולא תבצע את שהוא דורש ממנה.

בחקירתה בדיון שנערך בפניי העידה הנתבעת כי בסמוך לפרידת הצדדים נהג התובע לכנות אותה תדיר בכינויי גנאי ולאיים עליה סביב רצונה בפרידה (ראו: פרוטוקול מיום 28.1.24, עמ’ 44) וכי בשל חששה מפני התובע עזבה את הדירה המשותפת ביחד עם הקטינה בשעת בוקר מוקדמת בעת שהתובע נם את שנתו (ראו: פרוטוקול מיום 28.1.24, עמ’ 45).

ב”כ התובע הקשתה בחקירתה על הנתבעת בניסיון להוכיח כי במועד הגשת התלונות הנתבעת לא חששה מפני התובע באופן מיוחד. אולם תשובותיה והסבריה העקביים של הנתבעת חיזקו את הרושם כי מנקודת מבטה הסובייקטיבית של הנתבעת היא אכן חששה מפני התובע במידה משתנה בהתאם לשינויים בהתנהגותו של התובע:

“עו”ד לוי: כנראה את לא מרגישה באמת מאוימת.

העדה, הנתבעת: זה לא התשובה, במשטרה אמרו לי משהו מאוד ברור, הדבר היחידי שאנחנו יכולים לתת לך זה מעון לנשים מוכות ואני לא מעוניינת להיכנס למעון לנשים מוכות, זכותי המלאה.

עו”ד לוי: זאת אומרת שאת לא באמת מפחדת.

העדה, הנתבעת: זה את אומרת. הפחד תמיד קיים ותמיד יהיה והיו בו עוצמות הרבה יותר גבוהות כשהייתי אתו. כן פחדתי ממנו פחד מוות שהוא יפגע בי ובגלל זה קמתי בבוקר, לקחת את הדברים שלי וברחתי.”

(ראו: פרוטוקול מיום 28.1.24 עמ’ 50-51)

גם עדותו של התובע עצמו מחזקת את המסקנה לגבי תום ליבה של הנתבעת בעת הגשת התלונה. בחקירתו אישר התובע כי ביום 27.3.20 יום לפני הגשת התלונה הראשונה שלח לנתבעת הודעות קשות. עם זאת תשובותיו מעלות כי הוא ממשיך להגן על התנהלותו ולא רואה בה כל פגם. יתרה מכך תשובותיו בעניין זה היו מתממות ביותר:

“עו”ד גייזלר: תגיד לי האם אתה זוכר ששלחת לאשתך בתאריך 27/03/2020 “אל תזייני את המוח, גנבת, מתחיל להשתגע תעני יא זבל מסריח פח אשפה, הילדה שלי נגנבה מתחיל להשתגע, כוס של האמא שלך”, סליחה גברתי, “גנבת, אחותך הזונה מרדימה את —, שרמוטה. מחר נראה מי יעצור אותי מלקחת את —, שרמוטה גנבת יום שישי הזה שאני בלי הבת שלי בסגר מתחיל להשתגע מחליף צילינדר יא זבל מהלך”. האם אתה זוכר ששלחת לאשתך את ההודעות האלה?

העד, התובע: איפה האיום? […] שלחתי. איפה האיום פה?”

(ראו: פרוטוקול מיום 28.1.24, עמ’ 26)

התובע אישר בחקירתו כי ההודעות ששלח לנתבעת יום לפני הגשת התלונה כוללות קללות ומהוות הטרדה, אך חזר וטען כי לא מדובר באיומים בניגוד לנטען בתלונת הנתבעת במשטרה (ראו: פרוטוקול מיום 28.1.24 עמ’ 27).

כמו כן התובע אישר בחקירתו כי ביום הגשת התלונה שלח לנתבעת הודעה כי בכוונתו להגיע לרחוב בו מתגוררים הוריה “לדפוק צרחות” (ראו: פרוטוקול מיום 28.1.24 עמ’ 27). התובע הסביר שהיה עצבני כאשר שלח את ההודעה וטען כי אין המדובר באיום (ראו: פרוטוקול מיום 28.1.24 עמ’ 27). ויודגש – אין מדובר בתביעה שהגישה הנתבעת כלפי התובע אלא בתובע המגן על התנהלותו זו ומבקש סעד לפי חוק איסור לשון הרע על העוול שנגרם לו לשיטתו.

חיזוק נוסף למסקנה בדבר תום ליבה של הנתבעת עת הגישה את התלונה נמצא בדו”ח שנערך במועד הגשת התלונה וצורף ע”י שני הצדדים לתצע”ר בו תיאר השוטר שהגיע למקום את פרטי האירוע ואת התרשמותו בזמן אמת. על הנתבעת כתב כי היא “נראית נסערת ומפוחדת” וכן “אציין כי הוריה ואחותה של האישה היו במקום וטענו שהבעל נכנס בכוח למקום והיו נראים מפוחדים”. מדובר בדברים שנכתבו בזמן אמת ואיש מהצדדים לא טעם כנגד קבילותם. המשקל שיש לתת להם הוא רב.

התלונה השנייה

התלונה השנייה הוגשה על ידי הנתבעת ביום 18.7.20 לאחר תקרית שאירעה בין הצדדים בעת ששהו עם הקטינה בגינה ציבורית.

הנתבעת בחקירתה תיארה את האירוע שבגינו הגישה את התלונה השניה באופן מפורט וסדור. הנתבעת העידה כי התובע קרא לה בשמות גנאי בנוכחות הקטינה, אימה וזרים ששהו בגינה תוך שהקטינה בוכה בקול והוא אוחז בכוח בעגלה של הקטינה (ראו: פרוטוקול מיום 28.1.24 עמ’ 60).

עוד העידו בפניי שני עדים בלתי קשורים (להלן: “גב’ XXX ומר XXX” וכן “בני הזוג XXX”) אשר נכחו בגינה הציבורית בעת האירוע (ראו: פרוטוקול מיום 28.1.24, עמ’ 10 ועמ’ 11) ואשר אינם מכירים את הנתבעת באופן אישי (ראו: פרוטוקול מיום 28.1.24 עמ’ 10). עובדת היותם עדים בלתי תלויים שלא הכירו את הצדדים מחזקת את המשקל שיש לתת לעדותם.

תיאורה של הנתבעת את האירוע דומה מאד ומתיישב עם עדותם של בני הזוג XXX באופן מלא, וגם בכך אני מוצאת חיזוק לגירסתה של הנתבעת.

גב’ XXX העידה כי שמעה את התובע מקלל את הנתבעת וראתה אותו יושב על ספסל ומחזיק בכוח את העגלה של הקטינה ואת הנתבעת יושבת מפוחדת בצד (ראו פרוטוקול מיום 28.1.24 עמ’ 11-12) וכי היא ומר XXX העירו לתובע על התנהגותו (ראו: פרוטוקול מיום 28.1.24 עמ’ 12). גב’ XXX תיארה את האירוע כחריג (ראו: פרוטוקול מיום 28.1.24 עמ’ 12).

מר XXX תאר את האירוע מזיכרונו באופן הבא: “תראי זה היה לפני 3.5 שנים בערך משהו כזה, אני רק זוכר שהוא השתלח בצורה לא פרופורציונלית, הוא קרא לבת שלה זונה וזה מה שאני זוכר בעיקר כאילו את ההתבטאות הזאת ואחר כך היה את העניין עם העגלה שהוא לא שיחרר אותה מהידיים ומשך אותה בכוח מהאמא ואז אני פשוט הערתי איזה הערה ואז הוא שיחרר אותה.”

(ראו: פרוטוקול מיום 28.1.24 עמ’ 13).

עדותם של שני בני הזוג XXX הייתה מהימנה, ולא נסתרה. כמו כן הם תיארו כי בעת האירוע שבגינו הוגשה התלונה השניה הנתבעת ישבה בצד מפוחדת מפני התובע.

אשר על כן שוכנעתי כי גם במועד הגשת התלונה השניה חששה הנתבעת באופן כן ואמיתי גם אם סובייקטיבי מפני התובע והתלונה הוגשה על ידה בתום לב.

פניית הנתבעת למרכז לאלימות במשפחה

הנתבעת פנתה למרכז לאלימות במשפחה בעיריית *** ביום 20.5.24 כחודשיים לאחר הגשת התלונה הראשונה וכחודשיים טרם הגשת התלונה השנייה.

הנתבעת הסבירה בחקירתה כי פנתה למרכז לאחר שהבינה שהיא זקוקה לעזרה ובעקבות עצה שקיבלה מבאת כוחה אשר הבחינה שהיא במצב לא טוב (ראו: פרוטוקול מיום 28.1.24 עמ’ 52). גרסתה של הנתבעת בעניין זה הייתה מפורטת וסדורה.

מעדות שני הצדדים מצטיירת תמונה של יחסים זוגיים ברמת קונפליקט גבוהה, בתקשורת זוגית אלימה רווית קללות ותנועות מגונות. לטענת האב באופן הדדי כלומר גם מצד האם כלפיו. עם זאת התובע לא הוכיח עניין זה ובין כך ובין כך הדבר אינו משנה לסוגיית חוק איסור לשון הרע מאחר ויש לבחון את טענות התובע כלפי הנתבעת בעניין זה.

בנסיבות המפורטות ומששוכנעתי כי הנתבעת הגישה את התלונות בתום לב בשל חששה מפני התובע. גם פנייתה של הנתבעת למרכז לאלימות במשפחה בעיר מגוריה נעשתה בתום לב כשהיא מבקשת להגן על עצמה מפני התובע, לתת לה כלים להתמודדות עם המשבר ולא בכוונת זדון על מנת לפגוע בתובע.

בכל הנוגע לנטל ההוכחה וחזקת תום הלב לגבי שתי התלונות והפניה למרכז לאלימות במשפחה – לא מצאתי כי הפרסום של הנתבעת חרג מתחום הסביר בנסיבות העניין. הנתבעת הגישה תלונות למשטרה ופנתה למרכז לאלימות במשפחה. הנתבעת פנתה לגורמים מקצועיים בלבד לשם בחינה בדיקה וקבלת סיוע. התובע לא טען וממילא לא הוכח כי הנתבעת פרסמה את התלונה לגורמים נוספים.

אשר על כן הגעתי לכלל מסקנה כי בעת הגשת התלונה הראשונה פעלה הנתבעת בתום לב והגישה את התלונה לאור חששה הסובייקטיבי מפני התובע וזאת לאור התנהגותו של התובע ובכלל זה הודעות בעלות תוכן בוטה ששלח לה התובע. משלא חרג הפרסום מגדר הסביר קמה לנתבעת חזקה כי פעלה בתום לב.

התובע מצידו לא הוכיח כי התקיים בפרסום אחד מהתנאים המקימים חזקה לפיה הפרסום נעשה שלא בתום לב.

אין בידי לקבל את טענת התובע כי סגירת התלונות שהגישה הנתבעת שוללת ממנה את יסוד תום הלב. ראשית הסיבה לסגירה לגבי התלונה הראשונה היא היעדר ראיות ולא היעדר אשמה של התובע (וזאת על אף שהתובע טען אחרת תוך שמצרף מסמך בלתי קריא) ועל כן אין מקום למסקנה שמדובר בתלונת שווא. שנית, בהתאם לפסיקה גם לו הייתה התלונה מבשילה כדי כתב אישום, קיומו של פסק דין המזכה את התובע לא יכול היה לשמש הוכחה במסגרת הליך זה לכך שתלונת הנתבעת הייתה תלונת שווא וזאת נוכח השוני בנטלי הראיה בין ההליכים.

כמו כן איני מקבלת את טענת התובע לפיה הנתבעת פעלה בחוסר תום לב ובזדון במטרה לפגוע בו להשפיע על זמני השהות של התובע ועל מנת לזכות ביתרון בהליכים נוספים המתנהלים בין הצדדים בבית הדין הרבני. ראשית, בהתאם לפסיקה אשר צוינה לעיל המניע להגשת התלונה אינו רלבנטי ככל שהמתלונן משוכנע באופן סובייקטיבי כי התלונה אמיתית. שנית, ממסמכים שצירפו הצדדים ניכר כי בית הדין הרבני והגורמים המטפלים בוחנים באופן עצמאי ומעמיק את מסוגלותם ההורית של הצדדים ואינם סומכים ידם על טענות הצדדים.

שוכנעתי כי לגבי כל התלונות פעלה הנתבעת בתום לב ותוך שהיא משוכנעת בצורך לפעול ולהגן על עצמה מפני התובע. התובע לא סיפק הסבר ולא הפריך טענות אלה. הוא המשיך להצדיק את התנהלותו ולא ראה בה כל פגם ולו מזערי.

אשר על כן שתי התביעות נדחות על כל רכיביהן.

לאור התוצאה אליה הגעתי ובשים לב לנימוקי פסק הדין להיקף ההליכים ולהתנהלות הצדדים אני מחייבת את התובע בהוצאות הנתבעת בסך של 35,100 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 יום, ולא – יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

המזכירות תסגור את שני התיקים.

ניתן היום, י”ב אב תשפ”ד, 16 אוגוסט 2024, בהעדר הצדדים.

פסק הדין הותר לפרסום ללא פרטים מזהים בהחלטה מיום 02 בדצמבר 2024.