בפני
כב’ השופטת מיכל ברדנשטיין
תובעים
המבקשים
1. האח
2. האחות
שניהם על ידי ב”כ עו”ד מוחמד שלבי
נגד
נתבע
המשיב
האחות
על ידי ב”כ עו”ד אינאס חטיב
החלטה
לפני עתירת המבקשים לתן צו מניעה זמני, כהגדרתו בבקשה, האוסר על המשיבה, אחותם, להכנס או להשתמש בדירה המושכרת על ידי המבקש למבקשת, ברח’ …. (להלן: הדירה).
טענות המבקשים
המבקשים טוענים כי המבקש הוא הבעלים של הדירה, בהתאם ליפוי כוח בלתי חוזר משנת 2016, שמהווה הסכם מכר לטענתם, והמחזיק הבלעדי בה, וכי המבקשת שכרה מהמבקש מאז ינואר 2023 יחידת מגורים שמצויה בתוך הדירה (להלן: יחידת הדיור), בהתאם להסכם שכירות ביניהם.
המבקשים טוענים כי המשיבה פנתה אל המבקש לפני יותר משנה וציינה כי עקב בעיות משפחתיות ואישיות היא עזבה את ביתה, והיא מבקשת להתארח אצלו לתקופה זמנית. המבקש נעתר לכך שהמשיבה תעשה שימוש זמני בחדר צדדי עד להסדרת ענייניה. בחודש ספטמבר 2024 פקחים מטעם העיריה הודיעו למבקש כי החדר שבו גרה המשיבה אינו חוקי ועליו להורסו ולאחר שהודיע למשיבה על כך היא הסכימה לפנותו באופן מייידי והיא אכן עזבה את החדר בחודש ספטמבר 2024. ואולם, לאחר מכן (לא צוין מתי) המשיבה הגיעה במפתיע ליחידת המגורים ודרשה מהמבקשת ובנותיה לצאת מהיחידה, ואף הכתה את אשת המבקש ובנות המבקשת ואיימה עליהן בסכין כי עליהן לצאת מהבית, שאחרת יבולע להן. המבקשים פנו למשטרה אך הופנו להגיש הליך לבית המשפט. המשיבה מסרבת לפניות המבקשים לפנות את היחידה ולהשיבה למבקשת.
המבקשים עותרים למתן צו זמני שיורה למשיבה לעזוב את יחידת המגורים. הם טוענים כי בידם ראיות לכאורה מספיקות להוכחת תביעתם וכי מאזן הנוחות נוטה בירור לטובתם.
תשובת המשיבה
המשיבה טוענת כי יש לדחות את הבקשה.
לטענת המשיבה, המבקש אמנם בעלים של בית אשר לו צמודה יחידת דיור שבה גרה המבקשת, ואולם, יחידת דיור זו אינה בבעלותו של המבקש ואין לו זכות להשכירה. המשיבה טוענת כי היא עצמה גרה ביחידת דיור נוספת שצמודה לבית המבקש, ואשר גם היא אינה בבעלות המבקש ואין לו זכות להשכירה. המשיבה טוענת כי היחידה שבה היא מתגוררת היא חלק מעזבון הורי הצדדים, שנפל בחלקה, והיא גרה בה מאז לידתה. לטענתה, היא גרה ברציפות ביחידה משנת 2016. היחידה מעולם לא הושכרה וחוזה השכירות שצורף לבקשה הוא פיקטיבי. נטען כי גם יפוי הכוח הבלתי חוזר הוא מזויף.
לטענת המשיבה, המבקשים מנסים זה כחודשיים לגרום לה לפנות את היחידה שבה היא גרה ובחודש ספטמבר 2024, כשהיא שהתה בחו”ל פלשה אליה המבקשת עם בנותיה. המשיבה מעולם לא הסכימה לפנות את היחידה.
המשיבה מכחישה שימוש באלימות כלפי אשת המבקש ובנות המבקשת, וטוענת כי המבקשת ובנותיה הן שתקפו אותה וקיללו אותה וניסו להוציאה מהיחידה, וכי היא זו שנחבלה. הוגשה בקשה לצו הגנה על ידי המבקש ושניים נוספים נגד המשיבה, אך בדיון במעמד שני הצדדים היא נמחקה משהתברר כי מדובר בבקשה שאין בה אמת והמבקשים שם אף חויבו ב-1,500 ₪ הוצאות משפט. המבקשים הסתירו בחוסר תום לב את הבקשה לצו הגנה.
המשיבה טוענת כי המבקשים הסתירו גם את העובדה כי הם פעלו לקבלת צו ירושה מבית הדין השרעי בשנת 2021 לאחר שהעלימו ממנו את המשיבה כיורשת והמשיבה נאלצה להגיש בקשה לביטול הצו.
המשיבה טוענת כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה.
דיון והכרעה
מצאתי כי דין הבקשה להדחות.
תקנה 95(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע”ט-2018 (להלן: התקנות) קובעת, כדלקמן:
“הוגשה בקשה למתן סעד זמני במסגרת תביעה, רשאי בית המשפט לתת את הסעד המבוקש, אם שוכנע, על בסיס ראיות מספקות לכאורה בקיומה של עילת תביעה, בקיום התנאים למתן הסעד כאמור בפרק זה ובנחיצות הסעד הזמני לצורך הגשמת המטרה”
תקנה 109 לתקנות מתייחסת לצו מניעה זמני וקובעת, כדלקמן:
“בית המשפט רשאי להורות למשיב להימנע מלעשות או להימנע מלהוסיף ולעשות, בעצמו או באמצעות מי מטעמו, פעולה כלשהי, אם שוכנע כי קיים חשש סביר שאי-מתן הצו יכביד באופן ממשי על ביצועו הראוי של פסק הדין”.
אם כך, על בית המשפט כעת לבחון, בין היתר, האם קיימות ראיות מספקות לכאורה לקיומה של עילת התביעה והאם הסעד הזמני המבוקש נחוץ לצורך הגשמת המטרה. בנוסף, על בית המשפט להפעיל שיקולים של מאזן הנוחות, שיקולי מידתיות, תום ליבם של הצדדים ושיהוי בהגשת התביעה או הבקשה.
בפסיקה שהתייחסה לתקנות סדר הדין האזרחי הקודמות נקבעה ההלכה בשורה ארוכה של פסקי דין, כי בין השיקול של סיכויי התביעה והשיקול של מאזן הנוחות מתקיים יחס המוכר כ”מקבילית הכוחות” ולפיו, ככל שסיכויי המבקש לזכות בהליך גבוהים יותר, כך ייטה בית משפט להקל בדרישת מאזן הנוחות ולהיפך (רע”א 9623/17 גבע נ’ ורינט מערכות בע”מ (נבו, ניתן ביום 23.1.2018); רע”א 2553/20 אביב נ’ סמדג’ה, נבו ניתן ביום 7.6.2020); רע”א 8716/15 מימון נ’ רייט (נבו, ניתן ביום 28.12.2015); רע”א 5841/11 אקסלרוד נ’ בנק מזרחי (נבו, ניתן ביום 20.9.2011). ואולם, “על המבקש לעמוד ברף מינימלי בנוגע לכל אחד מן התנאים בנפרד, שאם לא כן, לא יהיה מקום למתן סעד זמני…” (רע”א 3533/09 נציגות הבית המשותף נ’ עיון (נבו, ניתן ביום 1.9.2009, פסקה 7).
ליישום הדברים ביחס לתקנות החדשות ראו למשל: תא (חי’) 30804-04-21 דרדלוקס שיווק בע”מ נ’ קדם (2.6.2021); ורע”א (ת”א) 14030-11-20 שהם נ’ א.ר.א.ב. בונוס בע”מ (8.2.2021).
סיכויי ההליך
במקרה דנן, קיימות טענות לכאן ולכאן בנושא הזכויות ביחידת המגורים שבמחלוקת שבה גרה המשיבה. המבקשים טוענים כי היחידה היא בבעלות המבקש והמשיבה פלשה ליחידה לאחר שבעבר הותר לה לגור בחלק מהנכס אך היא הסכימה לפנותו, מספר שבועות כנראה לפני הפלישה הנטענת ליחידה. המשיבה טוענת מנגד, כי מדובר ביחידה שבה אין למבקש זכויות וגם לא למבקשת 2 שגרה ביחידת מגורים נפרדת משלה, וכי היחידה שבה גרה המשיבה היא שלה, והיא חלק מחלקה בעזבון הורי הצדדים.
יפוי הכוח הבלתי חוזר שצורף לבקשה לתמיכה בטענת הבעלות של המבקש אינו מפרט את נושא יחידת הדיור או יחידות הדיור, וכך גם הסכם השכירות שצורף לבקשה, כך שאין בהם כדי להועיל בשלב זה, ומה גם שטענת המשיבה היא שהמסמכים פיקטיביים.
קיימות טענות לכאן ולכאן גם בשאלה ממתי גרה המשיבה ביחידת המגורים או בחלק ממנה. המבקשים טוענים כי מדובר בתקופה קצרה שקדמה להגשת הבקשה ואילו המשיבה טוענת כי היא גרה בת מאז שנת 2016 ברצף ביחידה וקודם לכן גרה בה מאז לידתה.
במצב הדברים הקיים, כאשר קיימת מחלוקת בין הצדדים לגבי הזכויות ביחידת המגורים, ובהינתן האמור לעיל, אין לומר כי סיכויי המבקשים להוכיח את תביעתם בשלב זה גבוהים יותר מסיכויי טענות ההגנה להתקבל.
מאזן הנוחות
סבורתני כי מאזן הנוחות במקרה דנן נוטה לטובת המשיבה.
המשיבה גרה ביחידת המגורים שבמחלוקת, והנזק עבורה הכרוך בפינוי בשלב זה מהיחידה גדול מהנזק שיגרם למבקשים, אם היא תפונה רק בסוף ההליך ככל והם יוכיחו את תביעתם, שכן עסקינן בפינוי מבית מגורים, על כל הכרוך בכך; כאשר בכל מקרה, יהיה בידם לעתור לדמי שימוש בגין השימוש ביחידה, ככל ואכן יוכיחו תביעתם.
שיקולי תום לב
סבורתני כי צודקת המשיבה בטענתה כי המבקשים פעלו בחוסר תום לב כאשר לא גילו בבקשתם, במקום שבו נדרש גילוי, את דבר דחיית בקשתם לצו הגנה נגד המשיבה בגין אירועי האלימות הנטענים לכאורה גם בבקשה, ובפרט שעה שהבקשה לצו הגנה נדחתה לאחר דיון והמבקשים אף חויבו בהוצאות ראו החלטה מיום 1.10.24 בתיק ה”ט 66428-09-24).
סעד זמני זהה לסעד עיקרי וצו עשה זמני
בנוסף למכלול האמור לעיל, דין הבקשה להדחות גם מהטעם שהסעד הזמני שלו עותרים המבקשים זהה לסעד העיקרי בכתב תביעתם. הלכה פסוקה היא כי לא נהוג ליתן סעד זמני הזהה לסעד העיקרי המבוקש שכן אם יינתן הצו הזמני – יתייתר הדיון בתביעה העיקרית. ברגיל, די בזהות הסעד כאמור כדי לסכל את האפשרות להיענות לבקשה לסעד זמני (ראו למשל: רע”א 6203/20 י.ע.ז חברה לבניה ופיתוח נגד רפאל מערכות לחימה מתקדמות בע”מ, נבו, ניתן ביום 10.9.20).
לא זו אף זו, הסעד המבוקש אינו צו מניעה זמני, כנטען ברישת הבקשה, כי אם צו עשה זמני, שכן מבוקש לפנות את המשיבה מיחידת המגורים, דהיינו לשנות מצב קיים. ברם, צו עשה זמני ינתן רק כאשר קיים חשש ממשי מפני תוצאה בלתי הפיכה אם לא ינתן הסעד המבוקש (ראו: רע”א 1499/20 מרקעי תקשורת בע”מ נ’ אריה בר (25.05.2020) בפסקה 21).
סיכום
לנוכח מכלול האמור, הבקשה נדחית.
המבקשים ישלמו למשיבה הוצאות משפט ושכ”ט עו”ד בסך של 3,000 ₪ בתוך 30 ימים, שאם לא כן, ישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד לתשלום בפועל.
ההחלטה תפורסם בכפוף להשמטת פרטים מזהים של הצדדים.
ניתנה היום, ד’ כסלו תשפ”ה, 05 דצמבר 2024, בהעדר הצדדים.
