לפני
כבוד השופטת הילה גורביץ עובדיה
בעניין:
התובעת / הנתבעת:
1. ל.ר. ת”ז ——– (ילידת xx/xx/2005)
2. ג.ר. (קטין) ת”ז ——– (ילידxx/xx/2007 )
ח.ע.ב. ת”ז ——–
ע”י ב”כ עוה”ד ליאור מרקוביץ
נגד
הנתבע / התובע
ע.צ.ה.ר. ת”ז ——–
ע”י ב”כ עוה”ד נחמני אורי
פסק דין
בפניי התביעות הבאות: תביעה לשיתוף בזכויות במקרקעין שנצברו טרם נישואי הצדדים בשל הִלכת שיתוף, ולאחר הנישואין בשל שיתוף ספציפי; תביעה לאיזון משאבים ולפירוק שיתוף וכן תביעה למזונות קטינים. יוער כי התביעות נמחקו בשל חוסר מעש ודיון בהן חודש לאחר שהוסדר המחדל.
הצדדים וטענותיהם:
הצדדים, בני זוג לשעבר, נשאו כדמו”י ביום 26.8.04, הפרידו מגוריהם ביום 28.6.19 ולהם 2 קטינים משותפים: ל.ר. ילידת xx/xx/2005 וג.ר. ילידxx/xx/2007.
קודם לנישואי הצדדים התגוררו הצדדים תחת קורת גג אחת, חלק מהתקופה בדירה אשר הייתה שייכת לנתבע ברחוב —- בעיר ח’ (להלן: “הדירה בש'”)
התובעת מורה המועסקת בבית הספר הפתוח, עמותת ההורים והשוחרים במשרה חלקית.
הנתבע עבד עד חודש פברואר 2002 כמתאם מִחשוב בפקולטה לחינוך באוניברסיטת X ופרש בשל ניתוח להסרת גידול בחוט השדרה. חלק מהתקופה עסק הנתבע בתיווך ובניהול פרויקט תמ”א 38 וכיום הוא מועסק בחברת ד.ב. בע”מ שבבעלות אחיו.
בין הצדדים לא נחתם הסכם ממון.
בשנות ה-90 רכשה התובעת את כל הזכויות בדירה ברח’ ב’ בעיר ע’ (להלן: “הדירה בע'”). הדירה נרכשה בסיוע הלוואה מובטחת במשכנתא. במהלך החיים המשותפים חלקה של ההלוואה שולם מכספי הצדדים, בהמשך ההלוואה מוחזרה והוגדלה והכספים שימשו להון עצמי לשם רכישת זכויות ושיפוץ דירה ברח’ —- בעיר ח’.
במהלך החיים המשותפים הצדדים שיפצו את הדירה בע’, דמי השכירות הופקדו לחשבון התובעת ושימשו לחיי המשפחה. הצדדים מסכימים כי הדירה בע’ משותפת.
עובר לנישואין היה הנתבע הבעלים של דירה ברח’ ש’ בעיר ח’. הדירה בש’ נמכרה ביום 16.07.2003 (ר’ נספח ב’ לתיק המוצגים סומן נ/1) וחלק מכספי תמורתה שימשו לרכישה ושיפוץ דירה ברחוב ב’ בעיר ח’ (להלן: “הדירה בב'”). הדירה בב’ מחולקת לשלוש יחידות המושכרות לצדדי ג’ החל מחודש אוקטובר 2004, וכספי השכירות שימשו לכלכלת המשפחה. התובעת טוענת כי הדירה היא רכוש משותף בשל הִלכת שיתוף, וגם לאחר נישואי הצדדים בשל שיתוף ספציפי. הנתבע מכחיש טענתה.
בשנת 2007 לאחר שנפטרה אמו של הנתבע, ירש הנתבע 1/3 מדירת אימו ז”ל ברח’ י’ בעיר ח’ (להלן: “הדירה בי'”). עוד ירש הנתבע כספים. חלק מתקופת החיים המשותפים התגוררו הצדדים בדירה בי’ ושילמו לאח הנתבע את חלקם עבור שכר דירה. התובעת טוענת כי הדירה היא רכוש משותף בשל שיתוף ספציפי. הנתבע מכחיש את הטענה.
במועד המאוחר לנישואי הצדדים, הנתבע רכש 1/3 זכויות בדירה ברח’ מ’ בעיר ח’ (להלן: “הדירה במ'”). הזכויות בדירה נרכשו יחד עם שני אחֵי הנתבע (יתרת הזכויות מתחלקות מחצית לאח ו-1/6 לאחות). הדירה מחולקת לשתי יחידות דיור ולמחסן המושכרים לצדדי ג’. התובעת טוענת כי זכויות הנתבע בדירה הן רכוש משותף, הנתבע מכחיש את הטענה וטוען כי רכש את הזכויות מכספי הירושה בלבד והן רכושו.
מועד הקרע נקבע ביום 01.06.2019.
בהתאם להחלטת בית המשפט, מונה מומחה בית משפט לעריכת איזון משאבים מיום הנישואין ועד למועד הקרע. המומחה, רו”ח נתן שטרנפלד הגיש חוות דעת נושאת תאריך 18/05/2021. על פי חוות הדעת, באפשרות הראשונה, על התובעת לשלם לנתבע סך 38,177 ₪ לאיזון כולל של עודף זכויותיה באיזון המשאבים ועל פי אפשרות שנייה, על התובעת לשלם לנתבע סך 20,708 ₪ ולרשום חלוקה על זכויותיה הפנסיוניות בקרן הפנסיה “ה'” ובחברת ביטוח “מ'”.
אשר לתביעה למזונות ילדים. נפסק ביום 08.09.2022 כי על חשבון מזונות זמניים, מדור והוצאות מדור ישלם הנתבע סך 1,350 ₪ עבור כל קטין. עוד נפסק כי שני הצדדים יישאו בחלקים שווים בהוצאות החינוך החריגות של הקטינים לאחר הפחתת הנחות ומענקים, לרבות קִצבת חינוך של המל”ל וכך גם בהוצאות הבריאות החריגות שאינן מכוסות על ידי קופת החולים או הביטוח הרפואי של הקטינים, ובלבד שההוצאה עולה על סך 100 ₪.
ברקע, הליך הנוגע לזמני שהות. על פי פסה”ד שניתן שם ביום 01.08.2023, חויבו הצדדים ביישום המלצות טיפוליות וחודש קשר בין האב ובין הקטינים. כיום, לאחר שהבת בגרה, אין קשר קבוע ויציב בינה ובין הנתבע (ר’ תלה”מ 1495-08-20 ותלה”מ 22799-11-20).
דיון והכרעה:
בראש חלק זה אדגיש כי טענת התובעת בנוגע לדירת ב’ היא לשיתוף ספציפי ולא לתחולת הִלכת שיתוף. על כן, הגם ששני הצדדים הכבירו טענותיהם בנוגע לשאלת מועד ההיכרות, מועד המגורים המשותפים וכו’, בהכרעתי כאן לא אדון בטענות אלו שכן אין הן רלוונטיות – הִלכת שיתוף אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל”ג-1973. ראו בע”מ 1398/11 אלמונית נ’ אלמוני, מיום 26.12.2012 שם פסקאות 13-14. מבלי לגרוע מהאמור, להשלמת התמונה אציין כי אין מחלוקת שהצדדים הכירו בסוף שנת 2002 (ר’ עדות התובעת בעמוד 19 שורות 10-13).
על בני זוג שנישאו לאחר 01.01.1974, חלות הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל”ג-1973.
על פי סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל”ג-1973, עם פקיעת הנישואין, זכאי כל אחד מהצדדים למחצית שווי הנכסים שנצברו על שם הצדדים במהלך החיים המשותפים למעט נכסים שנהיו בבעלות מי מהצדדים ערב הנישואין, מתנה או ירושה. וזו לשון הסעיף:
“עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן הזוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסים בני הזוג, למעט – (1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין”.
נפסק כי חרף הוראת סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל”ג-1973, ניתן להוכיח כוונת שיתוף ספציפית גם בנכס שהיה למי מבני הזוג ערב הנישואין, נכס ירושה או נכס מתנה (להלן: “נכס חיצוני”) וזאת מכח הדין הכללי – דיני החוזים, דיני הקניין, דיני הנאמנות וכיוצ”ב. נטל ההוכחה מוטל על הטוען לכוונת השיתוף ב”נכס החיצוני” וכל מקרה נבחן על פי נסיבותיו.
בבע”מ 1398/11 אלמונית נ’ אלמוני מיום 26.12.2012 נקבעו אבני דרך לבחינת טענה לשיתוף ספציפי בנכס חיצוני ונפסק כי יש להוכיח “דבר מה נוסף”; שם עמוד 21 ואילך:
“אציין להלן מספר פרמטרים אשר יש להביא בחשבון בדוננו בשאלה אם להכיר בשיתוף ספציפי בדירת המגורים:
( – ) האם הדירה הובאה על ידי אחד מבני הזוג לנישואין (כמו במקרה דנן) או נרכשה על ידי אחד מבני הזוג לאחר הנישואין.
( – ) האם הדירה נתקבלה בתקופת הנישואין מכוח ירושה או מתנה, שאז נדרשת לטעמי מידה גדולה יותר של הוכחה. הדבר נכון במיוחד לגבי דירה שנתקבלה במתנה במהלך תקופת הנישואין, מן הטעם שיש ליתן משקל לכך שנותן המתנה בחר להעניקה רק לאחד מבני הזוג ולכך שבן הזוג השני הסכים, גם אם בשתיקה, כי הדירה שנתקבלה במתנה תירשם רק על שם בן הזוג מקבל המתנה.
( – ) האם גם לבן הזוג השני יש דירת מגורים או נכס חיצוני אחר שהביא עמו לנישואיו ואשר נותר רשום על שמו.
( – ) אורך התקופה בה הדירה הייתה רשומה על שם אחד מבני הזוג ומספר השנים בהם התגוררו בני הזוג בדירה (ככל שהתקופה קצרה יותר נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה).
( – ) אורך חיי הנישואין עד לקרע או עד לגירושין (ככל שתקופת הנישואין קצרה יותר נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה).
( – ) האם ניטלה הלוואה בגינה נרשם משכון/משכנתא על הדירה, ואשר שולמה לאורך השנים על ידי בני הזוג במשותף.
( – ) שיפוץ מסיבי או תוספת בניה מהותית שמומנה על ידי שני בני הזוג.
( – ) התנהגות הצדדים – אווירה כללית של שיתוף ושל מאמץ משותף.
( – ) נסיבות ספציפיות נוספות כגון יצירת מצג בפני בן הזוג השני”.
השאלה אם הוכחה כוונת שיתוף ספציפית בנכס מסוים היא שאלה שבעובדה. ראו בע”מ 2948/07 פלונית נ’ פלוני מיום 18.04.2007 וכן בע”מ 4545/09 פלוני נ’ פלונית, מיום 7.01.2010.
יש לבחון כל מקרה לגופו ולתור אחר “דבר מה נוסף”. בפרט יש לבחון אומד דעת בני הזוג, כוונתם, ציפייתם הלגיטימית, ההסכמות שהוסכמו ונסיבות החיים ביחס לנכס הספציפי. ראו ע”א 7750/10 מרים בן גיאת נ’ הכשרת הישוב ביטוח בע”מ מיום 11.08.2011. בסעיף 15 לפסה”ד בתמ”ש 12236-04-09 פלונית נ’ פלוני, מיום 31.01.2012 נאמר כי פסה”ד בעניין בן גיאת הפחית את הרף הנדרש לעמידה בנטל להוכחת כוונת שיתוף. בהמשך נפסק בבע”מ 1398/11 אלמונית נ’ אלמוני מיום 26.12.2012, בסעיף 21 ואילך, כי ניתן להסתפק בהבטחות, מצגים אקטיביים או הסתמכות המקימים מניעות לבן הזוג הרשום או הטעיה אקטיבית.
התובעת טוענת כי יש להביא בחשבון במסת נכסי צדדים לאיזון משאבים את כל הנכסים שנצברו על שם מי מהצדדים במהלך החיים המשותפים ולחלקם בין הצדדים בחלקים שווים. נטען מטעמה כי הייתה זו החלטה משותפת של הצדדים כי כל הנכסים שהובאו לתא המשפחתי ואלו שהושבחו או נצברו במהלך החיים המשותפים, יהוו חלק ממסת הנכסים המשותפים. לראיה, הנתבע אישר בעדותו כי בחר שלא לערוך הסכם ממון על אף שהיה ער לכך שניתן לקיים הפרדה רכושית רק על פי הסכם ממון.
הנתבע טען כי אין להביא בחשבון במסת הנכסים איזון המשאבים את הזכויות הרשומות על שמו בדירה בב’, בדירה במ’ ובדירה בי’ ויש לכלול את הדירה בע’. עוד טען הנתבע לקיומם של חובות משותפים, שלא נכללו בחוות הדעת ויש להכליל במסת הנכסים לאיזון. אבחן את הדירות אחת לאחת:
הדירה בב’:
הדירה לא שימשה למגורי הצדדים. הדירה נרכשה לפני נישואי הצדדים מכספי תמורת מכירת הדירה בש’ – דירה שהתובעת הודתה שהייתה בבעלות הנתבע בלבד. ראו עדותה בעמוד 19 שורות 32-33 וגם עדותה בעמוד 20 שורות 2-3 בהתייחס לכספי תמורת הדירה בש’ “אני מרגישה שנכון שהכסף כנראה של ע’, כי הוא שלו….”.
אמירת התובעת כי “הוא לא היה קונה את ב’ אם אני לא הייתי שמה ומעודדת אותו או אם הוא לא היה רואה שאני שותפה שלו…” (עמוד 20 שורות 4-5) אין בה להוכיח כוונת שיתוף. העובדה כי התובעת הייתה בקשר עם שוכרים פוטנציאליים, שוכרים בפועל או הייתה שותפה לתכנון השיפוץ ורכישת הריהוט, ראו עדותה בעמוד 3 שורות 9-32, אינה דבר מה נוסף המעיד על כוונת שיתוף ספציפית.
על-מנת לקבוע אם מתקיימת כוונת שיתוף, יש לבחון אומד דעת הצדדים וציפייתם הלגיטימית. דירת ב’ נרכשה כשנה לאחר תחילת יחסי הצדדים, בטרם נישאו.
החלת הִלכת השיתוף מחייבת זהירות. “הדברים נכונים ביתר שאת במציאות המודרנית בימינו, שבה זוגות רבים מתגוררים יחד ללא נישואין – ממכלול סיבות, שעליהן נמנות: עצם רצונם לגור יחדיו; חסכון כלכלי; וכינון תקופת מבחן (trial marriage) לקראת נישואין – ללא כל כוונה להחיל חובות משפטיות על מערכת יחסיהם…”. ראו רע”א 3323/23 שלמה חברה לביטוח בע”מ נ’ פלוני, סעיף 12 לפסה”ד. יתר על כן, כאמור, בסיכומיהם לא טענה התובעת להִלכת השיתוף אלא לשיתוף ספציפי בשל “חוסר צדק”. ראו סעיפים 47-48 לסיכומיה.
נימוק התובעת ל”חוסר צדק” והרגשתה אין בו די. לא זו אף זו אלא שבעדותה, אישרה התובעת במפורש כי לא סברה שדירת ב’ היא משותפת להבדיל מההכנסות מהשכרת הדירה. ראו עמוד 39 שורות 28 ואילך:
“ת: זה בסדר, אני לא… אתה לא מפחיד אותי.
ש: לא, אין לי כוונה כזאת. את רצית, ראית, ראית, לא רצית, את ראית, שהנכס בי’ לא משותף והנכס בב’ לא משותף. הדבר היחיד שראית משותף זה מ’ שקניתם במהלך החיים המשותפים.
ת: אני ראיתי את ההכנסות מב’ כמשותפות.
ש: איפה זה כתוב?
כב’ השופטת: את ההכנסות מב’.
ת: כנראה לא קראתי טוב.
כב’ השופטת: היא אמרה את ההכנסות מב’.
ש:אז ראית רק את ההכנסות מב’ משותפות?
ת: לא, ראיתי… אני הרגשתי שזה שלנו, מה אני אעשה? מה אני אעשה? זה מה שהרגשתי.
ש: מכוח מה הרגשת שזה שלנו?
ת: אז לא כתבתי. אז לא כתבתי. אז לא כתבתי, נכשלתי בבגרות הזאת, בסדר.”
על כן אני דוחה טענת התובעת בנוגע לדירה ברחוב ב’.
הדירה בי’:
זכויות הנתבע בדירה בי’ נתקבלו בירושה. הדירה שימשה למגורי הצדדים כ-12 שנה והצדדים שילמו לאחי הנתבע את חלקם היחסי בשכר דירה. התובעת אישרה כי לא הסכימה “לתקוע מסמר” כדי לא להשביח לאחי הנתבע את חלקם.
כאשר נשאלה התובעת מדוע היא סבורה שחלקו של הנתבע בדירת י’ משותף, השיבה בתשובות מתחמקות.
ראו עדות התובעת בחקירתה הנגדית בעמוד 26 החל משורה 32 ואילך:
“ש:יש לך חלק בדירה בי’?
ת: אם יש לי חלק בדירה בי’? זה כמו שאמרתי קודם, זה שלמזלו, חבל, אבל למזלו, אמא שלו מתה וזכה בדירה, זה לא… כאילו…
ש: אבל את אומרת, “הוא זכה בדירה”, הוא זכה בדירה או ‘אנחנו זכינו בדירה’?
ת: אני ראיתי את זה כאנחנו, אבל אני מבינה עכשיו, לפי כל החוקים שאתה מקריא לי, שזה בעצם שלא.
ש: מתי חשבת שזה “אנחנו”?
ת: מתי חשבתי שזה “אנחנו”?
ש: כן.
ת: לא חשבתי על זה. מה זה מתי? מה, ביום שהיא מתה שמחתי אם יש לי דירה? אני לא ככה הרגשתי. אבל אם נמכור את החלק שלנו בזה… לא יודעת, זה היה שלנו. גם חשבתי שאולי נעשה שם תמ”א, אז חשבנו שאנחנו נגור למטה. זה תמיד היה באוויר שזה שלנו. זה לא…
ש:אבל גם אמרת ששילמתם שכירות על הבית הזה.
ת: עקרונית שילמנו שכירות, כן.
ש: יופי. עשיתם שיפוץ בבית הזה?
ת: מה זה שיפוץ? לא יותר מדי, כאילו נשרף המטבח, עשינו משהו.
ש: והאם זה נכון…
ת: גג.
ש: שאת לא הסכמת לתקוע מסמר בבית, כי אמרת לע’, “אני לא אעשה שום דבר שיעזור לאחים שלך וישפר את הירושה שלהם”?
ת: תראה, גם לי מותר להיות עצבנית בכל מה שקשור למערכות יחסים בין זה. יכול להיות, אני לא יכולה להגיד שלא.”
משמעות הדבר כי טענתה של התובעת לכוונת שיתוף ספציפי היא טענה בעלמא, התובעת לא הוכיחה קיומו של “דבר מה נוסף” המעיד על כוונת שיתוף בחלקו של הנתבע בדירת י’.
על כן אני דוחה טענת התובעת בנוגע לדירה בי’.
הדירה במ’:
הדירה נרכשה בשנת 2013, היְינו במהלך חיי הנישואין. הדירה נרכשה מכספים שנטלו הצדדים כהון עצמי על -ידי מחזור המשכנתא על דירת ע’ ונטילת משכנתא על דירת ב’. יוער בהקשר זה כי הוצגו שתי גרסאות: האחת כי דירת מ’ נרכשה מכספי הירושה שקיבל הנתבע מעִזבון אימו והשנייה כי הצדדים מִשכנו את דירת ע’ ודירת ב’ ועשו שימוש בכספים אלו לרכישת דירת מ’ ומימון חיי המשפחה.
לא נתתי אמון בטענת הנתבע כי הדירה נרכשה מכספי ירושתו. לא הוצגה אסמכתא להוכחתהּ.
על נקלה יכול היה הנתבע להביא לעדות את אחיו או להוכיח במסמכים כי קיבל כספים מעִזבון אמו ועשה בהם שימוש לרכישת הזכויות. משלא עשה כן הדבר פועל לחובתו. הלכה פסוקה היא כי כאשר בעל דין נמנע מהלציג ראיה או להביא עד, יש להניח כי המדובר בראיה או עדות הפועלת לרעתו ותשמש כנגדו. ראו ע”א 465/88 הבנק למימון מסחר בע”מ נ’ סלימה מתתיהו ואח’, פד”י מ”ה (4) 651, ע”א 795/99 פרנסואה נ’ פוזיל פד”י נ”ד (3) 107. על כן אני דוחה טענת הנתבע כי הזכויות בדירת מ’ נרכשו מכספי ירושתו.
לאמור יש להוסיף כי על פי גרסת הנתבע עצמו, בשל מימון שיפוץ והשקעה בדירת מ’, נטלו הצדדים הלוואת למימון חיי המשפחה – מה שמעיד כי התשלום עבור רכישת הזכויות והשיפוצים בדירת מ’, נעשה מכספים משותפים. ראו עדות הנתבע בעמוד 46 שורות 31-36:
” ש:תספר לי על הלוואות שנטלתם לאורח החיים המשותפים.
ת:הלוואות? נטלנו הלוואות, מה שאני זוכר משמעותיות, נטלנו הלוואות מקרוב משפחה בחו”ל, שלף, של 50000 דולר, והיו כל מיני הלוואות קטנות שלקחנו כל פעם מהבנק שהוחזרו מהשוטף, ואחר כך לקחנו את ההלוואות… אחרי הרכישה של מ’, אז לקחנו הלוואות שסייעו לתשלום. בתכלס, המחשבה הייתה שמ’, ההלוואה תקיים אותנו, ובשארית, שזה 250000 ,נעשה את הקנייה ואת השיפוץ של מ’. וגם עמדתי במטרה.”
מאחר והצדדים אישרו כי השקיעו בדירת מ’ כספים שמקורם בהלוואה שהובטחה במשכנתא על דירת ב’, הרי שחרף הקביעה כי דירת ב’ אינה משותפת – יתרת ההלוואה על דירת ב’ (השווה לחלק יחסי של 250,000 ₪ מתוך כל ההלוואה) תובא בחשבון באיזון המשאבים. ראו לעניין זה עדות התובעת בעמוד 28 שורות 34-36 ועדות הנתבע בעמוד 51 שורות 24-27.
אשר לשיעור חלקו של הנתבע בדירת במ’. אמנם התובעת העידה כי חלקו של הנתבע בדירה במ’ הוא מחצית, כך שחלקה הוא רבע (ראו עמוד 28 שורות 25-28), אך נתתי אמון בגרסת הנתבע כי הוא מחזיק חלק מהזכויות בנאמנות עבור אחותו. ראו עדותו בעמוד 64 שורות 1-21. הנתבע העיד כי הוא חב לאחותו כספים (ראו עמוד 61 שורות 19-23) וחלקם שולם על דרך מחילת החוב. גרסתו זו נתמכה בהסכם שנחתם בין הנתבע ושני אֵחיו ושהוגש כנספח י’, מה גם שבסיכומיה חזרה בה התובעת מטענתה. על כן, חלקו של הנתבע בדירת מ’ הוא 1/3. חלקו זה יש להביא בחשבון לעניין איזון משאבי הצדדים.
הדירה בע’:
הדירה נרכשה על ידי התובעת לפני הנישואין. חלק מהחזרי ההלוואה שנטלה התובעת לרכישתה שולמו במהלך החיים המשותפים. הדירה שופצה מכספים משותפים מספר פעמים. ראו עדות הנתבע בעמוד 47 שורות 11-12 יחד עם עדות התובעת בעמוד 4 שורות 12-13. התובעת עצמה טוענת כי הדירה היא דירה משותפת, ר’ עדותה בעמוד 11 שורות 25-28. אשר למשכנתא הרובצת על הדירה, התובעת שילמה את תשלומי ההלוואה ולאחר מכן התשלומים שולמו מהחשבון המשותף שנפתח בשנת 2004. ר’ עדות התובעת בעמוד 15 שורות 10-13, עמוד 16 שורות 2-12, עדות הנתבע בעמוד 47 שורות 1-9.
מעדות הנתבע עלה כי תשלומי המשכנתא הסתיימו זמן קצר לאחר נישואי הצדדים, בספטמבר 2007. ר’ עמוד 49 שורות 16-38, עמוד 50 .
לכאורה די היה באמור לעיל כאשר התובעת עצמה עתרה לכלול במסת הנכסים לאיזון את הזכויות בדירה בע’ כנכס משותף (ראו סעיפים 25-26 לתביעתה בתלה”מ 21711-01-21) כדי לקבוע כי הזכויות בדירה בע’ משותפות, אלא שאי אפשר להתעלם מכך שעתירתה של התובעת קשורה והדדית עם עתירתה לאיזון בכל הנכסים, לרבות דירת ב’.
עוד אי אפשר להתעלם מכך ששווי ההשקעה מכספים משותפים לא הוכח והאסמכתאות שהוגשו, מלמדות על אלפי שקלים בודדים.
עוד, וזה העיקר, בעדותה העידה התובעת כי ראתה גם את הדירה בב’ כנכס משותף ולמעשה עמדתה כי הדירה בע’ משותפת כרוכה ותלויה, כאמור, בשיתוף בנכסים חיצוניים של הנתבע. משנפסק כי דירת ב’ אינה נכס משותף (וכך גם חלקו בדירת י’ שהיא דירה ירושה) פסיקה כי הדירה בע’ משותפת תהא, לטעמי בנסיבות כאן, פסיקה שאינה צודקת.
ברי כי כוונת התובעת בטענתה לשיתוף ספציפי בדירה בע’ אינה עומדת לבדה וברי כי בנסיבות כאן, הנתבע לא יכול לטעון מצד אחד כוונת שיתוף ספציפי בדירה בע’ והיעדר כוונת שיתוף בנכסים החיצונים שבבעלותו.
פרופ’ ליפשיץ בספרו השיתוף הזוגי 2016 עמודים 188-189, כותב שיש להגן על “בן זוג מתחלק” במקרה בו בן זוג אחד הוכיח שיתוף ספציפי בנכס חיצוני אך לא מיזג את רכושו הפרטי. הפתרון המוצע שם הוא כי במקרה שכזה, הוכחת שיתוף ספציפי ומיזוג רכוש פרטי לרכוש משותף היא ראיה פוזיטיבית לכוונת שיתוף של שני בני הזוג בנגוע לרכוש חיצוני של שניהם. נכתב כי זו חזקה הניתנת לסתירה אך בדרך זו לא יכול בן זוג אחד לטעון לשיתוף ספציפי ברכוש בן הזוג האחר ולשמר את רכושו כרכוש חיצוני.
עוד נכתב שם, בעמוד 188, כי ניתן להגיע לאותו פתרון על ידי שימוש בחלופות שבסעיף 8 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל”ג -1973.
אומנם התובעת לא עתרה לסעד זה אלא עתרה לשיתוף ספציפי בכל הנכסים החיצונים, אך מעת שהתובעת לא הוכיחה שיתוף ספציפי ביחס לדירת ב’ ודירת י’, הרי שזהו המקרה בו בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו שבסעיף 8(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ”ה – 1995, לסטות מסדרי הדין לעשיית צדק וליתן סעד שלא נתבע על כדי להביא לתוצאה צודקת וראויה.
על כן, נפסק כי זכויות התובעת בדירה בע’ בבעלות התובעת בלבד.
איזון המשאבים – רו”ח שטרנפלד נתן מונה כמומחה בית המשפט ונתן חוות הדעת נושאת תאריך 18/05/2021 הכוללת שתי חלופות; חלופה הראשונה על בסיס איזון ערכן הנוכחי של יתרות הזכויות וחלופה שנייה על בסיס מימושן וקבלתן בפועל של יתרת הזכויות.
הצדדים לא שלחו למומחה שאלות הבהרה ולא הזמינו את המומחה לחקירה, כך שלכאורה הם אינם חולקים על חוות הדעת. אלא שבסיכומיו טען הנתבע כי היה על המומחה לכלול באיזון המשאבים חובות נוספים או התחייבויות נוספות.
הנתבע לא הוכיח טענותיו אלו וכדלקמן:
הלוואה בסך 50,000 $ ארה”ב מר ג.ש.: עדות התובעת כי מדובר בהלוואה שניטלה במסגרת ביצוע פרויקט תמ”א ברחוב ש.ה. שביצע הנתבע וכי ההלוואה הושבה מהתמורה שנתקבלה ממכירת הדירות, לא נסתרה. ר’ עמוד 10 שורות 18-20. אמנם מדובר בפרויקט שנולד ובוצע במהלך החיים המשותפים, אלא שהנתבע לא הוכיח כי נותרה יתרת הלוואה לתשלום.
הלוואה בסך 100,000 ₪ מאחי הנתבע ואשתו:
התובעת אישרה נטילת הלוואה בסך 100,000 ₪. על פי הסכם ההלוואה שצורף כנספח ד’ לתיק מוצגים נ/1 מועד החזר הלוואה היה 30/11/2018. הנתבע לא הוכיח כי נותרה יתרה לתשלום.
הלוואה בסך 7,000 ₪ מאחי הנתבע:
למעט דף חשבון המעיד על תקבול מאחי הנתבע (נספח ה בתיק מוצגים שסומן נ/1) לא הוּכח כי שמדובר בהלוואה משותפת שנותרה יתרה לתשלום. לא נטען מהו מועד מתן ההלוואה או השבתה.
חובות לעיריית ח’ ומ.כ.:
אלו תשלומים ששולמו לאחר מועד הקרע. ראו נספחים ו’, ז’ בתיק המוצגים נ/1. והמסמכים שצורפו אינם מפרטים התקופה בגינה שולמו התשלומים או מהו החלק בחיוב עד מועד הקרע (01/06/2019). התשלום למ.כ. נתמך באסמכתא “תשלום חוב מים בסך 2,577 ₪” . גם בעניין זה לא פורטה התקופה וגם לא מצוין עבור איזה נכס שולם התשלום.
הלוואה בסך 50,000 ₪ מבנק מ’:
הנתבע צירף אישור יתרת הלוואה לפיו ביום 13/05/2019 הנתבע נטל הלוואה בסך 50,000 ₪ מבנק מ’. ר’ נספח טז בתיק מוצגים נ/1. נוכח מועד הקרע, מספר ימים לאחר מכן, ובנסיבות המקרה כאן, כאשר הנתבע החזיק בנכסים שאינם משותפים, היה על הנתבע להוכיח כי הכספים שימשו למשק הבית המשותף. הנתבע לא עשה כן ואף לא פירט מה הייתה מטרת ההלוואה או להיכן הועברו כספי ההלוואה. טענתו הכללית כי ההלוואה נועדה לחיים המשותפים אין בה די.
הלוואה מובטחת במשכנתא סך 260,000 ₪:
מאחר ומדובר בהלוואה שמוסכם בין הצדדים כי ניטלה לשם רכישת הזכויות בדירת מ’ ושיפוצהּ, והזכויות בדירת מ’ משותפוּת, הרי שהצדדים חבים בחלקים שווים בחלק היחסי מתוך סכום ההלוואה כפי שהייתה יתרתוֹ במועד הקרע. עם זאת, החלק היחסי יחושב לפי סך 250,000 ₪ ולא 260,000 ₪ – שהרי כך העיד הנתבע. ר’ דבריו שהובאו בסעיף 30 לעיל.
כלי רכב:
שווי כלי הרכב נכלל בחוות דעת המומחה. מאחר וכלי הרכב נשאר בחזקת התובעת, המומחה כלל את שוויו בזכויותיה לאיזון וגם ערך שִערוך למועד חוות הדעת.
טענות הלוואות נוספות מבני משפחה.
הנתבע אישור בסיכומיו כי לא הוּכחו טענותיו בעניין זה.
לסיכום החלק שעניין איזון המשאבים – אני מאמצת את חוות דעת המומחה.
נוכח התוצאה אליה הגעתי, והעובדה כי בפועל זכאית התובעת למחצית מהכנסות הנתבע מחלקו בשכר הדירה ממ’ מאז מועד הקרע, התשלום יעשה על פי החלופה הראשונה של חוות הדעת, לאחר שחוב התובעת לנתבע לפי חוות הדעת יקוזז מחוב הנתבע לתובעת בגין כספי השכירות מדירת מ’. ככול שתיוותר יתרה לחובת התובעת, היא תשולם מתוך כספי השכירות העתידיים המגיעים לתובעת משכר הדירה מדירת מ’.
נפסק,
אני דוחה טענות התובעת לשיתוף ספציפי בדירת ב’ ובדירת י’;
אני דוחה טענת הנתבע לשיתוף ספציפי דירה בע’;
אני מקבלת טענות התובעת כי הוכחה כוונת שיתוף בזכויות הנתבע בדירת מ’;
הואיל ובדירה שותפים אֵחיו של הנתבע ובמהלך ההליכים עלה כי בינם ובין התובעת מערכת יחסים עכורה, והואיל וניהול השכרת הדירה עלול לגרום לשני הצדדים מכשולים וקונפליקטים בנוגע להכנסות, הוצאות או ניהול – פירוק השיתוף יעשה בדרך רכישת הנתבע את זכויות התובעת בד בבד עם איזון המשאבים. לא יגיעו הצדדים ליד הבנות בעניין זה בתוך 30 יום, רשאית התובעת להגיש צו פורמאלי לחתימתי לשם רישום זכויותיה בלשכת רישום המקרקעין.
אשר לאיזון המשאבים. התובעת חבה לנתבע את הסכום בחלופה הראשונה של חוות הדעת; שני הצדדים חבים בחלקים שווים בתשלום יתרת החובה בחשבון המשותף בבנק לאומי וגם בתשלום יתרת ההלוואה שניטלה לרכישת דירת מ’, כפי יתרתה במועד הקרע.
תביעת המזונות:
במהלך הנישואין עבדה התובעת בעבודות מזדמנות במשרה חלקית והשקיעה מרבית זמנה במשק הבית ובגידול הקטינים. התובעת טענה כי הדבר נעשה בהסכמה בין הצדדים לשם טיפוח הקטינים ואילו הנתבע טען כי התובעת בחרה שלא לעבוד ולא לסייע לפרנסת הבית.
התובעת עתרה לתשלום סך 7,118 ₪ עבור מזונות ומדור הקטינים. עבור הקטינה ל’ סך 1,934 ₪ על פי הפירוט: סך 550 ₪ תשלום לבית הספר, סך 100 ₪ ציוד לבית הספר (בית ספר לאומנויות) סך 200 ₪ ביגוד והנעלה, סך 300 ₪ נסיעות, סך 30 ₪ טלפון נייד, סך 200 ₪ תרבות ובידור, סך 50 ₪ ספרים והעשרה, סך 100 ₪ דמי כיס, סך 150 ₪ מוצרי היגיינה, סך 54 ₪ קופת חולים “מכבי”. עבור הקטין ג’ עתרה לתשלום סך 1,784 על פי הפירוט: סך 550 תשלום בית הספר, סך 300 ₪ ביגוד והנעלה, סך 300 ₪ נסיעות חופשי חודשי, סך 30 ₪ טלפון נייד, סך 200 ₪ תרבות, בידור והבילויים, סך 50 ספרים והעשרה, סך 100 ₪ דמי כיס, סך 100 ₪ מספרה, סך 100 ₪ מוצרי היגיינה, סך 54 קופת חולים “—-“.
עבור חלקם של הקטינים במדור ואחזקתו עתרה התובעת לתשלום סך 3,400 ₪ לחודש.
בהתאם לסעיף 3 לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) תשי”ט-1959 חיובו של אדם במזונות ילדיו הקטינים נבחן על פי הדין האישי החל עליו.
הצדדים יהודים, על כן, המקור לחיוב במזונות הקטינים הוא בדין העברי.
הדין העברי מחלק את מקור חיוב במזונות קטנים, היקפו ואופן חלוקת הנטל בין ההורים, לשלוש תקופות: קטני קטינים עד גיל 6 שנים, חיוב שחל על האב והוא עצמאי ומוחלט ואינו תלוי בהכנסות האֵם או במצבו הכלכלי של האב או הקטין. חיוב עבור קטינים בגיל 6-15 שנים, מכוח תקנת חכמים וחיוב עבור קטינים בגיל 15-18 שנים, מדין צדקה. ראו ע”א 166/66 גודלמן נ’ גולדמן פד”י כ (2) 533, 536, ע”א 591/81 פורטוגז נ’ פורטוגז, פד”י לו (3) 449, 457.
בבע”מ 919/15 פלוני נ’ פלונית, פסקה 77 סיפא לפסה”ד של השופט פוגלמן בפסק דין מיום 19.07.17 נאמר כי יש לפרש את החיוב מכוח תקנת חכמים כחיוב מדין צדקה, היְינו החיוב מגיל 6-15 חל במידה שווה על שני ההורים. הוראה זו היא תמציתו האופרטיבית העיקרית של פסה”ד הנ”ל, כפי שנפסק בעמוד 125, סעיף 3 לפסה”ד של הנשיאה כב’ השופטת א’ חיות. בע”מ 919/15 השווה את הדין החל בגילאי 6-15 שנים לזה החל בגיל 15-18 שנים. גם שם החיוב על פי הדין העברי הוא מדין צדקה ומוטל על שני ההורים על פי יכולותיהם הכלכליות היחסיות.
לפיכך ולשם הכרעה בתביעת מזונות קטינים שגילם עולה על 6 שנים, יש לקבוע מה הם צרכי הקטינים, מה היא יכולת הוריהם ומהו יחס ההכנסות בין ההורים. עוד יש לבחון את זמני השהות, חלוקת האחריות ההורית בין ההורים ושאר נסיבות העניין. אין מדובר בנוסחה מתמטית. ראו עמ”ש 1180-05-14 א.א. נ’ מ.א., מיום 26.03.2015 עמוד 4 לפסק דינו של השופט שאול שוחט וגם עמ”ש (חיפה) 4208-01-19 ד’ ב’ נ’ א’ א’ ב’ מיום 21.7.19.
במקרה דנן הקטין ג’ בן 17 שנים והבת ל’ בגירה ביום 21.04.23 .
צרכי הילדים:
אקדים ואומר כי שני הצדדים לא הוכיחו את צרכיהם של הקטינים.
התובעת צירפה אסמכתאות בדבר צרכי הקטינים לתקופה 7/21-11/21. האסמכתאות שצורפו אינן קריאות, לא ניתן לדלות מהם את הסכומים או האם מדובר בצרכי קטינים. כך גם האסמכתאות שצורפו לכתב התביעה.
בסיכומיה טענה התובעת בכלליות כי “יש להעמיד את דמי המזונות בערכים ריאלים כעולה מהאמור בכתב התביעה ובפרט בשים לב לפער המהותי בהשתכרות הצדדים והעובדה כי הילדים שהו כל אותה עת ואף כיום אצל האם”, ולא טענה דבר בנוגע לצרכי הילדים.
גם הנתבע בסיכומיו טען טענות כלליות ולא פירט מה הם צרכי הקטינים או סכום המזונות הנדרש אך מנגד, הפנה לכך שהתובעת אינה חולקת על הסכום שנפסק כמזונות זמניים ולא עתר לשנות ממנו אך לפסוק 1/3 במהלך השירות הצבאי.
הנתבע לא הוכיח כי משלם את צרכי הקטין או הבת מעבר למזונות (סעיף 81 לסיכומיו). הנתבע צירף 2 אסמכתאות (נספח ח לתיק מוצגים נ/1), תשלום לבית הספר של הבת ואסמכתא לרכישת ביגוד עבור הקטין. התובעת בעדותה אישרה כי אינה משלמת את כל התשלומים לבית הספר ראו עדותה בעמוד 41 שורות 13-15 והדברים מחזיקים את הטענה כי הנתבע נשא בתשלומים אלו, כפי עדותו בעמוד 73 שורות 7-10 ושורות 22-24, אך אין בכך לפטור אותו ממזונות ילדיו. כך גם אשר לטענתו כי נוהג לסעוד עם הקטין במסעדות או משלם עבורו טלפונית. ראו עמוד 74 שורות 21-23, שורות 33-39. וכך גם בנוגע לטענה כי הוא רוכש עבורו ביגוד והנעלה. ראו עמוד 74 שורות 29-32 וגם עמוד 75 שורות 1-6. שם בין היתר העיד כי:
“…אבל עם ג’ אי אפשר להשוות בכלל, ההוצאות של ג’ הם הרבה, הוא גם בן-אדם כזה שאוהב מותגים, ל’ היא לא, והוא אוהב מותגים, ואוהב זה, והוא חייב נייקי, וחייב אולסטאר, וכל הדברים האלה…בכיף אני משלם, כן”.
תביעת מזונות היא תביעה כספית שיש להוכיח ככל תביעה אחרת. כאשר הצדדים אינם מרימים את הנטל להוכיח את צרכי הקטינים, מאחר והראיות אינן מאפשרות קביעת ממצאים ברורים או העובדות אינן שלמות, יאמוד בית המשפט את הצרכים על פי ניסיון החיים של השופט היושב בדין. בית המשפט בתוך עמו יושב. ראו: ע”א 687/83 מזור נ’ מזור, פ”ד לח (3) 29, 33; ע”א 130/85 ניסים סבן כהן נ’ שמעון כהן, פ”ד מ(1) 69; ע”א 93/85 שגב נ’ שגב, פ”ד לט(3) 822, 825.
בעבר הוערך סכום המזונות ההכרחיים לקטין סך 1,300-1,400 ₪ לחודש. ראו למשל בר”ע (ת”א) 1895/02 ב.י. נ’ ב.נ. מיום 20/01/2003; אלא שלימים, נוכח התמורות שחלו, עליית מחירים, שינויי השכר וכיוצ”ב, עודכנו הסכומים לסך 1,600 ₪ – 1,700 ₪ לחודש. ראו עמ”ש (ת”א) 46291-01-16 פלונית נ’ פלוני, מיום 09/10/2017; עמ”ש 1057/09 ש.ת. נ’ ד.ג., מיום 17/10/2010.
את הצרכים יש לחלק לצרכים שהם תלויי שהות ולצרכים שאינם תלויי שהות. חלוקה זו נדרשת מאחר ורכיבים שהם תלויי שהות של קטין, נושא בהם בעין ההורה אצלו שוהים הקטינים וזאת ביחס ישיר לזמן השהות של הקטין בביתו ולהיפך; זאת להבדיל מצרכים שאינם תלויי שהות שכן אין קשר בין צרכים אלו לבין שהותו של הקטין בביתו של ההורה.
בשל הכפילות הנדרשת מטבע הדברים, לקטין המתגורר בשני בתים צרכים גבוהים יותר. מנגד, חלקם של צרכים אלו, משולמים בפועל, על ידי נשיאה בפועל של ההורה בעת שהות הקטין עימו. ראו עמ”ש (חי’) 28488-09-19 ר’ ב’ נ’ ה’ ב’, מיום 12.03.2020
וגם ראו רמ”ש (מרכז) 59188-10-18 י.נ. נ’ א.נ. מיום 25/10/2018. שם, הוערכו הוצאות קטין שמתגורר בשני בתים, סך 2,250 ₪ לחודש, לא כולל מדור. עוד ראו עמ”ש (מרכז) 21704-03-18 א.ו. נ’ א.ו. סעיף 12 לפסה”ד מיום 11.06.2019 וגם עמ”ש (חיפה) 56000-10-18 פלוני נ’ פלונית סעיף 47 לפסה”ד מיום 31.01.2019. בעמ”ש 59345-11-22 א’ נ’ ב’ מיום 13/2/23 קבע בית המשפט המחוזי בחיפה שהסכום 2,250 ₪ שנקבע בבית המשפט המחוזי מרכז אינו מתאים למחוז חיפה והצפון נוכח ההבדלים המשמעותיים הקיימים באזורי המחייה במרכז.
לאחר שבחנתי ושקלתי עמדות הצדדים, הראיות הוגשו והדין החל ורמת החיים שהוכחה, אני אומדת צרכי הקטין ג’ שהם תלויי שהות סך 1,300 ₪ וצרכי הקטין שהם אינם תלויי שהות סך 600 לחודש.
יכולתם הכלכלית של ההורים:
יכולתו הכלכלית של ההורה נבחנת על יד גובה הכנסותיו, כלל רכושו ומצבו הכלכלי בכללותו. בעמ”ש (חי’) 52480-06-20 א’ נ’ ב’ מיום 8.8.21 סעיף 56 לפסק הדין, נפסק:
“…כאשר באים לפסוק מזונות יש להתחשב גם בפערי הרכוש שבין הצדדים, שכן ההכנסה הפנויה הרלוונטית לצורך קביעת חיוב הורה במזונות נקבעת תוך הערכת יכולתו הכלכלית הכוללת ב”ראיה רחבה”, כך שלא רק משכורת ה”נטו” שלו מובאת בחשבון, אלא סך כל המקורות הכלכליים העומדים לרשות משלם המזונות, כולל נכסים, חסכונות, וכיו”ב (עיינו: בע”ם 3432/09 פלוני נ’ פלונית, פסקה יח (23.6.2009) [פורסם בנבו] ; ע”א 239/85 עמיצור נ’ עמיצור פ”ד מ(1) 147, 154-152 (1986); ע”א 130/83 פרייס נ’ פרייס, פ”ד לח(1) 721, 727-725(1984) ). הפערים שבין הצדדים בכל נושא הרכוש הינם משמעותיים ביותר ואין כל אפשרות להתעלם מהם.”
נפסק גם כי בעת בחינת חלוקת הנטל של מזונות מדין צדקה, כושר השתכרות ההורים ויכולתם הכלכלית הוא נתון בעל חשיבות רבה והחלוקה היא חלוקה שוויונית, להבדיל מחלוקה שווה, והיא תתבסס על פי יחס ההכנסות הפנויות של ההורים. ראו עמ”ש (חי’) 52480-06-20 א’ נ’ ב’ מיום 8.8.21 לעיל סעיף 55 לפסק הדין.
על פי תלושי שכר שצורפו כנספח א’ לכתב התביעה ולהודעתה מיום 18.12.20, שכרה החודשי הממוצע של התובעת לתקופה 6/19-11/20 הוא סך 4,880 ₪ נטו לחודש. בחקירתה בעמוד 41 שורות 27-28 העידה על סכומים אחרים אך אישרה כי הכנסתהּ גדלה מאז מועד הקרע. בסיכומיה טענה כי שכרה סך 6,500 ₪ לחודש.
נוסף על שכרהּ, לתובעת הכנסה משכר הדירה בדירה בע’. ראו עמוד 41 שורות 26-29. על פי הנתונים שהובאו, סכום זה הוא סך 2,000 ₪ לחודש. נספח 3 לתיק מוצגים ת/1.
עוד מקבלת הנתבעת קִצבת ילדים מהמוסד לביטוח לאומי.
הנתבע טען כי לתובעת כושר השתכרות בתחום ארגון האירועים וכנסים וכי למדה עובר לקרע קורסים והכשרות שונות, בעיקר בתחום הקאוצ’ינג ובתחום ליקויי למידה. אלא שהנתבע לא הוכיח מהו כושר ההכנסה, אם בכלל.
אשר להוצאות התובעת, התובעת נושאת בתשלום שכר דירה, לטענתה סך 3,800 ₪ לחודש והוצאות אחזקת הדירה. ראו עמוד 7 שורות 4-8. התובעת גם נושאת בהחזר המשכנתא הרובצת על דירת ע’, סך 900 ₪ לחודש. ראו עמוד 14 שורות 9-37.
נוכח המפורט לעיל, בהינתן בעלותה בדירת ע’, בדירת מ’, קִצבת הילדים ושאר נסיבות העניין – אני אומדת הכנסתה החודשית הממוצעת הפנויה של התובעת סך 7,500 ₪.
הנתבע מאז שנת 2007 עסק בתחום הנדל”ן והתחדשות עירונית. על פי דו”ח רווח והפסד לשנת 2019, שכרו החודשי הממוצע היה סך 6,828 ₪ נטו לחודש. לתקופה 1-6/20 שכרו החודשי הממוצע סך 1,750 ₪ נטו לחודש. החל מחודש 10/2019 הוא עובד גם כשכיר בחברת “ד.ב. בע”מ”, בהיקף 50% משרה ומחודש 7/2020 משרה מלאה. על פי תלושי שכרו לתקופה 10/2019-7/2020 שכרו החודשי הממוצע היה סך 7,279 ₪ נטו לחודש. על פי עדותו, כיום בעת שהוא מועסק במשרה מלאה, שכרו החודשי הממוצע סך 14,000 ₪ ברוטו – 10,000 ₪ נטו. ראו עדותו בעמוד 75 שורות 10, 13-17. הנתבע טען כי כיום אין באפשרותו לעסוק בתחום הנדל”ן.
נוסף על כך לנתבע הכנסה מדירת ב’, בעבר סך 4,500 ₪ לחודש. ראו עמוד 57 שורות 32-35 וכיום סך 5,600 ₪. ר’ עמוד 58 שורות 19-20. הנתבע טען בעדותו כי הוא נושא בחשבונות החשמל של הדירה אך הדבר לא הוּכח (ניתן היה למשל להציג הסכם שכירות המעיד כי שכר הדירה כולל חשמל) . גם התיקונים בסך 15,000 ₪ לשנה לא הוּכחו.
עוד מקבל הנתבע סך 1,400 ₪ מחלקו בדירה מ’ ואין משמעות לכך שבפועל לטענתו התשלום מתקבל אצל אחותו בגין חובו אליה בשל השיפוץ, מה גם שהדבר לא הוּכח.
התובעת אמדה את הכנסת הנתבע סך כ-34,000 ₪ מעבודתו: 6,100 ₪ משכר הדירה מדירת מ’; סך 1,933 ₪ – סכום השווה לשיעור 1/3 X 5,800 ₪; שכר הדירה מדירת ב’ סך 6,400 ₪ וגם הכנסות מתיווך ועסקים סך 20,000 ₪. בעדותה טענה לסכומים דומים. עדותה בעמוד 6 שורות 1-3, שורות 5-10.
הוצאות הנתבע. הנתבע נושא בתשלום שכר דירה סך 3,200 ₪ ובהוצאות אחזקת מדורו. ראו עדותו בעמוד 73 שורה 29. הנתבע לא הוכיח את ההוצאות להם טען כי הוא מוציא לשם תחזוקת הדירות והחזרי החובות.
נוכח המפורט לעיל, בהינתן בעלות הנתבע בדירת מ’, דירת ב’ דירת י’ ושאר נסיבות העניין אני אומדת הכנסתו החודשית הממוצעת הפנויה סך 15,000 ₪.
מכאן שיחס הכנסות הצדדים הוא 1/3 התובעת ו- 2/3 הנתבע.
אין מתקיימים זמני שהות קבועים ויציבים. נתתי אמון בעדות הנתבע כי הוא נפגש עם הקטין למעלה מפעם בשבוע וכי הקטין לן אצלו לא רק בסופי שבוע אולם הבת אינה לנה אצל הנתבע. ראו עדותו בעמוד 73, שורות 35-38 ובעמוד 74 שורות 1-3. עם זאת ברור כי מדובר בזמני שהות מצומצמים ולמעשה כל נטל הגידול על כתפי התובעת.
על כן, בהינתן סכום הצרכים שנקבע, הפרשי ההשתכרות בין ההורים, זמני השהות ושאר נסיבות העניין, אני מחייבת את הנתבע לשלם עבור מזונות הקטין סך 1,450 ₪ לחודש. סכום זהה חב הנתבע עבור הבת, כל עוד הוא חב במזונותיה כמפורט להלן.
אשר למדור. התובעת צרפה לכתב התביעה (נפסח ג) רק עמוד ראשון מהסכם שכירות. טענתה היא כי היא נושאת בתשלום סך 3,800 ₪ לחודש עבור שכר דירה. טענותיה לעניין אחזקת המדור אינן רלוונטיות הואיל ואחזקת המדור כלולה במזונות השוטפים.
אמנם נפסק כי זמני שהות יכול ויפחיתו מתשלום המדור שכן ההורה נושא בהוצאות בעין, אך בזמני השהות המצומצמים כאן, אין לכך משקל. ראו עמ”ש (מרכז) 50603-01-14 לעיל; עמ”ש 25027-02-14 פלונים נ’ פלונית מיום 28.12.2014; עמ”ש (מרכז) 23634-05-15 א.פ נ’ נ.א מיום 25.2.2016 וגם פסק דיני בתלה”מ 5141-01-22 י’ נ’ י’ מיום 23.3.23. לעניין קטין המתגורר בשני בתים ראו עמ”ש (מרכז) 65692-11-19 ד.ס נ’ ל.צ.ס בסעיף 29 לפסק הדין מיום 22.09.2020.
לכן, עד הגעת הבת לגיל 18 או סיום כיתה י”ב, לפי המאוחר, הנתבע ישלם מדובר בסכום הווה לשיעור 40% משכר הדירה בו נושאת התובעת וממועד זה, יפחת השיעור ל-30% משכר הדירה. תשלום המדור כפוף להצגת הסכם שכירות מלא ותקף ותשלום בפועל של שכר דירה.
נפסק:
ממועד הגשת התביעה ועד הגעת הקטין ג’ לגיל 18 או סיום כיתה י”ב, לפי המאוחר, ישלם הנתבע עבור מזונותיו סך 1,450 ₪ לחודש. בתקופת השירות הצבאי (חובה) או שירות הלאומי יעמדו דמי המזונות על שליש – כפי גובהם ערב תשלומם.
החל ממועד הגשת התביעה ועד המועד בו מלאו לבת 18 שנים או סיימה כיתה י”ב לפי המאוחר, חב הנתבע עבור מזונות הבת סך 1,450 ₪ לחודש. בתקופת השירות הצבאי (חובה) או שירות הלאומי (חובה) יעמדו דמי המזונות על שליש – כפי גובהם ערב תשלומם.
התשלומים ישולמו ב- 10 לכל חודש מראש.
נוסף על כך, ממועד הגשת התביעה, כפוף להצגת הסכם שכירות תקף, מגורים בפועל בדירה של הקטין והבת ותשלום בפועל, עד הגעת הבת לגיל 18 או סיום כיתה י”ב לפי המאוחר, חיובו של הנתבע במדור יהא סכום השווה לשיעור 40% משכר הדירה בו נושאת התובעת וממועד זה יפחת לשיעור 30% משכר הדירה בו נושאת התובעת. ככול שבדירה יתגורר בן זוג של התובעת, יפחת התשלום המוטל על הנתבע לשיעור 1/3 מהחיוב הנ”ל.
מבלי לגרוע מהאמור, אם תידרש לכך התובעת, תנאי לתשלום המדור הוא הצגת אישור שנתי כי התובעת אינה מקבלת סיוע בשכר דירה.
דמי המזונות יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן על בסיס המדד הידוע היום ויעודכן פעם בשנה – במזונות חודש ינואר של כל שנה, ללא הפרשים לתקופות הביניים.
קִצבת הילדים וכל קצבה המשולמת ע”י המוסד לביטוח לאומי עבור הקטינים תשולם לתובעת בנוסף לדמי המזונות.
החל ממועד הגשת התביעה, יישאו הצדדים בחלוקה 1/3 התובעת ו-2/3 הנתבע בהוצאות רפואיות חריגות של הקטין, מכל מין וסוג שהוא, לרבות רפואת שיניים כולל אורתודנטיה, משקפיים / עדשות מגע, טיפולים פסיכולוגיים/ריגשיים, איבחונים לרבות אִבחוני ליקוי למידה, וכל הוצאה רפואית אחרת חריגה אשר איננה מכוסה (במלואה או בחלקה) על ידי קופ”ח ובכלל זה הפרשים בגין אותה הוצאה חריגה לאחר קבלת החזר מכל מקור שהוא, אלא א”כ ההחזר מתקבל מביטוח פרטי הממומן ע”י הורה אחד בלבד שאז רק ההורה המממן זכאי להנות מהחזר זה. כל הוצאה רפואית כנ”ל תעשה על יסוד אסמכתא מגורם רלוונטי המאשר את נחיצותה, אשר תועבר מהורה אחד לשני בתקשורת מתועדת טרם הוצאת ההוצאה / קבלת הטיפול, על מנת לאפשר להורה השני לבדוק האמור בתוך 10 ימים מיום משלוח האסמכתא.
האמור חל גם על הוצאות שהוצאו עבור הבת בטרם מלאו לה 18 שנים.
הוצאות שהוצאו קודם לפסה”ד, לרבות תשלומים עבור הבת בטרם מלאו לה 18 שנים, על הצד המשלם לשלוח לצד שכנגד הודעה בדואר רשום בתוך 21 יום שאם לא כן, יוחזק כמי שוויתר.
החל ממועד הגשת התביעה יישאו הצדדים, בחלוקה 1/3 התובעת ו-2/3 הנתבע בהוצאות החינוך של הקטין כדלקמן: אגרות חינוך, שכר לימוד וכל תשלום אחר הנדרש לתשלום ישירות למערכת/מסגרת חינוכית לרבות ועד הורים, חוגים, שיעורי עזר (ע”פ המלצת הגורם הרלוונטי), תנועת נוער ותוכנית מצויינות. הכל, בקיזוז ההטבה שתקבל האם מהמל”ל ו/או מהצד השלישי.
האמור חל גם על הוצאות שהוצאו עבור הבת בטרם מלאו לה 18 שנים.
הוצאות שהוצאו קודם לפסה”ד, לרבות תשלומים ששולמו עבור הבת בטרם מלאו לה 18, על הצד המשלם לשלוח לצד שכנגד הודעה בדואר רשום בתוך 21 יום שאם לא כן – יוחזק כי וויתר.
כל הוצאה חריגה אחרת שלא נכללת לעיל, יישאו בה שני ההורים בחלקים שווים ובלבד ששני ההורים הסכימו להוצאה זו באופן מתועד (לרבות בתקשורת המתועדת).
הורה אשר יישא בסכום העולה על חלקו בגין ההוצאות המפורטות לעיל, יהא זכאי להשבת התשלום ששילם ביתר בתוך 10 ימים מיום ששלח להורה השני דרישה בצירוף האסמכתא הרלוונטית על התשלום הנדרש, ובתנאי שהמשלוח ייעשה לא יאוחר מחצי שנה לאחר ההוצאה ובאמצעות תקשורת מתועדת.
כל הודעה ו/או מידע לרבות מסמכים, בכל הקשור לחיובי המזונות, שעל הורה אחד להעביר להורה השני, יועבר באחד מאופני התקשורת הבאים – להלן: “תקשורת מתועדת”: דוא”ל / דואר רשום / תקשורת סלולרית (כגון: WhatsApp), כאשר ההורה השולח איננו מחוייב להוכיח כי ההורה השני קיבל לידיו את ההודעה אלא כי שלח לו באחד מאופני התקשורת המפורטים לעיל. כל העברה באופן אחר, תחייב את ההורה השולח להוכיח כי ההורה השני קיבל הדרישה בפועל.
חוב מזונות עבר – ממועד הגשת התביעה ועד למועד פסק הדין ישולם בתשלומים חודשיים שווים ועוקבים, בסך 250 ₪ לחודש אשר יצורף למזונות השוטפים עד לפירעון מלוא חוב העבר.
חיוב המזונות המפורט בכל הסעיפים לעיל, כולל את השתתפותו של האב בכל צרכי הקטין ג’ והבת ל’, מכל מין וסוג שהוא, לרבות מדור, ועל כן התובעת מתחייבת להשלים את כל יתר צרכי הקטין ג’ והבת ל’מכל מין וסוג שהוא, לרבות – ולא למעט: מזון, כלכלה שוטפת, ביגוד והנעלה, רכישת ציוד למסגרת החינוכית, הוצאות רפואיות שוטפות, וכיו”ב.
נוכח התוצאה אליה הגעתי, התובעת תשלם לנתבע הוצאות ההליך סך 15,000 ₪.
מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים תיקוני הגהה ועריכה.
המזכירות תמציא לצדדים ותסגור ההליכים שבכותרת.
ניתן היום, כ”ד סיוון תשפ”ד, 30 יוני 2024, בהעדר הצדדים.
