התובע, התובעת,ע”י ב”כ עו”ד בר גיל, הנתבע 1, הנתבעת 2,ע”י ב”כ עו”ד אנואר גטאס מטעם הסיוע המשפטי, פסק דין

בפני

כב’ השופטת תמר סנונית פורר

התובעים:

1. התובע

2. התובעת

ע”י ב”כ עו”ד בר גיל

נגד

הנתבעים:

1. הנתבע 1

2. הנתבעת 2

ע”י ב”כ עו”ד אנואר גטאס מטעם הסיוע המשפטי

3. הנתבעת 3

פסק דין

עניינו של פסק דין זה הוא הכרעה בשתי תביעות שהוגשו על ידי התובעים:

תמ”ש 68565-02-23 – תביעה לפינוי וסילוק יד.

תמ”ש 18526-03-23 – תביעה לדמי שימוש ראויים.

רקע עובדתי וההליכים המשפטיים

הצדדים להליך: התובעים הם הוריו של הנתבע וחמיה של הנתבעת. הנתבעת בתמ”ש 68565-02-23 הינה נכדתם של התובעים, בתם של הנתבעים 1-2.

הסכסוך קשור לנכס ברח’ *** ב*** בו מתגוררים כל הצדדים (להלן: “הנכס”).

הנתבעים 1-2 היו נשואים והתגוררו בנכס החל משנת 2000, ממועד נישואיהם. נולדו להם 3 ילדים. הם התגרשו בחודש 1/2023. בסמוך למועד זה הוגשו התביעות דנן.

הנתבעים אינם מתגוררים יחדיו אך נותרו שניהם להתגורר בנכס. לטענת הנתבעת, הנתבע ממשיך לגור בנכס אך במיקום אחר במתחם וכן שוהה תקופות ארוכות בכלא. הנתבעת ציינה בסעיף 7 לכתב ההגנה כי היא מתגוררת בדירה בקומת קרקע והנתבע בקומה מעל והתובעים דאגו לארגן לו כניסה נפרדת ויחידה ונפרדת.

ביום 13.7.23 התקיים קד”מ בתיק. במסגרת הקד”מ הוריתי על הגשת אישור מסירה של התביעות לנתבע. כמו כן הוריתי לאחר שמיעת הטיעונים של ב”כ הצדדים כי יש מקום לקבלת טיעון בכתב לגבי מקור הזכויות המשפטית של שני התובעים בהגשת שתי התביעות (ובהפרדה לגבי כל תביעה ותביעה). וצוין כי המסמכים שצורפו בעת הזאת לכתבי התביעות אינם מספיקים די הצורך.

ביום 12.9.23 לאחר שהוגשו טיעוני ב”כ הצדדים לגבי טיב זכויות התובעים בנכס הוריתי כי לאחר בחינת טענות שני הצדים עולה כי יש טענות מהותיות ועובדתיות אותן יש לברר ואין רק טענות משפטיות. בנסיבות הללו נקבעו שני התיקים במאוחד להוכחות.

יצוין כי נעשה ניסיון להביא את הצדדים להסכמות כוללות בשל הרגישות המשפחתית והאנושית אולם הדבר לא צלח.

בתיק התקיים דיון קד”מ ודיון הוכחות. לאחר שהוגשו סיכומים בכתב בתביעות במאוחד ניתן כעת פסק הדין.

פסק דין ביחס לתובעת בשתי התביעות – התובעת לא התייצבה לאף דיון בבימ”ש. היא לא חתמה על תצהירים לתמיכה בתביעות. היא חתמה על תצהיר עדות ראשית אולם לא התייצבה לדיון ההוכחות. בראשית דיון ההוכחות ביום 6.3.24 שמעתי טיעונים של ב”כ הצדדים לגבי היעדרותה. לאחר שמיעת טיעוני ב”כ הצדדים הוריתי כך:

1. שתי התביעות הוגשו לפני שנה.

2. ביום 07/12/2023 חתמה התובעת על תצהיר עדות ראשית. לדיון היום התובעת לא התייצבה.

3. המסמך הרפואי שצורף אתמול, הכותרת שלו הינה סיכום מידע רפואי. אין במסמך כל פירוט שתומך בטענה שהתובעת איננה יכולה להתייצב בדיון. על פי תקנות סדר הדין האזרחי מדובר בבעל דין שלא התייצב לדיון הוכחות ובהעדר ראיות גם לא נתן טעם סביר לאי ההתייצבות. יש גם לקחת בחשבון, מאחר שמדובר בשני תובעים, שיש משמעות רבה לכך שאחד התובעים למעשה לא מתייצב, לא מאפשר לחקור על תצהירו וחוזר בו.

4. מדובר מבחינת הנתבעים במשמעות רבה להעדר ההתייצבות ולהעדר הנוכחות. שהרי יכול היה להיות מצב שבו אם התובעת מלכתחילה לא הייתה מגישה את התביעה יחד עם התובע, ייתכן כי הנתבעות היו חפצות לזמן אותה לעדות ובכל מקרה לקבל את גרסתה.

5. על כן, לא ניתן להציב את בית המשפט ואת הצד השני בפני עובדות גם של העדר התייצבות, גם של משיכת התצהיר וגם למעשה של מחיקת התובעת וזאת בשלב המתקדם וכאשר התיק קבוע היום להוכחות.

6. לאחר כל זאת ומאחר וקיים ספק בכל זאת שמתעורר לאור הטענות לגבי מצבה הרפואי של התובעת, אאפשר בתוך 7 ימים להגיש מסמך רפואי על-כך ע”י התובעים. זאת מבלי להמעיט בכל זכות של הנתבעות להעלות כל טענה לגבי העדר ההתייצבות, העדר התצהיר וככל וגם לא תהיה אפשרות, לחקור את התובעת בהמשך.

[..]

8. אינני רואה סיבה לדחיית הדיון ואני סבורה שטובת הצדדים הינה המשך קיומו של הדיון היום, זאת למרות האמור לעיל לגבי התובעת. המשך דיון ההוכחות יימשך כסדרו. זאת כאשר לנתבעות יישמר כל הזכות להעלות את כל הטענות לגבי התנהלות התובעים בכל הנוגע לתובעת והמשמעות הראייתית והמשפטית להתנהלות זו.”. (ההדגשות בקו – הוספו).

למרות החלטה זו לא הוגש כל מסמך רפואי נלווה ונוסף לאחר דיון ההוכחות ובהתאם להחלטה. שתי ב”כ הצדדים לא התייחסו למעמדה של התובעת בסיכומיהן. התובעים בסיכומיהם נקטו בלשון רבים: “תובעים”, אולם התעלמו מההחלטה שניתנה בעניין זה ולא סיפקו כל ראשית הסבר להעדרה המהותי והדיוני של התובעת מההליך. גם הנתבעת נקטה בלשון רבים: “תובעים”, ולא נימקה לגבי מעמדה של התובעת בהעדרה מההליך והמשמעות המשפטית של היעדרות זו. הנתבעת גם לא טענה כי נגרם לה נזק ראייתי בהעדרה של התובעת.

בנסיבות הללו מדובר בתובעת שלא לקחה חלק בהליך לא דיונית ולא מהותית – לא התייצבה לאף דיון, חתמה על תצהיר עדות ראשית בלבד ולא על תצהיר לתמיכה בתביעה כנדרש בבימ”ש למשפחה, לא נחקרה בהעדר התייצבות ולא סיפקה כל טעם להעדרה.

בנסיבות הללו וכאשר אין בפני בימ”ש מסמך רפואי תקף המצדיק את ההיעדרות, מדובר בבעלת דין שלא התייצבה לדיון הוכחות ולא סיפקה טעם סביר לאי ההתייצבות.

עם זאת ומאחר ושתי ב”כ הצדדים לא התייחסו למשמעות של היעדרותה של התובעת מההליך, אני קובעת כי התביעות כלפי התובעת נמחקות (ולא נדחות).

פסק דין ביחס לנתבע 1 בשתי התביעות – שתי התביעות הוגשו נגד הנתבע, בנם של התובעים. ביום 13.7.23 התקיים קד”מ בתיק. במסגרת הקד”מ הוריתי על הגשת אישור מסירה של התביעות לנתבע. לא הוגש אישור מסירה לנתבע 1 של אף אחת מהתביעות. כמו כן הנתבע 1 לא הגיש כתב הגנה ולא התייצב לדיונים. בהמשך הודיעה ב”כ התובעים כי אין בידיה אישור מסירה של התביעות לנתבע. התובעים (וגם הנתבעת) גם לא ביקשו לזמנו למתן עדות. בסיכומים לא התבקש סעד נגדו אישית. עם זאת התובעים נקטו בלשון רבים: “נתבעים” מבלי להתייחס להבדל בינו לבין הנתבעות 2-3. לטענת הנתבעת, הנתבע מתגורר בנכס ויודע על התביעות.

התובעים ביקשו בהמשך למחוק את התביעה כלפי הנתבע. בנסיבות הללו וכאשר התובעים לא הוכיחו כי התביעות הומצאו לנתבע 1 ולא הבחינו בינו לבין הנתבעות בסיכומיהם ולא ביססו ונימקו את התביעות לגביו אישית– אני מורה על מחיקת שתי התביעות כלפי הנתבע 1. בנסיבות הללו אין צו להוצאות.

פסק דין בתמ”ש 68565-02-23 – התביעה לפינוי וסילוק יד

התובעים עותרים לפינוי וסילוק יד של הנתבעים מהנכס. לטענתם בתביעה, הנכס מוחזק על ידי שלושת הנתבעים יחד ולחוד והנתבעים הפרו את הסכם השכירות ועל כן יש לפנותם. לטענת התובע יש לו זכויות בנכס (על כך בהרחבה בהמשך) והוא זכאי להגיש את התביעה לפינוי הנתבעים.

הנתבעת 1 (להלן: “הנתבעת”) עותרת לדחיית התביעה. לטענתה של הנתבעת לתובעים אין כל עילה משפטית או קניינית ואין להם זכויות המקנות להם זכות בעלות או זכות קניינית בנכס. על כן אין להם עילה כלל להגשת תביעה זו נגדה. לטענת הנתבעת לאור הסתבכותו בפלילים של הנתבע והיותו מאוים – לה אין יכולת להעתיק את מקום מגוריה מהנכס מאחר ובשל כך גם היא וגם ילדיה מאויימים בשל מעשי הנתבע (סעיף 21 לכתב ההגנה). לטענת הנתבעת אין לה יכולת להעתיק את מקום מגוריה, ותמיד הרגישה שהנכס הוא מקום בטוח עבורה ועבור הילדים מאחר והוא ממוקם בשטח בני המשפחה (כך בלשונה). הנתבעת מפרטת בכתב ההגנה כי התובעים הפכו את חייה מאז גירושיה מהנתבע לבלתי נסבלים לרבות שינוי המצב בנכס, ניתוק מים והתעמרות בה ובילדים עד שחייהם במתחם בלתי נסבלים וניתנו גם צווי הגנה הדדיים. הנתבעת מדגישה כי היא מתגוררת בנכס מזה 20 שנה.

הנתבעת 3 – הנכדה – הנכדה לא הגישה כתב הגנה, לא תצע”ר ולא נחקרה. עם זאת היא נכחה בכל הדיונים שהתקיימו. בקד”מ ביום 13.7.23 ציינתי כי מוצע כי יישקל האם יש מקום להמשיך בתביעה כלפי הנתבעת 3. משמיעת הצדדים מעמדה שונה משל הוריה ויש מקום לשקול אם הסבים רוצים לתבוע את הנכדה. בתום דיון ההוכחות ביום 6.3.24 הוריתי לגבי הנכדה כי: “בכל הנוגע לנתבעת הנכדה אשר התייצבה לדיונים השונים אך לא הגישה תצהיר וגם כעת היא נוכחת ולאור המורכבות לא מצאתי כי יש מקום להורות על פינויה בזה הרגע מהמתחם.

הנסיבות המשפחתיות מורכבות. לבא כוח התובעים הזכות לטעון לעניין מעמדה של הנתבעת והתנהלותה בהליך זה במסגרת הסיכומים.”

בסיכומי התובעים לא נעשתה הבחנה לגבי מעמדה של הנתבעת 3 – הנכדה. לא נומק ולא פורט לגביה דבר אישית. ההתייחסות לכל הנתבעים הייתה בלשון רבים: “נתבעים”.

באותו האופן גם הנתבעת לא התייחסה למעמדה של הנתבעת 3 בנפרד אלא התייחסה במאוחד לילדיה. לא הייתה התייחסות נפרדת לגילה (אין מחלוקת כי היא בגירה), מצבה ומגוריה במתחם. אשר על כן ולאחר שהנתבעת 3 לא הגישה כתב הגנה ולא הציגה עמדה מבוססת, אין מנוס מקבלת התביעה כלפיה. על כן אני מורה על פינויה מהנכס. עם זאת ולאור פרק זמן מגוריה מלידתה בנכס מועד פינויה יהיה בהתאם לנקבע להלן לגבי הנתבעת 1.

טיב הזכויות של התובעים בנכס – עניינו של פסק הדין אינו הכרעה או מתן פסק דין הצהרתי או אחר מה בדיוק טיב הזכויות של התובעים בנכס. אולם מאחר וחלק מטענת ההגנה של הנתבעת הוא כי התובעים לא זכאים כלל להגיש את התביעה מאחר ולא הוכיחו את זכויותיהם בנכס יש להתייחס לכך גם אם רק אגב אורחא.

אין מחלוקת כי התובעים אינם בעלי הזכויות בנכס והנכס אינו רשום על שמם. עם זאת, הדבר אין משמעו כי הם נטולי זכויות בנכס או חסרי עילה להגשת ההליך לגביו, כפי שיפורט להלן.

בכתב התביעה טען התובע לגבי זכויותיו בנכס (סעיף 10) כי הוא רכש את הזכויות מהבעלים של הדירה לפני כשישה עשורים ומאז הוא מחזיק בנכס. הוא הדגיש כי הגיש בקשות לקבלת היתר בניה וכי הוא קיבל מעיריית — היתרי בניה והיתר שיפוץ והחלפת הגג. בנספח א’ לכתב התביעה צורף אישור היתר בבקשה שהגיש התובע לעיריה להיתר שיפוץ מחודש 6/2005. בהמשך כתב התביעה הדגיש התובע כי הינו בעל הזכויות בכנס (סעיף 16, כך בלשונו) והוא זה שעושה שימוש בנכס מאז בניית הבניין ולאף אחד מילדיו אין זכות קניית בנכס.

מעבר למסמך היתר הבניה לא צורפו מסמכים נוספים להוכחת זכויות התובע בנכס לכתב התביעה.

בכתב התביעה לדמי שימוש צורף בנספח ב’ אישורים על תשלומי אחזקת הנכס המופיעים כולם על שמו של התובע במסמכים הרשמיים של הגופים השונים לרבות עיריה – ארנונה ומים וחברת חשמל.

במסמכי טיעון הזכויות שהגיש התובע הוא טען כי הוא מתגורר בנכס משנת 1969 וכי הנכס היה שייך לסבתו. התובע הדגיש כי כל ילדיו נולדו בנכס וכי במהלך השנים התובעים השקיעו ממיטב כספם בנכס, בנו ושיפצו אותו בכפוף להיתרים שקיבלו מעיריית — כדין, ולאחר שהוכיח לעיריה את החזקתו כדין בנכס. התובע חזר על הטענה כי הוא ומשפחתו מתגוררים בנכס עשרות שנים לעומת הנתבעת שמתגוררת בנכס רק מנישואיה לנתבע משנת 2000. בהמשך הדגיש שוב התובע כי הוא מחזיק בנכס כדין משנת 1969. לכתב טענות זה צורפו על ידי התובע מסמכים המעידים על קבלת היתר מהעיריה וכן הסכמי השכירות מול הנתבע וכן תשלומי חשבונות של אחזקת הנכס על ידו.

בתצע”ר טען התובע לגבי זכויותיו בנכס את אותן הטענות שכבר העלה בכתבי הטענות הקודמים וצורפו אותם מסמכים שוב. התובע הדגיש כי התביעה הוגשה בשל הגירושין והתערערות במערכת היחסים שלהם מול הנתבעת.

בחקירתו טען התובע לגבי זכויותיו בנכס כי הוא מחזיק בנכס עשרות שנים (מעל ל-50 שנה) וכי הוא מטפל בהסדרת זכויותיו מול הגורמים השונים לרבות קבלת היתר בניה מהעירייה, תשלום קנסות ועוד (ראו: פרוט’ מיום 6.3.24, עמ’ 14 שורות 2-16, עמ’ 37 שורות 9-12). בהמשך החקירה אמר כי הוא בשלבי הסדרת הזכויות בנכס מול עירית *** והדגיש את העובדה כי קיבל מהעירייה על שמו היתר בניה בנכס בצורה מסודרת (עמ’ 25). עם זאת יצויין כי בהמשך החקירה התחמק וביקש לא להסביר כיצד קיבל את ההחזקה בנכס ושינה את גרסתו מהאמור בטענותיו הקודמות (עמ’ 26-28). לקראת סוף החקירה אישר כי הנכס לא רשום עדיין על שמו (עמ’ 32 שורה 21). לאחר מכן ציין כי כל החשבונות על שמו וכי הוא בהליכים מול המינהל להסדרת הזכויות (עמ’ 35, שורות 1-10).

בסיכומי התובע הוא חזר על טענותיו כי הוא מחזיק כדין בנכס והוא זה שאיפשר לנתבעת להתגורר בנכס ועל כן הוא עותר לסילוקה כעת מהנכס עם תום הקשר המשפחתי. בנוסף הדגיש התובע כי גם אם ייקבע כי הוא פלש לנכס אזי מעמדו הוא של פולש ראשון ושל הנתבעת של פולשת שניה שבאה אחריו – ובכל מצב שהוא קיימת לו זכות לעתור לפינויה מהנכס. כמו כן הדגיש כי התובעים הם אלה שנושאים בכל הוצאות הנכס והנתבעת אינה נושאת לא בשכירות ולא בכל הוצאה שהיא. בין כך ובין כך החזקת הנכס על ידי התובעים היא של למעלה מ-50 שנה לעומת שהותה של הנתבעת בנכס של למעלה מ-20 שנה אולם רק בשל הרשות שניתנה לה על ידם.

בהמשך הסיכומים של התובעים הועלתה טענה חדשה כי התובעים הינם בעלי זכויות מכוח זיקת הנאה בנכס לאור החזקתם בנכס לאורך השנים. מאחר וטענה זו לא נטענה קודם לכן ויש בה רכיב עובדתי ומשפטי אין מקום להידרש לה.

הנתבעת טענה בכתב ההגנה לגבי זכויות התובעים כי אין להם זכות קניינית בנכס וכי מדובר בפולשים בנכס מזה עשרות שנים שהרשו לנתבעים להתגורר בדירה ולגדל בה את ילדיהם אולם אין להם כל זכות או אישור המוכיח את בעלותם בנכס (סעיף 14 לכתב ההגנה). בהמשך טענה הנתבעת (סעיף 15) כי לעולם לא בדקה או שאלה למי שייך הנכס ועל שם מי רשומות הזכויות בנכס. הנתבעת הדגישה בכתב ההגנה כי היא מתגוררת בנכס מזה 20 שנה.

הנתבעת לא צירפה כל מסמך לתמיכה בטענותיה לכתב ההגנה.

במסמכי טיעון הזכויות שהגישה הנתבעת לא צורפו על ידה כל מסמכים. היא שבה וטענה כי היא מתגוררת בנכס עשרות שנים ולתובעים אין זכות בעלות שמקנה להם זכות לסלקה מהנכס (גם אם הם מחזיקים בו). בכל הנוגע למסמכים שצורפו על ידי התובעים הפחיתה הנתבעת מחשיבותם וציינה כי מדובר בהיתר לתיקון מצב מסוכן בנכס רק לצורכי מגורים ולא מעבר לכך. בהמשך טענה כי אם התובעים יוכרו כמחזיקים בנכס יש לראות גם בה כמחזיקה בנכס לאור מספר השנים בהם היא מתגוררת בו (סעיף 12), ועל כן אין הצדקה לסילוקה מהנכס, ועובדת גירושי הנתבעים אינה עילה להגשת התביעה נגדה.

בתצע”ר של הנתבעת הופיעה גרסה חדשה נוספת במישור הזכויות בינה לבין הנתבע:

עם זאת כאמור לבימ”ש לא הוגשה תביעה בעניין הנכס על ידי הנתבעת.

הנתבעת נשאלה בחקירתה האם בחנה את המסמכים שצורפו על ידי התובע והשיבה כי לא הסתכלה עליהם (ראו: פרוט’ מיום 6.3.24, עמ’ 42 שורות 15-16). בשל כך לא ידעה להשיב על השאלות שנשאלה לאחר מכן לגבי טענתה כי הנתבע הוא בעל זכויות בנכס ולא ידעה להשיב אם כך הדבר כיצד כל המסמכים מול הגורמים הרשמיים הם ע”ש התובע בלבד (עמ’ 42 שורות 29-33). בהמשך החקירה שינתה את עמדתה וטענה כי מעמדם של התובעים הוא של “פולשים” (עמ’ 50 שורות 31-32). לאחר מכן אישרה כי משפחת התובעים חייתה בנכס לפני שהיא “הצטרפה” למשפחה עם נישואיה לנתבע (עמ’ 51 שורות 3-9). בהמשך החקירה אמרה כי אם התובע הוא פולש אז גם היא פולשת כמוהו, וכולם הם פולשים (עמ’ 52 שורות 19-28).

לקראת תום חקירתה אישרה הנתבעת כי היא זוכרת כי התובע ניהל הליכים מול עירית *** לצורך קבלת היתר בניה (ראו: פרוט’ מיום 6.3.24, עמ’ 56 שורות 2-13). בהמשך גם אישרה כי התובעים ביצעו את העבודות בנכס בהתאם להיתר שביקשו (עמ’ 56 שורות 22-26).

בתום חקירתה עלתה גירסה חדשה של הנתבעת לגבי מצב הזכויות בנכס. לטענתה הנכס הינו של הנתבע והכל רק “משחק ביניהם” – בין התובע לנתבע (ראו: פרוט’ מיום 6.3.24, עמ’ 57 שורות 1-19). לטענתה בשל כך המסמכים שצורפו הם על שם התובע ולא על שם הנתבע (עמ’ 57 שורות 28-30).

יצויין כי גרסאות שני הצדדים לגבי טיב הזכויות השתנו במהלך ההליך. על כן סברתי כי המשקל אינו צריך להיות לגרסאות המתפתחות של שניהם אלא למסמכים שהוצגו מגורמים חיצוניים אובייקטיביים לצדדים. ממסמכים אלה – שהוגשו אך ורק על ידי התובע – ניתן ללמוד כי לתובע לכל הפחות זכויות החזקה כלשהן בנכס ומעמדו מוסדר מול הגורמים השונים לפחות בהיבטי ההחזקה ותשלומי האחזקה של הנכס.

בסופו של יום התובע הוכיח כי קיבל היתר בניה מהעיריה, פנה להסדרת זכויותיו בנכס, הוא שנושא בתשלומי אחזקת הנכס והחשבונות מול הגורמים השונים הם על שמו. התובע הוכיח כי הוא נשא בתשלומים השונים הקשורים לנכס לאורך השנים.

אשר על כן אני קובעת כי התובע מחזיק בנכס עשרות שנים. התובע הציג באופן בהיר וברור (יותר מהנתבעת) את מצב זכויותיו בנכס והנתבעת לא הצליחה לסתור את גרסתו. יתרה מכך, בין אם התובע מחזיק כדין בנכס ובין אם הוא פולש בנכס (אופציה שהעלה במהלך ההליך והנתבעת הסכימה לה מבחינת קונסטרוקציה משפטית), איני סבורה כי הדבר משנה מיסודו את מצבה המשפטי של הנתבעת ביחס לתביעה זו. על כן התובע היה רשאי וזכאי להגיש את התביעה לפינוי הנתבעת מהנכס.

כעת יש לבחון האם יש לתובע עילת תביעה לפינויה של הנתבעת מהנכס – יצויין כבר בראשית הדברים כי למרות שהנתבעת טענה טענות שונות לגבי זכויות המגיעות לה בנכס (זכויות הנובעות מקשר הנישואין, זכות מדור, הבטחה שניתנה לה למגורים לכל חייה, חיוב מגורים לילדים ועוד) היא לא הגישה כל תביעה נפרדת בעניין זה לבימ”ש.

אין מחלוקת כי הנתבעת מתגוררת בנכס החל משנת 2000 עם נישואיה לנתבע והיא ממשיכה להתגורר בנכס גם עתה לאחר גירושיהם בחודש 1/2023. אין גם מחלוקת כי התובעים התגוררו בנכס טרם לנישואי הנתבעים, ולמעשה הנתבעים הורשו על ידם להתגורר בנכס במהלך השנים. אין מדובר במצב הפוך למשל של נכס של הנתבעים שהתובעים עברו להתגורר בו. בהיבט זה המצב העובדתי ברור: בשל נישואי הנתבעת היא עברה להתגורר בנכס בו מחזיקים התובעים – עם הנתבע.

התובע נשאל בחקירתו לגבי מגוריה של הנתבעת בנכס ואישר כי היא מתגוררת בנכס בשל נישואיה לנתבע וכי מדובר בפרק זמן ארוך ומשמעותי (ראו: פרוט’ מיום 6.3.24, עמ’ 15 שורות 6-20). התובע, לא בלי קושי, אישר כי כתובתה של הנתבעת במשרד הפנים היא בנכס תקופה של מעל ל-20 שנה וכי ילדיהם של הנתבעים נולדו בנכס. עם זאת הוסיף וטען כי תקופות ארוכות בהן הנתבע היה במאסר הנתבעת לא התגוררה בנכס אלא אצל אימה (עמ’ 16 שורות 11-18).

התובע נשאל מדוע הגיש את התביעה בעיתוי בה הוגשה והשיב כי התביעה הוגשה לאחר גירושי הנתבעים (ראו: פרוט’ מיום 6.3.24, עמ’ 20 שורה 1). התובע התחמק מלהשיב היכן מתגורר הנתבע כעת (עמ’ 20-21).

כאשר התובע נשאל האם באמת הוא חפץ לפנות את נכדיו מהנכס השיב כי אינו יוכל להחזיק את הקטינים אצלו ועליהם להיות עם אימם-הנתבעת (ראו: פרוט’ מיום 6.3.24, עמ’ 22 שורות 17-22).

בחקירתה הנתבעת ציינה כי היא מתגוררת בנכס ממועד נישואיה בשנת 2000 ועד עתה (ראו: פרוט’ מיום 6.3.24, עמ’ 37 שורות 30-33). גם בהמשך חזרה על כך כי היא מתגוררת בנכס 23 שנה וכי כל ילדיה נולדו שם (עמ’ 41 שורות 2-4).

התובע נשאל בחקירתו האם ניתנה הבטחה לנתבעת למגורים לכל ימי חייה בנכס עם נישואי הצדדים והכחיש נמרצות. התובע הסביר כי היה מדובר מבחינתו בסידור זמני. הוא ציין כי הסכים למגורים באופן זמני וברבות השנים כאשר גם הסתכסך עם הנתבע התכוון כי הנתבעים ישלמו לו שכירות על מגוריהם (ראו: פרוט’ מיום 6.3.24, עמ’ 24 שורות 12-30).

הנתבעת טוענת כי התובעים הבטיחו לה טרם נישואיה לנתבע כי זה יהיה בית מגוריה לכל ימי חייה. הנתבעת לא הביאה מי מהוריה להעיד על הבטחה זו או כל ראיה אחרת לתמיכה בטענה זו. בחקירתה של הנתבעת היא חזרה על הטענה כי הנכס הובטח לה (ראו: פרוט’ מיום 6.3.24, עמ’ 38 שורות 5-12). עם זאת בהמשך החקירה הדגישה כי ההבטחה נגעה לכך שהיא יכולה לבחור את כל הריהוט בתוך הבית (עמ’ 38 שורות 18-26). כאשר נשאלה מה הראיות שיש לה להבטחה למגורים לכל החיים אישרה כי אין לה מסמך או ראיות המעידות על כך (עמ’ 39 שורות 3-10). בהמשך נשאלה האם יש לה ראיה המעידה כי הנתבע בנה את הנכס והשיבה כי זה הסדר שסוכם בין הגברים במשפחה (עמ’ 39 שורות 24-29).

הנתבעת נשאלה בחקירה מדוע לא הביאה לעדות את הוריה על מנת להעיד על טענתה להבטחה זו שניתנה בין ההורים טרם הנישואים, ותשובתה היתה לקונית ולא משכנעת. היא תלתה זאת – לראשונה – במצבם הבריאותי של הוריה (ראו: פרוט’ מיום 6.3.24, עמ’ 47-48).

הנתבעת נשאלה בחקירה על טענתה כי נשקפת לה ולילדיה סכנה היה ותפונה מהנכס, היא חזרה על כך. אולם לאחר מכן כאשר נשאלה לגבי חיי היום יום שלה לאחר הגירושים אישרה כי אין לה מניעה בהתנהלותה היומיומית (ראו: פרוט’ מיום 6.3.24, עמ’ 40 שורות 16-33). הנתבעת נשאלה האם פנתה לעזרה של עו”ס ואישרה כי פנתה, אולם בתשובה השיבה כי לא ביקשה סיוע בנוגע למגורים כי מבחינתה היא מתגוררת בנכס (עמ’ 40 שורות 30-33).

בתצע”ר ציינה הנתבעת באריכות כי חייה כיום בנכס קשים בשל התנהלות התובעים כלפיה מאז הגירושין:

הנתבעת נשאלה בחקירה על כך שהמצב המשפחתי השתנה לאור הגירושין ואישרה כי המצב השתנה, אך היא סבורה כי זו זכותם של ילדיה להתגורר בנכס (ראו: פרוט’ מיום 6.3.24, עמ’ 42 שורות 1-2). יתרה מכך, בהמשך החקירה תיארה כי מצב המגורים והיחסים מול התובעים מאז הגירושין בנכס הוא בלתי נסבל ותיארה באריכות כי חייה בנכס אינם חיים (עמ’ 54 שורות 24-33). היא נשאלה אם זהו המצב מדוע היא ממשיכה להתעקש להתגורר באותו הנכס, והשיבה כי זהו ביתה (עמ’ 54 שורה 28).

בסופו של יום שוכנעתי כי מגוריה של הנתבעת בנכס היו ברשות על ידי התובעים במשך תקופת נישואיה. התובעים זכאים היו להגיש התביעה ולבקש פינויה מהנכס עם תום נישואי הנתבעת לבנם.

בעמ”ש 33064-10-14 מחדד בימ”ש המחוזי כי רשות למגורים שניתנת מהורים לכלתם ניתנת לה מכוח הנישואים ההרמוניים בינה לבין בנם, ואין היא זכות עצמאית שלה בלבד. על כן על דרך הכלל עם פירוד הצדדים תמה גם זכות זו:

“תנאי שכזה, אף אם הינו בגדר תנאי מכללא, הינו בבחינת המובן מאליו ואך מתבקש להסיק אותו מההיגיון הבריא והשכל הישר. הדעת נותנת שרשות מגורים הניתנת ע”י הורים לכלתם, ניתנת לה מכוח היותה אשת בנם החיה עמו בשלום ובהרמוניה, היא ניתנת לכלה ביחד עם בנם, לא לבד ולא מכוח היותה היא עצמה. בהינתן שבני הזוג מצויים בהליך גירושין ונפרדים זה מזה, אך טבעי הדבר שהרשות שניתנה לכלה, היונקת את חיותה, כאמור, מהיותה אשת בנם, תעבור מן העולם, משאין לה, בדרך כלל, כוח חיים משל עצמה.

אין מניעה, אפוא, לקבוע כי התובעת ובעלה אכן ביקשו ליתן למשיבה ולמערער זכות מגורים בדירה לכל ימי חייהם, אך זכות זו הייתה מותנית וכפופה להתקיימותו של תנאי לפיו הרשות ניתנת כל עוד השניים עודם נשואים וחיים ביחד, וכי הרשות תגיע לקיצה בהינתן גירושין. לו היה האדם הסביר המתבונן מהצד נדרש לשאלה האם בנותנה את הרשות, נתכוונה התובעת כי המשיבה תוסיף להתגורר בדירה יחד עם המערער גם לאחר שהמערער ימאס בה והשניים יתגרשו – אין ספק כי היה משיב בשלילה.” (ההדגשות בקו – הוספו).

ראו: עמ”ש (ת”א) 33064-10-14 א’ ע’ נ’ א’ ע’ (26.1.2016) סעיף 14 לפסק הדין.

הנתבעת לא הוכיחה כי יש לה זכות בלתי הדירה למגוריה בנכס – לא מכוח הבטחה, הסכם או התנהגות של התובעים. ההתרשמות מחקירות שני הצדדים שהמגורים גם אם היו שנים ארוכות מאוד היו קשורים קשר בל ינותק לנישואי הנתבעת לנתבע. הנתבעת לא הוכיחה כי הייתה הבטחה אחרת למגורים וספק גם כיצד הייתה ניתנת הבטחה זו כאשר המגורים הם תלויי הנישואין.

התובעים לא השתהו עם הגשת התביעה והיא הוגשה מייד עם גירושי הנתבעים. בכך הביעו התובעים את עמדתם החד משמעית כי הרשות שניתנה בטלה והם מבקשים לפנות את הנתבעת וכדין מהנכס.

בפסיקה נקבע כי הזכות שניתנה למגורים בלתי הדירה היא חריג שבחריגים והכלל הוא שיש זכות לביטול הרשות למגורים בכל עת:

“1. ככלל, הענקת רשות בלתי הדירה טעונה הסכמה מפורשת מצד בעל הקניין ויש לצמצם את ההכרה בזכות זו [רע”א 977/06 בן חמו נ’ מדינת ישראל [פורסם בנבו] (7.5.06), תמ”ש 52666-11-10 א.ל. נ’ א.ל. [פורסם בנבו] (23.6.13), תמ”ש 2690-10-10 [פורסם בנבו] (1.3.13), תמ”ש 5591-09-13 [פורסם בנבו] (24.8.15), ע”א 3846/13 מדינת ישראל נ’ היפר חלף [פורסם בנבו] (21.7.15)]. בית המשפט קבע בע”א 6757/13 נחום נ’ מדינת ישראל [פורסם בנבו] (19.8.15 – להלן: “פס”ד נחום”) כי: “ככלל יש לנהוג במשנה זהירות ביחס לקביעה כי רשות היא בלתי הדירה וזכות שכזו תוסק אך במקרים חריגים ויוצאי דופן”.

2. כפי שציין חברי, כב’ סגן הנשיא השופט זגורי בתמ”ש 36750-02-14 ע.פ. נ’ ג.פ. [פורסם בנבו] (26.7.15):

“רישיון חינם שהינו בלתי הדיר משתייך לקשת המקרים הנדירים שכמותם קשה למצוא במקומותינו ובזמננו… בפסיקה מאוחרת יותר נפסק מפורשות שרשות חינם אינה יכולה ככלל להיות בלתי הדירה וכי היא ניתנת לביטול בכל עת. עוד נקבע…. שהמגמה צריכה להיות צמצום מופעיה של רשות בלתי הדירה ולא הרחבתם”.

[…]

כידוע, ניתן לבטל בכל עת את זכותו של בר הרשות ואפילו “כהרף עין” (ע”א 602/84 ריבוא נ’ גל, פ”ד לט (3) 693 וסעיף 47 לסיכומי התובעת). כפי שציינה הפרופ’ זלצמן במאמרה “רישיון במקרקעין”, הפרקליט מב, 24 בעמ’ 57:

“עקרונית, רשות שנלמדת מכללא אינה מונעת את בעל המקרקעין מלהביא לסיומה בכל עת על ידי גילוי דעתו כלפי פלוני שאין הוא מוכן עוד להמשיכה. זו היא רשות חינם המתחדשת מרגע לרגע, כל עוד לא פעל בעל המקרקעין לסילוקו של פלוני”.

ראו: תמ”ש (ת”א) 9933-02-15 ר’ נ’ א’ ואח’ (10.11.2015) סעיפים ב(1-2), 7 לפסק הדין.

אשר על כן ולאחר כל זאת זכאים התובעים לפינויה של הנתבעת 1 ו-3 מהנכס. הנתבעת לא הוכיחה כי יש לה הגנה מספקת מפני פינויה מהנכס לאחר הגירושין. עם זאת לקחתי בחשבון את פרק הזמן של מגורי הנתבעת בנכס, את המורכבות האישית-משפחתית-רגשית ועל כן סברתי כי יש לתת לנתבעת 1 ו-3 פרק זמן משמעותי לפינוי ולא פינוי “מהיום להיום”. על כן אני מורה כי הן תתפננה מהנכס עד ליום 1.12.2024.

האם יש מקום לפיצוי לנתבעת – בסיפת סיכומיה עתרה הנתבעת כי במידה ובימ”ש יחליט לקבל את התביעה יש לפצותה על העוול, ההשקעה והפסדיה מפינויה מהנכס. היא לא נקבה בסכום כלשהו. הפסיקה קבעה כי במקרים מסוג זה ככל ונדרש לפסוק פיצוי או סכום כספי עבור הפסקת המגורים יש לבחון פרמטרים אובייקטיבים. ראו: עמ”ש (ת”א) 33064-10-14 (סעיף 17 לפסק הדין), וכן בע”מ 1894/16 פלוני נ’ פלונית (10.5.2017) סעיפים 11-12 לפסק הדין שם הדגיש בית המשפט העליון כי יש לבצע בחינה של חוו”ד מקצועית, הליך חישוב ברור ומדויק וקבלת ראיות מוצקות. הנתבעת לא טענה זאת ולא ענתה על תנאים אלה בהליך זה.

מאחר והנתבעת לא עתרה לכך והדבר לא נדון אין מקום במסגרת פסק דין זה להדרש לסוגיה זו. ככל ותעמוד הנתבעת על זכות זו יהיה עליה להגיש תביעה חדשה כספית נוספת. אולם לא יהיה בכך על מנת לעכב את מועד הפינוי.

הוצאות ההליך – בהתחשב בתוצאות ההליך ועם זאת במצבה של הנתבעת וייצוגה על ידי הסיוע המשפטי, הנתבעת תשא בהוצאות משפט מופחתות בסך של 7,500 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 יום, ולא – יישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין.

המזכירות תסגור את תמ”ש 68565-02-23.

פסק דין בתמ”ש 18526-03-23 – התביעה לדמי שימוש ראויים

התובעים עותרים לחיובם של הנתבעים בסך של 95,000 ₪ עבור דמי שכירות בסך של 5,000 ₪ לחודש וכן תשלום עבור חשמל, מים וארנונה מחודש 9/2021 ועד למועד הגשת התביעה. כמו כן ציינו בתביעה כי הם עותרים לפיצוי בגין עשיית עושר ולא במשפט. לטענת התובעים בכתב התביעה הנתבעים התגוררו עימם לאחר שהנתבע לא עמד בתשלומי שכירות ולכן עבר לגור עם הוריו התובעים. לטענת התובעים בהתאם הם חתמו על הסכם שכירות וסכום כי הנתבעים ישלמו דמי שכירות חודשיים. לטענתם מאחר והנתבעים חדלו לשלם את השכירות הוגשה התביעה.

הנתבעת עותרת לדחיית התביעה. לטענת הנתבעת (סעיף 8 לכתב ההגנה) היא מעולם לא חתמה על כל הסכם שכירות, לא ידעה על תשלום דמי שכירות וההסכמים גם מעולם לא הוצגו בפניה (בהתייחס להסכמים לשנת 2018-2019 שצורפו לכתב התביעה). הנתבעת מדגישה כי ממועד נישואיה לנתבע היא לא נדרשה לשלם עבור שכירות או דמי שכירות למגורים בנכס. לטענתה הובטח לה ולבני משפחתה כי זו ביתה יחד עם הנתבע ועל בסיס הבטחה זו התגוררו בו במשך 23 שנות נישואים. הנתבעת מדגישה כי התובעים הגישו לבימ”ש רק 2 הסכמים למועדים יחסים סמוכים ולא הציגו כל הוכחה שהועברו להם אי פעם כספים מדי חודש על ידי הנתבעים. לטענתה ההסכמים נכרתו בסמוך למועד הגשת התביעה ותוארכו למועדי עבר (סעיף 17 לכתב ההגנה).

לכתב התביעה צורף בנספח א’ העתקי הסכמי שכירות משנת 2018 ו-2019 חתומים על ידי הנתבע בלבד (שמה של הנתבעת כלל לא מופיע והיא לא חתומה גם) ובהם שכירות בסך של 3,700 ₪ לחודש בשנת 2019 ו-3,000 ₪ בשנת 2018. כמו כן צויין בחוזה כי ישאו גם בתשלומי ועד בית, ארנונה, מים, חשמל וגז. אין הסבר מדוע רק הנתבע חתם על הסכמי השכירות.

אין הסבר מאחר והנתבעים התגוררו בנכס מאז שנת 2000 מדוע ההסכמים הינם בשנים כה מאוחרות.

אישורי התשלומים עבור אחזקת הנכס שצורפו בנספח ב’ לכתב התביעה מצביעים על תשלום על ידי התובע ולא על ידי מי מהנתבעים. אין גם כל אסמכתא מזמן אמת על דרישה לחתימה על הסכם שכירות.

התובעים לא הוכיחו כי הנתבעים שילמו להם אי פעם שכירות/ תשלומים עבור מגוריהם בנכס. לא צורפו אישורי תשלום, העברות בנקאות או ראיות אחרות שיש בהן להעיד על התשלומים.

לא הובאו עדים נוספים שיוכלו להעיד על תשלום זה.

כאשר נשאל התובע בחקירתו על 2 הסכמי השכירות שצירף, השיב כי החתים את הנתבע על הסכמי השכירות בגלל סכסוך שהתעורר ביניהם (ראו: פרוט’ מיום 6.3.24, עמ’ 18 שורות 31-32).

הנתבעת השיבה בחקירתה כי עד להליכים המשפטיים לא ראתה את הסכמי השכירות (ראו: פרוט’ מיום 6.3.24, עמ’ 46 שורות 16-20). בהמשך הדגישה כי מעולם היא והנתבע לא שילמו שכירות לתובעים, אך לטענתה שילמו חשמל ומים (עמ’ 48). עם זאת לא הובאה לכך כל ראיה על ידה.

התובעים לא צירפו ולו ראשית ראיה כי הנתבעים שילמו את הוצאות אחזקת הנכס.

כמו כן המועד בו התבקש להתחיל את החיוב מחודש 9/2021 (כך נדרש בכתב התביעה) לא נומק כלל מדוע דווקא הוא נבחר בהתחשב בכך שגירושי הנתבעים היו בחודש 1/2023 והתביעה הוגשה בחודש 3/2023.

לא הובאה גם כל ראיה מזמן אמת ובה דרישה לתשלום שכירות ודרישה לתשלום הוצאות אחזקת הנכס. בסופו של דבר התביעה לדמי שימוש לא הוכחה ולא נומקה ולו במעט.

הנתבעת 3- הנכדה – בכל הנוגע לנכדה התביעה לא בוססה ולא נומקה. על כן אני מורה על דחיית התביעה כלפיה.

בסיכומי התובעים הם גם לא חזרו על דרישתם לדמי שימוש ראויים. גם על הדרישה לפיצוי לא חזרו. למעשה לא פירטו דבר לגבי תביעה זו.

בנסיבות הללו – כאשר התובעים לא פירטו דבר לגבי תביעה זו בסיכומיהם ולאור האמור לעיל שלא הוכחה גם התביעה בפועל – אני מורה על דחיית התביעה.

הוצאות ההליך – התובעים ישאו בהוצאות הנתבעת בהליך זה בסך של 4,000 ש”ח אשר ישולם באופן הבא: 2,500 ₪ לסיוע המשפטי, 1,500 ₪ אישית לנתבעת – אשר ישולמו בתוך 30 יום, ולא – ישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין.

המזכירות תסגור את תמ”ש 18526-03-23.

ניתן היום, ל’ אב תשפ”ד, 03 ספטמבר 2024, בהעדר הצדדים.

פסק הדין הותר לפרסום ללא פרטים מזהים בהחלטה מיום 02 בדצמבר 2024.