לא מצאת פסק דין שחיפשת? ניתן לעשות חיפוש מתקדם ולמצא את כל רשימת פסקי הדין!

לפני

כבוד השופטת נאוה גדיש

תובעת

ו.כ.ו ת”ז ====

עי ב”כ עוה”ד רונן מטלון

נגד

נתבעת

ג.ח.ו ת”ז ====

ע”י ב”כ עוה”ד יהושע שחם

פסק דין

לפניי תביעה כספית שהגישה אישה כנגד בתו של בן זוגה המנוח, במסגרתה היא עותרת לקבל חזרה הלוואות, שלטענתה ניתנו לנתבעת.

רקע

מערכת היחסים בין הצדדים

התובעת הייתה נשואה לי”ו ז”ל.

הנתבעת היא בתו של המנוח, מנישואין קודמים.

מערכת היחסים בין השתיים נקראת “מערכת יחסים שלובה”, בהתאם לחידוש שניתן על ידי האקדמיה ללשון עברית, בשנת 2013.

לפיכך, התובעת היא אמה השלובה של הנתבעת.

החידוש מביא לידי ביטוי את הקשר המשולב במערכות יחסים מסוג זה, במקום המונח הארכאי “אמא חורגת” שאינו מתאים בשום צורה כדי לבטא מערכת יחסים בין איש או אישה לבין ילדי בן או בת הזוג שלו (ולא רק בשל הקונוטציה מסיפורי הילדים של האחים גרים, כמו סינדרלה ועמי ותמי).

ממקרא כתבי הטענות, תצהירי העדות הראשית והדברים שסיפרו השתיים בדיונים, ניתן להתרשם כי בין השתיים הייתה מערכת יחסים שלובה טובה, חרף המורכבות, הן בתקופת ילדותה של הנתבעת, גם בתקופות בהן שהתה במסגרות חוץ ביתיות, כפי שעולה בין היתר מהמכתבים שהנתבעת נהגה לשלוח לתובעת (נספחים א’-ג’ לתצהיר התובעת) והן בתקופת בגרותה, עד כי ילדי הנתבעת כינו את התובעת “סבתא”, כפי שראוי (סעיף 31 לכתב ההגנה).

בחודש ספטמבר 2017, פקדה את המשפחה טרגדיה איומה, בן זוגה של התובעת, אביה של הנתבעת, עמוד התווך שקישר בין החוליות השונות במשפחה, נפטר בפתאומיות בעת חופשה משפחתית בחו”ל.

מדובר היה בחופשה אליה יצאו כמשפחה שלובה, לחגיגת בת המצווה של הנכדה, בתה של הנתבעת.

פטירתו של י”ו ז”ל, הכתה בתדהמה את המשפחה וכאשר החוליה המקשרת בין הצדדים נשברה, שתיהן לא הצליחו, למרבה הצער, לחזק האחת את האחרת והן התרחקו זו מזו, עד לנתק שהוביל להגשת התביעה.

ניתן לומר בזהירות, כי הרקע למחלוקת הוא כספי, עת הנתבעת סירבה לוותר על חלקה בעיזבון אביה המנוח, לטובת אמה השלובה, תמורת 100,000 ₪. (סעיף 28 לכתב ההגנה).

ככל הנראה, אחיה של הנתבעת הגיע להסכמה עם אימו השלובה, כך שהוא לא היה צד להליך.

המחלוקת שבין השתיים הביאה לכך שהתובעת הגישה תביעה זו, במסגרתה עתרה לקבל חזרה סכומים שונים, שניתנו לנתבעת לאורך השנים, על ידי התובעת ועל ידי המנוח.

עוד יש להוסיף, בצער, כי עם פרוץ הסכסוך, “נזכרו” השתיים במחלוקות שהיו ביניהן בעבר ובאירועים שיש בהם כדי לערער את התפיסה שמערכת היחסים ביניהן הייתה “אידיאלית”.

שתי הנשים, טרחו לפרט באריכות, בכתבי הטענות, את הקשיים שהיו במערכת היחסים ביניהן לאורך השנים, אך לא מצאתי כי יש טעם לפרט אירועים אלו.

בחרתי לייחס את הקשיים שהיו לאורך השנים, למורכבות שיש בכל משפחה עם ילדים בגיל ההתבגרות, בתוספת הקשיים שעלולים להתעורר במשפחה שלובה והדברים נאמרים ביתר שאת, לאור הנסיבות המיוחדות שהיו במשפחה, מערכת היחסים שהייתה בין הוריהם של הנתבעת ואחיה (המנוח וגרושתו), מערכת היחסים של ילדי המנוח עם אמם, העובדה שהנתבעת ואחיה יצאו לפנימיות, העובדה שלמנוח ולתובעת היו ילדים נוספים ועוד.

בנסיבות שנוצרו, העובדה שהמנוח והתובעת שימשו כסבא וסבתא לילדיה של הנתבעת ואף יצאו עימם לטיולים משותפים, מעידה כי חרף המחלוקות שהיו, הצליחו השתיים לשלב את היחסים ביניהן ולהתנהג כמשפחה שלובה, כך עד לטרגדיה האמורה.

הסכומים שבמחלוקת

התובעת טענה כי במהלך השנים קיבלה הנתבעת הלוואות, שלא הושבו:

סך של 35,000 ₪ בחודש מאי 2013.

סך של 35,000 ₪ בחודש יולי 2014.

סך של 4,543 ₪ ששולם עבור ביטוח רכב, לשנים 2015-2016.

סך של 2,000 ₪ שהנתבעת קיבלה ממכירת רכב.

סך של 2,500 ₪ שהנתבעת קיבלה באמצעות חמישה שיקים.

טענות הצדדים ודיון

להלן אדרש לגרסתה של כל אחת מהשתיים, ביחס לכל סכום ואכריע במחלוקות:

35,000 ₪ מחודש מאי 2013

אין מחלוקת כי הנתבעת קיבלה לידיה, מהתובעת ומהמנוח, סך של 35,000 ₪ בחודש מאי 2013.

התובעת הציגה אישור בכתב יד מחודש אוקטובר 2013, עליו חתומה הנתבעת, ממנו עולה במפורש שהנתבעת קיבלה את הסכום המדובר בחודש מאי 2013 וכי מדובר היה בהלוואה. מהאישור עולה כי הנתבעת התחייבה להשיב את ההלוואה, עם מכירת ביתה.

האישור צורף כנספח ט’ לתצהיר התובעת:

“בחודש מאי 2013, קבלתי מהוריי- ==== (שמותיהם של התובעת והמנוח), הלוואה בסך 35,000 ₪ (שלושים וחמישה אלף ₪) לצורך סגירת חובות. הכסף ניתן במזומן. החזר החוב ייעשה בעת מכירת הבית הנוכחי ברח’ ….==== (שם הנתבעת)” (ההדגשה שלי – נ.ג).

הנתבעת לא הכחישה את חתימתה ואולם טענה כי המסמך נחתם על ידה, לאור התעקשות התובעת ולמורת רוחו של אביה, שאף הבהיר לה כי הוא “ימצא לכך פתרון” (סעיף 20 וסעיף 40 לתצהירה).

אין די בטענה זו כדי לקבוע שהנתבעת פטורה מהשבת ההלוואה.

הנתבעת לא הציגה כל ראייה לכך שאביה ויתר לה על החזר ההלוואה ולא ניתן לקבוע כי האמירה שהוא “ימצא לכך פתרון”, גם אם נאמרה, פוטרת אותה מהחזר ההלוואה.

כך גם אין די בטענת הנתבעת כי אביה לא דרש ממנה להשיב לו את ההלוואה, עד שנפטר בשנת 2017, כדי לקבוע שלא התכוון שתשיב אותה.

העובדה שלא נדרשה להשיב את ההלוואה עד 2017 מעידה כי אביה ואשתו התחשבו

במצבה והסכימו להמתין.

לא זו אף זו, מלשון המסמך עולה כי הכוונה הייתה שהסכום יושב מכספי מכירת

ביתה, כך שלא הייתה סיבה שהמנוח ידרוש את החזר ההלוואה עד שהלך לבית עולמו.

התובעת בקשה לתמוך את גרסתה, בין היתר, גם על תמלול של שיחה שכביכול נעשתה עם הנתבעת.

לא מצאתי להסתמך על התמלול.

ראשית, לאור האופן בו ניסתה התובעת לצרפו, מבלי שניתנה לכך רשות –

במסגרת “בקשה להגשת כתב תשובה”, ראו החלטה מיום 7.12.20 (בקשה מס’ 4).

ושנית, היות ולא צורף בהתאם לסדרי הדין – לאחר ההחלטה האמורה, התובעת צירפה לתצהירה נספח הכולל מסמך שמהווה כביכול “הצהרה של המתמלל” (נספח י”ג).

הנספח שצורף ואופן הצירוף העלו מספר רב של בעיות:

מדובר במסמך שלא ניתן לקבוע מי חתם עליו.

נרשם כי נחתם על ידי “מילים מילים, עמיר אביקסיס”, ללא מספר זהות, כך שלא ברור באיזו אישיות משפטית מדובר.

18.2 המסמך לא נחתם בפני עו”ד.

18.3 הפעולה היחידה שנרשם כי נעשתה היא “האזנה ותמלול” ולא נרשם כי נעשתה

בדיקה כלשהי, כדי לוודא שלא נעשו שינויים בהקלטה.

18.4 המתמלל ציין “התמלול בתוקף עם הגשת קבצי השמע המקוריים” ואלו לא הוגשו.

18.5 הנספח כולל מסמך שנושא את הכותרת “תצהיר” עליו חתמה התובעת ובו ציינה כי

בתאריך 12.6.18 בשעה 21:10 הקליטה שיחה.

התובעת לא ציינה במקום שיועד לכך, מי היה שותף לשיחה.

18.6 במסמך זה ציינה התובעת כי ההקלטה נמסרה ל”חברת מילים מילים”, כשכלל לא

ברור אם מדובר בחברה.

כך גם לא ברור מיהו “עמיר אביקסיס” שכביכול תמלל את השיחה ומה תפקידו

ב”חברה”.

18.7 לא ברור מתי נחתם המסמך האמור על ידי התובעת וגם מסמך זה לא נושא אישור

של עו”ד, כי נחתם בפניו.

18.8 המתמלל לא זומן להעיד.

18.9 קבצי השמע לא הועברו לבדיקת הצד השני ולא הוגשו לבית המשפט.

בסיכומיה (סעיף 3.1) טענה הנתבעת כי מדובר בהלוואה שהתיישנה, היות וניתנה בשנת 2013.

אינני מקבלת טענה זו, לא רק שמשום שלא הועלתה במועד, אלא גם בשים לב לכך שהמועד הרלוונטי לבחינת טענת ההתיישנות, הוא המועד בו סוכם על החזר ההלוואה.

מהמסמך החתום עולה כי הנתבעת התחייבה להשיב את ההלוואה, לאחר שהיא תמכור את ביתה.

אין חולק כי בסופו של דבר, הבית לא נמכר, כפי שאושר גם על ידי התובעת, בפרוטוקול מיום 7.2.23 עמ’ 26 שורות 1-7.

בנסיבות אלו, לא ניתן לטעון להתיישנות ויותר מכך, עובדה זו מעלה כי מועד השבת ההלוואה טרם הגיע.

בתצהיר עדותה טענה התובעת כי לאחר שהנתבעת הסתייעה בהלוואות שקבלה ולא מכרה את הבית, סוכם שההלוואה תושב עד קיץ 2018, כך בסעיף 30 לתצהיר:

“ג’ ובעלה, בסיוע ההלוואות שקבלו ממני ומבת דודתי, הצליחו לפרוע את חובותיהם ולבטל את הליך הכינוס על ביתם. כאמור, סיכמנו ג’ ואני כי לאחר תשלום חובותיהם, יתנהלו ג’ ובעלה במשך שנה בצורה תקינה בחשבונות הבנק שלהם ואז יגדילו את סכום המשכנתא שלהם והיא תחזיר חובותיה אליי. הוסכם על החזר ההלוואות עד לקיץ 2018.”

לא הוצגו ראיות לקיומה של “הסכמה” כזו והיא לא קבלה שום ביטוי בכתב.

מקום בו התובעת דאגה להחתים את הנתבעת על מסמך בכתב בעניין ההלוואה, הרי שהיה עליה לדאוג להחתימה, גם על כל שינוי בתנאי ההלוואה, אם היה שינוי כזה.

משלא עשתה כן, אין בידי לקבל טענותיה בעניין זה.

בחקירתה, כאשר עומתה עם שתי הגרסאות, דרשה התובעת כי “נרשום הערת אזהרה בטאבו” (שם, בפרוטוקול עמ’ 26 בשורה 8).

דרישה זו לא יכולה להישמע, מקום שהתביעה הינה תביעה כספית, במסגרתה עתרה להשבת ההלוואה ולא דרשה להבטיח כי ההלוואה תושב לה במועד הפירעון.

יותר מכך, עצם העלאת הדרישה כי תירשם הערת אזהרה, מלמדת כי גם מבחינת התובעת, מועד פירעון ההלוואה טרם הגיע.

בנסיבות אלו, מצאתי לאשר כי סך של 35,000 ₪ שניתנו לנתבעת בשנת 2013, הוא בגדר הלוואה שהנתבעת חייבת להשיב.

עם זאת, יש להדגיש כי החיוב האמור, להשיב את ההלוואה, הוא חיוב של הנתבעת לשניים – הן לאביה המנוח והן לאמה השלובה.

לפיכך, התובעת זכאית להחזר של מחצית החוב בלבד, בסך של 17,500 ₪.

המועד להשבת ההלוואה, בהתאם להסכמת הצדדים, הוא לאחר שהנתבעת תמכור את ביתה.

היות ולא נקבע מנגנון הצמדה ואף צוין במפורש כי ההלוואות שנתנה בת משפחה אחרת (גב’ ב.פ) לנתבעת ניתנו ללא הצמדה וללא ריבית (סעיפים 16,17 לתצהיר התובעת) ולא נטען על ידי התובעת כי על הנתבעת להשיב את הסכום בתוספת הפרשי הצמדה ו/או ריבית, אני מורה כי הסכום יושב נומינלית, לאחר מכירת הבית.

סך של 35,000 ₪ בחודש יולי 2014.

סכום זה שניתן לנתבעת בחודש יולי 2014, ניתן, לפי טענת התובעת, לאור בקשת הנתבעת, כדי לכסות חובות שהיו לה לחברת ישראכרט מימון.

הסכום ניתן באמצעות שיק ששולם לעו”ד שמחה דוד, נספח י’ לתצהיר התובעת.

הנתבעת אינה מכחישה כי קיבלה את הסכום, אולם לטענתה אביה נתן לה אותו במתנה והיא כלל לא נדרשה להשיבו.

הנתבעת הוסיפה כי אביה ניסה לפצות אותה ואת אחיה ולהשקיט את מצפונו, גם ללא ידיעת אשתו.

“לאבי ז”ל היה מצפון לא שקט, בשל שחש שאני ואחי קופחנו רגשית וניסה לפצותנו בכספים, גם ללא ידיעת התובעת, שכעסה על כי נתן לנו כספים” (סעיף 41 לתצהירה).

טענת הנתבעת מתיישבת עם החזקה כי כאשר מועברים כספים בין בני משפחה, מדובר במתנה (פסק הדין בעניין ע”א 5237/12 סולימן נ’ גולן (פורסם במאגרי המידע).

אמנם מדובר בחזקה הניתנת לסתירה, אולם במקרה שלפניי לא הוצגה כל ראיה שיש

בה כדי לסתור זאת.

יותר מכך, העובדה שהנתבעת ובעלה היו בקשיים כלכליים וקיבלו סיוע רב מאביה המנוח (כפי שעולה מהראיות שהציגה), תומכת בחזקה האמורה.

ואם לא די בכך, הרי שכאמור לעיל, עת התובעת ובעלה המנוח ביקשו לקבל סכומים כלשהם חזרה מהנתבעת, הם דאגו להחתים אותה על מסמך מתאים, גם אם היה זה מספר חודשים לאחר שהסכום ניתן לה.

משלא עשו כן במקרה זה, מצאתי לקבל גרסת הנתבעת כי מדובר היה במתנה.

לאור האמור, אני דוחה את טענות התובעת בעניין רכיב זה.

תשלומים בגין ביטוח רכב

אין מחלוקת בין הצדדים כי התובעת והמנוח נשאו בתשלומים עבור ביטוח הרכב של הנתבעת.

הנתבעת הבהירה כי הדבר נעשה היות והתובעת הייתה זכאית לקבל הטבות בביטוח, בשל עבודתה וכי היא השיבה לתובעת ולאביה המנוח את הסכומים ששילמו במקומה, במזומן.

” ת. אני כן שילמתי את הביטוח לרכב. ו’ פשוט השיגה תנאים יותר טובים, דרך הסוכנות, אבל הכסף ניתן להם במזומן, בוודאי.

ש. למי נתת את הכסף הזה?

ת. אני מניחה שלאבא שלי, איתו נפגשתי יותר. אולי לו’, אני לא זוכרת. לאחד מהם. מישהו מהם קיבל את הכסף. לדעתי זה היה אבא שלי.” (פרוטוקול מיום 7.2.23 עמ’ 49 שורות 12 ואילך). עדות הנתבעת בעניין זה נשמעה אותנטית ומצאתי לקבלה.

המדובר, כאמור, בתשלומים ששולמו בשנים 2015 ו-2016.

העובדה שאין כל ראיה לכך שהמנוח או התובעת ביקשו את הכסף בחזרה, מאז שניתן ועד לפרוץ הסכסוך, מחזקת את גרסת הנתבעת כי הסכום הושב על ידה.

גם הזמן שחלף, מהמועד שהסכומים שולמו עבור הנתבעת ועד להגשת התביעה, מהווה משום שיהוי, שיש בו כדי להצדיק דחיית הטענה.

שיהוי זה גרם לנתבעת נזק ראייתי, שכן בחלוף הזמן לא היה בידיה איך להוכיח כי השיבה את הסכומים שקיבלה, והיא אף לא זכרה אם השיבה אותם לאביה או לאשתו.

מצאתי כי בנסיבות העניין, יש בשיהוי האמור כדי להצדיק את דחיית הדרישה של התובעת להשבת הסכומים האמורים.

ראו ת”א (תל אביב) 1049/05 אדיר נ’ עובדיה (פורסם במאגרי המידע), שניתן בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בעניין התנאים שמצדיקים דחיית טענותיו של תובע בשל שיהוי בהגשת התביעה.

בנסיבות העניין, אני דוחה את טענות התובעת בכל הנוגע לרכיב זה.

התמורה שהתקבלה ממכירת הרכב

מוסכם על הצדדים כי הנתבעת עשתה שימוש ברכב שהיה שייך לתובעת.

המחלוקת בין השתיים נוגעת לזכותה של התובעת לקבל לידיה את התמורה שהתקבלה ממכירת הרכב.

יודגש כי מדובר בסכום של 2,000 ₪ בלבד, היות והרכב נמכר לאחר שהמנוע שבק חיים וכשהיה תקוע בחצר ביתה של הנתבעת (סעיף 19 לתצהיר התובעת).

בסעיף 22 לתצהיר הנתבעת היא טענה שהרכב ניתן לה במתנה, אך בהמשך העלתה טענות שיש בהן כדי לסתור טענה זו.

כך למשל, טענה כי התובעת נתנה הסכמה שהתמורה שהתקבלה עבור הרכב תיוותר בידי הנתבעת, לכאורה בתמורה לכיסוי ההוצאות שהוציאה הנתבעת לצורך סידורי הפטירה של המנוח (לרבות הבאת גופתו ארצה).

טענה זו לא יכולה לדור לצד טענת הנתבעת כי הרכב ניתן לה במתנה.

טענת הנתבעת כי התובעת ביקשה שהסכום הזעום שהתקבל יוותר בידי הנתבעת וישמש לכיסוי הוצאות הפטירה (סעיף 24 לתצהיר הנתבעת), לא הוכחה ולא ברור כיצד היא מתיישבת מבחינת המועדים.

לא ברור מתי נמכר הרכב.

בסעיף 22 לתצהירה טענה הנתבעת כי הרכב הושבת בשנת 2017 והוחלט שאין טעם לתקנו.

לפיכך ובהיעדר ראיות, לא ניתן לקבוע שהייתה בין הצדדים הסכמה באשר לתמורה שהתקבלה עבור הרכב, בפרט כשסמוך לאחר הפטירה בחודש ספטמבר 2017, כבר פרץ הסכסוך בין השתיים.

בנסיבות העניין, אינני מקבלת את טענות הנתבעת בעניין זה ואני מורה כי היה עליה למסור לתובעת את התמורה שקיבלה בגין מכירת הרכב.

עם זאת, היות ולא הוצגה כל דרישה בכתב לעניין זה, אני מורה כי הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית רק מיום הגשת התביעה.

החזר של 2,500 ₪ שהועבר לנתבעת בחמישה שיקים

התובעת טענה כי בשנת 2017 היא והמנוח מסרו לנתבעת 2,500 ₪ וזו התחייבה להשיב את הסכום ואף מסרה לידי אביה המנוח חמישה שיקים על סך 500 ₪ כל אחד, שנמשכו לפקודתו, להבטחת השבת הסכום (נספח ט”ז לתצהיר התובעת).

הנתבעת מצידה, ציינה כי קיבלה מאביה 5,000 ₪ ומסרה בידיו עשרה שיקים לכיסוי החוב (כל אחד על סך 500 ₪).

הנתבעת הסבירה שאביה שילם במקומה את הסך האמור לבעל מקצוע שהגיע לתקן את ביתה וכי היא התעקשה להשיב לו את הסכום ששילם במקומה (סעיף 25 לכתב ההגנה).

השיקים שלא נפרעו היו מיום 10.9.17 ובכל 10 לחודש שאחריו, עד 10.1.18.

ניתן להניח כי השיקים שמועד פירעונם היה החל מחודש ספטמבר 2017 לא הופקדו, בשל הטרגדיה שפקדה את המשפחה, באותה עת.

מהאמור בכתב התביעה ובתצהיר התובעת עולה כי התובעת לא ידעה מה מקור החוב (וגם לא שמדובר רק בחלק מהסכום שנמסר לנתבעת ואשר חלקו הושב).

כך בסעיף 41 לתצהיר התובעת: “בשנת 2017 לוותה ג’ מאביה, בעלי, סך של 2,500 ₪. אביה דרש מג’ שתיתן לו 5 שיקים בסך 500 ₪ כל אחד, במסגרת התחייבותה להחזר ההלוואה”.

השיקים האמורים מהווים ראיה לכך שעדיין קיים חוב שעל הנתבעת לפרוע.

התובעת אישרה כי היא והמנוח ניהלו את מערכת החיים הכלכלית ביניהם בשיתוף ולא היה ביניהם הסכם ממון (פרוטוקול עמ’ 20 שורות 22-23).

לפיכך, מצאתי לראות בחוב האמור, חוב של הנתבעת לשניהם ואני קובעת שעל הנתבעת להשיב לתובעת ולעיזבון אביה המנוח יחד, סך של 2,500 ₪ בגין השיקים האמורים.

זכותה של התובעת לקבל את הסכום הוא רק ביחס למחצית.

בנסיבות אלו, מצאתי לחייב את הנתבעת להשיב לתובעת את מחצית הסכום – 1,250 ₪. הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

קיזוז

הנתבעת טענה כי יש לקזז מכל חיוב שיוטל עליה, הוצאות שונות שהיא שילמה (סעיף 53 לתצהיר).

טענה זו נטענה באופן כללי, מבלי לפרט את סכום ההוצאות ששילמה לטענתה ומבלי להציג ראיות בעניין.

לפיכך, אני דוחה את טענות הקיזוז.

סיכום

סך של 35,000 ₪ מחודש מאי 2013- הנתבעת איננה חייבת להשיב את סכום ההלוואה שקבלה, שכן טרם הגיע מועד פירעונה.

לכשיגיע מועד הפירעון, תהיה התובעת זכאית לקבל מחצית הסכום.

סך של 35,000 ₪ מחודש יולי 2014- הנתבעת איננה חייבת להשיב סכום זה.

סך של 4,543 ₪ ששולם עבור ביטוח רכב- הנתבעת איננה חייבת להשיב לתובעת.

סך של 2,000 ₪ שהנתבעת קיבלה ממכירת רכב – על הנתבעת לשלם לתובעת את הסכום שקיבלה עבור הרכב.

סך של 2,500 ₪ שהנתבעת קיבלה באמצעות חמישה שיקים- על הנתבעת להשיב לתובעת מחצית מסכום ההלוואה.

סה”כ – על הנתבעת לשלם לידי התובעת 3,250 ₪, הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

הוצאות משפט

בשים לב לסכומים בהם חייבתי את הנתבעת בסופו של יום (כ- 4% מסכום התביעה), שקלתי לחייב דווקא את התובעת בהוצאות משפט, בשיעור של 15,000 ₪ (בשים לב לסכום התביעה ולהליך שהתנהל).

ואולם, לאור ההתנהלות של בא כוח הנתבעת בדיונים, לרבות התפרצויות לדברי בית המשפט, פעם אחר פעם, התפרצות לדברי העדים בזמן העדות ועוד, כפי שעולה בין היתר מפרוטוקול הדיון שהתקיים ביום 7.2.23 (ראו למשל בעמ’ 11 שורה 11 ואילך וכן בעמ’ 22 שורה 15), אני מפחיתה את הסכום ומעמידה אותו על סך כולל של 5,000 ₪ בלבד ומורה כי התובעת תשלם לנתבעת סך כולל של 5,000 ₪, בגין הוצאות משפט.

הסכומים האמורים ניתנים לקיזוז.

פסק הדין ניתן לפרסום, ללא פרטים מזהים.

ניתן היום, ח’ חשוון תשפ”ד, 23 אוקטובר 2023, בהעדר הצדדים.

לחזור למשהו ספיציפי?

פורטל פסקי הדין בישראל

פורטל פסקי הדין בישראל

פורטל פסקי הדין של ישראל - מקום אחד לכל פס"ד של בתי המשפט הישראלי והמחוזות השונים

השאר תגובה

רוצים לקבל עדכון לגבי פסקי דין חדשים שעולים לאתר?

בשליחה הינך מאשר שאנו יכולים לשלוח לך מידע שיווקי / פרסומי

error: תוכן זה מוגן !!