ז’ ג’ ת”ז ——–,ע”י ב”כ עוה”ד אחמד מחאג’נה, ס’ ב’ ת”ז ——–,ע”י ב”כ עוה”ד מוחמד גרה, פסק דין

לפני

כבוד השופטת הילה גורביץ עובדיה

התובע:

ז’ ג’ ת”ז ——–

ע”י ב”כ עוה”ד אחמד מחאג’נה

נגד

הנתבעת:

ס’ ב’ ת”ז ——–

ע”י ב”כ עוה”ד מוחמד גרה

פסק דין

הצדדים, בני זוג לשעבר, אשר נישאו ביום 23/10/1997 והתגרשו ביום 10/3/2019 ולהם 5 ילדים משותפים, אשר במועדים הרלוונטיים 3 מהם היו קטינים (כיום 2 קטינים).

במהלך החיים המשותפים התגוררו הצדדים בדירה שבבעלות התובע (להלן: “הדירה”). טענת הנתבעת לזכויות בדירה נדחו בפסק דין שניתן ביום 13/11/2022 בהליך תלה”מ 41667-09-20 ובהליך תביעת פינוי שהגיש הנתבע בהליך תלה”מ 38169-10-19. נפסק שם כי על הנתבעת לפנות את הדירה עד ליום 10/12/2022. עוד נפסק שם כי על התובע לשלם לנתבעת סך 120,000 ₪ בגין מדור עתידי למשך 5 שנים מיום הפירוד כשסכום זה מקוזז במסגרת איזון המשאבים. עוד הוכרעו שם טענות הצדדים בעניין איזון משאבים וטענות נוספות.

כעת הגיש התובע תביעה כספית לחיוב הנתבעת בתשלום סך 478,711 ₪ נכון למועד הגשת התביעה. בתביעה נטען כי לאחר הגירושין התעקשה הנתבעת להמשיך להתגורר בדירה מושא הליך 41667-09-20 והתובע נאלץ לעבור להתגורר בקומה השנייה של הדירה ובהמשך, לאחר שהנתבעת לא אִפשרה לתובע להשתמש במטבח עבר להתגורר בשכ”ד החל מיום 01/01/2021.

התובע טען כי המשיך לשלם את תשלומי הארנונה (נתבע סך 24,486 ₪) ותשלומי החשמל (נתבע סך 15,825 ₪) עבור הדירה, דירה בה התגוררה הנתבעת עד לחודש 3/2021 ואת תשלומי חשבונות המים (נתבע סך 6,900 ₪) עד לחודש 12/2022. עוד נתבעו דמי שימוש ראויים סך 184,000 ₪ עבור 46 חודשים: מחודש 3/2019 ועד לחודש 12/2022. נטען כי סכום דמי השימוש הראויים, על הצד הנמוך הוא סך 4,000 ₪ לחודש; נתבע גם 75,000 ₪ עבור שכר דירה שנטען כי הנתבעת גבתה מאחיה ללא ידיעת התובע, בעת שהתגורר בדירה במהלך החיים המשותפים מחודש 10/2013 ועד לחודש 03/2016, סך 2,500 ₪ X 30 חודשים.

נטען כי התובע לא ידע על תשלומים אלו והדבר נודע לו בישיבת שמיעת ראיות שהתקיימה בהליך הקשור ביום 23/12/20021. עוד נתבע מחצית שווי כלי רכב שהיה משותף לצדדים ונמכר על ידי הנתבעת חד צדדית לאחר מועד הקרע ותמורתו נותרה בכיסה, סך 72,500 ₪ וגם שווי תכשיטי זהב שנטען כי נטלה הנתבעת, סך 100,000 ₪.

הנתבעת טענה כי התביעה היא חוליה נוספת במסכת התעללות של התובע בנתבעת, בשל רצונו להענישה נוכח רצונה להתגרש. נטען כי התובע מושתק ומנוע להגיש תביעתו שכן טענותיו הוכרעו בפסה”ד מיום 13/11/2022 שניתן בהליכים תלה”מ 38169-10-19 (תביעת התובע לפינוי) ותלה”מ 41667-09-20 (תביעת הנתבעת לאיזון משאבים ולזכויות בדירה).

נטען כי טענות התובע בנוגע לתשלומים עבור ארנונה, חשמל, ומים הועלו על ידי הנתבע בהליך שם. הנתבעת הפנתה לעמוד 3 סעיף 9 בפסה”ד שניתן שם וכי הנתבעת שילמה את התשלומים לאחר שהתובע העביר ברשות המקומית את החיובים על שמה. עוד נטען כי התובע העביר את כל חיובי הארנונה על שם הנתבעת למרות שעשתה שימוש רק בקומה הראשונה.

בנוגע לטענות הנתבע אשר לשווי כלי הרכב ושווי התכשיטים, הפנתה המבקשת לסעיף 46 לפסה”ד הנ”ל שניתן שם וכך גם לעניין דמי שימוש ראויים שלאחר מועד הקרע.

עוד נטען כי הנתבעת פינתה את הדירה ביום 07/2022 וכי התובע לא סיפק מדור חילופי לנתבעת או לילדיהם ועל כן נותרה להתגורר בדירה עם ילדי הצדדים. נטען כי בהליך בבית הדין השרעי נפסק כי התובע חב במדור ספציפי – היְינו המגורים בדירה, עבור הנתבעת וילדיה ועל כן אין לחייבה בדמי שימוש. עוד נטען כי התובע בחר מיוזמתו לעבור להתגורר בשכירות חרף כי היה יכול המשיך להתגורר בקומה השנייה שבה מטבחון. נטען כי למעשה מדובר בבניין המונה 3 קומות ו-3 דירות נפרדות.

אשר לתשלום מאחי הנתבעת, נטען כי התובע ידע על התשלום והתשלום שימש את הצדדים בעת החיים המשותפים. לראיה הפנתה הנתבעת להסכם שכירות עליו חתום התובע וטענה גם כי התביעה ברכיב זה התיישנה.

התובע טען כי הסכומים הנתבעים נטענו על דרך קיזוז ולא נכללו בחוות דעת המומחה החשבונאי ועל כן לא נכללו באיזון המשאבים. התובע הדגיש כי תביעתו הייתה תביעת פינוי בעוד כאן מבוקש סעד כספי. עוד נטען כי רק במהלך החקירה הנגדית בהליך עובר לפסה”ד שם, הודתה הנתבעת כי מכרה את כלי הרכב ונטלה תמורתו, בניגוד להחלטת בית הדין השרעי.

נטען כי התובע לא יכול היה להמשיך להתגורר בקומה השנייה מאחר והנתבעת מיררה את חייו והוא נאלץ לפנות למשטרת ישראל לעזרה, נטען כי הנתבעת הפרה צווי הרחקה שניתנו, תקפה את התובע מילולית, השחיתה רכושו, הגישה כנגדו תובענות לצו הגנה ושידלה את הבת להגיש כנגדו תביעות שווא.

הצדדים הודיעו כי הם מוותרים על חקירות ומבקשים כי פסה”ד יינתן על סמך המסמכים שבתיק, כתבי טענות, תיקי מוצגים וסיכומים.

דיון והכרעה:

אשר לרכיב בתביעה שעניינו דמי שימוש, אני דוחה את הטענה.

מעיון בפרוטוקול הדיון בבית הדין השרעי מיום 08/01/2019 עולה כי בית הדין השרעי חייב את התובע בתשלום מדור ספציפי מיום 05/09/2018 ועד לתום תקופת ההמתנה, וממועד זה סך 1,300 ₪ (כפוף לפרידת הצדדים), אם תעזוב הנתבעת את הדירה.

זאת ועוד, על פי חוות דעת השמאי אטקין שצירף התובע לתיק מוצגיו (מוצג 13) ושהוגשה בהליכים הקשורים, הרי שאכן יש ממש בטענת הנתבעת כי בדירה בקומה השנייה היה מטבחון. האמור סותר את טענת התובע כי נאלץ לעזוב את הדירה.

יתר על כן, על פי חוות דעת השמאי הנ”ל, אכן כטענת הנתבעת מדובר בבניין בין 3 קומות אשר מונה 3 יחידות דיור נפרדות; זאת ועוד, על פי הכתוב בחוות הדעת, במועד הביקור של השמאי ביום 21/10/2021 התגורר התובע בקומה השנייה – מה שמעיד כי באפשרות התובע היה להשכיר 2 מתוך 3 היחידות ולגבות עבורן שכר דירה ובכך “להקטין את נזקו”. התובע בחר שלא לעשות כן ועל כן אין לו אלא להלין על עצמו.

גם אין לחייב את הנתבעת בשל שווי דמי השימוש – משלא ערך התובע אבחנה בין שווי דמי השימוש לדירה בה החזיקה הנתבעת, אחת מ-3 יחידות דיור, לבין השווי הנטען, הרי שלא הוכיח רכיב זה של תביעתו והוא נדחה.

לגופו של גובה החיוב, גם אם היה מקום לחייב את הנתבעת בחלק מתשלום דמי שימוש עבור מגוריה בדירה שהיא חלק מהבניין, הרי שהתובע לא פירט כיצד הגיע לחיוב נתבע וגובה החיוב לא הוכח, תביעתו היא לסך 4,000 ₪ לחודש מבלי לפרט על בסיס מה וכיצד חושב סכום זה. אין די בהפניה לחוות דעת השמאי שנתן חוות דעתו ביחס לשווי הנכס, להבדיל מדמי השימוש, מה גם שכאמור, הנתבעת עשתה שימוש רק בחלק מהנכס.

משמעות הדבר כי יש לדחות תביעת התובע לדמי שימוש ראויים הן בשל אי הוכחת הסכום והן לגופו של החיוב.

אשר לרכיב בתביעה בעניין שכר הדירה ששילם אחי הנתבעת, אני דוחה את הטענה.

התובע צרף הסכם שכירות שנחזה להיות חתום בינו ובין אחי הנתבעת, מוצג 14 לתיק מוצגיו. התובע אשר כאמור ויתר על חקירות עדים, לא הכחיש בסיכומיו את חתימתו על הסכם השכירות וכאמור, צירף את ההסכם למוצגיו כתביעה ברכיב זה שבתביעתו.

טענת התובע כי מאחר והנתבעת גבתה דמי השכירות, הרי שהדבר מעיד על אי-ידיעתו כי שולמו, אין בה לתמוך בטענתו, , הן מאחר והאחד אינו מעיד על השני והן מאחר ובעדות האח עליה נסמך התובע (דיון מיום 23/12/2021 בהליך קשור), העיד האח כי “רוב הזמן” היה משלם לנתבעת – מה שאינו סותר את העובדה כי במקרים אחרים שילם לתובע. מה גם שהתובע טען כי למעשה ידע שהאח חב בדמי שכירות. כעולה מסעיף 24 לסיכומיו. טענתו שם סותרת טענתו כי לא ידע על כי האח חב בשכר דירה ומשכך גם, משידע, הרי שרכיב זה בתביעתו התיישן.

נוסף על כך, עולה מחוות הדעת כי התובע עצמו, מסר לשמאי כי הדירה בקומת הקרקע הושכרה לצד ג’ – היינו אחי הנתבעת. ראו סעיף 4(ב)(ד) בחוות הדעת, עמוד 5 בחוות הדעת.

אשר לרכיב התביעה בעניין תשלומי ארנונה, חשמל ומים, גם רכיב זה נדחה, הן בשל השתק ומעשה בי-דין והן לגופו מאחר והתובע לא הוכיח את הסכומים ששילם, מה גם שהוא התגורר בקומה השנייה עד ליום 01/01/2021 ולא אבחן בין חלקו בגין החזקתו ובין הסכומים הנתבעים.

אשר למעשה בי-דין והשתק, אפנה לעמוד 3 שורות 21-24 שם פורטו טענות התובע כפי שהובאו בהליך הקשור מושא פסה”ד מיום 13/11/2022 בהליך 41667-09-20.

אשר לגופו של עניין;

בעניין הארנונה רכיב זה נסמך על “חישוב ממוצע”, מבלי שהתובע פירט או הוכיח אלו תשלומים שילם עבור אחזקת הדירה ואילו עבור נכסים אחרים, אם לאו. עיון בנספחים שצורפו כמוצג 16 מעלה כי בשנת 2023 נמסרו שיקים דחויים לתשלום ארנונה לשנת 2023 מבלי שפורט בגין איזה, עמוד 159 לתיק המוצגים, עמוד 161 לתיק המוצגים הוא תשלום לשנת 2021, על שם התובע ואשתו הנוכחית לנכס שאינו הדירה – ראו כי התשלום עבור נכס בגודל 110 מ”ר מספר פיזי XXXX – מה שאינו תואם את פרטי הדירה, עמודים 163 – 170 לתיק המוצגים זהו מצב חשבון ארנונה של הדירה (369.99 מ”ר מספר פיזי XXXX) לשנים 2013- 2019 אך אינו מעיד על זהות המשלם בפועל, מה גם שהסכומים אינם תואמים את התביעה – סך 2,961 ₪ לשנת 2019, סך 2,567 ₪ לשנת 2018.

מאידך הנתבעת צירפה קבלה על תשלום הנכס הרלוונטי (מספר פיזי XXXX) מיום 21/10/2021 וביטול עיקול מעיריית XXX בהתאמה לפירעון התשלום כטענתה. מסמכים אלו סותרים את טענות התובע. עמודים 35-40 למוצגי הנתבעת. יתר על כן, גם לגרסת התובע הוא החזיק בקומה השנייה עד ליום 01/01/2021 והתובע לא ערך אבחנה בין החיוב בגין חלק זה בו הוא החזיק לבין הקומה הראשונה, בה החזיקה הנתבעת.

כך גם אשר לרכיב התביעה בעניין תשלום חשבון מים. מוצג 18, עמודים 178-179. לא פורט עבור איזה נכס ועל ידי מי שולם והסכומים במוצג 18 (סך 1,064 ₪) אינו תואם הנטען בתביעה.

על כן כאמור, התביעה בגין רכיבים אלו נדחית גם לגופה.

אשר לתשלומי החשמל. אמנם קיימת התאמה בין מספר חוזה החשמל במועד שלפני הפרידה – מוצג 19 ובין מספר חוזה החשמל בתקופה בה התגוררה הנתבעת בדירה, אך תדפיס החשבון שהוגש אינו מעיד על התשלום בפועל על ידי התובע דווקא. ראו כי בתדפיס מצב חשבון שהוגש כמוצג 17, עמודים 172-176 מצוין כי נשלחו התראות לפני ניתוק בשל אי-תשלום, מה שיכול לתמוך בגרסת הנתבעת כי התובע לא שילם את החשבונות.

יתר על כן, גם לגרסת התובע הוא החזיק בקומה השנייה בדירה עד ליום 01/01/2021 אך התובע לא אבחן בין החיוב בגין שימוש בחשמל על ידו ובין שימוש בחשמל על ידי הנתבעת.

על כן כאמור, התביעה גם בגין רכיב זה נדחית גם לגופה.

רכיבי התביעה בעניין התמורה שהתקבלה מהג’יפ שהיה משותף לצדדים ותכשיטי הזהב, נדחית בשל מעשה בי-דין והשתק משסוגיה זו הוכרעה בפסה”ד מיום 13/11/2022 בהליך מספר 41667-09-20, שם נדון איזון המשאבים. ראו עמוד 3 שורות 18-24 לפירוט טענות התובע שהובא בפסה”ד שם, וגם סעיף 46 לפסה”ד שם נפסק “טענת הנתבע בנוגע לכלי הרכב ולתכשיטים, לא הוכחו עובדתית, מה גם שספק בעיני אם יש מקום לקזז שווי תכשיטים שהם בגדר מתנה שניתנת לבן זוג”. עוד ראו סעיפים 12-13 לפסה”ד שנתן תוקף לחוות דעת המומחה בעניין איזון המשאבים לאחר שהצדדים לא חלקו על מסקנותיו.

נפסק – התביעה נדחית על כל רכיביה.

התובע ישלם לנתבעת הוצאות ההליך סך 3,500 ₪ ושכר טִרחת עורך דין סך 22,550 ₪.

מותר לפירסום בהשמטת פרטים מזהים, תיקוני הגהה ועריכה.

המזכירות תמציא לצדדים ותסגור ההליך.

59926319544700ניתן היום, ט”ז אב תשפ”ד, 20 אוגוסט 2024, בהעדר הצדדים.