לפני
כבוד השופטים יונה אטדגי, אב"ד, עידית ברקוביץ, טל לוי-מיכאלי
המערערים:
1.חנן שניידר
2.ישי שניידר
ע"י ב"כ עו"ד אהב כהן
נגד
המשיבים:
1.מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד תמר מגן
2.אברהם כהני
ע"י ב"כ עו"ד איתן פלדמן
פסק דין
השופטת ט' לוי-מיכאלי
ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב- יפו [כב' השופט י. דלוגין] בגדרי ת"א 66011-12-19, שדחה בטענות סף אך בתום הליך הוכחות את תביעת המערערים כנגד המשיבים [משטרת ישראל והמתלונן – מר כהני] לתשלום פיצויים שנגרמו להם לפי הטענה בגין הגשת כתב אישום.
רקע
בחודש יולי 2013 הוגש כנגד המערערים, אב ובנו, כתב אישום באשמת איומים [עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין)]; האב – המערער 1 הואשם אף בתקיפה סתם [עבירה לפי סעיף 379 לחוק העונשין]; והבן – המערער 2 הואשם אף בתקיפה הגורמת חבלה של ממש [עבירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין] [כתב האישום צורף כנספח 2 לכתב התשובה]. הרקע להגשת כתב אישום הוא אירוע מיום 7.10.2011 במהלכו התפתחה תגרה בין המערערים לבין המשיב 2 [מר כהני] ושתיים נוספות [גב' חכים וגב' הרוש] שנתבעו בהליך קמא. במהלך התגרה נחבלה חכים בגבה, ידיה ורגלה והיא נזקקה לטיפול רפואי.
קודם לתגרה וכמתואר בכתב האישום המערערים החנו את רכבם בחניית גב' חכים [שהלכה בינתיים לבית עולמה], חולת לב בעת ההיא ובעלת 100% נכות, המסומנת כחניית נכים. כשהגיעה גב' חכים לביתה וביקשה להחנות את רכבה בחנייתה גילתה את המערערים ישובים ברכבם. אין מחלוקת כי בשלב מסוים נכחו אף כהני [עובר אורח הגר בסמיכות לגב' חכים] וגב' הרוש אשר באותה העת טיפלה בילדיה של חכים בביתה והייתה עדה לאירוע. מחלוקת בהחלט קיימת בשאלת התפתחות העניינים אשר בעקבותיה התפתחה התגרה. לשיטת המערערים הם הותקפו על ידי גב' חכים ועל ידי מר כהני; לשיטת המשיבים המערערים הם אלו שפתחו בתגרה עת תקפו את גב' חכים ולאחר מכן את מר כהני שנחלץ לעזרתה ואף את הרוש שהגיעה למקום.
לאחר שהצדדים נחקרו במשטרה הוגש כאמור כתב אישום. העובדות שהוצגו בכתב האישום הן אלו המשתקפות מגרסאות גב' חכים, גב' הרוש ומר כהני. ביום 27.11.14 הגישו המערערים באמצעות באי כוחם דאז משרד עורכי הדין וינרוט, בקשה ליועץ המשפטי לממשלה לעיכוב הליכים בהתאם לסעיף 231 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982 [להלן: חוק סדר הדין הפלילי].
את הבקשה לא טרחו המערערים לצרף לערעורם אך כפי שניתן להבין מפסק דינו של בית המשפט קמא: במוקד הבקשה לעיכוב ההליכים עמדו – נסיבותיה של העבירה: לרבות סתירות שנפלו לשיטתם בעדויות של גב' חכים, גב' הרוש וכהני; סירוב המשטרה לערוך למערערים בדיקת פוליגרף; העדרו של עימות; הימנעות מגביית עדות של שכנה נוספת; וכן נסיבותיהם האישיות לרבות היות המערער 1 אדם דתי המקפיד בשמירת נגיעה, עובדת היותו רופא לב וחולה לב בעצמו ועובדת היות המערער 2 סטודנט לרוקחות וההשפעה ההרסנית שיכולה להיות לרישום פלילי על חייו המקצועיים.
בחלוף כחמישה חודשים הודיעה פרקליטות המדינה לבא-כוח המערערים כי בכוונתה לבקש כי ייערך להם תסקיר מבחן. לאחר שנערך תסקיר מבחן הודיעה הפרקליטות למערערים כי התקבלה בקשתם לעיכוב הליכים וכי החלטה זו מותנית בכך שכל אחד מהמערערים יבצע 140 שעות התנדבות למען הקהילה על פי תכנית שיתווה שירות המבחן; עם ביצוע עבודות השירות וביום 24.7.2016 הוחלט על עיכוב הליכים. בד בבד הוזהרו המערערים כי אם בתוך התקופה הקבועה בחוק יעברו עבירה נוספת הדבר יהווה שיקול בחידוש ההליכים נגדם. בעקבות כך ביום 1.11.2016 הורה בית המשפט על הפסקת הליכים בעניינם של המערערים.
בחודש דצמבר 2019 הוגשה התביעה נשוא פסק דינו של בית המשפט קמא. התביעה הוגשה כנגד המשיבה 1 [משטרת ישראל], גב' חכים, הרוש ומר כהני. לשיטת המערערים נגרמו להם נזקים עקב הגשת תלונה שקרית לסברתם על ידי כהני שהובילה להגשת כתב אישום, שלא היה מקום להגישו, על ידי משטרת ישראל.
בתביעה עתרו המערערים לחייב את משטרת ישראל בסכום של 300,000 ש"ח בגין נזק שנגרם להם לטענתם עקב העמדתם לדין; בסך של 60,000 ש"ח בתוספת מע"מ ששולם כשכר טרחה לבא כוחם בהליך הפלילי ובסכום של 2,360 ש"ח עבור בדיקת פוליגרף עצמאית שבוצעה על ידם. את חכים ביקשו לחייב בסכום של 50,000 ש"ח בגין הגשת תלונת שווא במשטרה וביצוע עוולת נגישה; וכן בסך של 200,000 ש"ח בגין לשון הרע באמירת דברי שקר במשטרה; את מר כהני ואת גב' הרוש ביקשו לחייב בסכום 100,000 ש"ח בגין לשון הרע על עדותם במשטרה.
ביום 14.6.20 נדחתה התביעה כנגד גב' הרוש בהינתן ההגנה שעמדה לה לפי סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965, "כמי שאך מילאה את חובתה ליתן עדות במשטרה" [זאת בניגוד לכהני וגב' חכים שהגישו תלונות יזומות]. התביעה כנגד גב' חכים נמחקה לאחר שהלכה לבית עולמה במהלך ההליך המשפטי. לכתחילה נתבעה גם פרקליטות מחוז תל אביב אולם זאת נמחקה מאחר שאת כתב האישום הגישה משטרת ישראל – היא המשיבה 1.
ההליך בבית המשפט קמא ופסק הדין
בתום חקירת התובעים [מטעם התביעה]; וחקירותיהם של נצ"מ זיו ראש יחידת התביעה במחוז תל אביב בעת הרלוונטית; רס"ר אהרון שניהל את החקירה מטעם המשיבה; השוטר עורקבי – שוטר הסיור שהגיע למקום האירוע; מר כהני וגב' הרוש שזומנה להעיד מטעם משטרת ישראל ולאחר שהצדדים סיכמו טענותיהם דחה בית המשפט את התביעה על יסוד טענות סף שהועלו על ידי המשיבה 1.
במוקד פסק דינו של בית המשפט קמא [סעיף 40 לפסק הדין] הוצבה השאלה האם נאשם בהליך פלילי, אשר ההליכים נגדו עוכבו בהתאם לסעיף 231 לחוק סדר הדין הפלילי יכול להגיש תביעה אזרחית נגד המשטרה בטענה לרשלנות בהגשת כתב האישום ותביעה אזרחית נגד המתלונן.
בית המשפט קמא סבר כי יש לראות במערערים כמושתקים ומנועים מלהגיש תביעה אזרחית נוכח סתירה אינהרנטית שקיימת בין הליכה בנתיב של עיכוב הליכים לבין הליכה לאחר מכן בנתיב של תביעה אזרחית [פסקה 44 לפסק הדין]. בית המשפט קמא קבע כי בקשה לעיכוב הליכים לא יכולה לדור בכפיפה אחת עם תביעה אזרחית המניחה חפותם של המערערים שלא הוכחה, ובמילותיו של בית משפט קמא: "עיכוב הליכים הוא בגדר "הטבה" או "הנחה" יחודית מכח הדין אמנם שמקבל נאשם… במובן זה שסכנת הרשעה נחסכת ממנו כמו גם כל הקשור בניהול משפט… נאשם אשר מבקש להינות מההטבה… לא יכול… להעביר את קביעת חפותו לזירה האזרחית במסגרת תביעת פיצויים…". הוסיף בית המשפט: "נאשם שסבור כי נעשה לו עוול… חייב לדידי לנהל את המשפט ולהילחם על חפותו" [פסקה 53 לפסק הדין]. בית המשפט ערך השוואה בין ענייננו לבין האפשרות לקבל פיצוי מאוצר המדינה בהתאם לסעיף 80 לחוק העונשין – הוצאות ההגנה מאוצר המדינה במקרה של זיכוי או ביטול כתב אישום.
טענות הצדדים בערעור
המערערים שבו בערעורם על גרסתם בדבר קרות התגרה, היותם הקורבנות של האירוע ושל גב' חכים המנוחה, גב' הרוש ומר כהני. המערערים טענו כי לא היה כל מקום להגשת כתב האישום נגדם נוכח סתירות קשות בגרסאות המעורבים והימנעות מנקיטת פעולות חקירה הכרחיות. המערערים חידדו כי המערער 1 קרדיולוג וחולה לב בעצמו לא היה מהין לפגוע בחולת לב ובוודאי שלא לגעת פיזית בגופה של אישה בניגוד לדין תורה; המערער 2 הוא אדם נורמטיבי ואין זה מתקבל על הדעת כי יפתח בתגרת רחוב מיוזמתו. לב ערעורם בקביעת בית המשפט קמא כי עיכוב הליכים בהתאם לסעיף 231 לחסד"פ מונע הגשת תביעה אזרחית כנגד המאשימה. מדובר לדעת המערערים בקביעה תקדימית ומרחיקת לכת שכן קביעת היועץ המשפטי לממשלה אינה מייצרת מעשה בי-דין. עוד טענו כי הסכמתם לשעות התנדבות לא מייצרת השתק או מניעות, בוודאי משעה שהמדינה לא חידשה את ההליכים בסד הזמנים הקבוע בחוק. זאת ועוד, בקשתם לעיכוב הליכים עסקה בעיקר במחדלי חקירה שונים. משהתקבלה בקשתם לעיכוב הליכים מבקשים המערערים להניח כי יש דברים בגו ומשכך אין מניעות בעניינם [סעיף 36 לערעור]. לטענתם התוצאה האופרטיבית של פסק הדין מייצרת חוסר סימטריה בין המאשימה בהליך פלילי לנאשמים בהליך פלילי אותו אין לאפשר. בהעדר חובת שימוע בעבירות מושא כתב האישום הדרך היחידה להעלות טענות טרם משפט היא בפניה ליועץ המשפטי לממשלה.
משטרת ישראל בתשובתה סמכה ידיה על פסק דינו של בית המשפט קמא; לסברתה אם בחרו המערערים להימנע מניהול הליך פלילי בפני המותב הפלילי המוסמך וחלף זאת פנו בבקשה לעיכוב הליכים וזו התקבלה – אין באפשרותם, לאחר הסכמה עם התנאים שהוצבו, להעלות טענות כנגד המאשימה וכנגד המתלונן בהליך אזרחי. לשיטת המשיבה מדובר בתקיפה עקיפה אסורה. עוד נטען כי המערערים הם שביכרו להימנע מבירור משפטי על ידי המותב הפלילי המוסמך, ביכרו ליטול על עצמם התחייבויות שונות – התנהלות זו חותרת תחת טענותיהם בהליך דנא. הגורם המוסמך להחליט על עיכוב הליכים אינו מהווה ערכאת ערעור על גורמי התביעה. זאת ועוד, עיתוי הגשת התביעה מלמד על חוסר תום ליבם שכן המתינו לחלוף התקופה המאפשרת חידוש הליכים. המשיבה הוסיפה והציגה את גרסתה לקרות האירועים שהובילה להגשת כתב האישום; את הגרסאות הסותרות של המערערים בחקירותיהם; ואת עובדת היות ילדיה הקטינים של גב' חכים עדים למתרחש ומבוהלים.
מר כהני בתשובתו עמד על כך שהוא נכה, בן 67 המתקיים מקצבה בלבד וכל חטאו היה עת נקלע לאירוע אלימות [בהגיבו לקריאות: "עיזרו לי"] בו היכו המערערים אישה נכה, לאחר שחנו בחניית הנכה שלה ופצעו אותו כשניסה לסייע. המשיב הוסיף וטען טענות משפטיות שונות שלא בא זכרן בכתב הגנתו בהליך קמא מחמת שלא היה מיוצג דוגמת: התיישנות והגנות מכוח חוק איסור לשון הרע.
דיון בערעור התקיים לפנינו ביום 20.5.24 בגדרו ראו המערערים באמצעות בא כוחם לנסות ולהיבנות מנוסחה של בקשתם לעיכוב הליכים פליליים, אותה כאמור לא טרחו לצרף, המלמדת לשיטתם כי עיקרה במחדלי חקירה שבוצעו על ידי המאשימה. המערערים שבו על הצורך בדיון בשאלה העקרונית-תקדימית שעניינה היחס בין החלטת היועץ המשפטי לממשלה בבקשת עיכוב הליכים לבין האפשרות להגיש תביעה אזרחית לאחר קבלת הבקשה. המשיבים השיבו לטענותיהם.
הכרעה ודיון
לדידי דין הערעור להידחות כך שתישאר על כנה התוצאה אליה הגיע בית המשפט קמא לפיה המערערים מושתקים בנסיבות העניין מלהגיש תביעה אזרחית כנגד המאשימה והמתלונן; זו תוצאת ההליך המתחייבת כאן, גם אם אין בידי לקבוע באופן גורף כי לעולם כל אימת שמוגשת בקשה לעיכוב הליכים ומתקבלת מנוע הנאשם מניהול תביעה אזרחית הנסבה על הנושאים שבעטיים הוגש כתב האישום.
אסביר:
המסגרת הנורמטיבית בה מוסדרת סוגיית עיכוב הליכים פליליים נמצאת בסעיפים 231-232 לחוק סדר הדין הפלילי.
סעיף 231 שכותרתו עיכוב הליכים, קובע:
"231. (א) בכל עת שלאחר הגשת כתב אישום ולפני הכרעת הדין, רשאי היועץ המשפטי לממשלה, בהודעה מנומקת בכתב לבית המשפט, לעכב את הליכי המשפט; הוגשה הודעה כאמור יפסיק בית המשפט את ההליכים באותו משפט.
(ב) היועץ המשפטי לממשלה רשאי לאצול את סמכותו לעכב הליכי המשפט כאמור בסעיף קטן (א), דרך כלל, לסוגי ענינים או לענין מסוים, כמפורט להלן:
[…]"
סעיף 232 שכותרתו חידוש הליכים קובע כדלקמן:
"232. עוכבו הליכים לפי סעיף 231 רשאי היועץ המשפטי לממשלה, בהודעה בכתב לבית המשפט, לחדשם כל עוד לא עברו מיום עיכובם, בפשע – חמש שנים, ובעוון – שנה; הוגשה הודעה כאמור, יחדש בית המשפט את ההליכים, ורשאי הוא להמשיך בהם מן השלב שאליו הגיע לפני ההפסקה; עוכבו ההליכים בשניה לא יחודשו עוד."
הנחיות היועץ המשפטי לממשלה 4.3030 (51.000) "עיכוב הליכים פליליים" (27.7.2014) [להלן: הנחיות היועץ] עיגנו את הפרקטיקה בקשר עם בחינת בקשות לעיכוב הליכים פליליים. כך למשל הוסדר בקובץ ההנחיות כי "ההחלטה לעכב הליכים תינתן רק על יסוד טעמים יוצאי דופן, הנובעים מנסיבות מיוחדות של העבירה או מנימוקים אישיים מיוחדים של הנאשם" [סעיף 2.1 להנחיות היועץ]. עוד נקבע כי הסמכות לעכב הליכים מופעלת באופן חריג, תוך שהגורם המעכב אינו מהווה ערכאת ערעור על ההחלטה להגיש כתב אישום ובדרך כלל "טענה כי ראיות אינן אמינות או אינן מספיקות, לא תצדיק עיכוב הליכים" [סעיף 2.2 להנחיות היועץ]. כעולה מסעיפי החוק ומההנחיות מדובר בסמכות רחבה של היועץ המשפטי לממשלה או מי שהואצלה לו הסמכות לאפשר את הפסקת ההליך הפלילי "ללא החלת התוצאות של חזרה מאישום, דהיינו בלא שיהא בכך להביא לזיכויו של הנאשם" [מיכל טמיר אכיפה סלקטיבית 271 (תשס"ח)]. יוער כי סמכות הפיקוח על היועץ המשפט לממשלה נתונה לבג"צ [ראו והשוו בג"ץ 156/56 פרידה שור נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', יא 285 (1957)]. מובן אם כן כי בקשה לעיכוב הליכים פליליים אינה כזו שיש בצידה זיכוי או חזרה מאישום [סמכות חזרה מאישום מוסדרת בסעיף 93 לחוק סדר הדין הפלילי: ככל שזו נעשית לפני תשובת הנאשם לאישום – יבוטל האישום; לאחר תשובתו – חזרה מאישום תוביל לזיכויו].
חרף העובדה שלא התנהל הליך משפטי עד תום, שעה שתוצאת עיכוב ההליכים אינה בזיכוי או ביטול האישום, איני סבורה כי ישנה הצדקה לקבוע במסגרת הדיון הנוכחי כי בהכרח יש להציב בפני נאשם שההליך בעניינו עוכב על ידי היועץ המשפטי לממשלה מחסום בלתי עביר מפני ניהול תביעה אזרחית. הטעם לכך נעוץ באופיו של ההליך הפלילי. רצונו הטבעי של הנאשם הוא לפעול לצמצם את הסיכון שלו הוא נחשף, לא רק בחשש מהרשעתו, אלא גם מן הצורך בהשקעת משאבים כספיים ונפשיים בניהול ההליך. מכאן שלטעמי, לא ניתן לשלול במסגרת הנוכחית כי אפשר שתמצאנה נסיבות שבהן לא תימנע מנאשם זכות הגישה החוקתית לערכאות, גם אם בחר בנתיב עיכוב ההליכים, ואף אם ההליך הפלילי לא הסתיים בהכרח בזיכוי. זאת נאמר, גם אם אפשר שנאשם שבחר בנתיב עיכוב ההליכים ימצא עצמו פעמים רבות עומד בפני משוכה גבוהה בבואו לנסות להגיש תביעה כספית בקשר עם העמדתו לדין, זאת לאחר שוך הסערה.
כך או אחרת בענייננו הכרעה בשאלה העקרונית אינה מתחייבת והדברים נאמרו למעלה מן הדרוש שכן במקרה הנוכחי ובנסיבותיו אני בהחלט סבורה שהמערערים מנועים מלנהל הליך אזרחי כנגד המאשימה וכנגד המתלונן:
בענייננו – להחלטה על עיכוב הליכים קדמה פניה לשירות המבחן להצגת תסקיר. מדובר בפניה שאינה טריוויאלית שכן בהתאם לסעיף 7.1 להנחיות היועץ "רשאי במקרים חריגים לבקש תסקיר"…. רשאי. בוודאי לא חייב. וגם זאת במקרים חריגים בלבד.
לא זו אף זו ההחלטה על עיכוב הליכים ובהתאם להמלצת שירות המבחן הותנתה בביצוע עבודות שירות לתועלת הציבור בהיקף לא קטן "ההחלטה [לעכב הליכים – ט.ל] מותנית בכך שהנאשם ישלים עבודות התנדבות למען הקהילה, בהיקף של 140 שעות, על פי תוכנית שיתווה שירות המבחן…". גם החלטה זו אינה טריוויאלית כלל ועיקר שכן בהתאם להנחיה זאת ייעשה בנסיבות מיוחדות בלבד.
ההחלטה על עיכוב ההליכים אף לוותה באזהרה לפיה: "בהתאם לסעיף 232 לחוק… ליועץ המשפטי לממשלה נתונה הסמכות לחדש את ההליכים נגדו, ככל שימצא לנכון לעשות כן, וזאת בתוך התקופה הקבועה לכך בסעיף זה. אם יעבור עבירה נוספת תוך התקופה הקבועה בחוק, תהא זו נסיבה משמעותית במסגרת שקילת חידוש ההליכים". יוער כי בהתאם לסעיף 8.5 להנחיות היועץ ניתן להשמיט את האזהרה במקרים המתאימים "כאשר בנסיבות המקרה אין צורך או הצדקה להזהיר את הנאשם מפני התוצאות הצפויות של התנהגות עבריינית או כאשר יש יסוד להניח שגם אם יוגש נגדו כתב אישום נוסף לא ייזקפו לחובו ההליכים שעוכבו…".
המערערים, תוך מה שנדמה כנטילת אחריות או יצירת מצג חסר תום לב של נטילת אחריות – שיתפו פעולה עם עריכת תסקיר שירות המבחן, נשאו ב"עונש" ואף הוזהרו כי יימנעו מלעבור עבירה נוספת. וכיצד תיתכן עבירה נוספת, משלא נעברה עבירה כלל? אתמהה. כך או אחרת בשום שלב המערערים לא טענו כנגד המלצת שירות המבחן, או כנגד הצורך בביצוע עבודות שירות לתועלת הציבור כתנאי לעיכוב הליכים, הם גם לא הלינו כנגד האזהרה בהחלטת העיכוב שלא לבצע עבירה נוספת. יוזכר כי המערערים יוצגו על ידי בא כוחם [הקודם], משרד עורך הדין וינרוט, כך שבוודאי לא הייתה מניעה כי יפנו למחלקת עיכוב הליכים בפרקליטות המדינה, או למותב בהליך הפלילי. עוד יוזכר כי על החלטות היועץ המשפטי לממשלה קיימת ביקורת שיפוטית של בג"צ.
ומשכך, ובענייננו: נוכח נטילת האחריות המפורשת בדמות: הסכמה לעריכת תסקיר, ביצוע עבודות לתועלת הציבור, הסכמה לאזהרה ולתוכנה המערערים בוודאי מנועים היום ומושתקים מלטעון כנגד רשויות האכיפה בקשר עם הגשת כתב האישום. מעשי המערערים לא יכולים ללמד אלא על קבלת אחריות. משקיבלו אחריות בזמן אמת בוודאי שאין הם יכולים לטעון בחלוף הזמן כנגד המאשימה ובניגוד לאותה נטילת אחריות ממש. יתכן כמובן שאם המערערים לא היו יוצרים מצג לפיו הם נושאים בתוצאות מעשיהם הייתה המאשימה, כפי זכותה ממשיכה בניהול ההליך עד תום. הליך שיתכן שהיה מסתיים בהרשעה.
המערערים בחוסר תום לב מבקשים לדבר בשני קולות: קולם האחד הוא זה הנושא בתוצאות מעשיהם והאחר הוא זה המתנער כליל מאחריות תוך טענה כי לכתחילה לא היה מקום להגיש כתב האישום. זאת לא ניתן לאפשר והמערערים מושתקים ומנועים מלנהל תביעה אזרחית העומדת בסתירה להתנהגותם בהליך הפלילי. השתק ומניעות אלו, אינם השתקים בהתאם לדוקטרינה של מעשה בי דין כפי שביקשו המערערים לטעון [אין בפנינו השתקי עילה או פלוגתא במובנם המקובל כפי שבית משפט קמא ציין בפסק דינו (סעיף 43) ובהתאם לע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561, 583 (1968)]. המניעות בענייננו הוגדרה ברע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, נט(6) 625 (2005):
"הטענה בדבר השתק שיפוטי יכולה להתעורר מקום שבו אחד מבעלי-הדין מעלה טענות עובדתיות או משפטיות סותרות באותו הליך עצמו או בשני הליכים שונים (ניתן לראות באיסור על העלאת טענות עובדתיות חלופיות כנגד אותו בעל-דין בכתב-טענות אחד משום דוגמה של השתק שיפוטי… התכלית שמאחורי ההשתק השיפוטי היא למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי-המשפט (פרשת אינטרלגו)… בעוד שתורת ההשתק מכוח מצג מתמקדת בצדדים ובמערכת היחסים ביניהם, הרי הדגש בהשתק השיפוטי הינו על היחס בין בעל-הדין לבין בית-המשפט. מכך אף נובע שתחולתו של ההשתק השיפוטי אינה מוגבלת למצב דברים שבו מדובר באותם מתדיינים בהליך הראשון ובהליך המאוחר… ואף אין דרישה שהצד האחר שינה את מצבו לרעה".
פן נוסף בהתנהלותם של המערערים המלמד על העדר תום לב אשר אף בגינו, וכטעם נוסף ומצטבר, הם מנועים ומושתקים להגיש תביעה אזרחית נעוץ בעיתוי בו הוגשה תביעתם האזרחית. התביעה הוגשה בחלוף שנים מההחלטה על עיכוב ההליכים הפליליים בכך סיכלו המערערים את האפשרות שההליך הפלילי כנגדם יחודש. שהרי עמדת המאשימה הייתה ונותרה כי המערערים ביצעו עבירה. זאת ניתן להסיק מהאזהרה שלא לעבור עבירה נוספת. לא מן הנמנע כי אם המאשימה הייתה יודעת שהמערערים מציגים מצג שווא של נטילת אחריות במסגרת בקשתם לעיכוב הליכים, היא הייתה מבכרת לנהל ההליך הפלילי עד תום. המערערים לאחר שהסירו מעצמם את חרב ההליך הפלילי, וידאו שזה לא יכול להתחדש כדין, או אז ובמה שנראה כחוסר תום לב, התנערו מהמצג שיצרו. חלוף הזמן יצר שינוי נסיבות מסוים עם פטירתה של קורבן העבירה גב' חכים דבר שסתם את הגולל תחת אפשרות הבירור. ניהול תביעה אזרחית בחלוף הזמן תעמיד בהכרח את המאשימה כמו גם את המשיב 2 בנחיתות דיונית מובהקת אותה אין לאפשר.
סוף דבר: גם אם מקרה נקודתי זה אינו ההליך המתאים לקביעה עקרונית וגורפת כי לעולם שעה שמוגשת בקשה לעיכוב הליכים ומתקבלת מנוע הנאשם מניהול תביעה אזרחית, הרי שבנסיבות המקרה שלפנינו ודאי שהמערערים מנועים מלנהל תביעה אזרחית שכזו.
נוכח האמור: אציע להורות על דחיית הערעור. כן אציע לחייב את המערערים בהוצאות הערעור בסך 15,000 ש"ח לכל אחד מהמשיבים.
טל לוי מיכאלי, שופטת
השופט י' אטדגי, אב"ד
אני מסכים.
יונה אטדגי, שופט
השופטת ע' ברקוביץ
אני מסכימה.
עידית ברקוביץ, שופטת
תוצאה
הערעור נדחה.
המערערים ישלמו לכל אחד מהמשיבים הוצאות הערעור בסך 15,000 ₪.
המזכירות תעביר לכל אחד מהמשיבים, באמצעות ב"כ, מחצית מהעירבון (כולל פירותיו) על חשבון ההוצאות.
ניתן היום, א' תמוז תשפ"ד, 07 יולי 2024, בהעדר הצדדים.
יונה אטדגי, שופט
אב"ד
עידית ברקוביץ, שופטת
טל לוי מיכאלי, שופטת
