לפני
כבוד השופטים יונה אטדגי, אב”ד, עידית ברקוביץ, טל לוי-מיכאלי
המערערים:
1. יוסף חיים אליהו
2. לנוי אליהו
ע”י ב”כ עו”ד ד”ר אסף דרעי
נגד
המשיבה:
חלמיש חברה ממשלתית עירונית לדיור לשיקום ולהתחדשות
ע”י ב”כ עו”ד שרון עזרא
פסק דין
השופטת ע. ברקוביץ:
ערעור על פסק דין שניתן ביום 8.2.2024 בבית משפט קמא (כב’ השופט אודי הקר, להלן: “פסק הדין”), אשר נעתר לתביעת המשיבה והורה על פינוי המערערים מדירה ברחוב יפת 211 תל אביב (להלן: “הדירה”).
המשיבה (להלן: “המשיבה” או “חלמיש”) היא חברה לדיור ציבורי הפועלת בין היתר לאכלוס דירות בדיור הציבורי לזכאי משרד הבינוי והשיכון. ביום 19.7.94 השכירה חלמיש לגב’ חתון אליהו ז”ל (להלן: “המנוחה”) את הדירה מושא ההליך. ביום 28.11.20 הלכה המנוחה לבית עולמה. המערער 1 הוא בנה של המנוחה והמערערת 2 היא בתו, נכדתה של המנוחה.
המשיבה הגישה תביעה כנגד המערערים במסגרתה עתרה לפינויים מהדירה, מאחר שלטענתה, הם אינם עומדים בתנאים הקבועים בדין המזכים אותם להמשיך לגור בה (להלן: “התביעה”).
בית משפט קמא קבל את התביעה.
ראשית נקבע כי המערער קיבל את יומו בבית המשפט, עת עתר נגד החלטת הועדה העליונה במשרד הבינוי והשיכון אשר דחתה את בקשתו להכרה בזכויותיו הנטענות בדירה, בתקיפה ישירה, בבית המשפט לעניינים מנהליים. בנסיבות אלה נקבע, כי בהיעדר קביעה אחרת של בית המשפט המוסמך, קביעת הוועדה העליונה בעניינם של המערערים בעינה עומדת.
חרף האמור, בית משפט קמא הוסיף וערך דיון מקיף לגופו של עניין.
וזו התשתית הנורמטיבית כפי שהותוותה בבית משפט קמא:
” סעיף 3 לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ”ח-1998 (להלן – חוק הדיור הציבורי), בנוסחו הנוכחי, לאחר תיקון מס’ 3 משנת 2009, קובע כדלקמן:
“(א) נפטר זכאי או עבר להתגורר במוסד סיעודי, לא יהיה הדייר הממשיך רשאי להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית עם קרוביו, והוא יפנה את הדירה הציבורית בתוך תשעה חודשים מהמועד שבו נמסרה לו הודעה מאת משרד הבינוי והשיכון, בדבר אי-זכאותו לדירה ציבורית לפי הכללים.
(ב) הוראות סעיף קטן (א) לא יחולו על דייר ממשיך שמוקנית לו זכות לדירה ציבורית לפי הכללים, ויראו אותו כמי שבא בנעלי הזכאי לכל דבר ועניין; ואולם היתה לדייר ממשיך כאמור זכות לדירה ציבורית בשטח אחר מהדירה הציבורית שבה התגורר הזכאי – יפנה את הדירה הציבורית שבה התגורר, לדירה הציבורית שהוקצתה לו לפי הכללים.”
ילדו של זכאי שנפטר, וכך גם נכדו, מוגדרים בסעיף 1 לחוק כ”דייר ממשיך” “ובלבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי”.
מכאן, שבהתאם להוראות סעיף 3(ב) לחוק הדיור הציבורי, על-מנת שמי מהנתבעים יהיה רשאי להוסיף ולהתגורר בדירה, עליו לעמוד בשני תנאים מצטברים: האחד – מגורים משותפים עם המנוחה בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירתה; השני – הכרה כזכאי לדיור ציבורי לפי הכללים. אין מחלוקת כי התנאי השני אינו מתקיים בעניינם של הנתבעים. הם לא הוכרו כזכאים לדיור ציבורי והם אף אינם חולקים על כך. מכל מקום, הכרה כאמור אינה באה בגדרו של ההליך המשפטי הנוכחי.
עם זאת, בתיקון לחוק משנת 2009, תיקון שנעשה בחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס”ט-2009, נקבעו בסעיף 70 לחוק האמור סייג לתחולה והוראות מעבר, כדלקמן:
“(א) הוראות סעיף 3 לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, בנוסחו ערב תחילתו של חוק זה, ימשיכו לחול על מי שביום י”א באב התשס”ט (1 באוגוסט 2009), התגורר עם זכאי בדירה ציבורית אם התגורר כאמור במשך ארבע שנים לפחות, בין אם קודם למועד האמור ובין אם לאחריו, וברציפות, עד למועד שבו נפטר הזכאי או עבר למוסד סיעודי, ובלבד שהיה אחד המנויים בהגדרה “דייר ממשיך”, במהלך התקופה האמורה.
(ב) הוראות סעיף 3(א) לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, כנוסחו בסעיף 69(2) לחוק זה, יחולו גם על מי שביום י”א באב התשס”ט (1 באוגוסט 2009) היה דייר ממשיך ולא מוקנית לו זכות לדירה ציבורית לפי הכללים, אלא אם כן עד המועד האמור התגורר ברציפות בדירה הציבורית, עם הזכאי או כדייר ממשיך, במשך ארבע שנים לפחות.”
התיקון הוטמע בחוק הדיור הציבורי, כך שבהתאם לסעיף 3(ב) לחוק הדיור הציבורי, “הוראות סעיף קטן (א) לא יחולו על דייר ממשיך שמוקנית לו זכות לדירה ציבורית לפי הכללים”. “הכללים”, כהגדרתם בסעיף 1 לחוק, הם כללי משרד הבינוי והשיכון לעניין זכאות לדיור ציבורי”.
בהינתן התשתית הנורמטיבית האמורה, זו השאלה שהציב בית משפט קמא כטעונה הכרעה:
“לאור האמור, אם יימצא כי הנתבעים התגוררו עם המנוחה ביום 1.8.2009 (להלן – המועד הקובע) ובמשך ארבע שנים ברציפות, לכל הפחות – הם יהיו זכאים להוסיף ולהתגורר בדירה, אף אם הם עצמם לא הוכרו, באופן עצמאי, כמי שזכאים להימנות על זכאי הדיור הציבורי”.
לאחר סקירה יסודית של התשתית הראייתית, קבע בית משפט קמא כי המערערים לא עמדו בתנאים הנדרשים על פי חוק על מנת להוסיף ולהתגורר בדירה: הם לא התגוררו בדירה עם המנוחה במועד הקובע ולא הוכיחו באופן מספק כי התגוררו עימה ברציפות במשך ארבע שנים קודם לפטירתה. על כן, הם אינם זכאים בפני עצמם לדיור ציבורי.
משכך, התקבלה התביעה ובית משפט קמא הורה על פינוי הדירה עד ליום 8.5.2024.
המערערים הגישו ערעור ובצידו עתרו בבקשה לעיכוב ביצוע עד הכרעה בערעור. הבקשה נעתרה בהחלטה מיום 6.5.2024.
הטענות בהודעת הערעור לא מתייחסות לקביעות ולמסקנות בפסק הדין, אלא מתמקדות בשתיים בלבד :
האחת- טענה כי המשיבה הפרה את הוראות תקנה 2 לתקנות האגרות, בכך שלא שילמה אגרת תביעה כנדרש, ואף נקטה במצג שווא בטענה כי היא פטורה מתשלום אגרה, באופן המהווה הפרה של חובת תום הלב וההגינות הדיונית (להלן: “טענת האגרה”).
השניה- טענה כי התביעה וניהול ההליך בוצעו על ידי עורך דין שאינו מורשה ומוסמך לייצג את המשיבה, תוך הפרה והטעייה מכוונת של בית המשפט, כאשר התנהלות זו מהווה פגיעה אנושה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט (להלן: “טענת היעדר סמכות ב”כ המשיבה לניהול ההליך”).
לאחר עיון בהודעת הערעור ובתשובה ולאחר הדיון שהתקיים, הריני סבורה כי דין הערעור להידחות.
הגם שהמערערים בחרו לפתוח בטענת האגרה, אתייחס תחילה לטענת היעדר סמכות ב”כ המשיבה לניהול התביעה.
לעמדת ב”כ המערערים, חלמיש היא חברה מעורבת כהגדרתה בסעיף 1 לחוק החברות הממשלתיות התשל”ה-1975, וכפופה להוראותיו, לרבות לסעיף 47 הקובע כי מינוי יועץ משפטי חיצוני לחברה ממשלתית מחייב אישור מטעם רשות החברות הממשלתיות ובהתאם להמלצת ועדה מייעצת סטטוטורית שהוקמה לשם כך (להלן:”סעיף 47″).
בהודעת הערעור נטען כי עורך הדין שהגיש את התביעה מטעם המשיבה לא קיבל מינוי כיועץ משפטי חיצוני מאת רשות החברות הממשלתיות ולא עבר את תהליך הבחירה בפני הוועדה המייעצת. משכך, לפי הנטען, לב”כ המשיבה לא הייתה סמכות ייצוג חוקית להגשת התביעה בבית משפט קמא. ב”כ המערערים ציין כי העובדה בדבר חוסר הסמכות התגלתה למערערים רק לאחר פרסומה של העתירה לבג”ץ 5494/23 (להלן: “בג”ץ 5494/23” ).
לא מצאתי כי יש ממש בטענות אלה.
ראשית, לא ניתן טעם של ממש מדוע לא הועלתה טענת חוסר הסמכות בבית משפט קמא. הנסיון לטעון כאילו טענת חוסר הסמכות התגלתה למערערים רק לאחר הגשת העתירה לבג”צ אין די בה, שכן לא נטען ולא הובהר כי לא הייתה אפשרות להעלות את הטענה בפני הערכאה הדיונית, מה עוד שמדובר בטענה המצריכה בירור עובדתי אשר אין מקומו בערכאת הערעור.
זאת ועוד. העתירה בבג”ץ 5494/23 כלל לא הוגשה כנגד המשיבה אלא כנגד “עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל” (להלן: “עמידר”). המשיבה בתשובתה הדגישה כי מעמדה אינו דומה למעמד של עמידר, ולו מחמת כך שהיא, בהבדל מעמידר, זכאית להירשם כבעלים של הדירה ומשכך אין היא זקוקה להסמכה נוספת. ב”כ המשיבה הוסיפה וציינה כי מינויה אושר בעבר על ידי רשות החברות הממשלתיות ועם התכנסות הוועדה היא תדון בהמשך התקשרותה.
בהינתן כי המשיבה לא היתה צד לעתירה בבג”ץ, מחובת המערערים היה להראות כי חרף כך יש להחיל עליה את החלטת בג”ץ וזאת לא נעשה.
נוכח ההבחנה הנטענת בין המשיבה לבין עמידר (אשר אין מקום לבררה במסגרת הערעור), לא ניתן לקבל את עמדת ב”כ המערער המבקש להחיל על המשיבה את צו הביניים שניתן בבג”צ ביחס לעמידר, ולא ביחס למשיבה.
מעבר לכך. צו הביניים שניתן בבג”ץ 5494/23 ביום 14.4.2024 קבע כי:
“לא יוגשו הליכים חדשים על ידי עורכי דין שלא קבלו את אישור הוועדה” (להלן: “צו הביניים”).
הנה כי כן, צו הביניים צופה פני עתיד ולא מתייחס להליכים שקדמו להוצאתו, ובכללם התביעה נגד המערערים שהוגשה בספטמבר 2021.
עוד יצויין, כי בסופו של יום העתירה בבג”ץ 5494/23 נמחקה, כך שממילא אין להתבסס על צו הביניים כפי שבקש ב”כ המערערים.
על כן, הטענה נדחית.
אשר לטענת האגרה- טענה זו מקומה היה, במובהק, בבית משפט קמא ולא ניתן כל טעם להימנעות מהעלאתה שם.
מעבר לכך, מאחר שבמענה לטענת המערער, השיבה המשיבה תשובה הנסמכת על עובדות (ניהול הדירה עבור המדינה מכוח הסכם ניהול, באופן שניתן לה פטור “מערכתי” מתשלום אגרה בהתאם לתקנה 19(א)(1) לתקנות בתי המשפט (אגרות) אשר תחולתו היא על “המדינה וכל מי שהורשה לייצגה כשהוא מביא הליך מכוח הרשאתו;…” ), ברי כי אין מקום לעריכת הבירור העובדתי בפני ערכאת הערעור.
על כן, הטענה נדחית.
משנדחו שתי הטענות שהועלו בערעור (אשר כאמור, במסגרתו לא הועלו טענות כנגד הקביעות והמסקנות בפסק הדין של בית משפט קמא) , דין הערעור להידחות.
ובסיום, שתי הערות:
קיימת אי בהירות בשאלה אם הערעור הוגש רק על ידי המערער 1 או גם על ידי מערערת 2. בהודעת הערעור צוינו שני המערערים ואולם לדיון התייצב המערער בלבד כשהוא מיוצג על ידי עו”ד דרעי, כשזה האחרון לא הציג יפוי כח מטעם המערערת 2.
בנסיבות העניין, ולמניעת ספק, יובהר כי פסק הדין מחייב גם את המערערת 2.
בסמיכות לאחר הדיון, פנה המערער בעצמו בהודעה לבית משפט והודיע כי הוא מסכים למשיכת הערעור ופינוי הדירה תוך 3 חודשים. בהינתן כי פניית המערער נעשתה על ידו ולא באמצעות בא כוחו, הופנתה הבקשה להתייחסות ב”כ המערער, ובהמשך ניתנו מספר החלטות בנסיון להביא את הצדדים להסכמה. משלא ניתנה עמדת ב”כ המערער להצעה האחרונה שהועלתה, ניתן פסק הדין.
בנסיבות אלה, נוכח עמדת המערער שניתנה מיד בסמוך לאחר הדיון, ובהינתן מצבו הכלכלי הדחוק (כפי שבא לידי ביטוי במתן פטור מאגרה והפקדת ערבון) אציע שלא לחייבו בהוצאות.
סוף דבר- לו תישמע דעתי, הערעור יידחה ללא חיוב בהוצאות.
עידית ברקוביץ, שופטת
השופט י. אטדגי, אב”ד:
אני מסכים.
יונה אטדגי, שופט
1301751816700
השופטת ט. לוי-מיכאלי:
אני מסכימה.
טל לוי מיכאלי, שופטת
תוצאה
הערעור נדחה.
אין צו להוצאות.
המזכירות תשיב למערערים, באמצעות ב”כ, את העירבון.
ניתן היום, ל’ חשוון תשפ”ה, 01 דצמבר 2024, בהעדר הצדדים.
יונה אטדגי, שופט
אב”ד
עידית ברקוביץ, שופטת
טל לוי מיכאלי, שופטת
