בפני
כב’ השופט שמואל בר יוסף
תובע
י.א.ו
ע”י עו”ד רוברט ליכט-פטרן
נגד
נתבעת
ק.צ.ו
ע”י עו”ד דפנה זיס
פסק דין
עובדות רלוונטיות
התובע הוא אזרח ישראלי, בעוד הנתבעת היא אזרחית סינית (ולימים גם אזרחית סינגפור). השניים הכירו בסינגפור בשנת 2012, בעת לימודיהם לקראת תואר דוקטור. זמן קצר לאחר היכרותם התפתחה בין הצדדים מערכת יחסים רומנטית, והם עברו להתגורר תחת קורת גג אחת.
ביום 5.3.2015 חתמו הצדדים על “הסכם שותפות” (נספח 1 לתצהיר התובע, להלן: ההסכם). בחלקו הרלוונטי יותר של ההסכם נכתב:
17011653538855003910965351980500
במהלך לימודיהם עבדו הצדדים על פיתוח מיזמים, וקיבלו לשם כך מענקים מקרן ממשלתית (להלן: המענקים). סכום המענקים הכולל היה כ- 1.1 מיליון דולר סינגפורי.
בשנת 2017 הקימו הצדדים חברה, בשםAM (להלן: AM). הצדדים נרשמו כבעלי המניות בחברת AM בחלקים שווים, וכן דירקטורים בה (נספח 7 לתצהיר הנתבעת).
ביום 16.1.2020 הצדדים נישאו בסינגפור.
ביום 13.8.2020 הוקמה חברה בשםSG (להלן: SG). הנתבעת נרשמה כבעלת מניות יחידה בחברת SG.
בשנת 2021 נמכר חלק ממניות SG תמורת סכום של 2.2 מיליון דולר, שהופקד בחשבון, שהתנהל על שם הנתבעת. מספר חודשים לאחר מכן, ביקשו הצדדים לצרף את התובע לחשבון האמור, אך הדבר לא הסתייע מבחינת הבנק. לפיכך, נפתח חשבון בנק אחר על שם הצדדים (נספח 16 לתצהיר התובע, נספח 11 לתצהיר הנתבעת).
בשנת 2021 קיבלה הנתבעת אזרחות סינגפורית. באותה שנה רכשו הצדדים בית בארצות הברית, שנרשם על שם שניהם.
לאחר מכירת מניות SG נרכש על שם הצדדים בית בארצות הברית.
בחודש יוני 2022 נסע התובע מסינגפור לארצות הברית. לטענת התובע, המוכחשת על ידי הנתבעת, מטרת הנסיעה הייתה בחינת אפשרות להשתקע בארצות הברית.
בחודש יולי 2022 רכשה הנתבעת דירה בסינגפור על שמה (להלן: הדירה בסינגפור), תוך שימוש בכספים שהיו בחשבונה. אין חולק, שהתובע לא ידע אודות רכישת הדירה בסינגפור.
במהלך שהות התובע בארצות הברית, התחוור לו, שהנתבעת משכה כספים מחשבונה. לפיכך משך אף התובע כספים מאותו חשבון.
ביום 6.8.2022 שב התובע לסינגפור. בין הצדדים פרץ וויכוח, שלטענת הנתבעת כלל אלימות מצד התובע. הנתבעת עזבה את דירת מגורי הצדדים והגישה נגד התובע תלונה (לרבות בטענה שהתובע גנב כספים מחשבונה). התובע נעצר למשך 24 שעות, ודרכונו נלקח ממנו. בחלוף 8 חודשים החליטו הרשויות בסינגפור לא לנקוט הליכים נגד התובע, והתאפשר לו לצאת מסינגפור.
ההליך
ביום 27.11.2022 הגיש התובע תביעה לאכיפת ההסכם. הנתבעת עתרה למחיקת התביעה על הסף, בטענה שבית משפט זה אינו הפורום הנאות לדון בה. זאת לדעת, הנתבעת הגישה נגד התובע הליך בסינגפור.
בדיון שהתקיים ביום 4.5.2023, קיבלה הנתבעת את המלצתי להכריע בכל המחלוקות, לרבות טענת הפורום, במסגרת פסק הדין.
ביום 22.6.2023 נשמעו העדויות.
טענות הצדדים
טענות התובע הן, בתמצית, כלהלן:
הצדדים היו ידועים בציבור משנת 2012 ועד נישואיהם בשנת 2020. במקביל היו הצדדים גם שותפים עסקיים.
ההסכם תקף, הן לפי הדין הישראלי והן לפי דין מקום מושבם של הצדדים, הדין הסינגפורי.
הצדדים ראו את ההסכם כמחייב, ואף תיעדו את חתימתו בצילום ווידאו. רצינות כוונות הצדדים מתחוורת הן מתוכנו ולשונו של ההסכם, והן מההסכמה לפיה שינוי של ההסכם מחייב באישור נוטריוני (סעיפים 2.1.4 ו- 7 להסכם).
התובע היה מנטור של הנתבעת במיזמים בהם היו מעורבים, והיה המומחה בתחום בו עסקו. רוב ההון נצבר בזכות רעיונות וקשרים של התובע. לכן חלוקת ההון, שנקבעה בהסכם, בשיעור של 80% התובע ו- 20% הנתבעת, הייתה הגיוני.
הדין החל על ההסכם הוא הדין הישראלי, כאמור בסעיף 5 להסכם.
הצדדים לא השתקעו בסינגפור, אלא שהו בה בשל המענקים. הצדדים רצו להשתקע בישראל או בארצות הברית, ופעלו לשם כך, לרבות חיפוש בית לרכישה בישראל ורכישת בית ורכב בארצות הברית.
גם בהסכמים אחרים עליהם חתמה הנתבעת קיימת תניית שיפוט בישראל.
טענות הנתבעת הן, בתמצית, כלהלן:
מרכז חייהם של הצדדים היה בסינגפור, שם גם נישאו. לפיכך, בית המשפט אינו הפורום הנאות לדון בתביעה, למרות תניית השיפוט הכלולה בהסכם. יתירה מזו, לא מדובר בתניית שיפוטי ייחודית אלא בתניית שיפוט מקבילה.
בין הצדדים נהגה הפרדה רכושית מלאה.
ההסכם נעדר את גמירות, הדעת המתחייבת ולכן אינו תקף. הדבר מתחוור הן מסעיף 1.4 להסכם, העוסק בנושאים מיניים, הן מכינויי הצדדים בהסכם, והן מהעובדה, שהתובע לא שמר עותק מקורי של ההסכם.
ההסכם אינו בר אכיפה, גם מטעמים חוזיים אחרים.
לחילופין, תוקפו של ההסכם פקע, עם נישואי הצדדים.
ההסכם נעדר היגיון, מאחר שהנתבעת היא היחידה שצברה הון, בעוד התובע היה בטלן. חוסר היגיון זה מחריף, לנוכח הוראות ההסכם, הצופות חלוקה רכושית גם לאחר פרידה. לחילופין, בבטלנותו, הפר התובע את ההסכם הפרה יסודית.
דיון והכרעה
טענת הפורום
אין חולק, שבית משפט זה רכש סמכות, מכוח ביצוע מסירה כדין (ר’, למשל, ע”א 4601/02 ראדא תעשיות אלקטרוניות בע”מ נBodstray Company Ltd ., פ”ד נח(2) 465, 471 (2004), להלן: עניין ראדה). המחלוקת היא, האם ראוי שבית המשפט ימשוך את ידו מלדון בתביעה, מאחר שערכאות בסינגפור הן הפורום הנאות לדון בה. זאת, הגם שההסכם כולל תניית שיפוט, לאמור:
“Governing Law: this agreement shall be governed by, constructed and enforced in accordance with the laws of Israel. It will be adjudicated in Israel and shall be binding worldwide.”
את סוגיית הפורום הנאות יש לחלק לכמה שאלות משנה: האם מדובר בתניית שיפוט ייחודית? ככל שכך, האם תניית השיפוט בת אכיפה? ככל שכך, האם הונחו טעמים לא לדון בתביעה, למרות תניית השיפוט? אקדים את המאוחר – התשובה לשתי השאלות הראשונות היא בחיוב, ולשלישית בשלילה.
תניית השיפוט היא ייחודית, לאור לשונה הברורה, לפיה ההסכם יהא בר שיפוט / ידון בישראל (“It will be adjudicated in Israel”) (השוו רע”א 8135/12 Nantucket Ltd נ’ עמיקם דורון ואח’ (28.10.2013), להלן: עניין Nantucket, ע”א 65/88 אדרת שומרון בע”מ נ’ הולינגסוורת ג.מ.ב.ה. פ”ד, מד(3) 600, 612 (1990), להלן: עניין אדרת שומרון, ע”א 8835/99 אינטרדקו חברת המסחר לתעשיות בע”מ נSulzer Brothers Ltd ., פ”ד נה(2) 378, 384 (2001)). הלכה פסוקה היא, שייחודיותה של תניית שיפוט אינו מותנה בשלילת סמכותן של ערכאות אחרות (עניין אדרת שומרות, עניין Nantucket). המסקנה, בדבר ייחודיות תניית השיפוט מתחזקת, לאור החלת הדין הישראלי על אכיפת ההסכם (עניין אדרת שומרון, עניין Nantucket).
אין בידי לקבל את טענת הנתבעת, לפיה לא מדובר בתניית שיפוט ייחודית, מאחר שסעיף 5 להסכם אינו מאזכר את נושא איזון המשאבים. זאת, מכמה טעמים: ראשית, יש להבחין בין ייחודיות תניית שיפוט לבין היקף הנושאים הנכלל בגדרי ייחודיות זו. התביעה היא לאכיפת ההסכם, נושא הנזכר מפורשות בתניית השיפוט. שנית, תניית השיפוט נוקטת בלשון מקיפה המתייחסת ל”הסכם”. מאחר, שההסכם כולל הוראות ברורות, באשר לחלוקת רכושם של הצדדים, אין נפקות לכך, שנושא איזון המשאבים לא נזכר מפורשות. שלישית, ייחודיותה של תניית השיפוט, ובהיעדר אינדיקציות פרשניות נוגדות, מצדיק פרשנות מרחיבה של התנייה (עניין Nantucket).
טענתה המרכזית של הנתבעת היא, שההסכם (ממילא תניית השיפוט הכלולה בו), אינו אכיף, משום שלא התקיימה גמירות דעת להתקשר בהסכם מחייב. לטענת הנתבעת, היא חתמה על ההסכם “כבדיחה פנימית בינה לבין התובע” (סעיף 9 לסיכומי הנתבעת). הנתבעת תומכת את טענתה בראיות שלהלן:
שלושה מסמכים (נספח 6 לתצהירה, להלן: הצהרות ההתחייבות), כלהלן: האחד, עניינו התחייבות הנתבעת לא לחשוף בפני צד שלישי מידע בנוגע ליחסיה עם התובע, ללא אישורו המוקלט מראש (כולל התחייבותה להקליט את שיחותיה עם צד שלישי ולעדכן את התובע אודות הפרה של ההתחייבות). שני מסמכים הכוללים התחייבות לבצע הסרת שיער בלייזר. מסמך בו מתחייב התובע למכור אוגרים שהיו לצדדים. לטענת הנתבעת, ההסכם אינו אלא מסמך נוסף שנועד לעניינים פנימיים של הצדדים בלבד.
הכינויים שהצדדים בחרו לכנות את עצמם בהסכם.
סעיף 1.4 להסכם, העוסק בנושאים מיניים.
חתימת ההסכם במעבדה באוניברסיטה, בשעת לילה מאוחרת, כאשר הצדדים מתגפפים. לטענת הנתבעת, ההסכם הונח לפניה לראשונה בעת חתימתו, והיא קראה אותו 5 דקות לפני שחתמה.
אשר לנפקותה של חתימה על מסמך נפסק: חתימתו של אדם על מסמך מהווה עדות לכך שאותו אדם קרא את המסמך, הסכים לאמור בו, והיה מודע למשמעות ולתוצאות חתימתו, ועל כן אין הוא יכול לנער חוצנו ממנו (ע”א 1319/06 משה שלק נ’ טנא נגה (שווק) 1981 בע”מ (20.03.2007), להלן: עניין שלק, ומראי מקום שם).
עוד נפסק, שחתימתו של צד על גבי חוזה כתוב מהווה ראיה חזקה (אולי מכל ראיה אחרת) לגמירת דעתו (ע”א 692/86 יעקב בוטקובסקי ושות’ – חברה לייבוא ושיווק בע”מ נ’ אליהו גת, פ”ד מד(1) 57, 70 (1989). כן ר’, ע”א 571/79 דירות מקסים בע”מ נ’ דינה ג’רבי, פ”ד לז(1) 589, 605 (1983) ). הנטל לסתירת חזקות אלה הוא כבד מן הנטל הנדרש להוכחת טענות אחרות במשפטים אזרחיים, והמעלים טענה זו נדרשים לתמוך אותה בראיות פוזיטיביות כאפשרות קרובה (עניין שלק). הלכות אלה, שנקבעו במשקפי החותם הסביר, אמורות ביתר שאת בנוגע לנתבעת, שהינה אדם ברוך כישרונות, ובעת הרלוונטית סטודנטית לתואר דוקטור. יתירה מזו, ההסכם אינו פתק בן מספר שורות, אלא הסכם לא קצר, המנוסח כולו בלשון משפטית דווקנית, כולל מונחים משפטיים והתחייבויות ברורות. אין חולק שהנתבעת חתמה על ההסכם, לאחר שקראה אותו (עמ’ 235 שו’ 11-26), ולאחר שהייתה מודעת גם לסעיפים אודות חלוקת הרכוש (עמ’ 236 שו’ 8-9). במשקפיים אובייקטיביים (וכך יש לבחון את אומד דעת הצדדים, ר’, למשל, ע”א 3354/18 פלונית נ’ פלונית (23.03.2020) ), אין מנוס מלהסיק, שהנתבעת גמרה בדעתה, להתקשר בהסכם משפטי מחייב.
אשר לסעיף 1.4, העוסק בנושאים מיניים – אכן, מדובר בנושא, שאין לצפות למצוא בהסכם בר תוקף. ברם, בנסיבות העניין, אין בכך משום ראיה להיעדרה של גמירות דעת, מכמה טעמים: ראשית, בהסכם גופו הצהירו הצדדים, שהם מודעים לכך, שסעיף 1.4 אינו מחייב / בר אכיפה, מבחינה משפטית (“non-legally binding”). בכך שרטטו הצדדים קו ברור, בין החלקים המחייבים ובני האכיפה שבהסכם, לבין סעיף 1.4. יתירה מזו, ההדגשה, שסעיף 1.4 אינו מחייב משפטית, מעידה דווקא על תשומת לב, שהוקדשה לתוכן ההסכם, בניגוד לטענת הנתבעת. שנית, בסעיף 3 סיפא להסכם הותנה מפורשות, שבטלות איזו מהוראות ההסכם לא תפגע בתוקפן של הוראות אחרות. שלישית, הצהרות ההתחייבות, שלפי עדות הנתבעת אינן היחידות מסוגן (עמ’ 209 שו’ 11), מצביעות, שהסכמים והתחייבויות בכתב לא היו זרים לצדדים, גם במסגרת יחסיהם האישיים. לפיכך, סעיף 1.4 להסכם עולה בקנה אחד עם נוהגם של הצדדים להעלות גם נושאים אישיים על הכתב. רביעית, בשונה מהצהרות ההתחייבות, שעסקו בנושאים נקודתיים, ואף שוליים, ההסכם, על פי תוכנו ועל פי המוצהר בו, מקיף את כל הנושאים הרלוונטיים להתנהלות רכושית ופרידה. עוד בשונה מהצהרות ההתחייבות, הצדדים טרחו להוסיף לצד שמם המלא את מספרי הדרכון שלהם. מדובר בעדות של ממש לכך, שהצדדים ראו בהסכם מסמך משפטי מחייב, למרות סעיף 1.4 הכלול בו.
טענת הנתבעת, לפיה היא ראתה את ההסכם לראשונה סמוך לחתימתו, נסתרה בעמ’ 234 לנספחי תצהיר התובע. מדובר בהודעת דוא”ל, ששגרה הנתבעת לתובע, כחודש לפני חתימת ההסכם (ביום 6.2.2015). בהודעה זו נכתב “Add severability clause” (הוסף סעיף הפרדה/הבחנה). מהנספח האמור עולה, שמדובר בהודעת דוא”ל שהנתבעת שלחה לתובע, והיא הודתה בכך בעדותה (עמ’ 197-198). לטענת הנתבעת, ההודעה הוצאה מהקשרה (שם).
עם זאת, הנתבעת לא ידעה לציין, מה הוא ההקשר הנכון (לשיטתה) של הודעת הדוא”ל ורק העלתה השערה, לפיה, ייתכן שמדובר בהתייחסות להסכמי שמירת סודיות (להלן: הסכמי NDA). אלא שהנתבעת לא הגישה הסכם כלשהו, אליו התייחסה, לכאורה, הודעת הדוא”ל הנ”ל. הנתבעת גם לא טרחה, להגיש את שרשור התכתובת הרלוונטית, על מנת להוכיח, שהודעת הדוא”ל הנ”ל הוצאה מהקשרה. מאחר, שמדובר בראיות המצויות תחת ידיה של הנתבעת, המחדל להגישן פועל כראיה שלילית לחובתה (ר’, לדוגמא, ע”א 7117/19 פלוני נ’ פלוני (01.03.2022), ע”א 3523/15 מפעלי תרנ”א מלונאות ונופש נ’ רשות מקרקעי ישראל (19.03.2017), להלן: עניין מפעלי תרנ”א). לפיכך, עלה בידי התובע להזים את טענת הנתבעת, לפיה קראה את ההסכם לראשונה סמוך לחתימתו. עובדה זו מחלישה ביתר שאת את טענת הנתבעת, להיעדר גמירות דעת. למעלה מן הצורך, ולהשלמת ההנמקה – גם אילו הלכתי לשיטת הנתבעת, לא היה בכך כדי להועיל לה. הנתבעת הודתה (עמ’ 193), שהיא קראה את ההסכם, לפני שחתמה עליו. די בכך כדי לבסס מסקנה, לפיה הנתבעת הייתה מודעת לתוכן ההסכם והבינה אותו. יתירה מזו, העובדה שהנתבעת טרחה לקרוא את ההסכם, מעידה אודות הרצינות, שהצדדים הקנו לחתימתם עליו.
התובע הגיש (נספח 2 לתצהירו) סרטון, המתעד, את מעמד חתימת ההסכם. בסרטון נראית הנתבעת, לאחר שכבר חתמה על ההסכם. הנתבעת משתהה מעט לעיין בהסכם שוב, ואז משיבה בחיוב לשאלת התובע אם הכל בסדר. אחר כך, הנתבעת היא שאומרת לתובע, לחתום על ההסכם ואף מקריאה את מספר הדרכון שלו, על מנת שייכתב ליד חתימתו. הנתבעת מסבה את תשומת לבו של התובע, להביט למצלמה, בעת החתימה. מהסרטון עולה בבירור, שהצדדים לא התייחסו לחתימת ההסכם כבדיחה פנימית, אלא כמעמד מחייב. גם העובדה שהמעמד הונצח בסרטון ווידאו, מבססת מסקנה זו.
התובע הוכיח, באמצעות תצהירו של מר מ.ר (קרוב משפחתו של התובע, שייעץ לו בעניינים מקצועיים) ובאמצעות עדותו, שהתקיימו שתי שיחות סקייפ, בהפרש של כשעה (עמ’ 58 שו’ 7-10), שעניינן התייעצות לגבי ההסכם. הגם, שהשיחות התקיימו עם התובע בעברית, הצהיר מר ר’ שהחליף גם מספר מילים עם הנתבעת. עצם קיום שיחות ההתייעצות, ואפילו אניח שהנתבעת לא הבינה את תוכנן, מעיד על הסכם רציני ומחייב, לפחות לפי אומד דעתו של התובע. יתירה מזו, מר ר’ העיד, שהתובע שלח לו טיוטה של ההסכם (עמ’ 59 שו’ 2-6), והצהיר (סעיף 8 לתצהירו), שהתובע שלח לו את הסרטון הווידאו, שמנציח את מעמד החתימה. גם פעולות אלה מעידות על הסכם רציני ומחייב.
אשר לכינויי הצדדים בהסכם – אמנם מדובר בכינויים הומוריסטיים, לא פורמליים. עם זאת, הצדדים היו בני זוג אוהבים ולא צדדים זרים לחוזה מסחרי. בנסיבות אלה, על רקע הראיות המהותיות באשר לרצינות ההסכם וגמירות דעתם של הצדדים להתקשר בו, אינני סבור שיש לכינויים האמורים משקל ראייתי נכבד.
טענת הנתבעת, לפיה הצדדים הקפידו על הפרדה רכושית, לא נושאת עמה משקל רב. נהפוך הוא, ההסכם נועד למנוע מחלוקת, דווקא כאשר רכוש נרשם או מנוהל על שם אחד הצדדים. יתירה מזו, נחה דעתי, שסביבת העסקים בסינגפור, לרבות הקשרים עם אנשי עסקים ממוצא סיני, הקלה על הנתבעת להיות בחזית דווקא, כפי שהעיד התובע (עמ’ 170 שו’ 14-22, עמ’ 171 שו’ 10-13). הנתבעת הודתה, שייתכן שאמרה לפרופ’ י’, איש עסקים שסייע לצדדים בתחילת דרכם בסינגפור, שהיא עובדת בחזית חברת SG, בעוד התובע הוא מאחורי הקלעים (עמ’ 234 שו’ 10). גם התנהלות הצדדים בפועל לא עולה בקנה אחד עם טענת ההפרדה הרכושית. בכלל זה, מניות חברת AM נרשמו על שם שני הצדדים, הבית בארצות הברית נרשם על שם שניהם, חשבון הנתבעת שימש גם לצרכי התובע (סעיף 33 לתצהיר הנתבעת), ולימים הם פעלו להפוך את החשבון למשותף (לאחר שהופקדה בו תמורת מניות חברת SG!).
אף הטענה, לפיה היעדרו של ההסכם המקורי מעיד, שהצדדים לא ראו בו מסמך רציני, לא נושאת משקל רב. מאחר, שאין חולק אודות אוטנטיות ההסכם וחתימתו, מחדל התובע להציג עותק מקורי, לא מכרסם במסקנה בדבר גמירות דעת הצדדים. לא למותר לציין את טענת התובע, לפיה הנתבעת לקחה מדירת מגורי הצדדים מסמכים רבים (סעיף 28 לתצהירו).
מסקנתי עד הנה – דין טענת הנתבעת, לפיה ההסכם אינו אכיף, מאחר שנעדר ממנו יסוד גמירות הדעת, להידחות. ממילא עומדת תניית השיפוט על מכונה.
כאן אנו באים לשאלה, האם יש מקום לקבוע, שבית משפט זה אינו הפורום הנאות לדון בתביעה? ההלכה לעניין זה סוכמה כלהלן:
ככלל, יכבד בית-המשפט תניית שיפוט מוסכמת בין הצדדים ויפעיל את שיקול-דעתו להימנע מלהחיל את סמכותו במקרה שקיימת בו בין הצדדים תניית סמכות שיפוט ייחודית זרה. בית-המשפט נוהג כך משום שתניית השיפוט היא חלק מהסכם בין הצדדים, ואין בית-המשפט נותן ידו להפרת הסכמים. בית-המשפט יימנע מלאכוף תניית שיפוט ויורה על קיום הדיון בבית-משפט ישראלי אף שהצדדים הסכימו שענייניהם יידונו רק בפני בית-משפט זר, רק אם הטוען נגד תניית השיפוט יוכיח קיומן של נסיבות מיוחדות…יש לפרש בדווקנות את המונח נסיבות מיוחדות ולייחדו למקרים חריגים בלבד
(רע”א 3144/03 אלביט הדמיה רפואית בע”מ נHarefuah Serviços de Saude , פ”ד נז(5) 414, 419 (2003), ההפניות הושמטו. כן ר’ עניין אדרת, עניין Nantucket).
את המונח “נסיבות מיוחדות” המצדיקות שחרורו של בעל דין מחיוב חוזי ברור בעניין תניית שיפוט יש לפרש בצמצום (בר”מ 2190/20 G&B Packing Co נ’ Serra International, Inc (25.10.2020), להלן: עניין G&B).
טענת פורום לא נאות התקבלה, למרות תניית שיפוט ייחודית, בעיקר כאשר אכיפת התנייה קפחה, בשל נסיבות לבר חוזיות, את זכותו של המבקש לקבל סעד (לפירוט, ר’ עניין G&B).
המבקשת לא טענה, שכיבוד תניית השיפוט הייחודית, יקפח את זכותה לקבל סעד. טענותיה של הנתבעת מרוכזות כל כולן, בזיקות שיש לסכסוך לסינגפור. אפילו הייתי מקבל, את טענת הזיקות, על כרעיה ועל קרבה, לא היה בכך כדי להצדיק התעלמות מתניית השיפוט. תניית שיפוט ייחודית, מעצם טיבה, נועדה להתגבר על זיקות אפשריות כאלה ואחרות, על מנת להגן על אינטרסים אחרים. התעלמות מתניית שיפוט מהווה התערבות ביחסים החוזיים, בניגוד לחופש החוזים, שעניינו האוטונומיה של צדדים (במגבלות הדין) לגבש חוזה כרצונם (סעיף 24 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל”ג-1973, להלן: חוק החוזים הכללי, רע”א 5248/90 ראובן אנטין נ’ בנימין פרנקל, פ”ד מה(5) 139, 145 (1991)). כפועל יוצא, יש לאכוף את אשר הוסכם, בהיעדר עילה בדין לא לעשות כן (סעיף 1 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל”א-1970, להלן: חוק החוזים תרופות. לעקרון הכללי, לפיו חוזים יש לקיים, ר’ ע”א 8611/06 בנק הפועלים בע”מ נ’ מיכל מרטין (02.03.2011), עניין מפעלי תרנ”א, ע”א 5131/10 רחל אזימוב נ’ אפרים בנימיני, פ”ד סו(1) 442 (2013), להלן: עניין אזימוב). לפיכך, זיקות הצדדים לסינגפור אינן עילה להימנע מאכיפתה של תניית השיפוט.
יתירה מזו, ההלכות דלעיל נקבעו כאשר ערכאות בישראל התבקשו למשוך את ידן מדיון בהליך, בשל תניית שיפוט ייחודית. במקרה הנדון, בית משפט זה גם אוחז בסמכות מכוח המצאה כדין, וגם נקבע כערכאה בפניה יש להתדיין, לפי תניית שיפוט ייחודית. לפיכך, על הנתבעת לשכנע, לא רק שאין לאכוף תניית שיפוט ייחודית, אלא שעל בית המשפט להימנע מלעשות שימוש בסמכות המוקנית לו בדין, למרות חובתו לעשות כן (לעניין אחרון זה, ר’, משל, רע”א 928/18 De Neef Construction Chemicals BVBA נ’ גילאר בע”מ (15.05.2018) ). בנסיבות כאלה, קבלת טענת פורום לא נאות, תחייב להניח טעמים מכריעים.
אין חולק, שהנתבעת חתמה על הסכמי NDA ובהם תניית שיפוט ייחודית בישראל (נספח 23 לתצהיר התובע, סעיף 45 לתצהיר הנתבעת). טענת הנתבעת, לפיה התובע הוא שניסח את הסכמי ה- NDA, לא נושאת עמה משקל רב. בסופו של יום, הנתבעת חתמה על ההסכמים, וממילא הסכימה לתניית השיפוט. עובדה זו מחזקת ביתר שאת את המסקנה, שתניית שיפוט בישראל לא הייתה חריגה בנוף ההסכמי של הצדדים, ונראתה לנתבעת הגיונית ביחסים חוזיים.
המסקנה עד הנה – לא הונחו טעמים, שיש בהם כדי לשכנע, שבית משפט זה אינו הפורום הנאות להכרעה בתובענה.
אכיפת ההסכם
לטענת הנתבעת, אין לאכוף את ההסכם, לנוכח “חוסר ההגיון של ההסכם והיותו בלתי מוסרי וחד צדדי באופן קיצוני” (סעיף 40 לסיכומי הנתבעת). הגיונו של חוזה אינו עניין לבית המשפט לענות בו, אלא אם מוכחת עילה בדין, להתערב ביחסים החוזיים. הנתבעת טוענת, שיש להימנע מאכיפת ההסכם, לנוכח הוראת סעיף 3(4) לחוק החוזים תרופות, שעניינו אכיפה לא צודקת. אין בידי לקבל את הטענה. לא זו בלבד שעילה זו פורשה פרשנות צרה, אלא שלא ניתן לבסס אותה על תנאי ההסכם גופו (עתירת המפר לשלול מן הנפגע את סעד האכיפה מטעמים של צדק על פי סעיף 3(4) לחוק התרופות, סומכת עצמה כל כולה על נסיבות שהן חיצוניות לחיובי החוזה – עניין אזימוב, ההדגשה לא במקור).
למעלה מן הצורך, אציין, שלא הוכחה טענת הנתבעת, לפיה הרכוש נצבר רק בזכותה, בעוד התובע היה בטלן. יתירה מזו, עלה בידי התובע להוכיח, שלפחות בשנים הראשונות, הוא היה המוביל ואמון על הצד המדעי-מקצועי, בעוד הנתבעת הייתה חסרת ניסיון.
על כך העידו שני עדים אובייקטיביים, שהיו מהימנים עליי: פרופ’ י’, כאמור, איש עסקים שסייע לצדדים בסינגפור ומר פ’, שעבד עם הצדדים בסינגפור בשנת 2016.
פורפ’ י’ העיד, לאמור:
“ממה שאני התרשמתי כמעט כל הקטע המדעי היה על כתפיו (של התובע – שב”י), בהחלט…היא הייתה בחורה מאוד אינטליגנטית. בחורה מאוד נעימה עם המון טעם…אבל לא היה לה בעולם העסקי ובעולם הניהולי לא היה שום מושג. לא הייתה לה לא הכשרה אקדמית ובטח לא בקטע של, לא היה לה גם ניסיון. ואני גם ראיתי את זה במו”מ שעשתה איתי על הנושא של החוזה התקשרות. אתה רואה שבנאדם אין לו, לא יודע איך החיים עובדים עדיין. לא אמרתי שלא אינטליגנטית אבל לא היה לה שום ניסיון… הם חילקו ביניהם את העבודה שיוני אחראי על הטכנולוגיה. היא אחראית על כל הנושא האופרטיבי, לנהל את הפרויקט, לעבוד מול האנשים” (עמ’ 80-81).
מר פ’ הצהיר, לאמור:
“להבדיל מההתנהלות של ק’ בעניינים הזוגיים והחברתיים, שם היא הייתה מאוד דומיננטית, כאשר הם דיברו על עניינים מקצועיים, י’ התייחס לק’ כאל עובדת או עוזרת אישית שלו, והוא שנתן לה הוראות והנחיות.
…
י’ וק’ עבדו במשרד אחד עם מספר עובדים תחתיהם, כאשר י’ הוא הבוס, המפעיל את ק’ ואת שאר העובדים” (סעיפים 5 ו-9 לתצהירו של מר פ’).
מר פ’ חזר על הדברים בעדותו (עמ’ 127 שו’ 7-10).
באשר לפער המקצועי וכן האמצעים הכספיים והקשרים שהיו לתובע, וחסרו לנתבעת, העיד התובע בחקירתו הנגדית לאמור:
“אני באתי לסינגפור בתור יועץ עסקי לפרופסור מאוד בכיר שמה. ישראלי. עם הרבה ניסיון בתחום הדיאגנוסטיקה הביוטכנולוגית. לה לא היה שום עסק… לה לא היה שום ניסיון בתחום הזה. אני באתי עם הרבה קשרים ועם כסף מהמשפחה שלי. לה אין כסף מהמשפחה שלה ואין לה קשרים. אוקיי? אני מסדר לה חינוך אצל י’ שהוא, ראית שהוא חתיכת קליבר הוא לא סתם איזה בנאדם אוקיי? אני משתף אותה בעסק שלי. היא עוזרת אני חונך אותה. הופך אותה למנכ”לית. מלמד אותה. אז כנראה שלשני הצדדים זה נראה מאוד מאוד הגיוני באותו זמן ש-80 20 זה אפילו משהו שהוא לטובתה”.
עדות זו משתלבת היטב במארג הראיות, והיא מקובלת עליי. היא אף זוכה לחיזוק בדברים שכתבה הנתבעת לתובע (נספח 7, עמ’ 146 לנספחי תצהירו), לאמור: “I love how you teach me, guide me, complete me” (ההדגשות לא במקור).
לפיכך, לא עלה בידי הנתבעת להוכיח, שתנאי ההסכם תלושים ממציאות חיי הצדדים, בעת כריתתו.
טענה דומה של הנתבעת היא, שאכיפת ההסכם מנוגדת לתקנת הציבור (סעיף 30 לחוק החוזים הכללי). כך, בין השאר, משום שההסכמה על חלוקה לא שווה של הרכוש המשותף איננה מוגבלת בזמן. אין בידי לקבל את הטענה, משני טעמים: ראשית, לא מצאתי מה פסול יש בהסכמה לחלוקה לא שווה של רכוש משותף, כל עוד הצדדים גמרו בדעתם לעשות כן. הוא הדין באשר לביצוע חלוקה זו על ציר הזמן. יתירה מזו, מאומה לא מנע מהנתבעת להפסיק את מרוץ הזמן, על ידי דרישה לבצע את חלוקת הרכוש המשותף בכל זמן שהוא.
שנית, הלכה פסוקה היא, שלא כל הוראה בלתי ראויה ולא כל מעשה מגונה סותרים את תקנת הציבור, אלא רק הוראה או מעשה שסותרים את ערכי היסוד של הסדר החברתי או שיטת המשפט (בג”ץ 6051/95 אפרים רקנט נ’ בית-הדין הארצי לעבודה, פ”ד נא(3) 289, 370 (1997) ). לא מצאתי במה הוראות ההסכם סותרות את ערכי היסוד של שיטת המשפט הישראלית. למעלה מן הצורך, לנוכח מסקנתי שלהלן, בדבר הגבלת תוקף ההסכם לתקופה טרם נישואי הצדדים, ממילא נשמט הבסיס, לטענת חוסר הצדק, על ציר הזמן.
הנתבעת טענה, בסיכומיה, לביטול ההסכם, בשל הפרתו היסודית, לכאורה, על ידי התובע. לשיטת הנתבעת, בטלנותו (הנטענת) של התובע, מהווה הפרה יסודית של ההסכם. טענה זו נטענה מצוות אנשים מלומדה, ללא תימוכין עובדתיים ומשפטיים של ממש. יתירה מזו, טענות הנתבעת בנושא, הינן בגדר עדות בעל דין יחידה ללא תימוכין. בהיעדר טעמים של ממש, אין לבסס על עדות כזו הכרעה (סעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל”א-1971). להשלמת ההנמקה אציין, שהנתבעת לא טוענת, ששיגרה לתובע הודעת ביטול, כמתחייב מסעיף 8 לחוק החוזים תרופות. יתירה מזו, הודעת הביטול יש לשגר, תוך זמן סביר, לאחר שנודע דבר ההפרה (סעיף 8 האמור). לנוכח טענת הנתבעת, ש”בטלנות” התובע החלה בשנים 2017-2018, מדובר במחדל, לשגר הודעת ביטול, משך כארבע שנים. מחדל זה מעיד, שהנתבעת לא סברה, בזמן אמת, שקיימת עילת ביטול. זאת ועוד, לא מצאתי בהסכם תימוכין לכך, שחלוקת הרכוש המשותף, כאמור בהסכם, מותנית במידת ההשקעה של מי מהצדדים בצבירתו. לפיכך דין הטענה להפרה יסודית, להידחות. הנתבעת מודעת לקשיים האמורים, ולכן טוענת, שההסכם נזנח. לא ייפלא, שטענה זו נטענה, ללא תימוכין עובדתיים, שהרי ההסכם נועד ליישום רק בעת פירוד. יתירה מזו, לפי ההלכה הפסוקה לא בנקל ייקבע כי בעל זכות על פי הסכם זנח אותה (ע”א 10148/05 חברת תדי ירושלים בע”מ נ’ ברכה כץ-שיבאן (15.03.2010) ). על מנת, שהנתבעת תוכל לטעון לוויתור מצד התובע על זכויותיו על פי ההסכם, עליה להצביע על התנהלות תואמת לאורך זמן ועל הסתמכות שלה על התנהלות זו (ע”א 5630/90 צבי תדמור נ’ ישפאר חברה אלקטרונית למסחר בע”מ, פ”ד מז(2) 517, 523 (1993). הנתבעת לא הרימה נטל זה ולו בדוחק.
הנתבעת טוענת, בשפה רפה, לביטול ההסכם בעילות של סיכול, עושק וטעות. טענות אלה נטענו מצוות אנשים מלומדה, ללא ביסוס עובדתי ומשפטי של ממש. להשלמת ההנמקה – גם אילו קיבלתי את טענת הנתבעת, לעניין בטלנותו של התובע (שלא הוכחה), אין קשר בין טענה זו לסיכול ההסכם. זאת, בין השאר, משום, שלא מדובר בהתפתחות, שלא ניתן היה לצפות בעת כריתת ההסכם (סעיף 18(א) לחוק החוזים תרופות). הדבר לא קשור לעילת העושק, משום היעדר קשר סיבתי, בין הטענה לבין כריתת ההסכם (סעיף 18 רישא לחוק החוזים). הדבר אף לא קשור לטעות חוזית, משום, שכאמור, מדובר בהתפתחות (נטענת), שניתן היה לחזות.
לפיכך, מדובר, לכל היותר, בטעות בכדאיות ההסכם, שאיננה מבססת עילת ביטול (סעיף 14(ד) לחוק החוזים, ור’ לעניין מבחן נטילת הסיכון – ע”א 3865/19 משה אליאסיאן נ’ מאיר שבו (11.09.2022) ). הדברים קל וחומר, לאור הודאת הנתבעת, ששני הצדדים עבדו קשה, לפחות עד לשנים 2017-2018 (עמ’ 178 שו’ 13-26, עמ’ 179 שו’ 4-5, סעיף 36 לסיכומי הנתבעת). אלא, שהנתבעת בחרה לנתק את הקשר עם התובע רק בחלוף כארבע שנים!
טענה שיש בה ממש, היא טענת הנתבעת, בדבר בטלות ההסכם, ממועד נישואי הצדדים. שתי הערות מקדימות: האחת, אין חולק, שההסכם הוא הסכם ממון, כמשמעותו בסעיף 1 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל”ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון) (סעיף 4 לכתב התביעה). השנייה, שני הצדדים התייחסו לתוקף ההסכם לפי הדין הישראלי. לעיצומה של טענה – הלכה פסוקה היא, שתוקפו של הסכם רכושי, ואפילו לפי מהותו הוא “הסכם ממון”, לא מותנית באישור כלשהו, כאשר בני הזוג אינם נשואים ולא עומדים להינשא (רע”א 6854/00 היועץ המשפטי לממשלה נ’ מיכאל זמר, פ”ד נז(5) 491, 498 (2003)). בה במידה, ההלכה המנחה היא, שהסכם ממון כאמור פוקע, עם נישואי הצדדים, ככל שלא אושר לפי סעיף 2(א) לחוק יחסי ממון (עמ”ש (מחוזי תל אביב-יפו) 17125-03-19 נ’ ל’ נ’ ס’ ר’ (31.10.2019), עמ”ש (מחוזי ירושלים) 26693-04-13 פלונית נ’ פלוני (14.11.2013) ). לפיכך, ההסכם תקף עד למועד נישואין הצדדים, וחסר תוקף ממועד זה ואילך. אציין, שהנתבעת לא טענה, לפקיעה רטרואקטיבית, כפי שהוכרע בעמ”ש 26693-04-13. מכל מקום, ובכל הצניעות, אני שותף להסתייגותו של כב’ השו’ שוחט בנושא (סעיף 16סיפא לפסק דינו בעמ”ש 17125-03-19).
התובע טען, שההסכם תקף מכוח סעיף 5(א)(3) לחוק יחסי ממון, המחריג מממסת הנכסים בני האיזון נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם. טיעון זה סותר טענה אחרת של התובע, לפיה ההסכם הוא הסכם ממון. יתירה מזו, מדובר בהסכם רכושי כולל ומקיף, הצופה פני פרידה. לכן ההסכם לא בא בגידרו של סעיף 5(א)(3) לחוק יסחי ממון, הדן בהסכמה ספציפית (ר’ פסק דינה של כב’ השו’ ברק-ארז בע”א 1629/11 מאיר יצחקי נ’ סמדר וכטר (04.11.2012), וכן עמ”ש 26693-04-13 הנ”ל). הטענה בדבר היות הצדדים שותפים עיסקיים, לא הופכת את ההסכם, שהינו הסכם ממון, להסכמה ספציפית בדבר שותפות. כאשר בני זוג מסדירים שותפות עיסקית ביניהם, במסגרת הסכם ממון, יש לראות את ההסכם מקשה אחת. יתירה מזו, ההסכם לא דן בשותפות עיסקית, אלא בחלוקת רכוש באופן כללי. מוסיף התובע וטוען, שלפי דיני סינגפור ההסכם תקף ללא צורך באישור כלשהו. טענה זו סותרת את טענת התובע עצמו, ואת האמור בהסכם, שיש להחיל את הדין הישראלי.
לנוכח האמור, ההסכם הוא בר אכיפה בכל הנוגע לרכוש, שנצבר ממועד חתימתו ועד למועד נישואי הצדדים, ואינו בר אכיפה באשר לרכוש, שנצבר ממועד זה ואילך. ממילא תניית השיפוט הייחודית תקפה, בנוגע למחלוקות באשר לרכוש שנצבר עד למועד הנישואין בלבד. אין באמור משום קביעה באשר לזכויות רכושיות שנצברו לאחר מועד הנישואין, כמו גם באשר לפורום הנאות להכריע בהן. להסרת ספק וסילוק מחלוקות מובהר, שסמכות בית משפט זה חלה גם על טענות (חלקן כבר נטען), לקשר אפשרי בין רכוש שנצבר לפני נישואי הצדדים לבין רכוש שנצבר לאחריהם (תחלוף וכו’). בהינתן קשר סיבתי כאמור (ואינני קובע מאומה לעיצומם של דברים), הולך החבל אחר הדלי.
לנוכח מסקנתי דלעיל, ומבלי לקבוע מסמרות, יכול ומחלוקות רכושיות בין הצדדים יידונו בשתי ערכאות. הנתבעת לא הרחיבה את טיעונה בעניין זה, לבד מאיזכור עניין ראדא וטענתה, שהתביעה הרכושית, המתנהלת בסינגפור, “בולעת” את התביעה שלפניי. בעניין ראדא (עמ’ 478), כמו גם בעניין דורון (סעיף 17 לפסק הדין) נקבע, שפיצול הדיון (כאשר תניית שיפוט חלה רק על חלק מבעלי הדין), לא מצדיקה, על דרך הכלל, להימנע מכיבוד תניית שיפוט ייחודית (עוד ר’, רע”א 6574/12 סאמיט פאנד ניהול השקעות בע”מ נ’ אלינור בן יעקב (07.03.2013) ). אני סבור שהלכה זו חלה, גם כאשר הפיצול נובע מעילות שונות בין אותם בעלי דין, אפילו ההליכים קרובים רעיונית. הסכמת צדדים להכפיף נושא מסויים לתניית שיפוט ייחודית משמעותה, מטבע הדברים, שיכול ונושאים אחרים ידונו שלא לפי תניית השיפוט. לפיכך, הפיצול הדיוני איננו אלא יישום של הסכמת הצדדים בנוגע לסמכות השיפוט. לכן, מוקשה שצד לאותה הסכמה, יטען, בשם פיצול הדיון, כנגדה. יתירה מזו, דיון בעילות תביעה שונות, הוא, הלכה למעשה, דיון בתביעות שונות. עובדה זו, מצמצמת את הסיכון להכרעות סותרות. במקרה זה, עילת התביעה לגבי רכוש שנצבר עד למועד הנישואין היא עילה חוזית, בעוד עילת התביעה לגבי רכוש שנצבר לאחר הנישואין, איננה כזו. גם הרכוש מושא ההליכים מובחן על ציר הזמן, לפי מועד צבירתו.
הגם שהתובע התיימר, לפרט את הרכוש המשותף, לא נשמעו ראיות בעניין זה, ואף לא נעשתה הבחנה בין רכוש שנצבר עד מועד נישואי הצדדים, וממועד זה ואילך. לפיכך, יישום הוראות ההסכם, לפי פסק דין זה, ייעשה במסגרת הליך נפרד.
סופו של דבר
אשר על כן, נפסק כלהלן:
ההסכם הוא בר אכיפה, בערכאות בישראל, בכל הנוגע לרכוש, שנצבר עד למועד נישואי הצדדים (16.1.2020). הכל כאמור בסעיף 44 לעיל.
ההסכם אינו בר אכיפה, בכל הנוגע לרכוש שנצבר לאחר נישואי הצדדים. בנוגע לרכוש זה, שמורות לשני הצדדים כל טענותיהם (לרבות, לעניין הפורום הנאות, הדין החל ויישומו).
אני מחייב את הנתבעת, לשלם לתובע, את סכום האגרות ששילם במסגרת התובענה, וכן את הוצאות ההקלטה והתמלול.
מאחר, שטיעונה המרכזי של הנתבעת נדחה, אך לא התקבלו מלוא טענות התובע – אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע, שכר טרחת עורך דין, בסכום של 75,000 ₪.
ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים.
תואיל המזכירות לסגור את התיק.
ניתן היום, ט’ חשוון תשפ”ד, 24 אוקטובר 2023, בהעדר הצדדים.
