לפני
כבוד השופטת נאוה גדיש
מבקש
ל"ש ת"ז =======
ע"י ב"כ עו"ד לבנה קציר
נגד
משיבה
ר"ש ת"ז =======
ע"י ב"כ עו"ד טובה אייזנשטיין
החלטה
לפניי בקשה לתיקון טעות בפסק הדין שניתן ביום 16.6.24.
במסגרת פסק הדין חויבה המשיבה בתשלום דמי שימוש ראויים למבקש.
בפסק הדין נקבע סכום החיוב החודשי והתקופה בגינה חל החיוב (סעיפים 70, 75 לפסק הדין) ונערך חישוב לפיו הועמד החיוב על סך כולל של 78,000 ₪.
אין בפסק הדין התייחסות לחיוב בהפרשי הצמדה וריבית, ממועד החיוב בדמי השימוש ועד למועד שניתן פסק הדין.
המבקש הגיש ביום 18.8.2024, בקשה שכותרתה "בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לתיקון טעות סופר בפסק דין ובקשה לתיקון טעות סופר לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, או כל דין אחר" ועתר להוספת הפרשי ריבית והצמדה כדין לסכום שנפסק.
בהתאם לסעיף 81 לחוק, בית המשפט רשאי לתקן טעות בפסק דין שנתן, בתוך 21 יום.
הווה אומר, את הבקשה לתיקון טעות היה על המבקש להגיש עד ליום 7.7.24.
אף שבכותרת הבקשה נכתב כאמור כי מדובר גם בבקשה להארכת מועד, לא התייחס המבקש לטעמים המצדיקים מתן ארכה, זאת אף לאחר שניתנה לו הזדמנות להשיב לתגובת המשיבה, שהתייחסה לכך בתגובתה.
בתקנה 176 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018, נקבע: "… נקבע בתקנות אלה או בכל חיקוק, זמן לעשיית דבר.. , יחול האמור, כל עוד בית המשפט לא הורה אחרת, מטעמים מיוחדים".
ואזכיר כי בהתאם לתקנה 176(א) בית המשפט רשאי לתת כל הוראה לכל עניין שבסדרי דין אם ראה בכך צורך לשם הגשמת מטרת התקנות.
בשים לב לרוח התקנות החדשות ולמטרה המוגדרת בהן, בין היתר, "למנוע שרירותיות.. ולהגיע לחקר האמת", לא מצאתי לדחות את הבקשה רק מהטעם שהוגשה באיחור של כחודש וחצי (שמתוכם כשבועיים בתקופת הפגרה), אפשרתי למבקש להבהיר מהם הטעמים המיוחדים שבעטיים הוגשה הבקשה באיחור.
ב"כ המבקש הבהירה שקיבלה את התיק לטיפולה, לאחר שעוה"ד ממשרדה שטיפל בו נקרא לשירות מילואים והיא נאלצה להתמודד עם עומס רב של תיקים, בעקבות כך.
בתגובתה טענה המשיבה עניינית כנגד התיקון המבוקש ולא התייחסה לטעם שהוצג.
בנסיבות העניין, בשים לב לתקופה הרגישה בה מצויה מדינה ישראל כבר למעלה משנה, העובדה שרבים נאלצו לעזוב את עבודתם (וחשוב מכך, את ביתם) על מנת לשרת במילואים וההבנה הבסיסית כי כאשר עו"ד נקרא לשירות מילואים יש לכך השלכות ישירות ומשמעותיות לעורכי דין אחרים במשרדו, מצאתי לראות בטעם שהוצג כ"טעם מיוחד" ולהידרש עניינית לבקשה, חרף האיחור.
אינני מקבלת את טענת המשיבה בעניין הנזק שנגרם לה כתוצאה מהעיכוב, שכן טענתה מתייחסת לנזק שנגרם לה בעקבות החיוב שהוטל עליה ולא מעצם העיכוב בהגשת הבקשה.
יתירה מכך, מקובלת עליי טענת המבקש כי יש משמעות לכך שממילא התיקון התבקש, בטרם פסק הדין הפך חלוט:
המחוקק בחר להגביל את המועד לתיקון פסק הדין, בין היתר על מנת לשמור על עקרון
סופיות הדיון.
מאחר והמועד להגשת הערעור טרם חלף, עת הוגשה הבקשה, ממילא לא נפגע עקרון סופיות הדיון, עבור מי מהצדדים.
לאור אמור, אני נעתרת לבקשה להארכת המועד ומצאתי להידרש עניינית לבקשה לתיקון טעות.
לגוף הבקשה, מצאתי להבהיר כי מקובלת עליי הטענה כי העובדה שלא נקבע בפסק הדין שהסכומים שנפסקו יישאו הפרשי הצמדה וריבית, היא השמטה מקרית ועומדת כדי טעות שבית המשפט רשאי לתקן.
אינני מקבלת את טענת המשיבה כי מדובר בטענות בעלות אופי ערעורי.
עוד בשנות ה- 80 של המאה הקודמת, הובהר כי ככלל על בית המשפט להוסיף הפרשי הצמדה ו/או ריבית (בהתאם להוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א – 1961) לסכומים שהוא פוסק ואם אינו עושה כן, עליו לפרט ולנמק מדוע (ע"א 23/83 יוחימק נ' קדם, פד"י לט (2) 222), שם גם הובהר (באופן דומה לענייננו) כי אם בית המשפט לא עשה כן, הרי שמדובר בהשמטה מקרית, שניתנת לתיקון באמצעות בקשה לתיקון פסק דין.
כך גם בפסק הדין שניתן בעניין ע"א 2298/21 לוי נ' אגודת מושב מצליח (פורסם במאגרים), נדרש בית המשפט העליון לעניין והבהיר "אין לפרש את אי-ההתייחסות לנושא זה (תוספת הצמדה וריבית לסכום שנפסק – נ.ג) בפסק דיננו הנ"ל, כמבטא כוונה לשלול את חובתו של לוי להוסיף הפרשי הצמדה וריבית לסכום שעליו להעביר לידי האגודה."
לאור האמור, אני נעתרת למבוקש ומורה כי הסכומים שנפסקו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין, ממועד החיוב של כל תשלום ותשלום ועד למועד בו ניתן פסק הדין.
המשיבה תישא בהוצאות המבקש בגין הבקשה בסך כולל של 3,000 ₪.
החלטה זו ניתנת לפרסום, ללא פרטים מזהים.
ניתנה היום, י"ז חשוון תשפ"ה, 18 נובמבר 2024, בהעדר הצדדים.